איך פתאום אימא של נוויל התחילה לדבר? מה זה הטירוף הזה? מה קורה ומה היא מנסה להגיד לו?
והאם מסתבר שדמבלדור הסתיר יותר ממה שחשבנו?
מילסטראטה (1)
הוא כבר לא היה בקדוש מנגו. זה היה בטוח, כי המיטה הייתה רכה מדי, נוחה מדי, ומאוד, מאוד מוכרת. למעשה, היא הייתה שלו, והפנים שריחפו מעליו כשפקח את עיניו היו בצורת לב ויפהפיות, בתוך מסגרת תלתלי זהב שברחו מזנב הסוס הרפוי שלה.
נוויל הזדקף בזהירות, והופתע לגלות שבכלל לא כאב לו, או שהייתה תחושה מדגדגת וחולנית כמו אחרי כישוף שיתוק. זה לא היה הגיוני, אם כך, שהתעלף, והוא הסתובב לאשתו, מקמט את מצחו. "חנה?"
היא ישבה על קצה המיטה, כבר לובשת כותונת לילה ורודה ללא שרוולים, והיא בכלל לא נראתה מודאגת כמו שהייתה צריכה להיות, אלא סקרנית יותר ממודאגת כשהושיטה את ידה לקחת את ידו. "איך אתה מרגיש, נוויל?"
"מבולבל," הוא הודה. "מה…?"
"התעלפת, מתוק."
הוא בהה בה, לא מסוגל להאמין שהיא תתבדח בנוגע למה שעילף אותו. "אני לא מתעלף."
"זה בסדר," ידה של חנה החליקה במעלה זרועו כדי ללחוץ על כתפו בביטחון, אבל הוא ניער אותה, קם והתחיל להוריד את הגלימה כדי לחפש נזק מקסם בעצמו. זה לא יכול היה להיות טוב אם היא ניסתה להסתיר את זה ממנו, והוא היה צריך לדעת מה קרה לפני שיוכל לחשוב על… השאר. "נוויל," היא שוב התווכחה, "אף אחד לא זוקף את זה לחובתך."
הגלימה החיצונית כבר הייתה על הרצפה, והוא פתח רק את שני הכפתורים העליונים בחולצה מתחת לפני שהוריד אותה, ועצר עם זרועותיו בתנוחה מוזרה מעל לראשו כדי לנחור אליה בספקנות. "אני עברתי הרבה יותר חרא מטורף ומזעזע בחיים שלי מאשר… טוב, אני לא מתעלף."
חפתים. הוא שכח להוריד את החפתים הארורים, והוא היה תקוע עכשיו. נפלא. הוא ניסה להחזיר את זרועותיו למטה כדי להוריד אותן, אבל החולצה הסתבכה מאחורי ראשו, וחנה צחקה בשקט, ונעמדה על המיטה כדי להגיע אל ידיו המורמות. "שמעת את אימא שלך מדברת לראשונה מאז שהיית בן שנה. זה שונה מכל דבר אחר. עכשיו תעצור, תפסיק להיאבק, ואני אוציא אותך."
"אני לא…" ידיו השתחררו פתאום, והוא הוריד את החולצה מיד, כשהוא מוריד את הגופיה כמעט באותה תנועה ומסתובב להסתכל עליה, בלי שום בושה. "אז לא דמיינתי את זה?"
חנה הנידה בראשה בעדינות, ולקחה את הגופיה שעדיין היטלטלה מיד אחד לצידו והצביעה בשרביטה כדי לזמן זוג מכנסי פיג'מה מהמגירה אל מיטתו. "לא לפי ג'סטין והרמיוני."
"איפה הם?"מוחו של נוויל חיפש במהירות דברים לעשות. "אני צריך להודות לשניהם."
הוא צעד אל דלת חדר השינה, לא מודע לכך שהיה חצי עירום, אבל אחיזתה החזקה של אשתו על חגורתו עצרה אותו. "אתה תוכל להודות להם בבוקר. הם כבר הלכו הביתה." אי אפשר היה להתחמק מאחיזתה או מנימת קולה שאמרה שלא תוסח בקלות, והוא הרגיש את כתפיו נשמטות.
לבסוף ראשה התכופף, אצבעותיה עסוקות בכפתורים ובחגורה, והוא היה אסיר תודה שלא היה צריך להסתכל בעיניה כשקולו נחלש מבושה. "הם אמרו לך איזה שוטה בלתי נסלח אני?"
"הם לא אמרו לי שום דבר כזה."
"היא שם, חנה." הוא לקח ממנה את הפיג'מה, לבש אותה וקשר אותה במותניים, אבל אז לא היה שם עוד כלום, וחוסר השיפוט במבטה כאב יותר מכל נזיפה הגונה. "אני חושב שהיא כמעט לגמרי שפויה, בדיוק כמו שכל אחד יכול להיות בלי להצליח לתקשר כל כך הרבה זמן. זה כל כך ברור… הייתי צריך לראות את זה כל הזמן! איזה מין אדם-" נוויל הסתובב ממנה, לא מסוגל להמשיך. השילוב בין האשמה והצער עבור השנים שנעלמו, התקווה הנוראית של השנים הבאות… זה היה יותר מדי.
אבל חנה לא נרתעה, והיא הקיפה אותו, הרימה אחד מאגרופיו אל החזה שלה ופתחה את אצבעותיו כדי ללחוץ עם שלה על הצלקות העגולות בזרועו. "אל תגיד את זה. שם תראה איזה מין אדם אתה, וזה כתוב בעוד מאה מקומות בגוף שלך."
הוא משך בכתפיו, הצחקוק מריר בחזה שלו כשסגר את ידו על שלה והסתיר שוב את הסימנים. "כמה צלקות ישנות לא מתרצות כלום."
"יש לך כמה צלקות ישנות כי אתה לא מתרץ." היא משכה את היד שלה, וצעדה קדימה עד שגופם נלחץ ביחד, זרועותיה כורכות את צווארו כשהניעה את אצבעותיה על רשת הקווים העבה שסימנה את גבו. "כי אתה אמיץ ונאמן וטוב, איש טוב שהבעיה הכי גדולה שלו חוץ מחוסר יכולת לפרוש היא שהוא יותר מדי קשה עם עצמו."
היה כל כך קל להסכים, לנשק אותה וליפול אל החיבוק שלה ופשוט לעזוב הכול, אבל הוא לא יכול היה. זה היה מספיק רע שהיה כל כך חלש וטיפש עד שהתעלף ממה שהיה אמור להיות תגלית מדהימה ועדיין כאב באופן מוזר. הוא התכופף מזרועותיה, הלך אל המיטה וסובב את השמיכה כדי לטפס מתחתיה בלי להסתכל לאחור. "אני צריך להיפגש מחר בבוקר עם טוני, ואז…"
"אימא שלך." היא טיפסה אל המיטה מאחוריו, והוא הרגיש אותה מתכרבלת מאחורי גבו, נשימתה על צווארו, והיה שם הרבה יותר מסתם סיום המשפט שלו בקולה. נוויל עצם את עיניו, ונתן לראשו ליפול לאחור ולתת את עורפו לנשיקה שלה, ואוי, מרלין, איך הוא יוכל לעשות את כל זה בלעדיה?
הוא התגלגל, משך אותה אל זרועותיו, נשם את הריח של שיערה, ונתן ליד אחת לשוטט על המשי החם והחלק כדי לנוח על בטנה שעדיין לא התנפחה עם הילד שנשאה ותהה בפעם האלף איך הוא היה כזה בר מזל. עבור כל הצלקות שהיו על גופווכבר ראו ביחד, הכוח שלה סחב אותו קדימה מעבר לכל דבר, וזה היה כמו כישוף אילם שהמיס את הגוש בגרונו. זה יהיה קשה, אבל לא בלתי אפשרי, הוא ידע את זה עכשיו, וזה לא היה כל כך מוזר להרגיש את החיוך על פיו. "חנה, את צריכה לבוא איתי מחר. אני רוצה שהיא תפגוש אותך. באמת תפגוש אותך, כלומר. אני רוצה להצליח לספר לה שאת אשתי, שיש לה נכדים… יש פשוט כל כך הרבה…"
נוויל הרגיש את חיוכה על החזה שלו, אפילו שהתגובה שלה נשארה מעשית מאוד. "נצטרך לחכות עד שג'סטין יהיה פנוי. מחר יום שני; יש לו עבודה."
"יש את הרמיוני," הוא לחץ, "היא עומדת לנסות להשיג לשיימוס חנינה הומניטרית… היא חושבת שהוא יכיר כמה שירים, אולי. זה שווה לנסות."
"כמובן שכן." היא הייתה כל כך שקטה עד שרק קצב נשימתה הבטיח לו שהיא לא נרדמה עדיין, אבל אז היא התגלגלה ממנו כדי להסתכל בעיניו, והיה שילוב מוזר של היסוס ונחישות שם. "נוויל, אני רוצה שתחשוב על לדחות את ההצטרפות לקסמהדרין לזמן מה. הפריצה עם אימא שלך צריכה יותר משבוע, ואנחנו עדיין לא סיימנו לטפל בצוואה של סבתא שלך ובנחל הערבות ובמה שנעשה עם מימזי, שלא לדבר על זה שאתה צריך לקבל קצת זמן ל… טוב, להתאבל."
הוא הניד בראשו בחוסר רצון, אבל בתוכו, הוא היה שמח להסכים. "אנחנו צריכים את הכסף, חנה. זאת כל הסיבה שאני לוקח את העבודה הזאת. אל תגידי לי שהמצב השתפר כשהדלתות של הקלחת נסגרו לגמרי."
"אנחנו נסתדר," היא התעקשה, אבל למרות שהנימה הקלילה והמבטלת שבקולה הייתה משטה בכל אחד אחר, הוא שמע את האמת מתחתיה, וזאת הייתה רשימה ארוכה מדי של ויתורים וקורבנות ממה שהיה מוכן לקבל. "אני מכשפה מאוד מוכשרת."
"לא חשבתי אחרת, אבל אף אחד מאיתנו לא אלכימאי, ולכן את לא עומדת להפוך את הסירים והמחבתות לזהב." היא פתחה את פיה להתווכח, אבל הוא שם על פיה אצבע. "אני מתחיל בתשעה עשר."
עם כל הסופיות בהצהרה, הוא הכיר אותה טוב מכדי לחשוב שזה יהיה הסוף, והוא כמעט ספר את השניות כשהכינה את התגובה שלה עד הרגע בו הסנטר שלה התרומם בנחישות. "אני יכולה להלוות עוד קצת כסף מסו; רק עד שנסתדר."
נוויל שאף נשימה עמוקה, וניסה לא לגרום לה לראות את איך שגילתה לו בלי כוונה. "לא ידעתי שאת לווה כסף, חנה. כמה זמן?"
"זה שום דבר, באמת." היא משכה בכתפיה, ונשענה עליו, אבל הוא הרגיש את המתח בגופה. "כמה חרמשים פה ושם; ילדים וקיצוצים לא תמיד מסתדרים."
"כמה זה ביחד?"
"שלושים אוניות, פחות או יותר."
"חנה!"
היא הסתובבה שוב כשהוא האשים אותה, ופניה האדימו, למרות שלא היה בטוח אם מתוך אשמה או נחישות או תערובת של השתיים. "לא היו לך בעיות להלוות - או לתת - לרוב צ"ד."
"אבל -" הוא התחיל, אבל היא התערבה לפני שיכול היה להוציא יותר ממילה, גם כשהבעת קולה התרככה.
"אבל יש לך את הגאווה מגריפינדור שמעדיפה למכור הכול ולא לבקש עזרה. כמובן, אם המצב היה הפוך, שום דבר לא היה מונע ממך לתת להם את מה שחשבת שהם יוכלו להשתמש בו."
זה היה ברור לגמרי, אבל הוא לא יכול היה להימנע מהתחושה הרעה שהחדשות בישרו לו. "סבתא אמרה שחברים וכסף מתערבבים כמו קנטאורים ואנשי זאב."
"הייתה לה האופציה של גרינגוטס. לנו לא."
הוא נאנח, ונתן לראשו ליפול בחזרה אל הכרית, והיא ניצחה. שניהם ידעו. "לווית ממישהו אחר?"
"לא."
"גם לא מגסטין?"
"בעיקר לא מג'סטין."
נוויל סובב את ראשו כדי להסתכל עליה, מופתע מההחלטיות. "למה בעיקר?"
"אולי אתה זה שהולך למשרד הקסמים, אבל אני מכשפה עסקית בעצמי, נוויל." היא טפחה על החזה שלו באצבע כמעט בצורה מגרה. "ג'סטין מזוהה כרגע עם אחדות. אני לא רוצה לדלל את הקליינטורה הכבר מדוללת שלנו, וזה מספיק רע שיודעים שאנחנו חברים קרובים מילדות. אם יגיעו שמועות שגם זהב מחליף ידיים…"
"רוצה להחליף?" הוא חייך בקדרות, אבל לא ניסה להסתיר את זה שממש התרשם מהחוכמה שלה כשלקח את ידה מהחזה ונישק אותה. "אני חושב שתשרדי בתוך בור הסקרוטים הזה יותר זמן ממני."
"אני לא יודעת. אתה טבעי בכמה דברים."
"כמו מה?"
"להתחמק מהנושא." חיוכה התרחב בידע. "כמו עכשיו."
"איזה נושא?"
"הסיבה שלא התעלפת."
"אה."
"אה."
הגבס בתקרה חרק בפינה. האור מהנר נראה כמעט כמו זריחה על המים. הייתה רשת עכביש בין ידית המוט המרכזי וקצה החלון. רגלו השמאלית התחילה להירדם ממשקל רגליה על שלו בזווית בה שכבו.
היא עדיין חיכתה.
