אוקיי, פרק רגוע יותר גם הפעם. למרות זאת, יש שלושה דברים חשובים: אויב אחד בלתי צפוי, שינוי משמעותי ביותר בדמות אחת שתשפיע על גורלה, ובשורה אחת בסוף הפרק שתפתיע את כולנו.
מספר החברים גדל עד
לשבעים-ושמונה חברים בשבוע השלישי של ינואר. נוויל נאלץ לחלק את הפגישות, והשאיר
את הסגנים- ג'יני, ארני וטרי, שלקח את מקומה של לונה עבור רייבנקלו- לעסוק ברוב
האימונים, בעוד שהוא לקח את החברים הבכירים יותר לפגישות קטנות יותר.
הם הפכו יותר ויותר לצבא
אמתי עכשיו. שרשרת פיקוד נוצרה מהסגנים אל המשנים שלהם, ומשם לסמלים, שכל אחד מהם
היה אחראי על השנה שלו בבית. האחריות על הקצינים גם הפכה ליותר תובענית. מנוויל
ועד לדרג הנמוך, הם התחילו להתעסק במיפוי הטירה, זכרו מדרגות מטעות (1) ומעברים
סודיים, ארונות ודיוקנאות, דלתות נסתרות ומדרגות זזות עד שיכלו ללכת במסדרונות
בעיוורון מוחלט. הם היו חייבים ללמוד את יתרונותיהם וחסרונותיהם, פחדיהם
ויריבויותיהם, ובפעם הראשונה בלימודיהם שמו לב בשיעורי תולדות הקסם, הוציאו ספרי
ספריה ועבדו באור השרביט עד מאוחר בלילה כדי ללמוד קרבות קוסמים מפורסמים עבור
טכניקות ואסטרטגיות. כישופים אילמים היו חובה עכשיו, ואנתוני גולדשטיין ולי סו
התחילו לתת לקצינים האחרים גם שיעורים בהלטת הכרה (2).
הם ביצעו עוד שתי הדמיות
קרב, כשמספרי האבדות התחילו להשתוות אחד לשני, ונוויל הכריז שבקרוב יארגנו עמדות
לקרב האמתי ביוני. לתלמידים היו קצת יותר משישה שבועות להתכונן למבחנים שיתרחשו
מיד אחרי חופשת הפסחא, ואז הם ימוינו לעשיריות לפי יכולת כישוף, כושר פיזי ויכולתם
להפתיע. הטובים ביותר ילחמו מול אוכלי המוות בקרב אמתי, והאחרים ילחמו בזוגות,
יחזיקו עמדות הגנתיות, או שיהיו גיבוי. נוויל וידא טוב מאוד שהעשיריות לא יהיו
מחולקות לפי גיל או דירוג, ושלדניס קריווי- שעדיין, לדאגתם ההולכת וגוברת של כולם,
עוד לא דיבר- יהיה את אותו הסיכוי להגיע לדרגים הגבוהים כמוהו.
ואז, רק כמה ימים לפני
סוף החודש, קרה אסון. היה זה אויב שלא צ"ד ולא אוכלי המוות יכלו לצפות לו,
והוא תקף את בית הספר ללא התחשבות בגיל, בכישרון או בנאמנות. אלו שהיו ממשפחות
גדולות וטהורות דם או שהלכו לבתי ספר יסודיים של קוסמים כנראה יכלו להינצל, אבל
כמעט כל חצויי הדם- וגם כמעט כל מי שלמד בבית או היה ילד בודד מאוד- הוכו ללא רחם.
המרפאה התמלאה כמעט מיד באנשים שנפגעו הכי הרבה, אבל בכל מקום אנשים הזיעו, השתעלו
פרצי להבות, התענו תחת הגירוד הכבד-מנשוא של מאות שלפוחיות בצבע ירוק עז.
אבעבועות הדרקון (3).
נוויל עצר מיד את הפגישות
של צ"ד בניסיון נואש להאט את התפשטות הווירוס הנוראי, אבל כבר היה מאוחר מדי.
מבין שמונת הקצינים הכי בכירים, שיימוס, ארני, פרוואטי ומייקל כבר נדבקו, ובתחושה
נוראית הוא קם ביום השלישי של המגפה וגילה שמצעיו היו מוכתמים בזיעה וראשו הלם,
כשבליטות ירוקות קטנות עיטרו את זרועותיו והכריזו שלא חסו עליו.
הוא גנח, וניסה לחזור אל
הכרית הרטובה שלו כשהרגיש בחילה עולה בגרונו. במשך כמה דקות, הוא ניסה להילחם בה,
ואז נאלץ לקפוץ על רגליו ולרוץ בהיסטריה אל השירותים, ובקושי הספיק לפני שהקיא אל
הכיור, כשאש חרכה את הפורצלן השחור וקיבתו התהפכה. זה לא היה הוגן. הוא רעד והניח
את ראשו על הזכוכית הקרה של המראה, כשהוא מסרב לוותר לדחף לגרד את עורו. זה פשוט
לא היה הוגן.
צעדים לא יציבים נשמעו
מאחוריו, והוא ראה את השתקפותו של שיימוס במראה. פניו של חברו היו נפוחים ומוכתמים
בשלפוחיות ענקיות בצבע ירקרק, עיניו היו מכוסות נימי דם, ושפתיו אדומות וכוויות
כשחייך בחולשה. "אז גם המנהיג הנועז שלנו?"
התשובה יצאה כקללה בודדה
ושיעול שהעלה עשן במראה. שיימוס התיישב על הרצפה לצדו, ושם את ידיו מתחת לרגליו
בניסיון להתנגד לרצון לגרד. "חשבתי שאתה טהור דם, חבר?"
נוויל הנהן באומללות
"כן, שישה דורות אחורה. למה?"
"טוב, אומרים שטהורי
דם חסינים." הוא עצר, פניו מתעוותות לרגע לפני שהתעטש, ושרף את הברך של מכנסי
הפיג'מה שלו. באנחה גדולה, הוא ירה עליה סילון מים מקצה שרביטו והמשיך.
"ג'יני טיפלה בחצי גריפינדור בלי אפילו עננת עשן או חצ'קון מכוער."
"אנחנו לא
חסינים." שקע נוויל אל הרצפה לצד חברו, מנגב בשרוולו את מצחו המזיע.
"פשוט רוב הסיכויים שנחטוף את זה כילדים. עם משפחה כמו הוויזלים, אין מצב
שהיא לא חטפה את זה פעם. אבל אני די הייתי לבדי- הם חשבו שהייתי סקיב למשך קצת
זמן- אז לא חטפתי את זה בגיל חמש או שש כמו הרוב. זה גרוע יותר ככל שאתה
מתבגר." חולצתו גירדה מאוד, והוא פשט אותה, ונאנח כשראה שהנקודות הירוקות
שעמדו להתפתח לשלפוחיות כבר עיטרו גם את חזהו ובטנו.
"אז יש לי קרן שמש
לעשות לך את הבוקר."
הוא הסתכל על שיימוס במבט
הכי מלוכלך שיכול היה עם ראשו ההולך וכואב. "תגיד לי שאתה-יודע-מי חטף את זה,
בבקשה."
שיימוס נראה מאושר מאוד
למרות השפעת הווירוס. "טוב כמעט באותה המידה. סנייפ."
עיניו של נוויל התרחבו,
ולרגע אחד, הוא הרגיש יותר טוב ממה שהרגיש במשך חודשים. "אתה עובד
עליי!"
הוא הרים את שרביטו
והנהן. "בכבוד של אמא שלי. ג'יני אמרה לי כשהביאה לי ארוחת בוקר ואת התרופה
של הבוקר… חשבנו שהלכת להתקלח, ואז שמעתי אותך כאן הורס את הכיור."
כשהוא קופץ על רגליו
במהירות רבה מדי, תפס נוויל שוב את הכיור כשראשו הסתחרר, והוא בקושי הצליח להימנע
מלהקיא שוב למרות הדחף שפגע בפיו. הוא הניד בראשו, ושכח לגמרי שהוא לא לובש כלום
פרט לפיג'מה מוכתמת בזיעה כשעזב את השירותים וחצה את המגדל אל דלת גרם המדרגות
שהובילה אל המועדון. "אני חייב לראות את זה."
