אוגוסטה לונגבוטום מתה. מתה, גמרה, זה הסוף שלה.
אולי מישהו… מישהו… רצה להשתיק אותה. אולי היא ידעה יותר מדי. זה קשור לאיחוד?
פאס אסט אט אב הוסטה דוצ'רי (1)
הוא ציפה שזה ייראה שונה. נוויל לא היה זר למוות, אבל גם החוויות שלו בשדה הקרב ועם ההילאים גרמו לו לצפות שמלאך המוות משאיר סימן, גם אם הוא לא נוצץ בירוק בשמיים מעל. המוות בא עם דשא חרוך וקירות מסומנים מכשפים, חלונות מנופצים וחפצים הרוסים, דם על הקירות ורהיטים הפוכים, ריח שהיה באוויר כמו רעל, סמיך מאוד ומתוק בריח רקוב.
בלי לחשוב על כך, הוא ציפה שנחל הערבות יהיה הרוס והפוך, אבל הוא לא היה מוכן לכך שיהיה ממש רגיל. אדומי חזה צייצו בשמחה על העצים הפורחים, הגדרות החיות עוד היו מספיק מסודרות כאילו סידרו אותן עם מצפן, והחלונות נצצו ללא כל אבק, קצת עשן מדיף את ריח עץ המטבח מפרחי האביב והדשא הקצוץ. זה היה הבית, שום דבר אחר, ובכל רגע, נדמה היה שהדלת תיפתח וסבתו תעמוד שם, נוזפת בו על כך שהסכים בעיוורון למשהו מגוחך כמו הרעיון שהייתה מתה.
נוויל היסס בקצה הכניסה, והרגיש שמישהו הטיל עליו קללת קיפאון שמנעה ממנו להתקדם, והוא כמעט הסתובב, מוכן לוותר על הכול עד שהרגיש בחנה נוגעת בזרועו. הוא נבהל, ומצמץ אליה כאילו לא ממש הצליח להכניס את האישה שחלקה איתו את חייו כגבר אל העולם הרגיל של ילדותו, אבל היא חייכה אליו בהבנה עצובה. "אין לנו זמן לזה עכשיו, נוויל. תוכל לקחת קצת זמן -"
הוא הניד בראשו, והכריח את תחושת התלישות להיעלם כשצעד על השביל המרוצף. כאילו באמת עבר מחסום, היציבות שוב חזרה, והוא נשם נשימה אחת עמוקה שכבר לא הריחה או הייתה בטעם כלשהו. "לא. אני בסדר, ממש. היא מתה, ואנחנו צריכים לדעת מה עכשיו."
"זה מה שמדאיג אותי, מתוק," חנה לחצה. "היא הייתה כמו אימא שלך. כשאימא שלי מתה, אני ממש לא חשבתי על מה שעומד לקרות."
הדאגה שלה הייתה כל כך כנה עד שהוא עצר במדרגה הראשונה, והסתובב כששם את פניה בידו לפני שדפק. היא לקחה את ידו, נישקה את קצות אצבעותיו ושמה את ידה בשלו, אבל הוא הניד בראשו, מסרב באדיבות וללא מילים לתמיכה. "כשאימא שלך מתה, חנה, עדיין הייתי ילדה. אני כבר לא ילד, אבל הפכתי למפקד עוד לפני שהפכתי לגבר."
"אני חושבת," היא מחתה בעדינות, "שעם כמה שהיא הייתה גאה בזה שהפכת לחייל, היא הייתה מבינה אם היית פשוט הנכד שלה עכשיו."
נוויל נאנח, וניסה להסביר במילים משהו שהוא בעצמו לא רצה להבין. "זה לא משהו שרציתי ללמוד, או אפילו משהו שאפשר לשלוט בו, אבל עכשיו, אני פשוט יכול… להיסגר. וכן יש החלטות לעשות."
היא שתקה לכמעט דקה, עיניה הירוקות מחפשות בפניו משהו שידעה שעדיף לא לשאול. לבסוף היא הנהנה, ולמרות שזה לא היה אותו המגן שהיה בנחישות שלה, זאת הייתה הגרסה שלה. הוא ראה את זה לראשונה באסם מודלק באור עששית, ועכשיו זה שוב חזר כשהרימה את כתפיה ושחררה את ידו. "סו ושיימוס שומרים על הילדים עכשיו; הם שלחו תנחומים והם ישמרו עליהם כמה שצריך. פגי וטרב עוד לא יודעים, אבל כל עוד הם משחקים עם הכבשים, הם שמחים."
"זה טוב." נוויל הקיש במקוש שלוש פעמים, ואז התרחק. "מישהו דיבר עם מימזי?"
"הארי איתה. הוא לקח את התיק בעצמו."
החדשות הפתיעו אותו, עיניו התרחבו כשהסתובב אליה, תוהה אם אולי לא הבינה את תשומת ליבו של חבר כמשהו יותר רשמי. "חשבתי שאמרת שהיא פשוט מתה."
"היא לא הייתה כזאת מבוגרת, נוויל…" היה ניצוץ בעיניה ורכות בנימת קולה שאמרה שהיא עדיין רצתה להרגיע את מה שלא יכול היה לתת לו לדמם, אבל זה היה פחות מרגע לפני שהיא שוב הייתה העוגן לצידו. "לא היו סימני מאבק, אבל הארי לא רוצה לקחת סיכונים."
"אני -" נוויל התחיל, אבל אז הדלת נפתחה, ושניהם עיוו פנים. "אוי לא."
הקירות הושתקו בידי כישופי הפרטיות בבית, אבל לא הייתה טעות עכשיו, או בהלמות הבשר על שטח מוצק, ונוויל רץ במהירות, עלה במדרגות שתיים-שתיים ואפילו לא בדק אם חנה הסתכלה. הוא אפילו לא זכר את הפעם האחרונה שהיה בחדרה של סבתא, אבל זה בכלל לא היה חשוב כשראה את הדלת הפתוחה, ראה את הארי עומד למרגלות המיטה הריקה, הגמדונת על הרצפה למרגלותיו בכדור ייסורים מאוד צעקני.
מישהו היה חושב שזה לא אפשרי לשמור על כבוד כשאתה דופק על השטיח עם הראש או בוכה כל כך, אך מימזי הצליחה. צערה היה ברור לגמרי, אבל לא היסטרי כל כך, הקצב על הרצפה יציב ומדויק, כאילו כשאדם היה בייאוש כה הגיוני, זה היה הדבר היחיד לעשות. "גבירתילי מתה! אוי, מימזי מסכנה, מימזי רעה, מימזי רעה! נתנה לגבירתילי למות!"
"מימ -" קולו של הארי נשמע כאילו זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחזר על השם בחוסר אונים, אבל הוא עצר באמצע, והרים את מבטו כשנוויל תפס את עצמו על מפתן הדלת כדי לא להיכנס לחדר.
"מימזי, לא!" היא עצרה מיד, והשאירה את עצמה במרחק קטן מהשטיח כאילו מציצה על הארון, ונוויל הפתיע את עצמו מהסמכות החמורה שיצאה מפיו אל הגמדונת שגידלה אותו כמו סביו. "אני אדונך עכשיו, ואת לא תענישי את עצמך! את תעני לשאלות של הארי פוטר."
לאט לאט, מימזי יישרה את עצמה, וסידרה את המפית שלה כשהסתכלה עליו בצורה שאמרה בעיקר שהוא אמנם מאוד עבר את הגבול, אבל שאולי תסלח על כך הפעם בגלל שמר נוויל מוטרד כמוה. אבל הארי היה אסיר תודה כשהעביר את ידו בשיערו בהקלה. "תודה, נוויל." החיוך נעלם כמעט מיד. "אני כל כך מצטער לגבי -"
נוויל נופף בביטול להבנה, ועבר אל המיטה הריקה כשסרק בידו את קצה הכישוף שחסם את האזור. למגע ידו, אותיות אדומות נוצצות הופיעו באמצע האוויר, ולמרות שהוא עצמו כתב אותן לעתים קרובות כל כך, זה עדיין הפך מאוד את קיבתו, כאילו נתן חותמת סופית לעניין. בחקירה: אזור כלוא לצורך ראיות בסמכות מחלקת ההילאים: משרד הקסמים.
הוא בהה במילים בדממה לכמה שניות, במיטה שהייתה מבולגנת כל כך באופן מוזר כמעט בצהריים, במשקפיים של סבתא שעוד היו על הכן ליד התיק הקטן בו שמה את שרביטה. הוא ידע שגם הוא נלקח לחקירה, וזה היה ממש מעודד באופן מוזר לראות סימנים לעבודה משטרתית. זה עזר לשבור את התחושה המוזרה שהדברים עוד בסדר, והוא לא הרים את מבטו, עדיין שם את ידו על קצה הכישוף כדי לשמור על האותיות. "מה קרה, הארי? למה ההילאים מעורבים?"
"זה פשוט -" הוא שמע את תחילת ההתנצלות שאומנו להגיד למשפחה אבלה, אבל לפני שאמר משהו, הארי קטע את עצמו, וכשהתחיל שוב, הייתה ישירות שנוויל היה אסיר תודה שלא היה צריך לבקש אותה. "קודם כל, רציתי לספר לך שאין סימנים מידיים למשהו רע. אין מאבק, אין כישופי הגנה בשרביט, אין סימני פריצה. מימזי פשוט הלכה להעיר אותה הבוקר, ונדמה שהיא מתה בשנתה. אבל אתה הילאי לשעבר, חבר, וגם היא, וזה אומר אויבים, ושאין כזה דבר מוות טבעי עד שנאמר שכן. לקחתי את התיק בעצמי."
"זה מאוד נחמד מצידך."
"אתה חבר שלי… ובמקרה ששכחת, עשית לי כמה טובות לפני כמה שנים עם מועדון שיעורי בית ואיזו נחשית גדולה אחת, אז אני לא חושב שזה יהיה מאוד נחמד אם אני לא אעשה את זה." נוויל הרגיש את ידו החמה של הארי על כתפו, והוא הסתובב כדי לקחת את ידו של האיש השני בלחיצה מהירה. זה היה נכון שהייתה שם קצת מקצועיות, אבל ראש המחלקה בעצמו שרק בא לבדוק שהמכשפה הזקנה מתה במיטה היה מעל ומעבר, ושניהם ידעו.
