א פקאטיס פרק 7- דה אינטגרו

האם הרציחות עומדות להימשך?

ומה ג'סטין עומד לעשות עם המשפחה של נוויל?

דה אינטגרו (1)

"אם לא תלך, אני אלך." שיימוס צעד לאחור, אבל נוויל בקושי התאושש והושיט יד בזמן כדי למנוע ממנו להסתובב.

"לא." הוא דחף את עצמו שוב על רגליו, מנער את הייאוש שאיים לחנוק אותו כמו קיא. "אם עשיתי כאן טעות נוראית, מאוחר מדי, ואם אני אתן לך ללכת, אני פשוט זורק אותך."

שיימוס עשה פרצוף שהיה מבטל וגם קצת מבולבל. "אני לא -"

"אני צריך אותך, ולא רק בגלל שאתה חבר שלי, או בגלל שאתה בערך האדם היחיד שאני סומך עליו עכשיו." קולו נחלש ללחישה חלשה ודחופה, אפילו שהיו לבד במסבאה הנטושה. "אני עומד לשלוח המון אנשים אליך, ואני צריך קסמים שיגנו עליהם, אבל מעבר לכך, אם הם לא יוכלו לאתר את הרוצח… טוב…"

העיניים הכחולות נצצו בהבנה ברורה. "אם אתה עומד לרדוף אחרי עכברוש ביבים, אתה צריך מישהו שיודע לנווט בביוב. איי."

"בדיוק." הוא הוריד את ידו מכתפו של חברו עכשיו, ומחא כף כשהוא התרחק. "לעת עתה, תגיד לסו לצפות להמון חברה."

"לכמה?"

"כל הילדים של צ"ד ורוב האמהות," אמר נוויל בפשטות. "נדמה לי שאני המטרה עכשיו, ולא קשה להבין שחוץ מהמשפחה שלי, אין דרך טובה יותר לפגוע בי מאשר החיילים שלי."

שיימוס הנהן, והשנים ביניהם חשפו כמה הוא לקח את זה ברצינות אפילו עם החיוך החצוף. "אתה יודע, מנהיג נועז, עדיף שתבין שאני אומר לה את ההודעה הזאת ישר מההתחלה."

נוויל הרים גבה אחת, ויישר את גלימתו כשהתכונן להתעתק אל נחל הערבות. "ולמה זה?"

"כי יש פתגם קלטי עתיק, בעצם; איש שמביא הביתה שלושים אורחים לא צפויים לארוחה, ישן על הספה עד שהתחת שלו נופל."

OOO

"כחבר שלך, נוויל, אני רוצה להגיד 'כמובן', אבל כראש המחלקה, התשובה שלי צריכה להיות לגמרי לא." הארי הוריד את ספל הקפה, משלב את זרועותיו חזק כשבהה מעל משקפיו בנוויל במה שידע שהיה אמור להיות מבט ללא אפשרות ויכוח.

אבל נוויל לא נכנע במהירות, והוא התנגד להבעה העקשנית בעצמו. "אני הייתי חושב שמכולם, הארי, אתה תבין את הרצון לצוד את האדם שהרג את הוריך."

"ובדיוק בגלל זה אמרתי לא." נדמה היה שהארי עמד לעזוב ממש באותו הרגע, אבל אז נעצר, ושקע שוב בכיסא כשפניו התרככו להבנה אמיתית. "אני הייתי ממש, ממש מעורב מדי מבחינה אישית… נשחקתי לגמרי, ועליתי להמון אנשים בחייהם, אפילו שזה הסתדר בסוף. אולי זאת הייתה הדרך היחידה שיהיה לי סיכוי מול רידל, אבל זה היה מצב מאוד מוזר. זה… נוויל, אני לא יכול. זה לאשר נקמה."

נוויל נחר, וחייך במרירות. "אתה מעדיף נקמה חוקית או לא חוקית?"

"זה היה ממש קרוב לאיום."

"יותר ציון עובדות." הוא פרש את ידיו על השולחן, מנסה בכוונה למנוע מזה להיות מאבק כוחות מגוחך כמו שעמד להיות ולא היה צריך. המתח שעמד בינו ובין הארי מאז תבוסתו של רידל היה משהו שהשנים העלימו עד שלעתים קרובות נדמה היה שנעלם לגמרי, ועכשיו לא היה הזמן לתת לזה להידלק שוב.

"אני לא סתם יושב ובוחן חקיקה למטאטאים כשהמטורף הזה משוחרר. התפטרתי במעמד טוב. אתה חופשי לגמרי לחדש את החברות שלי, ואני מבקש ממך בבקשה. כחבר שלי," נוויל נשם נשימה עמוקה, ונזהר בצעד הבא והמחושב. "ובגלל שאמרת פעם שהלוואי שיכולת לגמול לי…"

הארי עיווה את פניו, ואז הניד שוב בראשו. "אם אני חושב שזה לטובת המחלקה; וכולנו יודעים שכופפת את החוקים בתיק של פיניגן עד שהם צרחו."

"וקינגסלי עדיין רצה לשמור עליי."

"נוויל, די." זאת לא הייתה פקודה, זאת הייתה בקשה לא להפוך את זה לריב, ונוויל הרגיש דקירת אשמה שכמעט גרמה לו להצטער על כך שלחץ כל כך. "אני לא מוותר פה. אתה לא מתקרב לתיק הזה, ואם תנסה, אתה תכריח אותי לעשות משהו שאני ממש, ממש לא רוצה ולעצור איש שאני חייב לו הרבה מאוד."

הוא התכוון לזה. הארי באמת התכוון לזה, ונוויל עצר את התשובה שהכין על קצה לשונו, והכריח את עצמו לסגת במקום זה. הוא לא עמד לוותר, לא הייתה שאלה, אבל תמיד היו דרכים אחרות. אחרי כמה רגעים, הוא שוב רכן קדימה, וחייך במה שקיווה שהיה חיוך מפויס. "מה אם תחדש את החברות שלי, אבל לא תשים אותי בתיק?"

הפעם, הנחירה המפקפקת הייתה של הארי. "אני לא טיפש, נוויל."

"לא, אני מתכוון לזה, הארי… אני מנסה להתפשר כאן." המשפט האחרון נאמר במעט יותר כעס ממה שהתכוון, והוא נעצר, והתחיל שוב לאט ויותר ברוגע. "זה לא התיק היחיד שהמחלקה חוקרת. עדיין יש לכם המון עבודה. מה אם תחזיר אותי, אני אעסוק בכמה מזה שאוכל לקחת, ואתה תוכל להשקיע את כל המאמצים בלמצוא את הרוצח?"

העיניים הירוקות הצטמצמו, והוא כמעט ראה את הארי בוחן את ההצעה בראשו, מחפש מכל מיני זוויות פרצות, או משהו בניסוח. "חשבתי שאתה נחוש להיות על התיק בעצמך."

"אם לתייק דברים ולבדוק מקללים סדרתיים אומר שעוד הילאי גדול יצטרף לעניינים, אז כן," ענה נוויל בכנות, ולא ניסה להסתיר את זה שזאת עדיין לא הבחירה הראשונה שלו.

לאדם מבחוץ, זה אולי נדמה היה שהארי פסל את זה לגמרי כשנעמד בפתאומיות וצעד לפינה הרחוקה של החדר, הוריד את משקפיו, ניקה אותם על חולצתו, ושם אותם בחזרה כשמלמל בין שיניו. אבל נוויל ידע שזה לא ביטול - זה היה ממש קרוב לכן, למען האמת - והוא לא אמר כלום, וחיכה עד שהארי יחזור אליו, מעביר את ידיו בשיערו לפני שנופף אליו באצבעו כמו ילד לא צייתן. "אם רק תחשוב לגעת בכך באופן רשמי, כדאי שתכיר עורך דין טוב או שכל התיק הולך."

הוא כמעט לא העז לענות, לא רוצה להסתכן להגיד את המילים הלא נכונות בגלל ההסכמה השבירה, אבל הארי ציפה ממנו בבירור להגיד משהו, והוא הנהן. "אני מבין."

החיוך הרחב ומלא ההקלה שהופיע על פניו של הארי לא היה מה שציפה לו, או לחמימות לחיצת היד שהחזיר אליו באופן מבולבל. "אז עשינו עסק."

"אה… תודה," נוויל פלט.

"אל," הארי הניד בראשו, אבל החיוך עוד היה שם, המילים מתגרות. "אני בטח אתחרט על זה."

"לא, אתה לא," הוא הבטיח ברצינות. "אני לא עומד לרמות כשאתה סומך עליי."

"אני אתן לך את התיק של סמית', אם ככה, ואביא אותו לרציחות." הארי חזר אל מקומו בשולחן, והושיט את ידו אל כיס גלימתו עבור הפנקס בו דפדף קצת לפני שמצא את מה שחיפש. הוא קרע את העמוד, הושיט אותו, וחזר לדבר בצורה עניינית. "הוא מטפל בתקיפה באסקס (2), הייתה פריצה וגניבת יצירות באחוזת מאלפוי, ויש מישהו שמוכר בשוק השחור פליקס פליציס (3). אני קצת זורק אותך למים העמוקים, אבל התקופה קשה, וזה לא תמיד טוב לאנשים. דברים היו די קשים עבורנו אפילו בלי הרציחות הללו מאז שהקסמהדרין קיצצו לנו בכוח האדם. רק שני אוכלי מוות עוד במעקב; הם חושבים שאנחנו פשוט נעלמנו לגמרי ונשאיר הכול לאוכפים."

נוויל הסתכל ברשימה, ושם לב לעוד שני תיקים שהארי לא דיבר עליהם, למרות ששניהם סומנו כבדרך למשפט. הוא יצטרך לשאול את זכריה אם גם באלו הוא אמור לטפל. "אוכל לטפל בזה, לגמרי. מתי אוכל להתחיל?"

הארי הפך את הפנקס ושם אותו בכיסו, מושך בכתפיו. "מחר, אם ממש תרצה, אבל אני חושב שתרצה לקחת כמה ימים כדי -"

"מחר," הוא קטע אותו בגסות, ואז שינה את הנושא לפני שהארי יוכל לפקפק בו. "יש עוד משהו שאני צריך לספר לך, אבל אני צריך שקודם תבטיח לי משהו."

המבט שעבר בעיניו של הארי היה כמעט בגידה, ופיו התהדק, גבו הזדקף, ונוויל הבין שהוא חשב שהוא כבר משתמש בנדיבות שלו כדי למצוא פרצות. "תלוי."

הוא הסתכל בעיניו של הארי בשוויון נפש, ושמר על עצמו פתוח וכנה כמה שיכול היה. "זה לא קשור למינוי שלי, האר - אני מניח שאני צריך להתרגל לקרוא לך 'אדוני', לא?"

"אתה לא חוזר עד מחר, ועדיין, נוו, אלא אם זה משהו ממש רשמי, אני לא מנהל דברים באותה הצורה של רוברדס." הוא עדיין לא הוריד את המגננה, אבל הוא הושיט את ידו מעבר לשולחן כדי להניח יד חברית על נוויל. "הארי, זאק, טוני, דמי, סז, בריאן. (4) ג'סטין ורון במילואים, אבל אני אנסה להחזיר גם אותם. יש מעטים מדי מאיתנו כדי שיקראו לנו ההילאי פה ואדוני שם." עיניו הצטמצמו. "אבל לא משנה אם זה 'הארי' או 'פוטר' או 'אדוני', מה אתה רוצה שאבטיח לך לפני שתספר לי את מה שזה לא יהיה?"

נוויל נשם נשימה עמוקה, וקיווה פתאום שלא היה אומר כלום אחרי הכול, אבל ידע שזה היה מאוחר מדי. "תבטיח לי שתיקח את מה שאני עומד להגיד לך כהצעה של חבר ולא כניסיון לעבוד עליך."

"עכשיו הפכתי מלחוץ לממש לחוץ. זה קשור לפיניגן, לא?"

"הוא לא פג -"

"די!" הארי עצם את עיניו, ולחץ בכפות ידיו עליהן מתחת למשקפיו לפני ששוב הסתכל על נוויל, קולו רך. "אל תגיד לי שאתה עומד לבקש ממני להפר כאן נהלים. בגלל שאני חייב לו את החיים שלי, את של ג'יני, של רון, של הרמיוני… אל תנצל את מה שאתה יודע שאני מתכוון לסלוח לו."

"זה שום דבר שהוא עשה," הפעם, נוויל היה זה שהושיט יד מעבר לשולחן ולחץ את ידו של האחר לחיצה מהירה ומבטיחה. "אבל הוא רוצה להציע לך משהו, הארי."

"אז למה שלא ישלח לי ינשוף?"

"כי הוא לא רוצה את זה בכתב, והוא לא סומך על הפה שלו שלא יפגע בזה שיבקש ממך בעצמו. אולי תסלח לו על הכול, אבל הוא עדיין קצת כועס עליך, בין אם זה הוגן או לא."

הארי צחק במרירות. "אני חושב שהוא לא מחבב אותי כבר מלפני שלוש עשרה שנה. (5) אני לא יכול להגיד שהופתעתי… הוא נראה כמו סוג הבחורים שינטרו טינה. אבל הוא מציע לי משהו, אתה אומר?"