ידו נגעה בידית, אבל הוא
צרח, וקפץ לאחור כשחטף עקיצה והידית סירבה להסתובב. "זה לא -"
"אסור לעזוב את החדר
אם אתה מראה תסמינים, זוכר?" חייך אליו שיימוס מדלת השירותים כשנגע באחת
מהשלפוחיות הגדולות יותר על גב ידו בקצה שרביטו. "לא הייתי כאן יומיים כי אני
כל כך אוהב את האווירה, אתה יודע."
"אז אני תקוע כאן אתך
עד שאני אבריא."
כשהוא שם יד אחת בדרמטיות
על ליבו, הסתכל עליו שיימוס במבט פגוע. "סתם אדם היה חושב שאתה לא נהנה להיות
בחברתי כשאתה אומר כאלו דברים… היי, אל תגרד את זה! חנה לא תרצה שהפנים היפים שלך
יהיו מכוסים בצלקות מהאבעבועות."
כשהוא מחייך, ביצע נוויל תנועה
גסה לכיוון חברו, ואז נאנח. "אז מה אתה רוצה לעשות במשך השבוע?"
הקוסם האחר משך בכתפיו.
"שיעורי בית? טאקי מתפוצץ?"
"עדיף טאקי," אמר
נוויל אחרי שחשב לרגע. "זה יהיה אפילו יותר מעניין, כי אם אחד מאתנו יתעטש,
הקלפים ישרפו."
אבל הטאקי המתפוצץ נמאס
עליהם מהר, אפילו עם העניין בכך שהקלפים נשרפו שלוש פעמים בשעתיים. הם הצליחו
להעביר עוד קצת זמן בכך שדיברו על מה שהם רצו לעשות במהלך חופשת חג הפסחא. נוויל
עמד לחזור לסבתא שלו עם חנה, אבל לשיימוס היו תכניות הרבה יותר שאפתניות. לדעתו, היותו
השותף לחדר של הארי פוטר במשך שש שנים יחד עם רמיזות שהוא ימות במשהו אמיץ מאוד
בתחילת הקיץ יהיו שווים מאוד עבור רוב המוזגים באירלנד, וחשוב יותר, לרוב המכשפות.
"אני עומד להתמזמז
כמעט עד המוות פעמיים ואז לחזור לחיים," הוא הכריז ברצינות. "אם אני
עומד למות, אז אולי עדיף שיצא לי מזה משהו, אתה יודע… חוץ מהרבה משקאות
בחינם."
נוויל צחק. "רק
תוודא שאתה תתפכח בזמן למצוא את הדרך בחזרה לקינגס קרוס. אני לא אלך לשם כדי לחלץ
אותך מאיזו מסבאה שכוחת אל."
"לא, אני לא אחמיץ
את החזרה לכאן עבור שום הון שבעולם. זה הכי כיף שאי פעם היה לי." הוא נראה
ממש כנה, ונוויל בהה בו בתדהמה.
"אתה חושב שהשנה
הזאת הייתה כיפית? חטפת קרושיאטוס
שלוש פעמים, והתחלת אותה כשקארו כיסחה לך את הצורה!"
שיימוס הנהן בהתלהבות.
"כן, אבל תסתכל על זה ככה… במשך שש שנים ישבתי וראיתי איך רון והארי מקבלים
את הסיפורים המעניינים. עכשיו אני לא סתם אחד מהחבר'ה האחרים בשנה של פוטר, אני
לוחם, קצין בצ"ד, גיבור מלחמה… ובחור די פופולרי בסופו של דבר. לבנדר חושבת
שאני כל זה ועוד, והיא לא בדיוק מכאיבה לעיניים שלי. אם אני כן אשרוד, תחשוב אילו דברים אני אוכל לספר
לנכדים שלי, ואם לא, איזו חוויה זאת הייתה!"
"שיימוס קורנליוס
פטריק פיניגן, אתה יצאת מדעתך," אמר נוויל, מניד בראשו בספקנות.
"אני לא יכול לצאת
מ… -" הוא נקטע בידי התקף שיעול, ואז כיבה את כילות המיטה שלו. "אני לא
יכול לצאת ממה שאף פעם לא הייתי בתוכו, אני חושב."
"נכון מאוד." נשען
נוויל על צד המיטה שלו, ועיסה את רקותיו הכואבות בכפות ידיו. הוא הרגיש ממש חלש
וחלול בפנים, כמעט כמו הפעם ההיא שפרוואטי השתמשה עליו בכישוף משקל הנוצה. משהו
התפוצץ ברטיבות מתחת ללחץ, והוא השמיע רעש קטן של גועל, ואז קימט את מצחו כשהרגיש
את החום עולה מעורו הלח. "למה השיקוי לא עוזר לי כמו לך? אתה עדיין מכוסה
בדברים האלה ומדליק חצי מהחדר, אבל אתה לא נראה אומלל כמוני."
"אני לא ממש יודע,
חבר." קימט שיימוס את מצחו בדאגה כנה. "אני גם ממש בשיא של המחלה. אתה
רק מתחיל. אולי המנהיג הנועז פשוט היה חייב להשיג לעצמו וירוס גדול יותר מכולם כדי
להראות לכולנו?"
"אולי," צחק נוויל,
"או שאולי אני פשוט די מותש מהמתח. עדיין, אני נשבע שזה החמיר מאז שלקחתי את
השיקוי. אני חושב שאנסה באמת לנוח קצת זמן, לראות אם זה…" הוא נעמד על המיטה,
אבל המצעים האדומים נראו מטושטשים וכפולים לפניו, והמזרן הצר נפל מידיו במנהרה
ארוכה ומסתובבת כשרגליו הפסיקו פתאום להיות חלק מגופו. הכול נפל לצד אחד, והוא
הרגיש כאילו הוא נופל, אבל בכלל לא היה אכפת לו.
"נוויל!" ממרחק רחוק מאוד, מישהו צעק, ואז הכול
הפסיק לזוז, והוא שכב על משהו חמים ומוצק, ובהה בתקרה ובזוג עיניים כחולות ובהירות
בפנים ירקרקות. השפתיים זזו, ומאותו המרחק, הוא שמע הדהוד. "אלוהים אדירים,
אתה קודח!"
הוא ניסה למחות ולהגיד
שהוא בסדר, שזה סתם אבעבועות הדרקון, לא יותר ממה שכולם חטפו, אבל שפתיו לא שיתפו
אתו פעולה, וכל מה ששמע הייתה גניחה בלתי מובנת. זרועות שהיו חזקות הרבה יותר ממה
שציפה נמתחו מתחתיו, והוא הרגיש את עצמו מורם מהרצפה ומונח על המיטה שכמעט היה
בטוח שעמד להיכנס אליה לפני כמה שניות- או אולי לפני כמה שעות.
התנועה העלתה עוד קצת קיא
אל גרונו, אבל כשעצר אותו, הוא הרגיש טעם שהעלה משהו בזיכרונו ההולך ונחלש. נוצות
שרופות. אבל לא, הטעם לא היה של נוצות שרופות, אבל היה לו איזשהו קשר אליהן. הוא
היה חד יותר, יותר כמו… בן משפחת החרדל. שיקוי שיקומון. הפנים הנעימות ששחו מעליו בדאגה הולכת וגוברת
נחתכו, התעוותו, הלחיים שקעו, העיניים הפכו לשחור חסר נשמה, גלים חוליים הפכו
למפלים שמנוניים… לנסות להשתמש בשיקוי מול מי שבמשך ארבע עשרה שנה היה המורה לשיקויים.
נוויל הושיט את ידיו,
אצבעותיו דוקרות את האוויר ללא תועלת לפני שסופסוף נסגרו על בד שהיה על משהו חם
ומוצק ושיהיה פיניגן כי הוא מאבד את זה, הוא מתפרק, והוא היה חייב להגיד למישהו
לפני שזה כבר לא יהיה הגיוני. לאויבו הייתה אותה מחלה, וזה נתן לו את הרעיון,
והתרופה שג'יני הביאה בתמימותה לא הייתה בכלל תרופה. הוא יכול היה להריח משהו נשרף,
עורו נקרע לגזרים, והחום, החום, החום לבדו יכול היה להטריף אנשים.