הוא פלט אנחה עמוקה וכנועה, ועצם את עיניו. "הלוואי שיכולתי לעשות את זה לבד. לשבת ופשוט לצפות, לחכות שהם -" צרחה, גבוהה וחדה, קטעה את הווידוי שלו כמו תער, ושניהם הזדקפו מיד כאילו המזרן היה מצויד בקפיצים. "זאת פגי."
עיניהם נפגשו לרגע, ואז השמיכה נזרקה קדימה, ואף אחד מהם לא עצר כשצווחה שנייה נשמעה באותה נשימה עם השנייה. חנה חטפה את שרביטה מהשידה. "ארני."
השלישית הייתה בלתי נמנעת, וטרבור לא החמיץ את הסימן שלו. "כולם." נוויל בכלל לא טרח לחפש את השרביט שלו, אלא רק הושיט את ידו כשרצו אל הדלת של חדר הילדים ותפס את שרביט הדובדבן המבריק באוויר כשזרקה אותו אליו.
הוא כבר ידע שזה לא היה מקרה חירום אמיתי - לא משנה עד כמה הילדים נבהלו, תמיד הייתה תחושה שונה בצרחות כשזה היה משהו רע, וחלק ממנו תהה אם להורים המוגלגים היה את היתרון הזה, או שזאת הייתה אחת מהמתנות הקטנות של הקסם. עדיין, ליבו הלם מרוב אדרנלין כששאף את המצב, והניף את שרביטו כדי להחזיר את האור מהזוהר המעומעם של מנורת הלילה.
התאומים לא היו במיטה, לא מפתיע, ופגי עמדה על ארגז הצעצועים ליד לול התינוקות, החזיקה בידה וצרחה כאילו חטפה קרושיאטוס. טרב נראה היה בסדר, בצד השני של החדר בין שתי המיטות הקטנות, וארני… נוויל עיווה את פניו. ארני החזיק את עצמו על קצה הלול, ואוי, מרלין, הוא היה מכוסה בקיא.
היו פעמים שהוא וחנה, הוא כמעט יכול היה להישבע, יכלו לבאר הכרה אחד של השנייה, וזאת הייתה אחת מהפעמים. הם התפצלו בלי מילה או מבט, חנה רצה לנחם את בתה ונוויל הרים את ארני מהלול כדי להרגיע את התינוק על החזה החשוף - והקל יותר לניקוי - שלו.
"שקט, שקט… פגי, מתוקה, מה קרה?" מדהים שעדיין שמע אותה עם צעקת התינוק שנשמעה כמו בנשי באוזנו. לא היה לו חום, לא זיעה, שום כאבים - ברור שהיה צריך חיתול חדש, אבל זה היה די חדש - הבטן לא הייתה מנופחת או חמה, שום סימני דם או חבלות…
"אוו אוו אוו!" פגי הושיטה את זרועה, והניפה אותה בפראות עד שלקחו לאמה כמה ניסיונות לתפוס אותה.
"תני לאמא את היד… אוי…" למרות שהצרחות רמזו שהיא לפחות חתכה את האגודל שלה, היו רק שני סימנים אדומים וקטנים על אצבע קטנה אחת, בערך בגודל של שיניים חדשות וחדות מאוד של אח קטן מסוים, אבל הפנים של חנה הכילו רק אהדה. "אצבע קטנה ומסכנה!" היא נישקה אותה, ואז טפחה עליה בשרביטה, מה שהעלים את הסימנים מיד וגרם לצרחות להיחלש ולהפוך לשיהוקים. "הנה! יותר טוב. לא עוד אאוץ'."
היא הסתכלה על התינוק הבוכה אך הנקי שנוויל החזיק בזרועותיו, והוא הושיט לה את ארני. "הוא עדיין יצטרך להתרחץ בבוקר. אבל תחליפי לו עכשיו." הוא הושיט את ידו ללול, והוציא את המצעים המוכתמים כשהסתכל על הכתמים בדוגמה המטושטשת של סירות צעצוע קטנות ששטו על הגלים. כתום זה גזרים, ירוק זה שעועית, קצת לחם, רפש כללי, אבל הרוב… הוא הראה לה את השמיכה בתדהמה. "מה הוא הקיא?"
התשובה יצאה מפגי בקול של כעס אין סופי. "הביסקוויטים שלי!"
נוויל הסתובב אל הילדה הקטנה, ונזהר לשמור על האיזון הנכון בין סקרנות לא מזיקה וחומרה בשאלה שלו. "למה התינוק קיבל את הביסקוויטים שלך, פגי?"
הקוקיות השחורות הצליפו על לחייה האדומות כשהנידה בראשה מהר, והטיחה את שתי ידיה על פיה, אבל טרב - ששכח להמשיך לבכות כשצפה בלהטוטים המרתקים של הוריו עם אחיו - היה יותר משמח לנדב מידע. "היא רעה. היא יצאה מהמיטה."
חנה כבר שמה את ארני על שידת ההחתלה, והיא שמה יד אחת על בטנו, ששמרה עליו במקומו והשתמשה בשרביטה כדי לזמן אבקה, סיכות, וחיתול בלי לעצור כשהסתכלה בכעס מעבר לכתפה בילד הגדול. "למה אתה לא במיטה?"
טרב משך בכתפיו בענייניות. "כל השאר."
"התינוק התעורר," פגי מלמלה, ומשכה באוזנה. "נתתי לו ביסקוויט." היא הסתכלה על אביה, וזה היה חיוך מקווה ומתוק מדבש של מישהי אשמה. "לילה טוב, ארני?"
טוב, זה מסביר איך נשכו אותה. עם כל כמה שאהבה גלימות ורודות וגילתה כל דבר מנצנץ ממרחק קילומטר טוב יותר מכישוף זימון, פגי פיתחה את היצר האימהי שלה רק על בובות, לא על אחים. בובות לא נשכו כשכוונות טובות גרמו לדחיסת ביסקוויטים בפנים שלהן, ולא היה להן רפלקס הקאה.
עדיין, היה משהו קצת מוזר בכל העניין, והוא הרגיש אימה שמתגנבת אליו כשהסתכל שוב אל השמיכה. "חנה, מתי בפעם האחרונה הכנת עוגת שיבולת שועל? אני רואה כאן שאריות."
המלמול החזק שהעמיד פנים שלא שמע רמז לו בעיקר שצדק לגבי דחייה של שבועיים, אבל היא הייתה מתוקה כשלקחה את ארני, ושמה אותו על כתפה כשהתכופפה אל הילדה בת הארבע. "פגי, איפה קיבלת את הביסקוויט?"
פגי לא הייתה מוכנה לכך, ועיניה החומות הגדולות הצטמצמו בחשד. "שלי."
"מרגרט…"
נוויל החליט לעודד את הדברים, והלך למקור המידע הכי חשוב שהיה להם על הילדים הבוגרים יותר… התאום האחר. "טרב, מאיפה היא קיבלה את הביסקוויט?"
"במקום שלה," הוא אמר מיד.
"תראה לי."
"לא! לא לא לאאאאאאא!" חנה הזיזה את ארני אל המותן שלה, ותפסה את פגי במותניה בזרועה השנייה כשהילדה הקטנה רצה נואשות אל ערימת הצעצועים הרכים שאליה אחיה הוביל את נוויל. "שליייייי! לאאאאאאאאאא!"
ביצת הדרקון המפוחלצת הייתה אמורה להכיל דרקון קטן וחמוד, אבל אפילו לפני שפתח אותה והריח הגיע אליו, נוויל ידע שזה לא יהיה תמים. לבסוף, הוא בלע את רוקו, וכמעט נחנק כשהחזיק את הצעצוע הרחק מפניו. "אלוהים… חנה, תסתכלי על זה."
חנה צרחה בגועל, אבל, הוא חשב, היא הצליחה לשמור על קור רוחה די טוב כשהבינה שלפחות אחד מילדיה אכל משהו מהאוסף המתפורר והמעופש. "פגי, זה מגעיל! אנחנו לא מחביאים אוכל! איכס, איכס, ממש מסריח!"
נושא האכילות, לעומת זאת, לא היה כלום לעומת נושא הבעלות, ופגי קרעה את עצמה מאמה, ותפסה את ברכיו של נוויל בתחינה אל השרביט שכבר עמד לסלק את המצבור. "שליייייייייייייי!"
"נתת את זה לארני?"
"שלי שלי שלי!"
"פגי נתנה את זה לתינוק וגרמה לו לחלות!"
"לא נכון!"
"ראיתי אותך!"
"שקרן!"
"לא נכון!"
"הוא הרביץ לי!"
זה עמד להיות לילה ארוך. נוויל הרים את מבטו במקום בו אחז בטרב בחיבוק דוב, ותפס את עיניה של חנה כשחייכה אליו בצער מעבר לראש המכשפה הקטנה שריסנה בעצמה. "אתה בטוח שאתה רוצה לספר לה שיש לה נכדים?"
הוא ידע שזה לא יפה, אבל הצעקות של ארני הצטרפו שוב לשאר, והוא לא יכול היה שלא לצחוק. "בעצם, אני חושב שזה יכול לחכות."
OOO
הדבר הראשון שראה כשפקח את עיניו בבוקר המחרת היה שהאור מגיע מהחלון הלא נכון. זה בלבל אותו לרגע, אבל אז האמת שקעה, והחמימות הנעימה של השינה נעלמה כאילו מישהו זרק עליו דלי מים קפואים. לעזאזל, ישנתי יותר מדי!
נוויל הזדקף מיד, ושפשף את עיניו, אבל כשחיפש על השידה את השעון שלו, אצבעותיו נסגרו במקום על חתיכת גליל קלף, והבהלה נעלמה, והתחלפה בחיוך איטי ובתנודת ראש כשהוא קרא את הכתב המסודר והמסולסל.
בוקר, מותק-
כן, אני יודעת שנתתי לך לישון, ולפני שתתחיל להילחץ ולהיבהל, היית צריך את זה. כבר דיברתי עם טוני בפלו, הוא יודע שתאחר, ופרופסור מקגונגל לגמרי לא תתן לך לחזור לגמור דברים בבית הספר עד לפחות יום רביעי. אני עם ארני למטה, עדיין יש לו בטן נפוחה, אבל ברני ומנדי (2) הציעו לקחת את התאומים לגן החיות, ואמרתי להם לוודא שלא יאכלו יותר מדי זבל. יש דייסה במקרר שתוכל לחמם, או דברים לסנדוויצ'ים אם תרצה. נוכל לראות את אמא שלך בערב… אני לא יכולה לחכות ממש להכיר אותה.
אוהבת, חנה שלך.
נ.ב: זה היה למרגלות המיטה כשהתעוררתי. לא פתחתי את זה, חשבתי שתרצה לקחת את זה לטוני כמו שזה.
החיוך נעלם, והוא עצם את עיניו שוב, וחצי קיווה שזה לא יהיה שם כשיפקח אותן. אבל זה היה, כפי שידע. גליל קלף, שם ליד שעונו ושרביטו. גליל קלף שהכיל עמוד ובא על כנפיו השקטות של עורב בלילה.
OOO
בניגוד לרוב ההילאים, המשרד של אנתוני היה בקומה הכי נמוכה במשרד הקסמים, בתוך מחלקת המסתורין, ולמרות שהחשש שלו מהמקום כבר נעלם (3), גבו עדיין רעד כשהתחיל ללכת במורד המסדרון השחור והארוך. הקירות הגבוהים והחלקים, הלהבות הכחולות המוזרות וחדר הדלתות המסתובב היו מוזרים מאוד, אפילו כשהמחלקה הייתה מלאה.
הדפיקה שלו על הדלת השלישית בחדר הזמן נענתה מיד, והיא נפתחה כדי לקבל אותו, תוכן המשרד מאמת שציפו לו. עם כל הסביבה המפחידה, המשרד עצמו היה אישי וחמים כמו כל אחד. חבצלת הדרקון שנתן לחברו עוד גדלה בפינת השולחן ליד צרצר זהוב ומקרקר בכלוב קטן, והמדפים היו מלאים בספרים, כותרותיהם בלתי נראות אבל עמודיהם שחוקים, פני השולחן עצמו היו מלאים בגלילי נייר וקסתות דיו בין התמונות של לי ושתי בנותיהם; אסאבי ופיריאלי, שנופפו וחייכו.
נוויל חייך בביישנות כשאנתוני נעמד מאחורי השולחן, ולחץ את ידו המושטת של הקוסם השני. "מצטער שאיחרתי, טוני. אני לא יכול יותר לקרוא לזה 'בוקר'."
"אל תדאג לגבי זה." אנתוני נופף בביטול, וזימן כיסא שני בהנפת שרביט. "אתה נראה כאילו השינה עזרה לך."
"כנראה," הוא הודה, ואז עיווה את פניו כשהוציא את גליל הקלף מכיסו, וזרק אותו על השולחן המבולגן. "למרות שאני חושב שאעלה לך קצת יותר."
"הארי כבר הביא לי את שלו." אנתוני הרים אותו, והעביר את שרביטו עליו לרגע לפני ששם אותו במגירה. "חיכיתי לחצי השני, תודה."
נוויל ישב במקומו, משלב את רגליו בנוחות ורוכן קדימה, ואז שוב פרש את רגליו במהירות ושם את רגליו על הרצפה כששם לב שסוליית הנעל שלו כמעט נקרעה. "אז גילית מאיפה הם באים?"
"כן ולא…" אנתוני עצר את עצמו, והניד בראשו, והמבט על פניו הפך מעסקי לדאגה אמיתית. הוא פתח מגירה שנייה, הוציא קומקום רותח ושני ספלים זולים אך טובים, אחד כחול עם חותם רייבנקלו כמעט שחוק לגמרי, ושני עם המילים 'Sola lingua bona est lingua mortua' (4). תה שחור עם חלב מילא את זה שמזג עבור נוויל, וירוק מעונן עבורו. "אמא שלך, נוויל, אני קודם רוצה לדעת על זה. איך היא?"
