והפעם בפרק:
האם יצליחו לעלות על סוחר הסמים?
ואיזו תכנית נוראית יש להארי?
אפוד אמפורה (1)
הרהיטים חזרו, הריח עדיין נשאר קצת אבל ברובו כוסה בידי העננים הברורים של קטורת וניל-פרי הדר שהתחיל מזמן לזהות עם לונה כמו השם שלה או האוסף האין סופי של התכשיטים המוזרים. לונה עצמה הייתה מכורבלת וישנה על הספה מתחת לשמיכה מכוסה בפרחים ורודים וסגולים, ונוויל שמר על קולו חלש כדי לא להעיר אותה כשישב עם ריקי על השולחן החדש.
הוא לגמרי נראה טוב יותר. קודם כל, הוא היה זקוף, הוא היה פיכח, והיה צבע בלחייו ושפתיו. אבל זה לא אמר שכל הסבל שעבר במהלך הגמילה השאיר אותו בלי מזכרות; החבלות עדיין קישטו את צד פניו, הוא ירד במשקל יותר ממה שיכול היה להרשות לעצמו, והוא נראה מבוגר בעשור מגילו האמיתי. הפיתוי לעזור לו כשידיו הרועדות נאבקו בחבילת הביסקוויטים היה חזק, אבל נוויל ידע כמה גאווה הייתה חשובה, והעמיד פנים שלא שם לב. "איך אתה מרגיש?"
"עדיין די חרא," ריקי משך בכתפיו, לא מסוגל עדיין ליצור קשר עין, במבוכה ברורה ממה שההתמכרות שלו עשתה לו מול השאר. "היו ימים גרועים יותר. לאחרונה. אני לא יכול להודות לך מספיק על מה שעשית עבורי, המפקד. לא הגיע לי חצי מזה."
נוויל הניד בראשו חזק, למרות שמנע מעצמו להתערב בדיוק כשריקי לקח סכין, וחיסל את ההתנגדות של החבילה בחיתוך אחד אכזרי. "אתה יכול להפסיק עם השטויות עכשיו. אמרתי לך אז, ואני אגיד את זה שוב שקיבלת צ'ק פתוח על הנאמנות שלי לפני עשור."
המבט בעיניו של ריקי כשהסתכל לבסוף על עיניו של נוויל היה בין גאווה וקשיחות יחד עם שכבה של תיעוב עצמי שהיה הדבר היחיד שהחזיק אותו זקוף מול כל העולם. זה שקראו לו גיבור כל כך לא היה חשוב עד שלמד לשנוא את המילה, והוא דחף וירק כל מילה כמו קללה. "הייתי סתם ילד טיפש שנכנס עד מעל הראש."
הוא התחנן וגרם לנוויל לרצות לסתור אותו בצורה שתשנה, אבל הוא רק חייך, וקיבל את הביסקוויט עם כל הידע בנוגע להכנסת האורחים שהציע לו מאחורי טעם הלוואי של מרגרינה זולה והמרקם העבש של הממתק. "כולנו, לא?"
"אבל מה עכשיו, אדוני?" ריקי לחץ, טבעת האירוסין של רייצ'ל מרשרשת ברכות על השולחן מאצבעו הקטנה כשהטיח את ידיו בניסיון נואש שלא ירעדו. "מה עם נטי? מה לעזאזל אני עושה בנוגע לזה שזה עוד כואב וזה ימשיך לכאוב ואני לא רוצה לחזור לשם, אבל אני עדיין לא יכול לתפקד ולגדל את הבת שלי ככה?"
הוא בקושי עבר את השאלה האחרונה, קולו כמעט נשבר, ונוויל הושיט יד מעבר לשולחן ונגע בידיו של ריקי ולא נסוג מהדמעות החמות שנפלו עליהן. "דיברתי עם המרפא מונרו אתמול בקדוש מנגו. יש לי… קצת קשרים גם איתו. הוא הבטיח להביא לך מומחה לכאבים שיוכל לעזור לך למצוא אפשרויות, וגרמתי לו להישבע שהוא יקבל את מה שתגיד לו על הכאבים שאתה מרגיש, לא רק מה שהוא חושב שכדור אמור להרגיש."
ההשתנקות הייתה כמו פלסטר שנקרע מפצע, ונוויל התבייש מסיבות שריקי לא חשב עליהן כשפניו של האיש השני התרוממו בפתיחות. "אני…" לא היו עוד מילים, רק יפחה נוראית של תקווה, והוא הרגיש משהו בחזה מתעוות בזיכרונו כשראה תזכורת של ילד מתבגר שפעם הסתכל עליו בכזה אמון מאותן עיניים כחולות.
"לא," השקט לא היה מתאים ללונה עכשיו. הוא לא יכול היה לחזק את קולו יותר, והוא לחץ את ידיו של ריקי בתקווה שיוכל להעביר מה שלא יכול היה להגיד. "הייתי צריך לעשות את זה עבורך לפני שנים."
ריקי התרחק, ייבש את פניו ונשם נשימה עמוקה כדי לנסות להחזיר קצת איפוק לפני שיהיה מאוחר מדי ויאבד את כל השאר. "ונטי שלי?"
"ג'יני אומרת שהיא בסדר גמור," ענה נוויל בכנות, אסיר תודה שחשב לברר על הילדים של כולם גם אחרי סערת הרגשות של הבוקר. "היא נהנית עם הכבשים ושאר הילדים, והיא שולחת את אהבתה. אתה תשמור עליה, ריקי. נעשה שזה יעבוד."
הייתה נשימה עמוקה ומרשרשת, ביסקוויט שנופץ לפירורים שהיו כמו אבק בין האצבעות השלדיות. "אם יש משהו שאוכל לעשות עבורך, או עבור לונה… היא הייתה מדהימה. שניכם בטח הצלתם את חיי. כלומר, אני בספק שיש בכלל; אני די לוזר, אבל -"
"תפסיק עם זה." נוויל קטע אותו בגסות. "אם היית לוזר, לא היית שורד כל כך הרבה זמן, ונטי לא הייתה הילדה היפה, הבריאה והשמחה שהיא. רוב הילדים בני התשע עשרה לא היו יכולים להיות אבות חד הוריים בכלל, בטח שלא עם פציעה ועבר ואובדן כמוך, בטח שלא טוב כל כך. ואחרי שהמשפחה שלך עזבה, לא פחות."
הפה של ריקי התהדק שוב על מה שהיה עוד בלתי נסלח, והוא ריסק את הקרום לעיסה בצקית באגרופו. "הם רצו שאמסור אותה לאימוץ. הם אמרו שבחרתי להרוס את חיי, אבל אני לא מאמין לזה. אני לא מאמין שיש איזו קריירה או מה שהם חושבים שיהיה לי ששווה לזרוק אותה בשבילה."