הוא כבר לא יכול היה
להרגיש יותר את פיו, אבל הוא השתמש בשארית כוח הרצון שלו כדי ליצור את המילה,
ובבקשה, בבקשה, איכשהו, הוא קיווה ששיימוס יבין. "סנייפ!"
OOO
הכול הסתובב. הקירות
והרצפה היו בצבע שחור נוצץ, זוהר כחול של אור נרות, עכשיו ירוק, עכשיו אדום,
ועכשיו שוב כחול שעף מסביבו במהירות רבה מכדי לראות. מחלקת המסתורין. מדפים ומדפים
של כדורים זוהרים שמגיעים על לתקרה גבוהה מדי כדי לראות, מסתובבים עם זוהר הנרות,
ואז שוב נעלמים כמו רוחות הנביאים. הם עפו בקדרות מסביבו, קולם הופך למלמול סתמי
של אפשרויות עתידיות, אבל לא נעלמו.
הם התמצקו, התעבו, ופסי
הכסף הפכו לגלימות שחורות וניצוצות כסף בהירים יותר. אוכלי מוות. מקיפים אותו,
מקיפים את חבריו, את ג'יני ואת לונה ואת הארי ואת רון ואת הרמיוני, אבל גם את שיימוס,
ואת ארני ואת סוזן ואת טרי ואת מייקל ואת שני האחים קריווי, והם היו גב אל גב,
שרביטיהם מושטים כשאוכלי המוות התקרבו. הוא שמע את קולם, פזמון דורש. תגיד לנו מה לעשות. תגיד לנו מה לעשות. תגיד לנו
מה לעשות...
הוא ניסה אבל לא יכול
היה. ראשו פעם בכאב, פיו ואפו כאבו מכדי לדבר, והוא נשבר, שרביטו נשבר, והוא לא
ראה שום דבר שיוכל לעשות, שום כישוף שיכול היה לבצע. המילים לא יצאו, וקולות חבריו
נהיו יותר עקשנים, ועלו לכדי צרחה אחת אחידה. לא אחידה. קול אחד. קול אחד, לעגני,
אכזרי וצווחני שהכיר טוב מאוד. התינוקי הקטני לונגבוטום חושב שהוא רוצה לשחק?
רוצה להיות חיילון גדול וקשוח עם כל החברים הקטנטנים שלו? בוא נשחק, חיילון קטן…
קרושיו! קרושיו! וקרושיו שוב ושוב! אני יכולה לעשות את זה כל הלילה!
הכאב לפת אותו, וזה לא
היה שום דבר שקראב וגויל יכלו לדמיין בכלל. זה היה כאב מהמענה הגדולה ביותר,
אומנית בצורה האכזרית ביותר, ועורו נקרע מבשרו, בוער, בוער, בוער לצד כל וריד
ועורק והוא רק רצה למות או להשתגע והיה עושה הכול אבל לא יכול היה, לא כשבער.
הוא היה על ברכיו, והחדר
התייצב מולו, בלי נרות בכלל, אבל הוא עדיין ראה. אוכלי המוות נעלמו עכשיו, הייתה
רק דממה, אבל חבריו עדיין היו שם. הם כבר לא עמדו. עכשיו הם היו בערימה, לא זזים,
והוא קפץ על רגליו, רץ מאחד אל השני, אבל כשהפך אותם, הפנים שהסתכלו עליו היו חסרי
חיים, מרקיבים, עור אפור ועיניים פעורות וחלביות כשהשיער התפורר כמו אפר מתחת
לידיו. הוא ניסה לנער אותם, לצרוח את שמם, אבל המילים עדיין שרפו, ואצבעותיו שקעו
עמוק בריקבון הרך בלי להעיר אותם.
הרצפה נפתחה, והם נפלו,
במורד צינור עם קיר אינסופי שבו חיכו להם מתחת אלפי ידי אבן שקרעו אותם לגזרים כמו
בובות, והיה לו קר עכשיו. הקור היה בלתי נסבל כמו החום, והוא ניסה לחמם את עצמו,
והסתכל הצידה, אבל הארי היה שם ממש מאחוריו, פניו עדיין מתות, עיניו הירוקות כהות
מאחורי זגוגיות משקפיו העקומות, עדשה אחת מעוטרת בסדקים. תורך עכשיו. נכשלתי, וכך גם אתה.
החרב הייתה בידו עכשיו,
והארי זרק אותה קדימה, אבל אצבעותיו של נוויל החליקו מהנדן, והיא חדרה אל קיבתו,
קרעה אותו כמו קללת הקרושיאטוס, והארי צחק, לעג לו, ובער בלהבות כמו עוף החול
והמריא כשקרא אליו בחזרה בקולו של סנייפ. לונגבוטום? היה לי העונג לפגוש את הוריך…
ידיו תפסו את להב החרב,
מנסות למשוך אותה, כדי להקל על הכאב, אבל היא חתכה בזרועותיו, וכשהרים את מבטו,
הוא כבר לא היה בחדר, לא מעל תהומות הידיים, אלא בבית חולים, ארוך ונקי וביתי
באופן מטעה, והוריו ישבו שם, ובהו בו בריקנות, אמו אוחזת בבובת סמרטוטים שנראית
כמו חנה והם התנדנדו הלוך ושוב.
"תעזרו לי! אני הבן
שלכם! תעזרו לי!
העיניים הריקניות לא הראו
שום רגש, ואביו הניד בראשו בקצב ההתנדנדות שלו. אתה לא הבן שלי. אנחנו היינו הילאים. אנחנו אפילו
לא מכירים אותך. אנחנו לא רוצים אותך. היינו צריכים למסור אותך… תראה מה עשית…
הרגת את כל חבריך כי נתנו לך לחיות…
בתנועה מיואשת, הוא הוציא מעצמו את החרב וזרק אותה אל הפנים הריקניות וחסרות הרגש, אבל היא עברה דרכן בלי לפגוע, והוא שקע אל האריחים הקפואים והקרים ברצפה, מרגיש את עצמו מדמם, מרגיש את עצמו נופל, מרגיש את עצמו הופך לכלום, שום דבר…
אבל הוא לא היה שם. הוא
היה במיטה, עם שמיכות רכות על עורו ומכורבלות סביבו, והוא רעד, אבל הוא יכול היה
לשמוע קול שנשמע כאילו הוא בא מבחוץ ולא מתוך ראשו. הוא היה צרוד ומותש, אבל המבטא
היה ברור, והיה משהו מרגיע בקצב המתנגן שלו, שהיה כל כך אמתי, כל כך מוכר, כל כך
בטוח…
"... ואז היא עלתה
במעלה הגבעה, ומה תגיד, אני נשבע בשמה הטוב של סבתא שלי, שהיה לה פוקה (4) בקצה
החבל. טוב, כולנו הבנו מה זה אמר, למרות שהיא הייתה עקשנית כמו פרד, והם פינו את
כל הקטנים אל הבית מהר כשהם הרתיחו קדרה. לא שזה עצר אותנו, לא לרגע, כמובן,
והיינו ליד החלונות, שוכבים על הרצפה כדי להציץ מתחת לדלת, ובריאן אפילו חשב שהוא
מספיק גבוה כדי לנסות דרך החריץ של הינשופים מעל לדלת, אבל הוא דרך על האצבעות של
רורי וגרם לו לצעוק משהו…" נוויל סובב את ראשו קצת לכיוון הצליל והמילים
נפסקו, וכששיימוס דיבר שוב, הוא היה על סף דמעות. "אוי, בשם מרלין… נוויל,
אתה יכול לשמוע אותי?"
הוא ניסה לענות, אבל
גרונו היה יבש מדי. הכאב יצא מהחלום, אבל זאת לא הייתה קללת קרושיאטוס, זה היה כאב
הכוויות שחרכו את פיו ואת גרונו, וניפחו עליהם שלפוחיות רכות ונוזליות שהתפוצצו
כשהזיז את לשונו על הרקמות היבשות. נוויל הרגיש את שפתיו נפתחות ומשהו התחיל לטפטף
במורד גרונו, ואז אצבעות רועדות ניגבו אותו, ומשהו אחר נפל כמו טיפות גשם על עורו.