המוזרות של התודה האילמת נשברה לבסוף כשחנה נכנסה בזהירות לחדר השינה, סלסלה כבדה ועמוסה בבגדים בידיה. "הלכתי אחריך, מתוק, אבל שמעתי את מה שנשמע כמו אזעקה למטה, אז חשבתי…" היא הנידה בראשה ביובש. "רק זה. המגהץ סיים איתם, אז החלטתי לבצע כישוף ייבוש כי כבר הייתי שם וזה לא לקח הרבה. מקווה שלא פספסתי שום דבר?"
עיניה הגדולות ממילא של מימזי התרחבו באימה, ונוויל עיווה את פניו והתכונן לפיצוץ. הוא לא היה לגמרי בטוח מאיפה הוא יבוא - היו כמה חזיתות אפשריות, מזה שמישהו מתערב בעבודתה עד לכך שגבירה חדשה עשתה בכלל מטלות - אבל הוא הצליח להבין את הרגע בדיוק כשהתחילה ליילל. "אוי, זאת הכביסה של גבירתילי! זה נורא נורא!"
היא חצתה את החדר במהירות כאילו השתמשה בקסם, חטפה את הסל מידיה של חנה ובהתה בו לכמה שניות בהן רעדה לפני שצללה אל הגלימות הרחוצות. הסל שחנה בחרה בו היה גבוה, והוא עיקם את מימזי לגמרי, ונוויל הניח שטכנית היא לא הפרה את הפקודה אם היה די ברור שהטיחה את ראשה בבגדים. "גבירתילי מתה! גבירתילי מתה ועכשיו גבירתילי חדשה כבר מחטטת לה בדברים! אוי, גבירתילי מסכנה! כל כך אדיבה; אפילו לא מילה גם למימזי כשאדונילי נוויל התחתן עם המופקרת הפשוטה מהמסבאה, אבל עכשיו מימזי צריכה לשרת אותה! אוי, מימזי מסכנה! מימזי מסכנה, רעה, רעה רעה! היא לא נזהרה!"
נוויל הסתכל על אשתו בבהלה, התנצלות על קצה לשונו, ולחלקיק שנייה, הוא חשב שהיא תכעס. ואז הוא הבין שלמרות שפניה האדימו והיא שמה יד על פיה, זה היה רק כדי לא לצחוק. קשר העין רק החמיר את המצב, וזה היה די מדבק, כי הוא היה צריך את כל כוחו כדי לשמור על פרצוף רשמי במקצת כשהניף בשרביטו, והרחיף את מימזי מהסל כשהסתכל על הארי בתחינה לעזרה. "יש לך שאלות, כן?"
הארי הנהן במהירות, ונשם נשימה עמוקה, ונוויל העריץ את קור רוחו המקצועי. הוא כמעט הצליח להישמע כאילו זה היה רגיל לגמרי. "מימזי, האם לגברת היו מבקרים אתמול אחרי שאני ומר נוויל עזבנו?"
שוב, היכולת של הגמדונת להחזיר את כבודה הייתה מדהים, אפילו כשהייתה צריכה לסובב אוזן אחת ימינה שוב. "לגבירתילי היו רק שתיים. האישה המרושעת באה, וגברת וויזלי באה, אבל ציפו לאישה המרושעת."
הגבות של חנה התרוממו. "אם אני המופקרת מהמסבאה, האישה המרושעת זאת חברה לשעבר שאני צריכה להכיר?"
"ריטה סקיטר. מימזי לא אוהבת אותה," נוויל הסביר, והבין מיד לאחר מכן שזה היה מובן מאליו.
"למה ציפו לאישה המרושעת, מימזי?" שאל הארי.
"כי האישה המרושעת כתוב-כותבת משהו רע על עשר שנים אחרי הלילה הרע," הסבירה מימזי, מוציאה כל פריט אחד אחד מהסל ומעבירה אצבעות עליו, לא מנסה להסתיר שהיא מנקה ומקפלת שוב. "היא רצתה לדבר עם אדונילי נוויל, אבל גבירתילי אמרה שאם רצתה לדבר עם לונגבוטום, תוכל לדבר עם גבירתילי ולקבל הכול."
"על מה הן דיברו?"
"גבירתילי דיברה רוב הזמן, הארי פוטר."
היא התחילה למיין את הפריטים שסידרה כמו שצריך, והארי היה חייב להתחמק מכותונת לילה מעופפת בדרך לארון, והסתכל על נוויל כשעשה זאת. "אני מניח שכן."
"היא אמרה שאדונילי נוויל היה ילד טוב, ילד אמיץ, וחייל מאוד מצוין שגבירתילי מאוד גאה בו, ושדברים נוראיים-נוראיים יקרו לאישה המרושעת אם תכתוב משהו רע על אדונילי-לונגבוטום." המצעים החמיצו בקושי את חנה.
"זה נשמע די בסדר…" הארי רשם קצת, והנהן לעצמו. "וריטה כן רחרחה קצת על כתבה ליום השנה… אני זוכר שלפני כמה ימים רון סילק אותה, וציפיתי לינשוף בעצמי." עט הנוצה עצר, והוא הרים שוב את מבטו. "כמה זמן הן דיברו, מימזי?"
"קצת פחות משעה, הארי פוטר. גבירתילי לא הביאה תה לאישה המרושעת."
"ואת אמרת שגם גברת וויזלי הגיעה?"
"כן, אדונילי לונגבוטום. לא ציפו לה, והיה מאוד מאוחר, אבל גבירתילי אמרה שתוכל לבוא."
"מי מהן?"
הגלימה האחרונה ריחפה בחוסר ביטחון באוויר כשמימזי קימטה את מצחה אל החוקר, ונתנה לחנה זמן להתרחק במקום להתכופף שוב. "מימזי לא מבינה."
"איזו גברת וויזלי?" פירט הארי. "יש חמש (2)."
"גברת הרמיוני וויזלי, הארי פוטר." היא אפילו לא הסתכלה עליה, אבל הכוונה של מימזי הייתה טובה, והגלימה שינתה מסלול והכתה את חנה בפנים עם שרוול אחד במהלך המסלול - הדי מעגלי - שלה לארון.
נוויל ידע שרק החברות ביניהם אפשרה לו לראות את הקמט בפנים של הארי. "רון אמר שהיא הלכה למשרד אתמול."
"נשמע ששינתה את דעתה," אמר נוויל בניטרליות זהירה. "על מה הן דיברו, מימזי?"
"מימזי לא יודעת." היא ניסתה לקחת את הסל עכשיו, אבל מאיזושהי סיבה, הוא נדבק אל הרצפה, וכשנלחמה ונאבקה בו במאבק עקר, נוויל לא יכול היה שלא לשים לב לחיוכה התמים של אשתו ולשרביט שהחזיקה בקלילות ביד אחת.
"גבירתילי - אוווו! - סגור-סגרה את הדלתות של - סל מגעיל חייב לזוז! - חדר השינה ושם - אוווף! - היה קסם. מימזי - סל רע שייך ל - לא שמעה כלום - כביסה! - ונאמר לה להישאר מאוד - אארג! - רחוק ולא להציץ. הנה!" הסל פרץ בלהבות ונעלם, ומימזי רפרפה באצבעותיה מעל האפר, מנקה אותו בחיוך מנצח ומתנשא. "כמובן, מימזי עשתה כפי שביקשו ממנה."
נוויל הניד בראשו באלם אל חנה כשראה את ראשה המזיע של מימזי. זה לא היה נחמד, הוא מלמל.
גם מופקרת ממסבאה לא.
"מימזי, כשגברת וויזלי עזבה, איך נראתה הגברת?"
"די טוב, הארי פוטר. היא שתה-שתתה שיקויים וברנדי, והלכה לישון. היה מאוחר מאוד-מאוד, אז מימזי חשבה שתתן לגבירתילי לישון היום." דמעות עלו בעיני האגוז הגדולות, וחנה נשכחה לגמרי כשקברה את פניה בידיה, כתפיה השמוטות רועדות בעוז כשניסתה להילחם בדחף להעניש. "מימזי לא ידעה שגבירתילי מתה! מימזי רעה! אוי, מימזי רעה!"
נוויל כרע ברך, לא בטוח באיך הוא היה אמור לנחם את היצור שהדמעות שלו היו עניין חריג כמו דמעות של סבתו, אבל ידע שהיה עליו לעשות משהו. "זאת לא אשמתך."
הארי כחכח בגרונו בשקט, ותפס את תשומת ליבו של נוויל. "ברנדי ושיקויים, נוויל?"
"סבתא שתתה כוסית ברנדי בכל לילה מאז שאני זוכר את עצמי," הוא הסביר. "אבל זאת הפעם היחידה שאני חושב שהיא נגעה באלכוהול. היא אפילו לא שתתה שמפניה בחתונות… אבל כמובן, היא גם לא אכלה או שתתה משהו מחוץ לבית אם הייתה ברירה."
"אכן תלמידה של מודי (3)." עוד רשימה. "השיקויים?"
"היא סידרה את השיער כך שלא ראו את זה, אבל היא חטפה חתיכת קללה לצד הראש שלה בקרב. זה לא החלים כמו שצריך, אז היא לקחה משהו כדי שלא יזדהם לה. הם בטח במטבח, אבל אני אחתום אותם כראיות ואשלח אותם למחלקה עבורך - וגם את הברנדי, וגם את הכוסות - כדי שתוכל לבחון אותם."
"ואף אחד אחר לא בא? לא ינשופים, לא הודעות בפלו, לא פטרונוסים?"
"אף אחד, הארי פוטר. אבל מימזי נכשלה." היא ניגבה את פניה בקצה המפית שלה, ומשכה באפה בקול. "היא לא הייתה עירנית; היא הייתה עייפה, מאוד, מאוד עייפה, והלכה ישר לארון שלה אחרי שגבירתילי ישנה."
"ומה אכלת, מימזי?"
"מימזי אכלה רק מה שגבירתילי אכלה; עוף צלוי ותפוחי אדמה ומחית אפונה וקצת ממתקים." היא עצרה ועשתה פרצוף. "חוץ מהטופי המאוד פוגעני, אבל זה לפקודות גבירתילי."
הארי חייך, והסתכל בעיניו של נוויל כשנעמד. "המתנות של הרמיוני לגמדוני בית… אבל אני חושב שלא אכתוב את השם הזה כשאדבר איתה." הוא סגר את הפנקס, ועט הנוצה סידר את עצמו בצד כשדחף אותו אל כיס גלימתו. "יהיה אכפת לך אם אקח אותה בחזרה אל המשרד כדי לגמור, נוויל? תמיד ממש קשה לגמדוני הבית כשאנחנו שואלים אותם בזירת הפשע."
