פרק 9: עולם שונה

אין זמן טוב יותר לפרסם את הפרק הזה מעכשיו... בתקופת חנוכה, קרוב לחג המולד, בקור. הפעם אנחנו מקבלים פרק נחמד וכיפי, הרבה יותר קליל משאר הפרקים. לצערנו, זה לא ימשך הרבה זמן...

"מה זאת אומרת שלא תמיר את הכסף שלנו?" החווה נוויל בכעס על השלט מעל החלון. "כתוב ממש שם שאתה ממיר כספים!"

 

"כסף." שילב האיש המבוגר והשמנמן מאחורי הדוכן את ידיו, והרים את סנטרו הקטן והעגול בעקשנות. "דולרים, ין, מארקים, פרנקים, יואן, מה שתרצה. לא תכשיטים."

 

"תקשיב, אישי היקר," ניסה ארני ככל האפשר לשמור על נימת קול הגיונית, אבל המתח עדיין נשמע שם. "זה ברור שגם אם אינך מכיר את המטבע הנ"ל, אתה עדיין מזהה זהב כשאתה רואה אותו."

 

הוא הניד בראשו ודחף את ערימת כסף הקוסמים בחזרה אליהם. "אני מזהה ארבעה נערים שמתכננים משהו מהר יותר מזה."

 

סוזן וחנה החליפו מבט, ואז חנה רכנה על הדוכן בחיוך מתוק כמו הדובשנריה. "בסדר," היא גרגרה, "אז אולי אנחנו כן מתכננים משהו קצת רע. אנחנו בדרך לסקוטלנד כדי שחברים שלנו יוכלו להתחתן, ואנחנו ממש ממהרים, אז אני ממש אשמח אם תהיה נחמד מאוד ותעזור לנו. בבקשה?"

 

העיניים הקטנות התרככו. "אהבת נעורים, הא?"

 

חנה צחקקה. "בדיוק."

 

"אין עסקה." כל הרכות נעלמה, ופניו של האיש שקעו כשהניד שוב בראשו בעקשנות של פרד. "מה שלא גנבתם מאוסף המטבעות של אימא ואבא, תלכו למקום אחר ותשתמשו בו. עכשיו לכו מכאן לפני שאקרא למישהו."

 

נוויל נאנח. "אני ממש שונא לעשות את זה, אבל אתה לא משאיר לי הרבה ברירה." הוא שלף את שרביטו ונופף בו אל פניו של האיש. "קונפונדוס !"

 

החלפן התנער, מצמץ כמה פעמים, הסיר את המשקפיים הקטנים והלא-ממוסגרים שלו וניגב אותם בבטנת חולצתו לפני שהרכיב אותם ובהה בארבעה כאילו מעולם לא ראה אותם בחייו. "אפשר לעזור לכם?"

 

ארני הסתכל בתודה על נוויל, ואז דחף את ערימת המטבעות אל הדוכן שוב. "אנחנו צריכים להמיר את אלה בכסף מוג- אה, בלירות שטרלינג, בבקשה."

 

הוא הרים אחד מהמטבעות בגודל-הקערה והטה אותו אל האור, בוהה בשאלה בדמותו של גרינגוט הגדול (1) עומד מעל דרקון מובס. "ואלו…?"

 

"אלו גאלוסים (2). כל אחד מהם שווה מאה אוניות, והן שוות…" נוויל עצם את עיניו לרגע, מנסה לזכור את השלט על דלפק ההמרה ליד הכניסה לסמטת דיאגון (3) "חמש פאונד. אז כל אחת מהן היא חמש-מאות פאונד, ונתנו לך עשר, אז זה חמשת-אלפים, פחות דמי ההמרה שלך בסך אחוז אחד, וזה יוצא ארבעת-אלפים, תשע-מאות וחמישים.

 

כשהוא עדיין נראה מבולבל, החלפן הנהן באיטיות כשלקח את המטבעות, ואז פתח מגירה והתחיל לשלוף משם ערימת שטרות נייר צבעוניים. "כן... " הוא אמר לאט. "כנראה ככה זה עובד, לא?" הוא שם את הערימה על הדוכן, וספר אותה. "אז זה אחת, שתיים, שלוש, ארבעת-אלפים, חמש-מאות, שש, שבע, שמונה, תשע, ועשרים, ארבעים… חמישים. תענוג לעשות אתכם עסקים."

 

"תודה!" ארני לקח את הכסף המוגלגי והכניס אותו מקופל אל כיס הגלימה שלו, ומיהר ללכת משם לפני שהכישוף פג. ברגע שהיו במרחק בטוח, הוא עצר, הוציא את הערימה הגדולה והפריד אותה לארבע קטנות יותר. "אני מקווה שזה מספיק," הוא אמר בדאגה, ונוויל הניד בראשו.

 

"ארני, כרגע ביזבזת עשרה מטבעות שרוב הקוסמים בכלל לא מתעסקים איתם, ובקושי מצמצת! לעזאזל, יכולת לקנות נימבוס 2005 (4) עם כמות הזהב הזאת! זה בטח מלא, לא משנה מה המחירים בעולם המוגלגי." נוויל בהה בערימת השטרות שהחזיק, והתנגד לדחף לבחון אותם בסקרנות רבה מדי. הם היו חייבים להיראות כמו מוגלגים עכשיו, והם בטח לא התלהבו מהכסף שלהם. כשהוא מקפל אותם בזהירות, הוא דחף אותם אל הכיס הכי עמוק במכנס שלו.

 

"אני מניח שכן," הודה ארני בזהירות, "אבל יש לי עוד, על כל מקרה… אז מה עכשיו?" הוא הסתכל על נוויל בציפייה. למרות העובדה שלא היה לו ניסיון בעולם המוגלגי יותר מכל השאר, השלושה האחרים פנו אליו כאל מנהיג מכוח ההרגל, ונוויל נשם נשימה עמוקה והסתכל מסביבו על התחנה שנראתה כמו מערה.

 

"אה… טוב, אולי כדאי שנעשה משהו בנוגע ללבוש שלנו," הוא הציע. "אנחנו מקבלים המון מבטים מצחיקים. בואו ניפטר מהגלימות וננסה להסתיר כמה אנחנו תואמים עד שנשיג בגדים מוגלגיים… זאת עדיין תלבושת אחידה, אפילו כששלוש צהובות ואחת אדומה."

 

הוא פשט את גלימתו כשאמר זאת, ותחב אותה אל המזוודה שלו, השלושה האחרים ממהרים לעשות כמוהו; סוזן עשתה מהלך מדהים שבו הורידה את חולצתה מתחת לאריג בלי הורדתו, וכך נשאר לה רק אריג חושפני, והיא השתמשה בעניבה שלה כדי לקשור את שיערה. חנה, לעומתה, פשוט הורידה את האריג והעניבה, ושמה אותם עם הגלימה במזוודה ונשארה רק בחולצה לבנה וחצאית אפורה, וארני התפשט עד לחולצה והמכנסיים שלו כדי להיות שונה מנוויל, שנפתר מהווסט, אבל שמר על העניבה המפוספסת באדום-זהוב. כשהסתכלו אחד על השני, וניסו להחליט אם הם משתלבים בסביבה המוגלגית, נשמעה שריקה חזקה.

 

הם הסתובבו, ונוויל ראה קבוצת מוגלגיות שנשענו מעל המעקה קומה מעליהם, מסתכלות על ארני, שמבנה גופו השרירי הודגש בידי החולצה ההדוקה. "אוי, בחייך!" קראה הנועזת ביניהן. "תוריד את השאר, בסדר? אין לך מה להתבייש, ובדיוק התחלנו ליהנות מהמופע!" סוזן הסתכלה עליהן במבט מלוכלך, והראתה בתחילה את האצבע עם הטבעת, ואז שתי אצבעות אחרות לגמרי, אבל הבחורה רק צחקה. "יש לך מזל! אבל אם אי פעם ימאס לך ממנה, מותק, תרגיש חופשי לחפש אותי!"

 

"לא תודה," קרא אליהן ארני, כרך את ידו מסביב למותן של סוזן ונישק אותה על הלחי. "סיימתי לחפש!"

 

עם כמה אנחות אכזבה דרמטיות, הבנות המשיכו בדרכן, וסוזן הסתובבה וטפחה על החזה של ארוסה במבט לועג של קנאה. "תשים את החולצה שלך. אני לא רוצה להגן על הטריטוריה שלי מכאן עד לסקוטלנד."