לאט, הוא פקח את עיניו,
ושיימוס רכן מעליו במבט כל כך שמח עד שגבל בייאוש, ודמעות זלגו בלי בושה על לחייו
המנומשות שעדיין עוטרו בשאריות היבשות של כמה שלפוחיות ירוקות. "והעיניים שלך
פקוחות…" הוא מלמל, "זה ממש נס. אוי, אתה כל כך בר מזל שזה הייתי אני,
בעצם. מזל אירי. זאת האפשרות היחידה אם אתה מסתכל עליי בעיניים שלך. ג'יני…"
הוא הרים את ראשו, והרעים בקולו בחדר. "ג'יני! תתעוררי כבר, יא מכשפה טיפשה, ותבואי לכאן!
המנהיג הנועז סיים להפחיד אותנו למוות!"
הפנים היפות עם מפלי
השיער האדום הופיעו בתוך כמה רגעים, בלי קורי שינה על העיניים החומות הגדולות
שנצצו בהקלה. "נוויל? אתה… אתה יכול…" הוא הרגיש יד קטנה מחליקה אל שלו.
"תלחץ את היד שלי אם אתה מבין מה אני אומרת, אם אתה יודע מי אנחנו!"
בזהירות, כשהוא מוכן לכך
שהתנועה תביא עוד יותר כאב אבל שמח לגלות רק נוקשות באצבעותיו, הוא לחץ, והיא צרחה
קצת, ומשכה את ידה לכיוון פיה. "הוא-!"
"כמובן שכן!" צחק
שיימוס כמעט ביפחה. "צריך יותר מלטגן לו את המוח כדי לעצור את המנהיג הנועז,
לא?"
נוויל ניסה לדבר שוב,
והפעם פיו קצת יותר הגיב לדרישות מוחו, למרות שעוד כמה שלפוחיות התפוצצו בכאב.
"אי… איפה… ?"
"שיימוס הציל את
חייך," יידעה אותו ג'יני בעדינות. "חטפת אבעבועות הדרקון, נוויל. חצי מבית
הספר חטף."
בזהירות, כשהוא לא סומך
על כך שגופו יפתיע אותו בכאב טרי, הוא הנהן. "כן."
"אבל אתה חטפת את זה
הכי גרוע, חבר. אף אחד אחר לא חטף את זה כל כך חזק… אפילו לא סנייפ, והוא פי שניים
ממך בגיל." שיימוס היה חיוור, עיניו שקועות וכהות, אבל חיוכו היה כל כך רחב
עד שזה פלא שפרצופו לא נחצה לשניים. "בהתחלה היית בסדר, אבל אז פיתחת חתיכת
חום… שרפת את הסדינים שלך, דמעות יצאו לך מהעיניים, וממש הזית. ברברת על סנייפ ועל
בלה ועל הארי ועל אימא ואבא שלך… ניסיתי לקרוא לעזרה, אבל הדלת הטיפשית לא נתנה לי
לצאת, אז שמתי אותך באמבטיה… אתה ממש כבד, ידעת?"
"הוא הקפיא את המים
באמבטיה, אפילו שהמשכת להמיס אותם… כמעט הרתחת אותם לפעמים. הוא שמר עליהם קפואים
מסביבך כשהוא הודיע לי. הוא לא יכול היה להוריד את השרביט שלו מהמים, אבל הוא מצא
דרך." ג'יני הנידה בראשה, כאילו נזפה בעצמה על כך שלא נשארה איתם באופן אישי.
ראשו עדיין הרגיש עבה,
מחשבותיו איטיות יותר ממה שהרגיש שהיו אמורות להיות, אבל משהו לא היה בסדר עם מה
שחברו אמר. הוא הזה קצת זמן, הוא היה בטוח בזה, אבל היה משהו לפני שהכול נעלם… הוא
ידע משהו, ותחושת דחיפות מנדנדת רמזה לו שזה היה חשוב. נוויל הניד בראשו, ורצה
למחות על מה שלא היה בטוח לגביו עדיין.
ג'יני הנהנה, וחשבה
שנדנוד הראש היה ביטול של מה שאמרה. "באמת, הוא כן. הוא שלח את מירטל המייללת
(5)... אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע אותה, אבל -"
"שיחדתי את הרוח הקטנה והסוטה." משך שיימוס בכתפיו. "הורדתי את הראש שלי אל הביוב, ואיימתי לא לתת לה להציץ לי שוב במקלחת, ולהגיד לכל השאר שהיא עושה את זה ושנכסה את כל הברזים לפני שנתפשט בשאר השנה."
"אתה מה?" ג'יני הייתה המומה בבירור, אבל הקוסם
הצעיר רק צחק.
"אה, לא הייתי בטוח
לגמרי שהיא הציצה, אבל כולנו חשדנו במשך שנים שהיא עושה את זה, וכיוון שכל כך הרבה
מאתנו נכנסנו לכושר של החיים שלנו השנה, ניחשתי. ואני מניח שאנחנו כן יודעים עכשיו, אבל לא אכפת לי לתת לה להסתכל
אם צריך." הוא עשה שריר בזרוע אחת במבט של גאווה מוגזמת. "אין לי במה
להתבייש, והבחורה המסכנה צריכה לבלות נצח בשירותים…"
כשהיא הסתכלה על שיימוס
במבט יגע, הסתובבה ג'יני בחזרה אל נוויל. "זה בעצם לא ממש משנה לאיזה אנשים
מתים הוא נותן להציץ. הנקודה היא, שהוא הוריד את הטמפרטורה שלך מספיק כדי שאני
אביא את מדאם פומפרי. היא רצתה לקחת אותך למרפאה, אבל סנייפ סירב. הוא התעקש שבטח
חטפת וירוס אחר אם זה היה כל כך נורא, ושאי אפשר להסתכן ולחשוף את שאר התלמידים,
אז היא פשוט הייתה צריכה להמשיך ולרוץ בין פה ושם, והשתמשה בשיימוס ובי כדי לשמור
עליך כשהיא לא יכלה. זה באמת היה מפחיד קצת זמן… היו לך התקפים והכל, והיא אמרה…
היא אמרה להמשיך לדבר אליך, אבל שלא נדע אם היה נזק מוחי עד שתתעורר…" קולה
נחלש והיא רעדה קצת. "טוב, בעצם, היא אמרה שאם תתעורר, נראה."
פניו של שיימוס הצליחו
לעטות הבעה מודאגת, אבל עיניו הכחולות עדיין נצצו. "איך אתה מרגיש בנוגע
להתאבדות מול בערך מאה מקוסמי האופל הכי גרועים שיש לאתה-יודע-מי להציע?"
נוויל הרגיש את שפתיו
הנוקשות עוטות חיוך קטן. "נשמע… טוב," הוא פלט.
"הא!" שיימוס
טפח על גבה של ג'יני כל כך חזק עד שהמכשפה הקטנה עפה על המיטה, והיא הגיבה בכך
שקמה וניסתה להרביץ לו, אבל הוא זז בקלילות מהדרך. "אאוץ', אל תעשי את זה,
חמודה! רק ניסיתי לוודא שהוא לא מבולבל יותר ממה שהוא היה כשהתחלנו את הבלגן
הזה!"
ניסיון לצחוק הפך לנביחה
צרודה מאוד, ונוויל הניד בראשו שוב בתדהמה מכך שהיו לו שני חברים כאלה. "כמה…
זמן...?"
"ארבעה ימים," הגיבה
ג'יני, רוכנת מעליו כדי לסדר את השיער שנצמד למצחו. "ארבעה ימים מאוד מפחידים
עבורנו, אם לא אכפת לך שאני אודה בזה. לא ראינו אף אחד עובר כזה חום מעולם."
יותר דברים חזרו אליו
עכשיו, והוא קימט את מצחו, מנסה להזדקף, אבל שיימוס שם את ידו על החזה שלו.
"עדיין לא, חבר. לא עד שמדאם פומפרי תבדוק אותך ותאכל משהו קטן לפחות. היא
אולי אמרה שלא תשרוד כשהחום עלה, אבל אני לא רוצה שתחשוב שחזרת לקרב רק כי יצאת
מזה."
"לא…" הוא הניד
בראשו חזק עכשיו, וקם כדי לתפוס את ידו של שיימוס באחיזה שהדהימה את הנער בכוחה
הנואש. הוא נזכר, ולא יכול היה לאבד את זה שוב. "סנייפ!"
