הרציחות הולכות וגדלות. הולכות ומתרבות.
אך האם נוויל יצליח לגלות אותן מהקסמהדרין?
סמפר סודאלס (1)
הוא היה אמור להיפגש עם השומר החדש שלו באחת, אבל הצליח לדחות את זה בשעה. זה היה ביקור שנאלץ לבצע לבד. נוויל עצר לרגע בדלת הדירה, ואז הוריד את כפתורי גלימת ההילאי שלו, שם אותה מתחת לזרועו והפשיל שרוולים לפני שדפק. אמנם תיק הבקבקן הכחול מבריסטול היה על שולחנו של ההילאי לונגבוטום, אבל כאן הוא היה כמפקד, והוא רצה שזה יהיה ברור.
לא היה היסוס, אבל הוא שמע תנועה מבפנים, והוא דפק שוב. "ריקי? זה נוויל. אתה בסדר?"
עוד לא-שתיקה ארוכה, ונוויל קימט את מצחו, שם את ידו על הדלת והאזין דרכה. משהו נגרר, מכה, ואז קולו של ריקי, יללה נוראית וצרודה של כלב עם פה מלא בשיניים שבורות. "לך תזדיין יא חתיכת -" הוא צעק בצרידות, ולא היה עוד היסוס.
"אלוהומורה !" שרביטו הסיר את החסימה שידע שתהיה על הידית, אבל כתפו הייתה מאחוריו, והעיפה את הדלת מציריה. המהלומה שלחה גל כאב חם ברשת ההרס שעל גבו, אבל הוא התעלם, וחרק בשיניו מולו כשסקר את פנים הדירה הנוחה פעם.
אם לא היה יודע, הוא היה חושב שמדובר בעוד זירת פשע. הרהיטים נעלמו, החדר היה עירום לגמרי, מנעולים נוצצים זהרו מהארונות, הטלפון נעקר מהקיר וכבליו היו תלויים כמו איברים פנימיים. דם, קיא, ולפי הריח עוד כמה נוזלי גוף הותזו ונמרחו ונערמו על הרצפה, הקירות, אפילו הושפרצו פה ושם על התקרה, ומעל הכול, דמות מוכרת באופן בלתי אפשרי הייתה מכורבלת לגוש מיוסר בפינה הרחוקה.
כשהוא בולע את רוקו ומונע מעצמו להקיא, ונשם דרך פיו מול הריח, זרק נוויל את גלימותיו הצידה אל הפינה הכי נקייה בחדר, ועבר את החדר כדי לרוץ ולכרוע לצד מי שכמעט לא האמין שהיה פעם מחבריו. "ריקי! בשם מרלין, מה -"
הוא היה אמור לגעת בו בצורה מנחמת, אבל ריקי התפוצץ מהיד על כתפו. "תעוף ממני!" הוא קפץ על רגליו, כבר עובר חצי מהחדר לפני שנוויל הסתובב, ואז היה בדלת, טורק אותה ומסתגל על המסגרת השבורה עד שאיחה אותה שוב ונשען עליה כאילו מנע מכל העולם להיכנס, עיניו פראיות וסורקות את החדר ובודקות אם עוד פולש פלש אל הגיהינום הפרטי שלו.
עכשיו כשראה את האיש השני כראוי, נוויל מצא את עצמו רועד, ומפוחד מאוד מכל הדבר הנורא הזה. ריקי לא לבש כלום חוץ מזוג תחתוני בוקסר מזוהמים, ועיניו היו של חיה בכלוב, מלאות בנימי דם ומביטות במי יודע מה שראה מהארובות הכהות שלהן. שיערו המלוכלך נדבק אל ראשו בזיעה שנצצה מעל עור חיוור וחבול ופגוע שהיה על עצמות, והוא בקושי שמר על שיווי משקל כשצלע על רגלו הטובה, הירך של השנייה מלאה בדם שהתאים לידו הימנית כשהנשק שגרם לדמעות הנוראיות הקיף את הפצע הישן.
לאט, בזהירות ובלי תנועות חדות, נוויל קם על רגליו, פורש את ידיו הריקות במחוות פיוס מול הפרנויה בעיניו של האיש הצעיר. היה ברור שריקי לא הגיב טוב למה שלקח, והזיכרון של הפליקס פליציס המזויף עלה במוחו. "זה בסדר, חבר," הוא אמר ברוגע, "אתה לא מסובך… אני רק צריך לדעת, כחבר, מה לקחת? נשאר לך עוד?"
ריקי בהה בו לרגע בתדהמה, ואז ראשו נסוג לאחור בצחוק צרוד ופראי שהעיף אותו מהדלת אל צליעה במעגלים בחדר ההרוס. "לקחתי? אוי, זה - זין. לקחת? לקחת!" הוא תפס בדלתות הארון הנעולות, והחזיק בהן כמו סורגי כלוב ואז הטיח את שתי אגרופיו בהן חזק כל כך עד ששתי הדלתות והאגרופים השמיעו קול. הוא הסתובב שוב אל נוויל, ושפשף את ידיו המדממות בצחוק מטורף. "אם היה לי, זין, איזה דבר מזדיין לקחת נראה לך שאני -"
הצבע המעט שנשאר גבוה על עצמות לחייו נעלם, והוא נפל על ברכיו, אוחז בבטנו כשזיעה התחילה לנטוף ממנו, והמילים נשמעו בצורה מוזרה מבעד לפנים המלאות בייסורים והשיניים שנקשו כמו מוות כשהתנדנד. "אוי שיט אתה אני זין אלוהים אלוהים יש בכלל אני צריך אני רק אין יותר אין כסף מזדיין לא נותנים לי לא יכול בשביל נט נטי שלי מרלין תעזור לי לא יכול יותר נט מותק מותק אני אוהב אותך נטיל'ה אני אוהב אותך, את יודעת, תפסיקו, תפסיקו עכשיו לא יכול לראות אותה הולכת אתם לא בבקשה!"
המילה האחרונה הייתה צרחה, ועיניו נפקחו והסתכלו על נוויל כמו קדוש מעונה על מוקד. "אל תתן להם לקחת אותה בבקשה, המפקד, אל תתן להם לקחת את המותק שלי, זין, היא כל מה שכל מה שכל מה שיש לי!"
התחינה הפכה לתחושת ידיים קטנות מסביב לצווארו שחיבקו לשלום והוא כרע ברך כדי לעטוף את הגוף הרועד בזרועותיו, בלי קשר למה שכיסה אותו כי הוא היה אבא וזה היה שום דבר שלא היה מסובך בו קודם, הוא היה אבא ואוי, הוא הכיר את הפחד הזה טוב מאוד. "אף אחד לא ייקח את נט, ריקי. היא שלך. אני יודע כמה אתה אוהב אותה."
ידיים חזקות ממה שחשב שהיה אפשרי תפסו את כתפיו, וגרמו לכאב שלא היה חשוב מול מה שהרגיש שרעד בגופו של ריקי. "חייב להפסיק עם החרא הזה בשבילה. זה יהרוג אותי לעזאזל אז אני אוי חרא אני…"
המלמולים הפכו ליפחות חנוקות מול החזה שלו, ונוויל התנדנד איתו, וליטף באצבעותיו את השיער הנוקשה. "אפשר לעזור לך, ריקי? להתקשר למישהו?"
"לא!" מה שהייתה אמורה להיות הצעה לעזרה הפכה לאיום, והוא דחף אותו, קם שוב וחזר לצעוד באותה צליעה נוראית שיכלה להתרסק בכל רגע, מחבק את עצמו, דולף קווים אדומים שתאמו לאלו על גבו של נוויל. "יקחו את התינוקת שלי לא יכול עזרה לא עזרה יקחו אותה אהרוג את עצמי אם יקחו אותה בבקשה, המפקד, בבקשה פשוט לך מכאן לך לעזאזל ותשכח שאי פעם ראית אותי בבקשה לך לעזאזל מכאן!"
"מה אם נשמור על זה בתוך צ"ד?" נוויל הלך אחריו ממרחק קטן, לא בטוח אם זה מזיק או עוזר להושיט את ידו שוב אבל מוכן לתפוס אותו אם רגליו יתמוטטו. "אנחנו נשארים ביחד, ריקי. אחרי כל השנים האלה אתה יודע את זה. הם יסתמו את הפה שלהם אם אגיד להם; אתה זוכר את צ"ד?"
הנהון קשה ומאולץ, הוא נשך את שפתיו כל כך עד שזה היה נס שלא דימם. "צד עוזרים אחד לשני. צ"ד לא מרגישים כאב."
"צ"ד עושים מה שצריך," סיים נוויל ברכות. "זה נכון. זה נכון. אנחנו עוזרים אחד לשני, ועזרתי לשיימוס, נכון? לעזאזל עם החוקים, הוא היה אחד מאיתנו, ולא עזבתי אותו, נכון?"
"לא, לא!" צרחה, מכות למשהו באוויר שנוויל שמח שלא ראה לפני שהעיניים הרדופות שוב שרפו בו. "אבל הוא לא הוא רק אתה רק אני לא…" עכשיו רגליו כן התמוטטו, אבל הוא סירב לעזרה והתכרבל על הרצפה, מכה בראשו על הפנלים המלוכלכים. "אוי זין אוי זין אני עומד למות, אני עומד -"
"ריקי, די!" נוויל שם יד אחת מתחתיו, שונא את זה שהיה עליו לרסן אותו אבל בלי ברירה כששם יד אחרת בכיס מכנסיו ועל האונייה הישנה. "אני אקרא למישהו, בסדר? רק צ"ד."
"מי?" הוא לא לחם עכשיו, ממש רפוי אך רועד כל כך חזק. "למי תקרא, המפקד? אף אחד לא יכול - כולם יחשבו שאני - " עיניו של ריקי נעצמו שוב באנחה מיוסרת וחלשה כשרגלו הפצועה הסתובבה בעצמה. "זה אוי מרלין כל כך כואב לעזאזל כל כך רע זה שורף לעזאזל הרגל שלי שורפת בבקשה, המפקד -"
עברו שנים מאז שהשתמש בו, אבל קוד המורס היה חלק מזיכרונו והוא לא היה צריך לחשוב עליו, והוא שם את ההודעה על האונייה בלי להוריד תשומת לב מהחייל בזרועותיו. בעדינות, הוא הניח אותו על הרצפה, והוריד את היד המחזיקה בו כדי לבחון את העור הקרוע בירך של ריקי. "זה לא נשרף," הוא אמר בחומרה. "זה רק בראש שלך."