 

"כן, גבירתי." הוא הוציא את החולצה מהמזוודה ושם אותה, כשהוא משאיר אותה לא מכופתרת. "אז…" הוא הסתכל על חלונות מוכרי הכרטיסים. "לאן?"

 

נוויל הוציא את חתיכת הקלף שקולין נתן לו ומצמץ לעבר הכתב שדהה במשך השבועות שהיה בתוך הכיס שלו. "נשיונל אקספרס איסט קוסט (5). צפונית לאדינבורו." הוא הסתכל מסביבו על האוסף המסחרר של השלטים המתחלפים, ואז ויתר ופנה לאדם שהיה לבוש בתלבושת של עובד רכבת. "סלח לי… איפה אנחנו קונים כרטיסים ל… טוב, לזה?" הוא הראה את הקלף לאיש, שהסתכל עליו ברחמים.

 

"אתה עומד במרחק של שלושה מטרים משם, ילד. התור ההוא שם." הוא הצביע מאחוריהם, ונוויל האדים. האיש צחק. "לא נסעת מעולם ברכבת?"

 

"אה…" הוא לא ידע איך לענות על זה (6), אבל האיש קיבל את זה כתשובה מספקת וטפח לו בחביבות על הכתף. "זה בסדר, יש פעם ראשונה לכל דבר, ולפחות זה לא מטוס. אני שונא את אלה, בעצמי. פשוט תקנו כרטיסים, תאחסנו את המזוודות שם…" הוא הצביע אל מקום בו התקהלו אנשים, "תשיגו שטרות אחסון, ותעלו על הרכבת. אין ממה לחשוש. אתם תיהנו." הוא מיהר לדרכו לפני שנוויל יכול היה להודות לו על עזרתו.

 

"בסדר, אז בואו נעמוד בתור." נוויל הושיט יד אל השרביט שלו, ורצה לכשף את המזוודה כך שתרחף אחריו, אבל ברגע האחרון נזכר שהם היו צריכים להיות ממש זהירים בנוגע לשימוש בקסם והתכופף כדי לקחת את הידית ולגרור אותה מאחוריו. היא הייתה כבדה יותר ממה שזכר, ונראה לו כאילו עשו המון רעש ומשכו יותר תשומת לב כשהצטרפו לתור, כי הרעש עיצבן את אוריון, שצייץ בכעס ונופף בכנפיו בכלוב.

 

כשהגיעו אל החלון, הוקל לנוויל לראות שם אישה נעימה בגיל העמידה שהזכירה לו את גברת וויזלי, למרות שיערה החום. "יעד, חמוד?" היא חייכה.

 

"ארבעה כרטיסים בכיוון אחד לגרטנה גרין (7) ברכבת לאדינבורו, גבירתי," אמר נוויל, ושם את הכסף שלו על הדוכן.

 

היא צחקה. "מי מהגברים מתחתן עם מי מהנשים, כדי שאוכל לברך אתכם כמו שצריך?"

 

נוויל מצמץ, המום, ואז החווה על שני חבריו. "רק הם, בעצם. אנחנו העדים. אבל איך…?"

 

"יש רק סיבה אחת שזוגות צעירים נוסעים לגרטנה גרין בשלוש-מאות השנים האחרונות." היא הושיטה להם ארבעה כרטיסים, והתחילה לספור שטרות מהערימה. "זה ארבעים ושתיים ושבעים ושלוש פני. אז בהצלחה, ומזל טוב. בעלי ואני נהיה נשואים שלושים שנים באפריל, ויש לי עצה בשבילך, איש צעיר -" היא הושיטה את העודף לנוויל, אבל עיניה הסתכלו על ארני. "-היא תמיד צודקת. זה, ואל תחמיצו את הרכבת. היא יוצאת בארבע."

 

ארני צחק ולחץ את ידה. "תודה, גבירתי. אני אזכור את זה." הוא עצר, ואז הטה את ראשו, "היי, את מכירה במקרה מקום בסביבה שנוכל לקנות בו בגדים? אנחנו, אה… שכחנו כמה דברים."

 

"כמובן," היא הנהנה באדיבות. "יש חנות מרקס אנד ספנסר (8) לא רחוק מכאן בליברפול. צאו שמאלה בדלתות שם, שוב שמאלה באפר, ואז קצת שמאלה בתוך ליברפול ולא תחמיצו את זה. זה במרחק קילומטר וחצי מפה, אז תוכלו ללכת או לקחת מונית אם תרצו."

 

הם הנהנו, ושוב הודו לה, ונוויל חייך כשהתחילו לסחוב את המזוודות אל שמירת החפצים. "זה לא כל כך נורא, בעצם. רעיון טוב לשאול אותה בנוגע לחנות. בואו נשמור את המזוודות, ונלך לשם ונקנה כמה דברים כדי שנוכל להשתלב טוב יותר."

 

הם הראו את הכרטיסים שלהם לנער שהיה אחראי על שמירת החפצים, והוא לקח את המזוודות בשמחה, אבל אוריון היה עניין אחר לגמרי. הוא שילב את זרועותיו על החזה שלו, מניד בראשו במהירות מול הכלוב. "אין מצב. אין סיכוי. לא יקרה."

 

חנה הושיטה יד דרך הסורגים וליטפה את פניו הרכות של אוריון באצבעה. "אבל הוא רק ינשוף," היא מחתה. "הוא מתנהג ממש יפה, אני מבטיחה."

 

"תראי, אחותי, לא אכפת לי אם הוא איזה תוכי שיכול לשיר את ההמנון ולהגיש תה. אסור ציפורים על הרכבת." הוא הרים את הכלוב מעל המזוודה והושיט לה. "ואל תנסי לבכות. אני שונא כשבנות בוכות, ועדיין הינשוף לא יעלה על הרכבת."

 

"זה בסדר." חנה לקחה את הכלוב, נראית קצת כועסת בגלל שחשב שאולי תבכה, ופתחה אותו. כמה אנשים צרחו כשאוריון המריא ועף במעגל רחב ושקט כדי למתוח את כנפיו לפני שנחת בקלות על הזרוע המושטת של גבירתו. הנער היה המום, אבל חנה הסתכלה עליו בבלבול. "אני לא משחררת אותו, אני שולחת אותו."

 

היא הסתכלה אל העיניים הזהובות, הגדולות והחכמות של הציפור. "אנחנו הולכים לגרטנה גרין, אוריון, אבל אנחנו לא עוזבים עד ארבע, ואנחנו נוסעים ברכבת רגילה, אז תוכל לעשות מה שתרצה עד שתהיה מוכן לפגוש אותנו שם. רק אל תסתבך בצרות."

 

הינשוף הרכין את ראשו בהבנה, ואז צייץ פעם אחת והמריא, מרחף בחן אל היציאה. הנער החוויר, ופיו כמעט פגע ברצפה המצוחצחת. "הוא… הוא… הוא הבין אותך!"

 

"כמובן," ענתה חנה ברוגע.

 

"מה את, מכשפה?!"

 

"למען ה-"

 

נוויל תפס את הזרוע שלה, וקטע אותה לפני שתוכל להגיד עוד משהו כשהסתכל על הנער. "איך קראת לחברה שלי?" הוא צעד קדימה, משתמש בגובהו מעל האיש הקטן כשקימץ את ידיו לאגרופים וניסה להשתמש במבט הכי מאיים שאי פעם ראה את קראב וגויל משתמשים בו. "תגיד את זה שוב כדי שתהיה לי סיבה לקל- להרביץ לך!"

 

"תראה, חבר," הנער הרים את ידיו בהגנה. "אני מצטער. ינשוף מדבר אנגלית, ינשוף מדבר צרפתית, ינשוף מדבר סינית… לא עסק שלי כל עוד הינשוף לא על הרכבת!"

 

"טוב, הינשוף יצא מהדלת, אז למה שלא פשוט תיתן לנו את אלה-" הוא החווה לעבר שטרות האחסון, "-ונלך לדרכנו."

 

"בשמחה!" נוויל לקח את הפתקים הקטנים ושם בכיסו כשפנו אל היציאה בעצמם, מנסים להתעלם ממספר המבטים שמשכו.

 

חנה הסתכלה עליו במבט משועשע ושמה זרוע אחת מסביב למותן שלו. "אני אמורה להגיד 'גיבור שלי'?"

 

הוא צחק, ושם את הלחי שלו על שיערה. "בפעם הבאה שאקשר בשבילך לקיר, בטח, אבל לא על זה שהפחדתי מוגל מסכן כדי לכסות את זה שעמדת לפלוט שאת מכשפה."