"עשית את הדבר הנכון." הוא התכוון לזה בכל ליבו, והרשה לריקי להסתכל בעיניו עמוקות כמה שהיה צריך עד שהיה מסופק, והנהן אל הכיסא באנחה כשדחף את שאריות הביסקוויט אל פיו.
"זה לא מרגיש שעשיתי לה טוב, לפעמים. יום ההולדת שלה היה לפני חודש, אתה יודע? היה בית בובות שרצתה, אבל זה בשווי שכר דירה של חודש, ולא היה מצב." הוא הניד בראשו בגועל מעצמו, אבל הבעת פניו השתנתה פתאום, ונוויל עמד לשאול אם משהו לא היה בסדר כשהרים את ידו אל פיו וירק את שאריות השן שלו לתוכה. הם החליפו מבט באופן מוזר, וריקי דחף אותן לכיס שלו, והמשיך במהירות כאילו מחק את כל מה שקרה. "אז קניתי לה בגדים חדשים לבובה במקום, אבל היא שאלה אותי אם תתנהג מספיק יפה, אז אולי היא תקבל את הבית, וזה שבר את הלב שלי כל פעם שעשתה כלים או סידרה את החדר ובאה אליי עם העיניים המקוות…"
נוויל נמנע מהמניע האמיתי לביקורו, והתבייש שבכלל היה אחד, אבל עכשיו הרגיש פתאום כאילו ניתן לו סיכוי לשפר את העניין, והוא חייך כמעט בביישנות. "אני חושב שיש לי הצעה עבורך, ריקי, אם אתה מוכן."
לא היה שום היסוס. "כל עוד זה לא יפגע במתוקה שלי, אני מוכן לעשות הכול עבורך, המפקד."
הוא המשיך במהירות, לא רוצה לאבד את ההזדמנות. "תהיה כנה איתי לגבי איפה שהשגת את השיקויים לכאב? אלו בבקבוקים הכחולים."
כל חוסר רצון או העמדת פנים לגבי ההתמכרות שלו נשטפו בזיעה ובקיא לפני כמה ימים, וריקי לא זז, והבין לגמרי. "אתה רוצה להשתמש בי כדי למצוא את הדילר שלי?"
"בדיוק."
"ברצון רב, המפקד." החיוך הפך לפראי, ומסוכן מאוד. "הבן זונה הזה סחט כל גוז שהוא יכול היה לקחת מהפה של התינוקת שלי בשביל לגרום לי לתפקד, והוא העביר אותי גיהינום בשלושת הימים האלה. איך אתה רוצה אותו?"
נוויל הטה את ראשו, לא בטוח אם החמיץ איזה ביטוי. "איך אני רוצה אותו?"
"חתיכות גדולות או קטנות?" ריקי הרים שוב את הסכין, וסובב אותו בין אצבעותיו בחן שגרם לרעד בגבו של נוויל כי ידע שלמד את זה משיימוס בימים שבהם זה לא הזיק. "יש לך העדפה בנוגע לצבע הסרט?"
"חתיכה אחת, בבקשה, לא צריך סרט." הוא לקח את הסכין ושם אותו בקערת הפירות, והשתמש בכיסוי המקצועי כדי לא להישמע אבהי מדי. "מה שאני צריך שתעשה זה להעמיד פנים שהגמילה היא יותר מדי ושאתה לא יכול. שאתה חוזר וצריך עוד, ואני צריך שתארגן רכישה ותתן לי את הזמן והמקום כדי שנוכל לשים שם אנשים כדי לבצע מעצר."
"קלי קלות. אני יכול לעשות לך את זה אפילו הערב אם תרצה." ההפתעה מההתראה הקצרה בטח הופיעה על פניו של נוויל, כי ריקי צחק בצורה כה ילדותית על כך שעבר את הציפיות. "הוא ממש מוכן למכור חרא ולקנות נשמות בערך עשרים וארבע-שבע."
"זה נהדר, ריקי," התלהב נוויל בכנות. "וההצעה היא דו כיוונית. אם תביא לי את הכיוון לבקבקן מבריסטול, אני אביא לך את בית הבובות."
הוא חשב שזה כבר היה ברור, אבל התגובה של ריקי הייתה תדהמה טהורה של משהו שהיה טוב מכדי להיות אמיתי. "המפקד, זה -"
"יש אדם שהציע להיות מאוד נדיב במזומנים אצלנו, ואני יודע טוב מאוד שהוא מאמין שהוא חייב לך באופן אישי," פירט נוויל בכנות, ולא רצה לקחת קרדיט על הנדיבות.
ריקי מצמץ, המום. "חייב לי?"
"פינץ'-פלצ'לי."
נוויל כמעט עצר את נשימתו, לא בטוח מה תהיה התגובה, אבל ריקי סתם הנהן, הדמעות נוצצות וכמעט זולגות לפני שעצר אותן, קולו רק קצת רועד. "זה מאוד… יש סיכוי שאוכל להיפגש איתו, המפקד?"
הוא היסס, לא רוצה לגרום בעיות אם היו אבל לא מוכן לגרום לחברו להיכנס לכל זה. "ריקי, אני יודע שעדיין ממש כואב לך המוות של רייצ'ל, אבל ג'סטין לא -"
"לא!" ריקי נראה כאילו ממש נדהם מהרמיזה, והוא הניד בראשו בעוז. "אני לא רוצה להאשים אותו או… לא. אני רוצה להודות לו. הוא עשה את מה שאני הייתי עושה, והרבה יותר ממה שציפיתי מאדם כמוהו. יש לו ביצים מברזל יחד עם הדם הכחול, אתה יודע."
"זה על בטוח." הסכים נוויל בהתלהבות. "אני חושב שנוכל לסדר את זה, למרות שנצטרך להתחשב בלו"ז שלו."
התשובה הייתה הנכונה, וריקי התחיל להטיח את ידיו על השולחן להדגשה, ועצר את עצמו במבט אשם אל הספה ברגע האחרון ושם אותן בכיסיו בחיוך מבויש. "אז… אה, אז אני אודיע לך כשיהיה לי זמן."
הוא קם, אז נעמד, ונוויל הסתכל אחריו אל השעון על הקיר עם המחוגים הקטנים וצבע עליו. הגיע הזמן שיצא. עברו כבר חמש דקות, בעצם. הלוואי שיכול היה להישאר, אבל לא הייתה ברירה, והוא אסף את דבריו כשריקי התערב. "המפקד?"
"כן?"
ריקי רקע ברגליו, ידיו עדיין בכיסיו כשבהה ברצפה, ומה שנוויל ראה מפניו היה אדום. "זה ארמון גן העדן של הפיות המקסימות והקסומות עם האורות. היא רוצה את הוורוד."
נוויל הנהן כאילו רכש כבר המון חפצים כאלה. "אז הוורוד."