"בבקשה, בבקשה… כואב כל כך… תעזור לי…"
"אני כן. אני פה." ההודעה נשלחה, האונייה נדלקה בכיסו והוא הוריד את החולצה, וקרע פסים ארוכים מהכותנה הלבנה והפך אותן לרטיות מאולתרות שהיו הדבר הכי נקי בחדר. "אתה יכול לעשות את זה. חטפת קרושיאטוס, ראיתי אותך עושה את זה יותר מפעם אחת. כולנו." הוא הסתכל בעיניו של ריקי כשקרצף את הרגל, וניסה להעביר לו קצת מכוחו בעזרת כוח הרצון. "אתה יכול לעבור את זה. תחזור לשם. תמצא את המקום הבטוח מהקרושיאטוס."
"אני לא יכול!" ידיו הוטחו במרצפות, גבו מתעקם וכמעט נשבר, אבל למרות כמה שנוויל ידע שזה כאב לו, הוא לא ניסה למשוך את הרגל כששם את התחבושות, והאמון הזה היה משהו, משהו לפחות להיצמד אליו. "זה היה - הם קרעו אותה ל -"
האונייה התחממה בתשובה מול ירכו בכיסו, ונוויל ידע מה זה אמר בלי להסתכל כשעטף בחתיכה האחרונה את הירך שכבר האדימה. "קראתי ללונה. רק ללונה. היא לא תשפוט אותך, ריקי. היא לא שופטת אף אחד. היא תדע מה לעשות. היא תעזור, אני מבטיח."
"שום עזרה לא תחזיר אותה, קרעו לה את הראש!"
"אני יודע, ריקי, אני כל כך מצטער, הלוואי שיכולתי להחזיר אותה, הלוואי -"
"החזרת את כל השאר! למה לא את רייצ'ל שלי? למה לא את רייצ'ל שלי ועכשיו התינוקת שלי עכשיו התינוקת שלנו אוי נטי נטי, מותק, מותק, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך, לא יכול, חייב, אוי מרלין -" הוא התייפח, בכה, התחנן, הזיעה גרמה לעורו להחליק ולנוויל היה קשה להמשיך להחזיק את הכתפיים הצנומות בלי לפגוע בו אבל הוא התעסק בתחבושות, כועס ושורט וגורם לדם לזרום מהקצוות ולא נתן לו ברירה.
"ריקי, אתה חייב להירגע, אתה תפגע בעצמך. לונה בדרך…"
"זה לא משנה, נכון?" הכותנה הדקה נקרעה במהירות, והוא הטיח את ידו בפצע למרות ניסיונו של נוויל, מציג את היד המדממת כמו גביע של האשמה טהורה. "היא מחזירה את רייצ'ל, מחזירה אותה, נותנת אותה כמו שאתה קיבלת את הכלבה המזדיינת שלך בחזרה, שמחה?"
זה היה בעיניים שלו. כל לילה ריק של חצי התעוררות למצעים קרים, חלקים מדי, כל פעם שאף אחד לא צחק מבדיחה פרטית, כל ניצחון בלי אף אחד לחלוק איתו ואובדן בלי אף אחד שיעזור ותכשיט חסר תועלת שנשרף בלי אף אחד שיקנה עם עיניים שלא נצצו בשמחה כי נעצמו לנצח. הכאב שתפס את העור שלך יותר מכל התמכרות וקרע את הלב שלך בכל הדברים שפעם היו מהנים והטבעת שלא הורדת. נוויל הרגיש את הדמעות על לחייו ולא היה לו אכפת. "איבדתי את חנה לעשר שנים, אני יודע מה אתה -"
"לא אתה קיבלת אותה בחזרה יא מזדיין אחד!" המכה של ריקי התפרעה, החמיצה את נוויל, אבל הוא לא שם לב. הרגל הייתה נוראית, היא לא הייתה צריכה להחזיק אותו אבל היא כן כשצלע מקיר לקיר והמשיך לצרוח בכזאת צורה עד שהיה קשה להאמין שהוא בן עשרים וארבע. "והיא הייתה הכול עבורי, כל העולם שלי לעזאזל, הדבר ש - אוי, זין, זין, זה יותר מדי, אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול - הדבר הטוב, אתה יודע? זה נורמלי ואפילו אם הייתי הרוס ורוצח ו - שזה יעצור, בבקשה, בבקשה, אנחנו רצינו עתיד וזה היה של אנשים רגילים שמביאים אנשים טובים תביא אנשים אמיתיים תביא יכולים להיות אמיתיים וזה לא בסדר זה לא הוגן כי למה היא? למה בכל החרא המזדיין המעוות בעולם הרקוב הזה זה היה צריך להיות היא היא הייתה טובה ויפה והיא הצילה אותי, המפקד, היא הצילה אותי והיא הסיבה היחידה לא לעזוב ועכשיו הם עומדים לקחת את זה ואני לא יכול לעשות את זה אני לא יכול אני לא יכול זה עומד להרוג אותי ואלוהים אדירים לא אכפת לי!"
כשהוא שבור מול הקיר בכל המקומות שהכיר בשביל המדמם, כל מילה שיצאה מפיו הייתה מורעלת ואפלה, אבל הוא לא היה צריך לשמוע שנוויל ידע או הבין, כי הוא פשוט לא יכול היה. אובדן, כמו אהבה, היה משהו מאוד אישי, כל כך ייחודי, ועם כל זה שהגופה של רייצ'ל נקרעה במילותיו, זה היה מישהו חי ושלם ותמים שהביא לו כאב; האימה של אובדן שני כבד מנשוא אחרי הראשון.
נוויל ענה לפחד הזה, וניסה לתת מספיק מפחדיו ופצעיו וצלקותיו כדי לחזק את צללי סמכות המפקד בת העשור. "קיבלתי אותה חזרה ויש לי את הילדים שלי עכשיו ואני יודע, אני יודע מה נטי עבורך, ואני נשבע בכל מה שעברנו ובכל מי שאיבדנו שאמצא דרך שתוכל לשמור על בתך גם אם זה אומר שחנה ואני נאמץ אותה ותבוא לגור איתנו. אבל אתה תעבור את זה. אתה כן. אתה מצ"ד. אתה כל כך חזק, ריקי. אתה רק היית ילד ונלחמת חזק כמו כולנו."
"לא מספיק חזק. לא מספיק. לא מספיק. לא מספיק!" נוויל לא התווכח, לא היה טעם, כי זאת הייתה סיסמה שלא הייתה קשורה להיגיון ואלו שאמרו לך שעשית את כל מה שיכולת היו אלו שלא הבינו.
בגלל שזה לא היה קשור למה שיכולת לעשות, זה היה על הוגנות וטעות ולמה והלכו צעירים מדי וצורך שתהיה סיבה ולהפוך הכול על עצמך כי אחרת זה היה חור שחור של גורל נורא שיכול היה לקרוע את היקום בלי סיבה. אלו שניסו להתווכח לא הבינו שזה היה המקלט, לא הכאב. זה שלט בבלתי נשלט. זה אמר שאם אתה רק עשית משהו טוב יותר, לא היו עוד אבל כבר היו יותר מדי. שיימוס נשא אותם על עורו בכחול בוהק, וגם אם חנה לא ידעה, גם הוא, כי בין ארבעים, אף אחד לא שם לב על עוד ארבעה עשר. (2)
הרעש הפתאומי פגע בחדר כמו ברק, ושני האנשים הגיבו באינסטינקט מלא באדרנלין וצער, מסתובבים ביחד בתנוחה הגנתית מאומנת שהזמן והרעל לא השפיעו עליה. אבל נוויל היה היחיד שהיה חמוש וגם אז מהר מאוד הוא הבין שהאורחת החדשה לא צריכה להישרף, ושרביטו רעד כמו האגרופים של ריקי כשהוריד אותו לאט. "לונה -!"
אם שמה לב לכך שכמעט מתה, לא היה אכפת לה, והיה משהו כמו מים במדבר ברוגע הנצחי והבלתי חדיר שלה. "באתי מהר ככל שיכולתי, המפקד."
לנוויל הוקל שהבינה היטב למה נכנסה; היא לא לבשה את האוסף הרגיל שלה של סמרטוטים, שכבות צעיפים ושאלים וגלימות ונטשה אותן לטובת חולצה פשוטה שהייתה כבר מוכתמת בכמה מקומות, שיערה הפזור בדרך כלל היה בפקעת פשוטה על צווארה. ילקוט מבד היה על כתפה, אבל כשפתחה אותו והחלה לפזר את התוכן, עיניו של ריקי התרחבו, ונוויל הרגיש דחף דאגה בנוגע למה שראה כשהתרחק במהירות האפשרית, וכמעט נפל כמה פעמים בלי לשים לב. "זין לא לא לא לא לא לאלאלאלאלא -"
"זאת רק לונה." נוויל סימן לה להרים את מבטה, כדי שריקי יראה את פניה. "סגנית לאבגוד, זוכר? אמרתי שהיא באה לעזור."
"לקחת את נטי!"
"אני לא לוקחת אף אחד." לונה חייכה בעדינות, ופיזרה את התוכן שהוציאה כדי להראות לו ערימת עשבים ושורשים ואבקות. "הבאתי כמה דברים שאולי יעזרו בחלק מהתופעות… מה לקחת, ריקי? לרגל שלך?"
"לא… כן… אוי, זה… אני לא יכול. לא יכול. לא יכול לעשות את זה. לא יכול לעשות את זה." הוא תפס את עצמו שוב, אבל זה היה מאבק לשליטה, והוא לא נלחם איתה, הוא נלחם בעצמו כדי לענות, ונוויל לא יכול היה שלא להידהם משיתוף הפעולה הקל הזה. זה, זה למה הוא הפך אותה לקצינה והוא לא התחרט על כך ולכן התגעגע אליה אלף פעמים אחרי שאיבדו אותה בחג המולד ולמה המוזרויות וכל השאר לא היה חשוב. כי כשהייתה בת ארבע עשרה מול עשרות אוכלי מוות או שש עשרה ומוקפת באנשי זאב או שבע עשרה ומפקדת על הצלפים או עשרים ושש ומגיעה פתאום לאמצע הסיוט הזה, היא לא רק הייתה זקופה, היא פשוט שלטה בחומר ועשתה את זה לכל כך קל עד שהרגשת מטופש שדאגת בכלל.
עוד כמה נשימות עמוקות ורועדות וריקי השיג מספיק שליטה כדי לענות. "משהו כמו… כמו… מורפיום. אמר שזה היה כמו מורפיום. גרם לכאב כדי שאוכל… רק כדי… הייתי חייב. הייתי חייב. שום ברירה! הם לא נתנו לי -"
"אני יודעת, אני יודעת. זה בסדר. אנחנו נעביר אותך בכל זה." הוא בכה, ולונה לקחה אותו בזרועותיה, לא מהססת לנשק נשיקה אמהית על מצחו הנוטף כשהעבירה את החבילה מאחורי גבו ביד אחת. "אני רוצה שתרתיח מים, נוויל - תרתיח את זה בכיריים, אני לא רוצה ששום דבר יתפוצץ בגלל האנרגיות שלך כשאתה נסער - ותוסיף את זה."