 

"הוגן מספיק."

 

הם דחפו את הדלתות שהובילו אל רחובות קמדן (9), וסוזן צווחה קצת, נסוגה לאחור כשהרוח הקרה של דצמבר הכתה בה. "אחסנו את הגלימות," היא רטנה. "נקפא למוות!"

 

נוויל הסתכל על חבריו, מרגיש נבוך על כך שלא חשב על זה בעצמו. "כולנו עברנו את הטסט בהתעתקות? עברתי את שלי באוגוסט, לפני בית הספר."

 

כולם הנהנו, אבל ארני קימט את מצחו. "אתה לא חושב שאנשים ישימו לב אם נסתובב ופשוט נעלם לנו באוויר?"

 

"נקודה טובה." הינהן נוויל. "בסדר. קר מדי ללכת, אז כדאי ששתיכן, הנערות מהדרום, תישארו כאן. ארני מההרים, ואני ילד מדיילס (10), אז נוכל לשרוד מספיק זמן כדי להשיג לנו מונית." הוא חשק את שיניו כדי להתכונן לקור האכזרי, ואז שני הגברים הצעירים יצאו החוצה.

 

הייתה שורה שלמה של מוניות שחיכו על שפת המדרכה, ולקח רק כמה דקות למצוא אחת שהסכימה להסיע את ארבעת הנערים אל החנות הקרובה, אבל עד שלקח את חנה וסוזן מהתחנה ונכנס אל פנים המונית החם, רעד נוויל בחוזקה. חנה שמה לב, החליקה לידו במושב האחורי ועטפה את אצבעותיו הקפואות בידיה החמות. היא הרימה אותן אל פיה, שמה את קצות האצבעות בין שפתיה, והוא השתנק כשרעד שונה לחלוטין עבר בגופו.

 

"לא נסעתי באחת כזאת לפני כן," היא לחשה, נשימתה מדגדגת את ידיו. "זה כיף".

 

הוא חייך אליה, והנהג הסתכל מעל לכתפו. "היי, אל תעשו דברים כאלה במונית שלי!"

 

"סליחה, אדוני." התרחק נוויל במהירות, משך את ידיו מפיה של חנה ושילב אותן בנוקשות בחיקו.

 

הנסיעה לקחה רק כמה דקות, ואז הם היו שם. נוויל תהה אם יוכל למצוא את החנות כשיגיעו, אבל היה ברור שזאת לא תהיה בעיה. הכיתוב מרקס אנד ספנסר בע"מ היה מוטבע על הכניסה באותיות ענקיות וזוהרות, ומתחתיו, תצוגת החג בחלונות הורידה שלג, הסתובבה, נצצה ורקדה כל כך מהר עד שהיה קשה להאמין שהכול פעל ללא שום קסם. קונים עמוסים בערימות מתנות מיהרו פנימה והחוצה בהמולת החג, ומוזיקה נשמעה מרדיו בלתי נראה, והשמיעה להם את מה שנשמע כמו הגרסה המוגלגית ל"מי ימלל היפוגריף שאוכל" (11).

 

ארני שילם למונית, והם מיהרו פנימה, רק כדי לגלות שפנים החנות היה יותר מהמם מבחוץ. זה היה כאילו כל סמטת דיאגון הפכה לחנות אחת ענקית, והכל מקדרות כסף זוהרות בסגנון המוגלגי עד כובעים מחודדים ומקושטים נערמו על השולחנות והמדפים בכל מקום שאליו הסתכלו. עץ אשוח גבוה כמו אלו שהאגריד הביא אל האולם הגדול בהוגוורטס עמד במרכז חדר הכניסה, מנצנץ בכדורים כסופים ובאורות קטנים וזוהרים, וזרי פרחים פוזרו בשפע בכל מקום בו יכלו להיתלות. האוויר היה מלא בריח נהדר של תפוחים ותבלינים, ובכל מקום, שלטים זוהרים פרסמו כל מיני הנחות וחסכונות כדי למשוך את תשומת לב הקונים שנראו לא מתרשמים מהסביבה שהיממה את הקוסמים הצעירים.

 

נוויל הצביע מעליהם אל שלט שמנה תריסר סוגי סחורות, מכלי בית עד נעליים, כשליד כל אחד מהם היה חץ. "נראה כאילו נצטרך להתפצל. דברי נשים נמצאים שם, ושל גברים בקומה למעלה." הוא הסתכל על שתי הבנות במבט דואג. "אתן חושבות שתסתדרו?"

 

סוזן צחקה. "אל תדאג לנו. בנות יודעות איך לעשות קניות בכל מקום. ניפגש כאן בשתיים וחצי?"

 

ארני הנהן, ונתן לה נשיקה חפוזה. "נשמע טוב. ואם תצטרכו עוד כסף…"

 

"נחזיר משהו. בחייך, ארני, אני לא חושבת שאוכל לבזבז כל כך הרבה זהב, אפילו אם זה שטרות קטנים. לא גדלתי אתו כמוך." הייתה נימה קצת נוזפת בקולה, ונוויל הופתע לראות הבזק כאב בעיני האגוז של חברו.

 

"בסדר. נתראה בשתיים וחצי." הבנות נעלמו במהירות אל קהל הקונים, ואחרי שהם אזרו אומץ וצלחו את המדרגות הנעות אל הקומה השנייה, פנה נוויל אל הנער הצעיר השני בדאגה.

 

"ארני, הכל בסדר? כלומר, נראה כאילו אבא שלך השלים עם זה. קרה משהו?" הוא שאל בעדינות. "התחרטת?"

 

"ממש לא!" הם עברו ליד מקלטי רדיו זוהרים ודיוקנאות נוצצים שזזו במהירות וסחררו את נוויל, וארני משך בכתפו, מנסה להסתיר משהו. "אני סתם מודאג, זה הכול."

 

"בנוגע למה?"

 

"אני מבין מאיפה הוא בא… כלומר, הוא לא רוצה שאתחתן עם רודפת אוניות שחושבת שתשיג ערימת זהב אם לא אשרוד, אבל שמעת אותו. סוזן לא תקבל כלום כשאמות אם לא נהיה נשואים לפחות שנה. היא לא סיפרה את זה ליותר מדי אנשים, אבל משרד הקסמים החרים את הנכסים המשפחתיים שלה מוקדם יותר הקיץ בגלל דודה שלה (12), וההורים שלה גם תומכים במסדר. הם מרוששים לגמרי. אם יקרה לי משהו…" הוא עצר ורעד, ואז הצביע ישר. "הנה זה: אזור הגברים."

 

מוגל גבוה ורזה בחליפה מכובדת פגש אותם בקצה מתלי הבגדים, שיערו הג'ינג'י והדק מכסה ללא תועלת את קרקפתו הקירחת כשהסתכל מעל לאפו המעוקל והארוך בשני הגברים הצעירים, עיניו מצטמצמות למראה החולצה המקומטת והפתוחה של ארני והקרע במכנס של נוויל מעל הברך. "יש משהו שאני יכול לעזור לכם בו… רבותיי?" ההגייה שלו הייתה מוטעמת למדי, ודיבורו המתנשא הזכיר את מאלפוי.

 

"ככל הנראה." ארני הזדקף מלוא קומתו, והסתכל על המוכר בעליונות דומה. נוויל בקושי הצליח לעצור את צחוקו. בהוגוורטס, ארני נראה קצת נפוח, אבל מי שהכיר אותו מספיק ידע שהוא פשוט היה חסר ביטחון בנוגע לכך שבא ממשפחה שנשארה כפרית מאוד למרות העושר שלה. עכשיו הוא השתמש בתדמית הזאת, והמבט על פניו של המוכר המוגל היה מדהים כשהוא משך את ערימת השטרות העבה ברשרוש. "עמיתי ואני שבנו לאחרונה ממסע קשה מאוד, ונזדקק לכמה פריטים לפני שהרכבת שלנו תצא אחר הצהריים."

 

המוכר קד קידה עמוקה ומתחנפת. "כמובן, אדון…"

 

"מקמילן, ממשפחת מקמילן באינברנס (13). ספקים בלעדיים של צמר דמיגייזים (14) משובח למוסדות המעולים ביותר, אבל אני בטוח שאתה יודע את זה."

 

הוא הנהן, אפילו ששניהם ידעו שרוב הסיכויים שבכלל לא ידע מה זה דמיגייז. "אה, כן, עכשיו אני מזהה את השם, בוודאי… אני הוא מר דינוויטי, אבל אתה יכול לקרוא לי לורנס, אם תעדיף."