היה היסוס גדול כי לא רצה ללכת ולא יוכל להישאר והמון דברים להגיד שלא היה צריך להגיד בכלל. רגליו של ריקי רקעו ברצפה עוד כמה פעמים, ואז הוא משך את שרביטו מכיסו, וקולו היה כה שקט וזהיר כאילו כיוון מחולל זמן כשהושיט אותו, הקצה נוצץ בכסף ומשתקף בעיניים שלא היו מוכנות עדיין להאמין בכלום. "צבא דמבלדור?"
שרביטו כבר נשלף בתגובה, וניצוץ הכסף תאם לו בניצוצות שהיו שייכים לתקופה בה התנגדות הביאה להם את עתיד העולם במחיר שהם לא חשבו שייאלצו לשלם. "צבא דמבלדור."
OOO
נוויל הגיע למסקנה שעם כמה שהארי חשב שהכנסת האורחים הייתה גרועה וקצרה ולא טובה, היא בטח הצילה את חייו, או לפחות את שפיותו. היום היה מאוד עסוק, ובלי השעות היקרות של הישנה שהיה זקוק להן, הוא בטח היה מתכרבל ומתחיל לבכות או פשוט מתחיל להפריח יונים בכיכר טרפלגר וצוחק בטירוף.
להתעדכן עם הארי בבוקר. לאכול עם ג'יני ולנסות לשווא לנחם אותה על אובדנה. לעצור אצל ריקי ולבדוק אותו ולסדר את התפיסה. עוד שיעור עם דראקו. לעזאזל עם דראקו. פלו היסטרי מצ'למספורד (2) ממכשפה שהייתה נעולה בשירותים ונשבעה שרוצח אל-עד-אין-דור בא אליה והיא פשוט השאירה את דלת המטבח פתוחה כדי שכלב משוטט יבוא וינבח ברעש. להיפגש עם עורך דין לגבי הוריו וסבתא. ארוחת ערב - או משהו כזה - שהייתה כה גרועה עד שכמעט שמע את חנה נוזפת בו בראשו, אבל לעזאזל, הוא עבד מספיק ורק בן עשרים ושבע ועדיין רזה כמו שהיה בימי צ"ד, אז הוא יוכל לאכול את מה שהיה בעצם ערימת שומן חרוך ומלח בצורת תפוחי אדמה וריבוע דומה לעוף. ועכשיו פה.
המכונית הנטושה הסריחה מעובש ועשן שנדבק ומדברים שלא רצה לחשוב עליהם, אבל הייתה חמה ויבשה והיה משהו מרגיע בצליל הגשם על השמשה. זה היה כמעט יותר מדי מרגיע, והיה קל פשוט לשכוח את הכול גם במושב הלא נוח שהיה אולי במרחק של שבוע מיציאת הקפיצים שלו, והוא הציץ אל האיש במושב השני, ותהה אם הדממה עד עכשיו הייתה מקרית או שסימנה התנגדות למשימה המסוכנת והמשעממת בו זמנית.
פניו של רון היו חתומות לגמרי, פנס הרחוב האיר אותן בצורה מוזרה כשצללי הגשם גרמו לנמשים לגדול ולזוז. הוא קבר את עצמו ברומן מסתורי - הסוג הזול והדל שנקנה בכמה חרמשים שטרי אהב - אבל הוא לא הפך עמוד כבר רבע שעה, ונוויל כחכח בגרונו בהיסוס. "אתה לא צריך לעשות את זה, אתה יודע. אם אתה רוצה להיות עם המשפחה שלך עכשיו, אני יודע שהארי יבין."
ההצעה העדינה הבהילה אותו, והוא הסתכל עליו, מסמן את העמוד ודוחף את הספר מתחת לרגלו כאילו היה עוד ילד שנתפס עם משהו גס. "לא, זה לא זה. אני לא חושב שאני יכול יותר כרגע." הוא הגיב מהר מדי, והציץ מהחלון, אבל נוויל שמע את הלחיים האדומות ואת האשמה המוזרה בקולו. "ביקשתי מהארי להיות פה, ובעצם, נוויל, אני לא רוצה לדבר על אבא אם זה בסדר איתך."
"כמובן," הסכים נוויל מיד.
"נשנה את הנושא, אם כך?"
אחד מהקפיצים, כנראה, לא חיכה שבוע, ונוויל זז, וניסה ללא הצלחה למצוא מקום למתוח אליו את רגליו כשחיפש משהו לדבר עליו במקום. מי שחשב שפז'ו זה מקום טוב לשני אנשים די גבוהים לעשות מארב… הוא נאנח וויתר על הרגליים. "לפני שהעורבים באו, זאק אמר לי שעבדת על היומנים מהזווית של השחמט כמו שביקשתי ממך… או שזה קרוב מדי?"
"לא, זה בסדר." רון חייך קצת במעוקם. "שחמט זה טוב. שחמט זה…" הוא קימט את מצחו, מזיז את ידיו כשחיפש את המילה.
"חסר רגש?" הציע נוויל. "רציונלי? שפוי?"
רון משך בכתפיו. "זה נכון."
"אז מצאת משהו מזה?"
"צדקת." הייתה שתיקה, ורון הסתובב קצת באופן מוזר, ועשה פרצוף שנוויל חשב שהיה כאב עד שהיה רעש שבירה חזק. הוא כנראה שם לב לניסיון למצוא עוד מקום לרגליים והחליט לטפל בזה, ופשוט ניתק את מה שהחזיק את הכיסא בשרביטו. המבט המוזר הפך לחיוך של סיפוק טהור ושחצן, והוא דחף את המושב עד לספסל האחורי, ושם את רגליו על לוח המחוונים. "כל המטאפורות של השחמט הן צופן למה שעשה עם המסדר."
עוד הנפה של שרביטו, והקפה של רון ריחף מעמדתו מאחורי מוט ההילוכים, ונחת בידו כשסימן איתו. "הוא שם את רוב האנשים הטובים שלו ורוב האנשים הטובים של רידל ככלי שחמט, מה שהכעיס אותי בהתחלה, כי חלק מהמהלכים שתיאר לא היו הגיוניים במשחק אמיתי. אבל ברגע שהתחלתי לחבר שמות ולחשוב על מה שידעתי ממה שקרה, הכול היה הגיוני."
התגלית הייתה מאכזבת, ונוויל הרגיש את כתפיו נשמטות גם כשניסה להישמע ענייני בנוגע לכך. "אז זה סתם קוד. אין שם שום דבר לגבי שחמט אמיתי."
"אה, זה עדיין מאוד קשור לשחמט." תיקן אותו רון. "אם לא שיחקת, לא תבין את המהלכים והגמביטים (3) שהוא מתייחס אליהם בחצי מהזמן."
זה היה יותר טוב. נוויל הסתכל בסקרנות שוב אל רון, אבל הסיבוב שנאלץ לעשות בשביל קשר עין עכשיו כאב לו מאוד, והוא התחיל לשחק במושבו עם השרביט, וניסה להבין את המתגים שרון הכיר כל כך טוב. "אז תפענח עבורי, אם ככה?"