הוא בהה בתה שלו, נשם את האדים ולגם לגימה ארוכה ואיטית לפני שענה. הוא לא ממש אהב ארל גריי, הוא חשב שהיה לזה טעם כמעט כמו בושם, אבל זאת הייתה דרך נהדרת לשרוף זמן. "היא דיברה איתי אתמול. היא אמרה שלום."
אנתוני כמעט הפיל את הקומקום כששם אותו במגירה, ראשו מזדקף בחוסר אמונה. "היא מה?"
"היא אמרה שלום," הוא חזר על עצמו, ואז משך בכתפיו, מנסה ונכשל לגרום לזה להיראות כאילו כלום לא קרה. "כלומר, היא שרה, אבל… זאת הייתה מילה, טוני. מילה אמיתית, והיא השתמשה בה בצורה הנכונה."
"נוויל, זה מדהים!" אנתוני הושיט את ידו מעבר לשולחן, תפס בידו ולחץ אותה חזק, חיוכו כה שמח עד שמישהו אחר היה חושב שהחדשות הללו היו קשורות אליו. "אני כל כך שמח בשבילך!"
"לא יכולתי לעשות את זה בלי ג'סטין," אמר נוויל בחוסקר נוחות. "הוא האחד, באמת, זה רק הוא. הוא - מה?" צל מוזר עבר בעיניו של אנתוני כשהזכיר את שמו של הקוסם השני, החיוך נעלם, ועכשיו הוא נראה לכוד, ועזב את ידיו של נוויל כשהכריח את עצמו לצחוק.
"זה כלום."
הוא שילב את זרועותיו, מבטו ממשיך את שרשרת הפיקוד שעוד נשמרה בקרב הניצולים, גם כשהחיים, כמו כאן, שינו את המעמד. זאת הייתה בקושי בדיחה שאם ג'ימי פיקס ייבחר פעם לשר הקסמים, הוא עדיין ייקרא לנוויל 'אדוני'. "טוני…"
אנתוני פלט נשימה שהייתה ארוכה ולחוצה, וגבלה בין לחישה ואנחה, כשעצם את עיניו שם את ידיו בפיו לפני שהסתכל שוב, ולחץ את ידיו אל השולחן, כל מילה מחושבת. "תיזהר, נוויל. אני לא אומר שהוא מנסה לנצל את מה שעשה לאמא שלך, אבל אני יודע איך אתה כשאתה מרגיש שאתה חייב למישהו משהו, וזה משהו גדול."
"ג'סטין חבר שלי, טוני," הוא נזהר לא להשמיע ביטול לדאגה הברורה של האיש השני, אבל הוא לא היה מוכן להאמין שרומזים כאן על מניעים זרים. "הוא היה חבר של חנה מאז השנה הראשונה, וחשבתי שגם היה שלך."
"ג'סטין כן," אנתוני הסכים במהירות, ואז היסס. "אבל אני מתחנן שתיזהר במיוחד עם כבוד הלורד. אתה בדיוק מה שהוא צריך, לעזאזל עם החברות."
"כן, אני יודע, כולם אמרו לי," נוויל הרשה לקצת כעס להופיע בקולו, למרות שעצר את עצמו מלגלגל את עיניו. "ה'השפעה המדהימה' שלי לכאורה שאיכשהו לא מונעת ממני להיות במרחק קטן מפשיטת רגל."
אנתוני צחק, ואז התכופף לרצפה ליד הכיסא שלו, והרים העתק חסר תנועה וצבעוני של עיתון מוגלגי מקומי, הלונדון טיימס(5), והתחיל לחפש בעמודים. "שמת לב לפוליטיקה המוגלגית לאחרונה?"
"לא, למה?"
"ג'סטין כן." הוא הושיט לו אותו, ועכשיו העמוד היה בחדשות הבין לאומיות עם זוג נוקשה של תמונות, אחת מראה המון של מתבגרים צעירים וצורחים שמניפים שלטים, והאחרת, באופן מוזר, אדם נאה בעל עור כהה בגיל ארבעים בערך שלבש חליפה ועניבה ועמד על דוכן מעל הכותרת: אלילים אמריקנים וכוכבי ברק, האם זאת הפוליטיקה החדשה?
"הוא בחור מארצות הברית," הסביר אנתוני, "לא מנוסה יותר בפוליטיקה מג'סטין עצמו, בעצם, המון דברים נגדו באורך הזרוע שלי, אבל הוא במרחק יריקה מלהיות אחד משני המועמדים לנשיאות שלהם, ומה שהביא אותו לשם… טוב, לג'סטין כבר יש אחד, ואתה השני. שניהם נואמים גדולים - כולנו יודעים ששיעורי הרטוריקה באיטון לא בוזבזו - ויש לו את הצעירים לצידו. זה מה שיש לך."
נוויל בהה בחוסר אמונה בתמונה השנייה, המום וקצת מאוים מהטירוף שנראה אפילו בפרצופים הדוממים. גם בלי קסם, הוא כמעט שמע את הצרחות והסיסמאות, ראה את הדמעות זולגות על פני הילדה מקדימה, את הבזק השמש בעגיליה. "אין לי אף אחד. לא ככה."
"ככה זה פשוט לדעת איך לעבוד על הקהל." אנתוני הוריד את העיתון, והתמונות המדאיגות נעלמו לעומת תמונה פחות מדאיגה של ערימת זבל חסר אונים וכותרת קטנה; מכוניות התופת האפגניות נהיות יותר מסוכנות. "יש לך את הכבוד וההערכה של כל מכשפה וקוסם בממלכה המאוחדת מתחת לגיל שלושים וחמש, ויותר מהארי בכמה דרכים, כי אתה טהור דם, ועשית את מה שעשית בעצמך. אם תתמוך במטרה של ג'סטין, זה לא יהיה משהו מוזר להרבה זמן… אל תביט בי ככה. כבר עשית מהפכה אחת."
"ואני מניח שאתה חושב שזה יהיה ממש נורא?"
"בכלל לא," הוא ענה בקלות. "אני תומך באחדות של ג'סטין… יש המון דברים מאוד מסוכנים ברעיון של לסגור את עצמנו לנצח. אבל בסופו של דבר, אצטרך לתמוך בהפרדה."
"זה לא הגיוני," נוויל אמר.
"האחדות של ג'סטין קיימת באוטופיה. היא מניחה שהכול יסתדר, אבל ההיסטוריה לא כזאת, ומה אם הוא טועה?" קצת פחד הגיע לקולו, וגרם לו למהר. "מה אם הם לא יברכו אותנו בזרועות פתוחות? מה אם הם כן יזכרו כשידליקו את הלפידים? יהיה מאוחר מדי. אי אפשר למחוק את הזיכרון לכולם."
נוויל נשם נשימה עמוקה, ושקל את תשובתו כשלא היה בטוח כמה עליו לגלות מהביקור המוזר אתמול בלילה. "הוא אומר שהם יגלו אותנו בכל מקרה."
"אז נצטרך להתחבא יותר טוב," הכריז אנתוני בחומרה. "נוויל, אנחנו כל כך במיעוט… אין לך מושג מה הרוב מסוגל לעשות כשהם מחליטים שצריך להשמיד מיעוט. האנשים של רידל עדיין היו מיעוט - מיעוט חזק ומטורף - אבל כשהזזנו את הרוב, זה נגמר."
"זה לא מה שסיים את זה. זה די נגמר כשהתגבורת הגיעה."
"אני יכול לספר לך משהו, נוויל?" הידיים שיחקו בלחץ בקסת הדיו,והוא פתאום נשמע לא בטוח בעצמו, למרות שזה נשמע יותר בנוגע למה עליו להגיד מאשר האם להגיד את זה. "סיפור, בערך? על סבתא שלי?"
"בטח."
"באבה נולדה בפולין ב-1930." הייתה איכות מוזרה מאוד בקולו, כאילו התקשה לעצור את כל הרגש. "משפחתה הייתה איסיית, דם יהודי קסום, וכשהכול קרה עם גרינדלוולד והיטלר, הם היו במחתרת באופן כפול, והשתמשו בקסם כדי לעזור להסתיר ולהבריח את השכנים המוגלגים היהודיים שלהם למקלטים. אבל הם נתפסו בידי האלגמיינהול, השרביטים שלהם הושמדו, והם הוסגרו לאס.אס - אוכלי המוות המוגלגים - שלקחו אותם למקום בשם דכאו שהיה…"
אנתוני עצר, ונוויל ראה אותו רועד, הבעת הפנים על פרצופו יותר ברורה מכל מילה אחרת. "לא משנה. באבה הייתה היחידה במשפחתה ששרדה, והיא הייתה כמעט מתה כשחולצה; היא הייתה ממש חולה ושקלה פחות משלושים ואחת קילוגרמים."
"כמה נורא!" זה היה ממש בלשון המעטה, אבל אנתוני לא נפגע, ופיו התעקל לחיוך מריר.
"אפשר להגיד, כן. היא חולצה בידי רוסי, חייל מוגל שעטף אותה במעיל שלו וסחב אותה כל הדרך לבית החולים כדי שהמשאית לא תפגע בה בחילוץ עוד יותר. היא לא דיברה רוסית, והוא לא דיבר יידיש או פולנית, אבל קראו לו אנטונין."
הייתה שתיקה, ומבט מחפש, כאילו נישא לוודא שמשהו עבר, ונוויל הנהן כשחיבר את הכול. "אז אני מבין שזה מי שנקראת על שמו?"
"לבאבה היו רק בנות, אבל הנכד הראשון שלה…" אנתוני הצביע על עצמו, ואז נאנח. "זה בין סיפור מקסים לנורא בעצמו, נוויל, היא הייתה כל כך, כל כך, כל כך בת מזל. מה שהמוגלגים עשו במקום הזה ובהמון אחרים נקרא השואה, והם הרגו שישה מיליון יהודים."
המספר הפתיע אותו, והוא נבהל, בטוח לא שמע. זה היה פי שישים מכל אוכלוסיית הקוסמים בממלכה המאוחדת! "זה בלתי אפשרי!"
"שישה מיליון לפני שמישהו עשה משהו," הוא אמר בחוסר רחמים. "האלגמיינהול הרגו עוד שלושת רבעי מיליון. היה איש ברוסיה (6) שהרג עשרים מיליון. וזה עדיין קורה! עכשיו, נוויל. זאת לא תופעה מוזרה מהעבר." הוא הרים את התמונה של בנותיו, ודחף אותה על השולחן כדי להציג איך צחקו מחתול קניזל, שיניהן הלבנות ועיניהן הרחבות נוצצות מפניהן העגולות והחומות כשוקולד. "לי ואני אימצנו את הבנות שלנו מגמביה אחרי שהוריהן נהרגו בידי המון עם מצ'טות על כישוף! אני אהיה הראשון שאצעק שהוא קוסם מפסגת הביג בן, אבל לא כשמהמרים עם החלום של ג'סטין מול המציאות של באבה."
הוא ידע שהילדות באות ממקום כלשהו באפריקה, אבל הוא לא שמע על הפרטים בנוגע לאיך שהפכו ליתומות, או שחשב לשאול, וזה גרם לקצת תחושה כבדה כשהתסכל עליהן משחקות. נוויל בלע את רוקו, והכריח את עצמו לא לוותר לכישוף הראשון שייצא משרביטו. באופן אירוני, המחשבה על הפנים המוזרות בקהל המוגלגי הקלה עליו לנער את ראשו ולהחזיר את התמונה, קולו החלטי.
"אני לא עומד להעמיד פנים שזה לא מפחיד אותי, טוני, כי זה כן. כלומר, יש לי משפחה, כמובן שזה ממש מפחיד אותי. אבל אני מקווה שתסלח לי אם לא אבטיח לך כלום… או לג'סטין, גם. ההצבעה על האמנה תהיה רק באוקטובר, ובעיקר עכשיו, אני פשוט לא יכול לתת לזה מספיק תשומת לב. לא עם מה שהולך עם הוריי, לא עם המצב הכלכלי שלי," הוא הצביע אל המגירה בה אנתוני שמר את גלילי הקלף, "ולא כשההודעות האלה עדיין מגיעות כל כמה ימים."
הוא לא היה בטוח למה לצפות, אבל לא להקלה, אבל זה מה שהופיע על פני חברו, והקל על המתח בכתפיו וגרם לצחוק בפיו. "נוויל, אני האדם האחרון שאי פעם תשמע אותו אומר למישהו לא לחשוב עבור עצמו."
נוויל חייך בחזרה. "עם זה אני יכול להסכים לגמרי." הוא שתה עוד מהתה, פיו יבש מאוד בגלל הסיפור הלא נעים, ואז שוב הנהן אל המגירה. "אמרת שהיו לך חדשות על ה -"
"נכון!" אנתוני חיפש בתיקים על שולחנו, והניד בראשו בכעס, למרות שנדמה היה שלא כלפי נוויל. "אני מצטער."
הוא העביר יד מהירה בתלתליו הכהים והעבים, אבל נוויל ראה שהוא קצת רעד כשמצא את משקפי הקריאה שלו ושם אותם, ועכשיו כשהסתכל יותר מקרוב, היו עיגולים שחורים מתחת לעין של האיש, קווים דקים בפינה שהיו מאוד ברורים. העין המיומנת שלו סרקה את החדר בפעם השנייה, ופח הזבל סיפר סיפור מפליל של כוסות קפה ריקות, ארוחות מוכנות, עטי נוצה שבורים, שני בקבוקי משככי כאבים, וכמה ממחטות מוכתמות בדם. "אתה ישנת, טוני?"