 

"תודה, לורי." ארני הסתכל מסביבו, ואז הצביע על פסל של איש מוגל שלבש מה שנראה כמו גלימת טקס עם ז'קט קצר וצמוד במקום גלימה חיצונית. "אזדקק לזה, ולמשהו קצת יותר יומיומי. ידידי ירצה את אותו הדבר. המחיר אינו עניין, אבל אתעקש על איכות."

 

מר דינוויטי קד שוב, בלי יכולת להסתיר את הסומק החמדן שהופיע על לחייו הרזות. "אם כך, פעמיים טוקסידו, ו… אתם מחפשים לבוש ספורטיבי, חליפות, הלבשה עליונה? אשמח לעזור לכם עם מה שתזדקקו לו."

 

ארני היסס רק לרגע. "משהו עבור מזג האוויר, כמובן, ומשהו לרכבת. נחמד, אבל לא ראוותני, ולא אופנתי מדי. קלאסי, אתה מבין. אבל לא מיושן… אנחנו בחורים מספיק צעירים, אין לנו כוונות להתלבש כמו סבינו. אולי שתי תלבושות ומשהו עבור הקור מעבר ל… טוקסידו לכל אחד מאתנו?"

 

"לעונג יהיה לי. בואו איתי…" הוא סימן קדימה בין המתלים, וארני צעד קדימה כאילו לא רק היה שם אלף פעמים, אלא גם היה הבעלים, אפילו שנוויל הלך אחרי מר דינוויטי בפחות ביטחון. הוא ידע מעט על אופנה אפילו בעולם הקוסמים. סבתא שלו תמיד קנתה לו בגדים, והמעט שקנה לעצמו היו אותם חפצים בדיוק בגדלים השונים שלו. למרות שדברים רבים נרכשו מיד-שניה או הועברו אליו מאביו, זה קרה יותר מחיסכון מאשר מעוני, ומעולם הוא לא הרגיש נחות מבחינת לבוש בין חבריו בהוגוורטס כשנאלצו ללבוש משהו שלא היה תלבושת אחידה.

 

אבל עכשיו, כשהקשיב לארני מתחמק באלגנטיות משאלות על צווארונים רשמיים וחפתים צרפתיים, ומההבדל בין הביגוד של הקוסמים לזה של המוגלגים, הבין נוויל בפעם הראשונה מאז שירד מהרכבת הבוקר, שהיה באמת עמוק מאוד בעולם שונה מאוד.

 

OOO

כשסיימו, היו נוויל וארני לבושים בבגדים מוגלגיים חדשים, והחבילות האחרות שלהם נשלחו אל התחנה עם הבטחתו של מר דינוויטי שיועברו לרכבת עם השמות הנכונים ללא שום בעיות, הודות לטיפ הנדיב של ארני. נוויל המשיך להסתכל על עצמו במראות כשעברו, ולא ממש הצליח להאמין שהמוגל העשיר והצעיר שהסתכל עליו היה ההשתקפות שלו. הוא נראה מבוגר יותר, מעודן יותר, איכשהו, והוא תהה בלחץ רב מה חנה תחשוב.

 

אחרי ויכוח גדול בין ארני והמוכר, שבו הוא לא לקח חלק, הוא לבש זוג מכנסי צמר וצווארון בצבע זית שהיה עשוי מהחומר הרך ביותר שהרגיש, והיה לו מעיל חדש בצבע חום כהה, מעור רך עם צמר עז על הצווארון, שמר דינוויטי קרא לו "מהמם". שרוולי הז'קט הרגישו הדוקים ומגבילים, אבל זה היה יותר נוח ממה שציפה, והוא היה חייב להודות שהם השתלבו לחלוטין. לעצמו, בחר ארני מכנסיים בצבע כחול עמוק, עם סוודר סריג עבה בצבע קרם שהדגיש את כתפיו הרחבות, עם מעיל צבאי-במקצת מצמר עם שני טורי כפתורים בקדמה, אותם השאיר פתוחים כדי לתת לו להתנופף מאחוריו כמו גלימה, בטנת המשי מנצנצת באורות הזוהרים של החנות.

 

הם לקחו את אותן המדרגות הנעות אל הקומה מתחתם כשהשעון החדש שלו- דבר מוזר בלי שום מחוגים, אלא עם מספרים קטנים שהיו עשויים מקווים שחורים על רקע כסוף שטוח- אמר לו שהשעה שתיים וחצי, והבנות כבר חיכו להם. נוויל קפא, מודע רק במעורפל שהמדרגות ממשיכות לעבור מתחת לסוליות נעליו כשקונים מוגלגים רוגזים נדחקו משני צדיו וארני רץ קדימה כדי להרים את סוזן מרגליה בחיבוק כאילו לא ראה אותה שנים.

 

חנה נראתה מהממת. היא גזרה את שיערה- הגלים העבים והכבדים שפעם הגיעו כמעט עד למותניה כשלא היו קשורים בקוקיות עכשיו הפכו לתלתלים בגובה הכתפיים שמסגרו את פניה דמויי הלב בענן זהב רך. ירוק מנצנץ תחם את עיניה, וגרם להן לנצנץ כמו אבני ברקת, והיא לבשה עליונית שחורה שהייתה עם מחשוף נמוך ונצמדה נהדר לכל פיתול בגופה מעל לשמלה בגובה הברכיים שהייתה קצת יותר ירוקה ומגפיים שחורים, גבוהים עם עקבים. המעיל שלה, כמו שלו, היה מעור, אבל הוא השתפל כמעט עד לרצפה, שחור נוצץ ועם חגורה במותניים. היא חייכה אליו בחוסר ביטחון, מאדימה. "נוויל… זה… אתה לא שונא את זה, נכון? אני יודעת שזה קצת שונה, אבל המוכרת אמרה שעדיף שאנסה משהו בוגר יותר, ו…"

 

סוזן הסתובבה בזרועותיו של ארני, צוחקת כשראתה אותו. המעיל שלה היה מצמר אפור, דומה לשל חנה, אבל מה שלבשה הוסתר בחיבוק שלהם. "אני חושבת שאולי נצטרך לקחת אותו לקדוש מנגו. המסכן בלע את הלשון."

 

נוויל הניד בראשו במהירות, רק כדי להבין שעדיין היה למרגלות המדרגות. הוא הלך הצידה במהירות, פיו נפער ונסגר ללא יכולת ליצור מילים. חנה צחקקה, ואז רכנה קדימה כדי לנשק אותו. "גם אתה נראה טוב מאוד."

 

ארני קימט את מצחו אל סוזן. "היה לכן מספיק?"

 

"הרבה." היא הצביעה על ערימה מרשימה של שקיות איפה שחנה עמדה. "וזה כולל את התספורת שלה וכמה דברים קוסמטיים של מוגלגים לשתינו. הייתה גברת ממש נחמדה שהראתה לנו איך להשתמש בהם והכל. היא אפילו לא חשדה בגלל שלא ידענו איך; היא אמרה שהיא מכירה את כל הדרכים לשנות תלבושת אחידה וידעה שאנחנו בפנימייה." סוזן התנתקה מזרועותיו של ארני, וכשהסתובבה, הוא ראה שהיא לבשה ג'ינס כחול צמוד ועליונית נוצצת בצבע אדום. "אני לא יודעת בנוגע אליכם, אבל אני גוועת. רוצים לאכול משהו לפני שנחזור לקינגס קרוס לרכבת?"

 

נוויל הנהן, שמח על תירוץ להשתמש שוב במוח שלו. "עדיף. אנחנו לא יודעים אם יש להם עגלת כיבוד על רכבת מוגלגית, וזאת נסיעה של ארבע שעות עד לגרטנה גרין."

 

חנה משכה בשרוולו, והצביעה על השלט מעליהם. "יש להם קפה כאן, רוצה לנסות?"

 

"בטח." היא שמה את זרועה בזרועו והוא וארני לקחו את השקיות והלכו בכיוון החץ. הוא ידע שהוא בטח חצוף, אבל הוא לא יכול היה להפסיק לבהות בה, והיא נראתה גם שמחה וגם קצת לא נינוחה עם כל תשומת הלב כשמיששה בלחץ את קצה תסרוקתה החדשה.

 

"זאת עדיין אני, אתה יודע," היא אמרה.

 

"אני יודע…" הוא היסס, מחפש מילים. "זה פשוט שונה מאוד, אבל בצורה טובה."