"כן, סנייפ היה חמור
אמתי, אבל די ציפינו לזה בעצם. ואני לא חושב שהוא היה מזיל דמעות אם באמת היית מטגן את עצמך."
"לא… את עצמי.
סנייפ… טיגן אותי." השניים האחרים החליפו מבטים מודאגים מאוד.
"נוויל, אולי כדאי
שתנוח… אני אביא את מדאם פומפרי, ונוודא שהחום לא עומד לחזור…" אמרה ג'יני
בזהירות.
"לא!" נוויל
הפתיע את עצמו בכמות הכוח שהצליח לגייס לקולו. "זיהיתי אותו… כלומר, את הטעם…
זה היה בתרופה… כרוב… כרוב סיני נושך, ואולי… אולי משהו אחר. זה היה סנייפ, אתם חייבים… אתם חייבים להאמין לי… זה
כי ניסיתי לסמם אותו…"
"נתת לו שיקוי שינה,
אז הוא מנסה להרוג אותך… זה קצת יותר מדי אפילו בשבילו, נוויל. אני חושבת שפשוט
חטפת את החום וחשבת שטעמת
משהו." חייכה אליו ג'יני חיוך עדין, אך ספקני.
"שיימוס, בבקשה תאמין לי!" הוא חיזק את אחיזתו בידו
של חברו, עיניו מתחננות. "עדיין לא השתגעתי. ניסיתי להגיד לך… התחלתי להקיא
כשאתה… כשהרמת אותי… אתה זוכר?"
"הוא כן."
שיימוס נראה מופתע לגלות שהנהן.
"וטעמתי אותו… כרוב…
כרוב נושך. יכולות חימום… מחמיר את החום." הוא נשם נשימה עמוקה, שונא את חוסר
הביטחון שעבר מעל ראשו, וידע שהוא היה שפוי עכשיו, ושהיה שפוי אז, ושאם הם לא
יאמינו לו, אז אולי סנייפ יעשה זאת שוב, לא לו, אלא לכולם, ואז זאת תהיה אשמתו
כשהם ימותו, ימותו עם עיני החלב החולניות האלה… נוויל עצר, עצם את עיניו והכריח את
הלחץ להיעלם, וזכר שהכול היה חלום מהחום, שתקוותו היחידה טמונה בכך שיהיה חזק
עכשיו.
כשהוא אוסף את כל כוח
הרצון שלו, הוא פקח את עיניו שוב והכריח את פיו וגרונו היבשים לציית, לריאותיו
המצומקות לחזק את מילותיו. "אני מכיר את הצמחים שלי, לעזאזל!"
"בסדר… נוויל, אנחנו
מאמינים לך!" ג'יני שלפה את אצבעותיו מזרועו של שיימוס, פניה מחווירות מאוד
מדאגה לצעקה שלו. הוא רק יכול היה לקוות שהיא אמרה את האמת, שלא השתעשעה אתו, כי
הוא השתמש בכל כוחו, והוא יכול היה להרגיש את ההכרה חומקת ממנו שוב, ריק שחור
מתחיל להיווצר בקצה שדה הראייה שלו.
הוא נלחם בזה, ושוב קם,
ושיימוס מנע מג'יני לדחוף אותו לאחור, וכרע לצד המיטה כך שעיניו היו בגובה של
נוויל כשכרך את שתי ידיו על זאת ששכבה כעת על המצעים המוכתמים בזיעה. למרות שהוא
היה בדחן ושטותניק, היה בו צד אפל שנראה רק לעיתים רחוקות, אבל אלו היו העיניים
האלו שהסתכלו בו עכשיו; צד המוצא שלו שהיה נטוע בגיבורים לוחמים קלטיים ובטקסי
חניכה של דם, ולא בשירי שתייה ובכדי זהב של לפרקונים. "תישבע לי."
המילים היו לחישה חזקה כמו צעקה, והוא ידע ששיימוס נשבע, ולא ביקש שבועה. "תישבע
לי שאתה יודע שהרעילו אותך."
התשישות הייתה חזקה יותר
עכשיו, יותר מדי כדי להילחם בה, אבל לפני שהיא תפסה אותו ושעיניו שוב נעצמו, הוא
לחץ שוב על היד, והוא שמע את המילים בורחות מפיו רק כמה שניות לפני שבאה האפלה.
"אני נשבע."
OOO
סנייפ נתן לו רק את סוף
השבוע כדי להחלים, וביום שני, ה-2 בפברואר, היה צריך נוויל לחזור לשיעורים. ג'יני
התחננה בפניו שפשוט יבריז, אבל הוא סירב לכך. הוא ידע שהמנהל מחפש תירוץ להעניש
אותו על מרד, והוא לא עמד לתת לו את ההזדמנות הזאת, ואת הסיפוק בלדעת כמה קרוב
הגיע למוות.
אבל בנוסף לכך, הוא לא
רצה להתנהג כמו טיפש, לא משנה כמה אנשים אמרו שהוא כן. הוא כישף את הילקוט שלו כך
שישקול כלום, הוא הרשה לשיימוס ללכת אתו לכל מקום במקרה שיתמוטט, והוא ניצל את
השיעורים החופשיים (6) שהמערכת שלו סיפקה לו בשנה השביעית כדי לנוח. אולי הייתה זאת
הגאווה שלו ולא הגוף שלו, אבל הוא ידע שזה מגוחך להתבייש שהוא עדיין הרגיש חלש
כשכל פרצוף- של ידידים ואויבים כאחד- נדהמו מזה שהוא עדיין חי, שלא לדבר על הולך,
עם כמה שרעד.
ברוב היום, הוא הצליח די
טוב, לפחות עד שיעור לימודי מוגלגים. אחרי שהכיתות הופרדו לפי בתים, השנתיים שלמדו
לכשיפומטרי (7) אוחדו כדי לפצות על המספרים הקטנים, והוא ניסה להימנע מעיניה של
ג'יני כשהלך בזהירות אל הכיסא שלו. היא הביעה את חוסר שביעות רצונה שוב בארוחת
הצהריים, והוא לא רצה שהיא תראה כמה העלייה לכיתה בקומה החמישית התישה אותו.
קארו הייתה המומה כשהוא
נכנס, אבל היא התעשתה מהר ובחיוך אכזרי באמצע השיעור היא קראה לו, ודרשה שיבוא
לקדמת הכיתה כדי להדגים להם חלק מהדרכים שבהם המוגלגים השקיעו מאמץ אדיר במשימות
שקסם יכול היה לפתור בקלות. הוא העביר רק את ערימת הארגזים הראשונה שהיא זימנה
לפני שנפל על ברכיו, ותפס את שולחנה כשהחדר הסתובב.
הוא ניסה לעמוד, להמשיך
כאילו כלום לא קרה, אבל כשרגליו שוב פקו לאחר כמה רגעים, הוא אפילו לא יכול היה
לקום שוב לפני שקולין ושיימוס היו לצדו, וכרכו את זרועותיו על כתפיהם כשהרימו אותו
על רגליו. קארו זעמה כשהם עזרו לו לחזור אל השולחן, אבל קולין הסתובב אליה ברגע
שנוויל התיישב, פניו העדינים עוטים זעם קר, וקולו היה קול של גבר כשצעד קדימה כדי
להסתכל לה בעיניים. "ככה מוגלגים עוזרים לחבר חולה," הוא אמר לה בפשטות.
"אם יש לך בעיה עם זה, אני מציע שתספרי שרביטים ותסתכלי טוב טוב על העיניים
של האנשים בחדר הזה לפני שתחליטי מה את רוצה לעשות עם זה."
למשך כמעט דקה, היה נוויל
בטוח שחברו הצעיר יחטוף קללת קרושיאטוס שכמעט תהרוג אותו, אבל אז, לתדהמתו, כל
תלמיד בכיתה קם על רגליו. לא היה שום איום בתנועה הזאת, לא היה צריך להיות. הם
פשוט עמדו בשקט, מחזיקים בשרביטיהם ברוגע לצד גופם, ואוכלת המוות האכזרית עצרה,
שרביטה במרחק קטן מפניו של קולין. עיניה הקטנות סקרו את החדר, מבטה הפך לזועף
יותר, ואז בצליל חייתי יותר מאנושי, היא הסתובבה וחזרה אל שולחנה, והמשיכה עם
השיעור כאילו כלום לא קרה.