"זאת עסקה פשוטה," המשיך נוויל במהירות, ועצר את עצמו מלהיכנס לוויכוח לא קשור בנוגע למה בדיוק מי חשב על מי. עכשיו לא היה הזמן, ושני אלו יוכלו לפתור את זה בינם ובין עצמם אם זה באמת צריך לקרות. מתווך לא שיפר כזה דבר. "אם הוא יביא את הרוצח, תקצרו לו את העונש. הוא הציע את זה אחרי שביקשתי ממנו לקחת את המשפחות של צ"ד ללוך… וזה כולל את הילדים שלך, דרך אגב."

"את האחרון אני מבין," הארי הסכים, ואז גבה אחת כהה התרוממה במה שנוויל לא הבין אם היה ספקנות או עניין. "אבל הרוצח… הוא יודע מי זה?"

"לא," הוא הודה, "אבל יש לו הרבה ניסיון בלאתר אנשים בצד האפל של החוק שלא רוצים שימצאו אותם."

"לא טוב אם נקבל את החשוד שלנו בחתיכות קטנות."

"הוא יהיה חי, את זה הוא הבטיח."

הוויכוח היה רק להלכה; הוא כבר ידע מה תהיה התשובה, אבל נדמה היה שהארי שקל את זה יותר ממה שציפה, וכשדיבר לבסוף, נוויל הרגיש את פיו נפער בתדהמה. "תגיד לו תודה, אבל זה יהיה המוצא האחרון שלי. רק אם לא יהיה לנו סיכוי לעשות את זה דרך הערוצים ה'נכונים'."

"אני…" נוויל הניד בראשו, מנסה להתאושש. "חשבתי שתגיד לא."

"אני לא אוהב שמישהו מתגנב במשמרת שלי ומשאיר שובל גופות מאחוריו," אמר הארי בקדרות. "וחוץ מזה, המניעים שלי לא טהורים."

עכשיו היה תורו של נוויל לחשוד. "למה אתה מתכוון?"

"שנינו יודעים שפיניגן לא סוציופת, אבל הוא כן היה מדהים במה שעשה. זה דרש משמעת, וזה דרש המון אומץ. אם יוכל ללמוד לעבוד בתוך החוקים שלנו - חוקי המשרד - כמו שהיה עם אטרסון -"

נוויל הרים את ידו, וקטע אותו באמצע המשפט. "אין סיכוי, הארי. אני רואה לאן אתה חותר, אבל לא. בהנחה שלגמרי סלח לך, היום בו אוכל לדמיין את שיימוס פיניגן עונד תג של המשרד הוא היום בו גובלינים יחלקו זהב ברחובות. אלו לא היו 'החוקים של אטרסון', זאת הייתה התוכנית שלהם, ו -"

הוא נקטע בידי קראק חזק, ושני האנשים הסתובבו כדי לגלות את אנתוני עומד ממש בתוך דלת הסלון, קצת אדום כשהעביר את ידו במהירות בתלתלים הכהים. "סליחה שאיחרתי. לקחתי קצת עבודה הביתה ודי איבדתי את תחושת הזמן."

"שב, טוני," הארי החווה בידו, והוציא כיסא שלישי. "אני חושב שאנחנו בדיוק עמדנו להגיע אליך בכל מקרה, אבל קודם… כדאי שתדע, נוויל מחדש את השירות שלו אצלנו."

אנתוני חייך, והצדיע לו הצדעה קטנה כשהתיישב ביניהם. "חשבתי כך, חבר. ברוך השב." החיוך הפך לסימפטי, וקולו התרכך בכבוד. "מצטער על ההורים שלך… אני יודע שמילים לא אומרות כלום, המפקד, אבל אני רוצה שתדע שאני אעבוד איתך על זה כאילו הם היו שלי. נתפוס אותו."

"לא לתיק הזה, טוני," תיקן הארי ברכות. "הוא לוקח את התיקים של זאק כדי שהוא יתפנה אלינו."

"אה." אנתוני זז באופן מוזר, אבל התאושש כמעט בבת אחת. "הוא ממש טוב; נועץ שיניים בתיק כמו מנטיקור (6). ונחזיר גם את המילואים, כן? ג'סטין ורון?"

"אני חושב שחמישה אנשים יהיו יותר ממספיק כדי לסחוט כסף מהקסמהדרין," אמר הארי במרירות, ואז הנהן בראשו אל אנתוני במבט שואל. "יש התקדמות?"

"כרגע סיימתי לעבור על הזכרונות של הרמיוני," המעבר של אנתוני לקשיחות עניינית היה קצת מטריד. "אין סימן לשינויים, אבל זה רק מעמיק את החשד שלנו. היא ושיימוס היו האחרונים שראו את הלונגבוטומים בחיים, והם היו ביחד איתם. שלושים ושבע דקות, אז היא הייתה עייפה, והם נתנו לה לישון. הרמיוני הייתה היחידה שנגעה בידית - היא עדיין תיעדה אותה כאחרונה לפני שהמרפא מונרו גילה את הגופות - והיא שמעה אותה נסגרת לגמרי כשעזבו."

"עוד אזהרות ממנה?" היה קל ממה שחשב לשמור על קולו יציב, אבל נוויל הרגיש את הדחף של משהו מאוד מסוכן מתחת לשליטה בנוגע להוריו. "משהו שאולי אמר שהיא יודעת שהיא בסכנה? המילה -" קולו נשבר ובגד בו, אבל הוא עבר את זה, והוקל לו שאף אחד מהאחרים לא הראה סימן ששמע זאת. "המילה האחרונה שלה הייתה 'להתראות'. אתה חושב שהיא ידעה?"

"לא היו סימנים לכך," אמר אנתוני בעדינות. "המעט שהרמיוני ושיימוס כן הצליחו לקודד פשוט אמר שהיא חיפשה אותך."

ההצהרה הפשוטה פגעה בו כמו קללה בבטן, אבל הוא בלע את רוקו, ומיהר במקצועיות קרירה משלו שקיווה שלא תישמע גרועה כמו שהייתה. "אבל אם האזהרה שלה אליי אתמול הייתה קשורה לדמבלדור, זה קשור ל -" המחשבה על היומנים הציתה משהו, והוא הרים אצבע כדי לעצור את השיחה כשחיפש במהירות בגלימתו, והוציא לבסוף את הספר הקטן ששיימוס נתן לו וזרק אותו על השולחן לפני אנתוני. "ואם מדברים… זה היה אחיה."

אנתוני הרים אותו, סובב אותו בידו, והוא ראה את המעבר מבלבול לצער חדש כשהעיניים הכהות זיהו את ראשי התיבות של לבנדר. "אחיה?"

"המדליף בצ"ד שמצאתם אצל סקיטר," הסביר נוויל. "זה בא מפה; אחיה נתן לסקיטר להסתכל בו לכמה שעות בתמורה לערימה הגונה של אוניות."

סומק עלה בעורו, והיה מוזר לראות שנאה כזאת ברורה על פניו המאופקים בדרך כלל של אנתוני. "הכלבה הזאת!"

"אני לא רוצה להגיד שהגיע לה, כי רצח זה קצת יותר מדי," נוויל לקח שוב את היומן, והחזיר אותו אל כיסו בזהירות כזאת עד שכאילו יכול היה להחזיר קצת מכבודה העצמי ופרטיותה האבודים של חברתו במחווה, "אבל אני גם לא בוכה שהכתבה האחרונה שלה לא פורסמה."

אנתוני נשם נשימה עמוקה, ולמרות שזאת לא הייתה אותה מקצועיות מוקפדת כמו קודם, הוא כבר לא נראה כאילו עמד לרדוף ולקלל את המתים. "אני עוזב את היומנים עכשיו, אם כבר; יש לי כיוון חדש. אני עומד לנסות לראות אם אוכל למצוא סימן לכך שהספרים האחרים שגנבנו הופיעו בשוק השחור, ולאמת או לבטל את המקוריות שלהם בצורה הזאת. יש כמה אספני ספרים נדירים שחייבים לי אחרי שתפסתי אותם עם ספרי קסם אפל שלא היו אמורים להיות בידיים פרטיות." הוא עצר, והסתכל אל הארי בחצי-חיוך מבויש במעט. "למרות שהרמיוני אמרה משהו… זה לא רק נוויל שמקשר בין הקורבנות שלנו."

"אה?"

"דמבלדור. כל שלושת הלונגבוטומים וג'ונס היו במסדר המקורי, וריטה ממש כתבה ספר עליו. והם התחילו ליפול ברגע שהיומנים התחילו להופיע."

פיו של הארי נפער, נסגר, ואז הוא הוריד את משקפיו והניח אותם בצד לפני שקם והלך לקיר הקרוב… עליו הלם במצחו כמה פעמים. נוויל היה צוחק אם לא היה בא לו לעשות את אותו הדבר. "נוכל לחלוק את כובע הטיפשות," אמר אנתוני בצער. "גם אני לא חשבתי על זה. לא קראתי את הספר המטומטם של ריטה (7), אז החמצתי את הקשר."

"אני קראתי אותו." עוד פגישה בין המצח לקיר. "מההתחלה." בום. "עד." בום. "הסוף." בום. "ברור שהרמיוני…"

"הארי, אני מבין מאיפה אתה בא, אבל אתה במרחק של עוד שלוש נגיחות לפני שמימזי תתעצבן עליך, ואנחנו לא צריכים את זה," נוויל הזהיר. הארי עצר מיד, וחיכה עד שכולם ישבו שוב והוא היה בטוח לגמרי שלא עמדה להסתער עליהם גמדונת בית זועמת לפני שהמשיך. "זה כיוון טוב, אבל אני לא רוצה לקחת סיכונים שזה לא אני. עד עכשיו, זה תקף לשנינו, בהתחשב במה שריטה עבדה עליו כשנהרגה."

"ג'ונס -" אנתוני התחיל, אבל המבט של נוויל עצר אותו.

"הייתה החברה הכי טובה של אמא שלי. יש תמונות של מג ושלי משחקים כתינוקות."

"בסדר, אז צריך לעבוד על שני הכיוונים באותה צורה." אנתוני הוציא את הפנקס שלו, ונפנוף בשרביטו הפך את החוד לקצה המוכתם בדיו של עט נוצה. "אם זה אתה, נוויל, איפה היית חושב שיכו עכשיו?"

"תלוי אם הם מנסים למנוע ממני גישה לעבר או סתם לפגוע בי." זה היה מוזר, אפילו קצת מפתיע עד כמה קל היה ליפול בחזרה לזה. הוויכוחים, המקצועיות של מחלקת האליטה, ההתלהבות המוזרה והמסוכנת שבקידוד רמזים ומציאת דפוסים בייאוש. "אם זה הראשון, אז אני חושב על כל מי שהכיר את הוריי. אם זה השני… כל אחד עם אונייה שאי אפשר לבזבז. בראש הרשימה הראשונה כנראה יהיו הוויזלים, ושיימוס בשנייה."

"אם הם ירדפו אחרי פיניגן, הם לגמרי מטורפים," אנתוני הזעיף פנים, אבל הוא כבר התחיל לרשום. "ועדיין, הם כבר נכנסו למחלקה שמורה בלי להשאיר עקבות, שלא לדבר על כך שהיו מוכנים לתקוף באור היום ברחוב ציבורי."

"מה שהכי מטריד אותי הוא שעדיין אין לנו מניע, לא משנה אם הקשר הוא נוויל, דמבלדור, או מישהו או משהו אחר שאנחנו עוד מפספסים." הארי סובב את שרביטו בין אצבעותיו, ונשען לאחור בכיסאו כדי לשים את רגליו על המסעד בצורה שהייתה מכעיסה את סבתא. "אלו מכות נקיות, כמעט חסרות רגש. אבדה קדברה ישירה, בלי עיכובים, בלי עקבות, בלי עינויים או סימן למאבק או חקירה קודם, ואין לנו שום מושג למה." הוא נעצר, ואז הצביע בשרביטו אל אנתוני. "בוא נתחיל עם ארבעת הגדולים."

אנתוני הנהן, ומנה את כולם על אצבעו. "כסף, אהבה, כוח וטירוף."

"מי ירוויח מהצוואה של סבתא שלך, נוויל? אם ההורים שלך מתים? מישהו שהוא לא אתה?"

"לא, ואם משהו יקרה לי, יש קרן שתטפל ברכוש כל עוד מימזי חיה, אבל השאר ילך לקדוש מנגו. אני היורש היחיד." נוויל עבר על הצוואה בראשו שוב, כדי לראות שלא פספס כלום, ומשך בכתפיו. "בסדר, גם הילדים שלי יירשו, כמובן, אבל עם כמה שפג יכולה להיות אכזרית לפעמים כשמעורבים ממתקים, אני חושב שזה קצת מסובך לילדה בת ארבע. חוץ מזה, יש לה אליבי. גם לאחים שלה."

"בלי לפגוע," אמר אנתוני במחשבה, "אבל אני לא רואה שני חוסים נשואים שהיו כבולים לבית החולים ואלמנה זקנה מעורבים ביותר מדי משולשי אהבה אלימים."