 

היא צחקה, והיה קצת עצב בחיוך שלה כשהסתכלה עליו. "טוב, אני מניחה שהכול כל כך שונה השנה, ומשהו היה חייב להיות בצורה טובה."

 

"אני יודע למה את מתכוונת." נאנח נוויל. "לפעמים, אני לא חושב שאני יודע מי אני יותר, ואני לא יודע אם זה משהו שאמור להפחיד אותי או משהו שאני צריך להתגאות בו."

 

"זה משהו שאתה צריך להתגאות בו," היבה חנה בחומרה. "אני מכירה אותך שש וחצי שנים עכשיו. זה לא שהשתנת. זה שאתה עכשיו כל מה שכמעט היית. ואתה היית מדהים עם צ"ד…"

 

הוא משך בכתפיו. "אני פשוט המשכתי מאיפה שהארי הפסיק. אני ממשיך לשאול, את יודעת, מה הוא היה עושה, ואני פשוט מנסה לעשות את זה."

 

"אבל אתה יותר טוב ממנו בחלק מהדברים. אתה ממש טוב בללמד."

 

"זה לא שלי," הוא מחה. "הקסמים באו ברובם מתלמידי רייבנקלו, חלק מהם מג'יני, כמו מופליאטו ולויקורפוס, וארני הוא הטקטי האמיתי-"

 

"-אולי." היא קטעה אותו. "והארי היה גאון בהתגוננות מפני כוחות האופל, אבל יכול היה להסביר רק חצי ממה שעשה. אתה גורם לדברים להיות הגיוניים לאנשים, אתה יודע איך להפוך את הדברים הקשים לאנגלית פשוטה, לגרום לאנשים להבין דברים, לגרום לנו לא להרגיש רע עם עצמנו שפישלנו, אפילו כשאתה מוודא שכולנו נדע שאסור לטעות. אני חושבת שבאמת תהיה מורה נהדר יום אחד."

 

"אני לא רוצה ללמד התגוננות מפני כוחות האופל. זה נושא נוראי, וככל שאני נכנס אליו יותר, אני שונא אותו יותר. אני לא רוצה להבין את הדרך בה האנשים האלה חושבים." הוא רעד. "זה כמו לאכול משהו רקוב כדי שיעלם."

 

"אז תלמד תורת הצמחים." הנימה של חנה הפכה להיות עקשנית והוא הבין שהיא לא תוותר. "פרופסור ספראוט תפרוש מתישהו, אתה יודע. ואתה כן אוהב את זה. ראיתי אותך מצמיח דברים שאני הייתי זורקת לקומפוסט."

 

"אולי." אמר נוויל, למרות שכדי לסגור את הנושא יותר מלהסכים. "מה אתך? מה את רוצה לעשות אם נעבור את זה איכשהו?"

 

"ילדים." היא אמרה מיד. "אני רוצה שתהיה לי ערימה גדולה, צוחקת, מתנועעת ושמחה של תינוקות. היה כל כך הרבה מוות, ואני יודעת שהרבה מהבנות מרגישות אותו הדבר." חנה ליטפה את הבטן השטוחה שלה מעל החצאית, "אי אפשר לעצור את המוות, אבל אפשר ליצור חיים, ואני חושבת שיהיו הרבה משפחות עם יותר ילדים מהוויזלים כשזה יגמר."

 

נוויל צחק. "סבתא שלי אמרה שאימא שלי רצתה משפחה גדולה לפני ש-" הוא עצר את עצמו בפתאומיות. "אז מה את עוד הולכת לעשות חוץ מהמון ילדים?"

 

"סבא שלי הוא הבעלים של הקלחת הרותחת (15). הוא עמד להוריש אותה לאימא שלי, אבל… טוב, אתה לא היחיד שיכול לשנות נושא. בכל מקרה, אני ארש אותה מתישהו, ותמיד אהבתי לעזור לו שם. אני לא ארצה למכור אותה, בכל מקרה. היא יותר מדי זמן במשפחה שלי. אז אני חושבת שאלך לעבוד במסבאה, ואז אנהל אותה כשהוא ימות."

 

הם הגיעו לקפה, והם עמדו בתור מאחורי קונים אחרים שחיכו לשירות מצד אישה צעירה שנראתה מוטרדת ועטתה זוג קרניים על ראשה. חנה הייתה שקטה לרגע ארוך, ואז התקרבה אליו, שמה את ראשה על כתפו. "אתה חושב שזה ישנה?"

 

"שמה ישנה?"

 

"כל הדיבורים האלה על מסבאות ותינוקות. הנישואין של ארני וסוזן. צ"ד. כלומר, זה באמת ישנה מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו אם כולנו נמות בסוף השנה בכל מקרה?" קולה היה שקט, מהוסס, והוא חשב קצת לפני שענה.

 

"אני חושב שזה מאוד משנה. כי אם יש לנו דברים ואנשים שאנחנו אוהבים, תכניות לעתיד, אז נילחם יותר עבור הסיכוי הקטן שאולי נשרוד. אם הסיכוי הזה יתממש, יהיה לנו משהו שיעזור לנו להמשיך- כי אנחנו עומדים לאבד המון חברים, לא משנה מה, ונצטרך את זה." הוא עצר, ואז המשיך, המילים יוצאות בקלות רבה יותר. "אבל אם לא, אז נילחם קצת יותר כדי לחיות, ונשיג הרבה יותר לפני שנמות, והחיים שלנו יהיו שווים יותר, בין אם זה לטפל במסבאות או בגינות או בילדים או סתם להוריד עוד אוכל מוות אחד יותר ממה שהיינו מצפים, ולא לתת לאוכל המוות הזה לקחת עתיד של מישהו אחר."

 

הם כמעט היו בקדמת התור עכשיו, וחנה לחצה על זרועו בחוזקה, המבט על פניה קשה כל כך עד שרעד. "אז בוא נאכל אוכל מוגלגי לארוחת צהריים, ואז נצא להרפתקה ברכבת, ונעזור לחברים שלנו להתחתן בגרטנה גרין, וניתן שמות לתינוקות ונתכנן שיעורים ונמצא את לונה ונעזור להארי ונעשה את הכול היום, ופי שניים מחר, וביום אחרי, כי אם אני עומדת למות, אני רוצה שהם ישלמו על זה הרבה."

 

"אם הם יהרגו אותך," נוויל הוריד את השקיות, מרים את סנטרה בידו, "אני אוודא שהם ישלמו יותר ממה שהם יכולים לדמיין."

 

חיוך קטן וקודר הופיע על שפתיה, והיא הלכה לאחור, זורקת את שיערה כשעיניה הירוקות הבזיקו. "אז אני לא אצטער אם הם יעשו זאת."

OOO

הרכבת עצמה הייתה דומה באופן מפתיע לרכבת האקספרס להוגוורטס כפי שהייתה לפני שסנייפ והקארואים שינו אותה, ואכן הייתה עגלת כיבוד. למרות שכבר אכלו בקפה במרקס וספנסר, הארבעה עדיין קנו ארוחות ערב וערימת חטיפים די מרשימה מהעגלה הקטנה. הארוחות עצמן היו מלהיבות בתפלות שלהן, כי כנראה המוגלגים העדיפו להימנע מכל הטעמים כשטיילו, והצליחו איכשהו להוציא את הטעם מאוכל שנראה רגיל לחלוטין פרט לכך. החטיפים, באריזות הצבעוניות וחסרות התנועה שלהם, כווצו בחשאי והוסתרו כדי להראות אותם לחבריהם הקוסמים כשיחזרו לבית הספר.

 

למצוא מקום להישאר בו לא היה משימה קשה כמו שחשבו, כי נראה כאילו כל העיר של גרטנה גרין נבנתה עבור- לפי מה שראו- המטרה שבגללה באו לשם. ארני היה המום. כששאל את חברתו חצוית הדם לבית, מורג מקדוגל (16) איפה בן אדם יכול להתחתן בעולם המוגלגי, הוא לא הבין שכולם עשו את זה במקום אחד! הכול וכל מקום היה מכוסה בתמונות של חתונות ורומנים, תמונות קפואות של זוגות מתנשקים, צוחקים, הולכים, מחזיקים ידיים, מחליפים נדרים.