נוויל הנהן מיד, ופתח את החבילה ביד אחת כשחתך את המנעולים על הארון והתחיל לחפש קומקום או לפחות מחבת. "מה זה?"
"המון דברים. ג'ינג'ר, ולריאן, פסיפלורה, פרע מחורר, פשטה, לובליה, רומזרין, קרן קטיפה (3), קצת דבש קרוש ומלחי מינרלים לכל ההקאות ואובדן הנוזלים. צריך להכניס בו נוזלים, המון נוזלים."
"לא יכול - לא." ריקי הניד בראשו נואשות, והחווה אל הקיא שלו בחדר. "לא יכול לבלוע."
"אני יודעת, ואז נתן לך עוד," הסכימה לונה בענייניות. היא משכה עוד שקיק מהילקוט שלה, ועל זה היה בגד מוכתך שהעלה אדים ממשהו שהריח כמו תפוז וציפורן ומשהו יותר אקזוטי שלא זיהה שמרחה על פניו של ריקי, וניקתה את רוב הזוהמה. "חייבים להכניס לך נוזלים. איבדת נוזלים… טוב, בכל דרך אפשרית." היא עצרה פתאום, ומשכה בכתפה. "פרט ללידה, כמובן, אבל שוב, אין לך רחם, אז אני לא חושבת שזה נחשב עבורך. נכון?"
הקומקום נמצא ומולא ועכשיו היה בדרך להרתחה, אבל נוויל לא יכול היה שלא לשים לב לקלות בה לונה טיפלה וחיפש משהו בלתי שביר לשפוך אליו את התערובת שלה. "עשית את זה כבר?"
"לא בדיוק, אבל לא כל מה שההורים שלי ניסו עבד, והתעסקתי עם המון שיקויים משובשים." היא חבשה שוב את הרגל, לא מרימה מבט, קולה הרך והחלומי לא מראה סימן לצער מהנושא או המשימה. "ככה אימא שלי מתה, אתה יודע. הם ניסו ליצור מחדש את סם החיים. צפיתי בה מתה מזקנה, ואבא היה קרוב."
נוויל עצר באמצע התנועה, הקומקום תלוי מעל קערת הסלט מהעץ כשהשתנק מהחשיפה הפתאומית. "לונה, אני כל כך מצטער. לא -"
"זה היה הזמן שלה."
לא היה שם צער, אבל הכישוף שהטילה על ריקי נשבר מההכרזה הרגועה, והוא נסוג לאחור, שורט את הרצפה, ראשו מתנדנד כל כך עד שהתיז זיעה על פניה ובגדיה של לונה כמו דמעות. "לא הזמן של רייצ'ל, הם לקחו אותה, רצחו אותה, ואני… כל זה… כל כך הרבה דם מזדיין בכל מקום פשוט לקחו אותה הראש שלה רייצ'ל שלי…"
הוא נחלש, ממש, כל סיבוב שיגעון עבר מהר יותר מהקודם, ונוויל קירר את הנוזל לטמפרטורה נמוכה בשרביטו, והלך אל ריקי באותו הזמן כמו לונה והעביר לה את הקערה. היא סימנה לנוויל לשבת, וללא מילים הם הושיבו את ריקי בחיקו כדי שראשו יהיה בזווית טובה כדי שתטה את הקערה על שפתיו.
זה לקח כמה ניסיונות, אבל ביניהם, הם שפכו ממש מעט, ולונה שפכה את הכול לתוכו במהירות. היא טפחה על הקערה בשרביטה, ומילאה אותה שוב במים כשריקי עשה פרצוף. "חשבת… שזה אמור לגרום לי להרגיש… טוב."
"תרגיש," היא הבטיחה לו בעצב. "זה ייקח קצת זמן, יחד עם מים פושרים, ואני חוששת שלא נוכל לפתור את הכול, רק להפוך את הכול לנסבל. אתה לא היית טוב לעצמך, אתה יודע."
"לא הייתה… ברירה מזדיינת."
"שתה מים." לונה צפתה בשקט כמה שניות כשהתקשה בלגימות, והטתה את ראשה אליו בצורה הציפורית והסקרנית שנוויל למד מזמן שאמרה שחשבה. "אתה יודע, רייצ'ל לא הלכה לגמרי. היא השאירה חלק מעצמה בנטלי. היא השאירה לך את הילדה הקטנה והיפה הזאת, ואתה עומד לעבור את זה ולטפל בה, כמו שאבא טיפל בי עד שהייתי מספיק מבוגרת לטפל בו כי הוא אהב אותי והוא אהב שהייתי חלק מאימא שיכול היה להחזיק ולשמור. אתה תטפל בה, כי היא הדבר הכי יקר בעולם, נכון?"
ריקי הנהן, "כן, כן, אלוהים כן!" דמעות ונזלת ודם הכתימו את המים - אוי, שיט, מתי דימם מהאף, אבל לונה כבר הושיטה לו מטפחת ונוויל החזיק בה כשהטתה את הקערה.
"אז אתה יכול לעשות את זה," היא אמרה בפשטות, וניקתה את זה במהירות לפני שהוסיפה עוד מהתערובת מהשקיק וחיממה את המים בשרביטה. "נוויל ואני נישאר כאן כמה שצריך כדי לעזור לך."
"לא יכול." הכוח שהשיקוי והמים נתנו לו הלך לרעידות החזקות, וריקי נלחם כדי להוציא את המילים. "המ-מ-מ-מפקד… ה-ה-הוא - חייב - ל-ל-לא יודע כמה ז-זמן, אני ל-ל-לא יכול לבקש -"
"אתה לא צריך לבקש." נוויל הושיט את ידו ולחץ אצבע עדינה אך חזקה כדי להשתיק אותו. "אתה סומך עליי, ואתה נלחמת עבורי, וחזרת עבורי, וחזרת שוב ונלחמת שוב אפילו אחרי שאיבדת את האדם שאתה הכי אוהב. תסתכל על הזרוע שלך."
"כן?"
"מה אתה רואה שם?"
"צ"ד. ש-שתיים, חמש, ת-ת-תשעים ושמונה."
"בדיוק." הוא סובב את זרועו והראה את הקעקוע הזהה, וחיוך שקט עבר מעל ראשו של ריקי כשלונה הראתה את שלה בשמחה בלי צורך לשאול. "אני עומד לקרוא להארי," המשיך נוויל, "ואני לא אומר לו כלום חוץ מזה שאחד משלי צריך אותי, ושאני עומד לעזור לו כל עוד הוא צריך, והוא יבין, כי הוא יודע מה בא קודם. מה תמיד בא."
"צ"ד?"
הוא הנהן, ונתן לריקי לחיצה זהירה על הכתף. "צ"ד עושים מה שצריך. צ"ד מטפלים אחד בשני."
"צ"ד לא… לא… לא -" אבל עכשיו הרעידות הפכו להתקפים, וריקי התכרבל מנוויל אל כדור שאיכשהו הצליח לשאוף את האמרה שתמיד הייתה שקר קצת אבל לא בדרכים החשובים לאלו שידעו מה זה אמר. שהיה אפשר להרגיש בעור, בעצבים, בעצמות, בלב, אפילו, אבל אסור היה להרגיש אותה מספיק כדי שהיא תעצור אותך כשהיא לקחה ושינתה וכבלה ושברה וחיזקה את כולם והיו צריכים אותך. "-מרגישים כאב."
"זה נכון," לונה שכבה לצד ריקי, והתעלמה מהשלולית שיצרה מקערת המים כשכרכה את זרועותיה סביבו. "ורק בגלל שלא הייתי איתכם כל השנה לא אומר שאני לא איתכם עכשיו."
הייתה אנחה קטנה וחלשה, והוא סובב את ראשו בחזרה כדי לנסות להסתכל עליה, קולו חנוק וקטן. "סגנית?"
"כן?"
"קומי. מהר. צ"ד או לא, זה יהיה רע." וזה היה. לא רק הסיבוב הזה, אלא כל מה שהבטיח ושנוויל ידע שיתגשם בקרוב, אבל הוא לא הרגיש כלום פרט לנחישות כשהתכופף וניקה והרגיע ומילא וריסן ועשה את כל השאר, כי זה היה נכון כמו שתמיד היה. צ"ד טיפלו אחד בשני, ודראקו צדק; הם עדיין היו שלו ובשם מרלין, הוא עדיין אהב אותם והזדקק להם פי אלף ממה שהם הזדקקו לו.
OOO
ריקי ישן. רק ישן, לא הכה או התחנן או צרח או הקיא או ניסה לשרוט את עצמו, ולמרות שחלק ממנו הרגיש אשם שהסכים להצעתה של לונה לטפל בשאר ולהבטחתה שהגרוע מכל נגמר, היה הרבה מתוכו שהאורות הפשוטים בבית ברחוב מקסטוק נראו לו כמו נווה מדבר אחרי מסע ארוך מאוד מאוד. נוויל ידע, כמובן, שהיה עוד הרבה לעשות; סידורי הלווייה של הוריו היו בראש כל המטען הכבד שלו והיום הראשון שלו בקסמהדרין היה במרחק שלושה ימים, אבל עכשיו, רק לצאת מהדירה המקוללת הספיק לו. הוא לא היסס, הוא לא התחרט, והיה עושה את זה שוב וזה לא שינה את זה.
המדשאה הייתה מטופחת להפליא, הפרחים בערוגה אחת לפני הגן הפשוט במרכז עם עשבים ופרחים, דלי פלסטיק מתחת לשיח, נעל קטנה ובודדה נשכחה בחול, ושורת שיחי שעועית כמעט זחלה במעלה המדרגות. זאת הייתה המפקדה שלהם לעת עתה, אבל היא עדיין מלמלה באופן רדום שהייתה הבית, שדברים בדרך כלל היו בסדר כאן ומלאים באנשים קטנים, שמחים, בריאים ועסוקים שלהוריהם היו המון דברים טובים לעשות מאשר לגזוז שיחים. נוויל חייך, התכופף והרים את הנעל האבודה ודחף אותה לכיסו, וחיפש צחוק של מישהו לשבור את שקט הלילה העירוני.
היו זקוקים לו אצל ריקי, הוא היה שייך לשם בכל כוחו וחובתו שלא נעלמו, אבל הוא היה שייך גם לפה. לא רק בגלל שהיו לו משימות שחיכו לו, אלא גם חברים, והיו הפרצופים המוכרים של צ"ד, חזקים ונלחמים בדרכם. למרות שהיה ילד יחיד ודי יתום הרבה לפני שזה קרה, הייתה לו משפחה יותר משלו ושל חנה, והוא היה זקוק להם עכשיו.