נוויל הסתכל בעקבות הארי אל המבטים השקטים והלא נעימים בין מימזי וחנה, והנהן מיד. "בטח. מימזי, לכי עם הארי פוטר. את תעני לכל השאלות שלו, לא תענישי את עצמך, ותהיי טובה מאוד עד שהוא גומר, ואז תלכי לגברת החדשה, ותעזרי לה במה שהיא צריכה. את מבינה אותי?"
מימזי השתנקה, ונראתה מבוהלת כאילו הביא לה בגדים. "מימזי לא גמדונת מסבאה!"
"מימזי הגמדונת של נוויל," אמר הארי בקור לפני שחנה דיברה, "ונקבע אם היא גמדונת מסבאה אחר כך."
זה היה קשה, אבל הצייתנות ניצחה, ומימזי עיוותה את פניה בכאב. "כן, הארי פוטר."
הארי לקח רגע להציע תנחומים והבטחות אחרונות שיטפל בדברים במהירות האפשרית ואז חזר למטה אל הפלו, הגמדונת אחריו בעצב כאילו בדרכה לגרדום, והשאיר את חנה ונוויל לבדם בחדר השינה.
ברגע שהלכו, חנה נאנחה, והנידה בראשה בשילוב מוזר של הבנה וכעס שהפכו במהירות לחיוך עקום. "אה, אל תדאג, נוויל; אני לא אגרום לה לעבוד בקלחת, בשם מרלין. היא צדקה, היא גמדונת בית טובה, זה ממש יהיה מתחתיה."
נוויל חייך בחזרה, אבל זה נעלם כמעט מיד, והוא הרגיש מאוד עייף בעצמו כששפשף את מצחו. הוא עוד לא הרגיש כלום בנוגע לאובדן הכמעט לא אמיתי של סבתא, אבל כאב ראש התחיל לבוא בצורה רחוקה, אחד שלא היה לו כמוהו כבר שנים. "אולי נצטרך בכל מקרה. אני פשוט לא רוצה למכור אותה יחד עם נחל הערבות."
"נוויל!" חנה השתנקה. "לא נוכל למכור אותו!"
"לא נוכל לשמור על נדל"ן כזה, גם אם זאת לא ממש אחוזה," הוא אמר בשוויון נפש, והצביע על החלון אל הגנים מתחת. "נצטרך לעבור על הדברים, למיין מה אנחנו…" גודל המשימה פגע בו כמו מכה, והוא שקע אל השרפרף למרגלות המיטה, עוצם את עיניו כשראשו נפל אל ידיו. "אבל אוי, מרלין, מתי נמצא לזה זמן?"
ידיים היו על כתפו עכשיו, חזקות ויציבות, אבל רכות, ולחצו על האזורים הכואבים שהשנים לימדו אותה איפה הם. "אני סגרתי את הקלחת - אל תסתכל עליי ככה, זה בטח חוסך לנו כסף לסגור את הדלתות לכמה ימים - זה רגיל כשיש מוות במשפחה. מקגונגל כבר אמרה שהיא נותנת לך חופשה. היא וסבתא שלך היו קרובות ממילא. לא צריך למהר."
היא נישקה את עורפו, והעבירה את אצבעותיה בשיערו כדי לעסות את רקותיו. "חוץ מזה, אתה לא חושב שהיא חשבה לשמור זהב בצד ליום כזה?"
"אבל…" הוא לא ידע על מה הוא מתלונן - בטח על הכול - אבל לא היה אכפת לו אם טיעוניו לא היו הגיוניים. "זה הבית של סבתא. לא שלי."
"הלטינית שלי לא כזאת טובה, אבל מהמוטו על הדלת, נדמה לי שנחל הערבות שייך ללונגבוטומים," אצבעותיה עיסו במעגלים עמוקים ואיטיים, ודחפו את כאב הראש למרות שהוא ניסה להגיע. "מה שאומר שהוא היה אמור להיות שייך לאבא שלך, ועכשיו הוא שלך."
נוויל התקשה, עיניו מתרחבות. "שיט!"
חנה עצרה, וקימטה את מצחה אליו בבלבול. "נוויל?"
"אבא שלי." עיניו שוב נעצמו בגניחה חלשה. "בשם מרלין, ירשתי את ההורים שלי, חנה."
"מה זה בכלל אומר?" היא שאלה בזהירות. "הקדוש מנגו לא מטפל בהם?"
"כן, אבל סבתא שלי הייתה צריכה לעשות… דברים." הוא משך בכתפיו. "לא בטוח מה, בעצם. היא ניסתה לא להטריח אותי, אמרה שאימא צריכה לדאוג לילד שלה, אבל ילד לא צריך לדאוג להוריו."
"אני בטוחה שזה יהיה בצוואה שלה," חנה אמרה בביטחון. "רק תגיד לי מי עורך הדין שלה, ונחפש שם קודם, ואז נחליט מה צריך לעשות."
"גרומבצ'ר, גרימבל, גורוונט וגרוט," אמר נוויל.
חנה הזדקפה במהירות, ויישרה את שיערה כך שעדיין היה בפקעת שעשתה בו לעבודה. "טוב, אז, אקח העתק, איידע אותם מה קרה, אביא לך עוד גלימות ואראה אם עדיין יש לך את מה שהמרפא קאדלוודר נתן לך מקודם. השריון של המפקד פוגע לך בראש, ואין סיבה לתת לזה לפגוע בך עד שתתגנב להקיא."
הוא ידע שבהה בה, אבל היא נופפה בחיוך יודע. "אני אשתך, אתה באמת חושב שאני כל כך טיפשה? זה בספר שינויי הצורה הישן שלך במזוודה מהוגוורטס בעליית הגג, לכאבי ראש חמורים ומיגרנות, ואני יודעת טוב מאוד שהשתמשת בו כמו שצריך… למען האמת, אני יודעת שלא לקחת אפילו חצי ממה שביקשו ממך."
"תודה לך." זה לא הספיק, והוא ידע את זה. נוויל נעמד, וכרך אותה בזרועותיו כדי לנשק אותה ברכות, עמוקות. "לא יודע מה עשיתי שמגיע לי אותך."
חנה צחקה בשקט, וטפחה לו קצת על האף. "לרוב עולם הקוסמים יש רשימה, אבל זה עדיין מחמיא." היא נישקה אותו בחזרה, ואז הלכה משם שוב, ושלפה את שרביטה כדי להתעתק. "תוכל להישאר כאן ולקחת קצת זמן, או ללכת ולסדר כל מה שאתה מרגיש שעוד יש לך לסדר בהוגוורטס, בסדר?"
נוויל הרים את ידו, ועצר אותה לפני שהסתובבה. "רק רגע, עורכי הדין לא סתם -"
"אה, אוף!" היא קימטה את מצחה, חושבת, אבל הנחישות חזרה לשם עוד לפני שחשב על הבעיה בעצמו. "ואם תביא לי ייפוי כוח?"
"זה יספיק, כי את גם אשתי," הוא הסכים, ושלף את שרביטו. "וריטפרוקסיס (4) אבל אם יש בעיות -"
"בטח שכן." היא נישקה אותו במהירות על הלחי. "נוכל לעשות את זה. שרדנו רע מכך. אוהבת אותך."
הוא חייך בחזרה אליה, אבל זה נעלם עוד לפני שצליל ההתעתקות שלה סיים להדהד בבית הריק, והפך למבט מר-מתוק. "לא הייתה לנו הרבה ברירה."
זה נראה היה חסר תועלת לנסות למיין את הבית לפני שקיבלו את הצוואה, והוא לא רצה לקבל את מה שידע שיהיה רגש אהדה כל כך טוב בהוגוורטס שפשוט עדיין לא היה צריך, ונוויל נאנח, וחזר לשבת. זה לא היה הוגן. תמיד לפני כן, כשהיה דבר כזה חשוך, כל כך הרבה צער מתחת להכול, היו עוד אלף דברים לעשות, משימות שיוכל לבצע כדי לתת לו כוח. עכשיו לא היה כלום, והוא הרגיש את הכול מידלדל, קשה כל כך עד שחנק את גרונו, והרעיד את כתפיו.
אסור היה לו, לא עכשיו, כי אוי, מרלין, זאת הייתה סבתא, ובין אם מישהו לקח אותה או שזה פשוט היה הזמן, היא הלכה. זה היה מוזר מדי, נורא מדי לדמיין; היא תמיד שרדה, כזה כוח יציב, בלתי ניתן לעצירה, איתן עד שתמיד הניח שתחיה ותהיה מעל גיל מאה בקלות. או פשוט לנצח.
לא. היה שם עוד הרבה יותר מדי, מספיק כדי להוריד אותו למשך שעות שאסור היה לו להרשות לעצמו, וזה היה כאילו התעלם מהאפשרות הנוראית שלחשה שלא יצליח לחזור לעצמו בכלל. הוא נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו לקום במלוא כוח הרצון כדי לייצב את ידיו, לייבש שוב את עיניו.
החממות. כן. זה יהיה מקום מצוין להתחיל. לא משנה מה יחליטו לעשות עם הרכוש, יהיו שם צמחים שיצטרכו להישלח להוגוורטס או להימכר. הם יביאו זהב יקר, ולא יהיה כדאי למכור אותם לאיזה בעלים חדש שלא מבין או לשים אותם פה אם יהיו כאן ילדים צעירים. הוא יתחיל עם עשב הזית - מתנת יום ההולדת המצחיקה לשיימוס מהשנה שעברה - וברגע שיצליח להעביר אותו, הוא יוכל להתחיל לחתוך את -
צליל המקוש היה בלתי צפוי עד שעצר במהלך הצעדה, וקימט את מצחו. הארי שכח משהו? הוא סרק את החדר, אבל שום דבר לא היה מבולגן, והוא קימט את מצחו עוד יותר בחשד. אם תכננו להביא עוד מבקר להיום, מימזי הייתה אומרת משהו? או שהייתה עסוקה ביריבות הקטנה?
האפשרויות דהרו במוחו, והשתנו בין רגילות לממש מלחיצות כשירד במדרגות, והוא עצר לרגע במבואה, מנסה להביא מספיק שמחה וחרטה. נוויל נשם נשימה עמוקה כששוב שמע דפיקה, מנומסת אבל נחושה, ואז פתח את הדלת.
וסגר אותה שוב מיד.
"זה היה חצוף."
לא הייתה הפתעה אמיתית או תחושת פגיעות בטון המתנשא, האיטי והציני, ונוויל הכה בראשו לאט על הדלת, עדיין שומר את ידו על הידית, למרות שלא היה ניסיון לפתוח בידי המבקר הלא רצוי. הוא ידע שנשמע כועס גם כשדיבר, אבל לא יכול היה למנוע את זה מקולו. מכל הדברים שחשב שיתמודד איתם היום, זה היה הכי נורא ברשימה עד עכשיו, ואם יש עוד, הוא יצטרך לשקול מחדש את המעבר לזנזיבר. "לך מכאן. אין לי כלום להגיד לך."