"אולי לא עכשיו, אבל מה עם משהו כמו סנייפ?" ההתלהבות של הרעיון הפתאומי הייתה ברורה בקולו של הארי, אבל השניים האחרים לא יכלו שלא להסתכל עליו כאילו השתגע לגמרי.

"סנייפ?"

"מרלין," נוויל נהם, "בדיוק מה שצריך! עוד אנשים מתים!"

הארי ביטל את שניהם בנפנוף כועס של ידו, וכבר פיתח את התיאוריה החדשה שלו. "הוא היה מאוהב ב - אובססיבי לאמא שלי, ודמבלדור סחט אותו עם זה. מה אם קיבל את הרעיון ממישהו אחר? מה אם עשה את זה קודם, והיה לו עוד מודיע בשירותו אצל אוכלי המוות או המשרד? מה אם היה מישהו שרצה את אליס - או את פרנק, אולי - והם חששו עכשיו כשהיומנים הישנים יוצאים, אבל הם לא יכלו לשלוט בזה, אז הם מנסים לחסל עדים שיאמתו או יכחישו את היומנים ואת ה… מה שזה לא היה. רומן, אובססיה חד-צדדית, מה שלא יהיה. לשמור על כך בתור שמועה, בעיקר אם הם בעמדת כוח עכשיו -"

"ועומדים להתעסק עם הבן שלו או שלה במסגרת אותו הכוח," סיים נוויל, מתרשם. בזמנים כאלה היה קל לראות שלא שמו המפורסם השיג להארי את תפקידו. החושים של האיש היו חדים. "שלא לדבר על כך שאם הייתה לי חצי מההשפעה שאנשים חושבים שיש לי, בטח אוכל לפגוע בהם די חזק אם אחשוב שהייתה לי סיבה לשנוא אותם."

"כוח. מספר שלוש בארבעת הגדולים," הסכים אנתוני בנחישות. "גם רמזים לארבע. אני חושב שאולי יש לנו את המפתחות לכישוף."

"לאמא שלך היה יומן, נוויל? או לאבא שלך?"

"פעם רציתי שיהיה, אבל לא. לאמא שלי היו כמה שניסתה להתחיל כילדה, אבל הם מעולם לא נמשכו מעבר לעמוד הראשון בו נשבעה שהפעם היא באמת מתכוונת להמשיך אותו."

"אם היא הייתה החברה הכי טובה של אמא שלך, ג'ונס הייתה יודעת אם הייתה לה מאהב," הארי מלמל, חצי לעצמו. "וסוג כזה של שערורייה הוא בדיוק מה שריטה אוהבת אם היא ניסתה למצוא משהו יותר עסיסי עליך ממה שלבנדר יכלה להציע. וקליק, קליק, קליק, הנה הקשר. כל החמישה."

נוויל קימט את מצחו, לא אוהב את הצעד האחרון בכלל. "אמא שלי לא הייתה בוגדת ב - "

"אני לא חושב כמו חבר שלך," הארי צעק, "ואתה לא יכול לחשוב כמו הבן שלה. אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שהכרנו את ההורים שלנו (8), נוויל."

"אנשים לא משתנים כל כך," הוא מחה, "וסבתא -" נוויל עצר כשמשהו עלה בראשו, משהו כל כך רע עד שלא רצה להגיד אותו, אבל שניהם הסכתלו עליו, והארי צדק. זה לא היה הזמן לחשוב שהכיר מישהו. "הארי, ביום בו סבתא שלי מתה, קרה לי משהו ממש מוזר."

"בחיים שלנו," אמר הארי בעצב, "זה לא דבר טוב לשמוע."

"דראקו מאלפוי בא לבקר אותי."

אנתוני התרחק, עיניו רחבות. "גבוה, חלקלק, ממש בלונדיני, אהב לחקות נמיות בבית הספר?"

נוויל הסתכל עליו במבט עייף, ונאנח. "כמה דראקו מאלפוי אתה מכיר, טוני?"

אבל הארי כבר המשיך… אם בכלל נבהל לשמוע על הביקור החריג. "מה הוא רצה?"

"ברית. 'לקחת אותי תחת כנפו' וללמד אותי את המנהגים בקסמהדרין בתמורה למילה טובה. לקח אותי לאחוזה, ממש ניסה לגרום לי לחבב אותו, אבל לא הייתי במצב רוח להקשיב באותו היום." לרגע, הוא שקל לחלוק את התגלית על חנה, אבל החליט שלא. אפילו בין חברים, זה לא פגע לשמור על כמה קלפים לעצמך.

"הוא צעיר מכדי להיות איש המסתורין שלנו," אמר הארי. "הוא מבוגר רק בכמה חודשים מאיתנו."

"אבל הוא עשה עניין גדול מכמה המצב שלו רעוע, והוא היה מאוד כנה בנוגע לכך, לפחות." נוויל עשה פרצוף, בקושי מסוגל להאמין למה שעמד להגיד. "אבא שלו בדיוק בגיל הנכון, ואם יש משהו שיכול לגרום לי לשנוא את דראקו יותר ממה שאני כבר שונא, זה לגלות שלאבא שלו היה רומן או שהוא כפה את עצמו על אמא שלי."

הארי שרק שריקה חלשה ומתרשמת. "בוא נתפלל שאתם לא חצי אחים."

"מעולם לא הייתי אסיר תודה כל כך שאוכל להגיד שיש לי את האף של פרנקלין לונגבוטום."

הייתה שתיקה ארוכה וכבדה, ואז הארי הנהן, מזדקף בכיסאו שוב, ופניו הביעו את מה שנוויל זיהה כסמכות שעקפה את החברות כדי לצוות ולא לבקש. "תסכים להצעה שלו."

"אוי, מרלין, חששתי שתגיד את זה."

"תשתמש בזה," הארי המשיך במהירות. "תגיד לו ששינית את דעתך, שזה מאוד זעזע אותך, שאתה צריך את המומחיות שלו לפני שעוד משהו נורא יקרה. אני עדיין לא רוצה שתהיה על התיק הזה רשמית, אבל מאלפוי הוא חשוד לגמרי עכשיו, ואם יש לי סיכוי כזה להכניס אותך למבצע חשאי איתו, אני לוקח. תהיה התלמיד התמים, הנחוש והשמח עד כמה שתוכל לסבול את זה."

"אני לא ארביץ לו," אמר נוויל בכניעה. "יותר מזה, והוא ידע שמשהו קורה."

אנתוני הטה את ראשו קצת, כמעט מסתיר את השעשוע. "חשבתי שהארי, רון והרמיוני הם אלו שהרביצו לו?"

"בסדר, אז פשוט תקפתי אותו עם צמחים, אבל אם אני ארסן את עצמי, זה עדיין יספיק. אולי אתן לו לחיצת יד."

"התקפת הצמחים המעוותים," צחק הארי. "זה נשמע יותר כמוך."

החיוך נעלם, עט הנוצה המאולתר שוב זז במהירות כשאנתוני חשב בקול. "אתה יודע, הארי, אולי הוא סומך על הטינה שלך כדי שיהיה בטוח."

"לחשוב שאני לא אשים אותו ברשימת החשודים כמה שצריך כדי שזה לא יראה אישי… אני מבין אותך." הארי עשה רעש נגעל, ואז החזיר את עצמו למסלול. "הוא טועה. הוגוורטס הייתה לפני המון זמן. זה לא על לקרוא להרמיוני בשמות, ואני עדיין חושב שהוא חרא פחדן וחלקלק שממש מסוגל לרצוח, אבל אני לא לוקח סיכונים. ניקח את הילדים הלילה, ואני גם אשלח את ג'יני. היא לא תריב כל כך כי היא כל כך קרובה ללדת."

אנתוני הרים את מבטו, סקרן. "לשלוח אותם ללוך?"

"כל המשפחות של צ"ד, אם אפשר," אוסיף נוויל. "שיימוס וסו הסכימו לשמור עליהם בינתיים, ובעצם, אשתך הייתה צריכה לקבל את הינשוף בזמן שאנחנו יושבים כאן."

"אני אשלח את לי, אסה ופי לשם בבוקר." אנתוני קם מהשולחן, והחליף את הפנקס והשרביט כשהסתכל אל שני הפרצופים האחרים. "אם לא אכפת לך, אבל, בהתחשב בזה, אני אצטרך לקחת כמה זמן שאפשר כדי לנסות ולהסביר את זה לבנות בצורה שלא תכעיס אותן, אז אני אצטרך ללכת עכשיו. נתראה מחר במשרד, נוויל? שוב בירוק?"

נוויל נאנח, ותהה אם יוכל לשלוח את מימזי לאסוף את התלבושת האחידה שלו. הוא לא רצה ללכת שוב לקלחת, אבל החלופה היחידה הייתה לראות אם יוכל ללבוש… לא. הוא אפילו לא היה מוכן לחשוב על כך. למרות שזה בטח יתאים לו (9).

למזלו, לפני שחוסר התגובה שלו נקלט, הארי הרים יד. "לפני שתלך, טוני?"

"כן?"

"בפעם הבאה, אל תשקר."

הארי חייך, אבל התגובה עקרה את נוויל מהמחשבות על הארון למעלה שסירבו לעזוב. "לשקר?!"

"היית עסוק בעבודה, אמרת? באמת! כולנו גברים נשואים." הארי הנהן בחשיבות למטה, וכשעיניו של אנתוני עקבו אחריהן, בהתחלה הוא נהיה חיוור, ואז ממש אדום. "החיים האישיים שלך הם עסקים שלך, אבל אני לא חושב שאתה מספיק גמיש כדי למרוח ליפסטיק על כפתורי המכנס שלך.

לכמה שניות, אנתוני לא הצליח למצוא תשובה, אבל פשוט לא הייתה לו אף אחת, ולבסוף הוא פתר את עצמו במחווה מנומסת לפני שהתעתק, והשאיר את הארי רועד מצחקוקים לא הילאיים. נוויל היה חייב להודות שהיה קרוב לכך בעצמו, אבל הוא עדיין השתמש במבט הכי נוזף שיכול היה לגייס. "זה היה מרושע."

"זה היה הוגן." הארי נשם נשימה עמוקה והתאפס. "הוא מצא זוג של של התחתונים של ג'יני במגירת השולחן שלי בשבוע שעבר." עוד צחקוק מתחת לנשימתו, אבל אז השעשוע נעלם לגמרי, וכשהרים את מבטו שוב, עיניו התרככו. "העסקים הרשמיים נגמרו, בסדר?"

היה משהו בצורה בה אמר את זה, ונוויל התרחק לאחור, לא בטוח. "כן. אני כן אהיה שם מחר, אבל."

"כמובן שכן. נוו, כשאתה נותן את המילה שלך, מבחינתי כבר עשית את זה, לא משנה מה." את המחמאה הוא אמר כאילו כלום, ולמרות שגם הארי נעמד, הוא בכלל לא נראה כאילו רצה לעזוב. הוא התעסק בשרביטו פתאום, ואז שם יד אחת על הכתף של נוויל, והסתכל בעיניו בכל כך הרבה חמלה עד שהסיט את מבטו. "זה לא משנה את מה שקרה. זה לא מרגיש נכון להשאיר אותך כאן לבד."

"אני לא אהיה לבד," התחמק נוויל. "יש לי את מימזי, ו -"

"נוויל…" הארי הקיף את השולחן כדי להתכופף לפני הכיסא שלו, והתכופף מתחת למבטו המושפל כך שלא יכול היה להימנע יותר מהעיניים הצורבות הללו. "אני לא זוכר את ההורים שלי, אבל אני זוכר את סדריק, את סיריוס, את דמבלדור, ואני יודע שמה שכאב יותר מכל דבר אחר היה שלכל הצער והבלבול והכעס לא היה שום מקום ללכת אליו פרט לחדר שינה ריק בדרך פריווט. אל תחשוב שאני אחשוב שאתה חלש או -"

"לא. אני בסדר." החיוך עיקם את פיו כאילו שבר אותו, וכששם את ידיו על אלו של הארי, הוא לא באמת רצה לעזוב, אבל המילים יצאו מפיו בקלילות כזאת עד שנדמה היה שבאו ממקום אחר לגמרי. "גם לי היה אובדן לפני כן. אני יודע איך להתמודד עם זה, אבל תודה לך על ההצעה."

הארי לא נראה כל כך משוכנע, אבל עדיין נעמד, והתרחק כדי לתת לעצמו מקום. "פלו. שלח פטרונוס. לא אכפת לי אם זה ארבע לפנות בוקר. אם תצטרך - אם תרצה כל דבר…"

"אני בסדר, הארי. נתראה מחר."

"מחר."

מבט אחרון ועצוב. סיבוב. קראק. לבד.

"אני באמת בסדר," נוויל נעמד, ודחף את שני הכיסאות האחרים שוב מתחת לשולחן ונופף בשרביטו כדי לגרש את שאריות הקפה מהספלים ולדחוף אותם לערימה עבור מימזי. "אני עסוק. עסוק זה טוב. ומחר אני אחזור למד -"

צמר ירוק וכפתורי ארד זוהרים בארון של סבתא למעלה. הפנים היפות של חנה בהבנה של אם כשהסתובבה אליו. המדים של אבא שלך, נוויל. היא שמרה עליהם במצב מושלם הוא יכול

ללבוש את זה מחר.