"בטח. קודם כל, זה קצת מוזר שהוא סיווג את הכלים שלו כשחורים ושל רידל כלבנים, אלא אם אתה יודע שהלבן תמיד זז קודם."
שני מתגים, נראה, אבל הם היו מחוברים להמון כלים קטנים, ובניגוד לוויזלים הוא לא גדל עם מכוניות; מעופפות או אחרות. הוא תהה אם היה משהו שיהיה בעייתי לחתוך. לפחות שום דבר לא היה חי. "והוא חשב שהיה בחיסרון כזה במשחק."
"לגמרי. אבא של -" רון עצר את עצמו, ולגם את המשקה הפושר עכשיו כדי לעצור את עצמו. "שמעתי המון על המלחמה הראשונה, בעצם. בעצם, בלי להתרברב או משהו, אני יודע עליה הרבה יותר ממך או מהארי… או מהרמיוני, בעצם."
נוויל עצר, והבין עכשיו שבכל הדרמה והזריזות בבוקר וכל תשומת ליבו לג'יני, הוא לא שם לב בכלל שהרמיוני לא הייתה שם עם שאר הוויזלים. "מה שלומה?"
רון הזדקף כל כך במהירות עד שכמעט מעד לצד המושב, וניסה להתאזן לפני שהניף את הספל אל נוויל כמו איום מנייר. "כן. קודם כל, זה כל העניין של אבא שאמרתי שלא בא לי לדבר עליו. שנית, הדבר היחיד שאני לא רוצה לדבר עליו כמו זה הוא הנישואים שלי. הבנת?"
אם אחד מהם לא היה תקוע מתחת למושב, מתעסק בחוטים כדי לוודא שאין שום פעילות שם, נוויל היה מרים את שתי ידיו בכניעה. "הבנתי."
לרגע ארוך ומתוח, רון הסתכל עליו מעיניים מכווצות, ואז היה מסופק שלא ינסו עוד לשוטט בטריטוריה האסורה וחזר לעצמו. "אז, אנחנו מסתכלים בין אביב 1980 לסתיו 1981 - יש לנו יומנים מהמון תאריכים עכשיו, ושאלתי גם במשפחה שלי - ובאותו הזמן, המסדר הפסיד ממש, ממש רע. רוב הדיבורים ששמעתי על התקופה הזאת כוללים המון השוואות למטחנת בשר." הוא שבר קשר עין, ובהה בגג המכונית בהרהור. "אז הם הרגו את הדודים שלי (4), בעצם. הם היו עשרים ומשהו מהמסדר מול מעל מאה אוכלי מוות."
עיניו של נוויל התרחבו, והוא ממש התרשם. "מרלין, לנו היו סיכויים יותר טובים מזה לפני שהילדים באו לשם בקרב." הוא הרגיש קצת חרטה שלא חקר יותר את סבתו על התקופה. הייתה, במקום זאת, מין הסכמה אילמת שאף אחד מהם לא מדבר על השירות של השני אם זה לא נחוץ; לא מטראומה או מבושה, אלא מההבנה הברורה שכזאת שיחה תגרום להרבה רגש.
רון הנהן בעצב. "ואני זוכר שחשבתי שככה הרגישה כיתת יורים."
"לא היית בשערים."
עכשיו רון כן הסתכל עליו שוב, והלגלוג במילים לא תאם לכבוד האמיתי בעיניים. "אוקיי, אז אתה זוכר מה זה באמת להילחם מול כיתת יורים…" הוא קימט את מצחו, והחווה אל המקום בו היד של נוויל נעלמה לצללים. "אכפת לך שאני…"
"בבקשה." נוויל משך את ידיו משם, והכין את עצמו עם ההגה כדי שלא יפול כשהמושב יתכופף. הוא הצטרף לרון מאחור, ואמר לעצמו שככה גם היו פחות נראים, ועם הנפת שרביט, הם יוכלו להכפיל את המראה ולראות את המטרה טוב מספיק.
רון חיכה שיתיישב, ואז חזר. "בכל מקרה. הסיכויים, בלשון המעטה, הסריחו, ושניהם ידעו את זה. וולדמורט ניסה להתיש אותם. הוא וידא שאף אחד מהכלים שלו לא יהיה לבד, אז כל מהלך של דמבלדור ללכידה יעלה לו באחד בתמורה."
הוא היה די בטוח שהבין, אבל נוויל לא רצה להסתכן בלהניח משהו שהייתה לו תחושה שיהיה די מסובך, והוא הרים את ידו לעצור את רון כדי שיוכל להבין. "אוכלי המוות לא טיילו לבד, אז כל פעם שהמסדר רצה למנוע מהם לעשות משהו, הם יהיו בחיסרון מספרי ויצטרכו להתכונן לאבד מישהו, אפילו שלא יכלו להרשות לעצמם?"
"בדיוק. ודמבלדור ידע שלעולם לא ינצח במשחק הזה, אז הוא החליט לנסות לשחק שח כפול על המלך."
נוויל הניד בראשו, לא מבין את המונח. הוא שיחק שחמט כמה פעמים, בטח, ואמרו לו שלא היה כל כך נורא יחסית למתחיל, אבל המונחים פרט לשמות הכלים היו משהו אחר. "איבדת אותי."
למזלו, רון לא נראה בכלל פגוע, והסביר בפשטות. "לסדר את זה כך שרידל יהיה מבודד וכך הוא יהיה בעמדה שבה הוא יאמין שיש לו בחירה, אבל יהיה חשוף לשחמט בכל מקום אליו יזוז."
"וכאן ההורים שלי והפוטרים נכנסו לתמונה?"
"ההזדמנות הגיעה במקרה, באמת, אבל רובן צצות ככה." רון סיים את הקפה שלו בלגימה ארוכה ויחידה, ריסק את הספל וזרק אותו לריק מתחת לכיסא. משהו הגיב ברעש, ושניהם קפאו, עיניהם נעולות. אפילו באור הצהוב והחיוור של פנס הרחוב, נוויל ראה את הצבע אוזל מפניו של רון, והוא ייצב את האיש השני ביד אחת כשהצביע בשרביטו מתחתם עם השנייה. "אבדה ארקניה (5)!"
סילון האור הירוק התפצל, ופגע במספר מדהים של מקומות מתחת למושבים, וגם אם לא הייתה לו פוביה מהם, נוויל רעד. רון הזדקף מאוד עכשיו, ורעד מאוד, ונוויל הושיט את ידיו, תפס אותו בשתי כתפיו ומשך אותו אליו עד שהמצח שלהם היה במרחק קטן. "מת עכשיו. כולם מתים. אתה לא יכול להילחץ. אנחנו עובדים. ספר לי עוד על מה שקרה ב-81."