"מספיק." הדאגה בוטלה כשמצא את מה שחיפש, והוא הרים את המשקפיים מעל אפו כשבדק בפתקים. "אני הגעתי לפתקים האלה די ניטרלי. הדפוס בכתב היד, גיל הנייר, הדיו, אבל את כל אלו אפשר לזייף או להעתיק, בעיקר כי אנחנו לא מדברים כאן על חפץ עתיק. הדבר הבאמת חשוב בכל אלו הוא התוכן, ועד עכשיו, למרות שכל מה שהצלחתי לבדוק קרה מזמן, זה לא משנה, כי הדברים שהצלחתי לבדוק כן היו נכונים כי הם זמינים. לכל הפחות, אנחנו יודעים שמישהו חקר ממש טוב."
נוויל שקל ללחוץ על הנקודה, ואז החליט לעזוב את זה עכשיו, אבל שם עין על חברו. "אתה עדיין בטוח שהם לא יכולים להיות אמיתיים?"
אנתוני הרים גבה אחת בספקנות. "אתה היית מאמין בזיוף מבריק עם מניע מסתורי לפני או אחרי שתאמין שמייק, טרי ו/או סטיב חזרו לחיים והחליטו לעשות את זה במקום לספר לנו?"
"צודק."
"המקום בו התקדמתי מאוד הוא איך שולחים אותם." הוא טפח על הפתקים שלו, והייתה להיטות עכשיו בפתרון התעלומה שנוויל ידע ששמרה עליו במחלקת המסתורין הרבה אחרי שכבר רצה לעזוב.
"העורבים המוזרים האלה?"
"הם נקראים שליחים. הם כמעט כמו פטרונוסים, אבל הם מספיק גשמיים כדי לבצע משימה מסוימת עבור קוסם, בדרך כלל לשלוח משהו. מאוד קשה, אבל מאוד אהודים בקרב קוסמי חצר בימי הביניים כי הם נראים טוב, והם ממש מרשימים כשהבאת הודעה למלך או ללורד."
נוויל נהם, וקבר את ראשו בתוך ידיו. "בבקשה, בבקשה תגיד לי שאנחנו לא מתמודדים עם עוד קוסם שאוהב קסם עתיק. שנאתי את זה בפעם שעברה, באמת."
"ואם אני פשוט אבטיח לך שזה לא קסם אפל?" אנתוני חייך בהבנה.
"זה תמיד עורב?"
"זה משתנה, אבל זה ייחודי לקוסם. כמעט לא שמעו עליהם בחמש מאות השנים האחרונות בערך, אבל מה שהדליק אצלי נורה היה שהיה קוסם אחד שעדיין השתמש בהם עד 1994… והוא כן השתמש בעורבים."
נוויל הטה את ראשו בסקרנות, מופתע לשמוע תאריך כל כך קרוב ומדויק. "מה קרה ב-1994?"
"ניקולס פלאמל (7) מת."
השם הוציא המון מהפחד בשימוש בכישוף העתיק, וההתלהבות של אנתוני כלפי החידה הפכה למידבקת. "היה לו איזה עוזר?"
"הכי קרוב הוא דמבלדור עצמו."
"שמת ב-97, אז חזרנו לכך שהחשודים העיקריים הם אנשים מתים. למה אתה צריך אותי?"
"אתה היית המפקד של צ"ד, נוויל. אני צריך שתחשוב כמה שאפשר… האם מייק או טרי או סטיב אמרו לך משהו לפני שהם מתו שאולי גרם להם לחשוב שיש להם ספקות לגבי מבצע אלכסנדריה? משהו שגרם לך לחשוב על ייסורי מצפון?"
הוא שקל את זה לרגע, ובדק בזכרונו כל התנהגות מוזרה בחודש האחרון של תלמידי רייבנקלו, אבל נאלץ להניד בראשו בתבוסה. "מייק התחיל לדבר איתי כמה פעמים בחדר ועצר את עצמו, אבל בסופו של דבר, אני בטוח בתשעים ותשעה אחוזים שהוא שאל את עצמו אם לספר לי שלטרי יש בעיה."
"השיקוי, זאת אומרת?"
"כן."
מבט מוזר ומפוחד עלה על פניו של אנתוני, והוא הוריד את הניירות, והוריד את משקפיו כדי להסתכל על נוויל. "אתה ידעת?"
"היו לי חשדות," הוא הודה. "לא יכולת שלא לחשוד לפעמים… הוא היה רגוע באופן בלתי טבעי יותר מדי. אולי זה הופך אותי לחבר ומנהיג נורא, אבל החלקתי את זה כי הייתי צריך את השכל שלו יותר מדי מכדי להיות בררן בנוגע למה שהוא בלע כדי לתפקד. כולנו נדחפנו רחוק מדי." הוא אמר את החלק האחרון בשקט, כמעט בלחישה מלאת חרטה, ושינה את הנושא בחזרה אל ההווה הטוב יותר. "אתה שאלת את הדיוקן של דמבלדור על זה?"
"אני לא מתכוון לצחוק, אבל הכיוון הזה די מת." אנתוני נחר בכעס. "יש מעט מאוד מאדם שאפשר ללכוד בציור, והוא היה כל כך ממוקד במה שהיה צריך כדי לגמור עם רידל, עד שמעבר לכך, אין שם שום דבר שלא יכולתי להשיג מאוסף הציטוטים המפורסמים שלו."
"אולי אם הם ימשיכו להגיע, תמצא משהו," הוא הציע בתקווה.
"כבר מצאתי, אבל זה לא על דמבלדור." אנתוני עשה פרצוף, ואז הוציא עוד ערימה עבה של גלילי קלף מהערימה, אבל הם לא היו כתובים בכתב ידו המבולגן, אלא בשורות מושלמות של עטי-צטט-אותך (8). "אהיה כנה, אני קצת בחנתי אותך כששאלתי על טרי."
"בחנת מה?"
"כשהייתי אצל סקיטר," הוא החזיק את גליל הקלף בקצות אצבעותיו, כאילו זה היה משהו מלוכלך, "מצאתי את הטיוטה של כתבת יום השנה שלה."
"כולנו ידענו על זה," נוויל קימט את מצחו בהפתעה, לא בטוח למה אנתוני יהיה מודאג מאוד כתבה מגוחכת מהעיתונאית הידועה לשמצה. "היא דיברה עם כולם, מנסה למצוא משהו חוץ מהשאלה הישנה על יום ההולדת של ססילי מול יום החתונה של ארני וסוזן וכל השטויות האלה."
הייתה כל כך הרבה דאגה בעיניו של ההילאי, ונוויל הרגיש את התחושה הראשונה של חשד חולני בבטנו. "מישהו לא סירב לה. מישהו זימר לה, וזה נמצא כאן… כל סוד קטן מההתמכרות של טרי עד לשמועות עליו ועל מייק והכיבושים של ג'ייק, אפילו ההתמוטטות שלך והסילוק של זאק." הוא הושיט את הערימה, קולו קפוא כשאמר את החדשות הלא יאומנות. "יש לנו שטינקר בצ"ד."
הוא דחף את הערימה בלי להסתכל, מסרב לקרוא את הראיות לבגידה נוראית בעצמו.
"היא בטח קיבלה את זה ממקום אחר! אף אחד מאיתנו לא -"
"מישהו כן," אנתוני התערב, כעסו כבר לא סמוי. "וזה אחד מאיתנו שהיה צריך לברוח לחדר, כי זה מדבר על דברים שקרו שם."
הוא לא רצה להסתכל, אבל הוא הכריח את עיניו להסתכל על השורות המסודרות, והתחושה החולנית רק גברה כשהסתכל על העמודים. אנתוני צדק. הכול היה שם, כל מה שאמר ועוד… השתיקה של דניס, המכות של לבנדר מצד קראב וגויל, הגיוס הכפוי של דראקו לצ"ד, אפילו מערכת היחסים הקטנה שלו עם פרוואטי בתחילת השנה סופרה מחדש בצורה שגרמה לו להיראות כמו דון ז'ואן צעיר ואגואיסט שמפלרטט עם המכשפות שפיקד עליהן. הוא רעד והפיל את הערימה לשולחן. "מה אתה עומד לעשות עם זה?"
"לתת לך העתק והזדמנות" אמר אנתוני בשקט.
"הזדמנות למה?"
"להיות שוב המפקד." הוא נפנף בידו, שכפל את טיוטת הכתבה ושם את המקור במקומו כשהושיט העתק לנוויל. "הזדמנות לגלות מי עשה את זה בעצמך ולהביא אותו אליי במקום שאני אלך לצוד את החברים שלנו כמו הילאי."
נוויל לא רצה לקחת את זה, והוא גלגל את הכול חזק, כאילו יכול היה לרסק את המילים לפני ששם אותן בכיסיו. "אתה לא יכול פשוט לשרוף אותו?"
"אלו ראיות, נוויל, אתה יודע שלא," אנתוני הניד בראשו בעדינות. "זה מניע אפשרי לרצח, ודי טוב."
הוא נאנח, ואז הרים את כתפיו, מעיף את רגשות הבגידה מתחת לנחיצות של לחקור חברים שלפני כמה רגעים בלבד נשבע שלעולם, לעולם לא ימכרו אחד את השני עבור כל מחיר. "כמה זמן אתה נותן לי?"
"יומיים. אולי שלושה."
נוויל קם על רגליו, ולחץ את ידו של אנתוני בחוזקה. "אתה תתרכז בהודעות עכשיו, אם כך? גם בהן יכול להיות מניע, אתה יודע. אל תוותר עליהן רק בגלל ש -"
"אני לא מוותר! אני עומד ל -"
אנתוני נקטע באמצע המשפט כשהבזק כסוף ובהיר נכנס אל המשרד, והפך במהירות לדמות צבי. הפטרונוס נראה לחוץ, ועמד על רגליו האחוריות קצת וניער את קרניו לפני שדיבר בקולו של הארי, המילים המקצועיות והנימה לא מצליחות להסתיר את האימה והתדהמה שבקושי הצליח לשלוט בהן. "ההילאי גולדשטיין, בוא למחלקת דיירי קבע בקדוש מנגו מיד! יש לנו עוד שני מקרי רצח!"
היה רגע, שנייה אחת של זמן קפוא בה הוא ואנתוני פשוט בהו אחד בשני בשולחן. הפטרונוס, לאחר שמסר הודעה, נעלם, אבל מילותיו הדהדו בגולגלתו, כל הברה מודגשת בפעימות הלב המתגברות. שני מק רי ר צח. שני מק רי ר צח. שנימקרירצח. שנימקרירצחשנימקרירצח.
שניהם ידעו.
אנתוני היה הראשון שזז, רגלי הכיסא שלו נגררות במחאה על רצפת האבן כשדחף אותו וקם על רגליו, שרביטו שלוף, ומסתובב במקום, והוא אפילו לא ניסה למנוע מנוויל ללכת אחריו. לא שזה היה משנה. לא הייתה מחאה, שום פעולה חזקה, אפילו, שיכלה לעצור אותו, והוא הסתובב במהירות כזאת עד שכמעט איבד את שיווי משקלו, כל ריכוז נוסף לא היה נחוץ, כי הוא כבר היה שם, הלב שלו משך אל המחלקה כל כך חזק עד שההתעתקות עצמה הייתה פרט שולי.
זה היה בלתי אפשרי להתעתק ישירות למחלקה עצמה, אבל הם הופיעו במסדרון ממש מחוצה לה, והארי כבר היה שם. גלימותיו הירוקות העמוקות כמעט נצצו בסביבה, או אולי זה היה בגלל האדרנלין, הצבעים הקורנים והפרטים הברורים כך שראה כל סדק בשפתיים היבשות והחיוורות של הארי כשהן נפתחו בתדהמה כשראה אותו. "נוויל! מה אתה -"
הוא לא הרגיש כלום, אבל הקול ששמע היה עמוק וחד מסכנה, והוא היה כאילו עמד רחוק במסדרון, וצפה בעצמו הולך כדי לעמוד ראש בראש מול הקוסם השני, משתמש בגובה שלו כדי לאיים בצורה שרצה למחות שלא הייתה דומה לו בכלל, יד אחת קשה מעבודה תפסה צמר ירוק ומשכה את הארי. "שתי שאלות, תענה בכן ולא."
הארי הסתובב, צעד לאחור, ולמרות שלא נראה מפוחד או בכלל נבהל, הוא הרים את שתי ידיו בבקשה.
"מקרי הרצח," נוויל לא לחץ עליו שוב, אבל שרביטו הצביע על הדלת הסגורה כמו קללה בלתי ניתנת למחילה. "הם ההורים שלי? כן או לא."
שתיקה נשמעה מעל ההיסוס, ואז הארי הנהן, ועצם את עיניו מהאמת. "כן."
"ויש לך את הבן זונה שעשה את זה?"
"לא."
הוא כבר ידע את שתי התשובות, אבל זה עדיין היה כמו מכה בבטן לשמוע את זה, והוא נסוג חצי צעד לפני שהניד בראשו, הלך אל הקיר ועמד בין עצמו ותגובה אמיתית לחדשות. "תודה לך, זה כל מה שאני צריך. אני אחזור אחר כך."
נוויל התאפק במותה של סבתו, מתוך כבוד, מתוך צורך, כי היה לו הרבה מה לעשות, אבל הפעם זה היה שונה. לא היה משקל אחריות, זה היה יאוש של קרב פעיל, המסע חסר הלב שגרם לעיניו להתייבש מהגופה של מייקל שנשברה בשערים ועכשיו אפשרה לו ללכת בקלילות מדלת המחלקה. עוד סיבוב, לא טורח להסתכל על תגובה - אם הייתה בכלל - משני ההילאים או לשאול יותר שאלות שהתשובות להן לא ישנו בכל מקרה.