 

כל חנות ועסק בסביבה ניסו למצוא דרכים לקלוע לטעמם של המאורסים והנשואים הטריים, וזה נהיה כל כך מגוחך עד שנוויל וארני התחילו להתבדח על כך, ממציאים עסקים דמיוניים שיכלו להיות בעולם הקוסמים, כמו שירות המטאטאים מטאטאים אותך ושירות ניקוי הארובות נפלתי בפלו. שתי המכשפות, לעומתם, מצאו את כל הדבר מקסים, ונוויל לא יכול היה שלא לשים לב בלחץ איך הרבה מהלחישות וההצבעות שלהן לא כוונו אל ארני ולסוזן, אלא לחנה ואליו.

 

הם היו חייבים להודות שהייתה זאת הקלה שכולם היו ממש אדיבים, ואיך שאף אחד לא הופתע בנוגע לחוסר ההיכרות שלהם עם העולם המוגלגי. זה היה כנראה נפוץ שזוגות צעירים יטיילו לבד בפעם הראשונה לגרטנה גרין, והשגיאות הרציניות יותר יוחסו ללחץ. מציאת מלון להתאחסן בו ללילה הייתה קלה יותר ממה שחששו, והם שכרו שני חדרים, כך שסוזן וחנה השתקעו באחד כשהגברים לקחו את השני.

 

ברגע שהיו בחדר שלהם, הוריד נוויל את בגדי המוגל החדשים שלו, והחליף אותם בשמחה בפיג'מה הישנה והמוכרת שלו. למרות הנוחות היחסית והחידוש בבגדים החדשים, עדיין הוקל לו לחזור למשהו שהיה דומה. ארני עשה כמוהו, וגם גילה שהקופסה הקטנה והמזמזמת ליד המגירות הייתה קפואה מבפנים, והכילה מספר גדול של בקבוקים קטנים, אותם שם על הקופסה ובהה בהם בריכוז כשישב על המגירות.

 

"אני ממש מקווה שאתה לא שוקל לשתות שיקויים לא מוכרים," הזהיר אותו נוויל. "אנחנו לא יודעים מה רעיל… אולי אלו חומרי ניקוי מוגלגיים."

 

ארני הסתובב, ונוויל הופתע לראות שלחייו הוורודות בדרך כלל החווירו. "לא, חבר, זה אלכוהול. תראה!" הוא הרים בקבוק קטן אחד, והצביע לתווית, שהראתה אדם בלבוש אדום מסוגנן והכריזה על תוכן הבקבוק כג'ין.

 

עיניו של נוויל התרחבו. "למה יש להם את כל זה כאן?"

 

"בגלל," ארני פתח את הבקבוק ורוקן את התוכן בלגימה אחת, מעווה את פניו רק לרגע כשהנוזל שרף את גרונו. "שהם יודעים שהאנשים כאן מתחתנים מחר."

 

"ורוצים לחטוף הנגאובר בחתונה?" הוא הרים את הגבה שלו בספקנות.

 

"ומפחדים עד המוות," תיקן אותו ארני, בוחן את שאר הבקבוקים לפני שלקח אחד בשם בקרדי (17) ועשה לו כמו לג'ין.

 

נוויל התיישב על קצה המגירה ליד חברו, מקמט את מצחו בדאגה. "חשבת על זה עוד פעם?"

 

"ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם… סדרה חשבונית ממש," הוא הנהן, והבקבוק של האבסולוט נזרק ריק אל פח הזבל.

 

"מה מדאיג אותך?" שאל נוויל בעדינות. "כלומר, עדיין יש זמן לשנות את דעתך אם אתה לא רוצה ל… היי, תיזהר, ארני. אתה לא יודע כמה זה חזק. אתה עלול לחלות."

 

"אני לא מנסה לחלות, אני מנסה להשתכר. הרבה הבדל, אני מבטיח לך, אפילו שלעיתים יש דמיון בין התוצאות." הוא צעק בכעס כשנוויל לקח את הבקבוק הבא מידו לפני ששתה אותו.

 

"בוא נחכה ונראה מה חמישה כאלו יעשו לך לפני שתשתה שוב, בסדר? עכשיו, מה מלחיץ אותך כל כך? אתה נראית ממש בטוח כל הזמן."

 

הצבע חזר ללחייו של ארני עכשיו, למרות שזה היה סומק מהמשקאות ולא שמחה בריאה. הוא הפנה את ראשו אל הקיר שחצץ בין החדר שלהם לחדר של המכשפות. "אתה יודע על מה הן מדברות שם, לא?"

 

"לא," הודה נוויל.

 

"עליי. על מה המשמעות של להתחתן איתי." הוא נעמד, ומצמץ בהפתעה כשהתנדנד לרגע, ואז לקח עוד אחד מהבקבוקים הקטנים תחת מבטו הכועס של נוויל. "אין לי ספק אם אני רוצה לחיות אתה את שארית חיי- לא משנה כמה זמן זה- בכלל לא, לא. אני אוהב אותה בכל ליבי, ואם לא הייתי זה לא היה מתאים לפסים הצהובים על הפיג'מה השחורה שלי, אם אתה מבין אותי. אתה צריך להבין את זה בנוגע לחנה."

 

"אני אזכור."

 

"אבל," הוא המשיך, מצביע עם הבקבוק הריק של דון חוליו (18), "זה לא אומר שהכול ממש טוב." מבט לחוץ עלה על פני חברו וקולו הפך ללחישה. "מה אם נחייה?"

 

נוויל מצמץ. "אתה מתכוון שלא חשבת שתהיה נשוי לה יותר מחצי שנה? ארני!"

 

"לא, חשבתי על זה הרבה, קיוויתי לזה, אפילו שאני יודע שאין הרבה סיכוי. אני רוצה ילדים; מכשפות קטנות ומקסימות כמוה לפנק אותן. אבל אם נחיה, זה אומר שהיא תפגוש את המשפחה שלי, ו…" הוא נעצר, שוב יושב. לרגע ארוך, נתן נוויל לדממה להתמשך, וכשארני שוב דיבר, מילותיו קצת נבלעו, אבל הוא גם ויתר על כל הגייה מוטעמת שהייתה לו, והמבטא שלו היה חזק כמו של אביו. "היא תדע ש'ני מזויף, נוויל."

 

"זה מגוחך." הוא הושיט את ידו ושם אותה על כתפו הרחבה של חברו. "אני לא רוצה להיות חצוף אם אתה לא יודע, אבל אם אתה מנסה להחביא את העובדה שאתה סקוטי…"

 

עיני האגוז הסתכלו עליו בכעס. "לא לרגע אחד! 'ני לא מ'בייש בזה! אבל ת'ה לא יודע, ת'ה מבין… למשפחה ש'לי יש הרבה זהב, ו'פילו אם היא לא רודפת אוניות, היא תחשוב כמו כולם ש'נחנו ל'רדים אמיתיים, כמו המאלפויים. וזה לא ככה. 'ני היחיד שמבדיל בין סוגי מזלגות במשפחה שלי ושאכפת לו. היא עלמת החן שלי, ואביא לה טירה, 'בל האמת היא שאין לנו 'פילו גמדון בית!"

 

"הלוואי שתיתן לי ללכת לחדר ליד- לא אתה, אתה ממש מתקרב להיות שיכור כמו שרצית, וזה ממילא מזל רע (19)- ותיתן לי לספר לה את זה. זה יגרום לה להרגיש טוב." חייך נוויל. "היא הייתה לחוצה שעם כמה שהיא אוהבת אותך, היא לא תשתלב בעולם של חברה גבוהה בו מכשפות יושבות והורגות אחת את השנייה בגלל שמישהי לבשה גלימות מהחודש שעבר וצריך לבדר את החברים ולא סתם להזמין אותם. לעזאזל, ארני, אני לא אופתע אם חנה שם מנסה למנוע ממנה לקחת את הבקבוקים הקטנים."

 

"באמת?"

 

"באמת. היא אוהבת אותך למרות סוג החברה שהיא חושבת שאתה בא ממנה. חנה דיברה על זה. היא הייתה דלוקה עליך מאז השנה השנייה- אני חושב שהיא היחידה בבית שלכם שלא הייתה מאוהבת בסדריק מתישהו- והסיבה שהיא לא אמרה לך שום דבר עד עכשיו היא בגלל שהיא חשבה שאתה יותר מדי טוב בשבילה." ארני שיהק בתדהמה, ונוויל הנהן.