ללבוש את זה מחר.

מחר.

אולי הוא לא היה בסדר.

נוויל עצם את עיניו, ולחץ אותן כל כך חזק כך ששום דמעות לא יכלו לצאת כשנשען על השולחן, והסתכל למעלה אל התקרה בתחינה עיוורת למישהי שלא יכלה לשמוע אותו ממילא. "חנה." קולו נשמע כאילו הוא לא השתמש בו כבר מאה שנה, לחישה צרודה וחבולה. "חנה, תחזרי. אני מצטער, אהובה. אני… אוי, מרלין… אני צריך אותך."

זה לא היה נכון. אנוכי ולא נכון ולא הוגן, כי אפילו אם הייתה יכולה לשמוע אותו, היא לא הייתה יכולה עוד לחזור. היה שם בחוץ מישהו שרצח, שכבר לקח, והדבר הנכון לעשות היה לשלוח אותם משם. אפילו אם לא ידע איפה היו. אפילו אם הרגיש שאיבד גם אותם, ומה אם כן? מה אם לעולם לא יראה אותם… לא. לא!

הוא הניד בראשו בזעם, כאילו יכול היה ממש לזרוק את האפשרויות הנוראיות מפיו. אם הם יעשו את זה את זה, אם הם יהיו חזקים מספיק, טובים מספיק, חכמים מספיק, אמיצים מספיק, הוא יוכל לקבל את כולם שוב בחזרה, בריאים ושלמים ושמחים, ואם לא, זה לא יהיה חשוב, כי הוא ידע בביטחון שזה אמור היה להיות הרבה יותר מטריד שלא יהיה שום דבר שימנע ממנו להשתגע ממש.

להעיר את התאומים כשהשמש בקושי חמה ועוברת דרך הכילות בדוגמת הברווזים של חדר הילדים, ללטף ראשים קטנים ורכים ולשיר שיר בוקר טוב טיפשי שאמה של חנה שרה לה ולא להצליח לא לחייך כשהם נפרדו מהקשר של האיברים השמנמנים שלא היה אכפת לו אם היו במיטות נפרדות. קמטי הריכוז הקטנים בעיניו של ארני כשמעך בכל ידו תפוח אדמה והרים אותו אל פיו. המבטא היורקשיירי שלו והמבטא הקנטי הרך יותר של חנה מתערבבים במילים שלהם באקראיות של ילדים. איך לראות את החיים שיצרו כמעט מחק את הזכרונות של אלו שלקח.

זה כאב. זה כאב והוא לא רצה, אבל זה היה מה שאיבד לעכשיו ואחר כך… מעבר לו היו עטיפות ממתקים בערימה עמוק במגירת חדר השינה שלו. מעבר לו הייתה האחיזה בסיכת הכובע הארוכה עם הפנינה של סבתא כשהתכוננו ללכת לשוק. מעבר לו היה התואר שכפה על עצמו שכל השאר היו שומעים אותו בקרירות, אבל שאמר "המפקד" ביותר אהבה וגאווה מאשר שרוב הבנים אי פעם שמעו "בן". מעבר לו היו דמעות של אפשרויות שהלכו וידיים דקות כמו ציפורים שעטו את הצמר הכחול של חיל האוויר. מעבר לזה היה "שלום".

מעבר לזה היה מה ששום דבר לא יוכל להחזיר אי פעם.

כילד, הוא חשש מסופות הרעמים שהשתוללו בדיילס כל הקיץ. כשהשמיים הקדירו והרוח החלה, הוא התחבא מתחת למיטה שלו או בארון, רועד ממה שנדמה היה כל עוצמת הטבע מול בית קטן אחד, וילד אפילו קטן יותר שבכלל לא היה לו קסם. סבתא חשבה שזה היה פחד מגוחך, אבל הוא עדיין זכר את היום בו משכה אותו, בוכה ומתחנן, מחוץ למחבוא שלו ומחוץ לבית כדי לחוות את הסופה בכל זעמה. הוא היה מוכה אימה בהתחלה, אבל לאט, כשהגשם החם הכתים את שניהם, הוא ראה את היופי והמלכותיות שבה, וגילה שאין שם שום דבר, אחרי הכול, לפחד ממנו.

אבל זאת הייתה סופה שונה, ולמרות השנים שעברו, הוא שוב חשש. הוא יכול היה להרגיש את זה בא, נבנה, כואב בדמו וחזק בגבו, מוציא כאב טרי מהצלקות, גורם לידיו לרעוד כשתפס בקצה השולחן, מתחנן, מבקש מעצמו לשמור על שליטה.

הוא לעולם לא השתחרר, לא באמת, לא מאז, ולא היה אכפת לו. מה שהיה עכשיו, מה שהפך אליו במערה ההיא לא שינה ביום יום, אבל הוא ידע שהאימונים שלו עם דאנו השאירו לו כוח ששינה את העונות, וזה היה שם מול הייפחות של הילד כמו סופת רעמים בדרך.

הוא השתנק, ציפורניו מסמנות את העץ, אבל לא היה אף אחד חוץ ממנו שיעצור אותו, והוא היה חייב. הוא היה חייב. הוא ציפה לדמעות, צער היה הגיוני, אבל השיגעון החלול והצווחני הזה לא היה משהו נכון. הייתה לו יותר מדי אחריות, היה יותר מדי דברים שהיה עליו לעשות, ואפילו אם לא ירעיד את כל כדור הארץ, זה לחלוטין יספיק כדי לקרוע אותו לגזרים, להטביע אותו מתחת, ואם אי פעם רצה לראות שוב את משפחתו…

כשהוא שוב פקח את עיניו, הוא בלע את רוקו כאילו נחנק למוות, והרים את קולו ברוגע שהיה שקר מוחלט. "מימזי?"

הגמדונת הקטנה הייתה שם מיד, והופיעה בצליל שנשמע כמו ברק עד שקפץ, הבעת פניה רכה מדי, נאמנה מדי, ופניה דומות מדי לשל סבתא. "אדונילי נוויל צריך משהו?" היא עצרה באמצע הקידה, ומיהרה ללטף בידה את רגלו כדי להרגיע. "אה, מימזי מבינה… מימזי רואה. אדונילי נוויל מתגעגע -"

"אני בסדר, מימזי." הרוגע בקולו הדהים אותו, וגם ההשתקפות של הפנים הקצת עצובות שהציצו אליו מחלונות חדר האוכל. חנה תמיד אמרה שהיה שקרן נורא. היא טעתה כל כך. "אבל האם תוכלי לעזור לי ולחברים שלי עם משהו?"

עיניה הצטמצמו בחשד, מחפשות בפניו, אבל לבסוף היא גמרה את הקידה שהחלה בה קודם. "כל מה שאדונילי נוויל יצטרך, בוודאי."

"מעולם לא פגשת את חברי שיימוס, אבל את מכירה את אשתו. סוזן?"

היא חשבה לרגע, טופחת על סנטרה העגול בקצה אצבע אחת. "היא זאת שגבירתילי הביאה לפה בלילה הרע, כן? שעוזרת לכל החיילים של אדונילי נוויל ויש לה שיער יפה-יפה?"

"בדיוק," נוויל הנהן. "היא חיה בחווה בסקוטלנד, והיא מוגנת בקסם ממש חזק, אבל את תוכלי להגיע לשם כי את שייכת לי, והם שומרים על כל הילדים של החברים שלי, אז הם יצטרכו קצת עזרה."

להפתעתו, מימזי היססה. "גמדונת הבית שלהם אולי לא תאהב שמימזי נכנסת, אדונילי. מימזי שמעה דברים על גמדונים סקוטיים שלא נחמדים."

"אין להם," הוא הרגיש את עצמו מחייך, ולקח את ההזדמנות כדי לתקן את הנזק שידע שהקלחת גרמה לכבודה. "חשבתי שאם מישהי תוכל להראות להם עד כמה גמדונת בית מצוינת יכולה להיות שימושית…"

"כן, אדונילי!" מימזי התחילה ללכת, אבל אז נעצרה, והסתובבה בחזרה אליו בקימוט מצח. "אם הם שומרים על כל הילדים של החברים של אדונילי נוויל, למה אדונילי נוויל שלח את המופקרת מהמסבאה ואת הקטנים עם ג'סטין פינץ'-פלצ'לי?"

לקח לו יותר מדי זמן לענות, וכשענה, הוא לא האמין שהוא זרק את הנימה הכי קשה של הפיקוד על שדה הקרב אל היצור שהיה כמעט כמו הורה עבורו. "זה לא עסקך! לכי. עכשיו."

מימזי נראתה כאילו הכה אותה, פיה נפער, והוא ראה קצת דמעות בעיניה כשנעלמה, אבל לא היה לו אכפת.

לא משנה למה זה הפך אותו, לא משנה עד כמה משהו לחש שיתחרט על כך אחר כך, לא היה אכפת לו. הוא סילק אותה, וזה היה כל מה ששינה, כי הוא לא ידע מה עמד לקרות, והצריבה במילים תוסבר בקלות רבה יותר מאשר שחרור קסם בטעות. היא הייתה בטוחה, שמרלין יבטיח שחנה והתינוקות יהיו בטוחים, והוא היה לבד בצל הסופה המתקרבת.

קצה השולחן הפך לאדמה עשירה בידיו, כשנפל אל ברכיו הקרשים ברצפה פעמו, חמים מדי, ומילאו את החדר בריח הדביק של שרף שעובר כמו דם בין החרכים. גבו פעם עכשיו, כואב כל כך עד שלא יכול היה להשתבלל ולא יכול היה להזדקף ובטח לא יכול היה לברוח ממה שמחשבותיו כפו עליו בבוגדנות.

הוא פתח נייר כסוף ביום הולדתו האחת עשרה וגילה את השרביט של אביו נח בריפוד הכותנה על הקופסה, קצת חיוך על פניה של סבתא. הוא בחן אותו בחשש, בטוח שלא יעבוד, ואז הבהלה והצחוק הנפלא מסביב כשהניצוצות יצאו.

איך שאמו התקרבה אליו בביקורו הראשון, סקרנית כמו ילד בעצמה, עיניה ריקות ולא מבינות, ואז הבהילה את כולם כשרצה לפינה, גונחת ומייללת. הם סילקו אותו משם, לא הרשו לו לחזור כמעט שנה, אבל כמה נורא היה שידע עכשיו למה. כי אם זה יימשך כל כך הרבה זמן והוא היה פוגש ילד בן שש ברחוב, הוא היה משתגע גם לזהות שבנו כבר לא תינוק עוד.

אותו החיוך של סבתא, אבל עם גאווה עמוקה יותר כשלקחה אותו לקבל את שרביט עץ הדובדבן וחד הקרן כי שרביט עץ התרזה נדחף, נופץ בחור הכהה של מסכת כסף. איך שחשב שתכעס, ניסה לשטוף את הדם מפניו, מלמל את הסיפור וניסה להחסיר כמה פרטים שיכול היה. אבל היא קראה לו גבר מאוד אמיץ. זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתמשה במילים הללו, והילד הרועד בן החמש עשרה שעדיין לא האמין שהיה חי לא זיהה עוד את האוצר הזה.

המבט הבלתי נתפס בעיניה כשסידרה את סרט מסדר מרלין על צווארו וייעצה לו איך לקוד כמו שצריך בפני הוד מעלתה. אמו מהופנטת בידי טבעת האירוסין הנוצצת על אצבעה של חנה, מזמזמת את מה שהיה נותן כמעט הכול כדי להבין עכשיו. להגיד לסבתא בהתרגשות עצורת נשימה שהם ציפו לתאומים, וידיה החזקות עדיין מכות בשלו, איך שנישקה את לחיו, שוב החיוך הזה. הם הלכו לראות את הוריו רק פעם אחת כשחנה הייתה בהריון. מונרו אמר שהשינוי הדאיג אותם. לא הנכדים שלעולם לא… לעולם לא… לעולם לא…

כמו פיצוץ רעם, הערבה פוצצה את עצמה, ואולי הבית נשאר שקט, אבל העץ המנופץ החל לצרוח.

OOO

הוא לא זכר שנרדם, אבל הזריחה עוד הייתה עזה בצבעים שלה כשהתעורר, האור החדש והחזק פוגע בפניו דרך הזכוכית המשוננת של חלונות הסלון השבורים. פיו היה יבש, גרונו ניחר, גבו תפוס מרוב פעימות כאב נוראיות, וכשקם על ברכיו, הניד בראשו וניסה להתאפס, הבחילה הפתאומית הייתה כה חזקה עד שכמעט הקיא. בשם מרלין, מה עשה אתמול בלילה?