כשגמר עם השיעור האחרון
שלו, נוויל בקושי יכול היה ללכת. שיימוס וריצ'י היו צריכים חצי-לסחוב אותו במעלה
המדרגות אל מגדל גריפינדור ולעזור לו לעבור את חור הדיוקן, אבל הוא חייך. הם ניצחו
את סנייפ ואת הקארואים במשחק שלהם, והניסיון שלהם להכריח אותו להתנגד או לבייש אותו
בפני חייליו הפך לניצחון. זה היה יותר טוב ממה שציפה, אבל בכל זאת הוקל לו מאוד
שהכול נגמר ושהוא פשוט יכול היה ללכת לישון. בתוך כמה רגעים מהרגע בו ראשו נגע
בכרית, שינה נפלאה ושלווה משכה אותו לאפלה מרגיעה.
הדבר הבא שקלט היה משב
רוח קפואה שהעיר אותו שוב, והוא הזדקף מיד, האדרנלין מבטל את המחלה כשלקח את
שרביטו מהשידה. חלון המגדל היה פתוח, וגילה את השמיים שהשמש התחילה לזרוח בהם,
ודמות שהייתה עטויה בגלימת מסעות כבדה עם ברדס עמדה בשלולית השלג הקטנה שהביאה
פנימה, מטאטא ביד אחת עטוית כפפה.
נוויל ידע שהוא לא יכול
היה להילחם מול הפולש לבד, אבל כילות המיטה האחרת היו משוכות, ושותפו לחדר לא נראה
כאילו התעורר. הוא הרים את שרביטו כדי לירות כישוף שיעיר את שיימוס, אבל אז הדמות
הורידה את הברדס. פיו נפער בתדהמה כשהוא ראה את הראש הצהבהב המוכר ואת הלחיים
המנומשות שנכוו מהרוח. "שיימוס?"
לא היה שום סימן לחיוך
הרגיל, וקולו היה קודר כשסגר את החלון, ואז הסתובב בחזרה כדי להתיר את האבזם
בגרונו. "לא התכוונתי להעיר אותך."
כשגלימת הצמר הכבדה נפלה,
נוויל השתנק. שיימוס היה עירום עד למותניו, גופו החשוף מלא בסמלים מוזרים בצבע
כחול ולבן, וכתפו הימנית הייתה מוכתמת בדם ונפוחה מעל מה שנראה כמו קעקוע טרי.
הסמל היה הרבה יותר מסובך מהאחרים, רשת מורכבת של קווים שזורים בקפידה וסלסולים
שיצרו צורה כמו משולש מעוות באותו צבע כחול בהיר כמו הצבע. עוד דם היה קרוש בידיו
כשהסיר את הכפפות, ונוויל ידע שהוא בוהה בו. "איפה היית?"
"בבית," הייתה
התגובה הפשוטה.
"אתה מדבר על אירלנד?"
גבה אחת התרוממה כאילו
הנער האחר היה זה שהתנהג מוזר. "לאיפה חשבת שהתכוונתי, להמפטון קורט
(8)?"
נוויל הניד בראשו, מתחיל
לתהות אם חזר לו החום. "אבל… אבל איך -"
"בנוגע לאיך: חדר
הנחיצות העביר אותי לגג ממש לפני תשע. טסתי משם. אפשר לעבור את החוף בקלות על
מטאטא מהיר. דובי השאיר את החלון פתוח כדי שאני אוכל לחזור. בנוגע ללמה: דברים
שהייתי צריך בשבילם את הארץ שלי. בנוגע למה שעשיתי: אל תשאל. אני לא יכול ולא אספר
לך גם אם נהיה בני מאה. בנוגע למה שגרמתי לו…" הוא נשם נשימה עמוקה, והעיניים
הכחולות נצצו בניצוץ שהיה נורא לראות. "סוורוס סנייפ לא יראה את סוף הקיץ,
וזה בגלל קסם עמוק כמו הירוק בגבעות מתחת לשלג החורף."
"שיימוס, אתה לא
עשית איזה… כמו אבדה קדברה, נכון?" הוא הרגיש נורא עם המחשבה שחברו ירצח
בשבילו, כי זה מה שזה יהיה, הוא ידע. זה דבר אחד להרוג מישהו בקרב פתוח, אבל זה,
באיזה קסם שהוא לא השתמש כדי לעשות את זה…
"לא. רק וידאתי שהוא
יקבל את מה שמגיע לו. הוא ימות בכאב שווה למה שגרם לו, ומידי אלו שבגד בהם, אבל
בנוגע ללמה ואיפה… זה לא בידיי או על המצפון שלי." הוא חצה את החדר, תפס את
רגליו של נוויל לפני שיכול היה למחות והחזיר אותן אל המיטה, ואז משך את השמיכה
והחזיק בכילות בשתי ידיו כדי לסגור אותן. "עכשיו תישן קצת."
יותר מתדהמה ולא
מצייתנות, נשכב נוויל שוב ושקע אל הכרית, מקשיב לצלילי התזוזה, ואז למים במקלחת
לפני ששמע את תזוזת הכילות וחריקת הקפיצים כששיימוס נכנס למיטת האפיריון שלו.
למרות שהיה מותש מהמאמץ של היום ולא החלים לגמרי מהווירוס, לקח הרבה מאוד זמן עד
שהשינה באה, וכשהיא כן באה, חלומותיו לא הרפו מתמונת הקווים הכחולים השזורים שיצרו
צורה כמו משולש עם צדדים עקומים.
OOO
“הוא לגמרי
ניסה להרוג אותי- וזאת הפעם השנייה עכשיו, אולי השלישית אם תחשיבו את זה שמדאם
פומפרי התערבה עם כל העניין ההוא בסתיו- אבל לקרוא לזה 'ניסיון התנקשות' זה קצת
יותר מדי, ארני." שילב נוויל את זרועותיו בעקשנות, והסתכל מעבר לשולחן אל
קציניו.
"התנקשות. פועל
שמשמעו להרוג אדם עבור סיבות פוליטיות או חברתיות, בעיקר אדם חשוב." אמר טרי
בקרירות.
נוויל נאנח. "בסדר,
אז הוא ניסה להתנקש בי. הנקודה
היא, שאני בסדר. קצת חלש, בטח, אבל זה רק יום רביעי. אני אחזור לכושר קרב בתוך שבוע…
אני כבר הרבה יותר חזק ממה שהייתי."
"אנחנו צריכים לעשות משהו," רכנה ג'יני קדימה אל השולחן,
ודקרה בשרביטה את המשטח המצוחצח. "להצמיד לך שומר ראש, להקים משמר… מה שלא
יהיה. אבל אנחנו לא יכולים פשוט לתת לו להמשיך לרדוף אותך ככה!"
"שומר ראש זאת לא
אפשרות. אנחנו עדיין מנסים לשמור על זה קצת בסוד, אנשים. אנחנו לא יכולים להקיף
אותי כמו שר הקסמים. זה סיכון שנצטרך לקחת אותו… וזה טוב, באמת." נוויל עצר,
והסתכל על הפרצופים שהקיפו אותו והביעו חוסר ביטחון וכעס. "תקשיבו לי, בבקשה…
סנייפ רוצה להרוג אותי. אבל רק אותי. הפעמים האחרות שהוא ניסה להרוג מישהו היו
בעקיפין. לונה עדיין חיה- היא מחממת את האוניה שלה פעם ביום כמו שעון- אז כל עוד
לא נעשה שום דבר כדי לשנות את המיקוד שלו, אנחנו יודעים מה הוא הולך לעשות. אני
מעדיף שיהיה לי אויב צפוי."
פרוואטי הנידה בראשה,
וקימטה את מצחה. "אתה יותר מדי חשוב כדי להיות פיתיון, נוויל."
"יש משהו
בדבריו." רכן טרי לאחור על הכיסא שלו, ושם את ידיו מאחורי ראשו. "הוא לא
ביקש מסנייפ לעשות את זה, אבל אנחנו לא בדיוק יכולים לשנות את דעתו בנוגע לזה, אז
בואו נהפוך את זה ליתרון טקטי. אנחנו יודעים לאיפה הוא מכוון, אז נדע מה הוא יעשה.