 

"סוזן רוצה להיות אשתך כי היא חושבת שאתה אמיץ- ואני יודע שזה נכון- כנה- וזה נכון לגבי כולם חוץ מסנייפ- חזק- בלשון המעטה- וחכם… ועם זה אני מסכים רוב הזמן, חוץ מלאחר שחיסלת שבעה בקבוקי אלכוהול מוגלגי ברבע שעה ויושב כאן בלי היכולת להתרכז במה שאתה רואה." הוא פתח את הקופסה וזרק פנימה את שאר הבקבוקים. "אני מוכן לייחס את זה לנזק מוחי לפני הנישואין אם תוכל להבין שיש מכשפה בחדר לידנו שאוהבת אותך כמו שאתה, ואם אתה אוהב אותה גם, אז אתה לא עושה שום טעות מחר, ואני חושב שתהיה ממש שמח בששת החודשים הקרובים או בשישים השנים הקרובות."

 

ארני הזדקף, מתנדנד רק קצת כשהסתכל על הגבר הצעיר השני במבט נחוש, מדבר בדאגה עמוקה וכמעט מצליח להישמע כרגיל, מלבד מה שנהיה בליעה מזדמנת של המילים. "אז זה יהיה לי לעונג ל'תאחד איתה מחר בקשר הנ'שואין, 'ני חושב."

 

"וזה יהיה לי לעונג," חייך נוויל, תפס זרוע אחת והקים את ארני על רגליו, "לכוון אותך למיטה, להוציא את ערכת השיקויים שלי מהמזוודה, ולנסות להכין משהו שימנע ממך להרגיש בבוקר כמה אתה היית טיפש, כי אני השושבין שלך וחבר שלך, ואני מקווה שכשאני אתחתן יום אחד, אתה תעשה לי את אותו הדבר."

OOO

נוויל חשב שבהתחשב בכל, זאת הייתה הצלחה גדולה שהצליחו לעבור את כל הביורוקרטיה המוגלגית רק בשש שעות, שלושה כישופי קונפונדוס, וכישוף זיכרון אחד, שהוטל על לא פחות מעשרים אנשים שראו את אוריון מעופף פנימה אל בית המשפט עם תעודת הלידה המוגלגית שסוזן השאירה במלון. בשלוש בצהריים, הכל היה מוכן, וארבעתם חתמו על אחרון המסמכים המייגעים ועמדו לפני אדם בעל פנים נעימים בחליפה כהה ונראה כמו אדם שחשב שהייתה לו העבודה הטובה ביותר בעולם.

 

ארני ונוויל לבשו את הטוקסידו החדש שלהם, והוא אפילו היה מוכן להודות שהם נראו יפים כמעט כמו שהבנות חשבו, אבל רק סוזן גרמה לראשים להסתובב. השושבין נאלץ למנוע מהחתן להתנגש בעמודים או ליפול במדרגות פעמיים, אבל זה היה מובן.

 

סוזן בחרה בשמלת משי לבנה, עם שרוולים ארוכים וללא כתפיות, עם חצאית שהתפזרה על הרצפה והתערבלה כמו רקדנית בכל צעד. שיערה היה מפוזר ולא בצמה הרגילה שלו, והוא השתפל בתלתלים שחורים אל ירכיה, מעוטר עם סיכות בצדדים שכוסו בוורדים כסופים ויפים, ואותם זיהה נוויל כניצנים שצורתם שונתה. עוד מהפרחים היו מפוזרים בשיערה, ואבנט משובץ של משפחת מקמילן היה קשור למותניה הצרות, כמעט נופל לרצפה מאחוריה. פניה היפות קרנו, ועיניה הגדולות והכהות נצצו כמו השרשרת על צווארה כשחייכה.

 

האיש כחכח בגרונו, הושיט את ידיו אל מעבר לשולחן כדי לאחוז בידיהם של סוזן ושל ארני, עיניו נוצצות, אבל קולו עמוק ורגוע. "במשך מאות בשנים, הייתה העיירה גרטנה גרין עדה לאהבה מכל סוג, בכנסיותיה, סדנאותיה, על גשריה וגבעותיה, וכאן בבית המשפט. היא גן עדן בטוח עבור אלו שהמשפחה, המעמד, ההון או הגורל עצרו אותם, והפכה לסמל כוחם של הנישואין וקשרי האהבה האמתית עבור רבים שסיפורם לא סופר."

 

"התכנסנו כאן היום כדי להביא עוד זוג אל שבועת האמונים אחד אל השני, וכדי שיתחילו חיים חדשים בשותפות, במקום בו פעם היו שניים לבדם. הדרישות המשפטיות מולאו, אבל שניכם צריכים להבטיח אחד לשנייה הבטחות לחייכם הבאים, ולנדור את הנדרים."

 

הוא הרים את ידיהם, והם הסתובבו אחד אל השנייה, כשארני לוקח את ידה השמאלית של סוזן בעדינות בידו כשנוויל הושיט לו טבעת זהב יפה והוא שם אותה על האצבע שלה. "סוזן," הוא אמר בשקט, "אנחנו לא יודעים מה לפנינו, אבל אנחנו מכירים את הלב שלנו, ושלי שייך לך. בטבעת זו, אני נשבע לך בשבועה הגדולה ביותר שלי, ובכל מה שקסום, שאהיה כנה ונאמן לך, בליבי ובגופי, שאוהב אותך, אדאג לך, אכלכל אותך, אגן עלייך, אוקיר אותך ואשמור עלייך, כל עוד יש נשמה בגופי."

דמעות התחילו לזלוג במורד לחייה של סוזן, אבל קולה היה יציב כשלקחה טבעת שנייה, עבה יותר, מחנה, ושמה אותה על ידו העבה של ארני. "ארנסט, לא משנה כמה אופל או אור יהיו מחר, חיים או מוות, תקווה או ייאוש, אני יודעת שאהבתי אותך מאז שאני זוכרת את עצמי, ושאוהב אותך עד שלא אזכור עוד. בטבעת זו, אני נשבעת לך בשבועה הגדולה ביותר שלי, ובכל מה שקסום, שאהיה כנה ונאמנה לך, בליבי ובגופי, שאוהב אותך, אדאג לך, אציית לך, אטפל בך, אוקיר אותך ואשמור עליך, כל עוד יש נשמה בגופי."

 

שני זוגות העיניים הביטו בשופט המוגל, והוא הנהן. "פשוט תעשו מה שאמרתי לכם, וזהו זה."

 

כשהוא תופס את ידיה בשתי ידיו עכשיו, חזר ארני אל כלתו. "אני מכריז בכנות שאיני יודע על שום הגבלה משפטית שקובעת שאני, ארנסט איאן מקמילן (20), לא יכול להתאחד בקשר הנישואין עם סוזן קירקה אמיליה בונז, ואני מביא את אלו שכאן כעדים לכך שאני לוקח אותה להיות אשתי כדת וכדין. שיהיה ידוע, ושיעשה."

 

"אני מכריזה בכנות שאיני יודעת על שום הגבלה משפטית שקובעת שאני, סוזן קירקה אמיליה בונז, לא יכולה להתאחד בקשר הנישואין עם ארנסט איאן מקמילן, ואני מביאה את אלו שכאן כעדים לכך שאני לוקחת אותו להיות בעלי כדת וכדין. שיהיה ידוע, ושיעשה."

 

השופט שוב הנהן. "אז לעיני כל הנוכחים כאן, ותחת חוק הארץ וחסדי הכתר, אני מכריז עליכם כשותפים בקשר החוקי והאזרחי של הנישואין." הייתה הפסקה ארוכה ועצורת נשימה, ואז השופט צחק בחום, מנופף בידו אליהם. "קדימה, בחור, נשק אותה. היא אשתך!"

 

סוזן כרכה את זרועותיה סביב צווארו של בעלה החדש ביפחה חנוקה, וחיבוקו של ארני הניף אותה מרגליה, כשהם מסתובבים באיטיות וחולקים נשיקה מלאת תשוקה, עמוקה שנראתה כאילו נמשכה לנצח, אפילו שידעו שהעולם חיכה להם כשתסתיים.

 

חנה הסתכלה בעיניו כשהזוג החדש החזיק אחד את השנייה, והוא היסס רק לרגע לפני שהושיט את ידו בשקט ושם את אצבעותיו באצבעותיה. הוא לחץ עליהן ברכות, והיה אסיר תודה כשנראה שהבינה את המסר בעיניו. יום אחד, אולי. כל כך הרבה השתנה… בואי פשוט נסתפק במה שיש עכשיו.