לאט, בזהירות, רון בלע כמה דברים שהיו כמו נשימות עד שהן היו נשימות ולבסוף נראה בסדר, ונוויל שחרר אותו, למרות שלא יכול היה לשכב שוב, וזה היה ברור שרון גם לא יכול היה. כמובן, אף אחד מהם לא היה עוד עייף. עוד נשימה, רעד שניסה לא לעצור, ורון התחיל שוב. "טרלוני רצתה עבודה, וכשהיא הבינה שלא תקבל את זה, היא שמה את הכול על הכף בניסיון ממש מרהיב ל'נבואה'."
קולו כבר התחזק, למרות שנוויל נדהם מאיך שהצליח לדחוק את גפיו הארוכים למושב הקטן הזה. "השטות הקצת-פואטית הרגילה שעשתה בכיתה לפעמים, עם הטוויסט הזה שהיו שמועות שאימא שלך ושל הארי קשורות לזה והיא חשבה שתוכל להשתמש בזה כדי שזה יראה כאילו היא יודעת דברים."
הגשם גרם לזה להיראות כאילו הכול זז, ונוויל נגע בברך של רון, מנסה למשוך את תשומת ליבו מהמקום אליו העיניים הכחולות הסתכלו בפחד. "והוא האמין לזה?"
"לא לרגע, והוא עדיין עמד לבקש ממנה לעזוב, אבל הוא הריח שסנייפ מחוץ לדלת וקיבל רעיון נהדר. הוא עשה עניין גדול מלקחת את טרלוני ולהגן עליה והתנהג כאילו קנה את זה, כי הוא ידע שרידל ממש האמין לכאלו דברים. שלכל המנהיגים הגדולים יש נבואות והשטויות האלה. הוא גם פטר את אליס ואת לילי מהשירות ועשה הצגה גדולה מלהסתיר אותן כדי לגבות את זה." צל טיפות הגשם על זבוב ישן מת וחוסל כשרון ריסק אותו בידו, אבל לא היו לו ייסורי מצפון. "אפילו ארגן שהלידה תקרה באותו היום ביולי, למרות שאימא שלך גמרה עם זה קצת יותר מהר. אבל הוא ארגן פרצה - כלומר, כמו לבנות מבצר ענק ולהדליף שיש לו דלת אחורית סודית."
נוויל הנהן, אסיר תודה שלא היה צריך לבקש פירוט. "כדי שכולם יוכלו לחכות. אבל למה הוא לא גרם לכולם לחכות?"
"מכמה סיבות, כנראה. קודם כל, היה לו מידע שרידל תכנן להכות במהלך יום ההיפוך, שקשור באופן סמלי למוות הישן ועליית החדש."
היה טוב, בעצם, שהם ישבו, מראה או לא. מעבר לרחוב, דמות הופיעה ליד מגרש החנייה, עם צליעה ברורה יותר מדי למרות הכובע שהסתיר והצווארון המורם. גם רון ראה את זה, ובדק את הדלתות כדי שיוכלו לצאת מהמכונית במהירות, אבל ריקי עוד היה לבד, אז נוויל בחר להמשיך לדבר. "אז למה הוא בחר בליל כל הקדושים?"
החיוך של רון היה מלא בצחוק. "כי הוא יכול היה ללכת שם כשהוא נראה כמו פריק ואף אחד לא היה מסתכל."
"כל כך פשוט?"
"כל כך פשוט."
נוויל הניד בראשו, ותהה עד כמה זלזל בכאלו דברים פשוטים בעצמו כהילאי. "מטורף."
"אנחנו מקדימים את עצמנו, בעצם." רון זז, עדיין לא מוכן לשים חלקים מתוכו בחושך. "הוא שם כישוף פידליוס על שני הבתים, אבל הוא סידר שיגלו אותו."
"פטיגרו," נוויל סיים.
"בעצם, לופין."
התיקון הפשוט היה נגד כל מה ששמע אי פעם על התקרית, וגבו של נוויל הזדקף כל כך מהר עד שראשו פגע בחדות בגג הנמוך. "מה?"
"זה עוד משהו שחשב עליו יותר מדי. עמד להיות חבר מסדר מחכה בשני הבתים ביום ההיפוך, אבל דמבלדור חשב שרידל עמד לבחור בהורים שלך." רון ראה בבירור את התדהמה שלו, והמשיך במהירות.
"היה די ברור שמולם הוא נלחם שלוש פעמים, והוא חשב שרידל כנראה יבחר משפחה טהורת דם כשווה לו בגלל שזה שהיה חצוי דם היה הסוד הקטן והמלוכלך שלו. אז הוא שם לפוטרים את סיריוס כשומר סוד מזויף ואת תפקיד שומר הסוד האמיתי נתן למישהו שחשב שאף אחד לא יחשוד, שלא לדבר על לתקוף; פטיגרו. שומר הסוד עבור הוריך היה לופין, שהיה אמור לסדר את זה שילכדו אותו בירח המלא, לילה לפני יום ההיפוך, ו'להודות' כשהוא עוד חלש וחולה מהשינוי. וזה היה גורם לרידל, בתקווה, להרגיש דחיפות ולזוז מיד, ולא לתכנן את זה ממש טוב, ודמבלדור ידע טוב שהוא ירגיש שהוא צריך 'להגשים את הגורל שלו' ו'להשמיד את האויב שלו' לבד."
רון הוציא צריח שחוק מכיסו, שם אותו על לוח המחוונים, ואז הפיל אותו במכת אצבע, ונוויל שרק בתדהמה. "ממזר קטן."
"כולם הסכימו לזה, והוא אפילו חשב שאם משהו ישתבש, יש המון סיכויים שרידל ייפול בכל מקרה כי שתי המשפחות יגנו על הילדים שלהן." רון הניד בראשו בפליאה, הרים את כלי השחמט והעביר את אצבעו על הבסיס החלק. "עדיין, מתוחכם מדי בשבילו. הוא -" הוא עצר פתאום, תשומת ליבו נתפסה בידי משהו בחוץ שהיה כה מעניין עד שלא שם לב שהחזיר את רגליו אל החושך. "אוי, שלום לך."
נוויל גם ראה את זה, והנהן, ידו על ידית הדלת. "נראה שלריקי יש חבר." הדמות החדשה הייתה גבוהה, ומכוסה במעיל מקומט שהיה פעם בצבע צבאי, ידיו זזות במהירות רבה מדי, עוברות מרגל אחת לאחרת כשהאיש דיבר.
"חבל להתערב להם בדייט, אבל…" עיניו של רון קרנו, וחיוכו היה לבן.
"רוצה לפתוח או לאגף?" נוויל טפח על הקמע הקטן באוזנו, ופתח את קו התקשורת לזה שמאחורי אוזנו של ריקי ולחש כדי שלא ישמעו.
"תן לי לפתוח," רון הקיש באגרופיו, שלף את שרביטו והעביר את עץ הערבה החלק על אגרופו. "יש לי אגרסיות להוציא."