כשהוא תופס בראשו בעדינות, הצליח נוויל לעמוד באיטיות כשעצם את עיניו מהאור הנורא, והוא הופתע לגלות שהצליח לחוות כזה האנגאובר בבית הנקי מאלכוהול להפליא של סבתא. אבל לא, זה לא היה האנגאובר, לא ממש. הטעם בפיו לא היה נכון - כמו… כמו דשא, בעצם - והוא הרגיש כל כך שחוק ברמה עמוקה יותר מאשר סתם שתייה. זה היה כאילו כל עצמותיו התרוקנו, כאילו משהו זלג ממנו, כאילו שאב כל טיפה של דם והחליף אותה במים חלשים ודלילים.

החדר אמר לו כשפקח את עיניו לבסוף. הוריקן היה זורע פחות הרס. כל הרהיטים הושמדו, חלק נקרעו לגזרים, חלק הפכו לערימת פסולת אפלה כאילו הרקיבו אלף שנה. העץ בקירות קם לחיים, והנביט ענפים עם עלים רעננים דרך הטפט ההרוס. כל שטח שהיה חשוף פעם היה בלתי נראה מבעד לשכבה עבה של אזוב, והרצפה הייתה מלאה בשכבת בוץ וחול שהגיעה עד לברכיו והייתה אמורה להיות מחוץ לבית. ומעבר לחלונות השבורים, המדשאה התפרעה. כל גינה מטופחת, כל פרח שטופל בזהירות… נעלם. זאת הייתה אדמת דיילס כפי שהייתה לפני מגע יד האדם; בראשיתית וחזקה, לא מאולפת ומלאה בצמחים שגדלו פרא.

בהפתעה, העביר נוויל את ידיו על גלימתו, ושיחק בקפלים ובכיסים לקצת זמן לפני שמצא את שרביטו לבסוף. ידו רעדה כשהצביע איתה על מה שהיה די בטוח שהיה כיסא, קולו צרוד כשניסה להטיל את הכישוף שהיה צריך להיות קל לילד. "רפארו!"

ניצוץ חלש ומסכן יצא מקצה שרביטו, אבל זהו, והוא קיבל עוד קצת בחילה, ונוויל שמע את עצמו צוחק בחולשה. "בסדר," הוא החזיר את השרביט לכיסו באנחה שכוונה לאף אחד. "הבנתי את המסר. מספיק זה מספיק."

אם רצה להיות במצב להתעתק אל משרד הקסמים בתוך - הוא בדק את שעונו, ועיווה את פניו - שעתיים וחצי - הוא צריך לעזוב את הקסם לגמרי. לאכול משהו, לשתות תה, לתת לגופו להתאושש ממה שהיה התפרצות כוח בלתי מרוסן. באמת, זה היה כמעט קל יותר ככה, והוא הניח שעליו להיות אסיר תודה. הזיכרון חזר, אבל היה מעורפל כמו הציור של סופה מרוחקת מבעד לחדר הגדול, והכי טוב בכך שהיה מרוקן מכדי להרגיש, היה שהיה הרבה דברים לעשות מאשר לחשוב.

המטבח הכי הדהים אותו, אבל זה לא היה כמו שהתעורר. למען האמת, הוא היה שלם לגמרי, אבל כשבהה בתנור, הוא פתאום הבין שלא ידע מה לעשות. שלמען האמת, מעולם לא בישל לעצמו. בכלל לא.

כילד, הייתה את מימזי, ואז את  הוגוורטס, ואז הוא גר שוב כאן בנחל עד שהתחתן, כשגר מעל מסעדה ארורה, בשם מרלין, עם אישה שבישלה נהדר ואפילו אם הייתה עסוקה תמיד היה משהו בצד שרק היה צריך לחמם, ו… זה לא היה כאילו ניסה להימנע מכך. זה פשוט מעולם לא עלה בדעתו. ועכשיו הנה אני, בן עשרים ושבע, מסדר מרלין, גווע ברעב כי השתמשתי במספיק כוח כדי לשחרר את כל זעם הטבע על החצר שלי בלילה רע, וכל מה שאוכל לעשות זה… תה.

בעצם גם לא זה. היה צריך קסם כדי להרתיח מים.

עדיין, החיים שלו לימדו אותו בעיקר איך לאלתר, וחיפוש במטבח כן השיג עבורו כיכר לחם, צלי קר, גבינה, וצנצנת חרדל. לא אוכל לבוקר, אולי, אבל הסנדוויץ' שיצא מזה היה מספיק טוב, גם אם די ריסק את הלחם כי לא ידע עם איזה סכין לחתוך אותו, גם אם הגבינה הייתה יותר נתחים שבורים מאשר פרוסות מדויקות. היה חלב לשתות, במקלחת היו ברזים רגילים, ומהר מאוד, נוויל שמח לגלות שהרגיש כמעט נורמלי שוב.

עכשיו היה רק עניין המדים שלו. למרות שהרגיש ממש חזק, הוא לא רצה ללחוץ עם מזלו על קסם כשהוא עמד לבצע התעתקות רחוקה בכל דקה, וזה אמר שהוא לא יכול היה לשלוח את מימזי לקלחת. הוא לא יכול היה להתייצב בלבוש אזרחי, גם אם הוא לא היה מוכתם בדשא וקרוע במקומות רבים, וזה השאיר רק אפשרות אחת.

כשהוא נושם נשימה עמוקה כדי להכין את עצמו, הלך נוויל במסדרון הארוך אל חדר השינה של סבתא, אבל כששם את ידו על הידית, הוא עצר. לרגע, הוא תהה אם היה שם כישוף מגן, היה כל כך קשה לדחוף קדימה, אבל לא היה שום קסם, והוא ידע שזה היה רעיון טיפשי. הכול היה בראשו, רק בראשו, והוא נתן לעצמו לוותר לזה יותר מדי כבר. הוא סובב את הידית במהירות, המתכת צווחת מאחיזתו הקשה, ונכנס אל החדר כאילו כדי לפגוש אויב.

לא היה שם אף אחד, כמובן. רק המיטה, עירומה ומוקפת בכשפי זירת הפשע. רק השידה עם משקפיה עוד שם לצד ספר שלא תגמור עוד. רק הארון בו בסוף השורה היו שני סטים של מדי הילאים לגבר. לאט, כאילו נלחם בקללת אימפריוס שציוותה עליו לחזור, נוויל חצה את החדר ושם יד אחת על השרוול.

הם כמעט היו זהים שלו. אחרי שהשתמשו לזמן קצר באדום באמצע שנות התשעים, שאקלבולט החליט להחזיר את המדים לצבע הירוק המסורתי כדי להחזיר את התדמית הציבורית של המחלקה לאחר ניצול הכוח של רידל. עוד היו זהים התג על החזה, מרקם הבד, הכפתורים עם החותם עליהם. כל כך קל היה, כמעט, לדמיין שהיו שלו. הוא ראה את ידיו זזות, אבל לא הרגיש כלום כשהוריד אותם מהקולב, פתח את הכפתורים, שם את זרועותיו בשרוולים. סגר חפתים, כשחריץ בצד אפשר לכך שהשרביט יהיה נגיש בחגורה. פס קטן של זהב. כפתורים בירך במקום במותניים. פרטים כאלו קטנים.

היה כל כך הרבה שחשב שידע, אבל זה היה שונה כל כך. התמונות סיפרו לו שהיה לו המבנה של אמא שלו אבל הגובה של אביו. זה היה באורך מושלם כאילו נתפר עבורו, אבל קצת היה מתוח בחזה ובכתפיים. הסיפורים אמרו שאביו נלחם חזק. היו טלאי ביגוד בעשרות מקומות שהיו חדשים יותר מהבד, הותאמו אליו בדרך קסם, ופה ושם הצבע דהה כשקרצפו את המדים עמוק מדי. התקווה העיקשת ומילות האחרים אמרו שאביו אהב אותו. זה היה מקום במכפלת שאצבעות קטנות ומפוחדות קרעו כשננעלו בארון בזמן שצרח ואיבד את שפיותו.

רעש צלצול חד הקפיץ אותו, והוא תפס את שרביטו, ונזכר בשנייה האחרונה שהוא לא בשרוולו לפני שזיהה את הצליל. הוא קימט את מצחו, הוציא את השעון מכיסו, ובהה בחוסר אמונה במחוגים כשהשתיק את הצלצול. רבע לשמונה? אבל זה אמר… שהוא עמד שם כבר כמעט שעה? זה לא היה אפשרי. תחושת הזמן שלו בטח השתבשה עדיין, עוד תופעת לוואי של הקסם, אולי?

לא שזה שינה. נוויל הזדקף, עצם את עיניו והתכונן בתוכו להשיג את הריכוז שהיה צריך. הוא הבטיח, ועכשיו שוב פעם הבטיח. הגיע לך יותר טוב מזה, אבא. עבדת עבור הצדק, ושאלוהים יעזור לי, אני נשבע שאביא אליכם את הצדק.

OOO

למצוא את דרכו במסדרונות המסובכים של המשרד למחלקת ההילאים היה קל כאילו התייצב בפעם האחרונה לפני כמה ימים ולא שנים, אבל נוויל הופתע לגלות שהמשרדים עצמם התכווצו. המרווח העסוק והגדול שזכר היה קטן יותר עכשיו מחדר האוכל בקלחת, המשרדים כל כך צפופים עד שבקושי היה מקום להסתובב ביניהם, והריהוט אוסף מוזר של שולחנות סדוקים וכיסאות מודבקים.

זה היה ברור, בנוסף לכך, שהארי ניהל את הדברים יותר בקלילות מאשר רוברדס לפניו, והוא הרגיש קצת מוזר לגלות שהיה היחיד במדים בין המכשפות והקוסמים שכבר התקבצו מסביב לראש המחלקה, שהתמקם על קצה שולחן קרוב לדלת. נוויל נדחס בין ג'סטין וזאק, ותהה אם שכח את השעה, אבל בדיוק אז השעון על הקיר צלצל שמונה, והארי הנהן בסיפוק, משפשף את ידיו ביחד בציפייה.

"בוקר, אנשים. יום עסוק לפנינו, וכולם רואים שחברים ישנים הצטרפו שוב אלינו כדי לעזור לנו לטפל במה שהנביא קרא לו הבוקר רוצחי אל-עד-אין דור (10)."

אנתוני עשה פרצוף. "מישהו כאן מעריץ שירת מוגלגים, מסתבר."

"באופן אישי, תמיד חשבתי שפו התרשם יותר מדי במורבידיות שלו," אמר ג'סטין באצילות. "הביאו לי את ביירון או את פלאת' (11) כשאני במצב רוח רע. חָלַמְתִּי חֲלוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה חֲלוֹם כָּלַל (12)-"

"זה נפלא," קטע הארי, "אבל העורבים לא נמצאים בזירות הרצח או ממש קשורים לקורבנות. בואו לא נשכח שזה קשור ליומנים. זה כנראה כן, אבל צירופי מקרים קורים."

היו כמה הנהונים, והוא נשם נשימה עמוקה, והצביע על נוויל. "לאלו מכם שחוזרים, אתם צריכים לדעת על התקציב שלנו. אין לנו. הייתי צריך להילחם בשיניים ובציפורניים רק כדי שהם לא יקצצו לנו בתקנים יותר, והסיבה היחידה ששמרנו על המשכורת שלנו זה כי הייתי צריך לנצל כמה דברים שאני לא בדיוק אוהב להשתמש בהם." הארי טפח על הצלקת במצחו, ואז פרש את ידיו בחיוך עצוב וכנוע. "אז בזמן שהשגתי אישור מהם להביא את המילואים כשהרוצח נמצא, אתם משלמים על ההוצאות שלכם בעצמכם, ותחלקו משרדים. נוויל עם סז, רון, אתה עם בריאן, ג'סטין עם דמי. לא החזרה הכי טובה, אבל התה והקפה עוד בחינם. הם יודעים מתי אנחנו ממש כועסים."

"קריירה בפוליטיקה לא תמיד גורמת להיגיון טוב," צחק ג'סטין, והרים את ספל הפלסטיק שלו שהיה מלא בנוזל השחור של המחלקה בהצדעה. "ואני ממש מוכן לטפל במקרים הללו וגם לתרום קצת מזומן עם צריך. זה כבוד רק לחזור."

"כבוד שחזרתם, כולכם." נוויל הרגיש לחיצה חמימה על זרועו, והוריד את מבטו כשראה את דמלזה מחייכת אליו כאילו היה אהובה האבוד. "התגעגענו אליכם. בעיקר אליך, המפקד."

לחייו התחממו מההתלהבות הבלתי צפויה, והוא ניער אותה, צוחק באופן מוזר. "תודה, דמי, אבל אני סתם נוויל פה."

"מצטערת, המפקד, הדברים לא השתנו כל כך."

היא צחקה, אבל נוויל ראה את העווית הקטנה והבלתי רצונית אצל הארי והניד בראשו, נחוש לחסל כל נאמנות מפולגת לפני שתכה שורש. "כל עוד תזכרו מי המפקד בפועל."

הארי הרים את כוס התה שלו בהכרה, מבט מלא הקלה בעיניו, אבל דמלזה חייכה אליו במה שנראה כמו קריצה מתחת לרטייה השחורה. "אני זוכרת מי נותן לי משימות."

"טוב לדעת שיש לך סדר עדיפויות, צ'יימברס," הסכים הארי ביובש, ואז הרים גליל קלף מהשולחן לידו. "ואם מדברים; התיקים מוכנים וכולם צריכים להחליף בגדים. ותמהרו. חלק מכם יוצאים עוד חמש עשרה דקות."