"כן, אני יודע," מאלפוי הגיב ברוגע, "אבל אם אני מוכן לסלוח על תקיפה מינית, תקיפה מילולית, ומעצר (5) - שלא לדבר על כך שדלת הוטחה בפנים שלי אפילו בלי לומר 'שלום' - אולי אתה תהיה מוכן להתנהג כמו בוגר כאן? או שאולי תעדיף להמשיך להמר על המשפחה שלך במשחק שאתה לא יודע מה החוקים שלו?"
נוויל הרגיש רגע של תדהמה לפני שהכעס סחף אותו, והרס את השליטה העצמית בכוח שהוזן לא רק מהמילים של מאלפוי, אלא בידי כל שאר הדברים שרק לא מזמן הוא הצליח להדחיק. הוא משך את הידית כל כך חזק עד שכמעט נשברה כשפתח את הדלת, וידו האחרת הושטה, אפילו לא טורחת לתפוס בשרביט. הוא מעולם לא השתמש בקסם העתיק לפני מישהו שלא היה שיימוס וחנה, אבל הוא יצא בלי היסוס, והקיסוס העבה שהקיף את הדלת קם לחיים כמו זרועות של יצור ים מגעיל, ועטף את עצמו בחוזק מסביב לצווארו של הקוסם השני בפלצור אכזרי לפני שיכול היה להגיב.
מאלפוי צעק בתדהמה, עיניו האפורות מתרחבות, ידיו תופסות בחוסר תועלת בגדמי העץ, אבל לא הייתה שום הבנה בקולו של נוויל. "יש לך בדיוק עשר שניות להתחיל להסביר למה אתה לא זה שאיים על המשפחה שלי, או שאתה תהיה האדם הראשון שאני מכיר שקרקף אותו הדרה הליקס."
"מה?!"
"קיסוס אנגלי," הוא הסביר בקור, תזוזת ידו מחזקת את הגפנים מספיק כדי להבהיר את הנקודה בלי לחנוק אותו ממש. עדיין. "זה מה שמסביב לצוואר שלך. חמש שניות."
הפנים החיוורים הוורידו בצורה שהייתה מתאימה לגלימות הסגולות העמוקות שמאלפוי לבש, אבל היה מעט מאוד פחד שהיה שם כשהתדהמה נעלמה, והוא דיבר ברוגע גם אם במהירות, והסתכל בעיניו של נוויל ישירות. "כי גם אם אתה לא יודע עליי כלום, אתה יודע שהרצון הכי גדול שלי הוא לשרוד, ואתה מדגים כמה זה לא יעיל לאיים על מישהו עם ההיסטוריה שלך."
הפשטות שבתשובה הפכה אותה לאמינה כאילו מאלפוי פלט אותה בבהלה, ונוויל נשם נשימה עמוקה, מתקשה לשלוט במזג הרוח שלו. "צודק. אז למה לעזאזל כן התכוונת?"
מאלפוי השתנק בחוסר נוחות, הסומק מעמיק כשהוא משך שוב את הקיסוס שהחזיק אותו לחלוטין. "תזיז את ההידרה הליקס קודם!"
"הדרה," נוויל תיקן בשקט, אבל באותו הזמן, הוא הזיז שוב את ידו, והצמח השתחרר, וחזר בשלווה אל הקירות כאילו שום דבר מוזר לא קרה.
ברגע שהשתחרר, מאלפוי נפל על ברכיו, משפשף את צווארו ומשתעל בקול. נוויל הרגיש קצת רחמים ממראה השריטות שהגדמים השאירו, אבל הם נעלמו במהירות כשהקוסם האחר העביר שרביט על גרונו, וסובב את ראשו לאט כאילו לוודא שהכול עוד מחובר לפני שקם על רגליו. עיניו הסתכלו על הקיסוס, ואז שוב מצאו את נוויל, והחיוך כבר חזר אל שפתיו. "אז זה נכון… אתה כן יכול לשלוט בצמחים בלי שרביט."
"לא תמיד. אני צריך להיות מאוד מרוכז או מאוד מודאג." הוא הצביע על הקיסוס, וגרם לרעד קטן בעלים שגרם לו לעיוות פנים. "זה היה מודאג."
עברו תשע שנים מאז שראה את דראקו מאלפוי יותר מרגע, אבל זה היה מוזר עד כמה הוא לא השתנה. עדיין אותו שיער בלונדיני-לבן, אותם פנים מחודדים וחיוורים, אותו רמז של התנשאות. הוא קצת גדל, הגלימות היקרות נתלו על גופו של גבר ולא של מתבגר, אבל הכי ברור - ומדאיג - היה השינוי בעיניו שהיה יותר מכך שקצת קמטים הופיעו בקצוות שלהם. הוא זכר אותן כממש פתוחות, עם מבט של חייה מסוכנת ומכותרת, אבל הן היו קרות ובלתי חדירות עכשיו כמו שבבי זכוכית כשהחיוך גדל עוד קצת. "לכן אתה צריך אותי, לונגבוטום."
פיו התעקל לצחקוק בתשובה. "אתה לא השפעה מרגיעה."
"אני פוליטיקאי," מאלפוי הצביע בחן אל אות ה-W הכסופה שהייתה רקומה על החזה שלו. "אתה עומד להצטרף לקסמהדרין, וההיסטוריה שלך שם היא פחות מכלום."
בהתחלה, נדמה היה מדהים שמאלפוי עבר את כל זה רק כדי להתנשא בילדותיות, אבל החלקים התחברו ביחד כמו דיו מתחלפת של עט נוצה מקודד שחשף את המילים האמיתיות בגליל הקלף, והוא נחר בביטול. "יש לי אנשים יותר טובים ממך שיעזרו לי אם אני צריך."
"פינץ'-פלצ'לי? שאקלבולט?" לעג מאלפוי. "אולי וויזלי?"
"מה לא בסדר איתם?" נוויל התווכח. "הם חברים שלי, ואני סומך עליהם."
"אה, כלום." מאלפוי משך בכתפיו בקלילות, אבל הנימה המתנשאת בקולו נשמעה אחרת מאיך שהייתה כשהיו ילדים. אז, זאת הייתה אובססיה פשוטה ומפונקת של ילד שהאמין שהיה מרכז היקום, אבל זה היה משהו שריחם בכוונה. "אם אתה רוצה ללכת אחרי התעמולה של מישהו בעיוורון. אתה מבין, אני, לא אכפת לי מי ינצח פה. כבר הייתי בצד הלא נכון פעם."
נוויל רכן אל הדלת, חוסם בכוונה את הפתח כששילב את ידיו. "ובגלל זה אתה פתאום מתנדב לעזור לי?" גבה אחת התרוממה בציניות. "ייסורי מצפון?"
"אני לא מתנדב לכלום," אמר מאלפוי. "תחשיב את זה כשיעור הראשון. אף אחד לא מתנדב בפוליטיקה. כולם רוצים משהו."
הוא לא אהב משחקי מילים, לא ראה את הצורך לדבר מול מישהו בצורה בה חלק מחבריו ממש נהנו ממנה, והסבלנות שלו כלפי המבקר הלא רצוי שלו נגמרה במהירות. בקסמהדרין, בין אם ירצה בכך או לא, נוויל ידע שיזדקק עוד לקצת סבלנות, אבל הוא עדיין לא היה בקסמהדרין, והוא ממש נהנה להיות חצוף עכשיו. "אז מה אתה רוצה הפעם?"
"אני רוצה את ההשפעה שלך, כמו כל אחד אחר." הישירות בתשובה הפתיעה אותו, ולמרות הכול, הוא נתן למאלפוי להמשיך. "לא משנה לאן נלך, או שאהיה חלק מקהילה מאוד קטנה של אנשים עם זיכרון ארוך והמון חשבונות פתוחים, או שאני אצטרף לעולם שינסה להבין מההתחלה מי ה'קוסמים הטובים' ו'הקוסמים הרעים', ויש לי בזרוע משהו שיכול לגרום לכולם להיראות מוזרים. אני רוצה שתשתמש בכוח שיש לך כגיבור מלחמה ותסביר שאני אוכל מוות טרגי שתיקן את דרכיו כשהזמן יבוא."
נוויל הניד בראשו, חזר אל הבית ושוב אחז בידית. "סליחה, מאלפוי, אבל אני לא עומד לנקות לך את הבלגן. מה שעשית והבחירות שעשית ידברו בעצמם."
הדלת כבר החלה להיסגר, אבל מאלפוי תפס בה בכוח מפתיע. "אף אחד לא מדבר בשם עצמו, לונגבוטום. מי האנשים נקבע לפי מי שהאנשים ששולטים אומרים שהם." הוא נכנס קדימה, התקרב אליו באופן לא נוח, ולמרות שקולו היה חלש, כל מילה הייתה מדויקת וחזקה כמו קללה. "אם רידל היה מנצח, אתה חושב שהם עדיין היו הקצינים הקדושים שלך? הם היו רק הזונה של פוטר, תולעת ספרים מדוכאת, אב מתבגר כמעט אנאלפבית, פסיכופת קודר ומכור לשיקויים בארון. אבל ניצחת, אז הם נאמנים, נבונים, כפריים, בעלי תשוקה וחברים טובים."
הוא לא יכול היה להעמיד פנים שהעלבונות לא השפיעו, אבל הוא ידע שהם נועדו לעשות זאת, והיה לו הכבוד רק לנהום קצת מתחת לתגובה. "וזה אמור לגרום לי לסמוך עליך?"
"לא אכפת לי אם תסמוך עליי," הודה מאלפוי. "זה שאני מדבר איתך אמור להיות יותר ממספיק כדי לעבור גם דרך הראש העבה שלך שיש לי מידע, מידע שיקר יותר מאוניות במשרד הקסמים." הוא שחרר את הדלת, כאילו ידע שכבר לא צריך היה למשוך את תשומת ליבו של נוויל בצורה פיזית. "אני יודע שסבתא שלך מתה, אולי נרצחה, שאין לך מושג בידי מי, ושמישהו שלח לך ולפוטר את מה שנראה כמו עמודים מהיומנים של דמבלדור, אבל אין לך מושג מי זה גם כן."
המשפט הזה נאמר כמו תחזית מזג האוויר, ונוויל מצמץ, המום מכדי להיות כועס. "איך לעזאזל אתה יודע את זה?"