הקלחת עדיין הייתה חשוכה, התריסים עוד סגורים, אבל חנה הכינה את חדר האוכל הראשי למה שהיה אמור להיות הפתיחה מחדש ביום המחרת. היא השתמשה בשרביטה כדי להחליף את הכיסאות והשולחנות, וגרמה להם לעשות סיבובים באוויר עד שארני צחק ומחא כפיים מהמנשא בחיקה. לצליל ההתעתקות, היא קפצה קצת, רגל הכיסא שהרימה כמעט שפשפה את השולחן, והיא הורידה אותו במהירות. "זה אתה, מתוק? איך הלך עם -"
החיוך נעלם מפניה ברגע שראתה אותו, וגבה התקשה, ידה הפנויה אוחזת בבנה ומקרבת אותו אליה בהגנה. "נוויל, מה קרה?"
"אנחנו לא פותחים מחר." הוא החווה בשרביטו מעליה, וגרם לסורגי ברזל לצאת מעל התריסים הפשוטים שחסמו את החלונות. "תקראי לדאנסטנים עם האוניה, תחזירי את התאומים לכאן עכשיו, ותתחילי לארוז."
אבני הקמין הסתובבו והתערבלו, וחסמו את האח (9). "אחזור מהר ככל האפשר, אבל בינתיים, תחסמי את המקום הזה כמו ארנק של גובלין, אל תסמכי על אף אחד, וכשאחזור, תוודאי טוב מאוד שזה אני באמת לפני שתורידי את השרביט שלך."
היא לא התווכחה, המטבע המכושפת בידה במהירות שהייתה קסומה בעצמה. "זה משהו מההודעות?"
"ההורים שלי נרצחו, חנה," הוא ענה, ולא בזבז זמן בייפוי האמת. "את והילדים תלכו ללוך, ואתם תישארו שם עד שהאדם ייתפס."
פיה נפער באימה רגעית, ואז היא הנידה בראשה, עיניה הירוקות מבזיקות כשכתפיה מזדקפות בהחלטיות. "אני לא עומדת להתחבא ולעזוב אם יש מישהו שמנסה לפגוע בך!"
נוויל פתח את הדלת למטבח, וסגר בסורגים את הדלת החיצונית. "אני לא יודע אם הם מנסים לפגוע בי, אבל הם לגמרי עושים עבודה טובה על אלו שאני אוהב."
"אני לא חסרת אונים, נוויל." היא נשמעה קצת פגועה, אבל גם ממש עקשנית, והוא עצר, ונשם נשימה עמוקה, אפילו כשהאינסטינקט צווח שאסור לו לאבד זמן בוויכוח.
היא עמדה מאחוריו, והוא הושיט את ידו, לקח אותה בעדינות בכתפה ביד אחת והעביר את השנייה על ראשו הרך של ארני. גם כשהיה רק בן שלושה עשר חודשים, נדמה היה שהבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא עוד לא בכה, העיניים הרחבות והעגולות היו מודאגות אבל מאמינות כשהרים את מבטו בסקרנות לאביו. "אבא?"
נוויל בלע את רוקו, לא מסוגל לנתק את מבטו מהתמימות המוחלטת והפתוחה הזאת שהייתה כל כך נוראית.
הוא הלך כל כך טוב, התחיל לדבר, אבל מרלין, הוא עדיין היה תינוק, וזה היה בלתי אפשרי שמשהו בעולם הזה רצה לפגוע בו. הוא הכריח את קולו להיות רך, לחייך מול הפחד כשהיד הקטנה תפסה באצבעו, כל הרוחב שלה רק סוגר על פרק האצבע השני. "אני יודע שאת לא, אבל הקטנצ'יק פה כן, וגם התאומים, וזה אפילו בלי לחשוב שהקסם הכי חזק שלך לא כזה צפוי כשאת בהריון."
הוא הסתכל כעת בעיניה, מתחנן בפתיחות. "חנה, בשם מרלין, אם זה היה רק אנחנו, אז הייתי רק מרחם על מי שהיה חושב שאת חסרת אונים, אבל זה לא, וזה מישהו שיכול היה להסתכל על אמא שלי ולהטיל את קללת ההריגה. אני לא יכול להסתכן שהם יעשו את אותו הדבר לילד, וזה יהיה מספיק מטורף להעביר אותם ולשלוח אותם מכאן למשך זמן לא מוגבל." הוא כמעט נשבר כשאמר זאת, ונאלץ למשוך את ידו מהאחיזה הרכה לפני שתרעד. "הם צריכים את אמא שלהם יותר ממה שאני צריך את אשתי."
אולי עברו כמה דקות, אולי פחות מחצי שנייה, אבל לבסוף, חנה הנהנה. "אני אהיה מוכנה תוך חצי שעה." היא התחילה לעלות במדרגות אל הדירה שלהם, והסתובבה עם יד אחת על הידית ומשהו בין פחד ואומץ בעיניה. "נוויל… לא היינו בבית הספר הרבה זמן."
גם הוא עמד לעזוב, אבל זה עצר אותו, ראשו מיטלטל בבלבול. "מה?"
"לא אכפת לי לאן מויינת, אל תעשה שום דבר טיפשי. הם גם צריכים את אבא שלהם."
OOO
סוזן לא ידעה בדיוק איפה יהיה, אבל היא הצליחה להצביע לכיוון הנכון, ולא לקח לו יותר מדי זמן למצוא את שיימוס בגבעה המשוננת, הקווים הנוקשים והקעקועים הבהירים בכתפיו בולטים מול הלבן הרך של הטלה שסחב. "חשבתי שאראה אותך בקרוב, מנהיג נועז." המבטא המוכר קרא בשמחה בשדה לפני שנוויל חשב שראה אותו, וחברו התכופף כדי להניח את הטלה עם שאר העדר. "הבחור הקטן פה טייל מכאן, כן. איך -"
לנוויל לא היה זמן או סבלנות לברכות. "כשמצאתי אותך בחדר הנחיצות אחרי הקרב, איזה סוג וויסקי אש שתית? אוגדן או מקלאוד?"
שיימוס קפא בחצי הדרך של ההזדקפות, מצחו מתקמט קצת כשנוויל סגר את המרחק ביניהם. "אף אחד; שתיתי משהו מוגלגי… בושמיל או מייק קולינס, אני חושב, אבל אני לא בטוח מה בדיוק שתיתי." הוא נעמד לגמרי עכשיו, משלב את ידיו. "למה השאלה המכשילה?"
"אז אתה אתה."
"כמו שתמיד הייתי, עם כמה שזה היה נוח."
"אז אני רוצה שתדע משהו, ושיימוס, אתה החבר הכי טוב שלי. עברנו יותר טירוף ביחד מאשר כל אחד בשלושה מחזורי חיים, ואתה יודע שסלחתי לך על דברים הזויים, אז אתה חייב להיות כנה איתי עכשיו." כמה מוזר שבזמנים כאלה, המוח יכול היה למצוא תשובות שבהירות השפיות הייתה צריכה שבועות כדי להבין, אבל התשובות הללו לא שינו עכשיו כמו שהן שינו לפני שעה. מה ששינה לא היה החלק בחברו שיכול היה לשחק עם המוסר שאחרים ראו אותו כמוחלט, אלא החלק העמוק שסומן בצלקת המכוערת של להב טקסי בחזה.
למרות הכנות של מה שאמר, הקמט הפך לחיוך עקום, ושיימוס צחק כשמשך רעמת שיער ממצחו בקריצה. "לא ישנתי עם אשתך, לא, למרות שאני לא יכול להגיד שלא הסתכלתי. יש לה אחלה זוג, אתה יודע."
"שיימוס, זה רציני." הוא הוציא את גליל הקלף שאנתוני נתן לו מכיסו, והרים אותו כך שהדיו הירוקה נצנצה בחיוורון באור היום. "מה היה לריטה עליך?"
"ריטה סקיטר?" המבט הנדהם היה כה שקוף עד שכמעט היה כנה. "לא דיברתי עם הכלבה הזאת מאז… אני לא זוכר בכלל!"
הוא היה קרוב להתפרצות יותר ממה שחשב, ונוויל הרגיש שפניו מתחממות כשבקושי הצליח לעצור את עצמו מלאחוז בשיימוס בכתפיו ולנער את החיוך מהעיניים הכחולות. "ביקשתי ממך להיות כנה איתי, לעזאזל!"
לבסוף נדמה היה שהוא הבין עד כמה זה היה רציני, וכל הקלילות נעלמה, והתחלפה במגננה מתגברת. "אני כן!"
"אולי רצחת עוד מישהו," לחץ נוויל בלי רחמים, "מישהו כשהיית שיכור, איזה דביל שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון בקרב במסבאה? יש לך עוד ילד בחוץ? היה משהו שהיא גילתה עליך עם אחת מהכנופיות המוגלגיות הללו כשחיפשת אחד מהקורבנות שלך? אני יודע שבדיוק קיבלת את החיים בחזרה, אם היא ניסתה לשים אותך בין אזקבאן ומכירת סודות ישנים של אנשים מתים -"
"לא מכרתי אף אחד, מנהיג נועז!" שיימוס זרק הצידה את גליל הקלף שנדחף אל פניו, ופניו קדרו. היה קצת זעם ישן בקולו עכשיו, ובכל פעם אחרת, נוויל היה מבין את הרמז. "יצאת מדעתך? אני לא מבין שום מילה כאן, ואם אתה חושב שאני הייתי זה שהרג אותה -"
"בכלל לא אכפת לי אם כן," הוא ירק, "אבל אולי זה ירענן את זכרונך." נוויל פתח את גליל הקלף, סרק אותו במהירות וקיפל אותו בחזרה כדי להראות את האזור החשוב, אצבעו מצביעה על השורות. "בעיקר כאן, כי יש רק שני אנשים שידעו שלבנדר בילתה את אותו הלילה במיטה שלך, ושניהם עומדים על הגבעה הזאת."
הייתה שתיקה כששיימוס חטף את הדפים וקרא, אבל למרות שעיניו התרחבו, זה נדמה היה כמו גועל ולא אשמה. "לעזאזל."
"עדין כתמיד."
עוד כמה שניות של קריאה שקטה, ואז שיימוס קימט את הנייר באגרופו, וזרק אותו אל הדשא לרגליהם כמו זבל, והיה איפוק וגאווה קרירה בפניו כשהסתכל בעיניו של נוויל בלי למצמץ. "אני לא יודע איך היא עשתה את זה, אבל אני נשבע, אני נשבע בכבוד של הבן שלי שלא ידעתי כלום - שום דבר עד שהראית לי עכשיו."
הוא רצה ל… לא. נוויל נשם נשימה ארוכה ועמוקה, העביר את ידיו בשיערו כשנלחם לנסות ולהישאר הגיוני כאן. רק בגלל שהייתה לו איזושהי תשובה לא אמר שידע כלום, ואולי לא היה הוגן. אולי הייתה עוד תשובה ללמה או לאיך, גם אם לא למי. "אתה זוכר כל מה שעשית? היא הייתה בלוך? דיברת איתה, אפילו קצת, ואולי היא הטילה עליך אימפריוס או נתנה לך וריטסרום?"
שיימוס הניד בראשו מיד. "המקום הזה לא מכניס אף אחד שלא מוזמן, ואתה יודע איך סו מרגישה בנוגע לכלבה הזאת אחרי מה שהיא עשתה עליה ועל ארני… היא לא הייתה כאן, ואני לא יצאתי מכאן כבר חמש שנים פרט להלוויות ועם הרמיוני הבוקר. אני אסיר, למקרה ששכחת."
היה שם עוד משהו. אולי אף אחד אחר לא יכול היה לדעת, אבל הוא הכיר את האיש שעמד מולו עכשיו יותר טוב מכל אחד אחר בעולם. הוא היה בתוך מוחו, אפילו, בתוך זיכרונותיו, ולהגיד שהלכו לגיהינום וחזרו בכלל לא התחיל לתאר את מה שעשו ביחד. הם ראו אחד את השני במצבם הכי שבור והכי חזק, בתבוסה ובניצחון, בתהילה. והיה שקר ביניהם עכשיו. משהו עצר. משהו לא נאמר. זה היה שם בעיניו של שיימוס, לא משנה עד כמה שנא את זה.
כל הכעס וההאשמות והאומץ נעלמו, ולמרות שבאמת הושיט את ידו עכשיו, זה לא היה כדי לנער או לתקוף, אלא כדי לתפוס בשתי הכתפיים בלחישה נואשת. "בבקשה, שיימוס, בשם החברות… לא אכפת לי למה עשית את זה. רק תגיד לי. תגיד לי את האמת. אני לא רוצה להפסיק להאמין לך, ולא היום, בבקשה לא היום."
שיימוס הניד בראשו לאט, ולמרות שהשקר עוד היה שם, החרטה הייתה אמיתית כשהוריד את ידיו. "אם אתה רוצה ממני את האמת, לא אוכל להגיד עוד כלום, מנהיג נועז."
"לך לעזאזל." נוויל ירק בחזרה את התגובה. המרירות הייתה כל כך אכזרית בגרונו עד שאפילו לא מצא מילים שיהיו חזקות יותר כשהשנאה הפתאומית כבר הייתה רבה מדי. הוא הסתובב, ועבר את העדר בחיפוש מקום להתעתק בו. הוא לא הסתובב, וידע שלא יעשה זאת שוב. "לך לעזאזל על כל פעם שחשבתי שעזבת אותו."
OOO
"כמעט קפצתי במושב שלי כשהדבר נדלק בכיסי, נוויל. כשהפרלמנט מתכנס… אתה יודע כמה זה מסוכן שהתעתק בשירותים?" פניו של ג'סטין היו אדומות כשהופיע בסמטת ווסטמינסטר, והוא שילב את זרועותיו על הז'קט המושלם במבט שדרש מהקוסם השני סיבה טובה מאוד לפני ספירת שלוש אילמת או שיעזוב.