הנהונים, והקבוצה התפזרה במהירות אל שתי הדלתות בסוף החדר. בעבר, המלתחות הכילו רק גלימות נוספות במקרה של משימות ממש מלוכלכות, אבל הוא לא יכול היה לחשוב מה עוד השתנה לפני שהארי טפח על כתפו. "נוויל, רגע אחד? הגלימות… הן של אבא שלך, לא?" קולו נחלש, והייתה שם תערובת של כבוד והבנה עם עוד משהו שהזכיר לו פתאום שהבית של הפוטרים הושמד, ולהארי לא היו כאלה מזכרות.

המבט שלו בטח ענה טוב מספיק, כי הארי נאנח, ושם את ידיו באי נוחות בכיסים. "אני מבין. באמת. אבל עם כמה שאני לא מנסה להיות טרול כשאתה עושה לנו טובה, אני לא יכול לתת לך ללבוש אותם."

נוויל קימט את מצחו, והסתכל עליהם שוב כדי לוודא שאין תאריך מתחת לחותם. "הסגנון לא כזה שונה, הארי. לא חשבתי שזה יהיה עניין כזה גדול."

"זה לא הסגנון, אלא השליפה," אמר הארי בעצב. "יש שם בחוץ מישהו שאולי מנסה לפגוע בך במיוחד, ואני לא רוצה שתושיט יד לשרוול ריק רק כי לא התאמנת על החגורה. יש לך את שלך?"

מאיזושהי סיבה, העובדה הפשוטה גרמה להקלה, והוא הבין עד כמה לא היה לו נוח בתוכם יותר ממה שרצה להודות. "הם בקלחת, אבל אני אוכל להביא אותם."

הארי שקל את זה לרגע, ואז הניד בראשו, כבר זז אל המלתחות בעצמו. "מחר. יש המון עבודה היום. אתה קרוב מספיק בגודל, תוכל לשאול את הסט הנוסף של זאק. רק אל תהרוס אותם. הזכרתי שאין לנו תקציב?"

"אני זוכר משהו כזה," חייך נוויל כשהלך אחריו בין המשרדים הצפופים. "זה באמת כל כך רע?"

"להזכיר לאנשים במחלקות אחרות שהצלת את עולם הקוסמים רק כדי לקבל עוד עטים מעתיקים זה לא משהו כזה טוב." המרירות הייתה ברורה גם מעל הציניות, ונוויל לא יכול היה שלא לעוות את פניו. להיות מפורסם, הוא גילה בעצמו, היה גם כיף, אבל זה היה משפיל, והוא ממש הצטער עבור האיש השני.

"יהיה לך חבר בקסמהדרין בשבוע הבא," הוא הציע בשקט.

הארי לא הסיט את מבטו, אבל כתפיו התכווצו, והייתה נימה קרה ומוזרה בקולו. "פעם חשבתי שהיו לי כמה."

לפני ששקל את ההשלכות של זה, הם פתחו את הדלת, ונוויל גילה שכמו המשרדים מאחוריו, המלתחות גם היו קטנות יותר ממה שהיו, ונועדו לארבעה אנשים ולא לשבעה שנדחסו פנימה. מרפק כמעט פגע בבטנו, והוא נאלץ להתרחק במהירות, ולהישען על הדלת כשקאלאהאן הסתובב, פניו האדומות עוד יותר אדומות מרוב כעס כשנופף בנעל עור שחורה. "מישהו ראה את הנעל השנייה שלי? אולי שמתי אותה בלוקר הלא נכון אתמול, אני חושב. ברחתי כמו זונה במהלך העזיבה שלי, נראה לי."

קולו של אנתוני נשמע כמעט מיד, קצת מעורפל כשמשך את החולצה מעל ראשו. "כאן, אלא אם יש לי עוד רגל שאני לא יודע עליה." הוא זרק את החולצה אל תחתית הלוקר הקטן, תפס בנעל וזרק אותה אל ידו המחכה של קאלאהאן, ועיניו התרחבו כשראה את נוויל. "צריך משהו, המפקד?"

זאק ענה לפני שיכל, בין אם הארי ביקש ממנו כבר או שהבין את המצב בעצמו. "אני חושב שאני יודע." הוא נעלם מאחורי דלת המתכת הדקה לרגע, ואז זרק את הגלימות הכבדות אל נוויל. "הנה. תן לי את אלו ואני אשמור עליהן. פרוטגו (13) והכול."

ההבנה האילמת של העניין נגעה לליבו, והוא קיווה שהחיוך היה עמוק יותר ממה שהרגיש כשהתחיל להתפשט. "תודה."

"בחיי! מה קרה לשלך, רון?" נוויל הרים את מבטו בגלל הנימה המשועשעת של הארי, חצי מפחד לראות תלבושת אחידה שעדיין יהיו עליה שאריות של משימה נוראית שהייתה, אבל במקום זאת, הגלימות שרון נדחס אליהן היו פשוט מקומטות לגמרי, וגם מקושקשות בהמון ממשהו שהיה ממש ורוד ונוצץ.

"לא בטוח," הודה רון בהיסח הדעת. "אני חושב שרוז אולי הגיעה אליהן. מצאתי אותן ככה בתיק. אני אקרצף את זה." נדמה היה שקשה לו עם הכפתורים, ונוויל תהה אם חלק מהם היו חסרים או שעוותו, אבל כשהקוסם האחר הסתובב, פניו אדומים, הוא ראה מה הייתה הבעיה. והוא לא היה היחיד.

"היא גם מכווצת אותם?" אנתוני שאל ביובש. התשובה היחידה שלו הייתה מבט צורב, והגבה המורמת הפכה לחיוך רחב. "הצדק בא לכולם בסופו של דבר! אני מאמין שחילוף החומרים האגדי של אדון וויזלי אולי מסתבר כאגדה פשוטה וזהו."

"סתום," אמר רון, אבל למרות שזה לא  היה כל כך נורא עד שנוויל בכלל ראה את השינוי ההדרגתי במהלך השנים, דמותו הרזה פעם אכן התמלאה, והתלבושת הצמודה לא סלחה לו על כך. "רק הזנחתי את עצמי קצת, זה הכול."

קאלאהאן לא הצליח להתנגד, ושילב את ידיו בשחצנות על החזה שלו כשרכן אל דלת הארונית שלו. "אף אחד לא אומר שאיבדת משהו, חבר."

"אני בחור ממש סביר לקראת גיל שלושים," אמר רון במגננה, ונטש את ניסיונו להכריח את המכנסיים השחורים הישנים להיסגר בכפתור בשביל להניף יד מאשימה אל אנתוני. "אתה זה שמטורף! חצי מהשרירים האלה בכלל לא קיימים!"

אנתוני הסתכל על עצמו, ובחן את בטנו שהייתה כמעט על אנושית, ונוויל ידע שמדובר בתוצאה של הכוח שהיה צריך כדי לאזן את עצמו בכל יום על רגליו המלאכותיות. "מצחיק, אני משתמש בהם בכל יום." הוא משך בכתפיו בקלילות, משך בחולצתו ונגע בחגורתו לפני שהוסיף כבדרך אגב. "אבל גם אין לי את הרומן שלך עם קותלי חזיר."

רון רשף לעברו, אבל אנתוני כבר הסתובב כדי לשים את הגלימות, והוא הסתפק במבט כואב אל חברו הטוב. "זאת, הארי. היא הסיבה בגללה אני לא רציתי לחזור לעבוד עם חכמולוגים מרייבנקלו!"

פיו של הארי היה לחוץ במה שהיה מאבק בין חוש ההומור שלו וחוש הנאמנות שלו. "הרמיוני ואני כן ניסינו להגיד -"

"אני יודע, אני יודע!" הוא קטע אותו, ואז נאנח. "בסדר. ניצחת. אני אחזור למכון הלילה."

משהו בקולו רמז שהירידות הידידותיות פגעו קצת באמת, ונוויל כחכח בגרונו בשקט, מנסה לשמור על קולו ענייני ולא שיפוטי. "המדים, רון, מה הם היו, שלושים ואחת במותניים?"

"אני חושב."

"אני צריך קצת זמן במשרד כדי לעבור על התיקים לפני שאצא בכל מקרה." נוויל הוריד את הגלימות המושאלות שעדיין לא כפתר, והושיט אותן. "אני אשלח מישהו לקלחת עבור שלי; תשאל את של זאק. אני שלושים וארבע, אז אם הם מתאימים לי, הם יהיו בסדר עבורך."

עיניו של רון היו ספקניות כשלקח אותם, חיפשו את הירידות, את השנאה, אבל הם לא היו. אם בכלל, נוויל קינא בחברו; קינא בתחושת הביטחון והבטיחות הפשוטה שאמרה שזה בסדר לחכות עם ההתעמלות עד למחר או מחרתיים, לראות את הגוף שלך במשיכה בכתפיים שתהיה 'טובה מספיק', ולא בקשיחות של מישהו, שכמו שדמלזה אמרה, תמיד יהיה המפקד של הצבא. חלק מזה בטח היה בפניו, כי המגננה הפכה להכרת תודה אמיתית, אבל לפני שרון יכול היה להגיד משהו, הארי דיבר שוב.

"זה נהדר, נוו, אבל תהיה מוכן עד הצהריים." הארי משך בשרוולו מעל מחזיק השרביט, כל הנימה הידידותית נעלמת בסמכות הבטוחה. "מאלפוי יצפה שתבוא בנוגע לגניבה, וזאק, אתה תצטרך לתדרך אותו מהר. אתה צריך ללכת לנביא כדי לעבור על המשרד של ריטה בעוד חצי שעה."

זאק ניסה לשרוך את נעליו, והוא הזדקף במהירות כזאת כשהסתובב להסתכל על הארי עד שהחמיץ בראשו את דלת הלוקר במרחק קטן. "אלוהים אדירים! יצאת מדעתך, הארי? אין מצב שאני -"

"זה בסדר, אני יכול לקרוא," אמר נוויל במהירות. "רק תראה לי את התיקים וההערות שכבר יש לך, ואני אכתוב לך על האונייה אם משהו יהיה מבלבל מדי. כתב היד שלך השתפר?"

הוא לא ממש שמח מהסידור, אבל לא הייתה עוד אפשרות, וזאק משך בכתפיו באופן לא מחייב. "הארי יכול לקרוא אותו."

מאחורי זאק, הארי עשה פרצוף, ונוויל נאלץ לשמור על תגובתו מקצועית לגמרי. "אז הוא בטח ממש השתפר."

"יהיה לכם אותי רק עד עשר או אחת עשרה היום, אני חושש." ג'סטין זימן מראה שתרחף באמצע האוויר, ותיקן במקצת את הגלימות שכבר היו כה מושלמות עד שנוויל חשב שתפר אותן באותו היום. "אני עמוס מאוד בפרלמנט, ואני צריך להיות פנוי עבורכם מחר פרט לפגישת ועדה משלוש וחצי עד חמש שפשוט לא אוכל להחמיץ, ואני צריך לבדוק את המייל שלי כדי לראות אם אהיה במספר עשר (14) ביום חמישי, אבל -"

"תעשה את מה שאתה צריך." הארי טפח לו על הכתף בקלילות, אבל עיניו היו רציניות. "אני לא רוצה שתישחק לנו שוב."

"לנוסטלגיה יש גבולות," הסכים ג'סטין מהר. "עדיין, ממש נחמד שכולנו עובדים שוב ביחד, עם כמה שהמצב אפל מאוד. ואני שכחתי עד כמה אני אוהב את המדים, גם אם אני חושב שהם  יראו יותר טוב עם כובע."

"אתם כולכם גיבורים נוצצים, ויש גם את הכלב הזקן שישמור עליכם." קאלאהאן צחק קצת ונחר, אבל השעשוע בעיניו הכחולות רק הגן על הפלדה שבהן. "אני לא חושב שהטיפש שרוצח יודע מה הוא הביא על עצמו."

"הם לא יודעים אף פעם," רון הסכים.

ג'סטין העלים את המראה בנפנוף שרביט לפני ששם אותו בנרתיק, וחיוכו היה גם קשה, וגרם להקלה בצלקות הדקות על פניו. "וברור, שהם לא לומדים."

OOO

"זאק, אתה כרגע בצוות של אל-עד-אין-דור. תעדכן את נוויל מהר ככל האפשר, ואז תלך לנביא, תראיין את המרפא מונרו, ואז את העדים מהרצח של ג'ונס. טוני, אני רוצה לדעת אם משהו מהספרים האלה - או משהו שנראה כמוהם - הגיע לשוק השחור של האספנים." הארי בקושי הסתכל על הכתובת על גלילי הקלף כשהושיט אותם; חלקם היו בעובי של כמה עמודים, אחרים עבים כמו מילון. "ג'סטין, אני יודע שאתה עסוק, אבל אני חושב שאנחנו נוכל לנצל את האזרחות הכפולה שלך כאן. אני אתן לך העתקים של התיקים הישנים של נוויל, ואני רוצה שתחשוב מחוץ לקופסה ותראה אם תמצא קשר. אולי מישהו שנמצא בשני המקומות כמוך והוא פושע אצל המוגלגים אבל לא כאן."