הם כבר נתנו לו את הכישוף המקודד להטיל על הדלת, אבל הוא עדיין דפק כשפתח אותה, ולא רצה להבהיל אף אחד בפנים. הוא לא הבין עד כמה עוד היה קריר בלילה של מאי, אבל היה חמים בפנים, והוא הוסיף את גלימתו לערימה הירוקה שכבר הפכה את המתלה ליד הדלת לפרודיה מוזרה על עץ חג מולד.
הוא עמד להכריז על עצמו, אבל הדלת כבר נפתחה, וזאק יצא, מחייך כשטפח לנוויל על כתפו בחום. "אנחנו ממש שקלנו לשלוח משלחת חיפוש עבורך, חבר." החיוך נעלם קצת, והעיניים הכחולות הצטמצמו קצת כשבחנו את מה שידע שהייתה עייפות ברורה. "הכול בסדר?"
נוויל הנהן, והחזיר את החיוך כשהלך עם האיש האחר לסלון. "עכשיו כן. שמח להיות כאן. תודה שוב שנתת לנו להשתמש במקום הזה, זאק."
"זה בסדר, אני מתכוון לזה," זאק צחק. "הבית הזה לא יודע מה לעשות עם עצמו ריק."
הוא לא היה ריק. נוויל לא יכול היה שלא לחייך כשהסתכל על הכול. ספלי תה וקפה, כוסות מים, בקבוקי בירה וסיידר ומשקאות מוגזים, ערימות חטיפים וממתקים וצלחות אוכל וערימות ניירת ודיו ומחקרים בכמה שלבים היו בכל מקום, ממלאים כל מטר רבוע שלא היה תפוס בצעצועים ובתמונות ובספרי ילדים. הרדיו ניגן ג'אז שכמעט גרם להם לרקוד והם הזדקנו מדי כדי להקשיב לזה.
כל הסצנה ממש הזכירה לו את הזמן בו חיו בחדר הנחיצות והוא חצי ציפה לראות את מייק וטרי מכורבלים יחד ועובדים על משהו ממש מסובך בלטיני שם וסלופר כמעט חוטף סטירה ממורג שם וארני עובר בדלת אם יקרא בשמו של חברו הטוב, אבל איכשהו, הזיכרונות היו מתוקים ולא מרים, ורק גרמו לאלו שהיו שם להיות יותר יקרים. הארי ישב על שולחן הקפה עם דמי לרגליו, מתיר סבך בשיערה בכישורים של מישהו שלחברו הטוב הייתה רעמת שיער כזאת. רון היה באמצע הרצפה עם לוח שח, טוני הפוך על אחת הכורסאות עם רגליו על המשענת, הפרוטזה - והנעליים - נוגעת בראשו כשקרא.
זה היה טוני שבירך אותם קודם, שמח ומתגונן בבת אחת. "המפקד, חזרת! מה קרה?"
נוויל הניד בראשו בצער, מתיישב על הכורסה ממול כשזאק חזר לשכב על הספה שכריותיה היו שטוחות. "אני לא יכול לדבר על זה, סליחה."
"בלי לדאוג, חשבנו ככה." הארי לא הרים את מבטו מרשת השיער בידיו, אבל הסמכות בקולו לא הותירה שאלה בנוגע לתנוחה הילדותית או לפיג'מות ההרפיות מהוליהד הירוקות והזהובות. "אני רק צריך לדעת שלושה דברים, ואני צריך שתתן לי את המילה שלך עליהם."
"תגיד לי קודם מה הם," אמר נוויל, מוריד את נעליו ומחפש מקום לשים אותם לפני שוויתר ופשוט זרק אותם לחלק בחדר שלא היה בו כלום חשוב או שביר.
"אחת, שאתה נשבע שזה היה עניינים אישיים של צ"ד ולא קשור לתיק של אל-עד-אין-דור," הארי התחיל, ועצר שדחף את משקפיו במעלה אפו שוב בכתף אחת, ידיו עוד עסוקות. "אתה יודע שאסור לך לפעול לבד. שתיים: שאתה לא מסתיר מאיתנו מידע חשוב, ושלוש; שאתה יכול לחזור לתפקיד עכשיו, כי אם אתה תמשיך להיעלם ככה, אני איאלץ לזרוק אותך שוב."
"כן, לא וכן."
כשהיא מסובבת את צווארה קצת כדי לשמור על השיער שלה באותה תנוחה, דמי ניסתה לראות אותו מקצה הספה. "אתה בסדר, המפקד? אתה נראה נורא."
"אני מותש," נוויל הודה, מושך בכתפיו. "אני צריך לאכול, אני צריך לדעת מה קורה בחוץ, ואני צריך בערך חמש עשרה שעות שינה."
בלי לקום, זאק הושיט את ידו מתחת לספה ושלף קופסה ריקה של אטריות, וזרק אותה למרחק קטן מלוח השח. "רון, תביא לו את הראשון, אני אעדכן אותו בנוגע לשני, ואני אתן לו את המיטה שלי הלילה. הוא לא צריך להתרסק במיטה לילד בן תשע."
גודל רוב המיטות בבית סמית' לא עלה בדעתו, אבל אחרי יומיים בהם ישן כמה שעות על רצפה קשה ומלוכלכת, נוויל הרגיש צורך פתאומי להודות על כל שריר ושריטה על גבו. "תודה. באמת."
"אהם." רון טפח על כתפו, לצד הכורסה עם מה שנראה כמו גרב שמישהו זרק על זרוע אחת. "הלילה, מחלקת ההילאים מגישה בולונז, פשטידות בשר קפואות, קצת מחית גרועה בקופסה, או אוסף כופתאות מאודות שנשלחו בידי אשתו של ההילאי גולדשטיין ואנחנו לא אמורים לדעת עליהן. העדפה, אדוני?"
רעש פתאומי וחנוק של מחאה נשמע מהכורסה השנייה, וטוני הזדקף במהירות כזאת עד שכמעט הפך את הרהיט איתו. "יא בן -"
"אנחנו חולקים," רון נופף אליו באצבעו בנזיפה. "אנחנו כולנו יחד פה."
"לא את הזנגג'יאו שלי!" מחה טוני. "זה הדבר היחיד כאן בלי חזיר."
רון עשה פרצוף נפגע, וזרק אליו את הגרב. "גם הבולונז לא."
טוני תפס אותה ביד אחת, וזרק אותה בחזרה אל רון ישר בפנים. "אם הקציצה הזאת הייתה פעם פרה, אוכל את התג שלי."
"אני אוכל את פשטידת הבשר בכל מקרה," התערב נוויל מהר, וראה את הניצוץ בעיני הגברים שאמר שהרגליים יורכבו, הכפפות ירדו, ויותר חשוב, ארוחת הערב תישכח. "יש לנו רוטב חום?"
"אם יש לנו…" זאק נחר בביטול. "המפקד, יש לי ילדים. מובן שכן. איך עוד חוץ מגבינה אתה חושב שאני ומג מאכילים בירקות את המפלצות הקטנות?"
רון וטוני עדיין שקלו אם הם רצו להמשיך או לא, אבל למזלו, המבט של נוויל הכריע את העניין, ורון שוב שם את הגרב על זרועו בקידה חיננית. "שתי פשטידות בשר עם רוטב חום בדרך. בירה, קצת מהשיכר של אשתך, או סיידר?"
נוויל לא זכר מתי היה בא לו לנשק את האיש השני. "יא מלאך ג'ינג'י מזורגג, אתה צריך לשאול?"
"קצת מהמיטב של הקלחת, אם כך. מיד."
"אז…" זאק הזדקף כשדלת המטבח נסגרה מאחורי רון, והסתובב כדי לשכב עם ראשו מול נוויל. "כשאתה עשית מה שזה לא יהיה שגרם לך להריח כמו פח אשפה מאחורי בית בושת בגלסגו - ובאמת, בן אדם, תתפשט ואני אביא לך משהו פחות מסריח - אנחנו עבדנו עד הליבה."
הוא לא שקל שהריח של ריקי אולי הלך אחריו למרות המקלחת וניקוי גלימתו, אבל כשהריח את שרוול חולצתו, הוא הובך לגלות שקרצוף מהיר בכיור לא הספיק. נוויל הרגיש שהאדים, וכבר משך את חולצתו מעל הראש. "סליחה."
"אף מילה." נופף זאק בביטול, וכבר המשיך. "רון עבר על מטאפורות שח - אבל אני אתן לו לעדכן אותך על זה כשהוא יחזור - טוני משתגע כי מצא טביעות אצבע של דמבלדור על אחד מכתמי הדיו במגילה האחרונה, והארי כל כך היה עסוק עם ג'סטין עד שאני חושב שיש להם רומן -" הוא בקושי התכופף מהמברשת שעברה מעל ראשו. "- ואני עקבתי אחרי הרמז שהנמיה האהובה עלינו סיפקה בנדיבות."
הגרביים והמכנסיים הורדו, ונוויל רוקן את כיסיו אל השולחן. "וזה הצליח?"
"מצוין. הודות לקיצוצים, יש פחות מחצי תריסר בעלי היכולת לשים בקדרות את המרכיבים שדיברנו עליהם, וחקרתי קצת עד שמצאתי את האדם עם הגלימות ש - תודה ארני על המלמולים השיכורים שלך בנוגע לצמר, איפה שלא תהיה - רצה לקבל קצת תשלום נוסף. תן לי." נפנוף שרביט, וזאק הרחיף את הכביסה ושלח אותה מחוץ לדלת. "אני יכול להביא למכונה מכל מקום בבית."
בדרך כלל, נוויל היה צנוע וכמעט פרנואיד, ולא רצה למשוך תשומת לב למזכרות העבר, אבל בקבוצה הזאת, הוא לא הרגיש היסוס לגבי התרווחות בכיסא שלו בתחתוניו ובדיקת התיק שזאק הצביע עליו מהערימה על הרצפה. "דן וילסון." הוא קרא בקול. "פקיד בחלקת פיקוח ואישורים עבור נוזלים מוגבלים ואסורים. הוא בעמדה מושלמת, לא? וזה יסביר למה היה לנו קשה כל כך לאתר את המקורות… כולם 'לגיטימיים לגמרי'."
"בדקתי את התיק שלו בחודש האחרון. לפחות שלושה מהפרויקטים המחקריים שאישר לא קיימים. השמות של המדענים פשוט הומצאו משלטים של עסקים בסביבה, ונראה שרשימת המרכיבים היא משיעור כשיפומטרי עם סלאגהורן. הנה לך." זאק תפס את החולצה והמכנסיים שזימן כשריחפו אל החדר והציע אותם לנוויל.
השיער של דמי הודק עכשיו, והיא קשרה את הקצה כשהציצה בדו"ח בעצמה. "אני מניחה שהוא שוחרר מתפקידו."