כשיגיע הקרב, נשתמש בזה כדי לגרום לו לפגוע בנו בדיוק איפה שנרצה שיפגע."
"איפה?" הקשתה
ג'יני, "בין העיניים עם אור ירוק יפה?"
"לא, איפה שהלוחמים
הכי חזקים שלנו יהיו מוכנים עבורו." הנהן ארני באיטיות. "אני מבין למה
אתה מתכוון, טרי. אבל מה אם הוא ינסה שוב בין עכשיו ואז? זאת הבעיה האמתית.
הפעמיים הראשונות… אלו היו הטעויות שלנו. אבל הפעם…"
"זאת גם טעות
שלנו." אמר נוויל בביטחון. "הוא היה המורה לשיקויים, והוא איים להרעיל
תלמידים לפני כן, הוא אפילו ניסה להרעיל לי את טרבור (9) בשיעור, וזה היה כשדמבלדור היה פה! אנחנו היינו
צריכים לצפות לרע, אבל לג'יני היה רעיון…" הוא הושיט יד אל כיסו והוציא גוש
קטן ומצומק בגודל של אגוז קטן. "בזואר (10). זה הציל את אחיה בשנה שעברה,
ואני שומר אותה עליי כל הזמן עכשיו. אני לא יכול לא לאכול או לשתות כלום בשאר
השנה, אבל לפחות יהיה לי נוגדן אם הוא שוב ינסה את זה."
"ואם הוא ינסה משהו
אחר?" חנה שאלה.
"אז פשוט נצטרך
להסתגל שוב," הוא משך בכתפיו. "זה משחק מסוכן, אבל אנחנו היינו צעד אחד
לפניו רוב הזמן עד עכשיו, והצלחנו להישאר על הרגליים שלנו בכל פעם שהוא ניצח אותנו.
החדשות הטובות הן, שהוא חושב שהוא רק צריך להישאר מעל המים עד שנסיים, ואז הוא
יפטר מאתנו. כל עוד הוא לא יודע שאנחנו תוקפים בסוף השנה, אין לו סיבה לנסות יותר
מדי. עד עכשיו, הוא רק השתמש בהזדמנויות שהוא קיבל."
ג'יני הנידה בראשה.
"אני עדיין לא אוהבת את זה."
"בין אם תאהבי את זה
או לא, אני סוגר את הנושא. החמצנו יותר מדי בגלל אבעבועות הדרקון האלה, ואנחנו
צריכים להתעדכן. דיווחי סמלים?" ג'יני המשיכה למלמל מתחת לשפתיה למשך כמה
דקות, אבל האחרים מאוד שמחו לסגור את הנושא של המאבק האחרון במורה השנוא, ושאר הפגישה
התקדמה בלי בעיות.
כל מי שנדבק בווירוס
החלים מספיק כדי לחזור להתאמן, ונוויל שמח לגלות שהם לא היו מאחורי לוח הזמנים כמו
שחשש. טרי ותלמידי רייבנקלו התקדמו מאוד בנושא מחקר חוק הקוסמים בנוגע לירושת
הכספת של הלסטריינג'ים, ולמרות שהם גילו שמשפחת לסטריינג' דרשה קסם כדי שירשו
אותה- וכך ביטלה את גברת קריווי כיורשת- נראה היה מכל המחקר שלהם שנישולה של
אנדרומדה טונקס לא הייתה חוקית. הצוואה האחרונה של הוריה הייתה נחלת הציבור עכשיו,
והיא עדיין יכלה לתבוע בעלות על חצי מתוכנה של הכספת אם אחותה הגדולה תמות. נוויל
עדיין רצה להילחם מול בלטריקס לבדו, אבל הוא לא התעלם מכישוריה, והרשה לעצמו ליצור
צוות של שלושה אנשים כדי להילחם מול המכשפה המטורפת. הוא יהיה אחד מהם, כמובן, אבל
מותה היה חיוני יותר מדי עבור המשימה הכללית כדי להשאיר את הנקמה אישית בלבד.
הם גם הסכימו שיתנו לכולם
חופש מצ"ד ביום האהבה, כי לכל כך הרבה תלמידים היו תכניות אחרות, אבל הם גם
החליטו על פגישות כפולות שיתרחשו ב-15 וב-16. הזמן היה מותרות שלא יכלו לבזבז.
בסופו של דבר, הפגישה
נמשכה קצת יותר משעה, ונוויל ידע שהתחיל לרחף לקראת הסוף, אבל היה נחוש לא להראות
את זה. זאת עדיין הייתה הקלה לראות את הדבר האחרון בסדר היום נמחק בעזרת עט הנוצה
של פרוואטי, והוא נאנח, והנהן אל הקצינים. "אז בסדר. כולם יכולים לחזור
למועדונים ולעדכן את האנשים שלהם, והפגישה הבאה היא ביום שישי, נוכחות מלאה. נתחיל
עם פטרונוסים לשימוש הגנתי בסיסי- הרבה אנשים קצת מתקשים בפטרונוסים מוגשמים-
ונעבור לתקשורת ולשימוש התקפי, וננסה לעבוד על ציפייה לקללות בקרב אילם אם יהיה
לנו את הזמן. שכולם יביאו גלימות נוספות אם אתם לא בטוחים בנוגע לקסמי הניקיון
שלכם; חלק מהקללות האלה יכולות להיות נוראיות. משוחררים."
הוא נעמד, והתחיל לעבור
את השולחן במקום שבו ההפלפאפים אספו את הניירות והתיקים שלהם. עבר כמעט שבוע מאז
שראה את חנה יותר מהצצות במסדרונות או במבטים גנובים באולם הגדול, אבל לפני שהגיע
אליה, תפס ארני את זרועו באחיזה חזקה. "רגע לבד, חברי הטוב?" הסגן נראה
קצת מוטרד כל הפגישה, אבל נוויל ייחס את זה להשפעות האחרונות של אבעבועות הדרקון.
אבל עכשיו, כשהוא ראה את המבט המתוח בעיני האגוז, הוא לא היה כל כך בטוח.
נוויל הנהן,
"בטח." הם הלכו לפינה, והוא הסתכל על חנה בחיוך מתנצל מעבר לכתפו של
הקוסם האחר, וקיווה שהיא תחכה לו. תגובתה, לעומת זאת, לא הייתה עצבים, אלא חיוך
כמעט מבין מדי שהיה מכוון יותר לארני מאשר אליו, ודאגתו לחברו גברה. הוא קימט את
מצחו, "הכול בסדר, ארני?"
"טוב…" צחק ארני
בעצבנות, ומשך את עניבתו שהייתה כבר משוחררת. "קיוויתי שאוכל לדבר אתך על…
בערך לקבל פריבילגיה מסוימת בחלוקה בשדה הקרב."
"מצטער," הוא
הניד את ראשו בחומרה, "אתה תצטרך להרוויח להיות בדרג העליון כמו כולם."
מבט מבולבל הופיע על פניו של חברו, והוא צחק, ונתן לארני מכה קטנה על כתף אחת.
"בחייך, זה לא עניין גדול. אתה בכלל לא רע בקסמים שלך, אתה חושב מהר, והבן
אדם היחיד בבית הספר שקרוב אליך בכוח הוא האגריד. אתה תהיה בסדר."
"לא בשבילי! אני
רוצה להיות בחזית, ואני אעבוד בשביל זה, בוודאי...." הוא היסס, ואז טפח על
קדמת החולצה שלו, איפה שטבעת הנישואין נחה מחוץ לטווח ראייה על שרשרת זהב דקה.
"זאת סוזן. אני רוצה לשמור את זה בינינו, אבל כטובה, אתה יכול להבטיח לי שלא
תשים אותה בחזית… אולי בכלל לא בבית הספר אם זה אפשרי בכלל?"
פניו של נוויל התרככו,
והוא נאנח בעצב, מסתכל על חנה שוב בהבנה ברורה. הוא הרגיש נורא לעשות את זה, אבל
הוא הניד בראשו, לא מסוגל להסתכל על המבט המצפה. "אני לא יכול. אתה יודע את
זה, ארני. אני אפילו לא יכול לעשות את זה בשביל החברה שלי."