"רק אל תיסחף," נוויל הזהיר בחומרה. משהו כחול יצא מכיס המעיל מעבר לרחוב, והוא שוב טפח על הקמע. "תעכב אותו, ריקי."
לא הייתה תשובה, לא הייתה צריכה להיות, אבל הוא שמע את השיחה עכשיו בבירור, קולו של האיש האחר צרוד וכמעט נבלע אבל ברור כאילו ישב במושב האחורי. "הכי טוב שיש…"
עבר הרבה זמן, אבל לא יותר מדי. הם עדיין זזו באופן חלק, האימונים עדיין היו בסדר. לא הייתה עוד שיחה. הכול היה סימני יד, קשר עין. מחוץ למכונית, הגשם השוטף הכתים את שיערו מיד, ופגע בגלימות הצמר הכבדות שהפכו לכבדות יותר, אבל מול האדרנלין, תשומת ליבו השתפרה. הוא נשאר בצללים, וקילל מאה פעם את מי שחשב לצבוע את הגלימות בירוק, וקיווה שריקי ישמור על תשומת ליבו של המטרה שלהם עד שיהיו קרובים מספיק כדי שזה לא יהפוך לקרב קסם שיראה מהבניינים המקיפים אותם.
קולו של ריקי, שהתנגן בצורה יפה, הכניס פיתויים חדים במיוחד עבור נוויל בטון הרעב והנזקק. "אבל חבר, אני אשיג עבודה בקרוב, אני יודע. התראיינתי כבר, יש לי כמה דברים מוצקים. אני מבטיח שאביא את הכסף, ואתה יודע שאני מתנהג יפה כבר כמה שנים."
הוא חיכה לרגע שהריקוד המוזר הביא את המטרה אל הדרך. רץ, כמעט מחליק על השלוליות, צעדיו מעורפלים בידי הגשם. לדרוך קצת חזק מדי על קיר האבן של מגרש החנייה, כמעט לצאת משליטה בגלל התנופה. שוב קול המטרה, הביטחון של מישהו שהחזיק קלף כל כך טוב עד שכל פשרה לא באה בחשבון. "אז כשיבואו נוכל לדבר."
לרוץ לאורך הקיר אל הפתח. הוא לא ראה את המטרה יותר, אבל היה ממש מעבר לפינה, והיה רק החשש הרגיל של מצב כזה שעלול להפוך לתקרית עם בני ערובה אם יהרסו אותו. ריקי אולי חלש, אבל הוא עדיין היה חבר צ"ד וזאת תהיה הפתעה מאוד לא נעימה למישהו שחשב שיוכל לטפל בו. "עיניו מצאו את רון במרחק. "אבל עכשיו -"
האצבעות הקישו. אחת. שתיים. שלוש. "מחלקת הילאים! על הרצפה, ידיים על הראש!"
מושלם. זה היה מושלם, לעזאזל. ריקי קפץ לאחור, מבט האימה על פני המטרה הודגש רק לרגע לפני שפגע ברצפה כל כך חזק עד שלרגע נדמה היה שנורה, ידיו על עורפו. כששרביטו עדיין היה ביד אחת, שילב נוויל את ידו של המטרה שלו באחרת לפני שיוכל לשנות את דעתו. אפילו ללא מבט, רון נעל את האזיקים במקום, ושחרר אותו כדי לסרוק נשקים, והוציא את השרביט מכיסו האחורי אך השאיר את הבקבוקים ושאר הראיות במקום שלהם.
הם עדיין לא ראו הפלה כזאת מושלמת מאז אימוני ההילאים שלהם לפני תשע שנים, אבל החיוך נעלם מפניו של רון אל הבעת פנים נזעמת. "שיט, שיט, שיט!"
ידיו של נוויל התהדקו על שרביטו, אלף אפשרויות מנשק בלתי נראה לזיהוי מטרה בתור מישהו שעדיף שלא יהיו עברו במוחו. "מה קרה?"
"אני לא זוכר את האזהרה המזדיינת!"
אוי נו -! נוויל נאנח בהגזמה, חיטט בכיסו עבור הקלף הקטן שגם לרון היה אמור להיות, וכאיש שאזק את הקורבן היה מחויב להגיד למטרה הממלמלת שלהם. "זה כתוב לי. הנה."
הוא זרק אותו, רון תפס אותו בקלות, והטה אותו אל האור כשהקריא את ההכרזה הארוכה. "זאת חובתי שתדע שאתה עומד תחת הפרת זכויות וחירויות קסומות. נאסרת בידי קצינים מהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם בזמן שהיית מעורב בפעילויות שסביר להניח שהן מטבע פלילי, ויש כוונה להאשים אותך בעבירה על החוק. שרביטך - אה, כן."
הוא הסתכל בסקרנות אל נוויל, שהראה את שרביט המטרה שלהם, והרשה לרון להמשיך עם כחכוח דרמטי בגרון. "- הוחרם ואולי לא יוחזר לך אלא אם תזוכה מהאישומים בידי הקסמהדרין או מקביל לה בתהליך משפטי. קציני המחלקה לאכיפת חוקי הקסם יכולים להשתמש בכוח פיזי או קסום נגדך, כולל כזה שיכול לגרום לנזק, פציעה, מחלה, שיתוק או מוות תמידי אם ורק במידת הצורך כדי לשמור עליך בבעלותם ולביטחונם ולביטחונם של אחרים. כל הצהרה או פעולה שתגיד או תבצע, כולל בצורות אילמות, תוכל לעמוד נגדך כראיות בהליכים הפליליים…"
נוויל לקח את הזמן כדי לסרוק שוב את כיסיו של המטרה. שני בקבוקונים כמו שמצא בדירה של ריקי, שני כלים קטנים יותר, כמות קטנה של כסף קטן, חבילה חצי שבורה של סיגריות, מצית, סכין מתקפל, וארנק שזיהה אותו כרודג'ר האנטסמן וגם חשף שכתובתו במרחק כמה רחובות, וזה היה שימושי. "... אתה חף מפשע עד שתוכח אשמתך מעל לכל ספק הגיוני, אולם החשש מצריך אמצעים זמניים לשלילת זכותך לחירות כרגע. יש לך את הזכות לסרב לענות על שאלות, אולם כל תשובה שגויה או מטעה שתתן תגרום לעוד אישומים פליליים. אם תטען שאתה פועל תחת קללה, כישוף, לחש או כל קסם אחר שהשפיע על פעולותיך, תוכל לטעון זאת בכל זמן. עוד זכויות וחובות תחת חוק הקסם יוסברו לך באופן מלא וברור כנדרש. האם אתה מבין את הזכויות והחובות?"
האנטסמן הנהן באומללות. "כן."
"טוב." נוויל הושיט את ידו ולקח את האזיקים, ומשך את האנטסמן לרגליו. הוא הסתכל על ריקי, ופניו הפכו פתאום מרחמים מיואשים לזעם פתוח ואלים.