"מצטער, אבל לא ידעתי על דרך אחרת להגיע אליך בעולם המוגלגי," אמר נוויל במהירות. "לא יכולתי לשלוח ינשוף או -"
"לא, לא, אני מצטער." הנזיפה נעלמה, והוחלפה ברמז לבהלה מתחת לאיפוק כשג'סטין ביטל את ההסבר. "אז תגיד לי, מה מקרה החירום? חנה בסדר?"
"עד כמה שאני יודע," הוא אמר, "אבל הוריי לא."
"אז אמא שלך -"
"הם נהרגו אחר הצהריים."
הוא לא ידע למה לצפות כשבישר את החדשות, אבל היה משהו קפוא במעט התגובה שהייתה. שום בהלה, שום כעס או פחד, שום התרחבות קטנה בעיניים האפורות, כאילו אמר שהתותחים מצ'אדלי יכולים לזכות השנה באליפות. "אל אלוהים."
"מישהו רודף אחרי המשפחה שלי, ג'סטין." נוויל הגיב לרוגע בנחישות שלו. "קודם סבתא, עכשיו הם… אני הייתי צריך לשלוח את חנה ואת התינוקות למקום בטוח."
ג'סטין הנהן בהסכמה, ולחץ את אצבעותיו אל פיו כשחשב לפני שהגיב. "החווה של ארני, לא יכולת לשלוח אותם לשם?"
"אני לא יכול לסמוך על שיימוס עכשיו -" הוא הרים את ידו, וקטע את השאלה לפני שתישאל. "אני לא יכול לספר לך למה, אבל זאת לא אפשרות. אני לא יודע מה קורה איתו, ולמען האמת," הוא צחק בקדרות. "לפחות אני יודע שאם אתה תדקור אותי בגב אז אני יודע מה יהיה המניע, ואני יודע שלא תעשה כלום לחנה."
עדיין היה כמעט בלתי אפשרי לקרוא משהו בפרצופו של הפוליטיקאי, אבל היה משהו שהבהב בעיניו ונדמה היה שכלל את אותו הצל שראה אצל חנה כשהזכירו את שלישיית הפלפאף הישנה. "אני אמות עבורה בדיוק כמוך, אישי הטוב."
נוויל חייך קצת, וגילה שהיה קל יותר לבטל את הגאווה שלא הייתה חשובה כאן. "אני יודע, ולכן אני עומד לבקש ממך טובה ענקית."
"כל דבר."
"תסתיר אותה, ג'סטין. אני יודע שאתה רוצה לאחד בין העולמות שלנו, אבל הם עדיין לא, ומי שעושה את זה הוא קסום. אני צריך שתיקח את המשפחה שלי ותחביא אותם במקום עמוק מאוד בעולם שלך בו קוסם בכלל לא יחשוב לחפש אותם."
"אני…" הוא לא נבהל, זאת לא המילה הנכונה, אבל הוא היה די מאוים, בגלל המשימה או האמון או שניהם. ג'סטין נשם נשימה עמוקה וארוכה, ושלף את שרביטו משרוולו כשסובב אותו באיטיות, בהרהור, בידיו, כאילו למד אותו מול החפתים והידיים כדי לקבל עצה. "זה לא יהיה קל, נוויל. היא מכשפה, והילדים… הם כבר מגלים סימני כישוף?"
"עדיין לא." אמר נוויל, ובאמת, עכשיו לא היה הזמן להוסיף אבל בגילם, זה כנראה יקרה בכל יום. "תמצא תירוץ, כל דבר שאתה צריך… יש לך כוח, קשרים, המון כסף… אתה מבלה עם נסיכים בסופי שבוע. אל תגיד לי שזה בלתי אפשרי!"
"לא אמרתי משהו כזה," השיב ג'סטין במהירות. "אבל אני לא יכול פשוט לקחת אותה כקלדנית בבריסטול; היא תלך לאיבוד בפעם הראשונה שאשים אותה על אוטובוס."
"אבל אתה יכול."
עוד שתיקה ארוכה, ועיניו של ג'סטין לא התרוממו מהשרביט. "על כמה זמן מדובר כאן? לילה? כמה ימים? שבוע?"
"אני לא יודע," הוא הודה. "עד שנתפוס את מי שעושה את זה."
"ואם זה כמה חודשים?" עכשיו עיניו התרוממו, ונוויל הרגיש תחושת הקלה מפתיעה כשהוא זיהה שזאת נימה הגיונית של מישהו שלא היה אכפת לו, אבל כמוהו, היה אכפת לו עד שלא יכול היה להרגיש. "אני הילאי בעצמי, נוויל, במילואים או לא. אתה רוצה שיפרידו אותך מהם לכמה חודשים אם הפשע לא יפתור את עצמו במהירות… או בכלל?"
"אם זה כמה חודשים," אמר נוויל בחיוך קודר ויבש, "אז יהיה לך עוד אדם להחביא."
"היא בהיריון?"
הוא לא חשב על כך שחנה לא סיפרה עוד לחברה, אבל זה לא שינה עכשיו, ועדיף שידע בכל מקרה. "בשבוע השביעי או השמיני, עד כמה שאנחנו יודעים."
"מזל טוב."
"תודה."
נוויל שתק בגלל הברכות הריקות, והכריח את עצמו לשקול את השאלה כמו ששאלו אותו. זה לא היה קל, אבל התשובה, באופן מוזר, הייתה. "אם זה לכמה חודשים, אוכל להתמודד עם זה. אני לא אוכל להתמודד עם פחד על החיים שלהם. אם לא נתפוס… נטפל בזה אחר כך, אבל אני בטח אברח איתם במקום להחזיר אותם."
התשובה סיפקה את ג'סטין, והוא שוב הנהן, והחליף את השרביט בתוך שרוולו עם הבלאקברי שהוציא מכיסו הפנימי. "תצטרך לתת לי קצת זמן."
"סבתא הייתה לפני פחות משבוע," הזהיר נוויל. "היו עוד ארבעה מאז, כולל שני הוריי היום. אני לא יודע כמה זמן תוכל לקבל."
"שעה?"
חלק ממנו רצה לדרוש עכשיו, אבל שעה הייתה יותר הגיונית, והוא נשך את הזעם הבלתי הגיוני כשהצביע על המכשיר בידו של ג'סטין. "איך אני אשיג אותך אם לא אוכל לדבר עם הדבר הזה? האוניה בסדר?"
"זה יספיק לעכשיו," אמר ג'סטין בהיסח הדעת. הבלאקברי היה ביד אחת, מה שנראה היה כמו שרביט כסוף קטן בשנייה טפח על הזכוכית במהירות, והייתה תחושה מנחמת ומוזרה במוזרות של מה שעשה. "בעצם, אני אשלח לך הודעה כשאהיה מוכן, ואז תוכל להרשות לי להתעתק כדי שאוכל להסביר את הפרטים לך ולחנה."
"איך ידעת שנעלנו את הקלחת?"
השרביט הקטן עצר, וג'סטין הרים את מבטו, גבה אחת מתרוממת בשעשוע. "כשהבוגימן בדלת, חבר ותיק, ההיגיון אומר שתנעל אותה."
"אני מצטער," נוויל פרש את ידיו, וחייך במתיחות. "אני קצת פרנואיד כרגע."
"לא נפגעתי בכלל." הבלאקברי צפצף, וג'סטין עשה רעש מסופק קטן, והחזיר את השרביט למקומו בצד כשהחזיר אותו לכיסו. "אני אסדר את זה מיד. ואתה?"
"אני אעזור לחנה לארוז ואז אמצא את הארי."
"כדי לראות אם הוא התקדם?"
"כדי לחזור לעבודה שלי אצל ההילאים. נראה לי שאתה לא תהיה היחיד עם שתי עבודות."
OOO
התיקים נערמו ליד הדלת, כבר מכושפים ומוקטנים כדי להיכנס לארנקה של חנה, וזה היה נס קטן וטוב שהתאומים לא כעסו שסיימו את הטיול בגן החיות במהירות כל כך. במקום, פגי נראתה רק קצת מבולבלת כשמשכה בקצה הקוקייה שלה, פיה מכווץ בריכוז. "אתה תבוא מחר, אבא?"
נוויל התכופף על ברכיו כדי להסתכל לה ישירות בעיניים, וכמעט הפחיד אותו כמה השקר היה קל בנימת קולו ובחיוכו, גם כשמילותיו היו אמת טכנית. "לא, מגי-פגי, זאת חופשה מיוחדת, רק עם אמא."
"אבל אתה תהיה חופשה מיוחדת בפעם הבאה?"
הוא הושיט את ידו, ומשך את הקוקיה מפיה בעדינות כשהתחילה ללעוס אותה. "כמובן שכן."
"נקבל גלידה?" שאל טרבור מיד, כאילו זה היה מה שחשוב - לא הנוכחות או ההיעדרות של הורה - שתכריע האם שווה לטייל בלי להתעצבן. "הייתה גלידה, עמדנו לקבל גלידה בגן חיות."
"לגמרי." נוויל הנהן ברוגע, ואז הסתכל על האדם האחר שעמד בפינה, וצפה בכל הדבר בחיוך מרותק של מישהו שלא הבין בכלל. "דוד ג'סטין ישמח לתת לכם גלידה, נכון?"
ג'סטין הנהן, ופעם אחת, ההבעה המוקפדת הראתה הסכמה להבטחה. "כל סוג שתרצו."
טרבור לא היה מרוצה, ושם את שתי ידיו על מותניו, מסתכל בחשד. "שתי כפיות?"
"כפית אחת," תיקן נוויל מהר. "אתה לא רוצה בטן קרה."
"כף גדולה?"
"הקטנצ'יק פה יודע לנהל משא ומתן!" צחק ג'סטין, וכרע על ברך כדי לפרוע את שיערו של הילד במבט אל נוויל. "אז כף גדולה."
קול צעדים קטע אותם, והוא הסתובב וראה את אשתו יורדת בפעם האחרונה במדרגות בדירתם. זה לא היה אפשרי עם פחות מחמש ידיים, אבל היא הצליחה לאזן את ארני ושלושה תיקים, לכפתר את גלימת המסעות שלה על מה שידע שהיו הבגדים המוגלגיים היחידים שלה שלבשה כדי לבקר את ג'סטין במקרים יותר נעימים. "אני חושבת שיש לי הכול, אבל הייתי צריכה למהר. אם שכחתי משהו, נוויל יוכל לשלוח לי?"
"אני חושש שלא," ג'סטין הניד בראשו בצער, והשתמש בשרביטו כדי לקחת את התיקים ממנה ולהוסיף אותם לערימה. "אבל אל תדאגי, חנה, את תוכלי להשיג את כל מה שצריך בחנויות מוגלגים."
"מה עם הדואר המוגלגי?"
הוא היסס לרגע, והסתכל על הזוג כאילו חשש איך יקבלו את החדשות. "העניין הוא, שאני לא יודע את היעד הסופי יותר מנוויל." ג'סטין הרים יד במהירות לפני שחנה תוכל למחות בכעס, והסביר בענייניות. "זה לביטחונך; אף אחד לא יוכל להוציא מאיתנו את מה שלא נדע."
נוויל לא אהב את הרעיון שלא ידע, בכלל לא, אבל למרות שלא היה בטוח שיוכל להתווכח עם מישהו שעשה לו כזאת טובה, חנה לא חשבה ככה מול חברה הטוב. "עד כמה אתה בטוח שתוכל לסמוך על האדם הזה?"
"אני הייתי שם את החיים שלי בידיו של גורדון," אמר ג'סטין מיד. "אכן, ביותר ממקרה אחד גם עשיתי זאת. הוא קצין טוב ומכובד וג'נטלמן יותר מכל מה שתוכלו לקוות למצוא בשני צידי האמנה. הוא ייתן לך דרכים ליצור קשר איתי אחר כך, אבל חמש דקות אחרי שנהיה בצד השני של הכישופים, תהיי איתו, ואז נוכל לצפות לטיול של יום."
חנה שקלה את זה, ואז הצביעה בשרביטה על ערימת המטען המכווץ, והרחיפה אותו בכמה מטרים באוויר וסובבה אותו כדי להבהיר את הנקודה. "הוא יודע שאני מכשפה?"
"אני…" היה היסוס קצר, ושאר התשובה נוסחה בזהירות, גם בדיבור המדויק של האיש השני. "אמרתי לו שאתם חברים בקבוצת מיעוט דתית מאוד מבודדת, ושאתם משתמשים במונחים מכשפות וקוסמים - אני ידעתי שלא נוכל למנוע מהילדים לדבר לנצח - ושפונדמנטליסטים טרוריסטים שמו עליכם עין. הוא גם יודע שאת בכלל לא מכירה טכנולוגיה, אבל…" הוא פלט אנחה, והניף בשרביטו כדי לשבור את הכישוף של חנה ולהניח שוב את התיקים על הרצפה. "לא, אין לו מושג שאת יכולה להשתמש בקסם, או שאני קוסם בעצמי."
"אתה גורם לי להישמע כמו משוגעת," רטנה חנה.
"הקבוצה המוגלגית שהשוויתי אותך אליו - האיימישים - היא די מכובדת. והייתי חייב להגיד משהו." קולו של ג'סטין התנצל אבל היה החלטי. "את לא עומדת להגיע לעולם הזה בקלות."
היא לא הייתה מרוצה, למרות שלא הפסיקה להתכונן לעזיבה. ארני הוכנס אל הגלימה שלו, הכובע שירש מאחיו הגדול על שיערו הכהה, והיא הסתכלה מהמקום בו הכניסה רגל אחת לנעל. "אני אסתדר. אני די חזקה."