"כי אני יודע מה זה פוליטיקה." החיוך שוב היה שם, מלא בניצחון קל. "אני מכיר את כל הבריתות, כל השנאה, כל השרביטים מאחורי העסקאות, כל הסודות, כל הרצונות, והכי חשוב, אני יודע מה לעשות עם מה שאני יודע, ואני יודע מתי לסתום את הפה, שזה יותר ממה שאתה יודע, בהתחשב בכך שלא רק שאתה הודית בפני מישהו שאתה מחשיב לאויב שיש לך יכולות מיוחדות שבעבר האמינו שהן שמועה, אלא גם מה הגבולות והחולשות שלהן."
זה היה ממש כואב לשמוע את האמת בתגלית שלו נאמרת בורה כזאת, ולנוויל היה בא לקלל את עצמו על הטעות הטיפשית הזאת, למרות שבכלל לא חשב שהוא מתכנן טוב. עדיין, אם מאלפוי חשב שיוכל להשתמש בזה נגדו, הוא ממש טעה, והוא הרים את כתפיו, והסתכל על הקוסם השני בשנאה ברורה. "אני לא מגיב לסחיטה טוב יותר מאיך שהגבתי לפני עשר שנים."
"כן. אני זוכר ממש טוב…" נחר מאלפוי, וקצת עיווה את פניו בהגזמה כשנזכר במפגש שלהם בחדר הנחיצות. "פלא שיש לי בן אחרי איך שהגבת שם."
"אם אתה חושב ל -"
"בגלל זה אני לא." הפעם, מאלפוי היה זה שהתרחק, ויישר את גלימותיו במשיכה אלגנטית בכתפיים. "אמרתי לך בדיוק מה אני רוצה ממך, לונגבוטום, ומה אעשה בתמורה. אני אלמד אותך איך הקסמהדרין עובד, איך למנוע מעצמך להיות בשר טרי במאורת דרקון, ואתה תהיה חייב לי מילה טובה כשאצטרך. זה כזה פשוט."
"כזה פשוט זה למה אני לא קונה את זה. אני לא חותם על כלום בלי לקרוא את האותיות הקטנות, ואני לא מאמין שאין כאלה."
גבה אחת התרוממה, ומאלפוי צחק ביובש. "אולי אתה לא חסר תקווה אחרי הכול."
"נגעת לליבי."
"אתה רוצה את האותיות הקטנות, בסדר," אמר מאלפוי, ואז הצביע על הדלת, ולראשונה נשמע קצת מעוצבן בעצמו. "אבל אני לא עומד לשוחח על כך מחוץ לבית."
המחשבה להכניס את האויב הישן שלו לבית של סבתו לא הייתה אפשרית, אבל יותר מכך, קצת תחושה לא טובה הזהירה אותו, והוא עמד על שלו. "מידע זה יותר יקר מאוניות. אני לא מכניס אותך."
כאילו מעולם לא ציפה שיכניסו אותו, מאלפוי הנהן בנימוס,ואז החווה בידו אל השביל אל השער הראשי. "אז בוא איתי."
"לאן?" שאל נוויל בזהירות.
"לאחוזה." הוא שלף את שרביטו, ושמר עליו נמוך בצידו כדי להבהיר שהוא לא מאיים. "שיעור שני; לשתות תה ולשוחח בבגרות עם אנשים שאתה לא אוהב בלי לעשות להם פרצופים."
"אתה רוצה שאני אבוא איתך לאחוזת מאלפוי?"
"לא, אני מזמין אותך אל הבית שלי לתה ולשוחח על עתידך בקסמהדרין." העצבים היו ברורים עכשיו, ולנוויל הייתה תחושה מרוחקת שלמרות שציפה לוויכוח, הוא ממש לא ציפה לעומק העקשנות של ה'תלמיד'. "דיוק, לונגבוטום. זה חשוב."
כל דחף אמר לנפנף אותו, לסגור שוב את הדלת בפניו, עדיף בצורה הכי מעליבה שיכול היה לחשוב עליה, אבל בין אם אהב את זה או לא, הוא ידע שזה יהיה טיפשי. מאלפוי אמר כמה דברים שהיו ממש נכונים, והוא מצא את עצמו חושב שוב על ההזדמנות הקצרה שניתנה לו לחזור לימים שלו בהוגוורטס במבחן השני במסע. הוא הופתע מכמה רדודים ומטופשים היו ההתקפות של המתבגרים מסלית'רין, אבל הכוונה והפגיעה בהן היו אמיתיות באותו הזמן, וזה לא היה ממש חכם לתת להם יותר מדי או מעט מדי השפעה על תחושותיו עכשיו.
לתת למאלפוי שליטה על הקריירה הפוליטית שלו שלא התחילה לא בא בחשבון, זה היה בטוח, אבל היה משהו בנוגע לאמרה הישנה על שמירת האויבים קרוב אליך, והוא די היה בטוח שאין לו ממש מה לפחד מלבקר באחוזה, לא משנה עד כמה הרעיון נראה בטעם רע. בין אם גילה בטעות או לא את יכולותיו עם צמחים, זה לא הכישוף היחיד בשרביטו, והוא הנהן לבסוף. "אצטרך לחזור לפני חמש."
"כן, זה בטח זמן מאוד עמוס בשבילך," אמר מאלפוי בחוסר רגש.
"חצי שעה, לא יותר, ואני לא מבטיח כלום." הוא לא חזר לקחת את הגלימה שלו ליציאות, כדי לא להשאיר את מאלפוי לבד, ולא רק ששם את הבריח על הדלת לפני שסגר אותה מאחוריו, אלא חתם אותה בשלושה כישופים שונים, כולל אחד שטרי המציא לצ"ד שידע שאף אחד פרט לניצולים האחרים לא הכיר בכלל.
הם התעתקו מתחתית המדרגות, וכשהופיעו שוב בתוך השער לאחוזת מאלפוי, נוויל כבר הבטיח לעצמו שלא יבהה כמו ילד פעור עיניים, בלי קשר למה שיראה. זה היה קשה יותר ממה שציפה, אבל לא מהסיבות שחשב עליהן.
האחוזה עצמה הייתה מהגדולות שראה אי פעם, ארבע קומות מלאות של אבן מסותתת, אפורה ואלגנטית וחלונות מסורגים, ולא היו שם סמלים של קסם אפל או נחשים שהניח שיהיו קו מנחה בקישוט. הגנים היו מיושנים; מדשאות ישרות וערוגות פרחים מסודרות שנראו כאילו יצאו מתקופת העוצרות, ואפילו הפריחה הבהירה מהאביב נראתה מרוסנת, כאילו גם הניצנים חששו לא להתאים או להיות חריגים.
היו אלפי שעות של עבודה שהושקעו שם, כואבות וללא ספק יקרות מאוד, אבל עינו הזהירה ראתה שהכול נעשה בצורה תבניתית, כנראה בידי מישהו שלא ממש ידע מה סוג האדמה כאן. ומי שגזם את הוורדים הללו היה צריך שיתקעו לו את המזמרה במקום כואב, כי לחתוך אותם באמצע ככה ולא בצד - בחתך רגיל, לא בשיפוע! - ולהשאיר את הפצעים פתוחים במקום כה גשום היה פתח לריקבון כשהצמחים ממילא לא היו חזקים כל כך מלכתחילה -
"אני רוצה להביע את תנחומי על האובדן שלך." תשומת ליבו חזרה לעניין בגלל קולו של מאלפוי, והוא כעס להרגיש את החום בלחייו כאילו היה ילד שנתפס גונב ממתקים.
הוא הצניע את הבושה מיד, ונתן לה להחליף את עצמה בנזיפה כלפי האהדה שנשמעה כל כך אמיתית עד שמישהו שפחות הכיר את הדובר היה מאמין לה. "אני שמתי לב שאתה כל כך מבין עד שאתה רוצה לקחת אותי לברית פוליטית עוד לפני שהתקררה."
העיניים האפורות לא משו מהבית, ופרצופו ונימת קולו של מאלפוי נשארו שניהם חתומים. "כשאבי מת בקיץ שעבר, גיליתי שבזמן חולשה, החברים שלך מציעים לך מספיק מרחק כדי שהאויבים שלך ינסו להרוג אותך."
"וזה מה שאתה עושה, אתה מודה בכך?" אתגר נוויל. "חושב שאתה הטורף הראשון שיבוא?"
"בדיוק, ואני רוצה אותך לפני שמישהו אחר ינשך קודם ויהרוס אותך."
לא הייתה לו הזדמנות לענות, כי הם הגיעו לדלת הקדמית, וברגע שמאלפוי טפח עליה עם שרביטו ופתח אותה אל המבואה הרחבה עם רצפת השיש, כל השיחה נבלעה בידי צווחה גבוה ומחרישת אוזניים. נוויל הסתכל בעקבות הצליל בדיוק בזמן כדי לראות טשטוש קטן רץ במורד המדרגות, נצמד אל הברכיים של מאלפוי בכוח כזה עד שדחף אותו צעד לאחור אל הדלת.
"אבא!" הטשטוש היה ילד, בין גיל שנתיים לשלוש, ונוויל הרגיש רעד בעמוד השדרה שלו כשפניו הקטנות הורמו למעלה בהערצה פתוחה ונוצצת. זה היה כמו להסתכל בהגיגית, אין ספק שכך בדיוק דראקו נראה כילד, שיערו כל כך יפה עד שנדמה היה שהאור גרם לו להיראות ככה ולא היה אמיתי, פניו כבר רומזים על הצורה המחודדת שתהיה להם, עיניו כמעט באותו גוון אפור-כסוף.
אבל זה היה מוזר לחשוב על הרעיון שהאיש שפעם הכיר כציני ומפונק עוד בגיל אחת עשרה היה פעם תמים ורחב עיניים כמו כל אחד אחר, וזה היה שום דבר בהשוואה לכמה מוזר היה השינוי הפתאומי בדמותו המבוגרת של מאלפוי. ההתנשאות שהוא יכול היה להישבע שהייתה חלק מהפה שלו נעלמה, והצחוק שלו היה אמיתי ועדין כשהתכופף, הוריד את בנו מברכיו וקיבל את הנשיקה בלחיו בלי חשש לכבודו.
הילד צרח כאילו ניסה להתחמק מהחיבוק שגרם לו מלכתחילה, אבל רק לרגע, ואז הוא החזיק משהו שמשך מכיס גלימתו. נוויל זיהה את הצבעים הרעשניים של אותו חימר מתקשה שהילדים שלו לא התעייפו לזרוק על הדירה, אבל מה בדיוק היה אמור להיות הגוש חסר הצורה, זאת לא ידע. וכנראה גם מאלפוי, כי למרות שחייך כשלקח אותו, הבעת פניו הייתה משועשעת מאוד כשהסתכל על הפסל הצעיר. "טוב, רגע, מה זה?"