"בבקשה! אתה מוכרח!" האחיזה על
זרועו התחזקה וכאבה, והוא השתנק, והייאוש הפתיע אותו. הוא ציפה לבקשה הזאת מהרגע
שבו ארני שם את הטבעת על השולחן בשלושת המטאטאים, אבל הוא גם ציפה לכך שארני יבין די בקלות למה אי
אפשר לעשות את זה.
"ארני, פשוט תגיד
לו." קולה של חנה נשמע מאחורי הסגן, ושניהם קפצו, כי לא ראו אותה חוצה את החדר.
היא נעמדה כמעט ביניהם, וחיוכה היה עדין כשידיה הקטנות הפרידו בעדינות את האצבעות
העבות מזרועו של נוויל.
"לספר ל - אבל איך את יודעת?" דרש ארני בתדהמה.
"בגלל שאני במקרה
גרה באותו החדר." חיוכה של חנה התרחב קצת, כמעט ברחמים כששמה יד אחת על
מותנה.
הוא הניד בראשו, מצמצם את
עיניה כלפיה בחשד. "אבל היא אפילו לא -"
"לא," היא אמרה
ברוגע, "אבל היא מבלה הרבה מאוד זמן בשירותים בלי סימני כוויה או נקודות
ירוקות וקטנות."
"היא אמרה לך שהיא
-" ארני עצר את עצמו, והסתכל במבט לחוץ על נוויל, שהביט בשני חבריו.
"מה אתם מסתירים
ממני, חבר'ה?"
חנה הרימה גבה אל חברה
לבית, והבעת פניה בישרה בבירור אני-אספר-אם-אתה-לא, וארני נאנח, והעביר את אצבעותיו בלחץ בתלתליו
בצבע הקש. "טוב… העניין הוא…" הוא היסס, הסמיק יותר ממה שנוויל אי פעם
ראה, ואז כחכח בגרונו. "... העניין הוא, שאני לא רוצה אותה בשדה הקרב, כי… כי
לפי מה שהבנו, מתישהו בסוף אוגוסט, עומדת להיות לנו תוספת קטנה."
כל הדאגה שנוצרה במוחו
שסוזן חלתה במחלה נוראה או קיבלה חדשות נוראיות נעלמה, ונוויל חייך בשמחה.
"ארני, זה נפלא! מזל טוב!"
עיני האגוז התרחבו.
"אתה לא כועס?"
"בכלל לא!"
התפרצות ההקלה נעלמה עכשיו, והשאירה מאחור את תחושת העייפות, והוא סימן עם שרביטו,
ומשך כיסאות לשלושתם כדי שיוכל לשבת ולשים לב לחדשות. "אני חושב שאתה תהיה
אבא נהדר, וסוזן היא כבר כמו אימא לחצי מהילדים הצעירים בבית שלכם… היא טבעית
בזה."
חנה שמה את ידה על ברכו,
אבל כשהסתכל עליה, החיוך נעלם מפניו כשראה את החרטה העמוקה בעיניה.
"נוויל," היא אמרה בשקט, "אוגוסט בא אחרי יוני."
נוויל קילל, וארני הנהן
בקדרות. "וזאת, בעצם, הסיבה לבקשה שלי. סוזן ואני מוכנים למות בשביל זה, ואני
עדיין מוכן, אבל אני לא רוצה שהיא תסכן את התינוק."
"איך אתם מתכננים
להסתיר את זה מהקארואים?" שאל
נוויל. "היא תהיה…" הוא חישב במהירות על אצבעותיו, "...מאי, יוני…
בחודש שביעי בסוף השנה. זה הרבה יותר קשה להחביא מזוג טבעות."
"הגלימות די רפויות,
חשבנו שנוכל להתחמק עם זה קצת זמן אם היא לא תמשוך תשומת לב לעצמה, אבל היא
פצפונת, ואם היא תתחיל לגדול ממש, או אם אלו תאומים, האל ישמור, או שיקרה משהו אחר
וישימו לב למצב שלה…" פרש ארני את ידיו, "אני מניח שנסתיר אותה כאן, או
שנמצא דרך לסלק אותה לגמרי. אם נוכל להביא אותה עד לאינברנס, למשפחה שלי יש מקום
בהרים בו לא מוצאים אף אחד אם הוא לא רוצה."
"יש דרכים." הנהן
נוויל, ואז הסתכל על חנה. "את בחורה -"
"שמת לב?" היא
חייכה.
"לקח לי קצת זמן,
אבל כן." הוא החזיר את החיוך, ואז שוב הרצין. "אבל העניין הוא, שהגברים
בטח לא ישימו לב אלא אם היא תלד את התינוק באמצע האולם הגדול, אבל בנות מבינות את
זה מהר, ויש בנות בסלית'רין-
ואני מניח שמבחינה טכנית אלקטו היא גם אחת- והן בכלל לא ירגישו רע להסגיר אותה.
אני רוצה שתשימי עין על הכול ותודיעי לנו אם נצטרך לעשות משהו מוקדם יותר ממה שאנחנו
חושבים, אבל חוץ מזה, ארני, אני לגמרי יכול להבטיח לך שנביא אותה למקום בטוח…
ואני לא מקרב אותה בכלל לשדה הקרב."
ארני נאנח בהקלה וכמעט
בכה, ונוויל חייך. "זה לא רק עבורך, חבר. יש את העניין שאני לא חושב שרובנו
נוכל להתרכז כי נשמור עליה מהצד."
הוא הניד את ראשו
הבלונדיני. "אני לא רוצה לספר לצ"ד."
"זה תלוי בך,"
אישר נוויל, "אבל אני גם לא עומד לתת לה להשתתף בדברים בהם אנשים מטילים
קללות אמתיות אם היא מצפה לילד, ובין אם זה העניין הזה או שזה פשוט הטבע- זה יראה
די מצחיק אם היא תמיד תכפתר את הגלימה שלה כשכל השאר יורידו אותה- אנשים ישימו לב
במוקדם או במאוחר."
"אז במאוחר. זה פשוט
שככל שפחות אנשים ידעו למשך פחות זמן…"
"יהיה פחות סיכוי
לפליטה טיפשית," הוא אמר בהבנה. "אבל אני אוכל להגיד לך יותר ביום שישי
על התכניות המדויקות בנוגע לטיפול בזה, ובינתיים, אתה צריך לברך את אשתך בשמי.
חיים חדשים זה עדיין דבר נפלא."
"נכון," חייך ארני,
ובפעם הראשונה מאז שהסוד יצא, זה היה חיוכו החמים, השמח והזוהר של אב חדש.
"הם באמת נפלאים."
(1) מדרגות מטעות- מדרגות בהוגוורטס, שנעלמות אם אתה דורך עליהן ואז אתה שוקע שם. נוויל נטה להיתקל בהן.
(2) הלטת הכרה- אומנות שמונעת מקוסמים אחרים לקרוא את המחשבות שלך. וולדמורט וסנייפ יכולים לקרוא את המחשבות, וסנייפ מצוין ביכולת לשקר בלי להיתפס כי הוא חוסם את המוח שלו.
(3) אבעבועות הדרקון- המקבילה של הקוסמים לאבעבועות הרוח. חשוב לציין שכל התסמינים אומתו בידי רולינג. סבא וסבתא של הארי חטפו את זה קצת אחרי החתונה של ג'יימס, וכיוון שהמחלה מסוכנת לבגירים, הם מתו.
(4) פוקה- פיה משנת צורות במיתולוגיה הקלטית.
(5) מירטל המייללת- רוח שרודפת את שירותי הבנות בהוגוורטס. נהרגה כתלמידה בידי וולדמורט והבסיליסק.
(6) לתלמידי השנה השישית והשביעית יש שעות חופשיות (כי הם לא לומדים את כל השיעורים אלא רק שיעורים מוגברים). השעות משומשות בעיקר ללימודים.
(7) כלומר, השנים השישית והשביעית, שהן השנים היחידות שלומדות בלי קשר לבתים ובמספרים קטנים יותר.
(8) המפטון קורט- ארמון בלונדון שהיה שייך פעם למלכים.
(9) טרבור- הקרפד של נוויל.
(10) בזואר- אבן מקיבה של עז, מצילה ממרבית הרעלים.