"נכון," נוויל הסכים.
"ויש לי כמה חוקים משלי."
ג'סטין לא ציפה לזה, והוא זז בחוסר נוחות, מעביר את השרביט בין אצבעותיו. "אה?"
"אם זה באמת כזה רציני, אני לא חוזרת עד שאני רואה את העמוד הראשי של הנביא שמראה איפה לכדו את הרוצח, ושני מכתבים מחברים שאוכל לאמת שאומרים את אותו הדבר." הנעל השנייה ננעלה עכשיו, והיא הזיזה את ארני לזרוע השנייה כשהתכופפה ובדקה בכל תיק. "אני לא אחזור לכאן בגלל שמטורף התחזה למישהו מכם, וכדאי מאוד שתהיו מוכנים לענות לשאלות הכי אישיות שאוכל לחשוב עליהן בכל פעם שתרצו לתקשר."
החיוך שלה בסוף היה ממש חצוף, ולמרות המצב, נוויל לא יכול היה שלא לצחוק. "זאת, ג'סטין, הסיבה בגללה אני מאוהב במכשפה הזאת."
פגי הצטרפה לאמא שלה בתיקים, ועכשיו הרימה אחד בצעקה, וסובבה אותו כשמפיות, צעצועים וגלימות קטנות נפלו וחזרו לגודלן המלא על הרצפה. "איפה דרקון? לקחת את דרקון, אמא? אי אפשר ללכת בלי דרקון!"
"דרקון כאן, פגי." חנה נאנחה, והוציאה צעצוע ממולא שחוק מכיס גלימתה, והראתה לילדה, שלא התחרטה על הבלגן, אלא רק הנהנה בסיפוק.
"ארני צורח בלי דרקון," היא הסבירה מיד.
"אז את אחות טובה שחשבת עליו," הסכים ג'סטין, והתכופף כדי ללטף את המכשפה הקטנה על הכתף כשהוריה הכניסו הכול אל התיק.
"כן."
הייתה משיכה בשרוול, ונוויל הסתובב וראה את טרבור מסתכל עליו במבט נואש בעיניו, נושך את שפתו התחתונה וזז בצורה מבשרת רעות. "צריך לשירותים."
הוא וחנה החליפו מבט מהיר, והיא השאירה אותו לארוז את שאר דברי התינוק, ויישרה את גלימתה כשנעמדה, וטרבור התחיל לקפוץ. "בסדר, אבל אז צריך ללכת. זאת חופשת הפתעה מאוד גדולה ומהירה, ולא נרצה לפספס." עם כמה שעמד להתגעגע אליהם, נוויל הבין, הוא לא יוטרד אם הילד יוכל להשתמש באסלה בלי ליווי עד שיחזרו.
היא הלכה אל השירותים הציבוריים באחורי המסבאה - הם היו קרובים יותר מהפרטיים - ואז נעצרה, והסתובבה כדי להושיט אליו את ארני. "נוויל, אולי פשוט תיקח -"
"בבקשה." הוא לקח את בנו במהירות, לא רוצה להחמיץ את הזמן האחרון שלהם ביחד. הוא ישאיר את החפצים האחרונים לאחר כך. ארני צווח בחוסר כבוד, החזיק באמו, אבל נוויל סובב אותו כך שלא יראה אותה הולכת, והרם אותו גבוה באוויר עד שצווח מרוב צחוק. "היי, אנחנו שמחים? כן, הולכים לחופש! החופש הראשון של ארני!" הוא הפיל את ראשו ומעך את הבטן העגולה מתחת לגלימות, וגרם לעוד צחוק. צליל נפלא, צחוק של תינוק. אין כמוהו. "כל כך כיף! ארני…"
שבע. נוויל נעצר, ואפילו לא הבין שעצר כשבהה בפיו הפעור של ארני. ארבע שיניים בתחתית, אבל שלוש למעלה. טוב, לא ממש שלוש, אבל הקו הלבן הקטן הזה לא היה שם אתמול, הוא היה בטוח. עכשיו שלא שיחקו איתו, ארני ניסה לרדת, אבל אם יעזוב אותו, הוא יברח למי-יודע-איפה כהרף עין, והאם לפני כמה שבועות הוא לא הצליח ללכת בלי ליפול על הבטן? כל כך מהר, הכול קרה כל כך מהר, ואם לא יפתור את זה מהר, עוד כמה זמן הוא -
"אתה בסדר, אבא?" פגי סידרה את שאר הבלגן בעצמה, אבל היה קמט מבוגר ומטריד בעיניה כשבהתה בו בשאלה. "אתה יכול לבוא אם תרצה. אני חולקת חופש."
"תודה, אהובה, אבל בפעם הבאה." נוויל זימן כמה ניצוצות כדי להסיח את דעתו של ארני מהניסיון להתחמק כשחייך לבתו בכל הביטחון שיכול היה לגייס. "לפעמים, צריך לחכות לדברים אם הם לא שלנו."
היא דחפה את התיק בחזרה אל השאר, אבל הקמט עוד היה שם כשבאה אליו, ותפסה בידו. "אתה עצוב."
"קצת," הוא הודה. עם כמה שיכלה להיות שמחה, לפגי היה לב עדין - חנה אמרה שזה היה ממנו, אבל הוא לא הסכים - והיא ליטפה את ידו, והעבירה את האצבעות הקטנות והמושלמות על העורקים, הוורידים והצלקות עד שהיה לו קשה לבלוע. "זה נקרא סבלנות, מותק. דיברנו על סבלנות."
פגי עשתה פרצוף, אפה הקטן רוטט. "סבלנות זה טיפשי."
הוא שמע את ג'סטין מכחכח בגרונו כדי לעצור צחקוק, ולמרות שלא האשים אותו, הוא לא יכול היה לצחוק איתו. "המון בחיים טיפשי לאנשים גדולים, אבל ככה זה."
היא הנהנה מהר, ואז הצביעה על המזוודה, וקולה נחלש ללחישה סודית ומזועזעת. "אמא לא הביאה עוד בגדים לתינוק!"
"התיק של ארני שם," הוא הזכיר לה. "זרקת אותו."
"תינוק שלי, אבא!"
"אני בטוח שכן," נוויל הבטיח לה בחופזה, ולא רצה עוד מהומה. "ואם לא, תוכלו ללכת לחנות המוגלגית המיוחדת ולקבל קצת."
"ורודים?" העיניים של פגי הצטמצמו מול ג'סטין, כאילו לא חשבה שבחנות מוגלגית טיפשית יהיו בגדים לבובה היקרה שלה.
ג'סטין, לעומת זאת, הנהן בביטחון. "ורודים, ויפים, ועם נצנצים, ועם כנפי פיות וכאלו עבורך גם."
הוא ראה את השמחה בעיניים הרחבות של פגי שהחליפה את החשד, ונוויל נתן לג'סטין את מה שחשב שהיה מבט הורי מזהיר. "אל תפנק אותה, חבר."
חיוכו היה ילדותי, אבל העיניים של האיש האחר היו כנות ועמוקות מרוב אהדה כשקד בצורה מוקפדת. "זאת חובתי, אדוני היקר, לראות שלא תהיה רק במצב טוב, אלא תפונק ממש עד שאחזיר אותה אליך."
נוויל סובב את ידו מתחת לשל פגי, ועטף את שלה באחיזתו כאילו יכול היה להעמיד פנים לכמה רגעים שאביה יהיה מספיק כדי להגן עליה. "כל עוד היא בטוחה. כל עוד כולם."
"אני נותן לך את מילתי." זה היה יכול להיות ציני, כמו המשפט הקודם, אבל לא הייתה בדיחה עכשיו, ושניהם ידעו.
"אין לך מושג עד כמה אני אבדוק את זה."
ג'סטין לא הגיב לקרירות תגובתו, אבל הרגע נגמר כשחנה וטרבור חזרו. "את בטוחה שאת לא צריכה לשירותים, פגי?"
היא הנידה בראשה כאילו השאלה הייתה טיפשית. "כבר הלכתי."
כל שלושת המבוגרים ידעו שזה לא שינה, וחנה הסתכלה על בתה כשלקחה שוב את ארני. "כמה זמן עד שנהיה קרוב לשירותים, ג'סטין?"
"אה, זאת לא תהיה בעיה."
"בסדר, אם ככה, נוכל לחכות עם זה." חנה נשמה נשימה עמוקה, ולרגע אחד נראה היה שעמדה לבכות, אבל אז היא ניערה את עצמה וזימנה את המטען אל ארנקה, וליטפה את טרבור בגבו. "תגיד שלום לאבא."
טרבור לא זז, עיניו מתרחבות כשהבין שהם באמת, באמת, עומדים לעזוב בלי נוויל, והוא פעל במהירות, למרות שרק חצי כדי לעזור לבנו. אם יבכו, אם יתחננו שיבוא…
הוא התכופף, ופתח את שתי זרועותיו בחיוך רחב. "בואו, חיבוק!" פני התאומים נדלקו מיד, והוא תפס אותם חזק והרים את שניהם מרגליהם. "למעלה!"
"נוויל, הם כבדים -" ידיה של חנה עפו אל פיה, והיא הסיטה את מבטה באנחה. "אוי, אתה תפגע בעצמך."
"הם לא גדולים מדי!" אוקיי, אז אולי זאת לא ממש הייתה האמת. הייתה סיבה, הוא זכר עכשיו, שלא הרים את שניהם ככה בחיבוקים במשך כמעט שנה, אבל לא היה אכפת לו. גב כואב למחרת - אפילו, אולי, שרירים כואבים - זה כלום לעומת להחזיק אותם ככה, שכל ארבע הזרועות הקטנות יהיו מסביב לצווארו, להיקבר מתחת לילדים חמים, רכים וצוחקים שהריחו כה טוב ונראו כמו אמא שלהם אבל היו בצבע שלו והיו שלהם, הקסם הכי מושלם שלהם.
הוא סובב אותם סיבוב שלם, ואולי היה זה החשש כי ידע מה יקרה שיוריד אותם, אבל הם היו קלים בזרועותיו, והוא משך אותם קרוב אליו. "הם לא גדולים, הם התינוקות שלי!"
"לא תינוק!"
"לא, כמובן שלא, טרב. אתה הקוסם הגדול והענק שלי, נכון?" הוא נגע לטרבור קצת במצח עם אפו וקרץ אליו. "אתה תשמור על אמא ועל אחותך ועל ארני?"
"אה-הה."
"ותהיי מכשפה חמודה כמו אמא וגברת?" אצבעותיו זזו, ודגדגו את צלעותיה של פגי עד שהיא צחקקה בהסכמה, אבל הוא ראה את ג'סטין מאחוריהם, מציג בנימוס אך בעקשנות את השעון שלו, והוא נאנח. "טוב, למטה."
התאומים זזו, ורצו אל הדלת כדי לתפוס בידיו של ג'סטין, ונוויל בקושי ייצב את קולו כשהסתובב אל חנה, ונופף אצבע נוזפת אל ארני. "ואתה… אל תשים הכול באף שלך אם אמא לא יכולה להשתמש בשרביט ויהיה בסדר, טוב? ואל תגדל או תלמד מילים חדשות או משהו כזה כשאני לא אסתכל."
"אבא."
"אני לוקח את זה כשבועה, איש צעיר."
ארני הושיט את שתי זרועותיו, רכן קדימה וחייך. שבע שיניים. "אבא אבא מעלה."
הוא התחיל לעשות את זה, כבר שם יד אחת על הילד כדי לקחת אותו ולשחק איתו פעם אחרונה כמו עם התאומים, אבל חנה לקחה צעד קטן לאחור, מספיק כדי לשבור את המגע.
לחייה האדימו, עיניה נצצו, אבל פיה היה מהודק. "נוויל…"
זאת הייתה אזהרה, הבטחה, פרידה, והכרזת אהבה ועוד מאה דברים אחרים, והוא שמע את הכול, אפילו שלא יכלו להיאמר לפני אנשים קטנים עם כישרון לדעת מתי הם לא צריכים להבין. "תשמרי על עצמך." הוא נישק אותה מעל הראש של ארני, ואיכשהו לא התחרט שלא יכול היה להפגין יותר רגש, שלא יכלו להישאר, כי שניהם בקושי עמדו בזה.
ואז חנה וארני היו עם השאר, והדלת הייתה פתוחה, והם היו אמורים ללכת מיד, אבל היו להם עוד כמה שניות כשג'סטין השאיר את התאומים מאחור ובדק שהשטח פנוי. נוויל נשאר ליד המדרגות כאילו רגליו גידלו שורשים אל ריצוף האלון, ולא סמך על עצמו לזוז ולנופף להם. "תיהנו. תהיו טובים. אני אוהב את כולכם מאוד."
ג'סטין כבר חזר, ולקח את ידיהם של פגי וטרבור בחיוך קטן ודק. "זה לא ייקח יותר מדי זמן, נוויל."
"רק תישארו בטוחים. זה כל מה שאני צריך לדעת. תישארו בטוחים."
מבט אחרון באשתו בדלת הנסגרת. "כן."
"להתראות."
וזהו זה. הם הלכו.
היו לו… היו לו המון דברים לעשות. המון. המון המון. דברים. דברים שהיו חשובים, והוא היה צריך… לעשות… דברים אם רצה שיחזרו. המון דברים חשובים.
אבל הוא לא יכול היה לנשום. זה היה כאילו צליל הדלת הנסגרת היה הצליל של משהו שנשבר, והוא ידע שזה בטח היה משהו חשוב, כי בלעדיו הוא לא הצליח לעמוד. בלעדיו, ברכיו פקו והוא התמוטט אל הרצפה, ופיו הרגיש יבש, קרביו קרים וחלולים, והיה כל כך קשה לנשום עד שזה היה כל מה שיכול היה לעשות. לשים את ראשו המסתחרר בין ברכיו ולהחזיק אותו בשתי ידיו ולנסות לנשום.