 

הם החליטו ללכת לארוחת צהריים מאוחרת כדי לחגוג את הנישואין, כי סוזן הכריזה שהיא תקיא מרוב לחץ אם תאכל לפני, והם שוחחו על המסעדות הרבות במקום כשיצאו מבית המשפט. לפחות נוויל וחנה שוחחו. לארני ממש לא היה אכפת, והוא לא הפסיק לחייך מאז שהטבעת הונחה על אצבעה של כלתו החדשה, וסוזן עדיין התייפחה בשמחה אל הממחטה מכוסת התחרה שלה, אבל היא הצליחה לפלוט ששום דבר איטלקי לא הלך עם שמלה לבנה.

 

כשהגיעו אל המדרכה, משהו זוהר ריחף לעברם, ונוויל כבר הידק את ידו מסביב לשרביט בכיס הפנימי של הז'קט שלו כשזיהה את צורתו הכסופה והחיוורת של סייח ששאג בבהלה, זרק את ראשו לאחור ודיבר בקולו של קולין, יותר לחוץ ומפוחד ממה שאי פעם שמעו מהקוסם הצעיר והנלהב (21). "צדקתי! הרגו את אימא ואבא לפני שבועות, ועשיתי כמיטב יכולתי, אבל דניס לא לוקח את זה יפה… אני לא יכול לשלוט בו! הם יעצרו אותנו על כישוף בקרב קטינים, אבל לא הייתה לי ברירה… הוא פשוט מתפוצץ! בבקשה תעזרו לנו!"

 

לאחר שההודעה נשלחה, הפטרונוס הפך לענן כסוף שהתפזר ברוח החורפית בתוך כמה רגעים, והשאיר רק דממה המומה מאחוריו. ארבעה שרביטים נשלפו עכשיו, הבנות מוציאות את שלהן מקדמת השמלות שלהן, והם חזרו לאינסטינקטים שפיתחו בחודשים האחרונים, עיניהם מקיפות את הרחוב מסביבם לכל סימן נוסף של משהו מהעולם שלהם. רק מוגלגים הסתכלו עליהם בחזרה, בלבול ותדהמה על פניהם, ואפילו קצת פחד על חלקם.

 

נוויל כבר לא היה השושבין של ארני או החבר של חנה. תפקידים קטנים ושמחים כאלו נעלמו בהבזק כסוף, והוא שוב היה המפקד של צבא דמבלדור, כשחשב על המבט הלחוץ על פני הסייח, הנחיריים הרושפים והעיניים הלבנות. זה היה קסם שלקח להם חודשיים ללמוד, והם נשבעו להשתמש בו רק במקרי חירום בהם המטבעות לא יספיקו למרות הסיכון שמישהו יראה את הפטרונוס. עצם העובדה שקולין ביצע את הקסם הזה בעוד שידע שהעיקוב (22) עדיין מוטל עליו, וכשידע שהנמענים בעולם המוגלגי… נוויל החליט מיד.

 

"תתעתקו אל קולין!" הוא פקד. "תהיו מוכנים לכל דבר, אוכלי המוות אולי כבר הגיעו לשם. עכשיו לכו, ואני אחפה עליכם!"

 

הייתה מערבולת של שמלות משי וכנפי מעיל שחורות, ושלושה קראקים חזקים מאחוריו כשהאחרים נעלמו באוויר. אישה מוגלגית צרחה, ונוויל ריכז את כל הכוח שיכול היה להשתמש בו מאחורי כישוף אובליוואטה (23) של חמש דקות, בונה אותו כמו בועה בתוכו לפני שזרק אותו מזרועותיו אל קצה שרביטו כדי להאיר את כל הרחוב בהבזק אור. כשהאור כבה, המדרכה בו עמדו שני הזוגות הצעירים הייתה ריקה, והסימן היחיד למשהו חריג ברחובות גרטנה גרין היה ינשוף לבן שהמריא מגג בית המשפט, ממריא בחן אל הדרום בשמיים הצלולים והכחולים של דצמבר.

 

 

(1) מעולם לא נאמר שגרינגוט הביס דרקונים (היי, זה אולי מסביר למה יש שם דרקונים). אבל כן, את הבנק ייסד גובלין בשם גרינגוט.

(2) מעולם לא היה קיים מטבע בשם גאלוס. אולי זה עשוי מפלטינה כדי להיות יותר יקר מהאוניות (מזהב).

(3) ההורים של הרמיוני המירו כספים בספר השני, אז כנראה קיים מוסד המרת כספים.

(4) אין נימבוס 2005. לפחות לא שמענו עליו. יצא 2001 בספר השני, אז אולי כבר יצא 2005.

(5) נשיונל אקספרס איסט קוסט- רכבת אמתית שפעלה בתקופה הזאת.

(6) כאילו, נוויל נוסע כל שנה ברכבת להוגוורטס... אבל זה יותר קל.

(7) גרטנה גרין- עיירה בסקוטלנד שהמון נוסעים אליה כדי להתחתן.

(8) מרקס אנד ספנסר- רשת חנויות בריטית שמוכרת בגדי יוקרה ואוכל איכותי. לפי מה שהבנתי, הכותב טועה כשהוא מציג את זה בתור משהו סנובי ולמעמד הגבוה.

(9) קמדן- הרובע בלונדון שבו נמצאת תחנת קינגס קרוס. רולינג התבלבלה עם תחנת יוסטון (עוד תחנה באזור) כשחשבה על הרכבת- רציפים תשע ועשר לא סמוכים בקינגס קרוס.

(10) דיילס- אזור ביורקשייר.

(11) אז ככה, במקור קוראים לשיר "God Rest Ye Merry Hippogriffs" (שאלוהים יעניק לכם מנוחה, היפוגריפים עליזים), פרודיה על "God Rest Ye Merry Gentlemen" (שאלוהים יעניק לכם מנוחה, גברים עליזים). זה שיר חג מולד. בספר החמישי, סיריוס שר את זה בעליזות, וגילי בר הלל (המתרגמת) גילתה שאין שיר חג מולד שכולם מכירים. במקום, היא בחרה לעשות פרודיה על "מי ימלל" כדי שאנשים יבינו שסיריוס שמח כל כך עד שהוא משתעשע בשירי חג. אף אחד לא יודע אם מדובר בשיר אמתי שהקוסמים שרים או סתם המצאה של סיריוס. מכיוון שבספר החמישי מגלים, לדוגמה, שיש לקוסמים פתגמים שונים (כל פתגם עם סוס הופך להיפוגריף, כל פתגם עם נוזל הופך לשיקוי וכו') אז הכותב החליט שמבחינתו זה שיר אמתי. בשבילכם, זה השיר המקורי וזה מישהו שהחליט לחבר מילים לשיר המומצא.

(12) דודה של סוזן, אמיליה, הייתה מתנגדת גדולה לוולדמורט. בעצם, כל משפחת בונז היו מתנגדים גדולים. אדגר בונז (דוד של סוזן) היה חבר מסדר שנרצח יחד עם הוריו, אשתו וילדיו. אמיליה נרצחה בידי וולדמורט עצמו בספר השישי, ונאמר שנלחמה חזק. הגיוני שמשרד הקסמים ינסה לפגוע במשפחה שלה. הם גם היו מחרימים רכוש לוויזלים אם היה מה להחרים...

(13) אינברנס- עיר בסקוטלנד, קרוב לנחל נס.

(14) דמיגייז- יצור שממנו מכינים את גלימות ההיעלמות. הוא בלתי נראה. הטעות הגדולה של הכותב היא שהוא חושב שדמיגייזים הם כבשים בלתי נראות. במציאות, מדובר בקופים בלתי נראים.

(15) אמנם לא נאמר אף פעם שמשפחת אבוט היא הבעלים, אבל חנה כן תהיה הבעלים של הקלחת הרותחת עם נוויל.

(16) מורג מקדוגל- תלמידה בשכבה של הארי. כאן אומרים שהיא מהפלפאף, אבל זה לא נאמר.

(17) בקרדי- רום לבן.

(18) דון חוליו- טקילה.

(19) אסור לחתן לראות את הכלה יום לפני החתונה, או משהו כזה, בנצרות.

(20) כל השמות השניים הללו מומצאים.

(21) לפי מה שהבנתי, השיטה בה הפטרונוסים מתקשרים היא בלעדית למסדר עוף החול, ובאמת לא ראו אף אחד אחר משתמש בפטרונוסים מדברים. בסיפור משלים, נאמר שקולין לא ממש היה מודע לכישוף.

(22) העיקוב- אמצעי המעקב של משרד הקסמים אחרי קטינים, כדי לדעת מתי הם עושים קסמים. מבוטל בגיל 17.

(23) אובליוואטה- כישוף התאמת הזיכרונות.