"הכנתי!" הוא קרן, ואז הצביע על מקום בגוש בו היו כמה חורים בגודל אצבע. "עטי נוצה שם!"
"וזה נהדר," הסכים מאלפוי בכל הלב, ואז הציץ על נוויל, והמבט בעיניו היה איום מפורש יותר ממה שחשב מאדם שבדרך כלל לא עשה את העבודה השחורה. "נכון, לונגבוטום?"
"זה… מאוד," נוויל חייך באדיבות אל המבט המקווה של הילד, והמשפט כנראה סיפק את האבא ואת הבן.
מאלפוי שם את הגוש בזהירות על הרצפה המרוצפת לידו, ואז הסתובב בחזרה אל הזאטוט במבט של חשיבות תהומית. "יהיה לו מקום של כבוד על השולחן שלי, סקורפיוס. איך אתה רוצה שאני אגיד לאנשים שקוראים לו?"
היו כמה שניות של מחשבה כשסקורפיוס קימט את מצחו, משך באוזנו ואז הכריז, "זה דבר."
"אז זה דבר." מאלפוי שוב נישק את הראש, ואז נעמד, ואסף את הדבר איתו כשביצע תנועת גירוש עם ידו החופשית אל המסדרון היקר. "עכשיו, לך ותגיד לאימא שיש לנו אורח לתה?"
"ס'דר." סקורפיוס הנהן בשמחה, ואז הלך משם, צעדיו מהדהדים בצורה מוגזמת של ילד שלא הייתה קשורה למבנה או לאקוסטיקה באחוזה.
"ילד טוב." זה נאמר בשקט, כל כך עד שנוויל לא היה בטוח שהיה אמור לשמוע זאת, אבל אז מאלפוי הסתובב, וזה היה כאילו סקורפיוס לקח את כל האנושיות ממנו כשהלך. העיניים קפאו שוב, ונימת קולו נראתה כאילו רצתה שיתווכח איתו, ולא להביע גאוות אב. "הוא יפהפה, לא?"
"ילד מקסים," אמר נוויל בכנות, ואז קולו התקשח כשהנהן אל החפץ בידו של מאלפוי. "ותן לי לנחש, השיעור השלישי שלי הוא לשים לב שאתה שם את זה על השולחן שלך כדי שכולם יראו שאתה איש משפחה למופת?"
"אני שם את זה על השולחן שלי כי הבן שלי הכין אותו." אמר מאלפוי. "השיעור השלישי שלך יכול להיות על חמת הספק, או לפחות להעמיד פנים שאתה נותן אותו."
נוויל נאנח, ושפשף את מצחו כשתהה מתי בדיוק התחיל לכאוב לו כל כך. למרות שחשב שהוא היה מוכן לנסות, להמשיך את הקרב הזה היה משהו שגרם לו לבחילה רק לחשוב על כך, והוא החליט שכנות פשוטה היא האפשרות העדיפה. "תראה, מאלפוי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לעשות את זה. לא עכשיו, לא היום. זה מה שכבר אמרת; אני לא יכול להחליט טוב היום, ואתה לא מציע את זה מטוב ליבך."
הוא ראה את התגובה נוצרת בפיו של האדם השני, וקטע אותה ביד מורמת. "לא עצרתי אותך רק בגלל הסימן על הזרוע שלך, או בגלל השטויות כשהיינו ילדים," הוא אמר בסופיות. "עצרתי אותך כי אני ממש חושב שאתה אדם מסוכן, ואני לא עומד לשים את עצמי בידיך עכשיו כשאני לא סומך עליך יותר ממה שסמכתי לפני עשר, חמש עשרה או שבע עשרה שנים. לא אכפת לי אם הכריחו אותך להפוך לאוכל מוות. מה שמשנה לי היא שהפעמים היחידות שראיתי אותך עושה את הדבר הנכון, זה היה גם בגלל שלא הייתה לך ברירה."
מאלפוי לא התנגד מיד, ונוויל כבר פתח את הדלת כשהקול המתנשא והמוגזם שוב נשמע מאחוריו. "האם אי פעם תהית למה השתחררתי?"
"כי אתה יכול לשחק את המשחק." הוא עצר, אבל לא הסתובב. "לא טענתי אחרת."
"אטרסון. פינץ'-פלצ'לי. ג'ונס. פיקס. אשתך."
עכשיו הוא כן הסתובב, מקמט את מצחו. "מה איתם?"
"הצלתי את חייהם."
היומרה הייתה רבה מדי. הוא עבר גבול שנוויל לא ידע שהיה קיים, והוא הרגיש את עצמו מתחמם שוב, כמעט מתפוצץ. "אל תעז, יא -"
"הם כבר נפלו, כבר נפצעו," מאלפוי התערב. "יכולתי להרוג את כולם, אבל לא. שיתקתי אותם במקום."
פיו של נוויל התהדק, ולמרות שהצליח להחזיר את הכעס לאחור, זה לא היה קל. "אני צריך להיות אסיר תודה רק כי לא היה לך אומץ להשתמש באבדה קדברה?"
"לא רציתי את כל הלילה הזה," היה כעס פתאומי בקולו של מאלפוי, הבהוב רדוף של הייאוש בזיכרון של ילד במלכודת. "זה היה סיוט."
"בפעם הראשונה, אני מסכים איתך, אבל זה היה קשור לחברים שלי." אמר נוויל בגסות. "חצויי הדם וילידי המוגלגים דיממו אדום כמוני."
"לא יכולתי להילחם בחברים שלי!" התחושה, הפתאומית והאמיתית, בהתפרצות, השתיקה כל תגובה, וסומק בהיר הופיע בלחיים הגבוהות. "החברים שלי, המשפחה שלי, גם ההורים שלי היו מאחורי המסכות האלה, לונגבוטום. ובין אם אתה יכול להאמין בזה או לא, יש הבדל בין לא לחבב מישהו או לחשוב שהוא טועה ולרצות לראות אותו מת."
מאלפוי נשם נשימה עמוקה, התאושש, ועכשיו הגאווה השבירה הרימה את הסנטר שלו. "עשיתי מה שיכולתי, ואשתך עדיין חיה כי שיתקתי אותה במקום להשאיר אותה בשדה הקרב אחרי שחטפה שתי קללות קונפונדוס ונעילת רגליים."
דממה נשמעה במסדרון בגלל הטענה הזאת למשך מה שנדמה היה כמו שנים. לבסוף, נוויל לחץ את ידו, ולא היה כעס בקולו עכשיו, רק משהו שהיה בין חרטה ונזיפה. "אתה יודע, הייתי עוזר למשפחה שלך אם היית מבקש במקום לנסות לסחוט אותי. ואולי הייתי מקשיב להצעה שלך אם לא היית מחליט לשקר עכשיו. להתראות, מאלפוי. אכפת לך כל כך מאיפוק? אז אל תיצור איתי קשר שוב."
הוא כמעט לא שמע את זה בסגירת הדלת, אבל הצחוק של מאלפוי וההבטחה האחרונה שלו עדיין פגעו בנוויל כמו סטירה. "לא צריך. אתה תיצור איתי."
OOO
עד שחנה חזרה אל נחל הערבות, נוויל כבר התקדם מאוד בחממות, וכאב הראש כבר נחלש עד שלא הזדקק לשיקוי שהביאה לו. לעבור על הצוואה ולסדר סידורים עבור הקבורה היה מספיק כדי למנוע ממוחו לחשוב על המפגש המעצבן, וזה היה כמעט שתיים לפנות בוקר לפני שהם התמוטטו ביחד למיטה, בקושי טורחים להתפשט.
רק אחרי שהאורות נכבו והוא התכרבל איתה לקראת השינה הרכה והמנחמת, הקול המתנשא והקר שוב התערב, וסירב לתת להם לישון כשידיו ליטפו את תלתלי הזהב של חנה. הצלתי את חייהם.
זה היה מגוחך, מהלך, שום דבר אחר. רק ניסיון לזכות בו, לגרום לו להרגיש שהוא חייב משהו לנחש הקטן בטענה שלא יוכל לאשר או לשלול, אבל זה שוב הפריע לו, וחזר על עצמו שוב ושוב עד שהבין שלא הייתה לו ברירה. "חנה?"
היא זזה ליד החזה שלו, קולה מלמול עצל ועבה. "מממ?"
"מה את זוכרת מהקרב? כלומר, כשאת עולפת, כשהיית משותקת. את זוכרת מי עשה את זה?"
הייתה שתיקה ארוכה, ובהתחלה הוא חשב שהיא כבר נרדמה, ונזף בעצמו על הטיפשות בכך ששאל, אבל אז היא התגלגלה, וייצבה את עצמה על מרפקיה כדי להסתכל עליו. הוא בקושי ראה את פניה בחדר השינה האפל, אבל זה עדיין הספיק כדי לראות את הקמט המודאג שבפניה. "למה?"
"רק…" הוא משך בכתפיו, ולא רצה להודות בטיפשותו. "את יודעת, חשבתי על כמה שהייתי קרוב לאבד אותך באותו הלילה. היית כל כך מעולפת, חשבתי שהיית מתה כשמצאתי אותך."
היא חייכה בעדינות, ורכנה לנשק את המצח שלו לפני שחזרה להישען עליו. "אל תדאג לגבי זה, מותק. לא איבדת אותי. אני כאן."
הוא היה צריך להשאיר את זה ככה, אבל לא יכל. "בבקשה, חנה. תעזרי לי. מה את זוכרת?"
"הייתי עם הגב לבקתה של האגריד." היה חוסר רגש בלחישה שלה, והוא הרגיש את כתפיה מתקשות. "זה די מעורפל אחר כך. נפגעתי, אני יודעת… כמה פעמים, אני חושבת. אני יודעת שהייתי במדשאות, וכשהרמתי מבט, היה אחד מהם שעמד מעליי, ואז הכול הפך לאדום."
"ראית את הפנים שלו?"
"אתה לא עומד להכניס לעצמך איזה רעיון מטורף שזה היה אותו האדם שעשה משהו לסבתא שלך, נכון, נוויל?" היא כבר לא לחשה יותר, וחוסר הנוחות הוחלף בידי דאגה מוחלטת. "זה היה קרב, זה היה… אתה יודע איך זה היה. תוהו ובוהו."