ג'סטין לקח את שלו עם מבט לא בטוח, כשהוא עובר על העמודים הראשונים בעיניים מכווצות. "אין לי גישה לתיקי משטרה, הארי. אני מחיל האוויר המלכותי וחבר פרלמנט, אבל הדברים האלה בסיווג אחר."

"אז תחפש ברשומות עיתונים," אמר הארי, לא נרתע. "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה במהירות מגוחכת על המחשב שלך. תראה אם אחד מהשמות צץ, בעיקר בנוגע לשחרור מהכלא לאחרונה או ניסיונות התנקשות."

"זה די כיוון חלש," ג'סטין מלמל, קצת לעצמו, "אבל אנסה. אני חושב שאולי יהיה ליי יותר מזל בפורומים של הקונספירציה; אלו שחושבים שהם מטורפים כי הם מאמינים במה שממש מתחת לאף. אגודות סתרים סודיות של מכשפים שהממשלה מסתירה אותן," הוא עשה רעש קודר מכדי להיות צחוק. "הדברים שאנשים יכולים להאמין בהם."

היה צחוק לחוץ מצד הקבוצה הקטנה, אף אחד לא היה בטוח אם צריך לצחוק ממה שלא היה ממש בדיחה, אבל הארי עצר את הצחוק המוזר כמעט מיד, והמשיך לחלק את המשימות מהערימה לצידו. "דמי, את המומחית לרפואה. אני רוצה שתבדקי את הנתיחות של הגופות של הלונגבוטומים, ותבחני את שאר התיקים. סאז, את העיניים שלך אני צריך בזירות פשע ממש, אז את באה איתי. רון, אתה ובריאן קיבלתם את התיק של דלינגוורת' - הוא יעדכן אותך - ונוויל, אתה לוקח את התיק הקודם של זאק ומתחיל באחוזת מאלפוי בצהריים."

נוויל שמח לראות שהתיק בעניין היה כבר למעלה, ומה שהוא הניח שהיו הפרטים החשובים סומנו וזהרו בהילה כתומה חלשה, אבל הכתב היה בלתי ניתן לזיהוי כמו שחשב. שורות ארוכות ומעורפלות עם קוצים ונקודות כמעט אקראיים, וזה היה נראה יותר כמו ערבית מאשר אנגלית, והוא היה אסיר תודה שהארי ידע שהעמודים עצמם לא ממש היו ברורים ממבט ראשון. "מדיצ'יני מקורי," הוא הצביע אל החלק שכן, יכול היה להיראות כמו מ'  והכיל שלוש נקודות. "דווח כגנוב אתמול בבוקר, אז אני בספק שהוא ישמח שעוד לא הגענו לשם כשאנשים מסיחים את דעתנו ומתים."

הציניות שכוונה אל יריבו מפעם הייתה ברורה, אבל היא נעלמה לפני שמישהו יכול היה להגיב כשנעמד, מסתכל מסביב על הקצינים שכבר עברו על המשימות החדשות שלהם. "עוד שאלות?" אף אחד לא ענה, והוא הנהן במהירות, מסדר את משקפיו ולוקח את התיק האחרון - ונוויל שם לב, הגדול ביותר - מהשולחן, זה עם שמו בפינה העליונה. "בסדר. אהיה במשרד עד עשר, ואחר כך תוכלו פשוט לכתוב לי כרגיל."

לקח רגע למוזרות לשקוע מבעד לנימה הקלילה, אבל עד שנוויל הרים את מבטו בסקרנות, הארי כבר הלך, והוא פנה לדמלזה. "לכתוב לו?"

"הרעיון היה מהאוניות שלנו," היא הסבירה בהיסח הדעת, לא טורחת להרים את מבטו מתמונה של גופה מושחתת ועירומה של בחורה שהייתה על המתכת הקרה של שולחן ניתוחים, ולא רצה לראות. "הפנקסים  שאנחנו משתמשים בהם… אולי יש לי עוד אחת במשרד שלי, אבל הנה, אני אראה לך." היא סגרה את התיק והוציאה את הפנקס מכיסה, אבל לא לפני שראה את השם שרצה להאמין שלא היה שם. "העמוד האחרון מכושף. אתה כותב את שמו של האדם למעלה, ואם גם לו יש אחד, מה שאתה כותב מתחת מופיע בשלהם. זה נמחק תוך כמה דקות או אם אתה עונה, אבל זה חם כמו המטבעות ומוסר לנו אם יש הודעות."

"מבריק," הוא חייך בחולשה, לא רוצה שתדע שראה את התמונה, שלא לדבר על ההשפעה שלה עליו. אסור היה לו. הוא החליט לעשות את זה, אחרי הכול, והאם לא כל קורבן שטיפלו בו היה משפחה של מישהו? "אתם באמת עוברים לשלב הבא."

"זה של טוני. כולנו מאוד שמחים שלא איבדנו אותו ל - המפקד?"

הוא אפילו לא שמע את הבלבול, כל המחשבות על הקסמים המבריקים או התמונות המטרידות נשכחו כשראה דמות ביציבה מושלמת ושיער שחור חלק הולכת ליציאה. נוויל רץ במהירות, ותפס את זרועו של הקצין האחר כשידו נסגרה על הידית. "ג'סטין! חכה!"

גבה אחת התרוממה כשהסתובב, כאילו לא מבין איזו סיבה יש שבגללה נוויל רצה לדבר איתו. "הארי כבר נתן לי את התיקים שלך, חברי הטוב. אני די בסדר."

נוויל הוריד את קולו ללחישה, וקיווה שהוא לא ישמע יותר מדי במשרד העמוס. "אני צריך לדבר איתך על מה שיש לך."

העיניים האפורות התרחבו, והבעת פניו שהבינה פתאום הייתה די מצחיקה, אבל מילותיו הפכו לכל כך מנומסות עד שלמרות שחנה אמרה לו מזמן שזה מסמן אי נוחות, לא הפסיק להטריף אותו. "אה. כן. המשפחה שלך. אכן."

"אה, כן, אכן המשפחה שלי," נוויל חזר על דבריו, והאחיזה על שרוולו של האדם השני התהדקה, בלי שיהיה לו אכפת אם קימט את הצמר או אפילו פגע בעור מתחת. "איפה הם?"

סומק חיוור הופיע על הלחיים הגבוהות, אבל בין אם זה היה כאב או סתם הלחץ, הוא לא ידע. "עכשיו, אתה יודע שאני לא יכול לספר לך. לא צריך לעשות סצנה."

"אני לא עושה 'סצנות', ג'סטין." לחש נוויל בקרירות. "זאת לא סצנה. לא תהיה סצנה. אבל אם משהו יקרה לחנה או לתינוקות שלי, סצנה לא תתחיל לתאר את כמה שלא אהיה שמח. איך אני אדע שהם בסדר?"

"חשבתי שסמכת - לא משנה." הוא עצר את עצמו בתנודה קטנה של ראשו. "שאלה טיפשית. אתה דואג, כמובן. אלו זמנים נוראיים, ואני מעריך את האמון שנתת בי, לחלוטין, בעיקר כשיכולת לשלוח אותם להצטרף לשאר ב -"

אצבעותיו של נוויל התהדקו חזק יותר, ולמרות שלא ראה כלום, רעד הכאב שהרגיש היה ברור. "האם. הם. כולם. בסדר?"

"כן." ג'סטין הזעיף פנים, משך את זרועו והתחיל לשפשף את המקום בו תפס, ואז שינה את דעתו והושיט את היד במקום לכיס מכנסיו, שם הוציא את מה שנוויל זיהה כאחד מהטלפונים הקטנים והמוזרים שהמוגלגים סחבו אותם לכל מקום. "עמדתי לתת לך את זה אחר כך כשתהיה לנו יותר פרטיות, אבל הנה."

הוא פתח את זה בקלילות ביד אחת, והושיט אותו לנוויל כדי להציג את הזכוכית הנוצצת ואת הכפתורים הזוהרים. "הוא כבר מתוכנת עם… אבל זהלא משנה. מה שחשוב כאן הוא שאם אתה שומע אותו עושה רעש, תפתח אותו ככה, תלחץ על הכפתור הזה, ותדבר עם אשתך. אם אתה רוצה לצלצל אליה, תלחץ על הלחצן הירוק פעמיים ותחכה שהיא תענה. אם זה מפסיק לעבוד, תן לי אותו, ואני אטעין אותו."

נוויל לקח אותו בזהירות, פניו קלילות בזהירות אפילו שלבו קפץ מהסיכוי לדבר עם חנה למרות החשד מהחפץ ומהבעלים. "אפשר להשתמש בו עכשיו?"

"זה לא יעבוד עד הלילה. אולי… בוא נראה… שתיים… חמש… בערך שמונה אצלנו. היא צריכה להגיע לאן ששלחתי אותה כדי לקבל את השני."

החישוב הברור של אזורי זמן הבהיל אותו, והוא לא יכול היה לעצור את הרעד מהמרחק הגדול שנרמז פה. "עד כמה רחוק שלחת אותה?"

"רחוק מספיק כך שאפילו אם היא תתבלט לא ימצאו אותה, והרבה מעבר לטווח התעתקות." היה משהו ענייני וקריר בהצהרה הזאת, ונוויל העביר את אגודלו על הלחצנים, מנסה לדמיין איך דבר קטן כזה, לגמרי ללא קסם, יכול היה לעבור כזה מרחק. האם בכלל יוכל לשמוע אותה? האם תישמע כמו עצמה? האם יוכל בכלל לדעת, כשהוא יצעק וינסה להבין את תשובתה, אם זאת היא בצד השני?

"אני לא יודע אם זה מקל עליי או מקשה עליי," הוא הודה בשקט.

הייתה שתיקה ארוכה, וג'סטין שם את שתי ידיו על כתפיו של נוויל, והפתיע אותו בקרבה המפתיעה של המחווה אפילו לפני שהרים את מבטו כדי לראות שהעיניים האפורות היו פתוחות ופגיעות. "אתה היית חושב שהארי יבגוד בהרמיוני?"

הוא הניד בראשו, כמעט צוחק מהמשפט למרות כמה שהיה מתוח. "מובן שלא."

"ארני, חנה ואני היינו קרובים כמו שלושתם," לחש ג'סטין, אבל גם במהירות הזאת, היה איפוק בנימה של האיש. "וכבר איבדתי אחד מהם; איש שהיה יותר מאחי. אין לך מושג מה אני מוכן לעשות כדי לא לאבד את אחותי."

נוויל הסתכל בעיניו של ג'סטין, עדיין מאופק, אבל מרשה להאשמה ולהבטחת הנקמה להופיע בקולו. "לא יותר ממה שאני מוכן לעשות כדי להגן על אשתי וילדיי."

"אז אם כך, עדיף שנהיה בברית בעניין הזה." ג'סטין חייך, ושוב היה רשמי כשהתרחק וניגב בידיו את גלימתו, מחזיר את הכול למקום למרות שלא היו קמטים. "אני מקווה שתמיד תזכור את זה."

"נוויל!" לפני שענה, זאק הופיע לצידו, נראה ממש ממהר וגם ממש כועס על שניהם כשהסתכל על ג'סטין בכעס. "אחר כך, חבר! אין לי כמעט זמן לעדכן אותך…" הוא עצר, והשתתק כשראה את המבט בפניו של נוויל ואת הטלפון שבידיו. "אתה בסדר?"

"כמובן." נוויל ניער את עצמו, שם את הטלפון בכיס והפנה את תשומת ליבו המלאה לזאק כשג'סטין מלמל התנצלות ועזב. "סליחה. היה לי משהו איתו. אבל בוא פשוט נדאג לגבי התיק של מאלפוי עכשיו. תגיד לי מה העניין; אני אבין את השאר בעצמי."

זאק כבר הלך למשרד שלו, ודיבר במהירות אפילו בלי להסתכל ולראות שנוויל הלך אחריו. "בארבע לפנות בוקר אתמול, התעורר דראקו בידי מה שנשבע שהיו צעדים. מבוגרים, אנושיים. אשתו הייתה במיטה לידו, לא היו לו אורחים, דלתות נעולות. לקח את השרביט, בדק, כלום. הביא את הילד שלו למיטה איתם רק כדי להיות בטוח, נעל פעמיים את דלת חדר השינה. למחרת היום, גברת מאלפוי ראתה שהציור חסר, הוא התקשר אלינו. היינו קצת עסוקים."

"שווי מוערך?"

"200,000 אוניות."

"לא דמי כיס, גם לא עבורו."

"ממש לא. גם לא דבר קטן, אגב. שני מטר על מטר, ממש." הם הגיעו אל מה שהייתה קוביית המשרד שלו עכשיו, הקירות מלאים בתמונות של מג ושל הילדים יחד עם המון ציורים בצבעי עיפרון. הוא התחיל לעבור על שטח הפנים המבולגן של השולחן, והוציא חפצים קטנים וגלילי קלף כשדיבר, ורק עצר כדי ללגום מעט קפה מהכוס המהבילה שהייתה ממש קרובה לקצה השולחן. "לקח גם את המסגרת, ששווה עוד 30,000 ועם ציפוי זהב מעל העץ. מאלפוי אמר שהמשקל שלה הוא בערך שבעים קילוגרמים. אנחנו מצפים לכופר, כי לא יכול להיות שהגנב ימכור את הציור בלי למשוך תשומת לב, אבל בינתיים לא השגנו כלום, וזה לא הדבר הכי יקר או הכי חשוב בבית."