"יא חתיכת זין קטן ומזדיין," צרח האנטסמן, רץ קדימה ללא תועלת כשהאיש החזק החזיק בידיו. "אתה סידרת אותי!"
ריקי קד קצת, חיוכו מתוק כמו צמר גפן מתוק. "מעולם לא הייתי שמח יותר לעשות עסקים איתך."
"אני הולך -"
האיום נקטע כשנוויל סובב אותו, וטפח בשרביטו על האף המעוקל. "תחפור לעצמך בור עמוק עוד יותר אם תסיים את המשפט הזה. אני לא ממליץ לך. אתה כבר מסובך בהמון צרות."
לאט, הזעם הפך להבעה של הבנה נדהמת ומבוהלת, ורון צחק, וצעד קדימה כדי לשים יד על הכתף של המעיל המקומט. "אוי, תראו את זה. ברור לפי ההבעה המחרבנת במכנסיים על הפנים שלך, שהצלחת לזהות את הג'ינג'י הכי מפורסם בעולם ההיאבקות ואת החתכים הברורים על לחייו של חברי כאן. אז אתה יודע מי אנחנו, יש לך מושג די טוב מה נוכל לעשות, ועכשיו יהיה זמן מצוין להתחיל לשתף פעולה, לא?"
האנטסמן בלע את רוקו, עיניו עוברות מקצין אחד לשני ושוב. "מה אתם רוצים ממני?"
נוויל חייך. "הבחור שאחראי לבקבוקון הזכוכית הכחול והיפה שעמדת למכור לחבר שלנו, מר קינג."
"אני לא מכיר אותו!" צעק האנטסמן בייאוש. "אני מקבל אותם מספקים! אני אגיד לכם -"
הוא לא הצליח לסיים, עיניו התרחבו כשפיו נפער בכאב ענק ושואף אוויר כשהתכופף מהאגרוף שכרגע נדחף אל בטנו. נוויל משך את המטרה, והסתכל על שותפו. "רון!"
לא הייתה שום חרטה כשרון הניד בראשו, ומשך בכתפו. "תמריץ."
"אנחנו לא יכולים לתת כזה תמריץ כשהם משתפים פעולה," אמר נוויל.
"אני לא מרגיש שמשתפים איתי פעולה, ואני במצב רוח רע." רון משך בכתפיו, מקיף וכורע לפני האנטסמן כך שפניו יראו בבירור מהתנוחה. "אז. בבקשה תשתף פעולה מספיק טוב כדי שדביל כמוני יוכל להבין את זה, או שאולי אצטרך לתת לך עוד תמריץ."
"רון…" נוויל הזהיר, אבל האנטסמן כבר דיבר שוב, מנסה לדבר מעבר לבליעות וההתנשמויות.
"אני יכול לתת לך את הספקים שלי, אבל זה הכי טוב שאוכל לתת לך, אני נשבע!" מבעד לעיגולים הכהים של עינו ראו לבן, והזיעה התחילה לנטוף ממצחו, ורון הזדקף, מהנהן בסיפוק.
"זאת התחלה. תקרא לזה מחווה של רצון טוב. הנה." הוא הוציא פנקס ועיפרון מכיסו ושם אותם בידיים האזוקות. "אתה תצטרך לכתוב באזיקים. אסלח לכתב היד כי זה מאחורי הגב שלך. אם יש לך בעיות, תוכל גם להכתיב."
"בססדר." פיו של האנטסמן הפך לחיוך כנוע ומאוד מפוחד. "לא אכפת לי."
נוויל נאנח, וצעד לאחור כדי לאפשר את תנוחת הכתיבה המוזרה. "אני בטוח שלא."
הם צפו, בשקט כשהאנטסמן נצמד לאדמה, גבותיו מצטמצמות בריכוז ולשונו יוצאת בין שיניו כשהתקשה לכתוב. ריקי נראה סקרן בתחילה, ואז תשומת ליבו הלכה לנוויל, והוא הצביע בהתחלה על האסיר המוזר, ואז על רון. "שוטר טוב, שוטר רע. זה לא קצת…"
"כן," הסכים נוויל, "אבל זה בדרך כלל עובד, וחוץ מזה, ריקי, הלילה הוא מתכוון לזה."
העיניים הכחולות הצטמצמו, המבט בכתפיים הקשות מתחת לצמר הירוק, הזרועות המשולבות על החזה, קצה השרביט הנוצץ באגרוף הלבן, המבט של בבקשה-תן-לי-תירוץ בכל הבעת פניו. "אה."
נוויל החווה בראשו אל הרחוב, ולא ניסה להסתיר את הגאווה בקולו על חלקו של ריקי בהצלחה הלילה. "יש גם קופסה ורודה גדולה במכונית שאנחנו יושבים בה, כשנגמור עם זה."
ריקי התקשה, תקווה מלאה בחוסר ביטחון מופיעה במבטו אל הפז'ו הנטושה וחזרה. "אבל מה אם הוא -"
"אתה את שלך עשית," קטע אותו נוויל במהירות. "השאר עלינו. רון!"
מבט בפנקס הפך לפיצוץ, והאנטסמן היה על הצד מכורבל לכדור, צווח בכאב כשנאבק בניסיון נואש להגן על עצמו מפני מכות שנחתו עליו בכעס. רון נראה כאילו יצא מדעתו, אדום מרוב זעם כשהרביץ שוב ושוב בלי סימן לדפוס או מחשבה. "יא בן זונה בנשית, אנחנו לא מזדיינים פה! איזו מין בדיחה אתה עושה?"
"אני לא, אני לא," צעק האנטסמן, "אני נשבע שלא!"
נוויל רץ קדימה, תפס את רון בכתפיו ומשך אותו. זאת לא הייתה התפרצות רגילה או חקירה. הוא יצא מדעתו, והוא היה צריך את כל כוחו כדי לעצור אותו, ולבסוף סובב זרוע אחת מאחורי גבו של רון עד שכמעט שבר אותה, והוא לא האמין שזה יהיה נחוץ. "רון, מה ל -"
"תסתכל על הרשימה הקטנה, נוויל!" זאת הייתה נהמה, שאגה, אבל מתחתיה הייתה פגיעות אמיתית ולא מאמינה שגרמה לו לרעוד. "תסתכל עליה!"
נוויל היסס, לא רוצה לשחרר אותו, אבל תודה למרלין על ריקי. הוא היה שם, שרביטו שלוף ומוצמד לגרון של רון, והמאבקים נעצרו. כשהוא מהנהן לתודה, נוויל שחרר בזהירות ולאט את זרועו של רון, כשהוא מוכן לתפוס אותה שוב אם ינסה לתקוף, אבל נדמה היה ששמר על מספיק שליטה כדי שריקי יחזיק אותו כשהתקרב אל הגוש המתייפח, הגונח שירק דם מאפו על רצפת הבטון.