"בעצם," תיקן זאק, "הייתה לנו שיחה נחמדה. הוא ישמור על העבודה שלו לעת עתה ויקבל נקודות זכות על שיתוף פעולה כשיעמוד לדין ובינתיים, נקבל את הטפסים המקוריים לפני שתיקן אותם, אם אתה מבין אותי."
טוני הרים את כוס התה החצי מלאה שלו. "בתקווה, אל הבקבקן מבריסטול."
"או לפחות לרוקחים שלו," הסכימה דמי. "ומישהו מהם יכיר את הממזר בעצמו."
הארי בחן את משחק השחמט הנטוש של רון, אבל הרים את מבטו כשהזכירו את המורה לשיקויים. "אתה תעבוד על זה מחר, נוו. אני רוצה שהבן כלבה הזה יכלא מהר. נתתי לך יומיים וחצי חופשיים, אבל זה אומר שאתה יומיים וחצי מאחור."
למרות התחושה המוזרה עם החולצה הנקייה, נוויל הציץ אליו כשלבש אותה. "זה לא היה חופש, הארי."
"אם זה היה לא הייתי נותן לך. הפעם האחרונה שהיה לנו יום חופש היה לפני שבועיים בפיקניק."
הוא עצר בתדהמה, רגל אחת חצי במכנס. "זה היה רק לפני שבועיים?"
דמי הנהנה בחיוך עייף. "השני עד השישה עשר במאי, המפקד."
"טוב לדעת שאת יכולה לספור, דם. נחמד לראות את זה מנערה אירית." כולם הרימו מבט אל המבט המרחם של אדם בעל חמישה אחים גדולים כשרון נכנס לחדר עם צלחת מעלה אדים ביד אחת וכוסית ביד השנייה.
נוויל לקח את הארוחה בשמחה, וניסה לא לצחוק מהמבט הפגוע והמוגזם מדמי ושתי האצבעות שהראתה לרון. "המפקד, אני אביא לך עוד פשטידת בשר אם תדחוף את זאת -"
"אם מישהו יעשה את זה," זאק התערב ביובש. "זה הארי או הרמיוני."
"אני לא רוצה לדעת." טוני עשה פרצוף, והחליק מהכיסא לזחול מהחדר אל הקבוצה. "מה שאתם שלושתכם עושים זה עסקכם."
רון הוציא לשון, גם כשהושיט יד לטוני כדי לעזור לו לקום. "תמצוץ כופתאות."
"לא מסקוטלנד," טוני ירה בחזרה.
פשטידות הבשר היו זולות, המילוי היה קצת יותר ממלח, אבל לנוויל לא היה אכפת, והוא אכל כמעט חצי מאחת לפני שנזכר שהיו עניינים מאוד חשובים לעסוק בהם. "זאק אמר משהו על זה שמצאת טביעת אצבע?"
"לצערי, כן. להגיד שאני נלחץ זה בלשון המעטה. חיפשתי איזה אפשרויות יש לגרסאות חיז"לים, אבל זה לא עומד להיות קל כשמייק וטרי חנותים וסטיב איפשהו מתחת לאוקיינוס."
הארי גמר עם לוח השחמט, ועכשיו תפס מקום פנוי על הספה והצטרף אל השאר. "אז אתה מתחיל לחשוב שהם הדבר האמיתי."
"יותר ויותר," הסכים טוני, נאנח. "אבל זה עדיין בלתי אפשרי כמו תמיד. אם הכישוף היה נהרס, אז אי אפשר היה לפתוח את החדר ולא היו נכנסים אליו בקלות; טרי וידא את זה."
"אבל כמה אנחנו בטוחים בטרי?"
"היו המון דברים מוזרים לגביו," הודה טוני, "והוא עשה דברים שלא היה צריך, אבל המידע שלו תמיד צדק."
הארי עצם את עיניו, רכן קדימה על ברכיו, אצבעותיו מתחת לסנטרו, ונוויל ראה את הגלגלים במוחו מסתובבים. "ואם המקור שלו טעה?"
טוני הניד בראשו. "הוא לא השתמש באחד. לא למשהו כזה."
"תודה למרלין שאתה בשושואיסטים." דמי לחצה את כתפו של טוני לתמיכה. "אם יש מקום בו נמצא פרצה בכל זה, זה במחלקת המסתורין."
"בדקתי. אפילו ניסיתי לפרוץ למחלקת המוגבלים, למרות שאלו שם קשים יותר מאלו שבהוגוורטס."
חיוכה היה קודר, אבל היה בו גם משהו נחוש. "טוב שגם אתה הפכת לקשוח יותר."
"ואת, דמי?" נוויל הסתכל עליה כשסיים את הפשטידה הראשונה. "איך אצלך?"
"הייתי עם הפתולוג בכל שלב בנתיחה לאחר המוות. לקחנו את הגופות -" היא היססה, מרגישה לא בנוח עם הנושא. "המפקד, אתה באמת בטוח שאתה רוצה… טוב, העניין, אדוני, זה שהם חטפו אבדה קדברה. לא אבדה קדברה כדי לכסות רעל או תקיפה או כל דבר אחר. פשוט קללה. וזאת אותה אנרגיה, אז אפשר להניח שאנחנו מחפשים רוצח אחד, אבל זה לא אחד מהתיקים הלא פתורים שלנו… או הפתורים, למען האמת."
"חשוד לא ידוע, אם ככה." נוויל הרגיש פתאום שכל העייפות קפצה עליו שוב. "נפלא. יש לנו משהו לחקור?"
"הם לחלוטין צופים בנו, ואין שום ספק שהמגילות והרציחות קשורות." עיניו של הארי נפקחו עכשיו, והסתכלו על שלו. "וגם אליך, נוויל, ובלי לפגוע. זה קצת מוזר בהתחשב שאני הייתי הפרויקט של דמבלדור."
נוויל קימט את מצחו. "איך יודעים?"
"תזמון."
"למה אתה מתכוון?"
הארי הזדקף שוב, במצב הילאי כשהוציא את הפנקס מכיס הפיג'מה שלו. "אחרי הראשון, העורבים באמת היו סימני מוות. קיבלנו אחד שני בשלישי לחודש, וסבתא שלך נהרגה באותו הלילה. ואז מרווח של שלושה ימים, אחד בלווייה, בטווח של שעה ממתי שריטה סקיטר נרצחה לפי הנתיחה. עוד שלושה ימים. עוד מגילה בעשירי, שתואמת לג'ונס כמעט על הדקה, ושנינו התעוררנו לעוד אחד באחד עשר כשההורים שלך נהרגו בלילה, והכי הרבה זמן שהיה לנו בין מגילה ורצח כשהמגילה בשלושה עשר ושאקלבולט למחרת היום. אבל לא היו מאז מגילות או רציחות." הוא הציץ מהפתקים, סוגר את הפנקס. "אתה רואה, נוו?"
"אורך הפערים?" ניחש נוויל.
הארי הניד בראשו. "צירוף מקרים. הדפוס הברור, נוו, הוא הנראות שלך."
"הנראות שלי?"
הפנקס שוב נהפך, אצבעו עוקבת אחרי כתב היד הצפוף במורד העמוד. "בחמישי עד השביעי, היית נעול בנחל הערבות והתכוננת ללוויה של סבתא שלך, אבל הגעת ללוויה, ופגעו בנו שוב. בשמיני עד הבוקר של העשירי, עדיין היית עסוק בנחל, ושוב פער, אבל כשהשוויתי את רשימת התנועות שנתת לי למגילות, נפגענו בתוך שעה מאז שיצאת לסמטת דיאגון -"
"כיוון שצמצמנו הוצאות בקלחת והיו לנו אורחים באותו הלילה והלכתי לקצב עבור חנה."
"האלמוני שלנו ראה אותך, ובארבעת הימים הבאים, אתה בכל מקום ופוגעים בארבעה קורבנות ברצף. אתה שוב נעלם לעסקי צ"ד, ואין ציוץ."
הפשטידה החצי אכולה נפלה לצלחת. "אוי, זין."
זאק הזדקף, מופתע משינוי הקול הפתאומי. "המפקד?"
"בדרכי לכאן," נוויל שמע את האימה בקולו כשהבין לאט. "עצרתי בסמטת דיאגון כדי לנקות את הגלימות שלי, והצצתי בעשר חנויות בערך כשחיכיתי. לחלוטין ראו אותי, והגעתי לכאן בערך -"
כאילו כדי להשלים את המשפט שלו, קריאת ציפור קשה ושנואה נשמעה בבית, והוא ראה את תגובתו המבוהלת בכל פרצוף. אף אחד לא זז כשהעורבים התאומים הופיעו עם גלילי הקלף הקשורים, מפילים אותם כמו זוג רימונים לרגלי הארי ונוויל לפני שנעלמו. רון היה הראשון שדיבר, ואפילו אז, בקושי בלחישה. "בדיוק בזמן, כנראה."
הוא לא ידע כמה זמן הם חיכו, ואף אחד לא נשם, ואז הארי התחיל לפעול, קם על רגליו ועבר מעל זאק כדי לצלול אל שולחן הקפה ואל ערימת הנייר. "דמי; רשימת הסיכון!"
היא לא החמיצה פעימה, והקריאה מזיכרונה מתחת לכורסה כשלקחה את נעליה. "כל הוויזלים, כולם בלוך, כל מי שבחדר הזה, דיגל, דודג', פיג, דאנג, (4) המרפא מונרו, כל הצוות מהוגוורטס ששרד את 98, וזה בלי לספור אנשים בחו"ל או בני משפחה של המסדר שנהרגו כמו גברת טונקס וטדי."
"אם ראו את נוויל," הארי אמר, "אז לא נוכל לשלוט ברצח בחשיפה מכוונת. צריך לזוז."
רון תפס את הרגליים של טוני מהכיסא השני, וכל הבדיחה נשכחה כשעבדו ביחד כדי להכניס אותו אליהן במהירות. הגדמים, נוויל ראה עכשיו, היו נפוחים וקשים, ומחו כי היה בפרוטזה יותר זמן מהרצוי, אבל לא היה שום כאב כשטוני הידק את הרצועות. "לא נוכל לשמור על כולם."
הארי מצא את מה שחיפש בערימה, ואחז אותו בין שיניו כששם את זרועו במחזיק השרביט. "הלוך הוא קן דרקונים." המילים נתקעו אך היו ברורות. "אם מישהו נכנס, הם לא יסתכלו על מטרה אחת; יהיה עדיף לו לתקוף עשרה. נתעלם ממשפחה מורחבת לעת עתה." כשהוא סידר את המחזיק והשרביט, הוא שם את הנייר בכיסו. "נוויל, מכיוון שזה קשור אליך יותר מאליי, מי הכי חשוב לך?"