ידיים קטנות נגעו בשיערו, ולרגע עוצר לב, הוא חשב שהם חזרו, אבל כשהרים את מבטו, אלו לא היו הפנים האדומות של ילד, אלא הראש האפור והמקומט של גמדונת בית זקנה שהסתכלה בעיניו. "אדונילי נוויל אוהב מאוד את המשפחה, לא?"
הוא הצליח לנשום נשימה עמוקה ורועדת שהייתה יפחה רק חצי חנוקה. "מאוד, מימזי. אני אתגעגע אליהם כל כך."
"אדונילי נוויל אוהב את המופקרת מהמסבאה שלו כמו שאדונילי פרנק אהב את גבירתילי אליס?"
"כן. ואני לא שואל יותר למה עשו את מה שעשו כדי לשמור עליי. זאת בכלל לא בחירה."
העיניים הענקיות של מימזי נעצמו ברעד כואב, והוא הרגיש קצת חרטה שהעלה את זה, ונזכר מאוחר יותר שהיא הייתה זאת שמצאה אותו בבית הוריו אחרי שההילאים באו והלכו, רק הקסם שלה מצליח לשמוע אותו בוכה מאחורי הכישופים שהסתירו אותו מאוכלי המוות. אבל היא ניערה את זה, עדיין מלטפת את ראשו באמהות. "הקטן, ארנסט לונגבוטום, הוא נראה כמו אדונילי כשהיה קטן. הגדולים, אבל, יש להם האף של המופקרת מהמסבאה."
החזה שלו עדיין כאב, ידיו עדיין רעדו כשתפסו בברכיו, אבל הוא עדיין חייך. "וזה, מימזי, דבר נפלא."
"מימזי לא חושבת,"היא אמרה בהגנה. "האף של אדונילי נוויל הוא האף של אדונילי פרנק, ומימזי אהבה את אדונילי פרנק המסכן."
"את יודעת…" הוא היסס, לא רוצה באנוכיותו לבשר לה את החדשות הרעות. "עליו? עליו ועל גברת אליס היום?"
"היה לו התקף, אדונילי נוויל?" הגמדונת חקרה בתמימות. "גבירתילי הייתה אמורה לבקר אותם אתמול, והוא יכול להיות מאוד מודאג כשדברים לא כמו שצריך."
"אני…" לא, הוא לא יכול היה. אולי זה הפך אותו לחלש, אבל הוא ידע שהיא תשתגע כשתשמע שהוריו נרצחו, והוא לא יכול היה להתמודד עם זה עכשיו. במקום, הוא הכריח את עצמו לקום, הכריח את קולו להיות יציב שוב. "אני לא חושב שאוכל להישאר כאן הלילה. מימזי, אני רוצה שתחזרי לנחל ערבות. תכיני תה, קפה חזק, וכריכים, ואולי קצת עוגות. אני אבקש מהארי פוטר לבוא הערב כדי שנוכל לדבר על דברים חשובים מאוד, ואם יצטרך להביא את ג'יני ואת הילדים איתו, אכפת לך?"
"כמובן שלא"! מימזי נדלקה מיד מהמשימה החדשה שלה, סידרה את הציפית שלה וניגבה את האבק מפניה המבוגרות. "יש עוד צעצועים בעליית הגג. להכין את החדר של אדונילי נוויל? מצעים חדשים על המיטה?"
"רעיון טוב," הסכים נוויל בקהות חושים. "אה, והבוגר, ג'יימס, שונא בצלים, אז…"
"מיד, ואין בצל בכלום! מימזי תטפל נהדר-נהדר באדונילי נוויל וחבריו! מימזי גמדונת בית נהדרת!" היא קרנה מגאווה עכשיו, וכל האשמה על זה שלא סיפר לה נעלמה כשקדה לפניו, ואז נקשה באצבעותיה, ונעלמה בפיצוץ חזק שהדהד במסבאה השקטה.
רוב הזמן, הוא ידע שהיא תוודא שיהיה לו מה שהוא צריך. הוא לא היה צריך לארוז, אבל נוויל ידע שהוא יצטרך בגדים למחרת היום, פיג'מה, והוא צריך לבדוק איפה חנה שמה את מדי ההילאי הישנים שלו -
היה שם מישהו. הוא לא ראה כלום, לא שמע כלום, אבל חוש שישי גרם לשערות על עורפו לסמור, והוא הסתובב אל הצללים העמוקים מתחת למדרגות בהן המטיילים השאירו את המטאטאים שלהם, שרביטו בידו לפני שבכלל הבין ששלף אותו. ההבזק האדום היה בהיר ומהיר כמו ברק בקיץ, אבל הוא סטה משם, קפץ ממחסום קסום שהיה לא נכון ומוכר באותו הזמן.
"אם תכננת לדבר עם הארי על איך שבגדתי בצ"ד, אני מציע שתחכה."
הוא אמר זאת ברוגע, ולא הייתה בהלה על הפנים המנומשים עם הקעקועים הכחולים של האיש שצעד קדימה עכשיו, אבל ידו עוד הייתה מורמת מהמגן, ונוויל ראה את הלהבות הזהובות שלא הדליקו אור מטילות קסם מאצבעותיו.
"שיימוס! איך ל -"
שיימוס משך בכתפיו, רוכן בקלות על קיר המסדרון כאילו לא היה שום דבר חשוב בביקורו. "החווה עברה לסוזן עד שססילי תגיע לבגרות. הייתי נשוי לה עשרה חודשים, אני, ובעשרת החודשים הללו החווה שלי כמו שהיא שלה."
הפרצה - כל כך ברור עד שכולם לא ראו את זה - היממה אותו, וההבנה שזה הסוד של האיש השני לא הייתה הנחמה שזה היה צריך להיות. "אז…"
"איי, נתת לי להוריד את הסורגים מהכלוב בלי שידעת."
אם הוא חשב שהרגיש נבגד בידי חברו קודם, זה היה כלום בהשוואה לזעם הנורא שעבד בו עכשיו. "יא בן כלבה מגעיל, אני לא מאמין שאתה -"
"אם הייתי משחק בה עבור החופש שלי, לא הייתי נשאר שם, נכון?" אמר שיימוס בכעס, והקרירות נעלמה לגמרי, ומזגו החם נחשף. "עם כל מה שאתה חושב עליי, אני לא צריך יותר מהמילה שלי כדי שתשמור עליי שם עד שישחררו אותי!"
"ואתה עוד עומד פה, ולמרות -"
"כל הקסמים שלמדנו בצ"ד כדי לחסום מקום."
הלגלוג הקטן היה יותר מדי, וזה לא היה קסם של צ"ד שעבר בעץ הדובדבן ושיערות החד קרן. הבזק האור היה ירוק, עשיר ובהיר יותר מקללת ההריגה, כל כך חזק עד שבקושי נתפס בידי המגן שהיה צריך להבזיק בלבן כדי להספיק. ואז העץ להט, כל כך חם עד שהיה חייב לעזוב אותו לפני שיישרף בידו, וזה היה רותח כשפגע ברצפה, ועיניו של שיימוס נצצו באופן לא טבעי כשחייך לאתגר. "אתה רוצה לעשות את זה?"
הוא לא היה צריך את השרביט עבור הקסם, אבל הוא הסתכל בעיניו של הקוסם השני כשהתכופף לקחת את הכלי הקטלני… והניף אותו כדי להצביע עליו. "בכלל לא, אבל אני מוכן, ועם כמה שאתה יודע על כל הפרצות, אתה ואני די שווים בכוח. איש ירוק ואביר שחור, אל תחשוב ששכחתי."
"יש לי מתנה עבורך."
"באמת?"
"אני רואה עד כמה אתה מופתע, עם כמה שהיית בן זונה היום, אבל כיוון שסו סיפרה לי על ההורים שלך, אני סולח." אם שיימוס זיהה את החוצפה במה שאמר, זה לא נראה היה ככה, וחיוכו היה כמו סכין עם להב ציני. "חוץ מזה, כמו שאמרת, סלחת לי על הרבה דברים נוראיים, אז אני חייב לך."
נוויל סירב ליפול בזה, שרביטו לא זז, והוא הרגיש את הכוח העתיק מדגדג באצבעותיו, רעב שישתמשו בו - ממש - אחרי הרבה זמן. "כמה נדיב."
"לא, נדיב זה משהו ששמתי לו גבולות בחברות שלנו בלוך, וסיכנתי את הראש שלי כדי לתת לך את זה, כי שנינו יודעים שצריך להרוג אותי מיד אם אברח."
שיימוס הושיט את ידו השנייה, ומשהו הופיע שם; ספר קטן מכוסה בקטיפה סגולה, העמודים קשורים ביחד בסרט תואם עם הקדשה על הרכיכה שלא ראה מהזווית הזאת. "מה זה?"
"ספר קטן ומרתק שקיבלתי מאדם בשם רוברט בראון, שבמקרה איבד את אחותו הקטנה לפני עשר שנים אבל שמר על כמה מהדברים שלה. זה די אהוד לאחרונה… לפני שבועיים, מישהי הציעה לו מאתיים אוניות, לא פחות ולא יותר, רק כדי להסתכל עליו במשך שעה, וקצת היה חסר לו כסף בארנק לאחרונה…" הוא זרק אותו במרחק ביניהם, ונוויל תפס אותו, לא מצליח לא להשתנק כשראה לא רק את ראשי התיבות, אלא את השנה מתחת בכיתוב תואם.
ל.ו.ב
1998
"זה היומן של לבנדר."
"בדיוק." חייך שיימוס. "וכמה מצחיק, אם תסתכל על ה-12 בפברואר, תראה שהיא מזכירה די בבירור שהיא שכבה איתי."
"אני…" הפה של נוויל זז בחוסר תועלת, לא מצליח להפיק מילים כשבהה במקור האמיתי של 'הבגידה' שלהם. הדחף הרעב להשתמש בקסם נעלם, והתחלף בתחושה נוראית של בושה על שהאמין בקלות בנורא מכל על חברו היקר, לא משנה עד כמה הראיות היו חזקות.
"לא צריך." שיימוס נופף בידו כאילו כל הדבר היה כלום. "טיפשי מצדך לחשוב אחרת, ולא קרה כלום. עכשיו, אם אתה עוד רוצה, סו ואני נשמח לקחת את חנה ואת הקטנים עבורך."
נוויל הניד בראשו, עדיין מתקשה להבין את ההיפוך המוחלט. "לא יכול."
"בשם האוזניים המדממות של הקדושים מניפי הגרזנים, מנהיג נועז, מה אתה רוצה ממני?" שאל שיימוס. "אני -"
"אני כבר שלחתי אותם עם ג'סטין. הוא משאיר אותם במסתור איפשהו בעולם המוגלגי."
הוא לא ידע למה לצפות, אבל המבט של האימה הפתאומית והנוראית והכעס שהחזיר את האודם לפניו של שיימוס לא היה משהו צפוי, וגם לא זה שהאיש השני יתפוס בגלימתו בשני אגרופיו וידחוף אותו על הקיר בכוח שהיה מפתיע לאיש בגודלו. "תחזיר אותם! תחזיר אותם מיד! אל תסמוך עליו, הוא חבר פרלמנט מזדיין! בית הלורדים המזדיינים!"
"הוא לא יבגוד בחנה!"
שיימוס נחר בתיעוב ברור, והמבט בו הסתכל על נוויל היה רחמים על תמימות. "הם יעשו הכול עבור הכתר, כדאי שתאמין. גברים, נשים, ילדים, בין אם אתה חושב שזה כדאי או לא. העקשנות של הפרלמנט הייתה חלק מהחיים שלי שגדלתי… הם יחתכו את הגרון שלהם עבור המלכה הגדולה."
המילים המוכרות גרמו לדם בעורקיו להתקרר, והוא הרגיש פתאום חלש וחסר אונים ומבוהל כשחשב על המחלקה בה היו אנשים מתים, ועל העיניים האפורות הקרירות שנצצו בתשוקה מפתיעה. "לחתוך את… לא…"
"אז קח אותם בחזרה!" שיימוס הצביע על הדלת, אבל נוויל רק הניד בראשו בחולשה, ונתן לו ליפול על הקיר במהלומה חלולה.
"לא, אתה לא מבין. מאוחר מדי. הם כבר הלכו."
(1) מלטינית- אלף שכבות.
(2) ברנרנד דאנסטן- תלמיד שנה חמישית מהפלפאף, ומנדי ברוקלהארסט- תלמידת שנה שביעית מרייבנקלו, שמיתרי הקול שלה נהרסו בקרב על הוגוורטס ולכן היא צריכה לתקשר באמצעות הלטת הכרה.
(3) מאז הקרב במחלקה בספר החמישי.
(4) בלטינית- השפה הטובה היחידה מתה (כלומר, לטינית).
(5) יומון בריטי נפוץ.
(6) סטלין.
(7) ניקולס פלאמל היה אלכימאי צרפתי שחי במאה ה-14 בפריז. על פי האגדה, פלאמל היה גדול האלכימאים של אירופה והאדם היחיד שהצליח להשיג את שני היעדים של האלכימיה: יצירת אבן החכמים ההופכת עופרת לזהב, ורקיחת שיקוי חיי הנצח אשר באמצעותו הוא ואשתו פרנל חיים חיי נצח. ב"הארי פוטר ואבן החכמים", מוזכר פלאמל כמגלה אבן החכמים, וכחבר קרוב של אלבוס דמבלדור.
(8) עט-צטט-אותך- העט של ריטה סקיטר, שכותב יותר מדי שקרים, אפשר להגיד.
(9) כדי שאף אחד לא ייכנס ממנה בפלו.