"אז את לא זוכרת שום דבר," אמר נוויל בצער, ונתן לראשו לשקוע בכרית כשעצם את עיניו. השינה תצטרך לבוא בעצמה, ועם כמה שהיה עייף, זה לא ייקח כל כך הרבה זמן…
"זה היה גבר," היא לחשה לבסוף. "בלי ברדס, אבל לא ראיתי את הפנים שלו; היה אור מאחוריו. אבל אני מניחה שהיה קוסם מבוגר יותר."
חיוך הופיע על פניו באפלה, והוא הנהן בסיפוק מריר. שקרן. בדיוק כמו שחשב. "קוסם מבוגר יותר." הוא הוריד את ראשו כדי לנשק אותה. "תודה לך, מותק."
"אה-הא." היא ליטפה באצבעותיה את החזה שלו, ושוב ניסתה להירדם. "לא ראיתי את פניו, אבל היה לו שיער לבן."
הוא לא ישן אחרי הכול.
OOO
"אני דיברתי ביותר מקרים כאלה ממה שרציתי, אבל בכל פעם, זה תמיד מפתיע אותי איך נראה שכולם, גם אם הם מאוחדים בצערם, מקוננים על אדם שונה. האחות, החבר הטוב, החברה, האישה, האימא, החבר לבית, התלמיד, החייל, האחיינית; כל מקונן על אדם אחד שמת מראה לנו משהו ייחודי. אני הכרתי אותם בצורה מסוימת, אבל לא ידעתי מה אחרים ראו או התגעגעו אליו.
"עם המכשפה המצוינת הזאת, זה שונה. אוכל להסתכל על כל אחד כאן שהכיר אותה - גם אם רק בשמה, במה שסימלה לכל כך הרבה מכשפות - ואגיד לכם בדיוק על מה כולכם מתאבלים.
"אתם מתאבלים על אישה שתמיד הייתה חזקה, גם בזמנים שציפית שלא רק שתישבר, אלא שתתנפץ. אתם מתאבלים על אישה שהייתה גאה בדמה, באנשיה, ובמדינתה, אבל הרימה את ראשה בלי להסתכל מלמעלה על אף אחד שלא הוריד את עצמו בפעולותיו. אתם מתאבלים על אישה ששברה מחסומים שתמיד אמרו שהיו בלתי אפשריים, לא בוויכוח, אלא פשוט בהצטיינות בכל דבר בצורה כזאת עד שלא הייתה שאלה שתהיה מה שתרצה, ושלמחלקת ההילאים יהיה מזל אם יהיה לה משהו טוב יותר. רבים אומרים שלא.
"אתם מתאבלים על אישה שמעולם לא הייתה לא אדיבה, אבל שידעה שאדיבות שונה מחנופה או נשיאת חן, ושלא עשתה את שניהם. אתם מתאבלים על אישה שהייתה אמיצה ויקרה, שלא התלוננה, שתמיד דיברה אמת, שכיבדה את חבריה ואויביה, ושציפתה לבלתי אפשרי מאנשים רק כשעשתה זאת בעצמה. זה מי שהייתה לכל אחד ואחת מכם, כי לא היה צריך להיות לה יותר מפרצוף אחד כדי להיות יותר מהכול לכל מי שביקש ממנה, ולרבים שלא, או שבכלל לא הכירו אותה, אבל חיו כל יום בחופש ובביטחון שעזרה לתת להם במעל יותר משישים שנים ושתי מלחמות.
"זאת הייתה אוגוסטה לונגבוטום, ואני גאה שאני לא יכול לעמוד כאן עכשיו ולספר לכם על המכשפה ה'אמיתית', כי כולכם הכרתם אותה. היה לי העונג לא רק להכיר אותה, אלא שהיא תגדל אותי מאז שהייתי ילד, והמילים שלה הם הדברים הכי חשובים שאי פעם אסחב איתי, הדוגמה שלה היא האחת שאני רק מקווה שאמלא חצי ממנה בכל יום מחיי. לפעמים, הן היו עמוקות; קסם זה עשב שהופך את אור היום לנשימה הבאה של המלך. קוסם הוא דוגמה קטנה יותר לכך. לפעמים הן היו מעשיות; כשאין לך הזכות להביע את דעתך, חברה רק תלקק את פצעיה ותפגע בגיבוריה. לפעמים, הן היו נראות חצופות, בדיוק כמוה; אני אוהבת אותך מספיק כדי ללמד אותך שהעולם לא. אבל הן תמיד, תמיד היו נכונות, ואף פעם, אף פעם לא אכזריות. הן היו המילים שלה, אותו הדבר עבור כולם; משר הקסמים ועד לפושט היד הצנוע.
"היא לעולם לא התביישה להיות מה שהייתה, ואני לעולם לא אתבייש שניתן לי הכבוד להגיד שלי, היא הייתה הדבר היחיד שהיה שונה ממה שהייתה לכולכם; היא הייתה סבתא שלי."
נוויל נשם נשימה עמוקה, וקיפל את גליל הקלף אל כיס גלימתו, למרות שלא היה צריך להסתכל בו כל הזמן שדיבר. הוא חשש שישכח מה לומר, שאולי גם יקרוס על הדוכן ויתייפח בפני כל האנשים האלה במקום להגיד משהו. אבל הוא לא. אולי זאת הייתה התחושה שסבתא עוד שמרה עליו, שנמשכה לא כמו קולין, אבל מספיק זמן כדי לוודא שלא יאכזב אותה בסוף, כשייצג את מה שהשאירה בעולם בנכד שניסה כל כך להחליף את הבן שאיבדה.
הוא רק קיווה שלא אכזב אותה. התשואות היו מוזרות כשירד משם, אבל זה לא הטריד אותו. לוויות תמיד היו ככה. אף אחד לא ידע איך היה אמור להגיב, וניסה לשמור על הגבול הבלתי נראה בין יותר מדי ללא מספיק, לנסות לא להיות לא ראוי כשלא היה משהו ראוי, רק בלתי נמנע במוות.
נוויל עבר את שר הקסמים, גוויין רוברדס (6), כשהתיישב במקומו, אבל הוא לא הקשיב למילים בכלל כשהשר התחיל לדבר. זה לא שינה מה עמד להגיד, זה לא ישנה כלום, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לקחת סיכון שאיזו אבחנה, איזה זיכרון, איזו שורה ממש תרגש אותו. יהיה זמן אחרי הטקס, הקבורה עצמה, אפילו כל הניקוי… זה היה מתוכנן כמו החתונה שלו, אבל לזה היו לו שמונה חודשים, לא שלושה ימים ללא כל שינה וללא כל דמעות.
ידה של חנה החליקה אל שלו כשהתיישב, והוא החזיר לה בחיוך קטן ומותש משלו. זה היה יפהפה, היא אמרה. היית טוב.
הוא משך קצת בכתף בלי לבטל את דבריה אלא רק לוותר. פשוט - נוויל עצר, וקימט את מצחו כשהסתכל מעבר אליה אל שורת הכיסאות הראשונה. לקח לו קצת זמן להבין מה לא בסדר, שמוחו העייף יעבד את הכיסא הריק בין הארי ורון, והקמט העמיק כשרכן קרוב כדי ללחוש באוזנה של אשתו. "איפה הרמיוני? היא עדיין לא הגיעה?"
"אני לא יודעת," לחשה חנה בחזרה. "רון אמר שנזכרה ברגע האחרון שיש לה משהו לעשות, אבל היא הייתה אמורה להיות כאן עכשיו."
"מה לעזאזל יכול להיות כל כך חשוב?"
"היא עורכת דין, יקירי." היא לחצה את ידו בעדינות, ידה השנייה מלטפת את הגלימה השחורה על זרועו. "אולי משהו חשוב קרה עם תיק שלא יכול לחכות? כשהיית עם ההילאים…" קולה השתתק בהיסוס, אבל הוא הבין, והוא הרגיש טיפש שמיהר להיפגע כך.
חנה צדקה. הרמיוני לעולם לא תבטל משהו כזה, אבל הוא ידע באופן אישי שהצללים בעולם לא סידרו את עצמם לפי הלו"ז של אדם אחד. הם לא הצליחו לצאת לירח דבש עד שעזב את המחלקה, ורק לאחרונה הצליחו לצחוק על כך שהחתן, הכלה והשושבין נאלצו לעזוב את החתונה של הפוטרים. התמונה של ג'יני עם השרוולים של שמלתה הלבנה מופשלים והארי עם כוויה מהשרביט על אפו כשחזרו להכריז שאלקטו קארו נתפסה ולהשלים את הטקס הייתה אחת שלא ישכח בקרוב. הגיהינום לא הכיר זעם כמו של אישה.
עדיין, כשרצף הדוברים הבלתי נגמר עלה על הדוכן, אחד אחרי השני, הדאגה החלה להטריד אותו, לא משנה עד כמה ניסה להגיד לעצמו שעד עכשיו, הרמיוני בטח רק חיכתה לזמן בה ההתעתקות שלה לא תפריע לאף אחד. הוקל לו כשהנאומים נגמרו לבסוף, ורון כבר רץ אליו ברגע שנעמדו כדי להתחיל ללכת אל הקבר. "אני מצטער, נוויל. אני לא יודע מה -"
"אל תדאג בנוגע לזה." חיוכו היה יותר קל ממה שציפה. "דברים קורים."
"קורה הרבה לאחרונה." הפרצוף המנומש קדר. "אני לא מבין למה היא… הרמיוני!"
נוויל הסתובב כשרון התרומם על קצות אצבעותיו, ונופף ביד ארוכה אחת כדי לנופף מעבר לקהל. לרגע, הוא לא ראה כלום, ואז ראה את הרמיוני מפלסת את דרכה אליו, ובטנו התהפכה. פניה היו חיוורות מאוד, שפתיה לחוצות לקו כמעט בלתי נראה, וזה בכלל לא נראה כאילו זה היה רק מבוכה או ייסורי מצפון על החמצת ההספדים, והיא גם לא שמה לב למבטים שקיבלה או למחאות הקוסמים והמכשפות שדחפה מדרכה.
"יש לנו בעיה." המילים יצאו מפיה ברגע שהגיעה אל החבורה, בלי התנצלות או גמגום, עיניה הכהות מציצות בהם במהירות כאילו חששה שישמעו אותם, והיא ליקקה את שפתיה לפני שהמשיכה, ולחשה כשרכנה אליהם. "באתי מלונדון."
"למה היית בלונדון?" הארי שאל, לוחש מיד כמוה.