מה שנשאר מארוחת הערב ננטש במהירות, ונוויל שמח שבקושי נגע ביין כשהלך למסדרון, ושם את המחזיק שלו במקום כשהלך. "ג'סטין הוא החבר הכי טוב של אשתי. הוא גם מול שאקלבולט, יצר קשר עם הוריי, ומקושר בשתי הממשלות. הייתי בוחר בו אם הייתי האלמוני שלנו."
הוא שמע את הפקודה של הארי מהחדר השני כשהוריד את הגלימה הכבדה מהמתלה. "זאק. ג'סטין. עכשיו."
זאק פגש אותו בדלת, ולקח את הגלימה מהערימה ליד נוויל כשהלך. "מיד."
הארי תפס את שלו בלי להסתכל, יצר המחפש עוד חד. "אחר כך?"
נוויל שקל את התשובה, ולא רצה לעשות טעות כשהעביר מדים לרון, טוני ודמי. "ספראוט?"
הארי הרים מבט מנעליו. "טוני?"
התלתלים הכהים הנהנו במהירות כששם את שרביטו במקום, ולקח רגע כדי לוודא שהכול במקום כשנעמד. "נשארו לי שמונה כופתאות, יישארו שמונה כשאחזור."
הארי סיים לכפתר את גלימותיו, והסתובב כעת לדמי, אבל הם נקטעו בידי צפצוף חד שנוויל זיהה כסימן לטלפון נייד. אכן, רון חטף את המכשיר מכיס המדים שלו, והאיזון בין בהלה והקלה שעבר בפניו כשהציץ במסך הקטן היה מוכר מדי לנוויל ואמר לו בדיוק מי זאת הייתה לפני שפתח אותו. "הרמיוני! אני כל כך שמח שאת - לא משנה. תראי, אני צריך שאת -"
כל העיניים הסתכלו על הפרצוף המנומש שקפא פתאום, שפתיו זזות בלי קול כשמשהו שנאמר בצד השני לא היה ברור עבורם. מה שלא היה, לא הייתה שאלה שזה לא היה משהו טוב, ונוויל הרגיש את הקור המוכר זוחל בחזה שלו כשניסה להכריח את עצמו לא לחשוב. רון התחיל לרעוד, עיניו נעצמו חזק בניסיון לשמור על רגשותיו כשהקשיב. "מממממ… אני… אני שמח שאת… מממ… אני… ממממ… אהיה שם בקרוב. אוהב אותך."
הוא סגר את הטלפון, אבל הוא נפל מידיו כמעט מיד כשהתמוטט על הספה. הארי כבר היה לצידו, שם יד על כתפיו של חברו הטוב כדי לייצב אותו, קרוב כל כך עד שמשקפיו נלחצו אל צד ראשו של רון. "רון?"
ידו תפסה את הארי חזק כל כך עד שהוורידים הופיעו על עורו. "אוי, שיט…"
הארי הוביל אותו לישיבה, מתעלם מערימת הדברים שכבר לא שינו כשישבו עליהם. "רון, אתה -"
בהתחלה, נדמה היה שרון כמעט איבד שליטה, החזה שלו התרומם וירד בנשימות, לחייו האדימו, אבל אז, כאילו הארי העביר לו משהו בין ידיהם, הוא נשם נשימה עמוקה, וכשעיניו נפקחו שוב, הן דמעו אך היו ברורות. "יש לנו פריצת דרך." קולו רעד, ובעוד נשימה, הוא היה יציב וחסר רגש. "הרמיוני. היא… היא הייתה במחילה. היא דרכה על זה."
הארי השתנק, ידו תפסה בפיו, ושום מקצועיות לא הסתירה את החשש כלפי המכשפה שהייתה קרובה אליו כמעט כמו אשתו. "היא -"
"היא לא הייתה המטרה." הקול של רון התחיל להיחלש, אבל עדיין היה רגוע מדי. "המטרה הייתה אימא ואבא. היא לא הסתכלה, אבל היא ראתה את האלמוני, והתחיל קרב."
נוויל בלע את רוקו, מסרב להאמין שזה יכול היה לקרות לאחד אחר כל כך מהר. "אבל הם בסדר?"
זאת הייתה תקווה טיפשית, אבל הוא כמעט צעק מהקלה כשהראש הג'ינג'י הנהן בחולשה. "אימא כמעט נפגעה. אבא חטף נתז. שניהם בקדוש מנגו. היא לא אמרה עוד, היא דיברה עם המרפאים."
הארי צעק, בערך; הרעש היה תערובת של עשרות תחושות שהיו כבדות מנשוא, וכשהרים את מבטו מהאחיזה, נוויל הבין שהוויזלים היו גם ההורים של הארי. לרגע אחד, שלוש זוגות העיניים נפגשו, וההבנה שהבזיקה ביניהן הייתה נוראית מכדי לחשוב עליה. הארי שבר את הקשר, ועזר לרון לקום כשחזר להיות ראש מחלקת ההילאים בשריון האחריות שנוויל הכיר.
"שמישהו יביא קפאין לנוו. אנחנו עוברים מפה." הוא חייך בעוז, ונוויל רעד, כי בפעם האחרונה שראה את המבט הזה על פניו של הארי זה היה לפני עשר שנים בזריחה במעגל של טביעות רגליים מדממות. "אני אוהב את הרמיוני, יש לנו עדת ראייה."
OOO
כמה בתי חולים יכולים להשתנות? לא לעתים קרובות, הוא הניח. יותר מדי הפרעות, יותר מדי הוצאות - בעיקר עכשיו - והם בטח רק יצטרכו להחליף את הלבן שלהם ב… עוד צבע לבן. לא הייתה סיבה טובה לעשות את זה בעשור האחרון. בטח שלא להיפטר מכמה שריטות שאנשים לא ישימו לב ולא יזהו.
זה היה מעשי, והמעשיות הייתה, אם תאהב את זה או לא, הדאגה הראשונה בבית חולים, שם המציאות של הצלת חיים לעתים קרובות ניצחה כל דבר אחר. מעשיות אמרה שאם בית חולים קטן עם שש מיטות לטראומת ראש ושמונה מיטות לנזק קריטי מקסמים פתאום התמלא במאתיים מטופלים, התוצאות לא יהיו יפות והבלגן ישלוט כמלך מוחלט.
זה אמר לפנות את כל הפצועים מבית הספר ואז שלא היה לאן להעביר אותם. זה אמר שאנשים - גונחים, בוכים, מתייפחים, מדממים, שכואב להם - היו בכל מיטה כולל מיטת יולדות, בכיסאות המתנה, ועדיין נשפכו על הרצפה לפני שספרת את החברים ואוכפי החוק שעמדו שם בשקט. זה אמר שמתמחים רצו ללונדון המוגלגית עם חופן מטבעות שנאסף בחופזה, וחזרו עם קודאין ותחבושות ואספירין ויוד כי נגמר להם הכול. זה אמר שמרפאים דחפו חפיסות שוקולד לפה שלהם כך שהייתה להם מסכה חומה כי הם השתמשו בקסם כל כך עד שלא יכלו לעצור אותו והתעלפו שם במסדרונות, לפעמים אל תוך אלו שהיו אמורים לעזור.
זה אמר לנסות לשמור על צ"ד כשעברו לפה ולשם ולהסביר למה אוכלי מוות מסומנים באדום קיבלו סיוע לפני חיילים ילדים בסימון צהוב, ולמה לאבד גפה זה צהוב אם האיברים הפנימיים בסדר, ולהביא מים ולהתחנן למשככי כאבים בשם אנשים ולשמוע שאסור לתת להם עד שיטפלו וכולם היו מותשים לעזור אחד לשני ואפילו עם כישופי ריפוי פשוטים שלמדו ומשקיפים ומשפחות לא יכלו לעשות כלום ללא אישור מרפא. זה גם אמר להגיד להם שהם היו אמיצים ויכלו להחזיק מעמד עוד קצת, העבר הרחוק מהדהד על הטרי.
זה אמר להחזיק את היד של טוני כשהתדהמה נעלמה והוא הבין מה זאת יד מרוסקת ואז לי אומרת שאם מספיק אנשים יוכלו לסחוב אותה, היא תחליף את נוויל ותתן לו ללכת לאן שנעמי צרחה עבורו. היא חטפה כוויות, כל הגב שלה היה מלא בשלפוחיות שהיו החלק הטוב מכל זה. זה אמר לנסות להבטיח ולתת סיסמאות ולהרגיע ואז פשוט להושיט יד וללחוץ על נקודה עד שתתעלף. כשלבסוף, אחרי כל כך הרבה שעות, הגיעו ולקחו אותה, הוא שם לב לשריטות על הרצפה שנעשו מהחגורה שלה כאילו התנדנדה מכאב. הן עוד פה. זאת הייתה מעשיות.
זה היה מעשי שמישהו שחי כמוהו, בבחירה או בגורל, בילה המון זמן בבית החולים הזה. צ"ד שלו, הוריו, הזמן עם ההילאים, אחרי הקרב שאף אחד לא ידע עד כמה היה קרוב בדרוים סט שעדיין עלה להם ביוקר. זה גם היה מעשי, שהיה כאן עכשיו בחדר ההמתנה שוב, גם אם היה מוזר להיות אחד מבחוץ, מודע באופן לא נוח שהוא לא היה שייך לחדר בו הוויזלים ניסו להבין מה פגע במשפחה הקרובה שלהם.
זה היה מעשי, כי פשוט לא היה לו עוד מקום להיות בו. להישאר בבית של זאק היה לא נכון כשכל השאר הלכו למשימות שלהם, אבל הארי ידע טוב מאוד שנוויל היה עייף מכדי לשמור אפילו על מעבר חצייה עכשיו. מאותה הסיבה, לא היה טעם בלנסות לעבוד על התיקים שלו, ונחל הערבות והקלחת היו כבדים מנשוא. אז הוא היה כאן, מניח שאולי יוכל לנחם את ג'יני אם תרצה או תזדקק לכך, החזיק בכוס הפלסטיק שלו עם התה הקר והזול, וניסה מאוד לא להירדם בכיסא שלא עוצב עבור גב של בני אדם.
הוא הפסיד בקרב הזה. הוא תפס את עצמו מנקר פעמיים עכשיו, ובפעם השלישית הוא הבין שהרטיב את קרסוליו בנוזל. נוויל מצמץ, הניד בראשו, ולקח לו זמן להבין שא) הוא הפיל את התה, וב) מישהו עמד לפניו.