"בדקת את כל הסוחרים האפשריים?" לנוויל לא היה עדיין הפנקס הרשמי, אבל הוא דפדף בערימת התיקים שקיבל מהארי, ורשם את המידע מאחורה עם העיפרון ששאל מהכוס המלאה על השולחן של זאק. "גם מוגלגים?"

"כן לראשון, לא צריך באחרון. זה דיוקן קסום. לחברות יהיו המון שאלות מוזרות על ציורי שמן שזזים ולא רק על זכויות הבעלות. לא הספקתי לבקר במקום, אבל. ההור -" הוא עצר את עצמו, נראה מבוהל ממה שאמר כמעט בקלילות, אבל נוויל נפנף את זה.

"אני יודע. זה בסדר."

זאק לא כל כך נרגע בקלות, והזדקף, סגר את המגירה בברכו והסתובב אל נוויל בצער, כל המקצועיות נעלמת. "לא, זה לא בסדר. ואני הייתי צריך להגיד משהו קודם. איבדת חצי מהמשפחה שלך, המפקד, והיית חייב להעלים א השאר. אם יש משהו שאני ומג יכולים לעשות… אם אתה רוצה להיות אצלי, אולי, כדי שלא תהיה לבד…"

הנדיבות הכנה בהצעה גרמה לו לאי נוחות, והיה קשה לא להסיט מבט. "גם המשפחה שלך נפגעה, זאק."

"זה לא דומה."

"אובדן זה אובדן," הוא אמר במהירות, לא רוצה להתווכח. "אני רק סומך עליך שתעזור לעצור את הבן זונה הזה לפני שעוד מישהו יאבד משהו."

"אני אעשה כל מה שאפשר."

"זה כל מה שכולנו נוכל לעשות. ועכשיו," הוא הצביע אל הדלת, "אני חושב שאתה עומד למצוא לכלוך על הכתבת האהובה עלינו?"

"הגיע הזמן שמישהו יראה לה מה זה." זאק חייך ברשעות. "לא תוכל לדעת, אם אמצא משהו טוב, אולי אצטרך לכתוב ביוגרפיה משלי." הוא בדק שוב בכיסיו, ואז חזר לחפש משהו, מטה את ראשו לאחור אל הכניסה. "הקוביה של סאז היא הראשונה משמאל. לה אמור להיות כל מה שאתה צריך כדי לחזור לדברים כאן."

נוויל הבין שהוא צריך ללכת, ולמרות שהמשרד היה במרחק קטן מאוד ולחלוטין בטווח שמיעה, זה עדיין הפתיע אותו כשסאלי-אן לא רק חיכתה עבורו, אלא הושיטה את ידה בדיוק בזמן כדי לתפוס את גליל הקלף שהתחיל להחליק מידו. "איך את -" הוא עצר, והרגיש מגוחך כשהכחול הבהיר באופן לא טבעי והריקני בעיניה הקסומות הביט עליו בשעשוע.

"לא חשוב." נוויל ישב איפה שהראתה לו, למרות שהיו חייבים להיזהר בברכיים כדי לא לפגוע אחד בשנייה במשרד שלא נבנה עבור שני כיסאות, ובטח שלא לשני אנשים בתוכו. "אני מקווה שלא נפגעת אם אני עדיין מנסה להתרגל."

"צריך הרבה כדי לפגוע בי, המפקד," היא צחקה. "אם אנשים מדברים עליי כאילו איבדתי את האוזניים והמוח שלי ולא את העיניים שלי במשך שבע שנים לא עשה את זה, זה שקצת נבהלת לא ישבור את הלב הרגיש שלי."

"תודה, אני מניח." הוא פתח את התיקים במקום שפינתה עבורו, ועבר עליהם כאילו כתב היד הפך ליותר קריא בחמש הדקות האחרונות. הוא לא, אבל הוא הבין לפתע משהו, והוא שוב הסתובב והסתכל עליה, ותהה איך לנסח את השאלה שלו בלי להיות חצוף, בלי קשר למה שאמרה כרגע על הפגיעות שלה. "אז, מה בדיוק… כלומר, לא היה לי האומץ לשאול את מודי מה ה -"

"שלי טובות פי מאה משלו," קטעה אותו סאלי-אן בגאווה. "בגלל זה הן מוגבלות רק לבטיחות מכשפים והייתי חייבת להצטרף לגלימות הירוקות כדי לקבל אותן." היא טפחה על הלחי שלה, מצמצה בעוז, ונוויל כמעט קפץ כשהן הפכו מכחול לכתום בהיר ושוב לכחול. "הם לא רוצים את אלו בראש של כולם, או שתהיה לנו הרבה יותר עבודה."

הקלילות שלה לגביהן הייתה מטרידה, והוא הרשה להתעניינות שלו להופיע, ורכן כך שמרפקיו היו על ברכיו כדי להסתכל טוב יותר. הוא ראה אותה איתן כבר שנתיים, אבל הוא תמיד ניסה לא להתעניין בהן או לבהות, אבל עכשיו הוא שם לב שהלבן לא ממש היה לבן, אלא כמו פנינה, ושהקשתית הייתה מושלמת לגמרי. זה היה מוזר, אבל גם די יפה בדרכו. "אז את ממש יכולה לראות דרך דברים?"

"כמו הצלקת הקטנה והחמודה על התחת שלך במקום בו ישבת על הספל כשהיית בן ארבע?" פיו נפער, הוא איבד את המילים כשפניו האדימו לגמרי, אבל היא צחקה. "אל תדאג, מתוק. סתם שיחקתי איתך."

הוא הניד בראשו, לא מוכן לבטל את מה שהיה יותר מדי מסוים - ונכון - כדי להיות ניחוש. "אז איך…?"

"הבקבוקים מצאו את הדרך גם למעלה בחדר הנחיצות, ולא רק גברים מתרברבים," היא קרצה. "אם הייתי מסתכלת דרך הבגדים שלך, זה לא מה שהייתי רוצה לראות, זה…" פניה קדרו, והיא כמעט הייתה רדופה. "אני לא מאמינה שלא אמרת כלום, המפקד."

"אני לא מבין למה את מתכוונת." נוויל הסתכל על עצמו, ותהה אפילו בראייה קסומה מה הייתה יכולה לראות שהיה כל כך מדאיג. "לגבי מה?"

"הם באמת קרעו לך לגמרי את הגב, לא?" היא אמרה ברכות, והושיטה את ידה כדי לגעת בקצות אצבעותיו בכתפו בעדינות כזאת כאילו שפחדה שהפצעים עוד טריים. "יש מספיק צלקת בשרירים עד שאפשר לראות את זה, והרקמות הרכות לא נראות בקלות כזאת. זה בטח עדיין כואב."

"כואב קצת לפעמים," הוא הודה, פתאום מרגיש חשוף פי שניים ממה שאמרה לו לפני כן. "לא עניין גדול. החלים לפני הרבה זמן. אבל בכל מקרה, מה עוד הן יכולות לעשות?"

למזלו, היא כנראה הבינה שלא רצה לדבר על כך יותר, והמשיכה בשמחה כאילו לא דיברה על כך בכלל. "הגדלה, ראיית לילה, ראיית חום, שדות קסומים ועקבות קסמים, ואני יכולה לראות דרך בערך כל כישוף, שיקוי, וקסם הסתרה או שינוי צורה.

נוויל שרק קצת, ממש מתרשם. "אני מבין למה הן מוגבלות."

"זה מספיק רק לראות." היה משהו יפה באיך שאמרה את המילה הזאת, אומרת אותה כאילו ממש אהבה אותה. "שבע שנים של חושך, המפקד. הייתי מוכנה לעשות הכול. לא אוכל להחזיר על זה."

הוא ידע שהוא לא יוכל להבין את האובדן הזה, או את ההקלה שבבריחה ממה שחשבה שהיה מאסר עולם, אבל הוא הרגיש שהיה צריך להגיד משהו, לא משנה עד כמה טיפשי. "אם תראי משהו שנפספס, זה יחזיר."

"עוד דבר אחד -" שניהם הרימו מבט, והופתעו לראות את זאק רוכן מעל לקיר.

"אתה לא אמור להיות בנביא?" שאלה סאלי-אן.

"עוד רגע," הוא אמר, ושאר מילותיו נאמרו כל כך מהר עד שנוויל בקושי שמע אותן. "מאלפוי בטח ידבר איתך על ההגבלות בבית. זה לא רק עניין שלנו, אז אל תתן לו לגרום לך להבטיח משהו. ויש לי את כתובת הפלו של היסטוריון לאומנות בתיקים כך שתוכל לקבל חוות דעת נוספת על הערך. וכבר התקשרתי לביטוח של גרינגוטס, הם אמרו שזה במשפחה שלו כבר מאתיים שנה, אבל מאיפה הם השיגו את זה הם לא יודעים. והוא לא תבע עדיין. והם גם אמרו שיש עוד שניים מאותו האומן, אז אני הייתי בודק אם יש איזה ניסיון ל -"

"אבל מה עם הצבי?"

המשפט הרציני שלה עצר את השיחה מיד, אבל התגובות של שני האנשים לא יכלו להיות שונות יותר. זאק עצר רק כדי לקלל קצת את סאלי-אן לפני שנעלם, מנסה לעצור צחוק ענק. הוא עוד צחק - בקושי מצליח לאסוף את עצמו כשהלך אל הדלת - כשעזב, ונוויל בהה בתדהמה אל המכשפה הצעירה שחייכה חיוך גדול. "הצבי?"

"מארב," היא אמרה במהירות, והסיתה את שיערה הקצר והבלונדיני כשזרקה את ראשה. "ארבע לפנות בוקר. היית צריך להיות שם."

הוא הסתכל שוב אל הדלת וכמעט שמע את הצחוק של זאק, למרות שידע שהאיש השני כבר התעתק. זה נתן לו תחושה נוסטלגית לצחוקים שחלקו גם באמצע עבודה שממש תיעב, השפה הפרטית והבדיחות, אפילו קצת מההומור הממש שחור שמישהו היה חושב שהיה סימן למחלת נפש. צד אחד בפיו התעקל בחיוך מר-מתוק. "אני כמעט רוצה להיות."

"אתה יכול להישאר, אתה יודע," היא אמרה בהיסוס. "הארי ישמח לקבל עוד שרביט, וכולם יודעים שהיית מבריק."

הוא הניד בראשו כאילו ביטל חלום, הסתובב אל הניירת וניסה להתמקד במקום בהערות שהארי השאיר פה ושם על הדף. "זה לא משנה אם הייתי טוב בזה. זה לא מי שאני, סאז."

"עם כל הכבוד," תיקנה אותו סאלי-אן ברכות, "עכשיו אתה כן."

"אני מניח שאת צודקת. מה עוד נשאר לי?" נוויל לא התכוון שזה ישמע כל כך מריר או מרחם כשבסך הכול אמר את העובדות, אבל למזלו, היא לא שמעה שום דבר לא נחוץ, והמבט על פניה היה מאוד גאה, לא מרחם, כששמה את ידה על ידו.

"יש לך אותנו, המפקד. לא משנה מה אנחנו, תמיד נהיה צ"ד שלך."

(1) מלטינית- אינטגראלי.

(2) אסקס- מחוז במזרח אנגליה, קרוב ללונדון.

(3) פליקס פליציס- שיקוי מזל שנותן לשותה אותו מזל. רעיל בכמויות גדולות.

(4) הארי פוטר, זכריה סמית', אנתוני גולדשטיין, דמלזה רובינס, סאלי אן פרקס, ובריאן קאלאהאן.

(5) מהספר החמישי, בו הם התווכחו.
(6) יצור מיתולוגי מהמיתולוגיה היוונית והפרסית. אריה עם זנב מלא קוצים רעילים שאפשר לירות.
(7) חייו ושקריו של אלבוס דמבלדור- ביוגרפיה שריטה הוציאה בספר השביעי על דמבלדור, שלצער כולם הכילה גם פרטים אמיתיים ולא מחמיאים.
(8) הארי די הזדעזע לגלות שאבא שלו היה די בריון בתקופת בית הספר.
(9) הוא חושב ללבוש את מה שהיה של אבא שלו.
(10) במקור רוצחי "Nevermore". ההתייחסות היא לשיר של אדגר אלן פו - "העורב", בו העורב קורא "Nevermore", או בתרגום ז'בוטינסקי, "אל-עד-אין-דור".
(11) לורד ג'ורג' גורדון ביירון- משורר אנגלי. סילביה פלאת'- משוררת אמריקנית.
(12) "חשיכה" של ביירון.
(13) פרוטגו- כישוף מגן.
(14) דאונינג 10- מעון ראש הממשלה הבריטי.