"רציתי להבהיר לאנשים מסוימים שלא נקבל את זה אם הם רוצים להיות קרציות (7) כלפינו בלוויה." הייתה משמעות כפולה ברורה, והוא ראה את רון והארי מחליפים מבט נגעל, אבל נוויל עצמו לא הבין מה זה אמר, ואם קרא את הבעות פניהן נכון, חנה וג'יני גם לא ממש הבינו.
"רעיון טוב," הנהן רון מיד. "אבל מה לקח לך שעתיים? היית צריכה לבדוק כל מקום בעיר? לא יכולת לעשות אציו כלבה מלוכלכת?"
הארי השתעל, רק קצת מצליח להסתיר את נחרת הצחוק, אבל הרמיוני לא השתעשעה. "אוי, מצאתי אותה, כן. היא הייתה בדירה שלה, ומהגזיר של הנביא בארנק שלה, אני לא חושבת שטעיתי בניחוש שלי, גם כן."
"מה עשית בארנק של מישהי, הרמיוני?" ג'יני נכנסה בין שני הגברים, יד אחת על זרועו של הארי והאחרת נחה קצת על בטנה, אבל לא היה שום דבר אימהי בעיניה. "תטילי את הכישוף כבר - מה קורה?"
"ריטה סקיטר מתה," ענתה הרמיוני בפשטות. "קללת הריגה, ממה שאני ראיתי, וזה כמו סבתא שלך שוב, נוויל… בלי ניסיון פריצה, בלי סימני מאבק. רק מתה לגמרי בחדר השינה שלה; רולים בשיער ורק חצי מהליפסטיק שלה." היה קצת סיפוק מלוכלך בפרט הזה, אבל נוויל היה המום מכדי לשים לב.
"את -" הוא התחיל, אבל הארי קטע אותו, והוא כעס יותר ממה שנוויל ראה אותו כלפי חבריו הטובים מאז שהיו נערים.
"למה אני לא יודע מזה?! למה לא קראת להילאים?!"
"כי אם כל המחלקה פה, חשבתי שהרוצח אולי עצלן מספיק להניח שיש לו נתיב בריחה, ולהפריע ללוויה וכיסוי בגל"ק יאבד לנו את היתרון הזה. זה לא כאילו לא הייתי אחת בעצמי לקצת זמן!" צעקה הרמיוני.
הארי לא נראה שמח, והוא שילב את זרועותיו, והוריד את ראשו כדי לבהות בה מעל משקפיו. "את יודעת מה עשית, לא?"
"מה?" היא חיקתה את תנועותיו, וזרקה את תלתליה מעבר לכתפיה בכעס.
"את האדם האחרון שראה את שניהם." רון ענה, והייתה אימה חלולה בפניו ובקולו. "לעזאזל, הרמיוני, אם הן לא היו קשורות מעבר לראיון קודם לכן, הן כן עכשיו, ואת הקשר."
לרגע, ההבנה גרמה לפחד בעיניה, פיה נפער, אבל היא הידקה אותו שוב במהירות, ונוויל כמעט האמין שלא ראה כלום כשהסתובבה להסתכל עליו. "אתה לא מאמין שהרגתי את סבתא שלך, נכון, נוויל?"
"לא!" הוא לא היסס בתשובה, והניד בראשו בכעס, גם כשעדיין ניסה לעכל את החדשות. "זה לא… כלומר, אנחנו… בשום פנים ואופן לא!"
"אף אחד לא חושב שהרגת את סבתא של נוויל, הרמיוני," חנה הושיטה את ידה, ושמה יד אחת על כתפה השמוטה של המכשפה האחרת. "ואני חושבת שלריטה סקיטר יש יותר אויבים מאשר רידל ביום טוב."
"רון רק אומר שזה לא נראה טוב, והוא צודק," הארי הוסיף בקדרות, והושיט יד אל שרביטו, כשג'יני השתנקה.
"אתה לא עומד לעצור אותה, הארי?!"
"לא, אני לא," הוא ענה ברוגע. "אני הולך למחוק את השיחה הזאת אצל כולנו - ואת השעתיים האחרונות עבור הרמיוני - והיא פשוט תחשוב שהייתה עסוקה בעבודה. עט הנוצה המטומטם של ריטה יוכל להימצא בידי מישהו אחר. אני לא אזיל דמעות אם היא תרקיב קצת קודם."
מבט שהוא לא יכול היה להתחיל לעכל בכלל הופיע על פניו של רון כשהסתכל על חברו הטוב. "זה יכול לסבך אותך מאוד, חבר."
"אתה יודע טוב מאוד שציפינו שריטה תכעיס מישהו עד כדי כך כבר הרבה זמן, ושאם זאת הרמיוני שרצתה להיפטר ממנה בשלוש עשרה השנים האחרונות בלי שום ראיות, היא רק הייתה צריכה נעל בית (8)," הארי הסביר. "אני לא עומד להרשות שהסקופ האחרון שלה יהיה לגרום למכשפה היחידה שאני סומך עליה כמו על אשתי להיעצר על רצח."
נוויל אפילו לא היה בטוח אם הוא יכול להתערב, אבל הוא צעד קדימה למרות הכול… וכמעט איבד את שיווי משקלו, והרגיש באופן מוזר כאילו הוא לא הלך יותר, אלא פשוט שם. זה היה כמעט כמו התעתקות, תחושת בלבול מוזרה ומעורפלת, והוא הניד בראשו, מנסה לנער אותה. "אתה בסדר, חבר?"
הוא הרים את מבטו כדי לראות את רון עומד לידו, יד אחת מרחפת מעל כתפו בחוסר ביטחון. שורות הכיסאות היו ריקות לגמרי כשהסתכל מסביבו, ותחושת הבלבול עלתה. "אני… אה… מבולבל," הוא הודה.
"אל תדאג בנוגע לזה," רון צחק בשקט, והציע לו קריצה מבינה. "אני חושב שאולי גם אני קצת נרדמתי בנאום האחרון. אף אחד לא שם לב, אני חושב, ואם כן, בטח חשבו שאתה חושב על משהו." הראש הג'ינג'י הנהן אל גב האולם בו נוויל ראה את הארי, ג'יני והרמיוני יוצאים מהדלתות הכפולות, וחנה הולכת מאחוריהם עם מבט מודאג מעבר לכתפיה אל שני הקוסמים שהיו היחידים שנשארו. "אבל אולי כדאי שתגיד לאשתך שאתה בסדר."
"כן," הוא הסכים, עדיין עייף אבל מתחיל להרגיש יותר כמו עצמו כשיישר את גלימתו, כבר בוהה בבמה המרכזית. "בטח פשוט הייתי יותר מדי -"
הקרקור עצר אותו, והוא לא היה צריך להסתכל למעלה, עיניו מסתכלות על חנה מעבר לאולם כששניהם עיוו את פניהם. שניהם ידעו מה זה היה, ומהקרקור המהדהד ומצעקות האזהרה הרחוקות מהדלת הפתוחה, העורב שירד אל רגליו לא היה לבד כמו קודם.
הפעם, הוא לא פרם את הקשר במגילה בכלל, ורצה להשאיר אותה שלמה ככל האפשר לטוני - וגם קיווה שהיא אולי תתפוגג עם השליח הלא רצוי שלה - אבל היא נשארה גם אחרי שהציפור הלכה, והוא נאנח, ושם כישוף מחסום על ידו כשהתכופף להרים אותה. כשהזדקף, חנה כבר הייתה שם. "עוד עמוד מהיומנים?"
"עוד עמוד מהתעלומה," הוא תיקן אותה, ואז נאנח, ושם אותו באותו הכיס בו שם את הדפים שלא השתמש בהם. "אבל למזלנו, זאת הבעיה של טוני. צריך למהר."
נוויל לקח את ידה של חנה, אבל כשהלכו אחרי כולם אל בית הקברות, נוויל לא יכול היה שלא לשים לב כאילו גליל הקלף הפך לכבד יותר בכל צעד. הרמיוני התעכבה בעבודה אז החמיצה את כל ההספדים. אף אחד לא טרח להעיר אותו כשנרדם בלוויה של סבתא שלו לפני חצי מעולם הקוסמים. עוד עורבים ארורים עם עוד עמודים ארורים. מאות זוגות עיניים בוהים בו, מחכים לו שיגיד עוד מילים אחרונות ויסמן לחופר להוריד את ארון הקבורה ולסתום את הקבר. אולי לפזר כמה פרחים או משהו. לחייך לאנשים, להודות על שהגיעו.
לא.
רגליו פשוט סירבו להמשיך ללכת עוד קצת, והוא עצר, לא אכפת לו יותר אם מישהו - אם כולם - בהו. עיניו של נוויל הסתכלו רק על חנה כשהרימה את ידו אל פיה, ונישקה את פרקי אצבעותיו, וכשהיא נפלה, אצבעותיה לחצו משהו אל ידיו. הוא פתח את ידו, והסתכל עליהם בשאלה, וליבו קפץ בחזה שלו כשראה את הזרעים העדינים. "לילך." היה קשה לבלוע. "האהובים על סבתא."
"לקבר שלה," חנה לחשה. "אני יודעת שהם לא בעונה, אבל אולי עדיין תוכל לשתול אותם כמחווה?"
הוא לא ענה בהתחלה, אבל אז הנהן, אצבעותיו נסגרות בחוזקה על הזרעים כשראשו הורם, גבו מזדקף כשנשם נשימה עמוקה וצלולה. "סבתא לא אהבה מחוות. אני אגרום להם לפרוח."
(1) בלטינית- זה טוב ללמוד גם מהאויב.
(2) מולי, הרמיוני, פלר, אנג'לינה ואודרי (אשתו של פרסי).
(3) אלאסטור מודי, ההילאי האגדי, נהג לא לאכול או לשתות דברים שהוא לא מכין בעצמו מחשש לרעל.
(4) כישוף מקורי. מלטינית: וריטה- אמת, פרוקסי- ייפוי כוח. כישוף שמוודא שאתה מיופה כוח.
(5) בפרק 11 בסיפור המקורי, נוויל נישק את מאלפוי.
(6) גוויין רוברדס- ראש מחלקת ההילאים בתקופת סקרימג'ר. מיותר לציין שקינגסלי כיהן מ-98 עד 2019, כשהרמיוני נבחרה לתפקיד.
(7) הרמיוני קראה פעם לריטה סקיטר "קרציה". באנגלית היא אמרה שהיא עושה "Bugging"- כלומר, לצותת, ובשני המקרים הכוונה היא לחרק, לחיפושית שהיא הופכת אליה.
(8) כדי למחוץ אותה, הרמיוני היא בין היחידים שיודעים שריטה הופכת לחיפושית.