מישהו עם נעליים בלי גרביים, מכנסי פיג'מה ירוקים עם סניצ'ים זהובים, וגלימת הילאי ירוקה. עיניו שוטטו למעלה, ראו את השחור והזהב בפרקי היד, הסתכלו על הפנים העייפים והחיוורים ועל המשקפיים והגבה המצולקת לזמן ארוך לפני שזיהה. "הארי -"
הוא קפץ על רגליו, מובך, כמעט מחליק על התה, אבל הארי סימן לו שוב לשבת והעלים את השלולית והספל בשרביטו כשהתיישב לידו. "צ'רלי הגיע לפה. סאז מביאה את ג'יני מהלוך." הוא נאנח, והעביר את ידו בשיערו שכבר היה מבולגן מדי. "הלוואי שהיא יכלה להתעתק, אבל זה רחוק מדי."
נוויל הנהן בהבנה, נוכחות של עוד אדם עוצרת את השינה שלו יותר מכל ספלי התה שקיווה להם. "איך הם?"
"הם אומרים שמולי תהיה בסדר. היא בריאה לגילה, וזה בקושי שפשף אותה." הוא אמר את זה בלי הבעת פנים, ללא הקלה מהחדשות, קולו מכני, ונוויל ידע את התשובה כמעט לפני ששאל את השאלה.
"ארתור?"
"זה היה נתז, אבל זה גרם לפרפור, והוא לא צעיר כמו סוזן. הוא מונשם, אבל רק עד שהמשפחה שלו תבוא לכאן להיפרד."
לא היה עוד רגש, ונוויל היסס מול הדחף להושיט יד ולנחם. הוא הכיר את המקום, הוא ידע עד כמה המצב יכול להיות שביר ועד כמה היה צריך לנחם. אך באותו הזמן, הוא יכול היה פשוט לעזוב את זה, והתפשר כשהעניק מילים ולא יד. "הארי, אני מצטער כל כך."
"זה לא נראה אמיתי." משהו קודר שלא היה דומה לחיוך עיקם את פיו של הארי כשהניח את ראשו על הקיר מאחורי הכיסא, הוריד את משקפיו ותלה אותם מברכו כששפשף את המתח מעיניו. "זה בטח נשמע מעוות, אבל יש משהו קל כשרואים את זה. ראיתי מספיק אבדה קדברה - זין, נוו, שנינו ראינו יותר מדי - אבל אף פעם לא האמנתי שהם לא יכלו לקום. רון הרוס. אני חושב שהם יצטרכו להזריק משהו לג'ורג'. הוא לא התגבר על פרד."
"ומה איתך?" נוויל שאל בזהירות. "איך אתה?"
"אני הילאי." העיניים הירוקות נפתחו בחיוך עצוב. "אני מישהו שראה מספיק אנשים מתים. אני מחזיק מעמד כי אשתי תצטרך אותי יותר ממה שאני צריך לדאוג לגבי זה."
המשיכה בכתפיים גרמה למשקפיים ליפול, ונוויל הרים אותם, והחזיר אותם להארי בחיוך עצוב משלו. "הלוואי שלא הייתי מבין."
הארי לקח אותם, שפשף אותם וניקה אותם על גלימתו, אבל לא הרכיב אותם מיד, ונווויל גילה שהיה משהו מוזר כשבהה בו בלי מגן העדשות. "לפעמים אני תוהה איך עשית את זה; איך שאתה וצ"ד, זה בטח היה -"
"כן." נוויל הסיט מבט, ובהה בשריטות בין הרגליים שלו. "אני עדיין חושב עליהם כל הזמן."
"חייבים לעצור את זה, נוו. לא אכפת לי מה צריך, אנחנו חייבים לצוד את החרא הזה ולסיים את זה. זה כבר הלך רחוק מדי." הארי עצר, ונזכר בבירור כמה מהשמות ברשימה שלהם כבר היו דומים לאיש לצידו. "...אבל לי אין זכות להגיד לך את זה."
"לא, בבקשה," נוויל גרם לעצמו להרים את מבטו. "אני לא יכול להסכים יותר."
"אני רק… רק רוצה שזה יסתיים." עכשיו המשקפיים כן חזרו כשהארי הצביע במעורפל על החדר הקטן והקודר. "לא רק זה, כלומר -"
"העורבים. דמבלדור. אפילו רידל."
"לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ונשבע שאני שומע אותוצוחק עליי. יש לי סיוטים שהוא עומד לחזור שוב. יש חלק ממני שתוהה אם זה הוא, בעצם."
אולי העייפות עודדה את הכנות ביניהם, אבל הוא לא חשב שווידוי כזה לא יעלה לו בגאוותו. "גם לי יש סיוטים עליו. אני חושב שלכולנו. וראיתי אותו רק פעם אחת."
"אבל הוא שרף אותך." הארי עשה רעש מוזר שהיה יכול להיות צחקוק ביום טוב. "זה משאיר רושם."
באופן מוזר, נוויל שמע את עצמו צוחק. "הוגן מספיק."
פרק זמן בלי מילים שהתאים בדיוק נמתח ביניהם, עד שלבסוף, הארי היה הראשון ששבר שתיקה. "תגיד לי את האמת על משהו, בסדר, נוו?"
"בטח."
"אתה חושב שהוא באמת יצא ממני? ג'יני אומרת שאני מגוחך, אבל כשאני מתרחק מהמיטה ורואה את ג'ורג' צורח בדמעות ואני סתם… קר." רעד של פחד נשמע מתחת לריקניות ולכוח שבנימת קולו. "הראש שלי מנתח מניעים ורוצה לראיין את הרמיוני ורוצה לחזור למחילה ולמדוד זוויות ומסלולים ולחפש טביעות אצבע ו… איך אני בכלל מבדיל בין זיכרונות שלו בראש שלי ולחישות שהוא עוד פה? אני סחבתי את המפלצת הטפילית הזאת כמו ביצה שש עשרה שנה ולא ידעתי בכלל. איך אני יכול להיות בטוח שאני כבר לא?"
הדחף הראשון היה להגיד לא, כמובן שלא, אל תהיה טיפש, כי זה מה שרצה שהתשובה תהיה. הוא לא רצה שתהיה אפשרות שהפחדים של הארי יהיו צמודים למציאות, אבל זה היה הפחד מכך שגרם לנוויל לעצור ולשקול מחדש. זכרונו הראה לו את עיניו של הארי כשקצין הלך לאיבוד למרגלות המדרגות המוכתמות בדם, הניצוץ האדום של משהו שחשב שהיה השתקפות של קללה באותו הזמן עד שהבין אחר כך שהייתה הפסקת אש וההשתקפות תהיה על המשקפיים ולא מאחוריהם. משהו שראה שוב כעבור כמה שעות במהלך נעילת גוף, אבל מאז לא, והוא מצא את האומץ להגיב.
"כי נתת לו להרוג אותו, אפילו כשחשבת שהוא עמד להרוג אותך. הוא ניסה לעצור אותך ולהגן על עצמו והכרחת אותו ללכת ליער ולהחזיק אותו כדי שימות. אני יודע שהמון מהחבר'ה שלי עדיין כועסים ש'לא עשית כלום' במהלך השנה, אבל אני לא חושב שהם מבינים שלא נלחמת מול רידל רק עשר דקות בסוף; זה היה נס שלא ברחת כדי להגן על החלק ממנו." הוא נשם נשימה עמוקה, קצת נבהל לשמוע את הדברים שלא ידע שידע עולים אל פני השטח. "נלחמת בו, כמו שאמרת, שש עשרה שנה, וברגע שהתחלת לרדוף אחרי ההורקרוקסים האחרים, זה היה ממש קשה לגרום לאחד למנוע מהכלי שלו להרוג אותו."
היה מבט מוזר על פניו של הארי שלא היה מתגונן או כנוע, כאילו לקח את התשובה שנוויל נתן לו והפך בה לאט ממרחק. "אבל אני עדיין יכול להיות סוציופת כשהאיש שהיה לי כמו אבא שוכב שם וגוסס."
זה לא היה ויכוח או שאלה, אבל נוויל הבין מה זה היה ולא היה כי זה לא היה חדש לקולו הפנימי. "אתה עדיין יכול להנהיג. אולי הם קצת דומים, אבל אם אתה כן, אז גם אני. אתה דיברת על זה שאיבדתי את צ"ד. הם היו כמו חברים שלי וילדים שלי ואחים שלי, וכתבתי שמות וחיפשתי כיסים וחיפשתי חלקי גוף ולקחתי את המשפחות שלהם לגופות השבורים ואפילו לא בכיתי ממש עד שבוע אחר כך. זה לעשות את מה שצריך לעשות. מה אתה חושב שהיית עושה אם לא היית צריך לדאוג לגבי אחרים?"
"אני אפילו לא זוכר מה זה." הארי נראה מבוהל ושקט בנוגע להודאה, כאילו גילה שהוא כבר לא זכר את הכתובת של הבית של דודו ודודתו שם גדל. "אתה זוכר?"
"לא."
"רידל, הדיאבל דוב, ועכשיו מי שזה לא יהיה. זה לא נגמר, לעזאזל!" הוא זרק את ידיו בזעם, ונתן להן ליפול בכבדות אל חיקו. "אני רק רוצה לחיות את החיים שלי; אני רוצה לעשות את העבודה שלי ולגדל את הילדים שלי ולעודד את ג'יני בטורנירים."
"לטפל בגנים שלי וללמד ילדים על שיעורי פוספורוס בדשן," הסכים נוויל בצער. "לדעת שמתי שאלך הביתה מוקדם זה יהיה בגלל איזו עצם שנשברה מקפיצה מהארון או בגלל שחנה עסוקה בקלחת וצריכה עוד יד בבר."
"אנחנו מבקשים יותר מדי?" לא הייתה ציניות בכלל בשאלה, וגם לא בתגובה של נוויל.
"אולי. נכנסנו לעסקי הצלת העולם די צעירים."
"אתה עדיין שונא אותי?"
היה צריך הרבה כדי להפתיע את נוויל, אבל זה לא היה משהו שציפה לו, והוא קימט את מצחו, תוהה אם לא שמע נכון כשניסח את התשובה שלו בזהירות. "שונא זאת מילה חזקה, הארי. אף פעם לא שנאתי אותך."
קשר העין היה כמו אזיקים ביניהם. "אבל לפני חמש שנים, המון יצא ממך, ודי התעלמנו מזה. זה עוד שם?"
"אולי יכולת לעשות יותר עבורנו. אולי יכולנו לעשות יותר עבורך," נוויל התחיל לפתוח את ידו במחווה מנחמת, אך אגרף אותה שוב בדאגה שלא יציג את הצלקת העגולה שלו ולא יבינו אותו נכון. הוא קיווה שהארי לא ראה. "צחקו עליך וכעסו עליך מספיק זמן בבית הספר, וזה בכלל לא מפתיע שלא חשבת מיד שכולנו נתמוך בך."
"זה כן או לא?" ובגלל זה דמבלדור באמת בחר נכון, אפילו אם לא היה לו מושג כשהתעסק בתינוקות שעדיין לא נולדו בכלל. הוא לא היה כזה חצוף, כזה ישיר, כל כך מוכן לפעול ראשון, ואפילו עכשיו הוא לא יכול היה לענות, והחליט לסובב את השאלה אל הארי.
"אתה שונא אותי?"
הטייה של הראש הצליחה להיות חיוך בלי רמז מהפה או העיניים. "שונא זאת מילה חזקה, נוו."
"זאת גם לא תשובה," הוא אמר ברכות.
לרגע אחד, הוא חשב וקיווה שהארי פשוט יוותר, אבל כמובן שלא. "אני כועס עליך לפעמים, אני מודה. גדלתי בסוג של גיהנום והלכתי לאחד אחר ונתתי את כל תקופת ההתבגרות שלי לעולם הזה שאוהב לשים את הפנים שלי על דברים אבל לא שם עליי בכלל, והובלתי אותם שנים והגעתי למעלה… ואתה נכנס בדלת ו -"
הוא שתק, אבל היה ברור למה התכוון, ונוויל הנהן כשסיים. "זה שוב פעם 'המפקד'."
"ואני יודע שהם ילכו אחריך במקומי מיד. זה גורם לי… די -" הארי נאנח בתבוסה כשקם על רגליו והלך ברחבי החדר לקומקום התה וספלי הפלסטיק בפינה. הוא מילא אחד, התעלם שזה נשפך קצת והיה יכול לגרום לכווייה והצביע איתו. "מה אני צריך לעשות כדי שיקבלו אותי באמת, וזה יהיה מספיק, או שאני בכלל יכול להחליט את זה?"
נוויל נעמד כדי להצטרף אליו ולקח כוס משלו, וענה כשמילא אותה אפילו שידע שלא רצה לשתות. "דמבלדור החליט הרבה עבורנו עוד לפני שנולדנו."
"אני לא רוצה להיבחר, אני רוצה לבחור לפעמים."
"גם אני לפעמים כועס עליך." הוא הסתיר את עיניו במערבולת האדים מהנוזל החום כשערבב אותו בחלב. "אמרתי לעצמי מספיק על ההורקרוקסים, ואני מתכוון לזה, ואני יודע, אבל זה עדיין היה קשה לעשות את זה לבד, הארי, והסיבה שאנחנו עדיין כל כך קרובים היא שאנחנו כל מה שהיה אחד לשני. וגם אם דמבלדור הפך אותך לכלי, הוא נתן לך משהו. הוא התעלם ממני לגמרי; נתן לי להאמין שאני חסר תועלת, ואז אני גיליתי שהייתה לו החוצפה להניח שאהיה תכנית הגיבוי שלו."
"אני יודע."
"הם מרגישים כאילו אתה לא מבין את זה, המון מתוכם. שאתה לא יכול להעריך את מה שעשו… או כמה עשו זאת בשבילך." הלגימה הראשונה עקצה אך לא שרפה, והיה אומץ כשלגם את התה הזול והמריר שהורתח לפני שעה. "לתת לאל את השם השני סוורוס לא עזר בכלל."
זה ממש פגע בו, זה היה צפוי, והארי התחיל ללכת, קולו מתחזק ונשמע כמו התעקשות חסרת נשימה של הילד שהקים את צ"ד בתקופה שיהה מועדון שיעורי בית אבל גם אז היה הרבה יותר. "אני רוצה שזה יגמר, נוו. אנחנו מחליטים עד כמה אנחנו שונאים. אנחנו מחליטים אם ג'יימס ישנא את סקורפיוס ברגע שילכו דרך הדלתות כי ההורים שלהם שנאו. שנינו חיינו את מה שזה גרם לו. סנייפ עשה את רוב מה שעשה לנו בגלל מה שעדיין חש כלפי אבא שלי. אני יודע טוב מאוד שדמבלדור ריכך את סנייפ כדי שאוכל לעבוד איתו, אבל -"
הוא הסתובב והסתכל על נוויל, גלימותיו עפות, וכל קו מפניו היה איום ותחינה להבנה. "- אם אוכל לקבל כל עיתון ומגזין בעולם שיפרסם שקראתי לילד שלי על שם סנייפ כי אני סולח לו והוא לא היה כל כך רע, אולי, רק אולי, עוד מישהו יסלח על הטינה ויתהה אם יש במישהו אחר יותר ממה שהוא שונא."
היו יותר מדי שנים בהם לא רק הארי עצמו אלא חברים אחרים מהבית שלו דיברו על כך עם נוויל, אבל הוא לא יכול היה שלא להתרגש מהסיבה שלא שקל בכלל. "למה שלא תגיד להם את זה?"
"הם לא יקשיבו לי," הארי ירק את התגובה. "אתה המפקד."
"הם לא יקשיבו אם לא תאמר כלום," הוא אמר. "אתה עדיין מלא בשנאה גם, כי הם שנאו אותך אחרי סדריק."
הארי ממש עצר באמצע ההליכה, ומצמץ כשחשב קצת לפני שמשך בכתפיו. "אולי אתה צודק."
"ואולי אתה צודק בנוגע לקביעת תקדימים," נוויל הציע בחזרה. "אם אתה ואני יכולים לשחרר הכול ולעבוד ביחד… וזה לא כאילו אין לנו מספיק מניעים."
"יש עולם להציל. שוב."
למרות חשיבות השיחה, נוויל התחיל קצת להקיא מהניסיון לעמוד, והוא החווה בראשו אל הכיסאות, והוקל לו כשהארי הלך אחריו. "אי פעם חשבת אם נוכל להציל אותו?"
"כל הזמן," התשובה הייתה בטוחה ומהירה, ולמרות העייפות, עדיין הייתה אנרגיה בהארי שגרמה לניצוצות לקפוץ מהכוס כשליטף באצבעו את הספל. "אבל נמשיך להצליח."
"לא, אני מתכוון לזה, הארי." נוויל נאנח עמוקות, וקיווה שיוכל לעצום את עיניו רק לכמה דקות אבל ידע מה זה יעשה. "ראיתי המון שגרם לי לחשוב שאפילו אם נציל אותו שוב, הוא משמיד את עצמו די טוב ואולי יתפרק בתוך כמה שנים בכל מקרה."
"אולי." הארי משך בכתפו ולגם תה. "אבל אני לא כלכלן. אני הילאי. העבודה שלי היא לוודא שאם הוא כן יתפרק, זה בגלל שהמון אנשים עשו בחירות קטנות וטיפשיות וכירסמו את היסודות כמו טרמיטים, ולא כי מטורף אחד פוצץ אותו. אבל אולי ככה גרמו לי לחשוב; אני עושה את העבודה, בלי קשר למחיר, ולעזאזל עם מה שקורה מסביבי."
"אתה לא יכול לטפל רק בפרח אחד בגן."
"אני לא גנן."
"אני לא מחפש."
"אבל אתה חתיכת קפטן."
הוא הבין את המחמאה האמיתית, בלי קשר לכמה שהיה עייף, ונוויל סיים את התה, ובהה בשאריות השחורות בתחתית הכוס כאילו היו הגיגית. קולו היה שקט, ומודע פתאום לכמה שהחדר הריק עוד הדהד. "אתה יודע, כשבאתי להוגוורטס בהתחלה, לא האמנתי שהם בכלל הכניסו אותי בגלל שחשבתי שאני הייתי שום דבר. אני לא חושב שאי פעם הודיתי לך על זה שהילד שנשאר בחיים המפורסם, הארי פוטר, היה נחמד אליי. זאת הייתה ההתחלה, אולי, של מי שאני עכשיו. הדבר הראשון שגרם לי לחשוב, גם לרגע, שאולי טעיתי לגבי עצמי."
הספל התרסק מתחת לידו, והוא שם אותו בצד כדי לזרוק אותו אחר כך. במקום, הוא הושיט יד להארי, יישר את גבו והסתכל בעין חזק כשהרים את קולו כדי להשתמש בסמכות שסירב לתת לה לבייש או לאתגר את חברו לחדר בעבר. "אתה היית בגיהנום. גם אני. גיהנום זה גיהנום, ושנינו עשינו מה שאפשר. אפשר להמשיך? בלי שנאה, בלי טינה?"
הארי לקח את ידו, ותפס אותה במשהו שהיה בין שמחה ותחרות. "זה כבוד שאתה חבר שלי, נוויל לונגבוטום, ואני מצטער אם החמצתי סיכוי לפני כמה שנים כי הראש שלי היה עמוק בתחת שלי."
זה היה אמיתי, והוא היה חייב לו את זה, והוא בקושי היה שמח לקחת את הסיכון. "רק הצלת את העולם, זה מובן. וזה כבוד עבורי שסתם הארי פוטר הוא חבר שלי."
הרגע נשבר ברעש של התעתקות צד-לצד, והצליל החלש של הקולות בחדר השני הוביל לרגש. הארי נאנח, כל משקל המציאות חוזר לעצמו. "ועכשיו זה הזמן לעשות את זה שוב."
נוויל לקח את הכוס הכמעט ריקה של הארי ממנו, והצביע אל הדלת בנחישות. "עכשיו, בעצם, זה הזמן ללכת להיות עם אשתך ולהגיד שלום לחם שלך. ואז נוציא אנשים -"
החיוך שלו היה ילדותי למרות העיניים הקשות והציניות. "ואז נציל את העולם."
הוא ידע שהיה עליו להסכים, שזה היה רגע גדול ומעורר השראה, אבל הוא לא היה טוב בחלק הזה של להיות גריפינדור, ונוויל שמע את עצמו פולט את האמת במקום. "אני מקווה שאוכל לישון קודם."
הייתה שתיקה קצרה ומשועשעת, והארי צחק, וטפח לו על הזרוע. "קדימה, נוו. אפילו גיבורים הם בני אדם."
זאת הייתה בדיחה, אבל במהירות שאמר זאת, זה התגלגל כמו כדור שלג שנזרק בהר. גורלות וילדות זה עניין כבד, לילות בודדים והמון אחריות מוקדמת ובדידות הפיקוד וערך החברות והנחישות המוחלטת לעבור את זה בלי ללכת. זה היה עייף וכואב ורעב וכועס ועצוב ומלא ומקווה בדרך שאף אחד מהם לא היה בטוח בה. נוויל הנהן, והחיוך, קטן ככל שהיה, החזיק הכול. "שנינו."
(1) בלטינית- תמיד חברים.
(2) נוויל הוא היחיד שזוכר שמתו עוד ארבעה עשר בדרוים סט, פרט לשיימוס.
(3) סוגי צמחים.
(4) דאדלוס דיגל, אלפיאס דודג', ארבלה פיג, מנדנגוס פלצ'ר- חברי מסדר מקורי וגם חברי מסדר מהספר החמישי ואילך.