הפנקס נרמס, העמוד הראשון נקרע בחצי, וכתב היד היה מזעזע, אבל עדיין היה מספיק, עדיין היה ברור מספיק כדי לראות בלי שום ספק מה הדליק אותו. זה לא היה הדבר הראשון ברשימת הספקים, עם כמה שהיא הייתה מוכרת. זה שמנדנגוס פלצ'ר (6) יופיע ברשימה כזאת לא הייתה הפתעה לאף אחד, זה לא יהיה הביקור הראשון שלו בבתי משפט בגלל אישומים כאלה. אבל השני…
עיניו של נוויל עברו מהנייר אל ריקי, שעדיין החזיק את רון בטווח שרביט. כל כך צעיר כדי להיות כה זקן, כבר נאבק וסובל יותר מדי, קרוב לאמון, אפילו שוב מקווה. הוא לא יכול היה. הוא יגיד שזה דנג, יעשה תירוץ על כך שהיה במסדר עם משפחת וויזלי, אבל השם השני יחכה, הוא חייב לחכות. הוא נשם נשימה עמוקה, ובפעם הראשונה באמת הרגיש כמה הלילה היה קר ואת משקל מדיו הרטובים כשכישף את הפתק כדי שיבוא אליו ודחף את השרבוט הארור של לונה לאבגוד אל כיסו.
OOO
"לא ציפיתי שבאמת תהיה במשרד. אתה צריך להיזהר; אפילו הארי פוטר המפורסם לא יכול להתקיים על קפה לבד." הארי הרים את מבטו לשמע קולו של נוויל, והרים את הכוס בידו בהרמת כוסית קודרת כשבלע את מה ששתה כבר והצביע אל שאר התיקים.
"יש לי מכתב לסנטה קלאוס לסיים. וחוץ מזה, אם אחד מהקורבנות הוא שר קסמים לשעבר שיכול היה להילחם בתוך לוע של מנטיקורה, הם פתאום יתחילו לפחד עד שיחרבנו אוניות." הוא הרים את הטופס שעבד עליו, החזיק אותו בקצה אצבעותיו כאילו היה רעיל ושם אותו בצד, ואז שילב את ידיו ורכן בכיסא שלו, בועט בקרסוליים עד לקצה השולחן. "מה עם שניכם? איך המארב הלך?"
"תפסנו את הממזר." רון חייך, וזרק את הספל כדי לשים את הדו"ח על ראש הערימה בניצחון. "הוא במעצר. השומרים גובים ממנו תצהיר."
"עבודה מצוינת!" מהמבט על פניו של הארי, ציפה נוויל ששעות העבודה ולא שנות הבגרות מנעו ממנו לקפוץ ולחבק את חברו כאילו זכו בגביע הבתים. בסופו של דבר, הוא עשה מחווה קצת מוזרה, איזה שילוב בין הרמת אגודל והצדעה. "נחמד לשמוע חדשות טובות לשם שינוי."
"הלוואי שיכולתי לתת לך עוד," נאנח נוויל בחוסר רצון, "אבל אני כאן כדי לבקש צו חיפוש."
החיוך על פניו של הארי קפא, נעלם מעיניו והפך להבעת פנים מבולבלת. "אתה צריך ללכת לשופט."
"בלי להסתכל, הוא הרגיש את המתח של רון לידו בבנייה הפתאומית של האנרגיה שהרימה את השיערות על זרועו, אבל המשיך, סירב לשחרר, למרות ה… שיחה שהתרחשה בין מגרש החניה וההגעה למשרד של הארי. "טכנית, כראש המחלקה, יש לך מינוי לשופט שלום בדיוק למטרה הזאת."
הארי הנהן לאט, המתח לא מוחמץ כשעיניו עברו מאחד לשני. "אבל זה למקרי חירום. אנחנו עדיין בדרך כלל -"
"הארי, זאת לונה." הקטיעה של נוויל הייתה עדינה, בקושי חזקה מספיק כדי להישמע, מלאה בהמון חרטה, אבל זה היה כמו הצתה שקטה של גפרור שידליק פיוז.
רון פנה אליו, האדום כבר עולה בלחייו כשידיו התאגרפו לצידו, כתפיו כל כך מתוחות עד שכמעט הגיעו אל אוזניו. "החרא הזה פשוט שיקר לגמרי. הוא ידע מי היינו, הוא רק -"
"אולי כן, רון," טען נוויל, וסירב להיכנע כשהרגיש את המתח עובר בגופו. רקותיו כאבו, הוורידים ביד שרביטו דגדגו, והוא פתאום חש את הפותוס הזהוב על מדף הספרים של הארי. הוא נשם נשימה עמוקה, ועצר את ההרגשה. זה לא היה קשור לרון, כמו שרון לא כעס עליו, וזה היה חשוב. "זה עדיין לא תירוץ!"
בין אם הארי עבר מעל או מסביב לשולחן, הוא לא שם לב. הנקודה הייתה שהארי היה לצידם עכשיו, ידיו מורמות קצת אבל לא מפרידות אותם באמת. "תירוץ למה?"
בזהירות, נוויל הסתובב מהעימות, והלך לאחור גם כשהסתכל על הארי, קולו רגוע לחלוטין. "הארי, אתה צריך להזכיר לחבר הכי טוב שלך מתי, למה ואיפה מרביצים לחשודים."
"שים לב שלא אמר איך," התערב רון. "את איך אני עדיין יודע."
הוא אמר את זה בחיוך, בהבעת פנים שהארי יעמוד לצידו, אבל היא נמחקה כשהעיניים הירוקות התרחבו באכזבה די מבוהלת. "אוי, אלוהים, רון… כמה זה היה רע?"
"לא שמתי אותו בבית החולים או משהו." קולו של רון היה באזור מוזר בין התנצלות למגננה. "רק נתתי לו תמריץ לא לשקר לנו."
נוויל כחכח בגרונו, והחווה אל האיש החבול בתמונות על השולחן. "הרבצת לו איזה עשרים פעם כשצרח על הקרקע בצורת כדור."
"פרטים?"
"כן." הארי נאנח בכבדות, חזר אל שולחנו והרים את התמונה כדי לבחון את הנזק בעצמו. "רון, נצטרך לדבר."
"אל תדבר אליי ככה, הארי!" רון צעק, הסומק חוזר אל לחייו לוהט מתמיד. "היינו -"
"אתה לא צריך להזכיר לי מה היינו אחרי שבע עשרה שנים ושהתחתנתי עם אחותך, טמבל!" הכעס בתגובה של הארי הדהימה את נוויל וגרמה לו להרגיש קצת לא נינוח שהיה שם, אבל בניגוד לתקופה שהיו ילדים, לא הייתה אפשרות לסגור את כילות המיטה ולהעמיד פנים שלא שמעת אותם רבים. "אבל אם לא הייתי צריך להזכיר לך, אתה לא היית מקשה על החיים שלי עכשיו כשהרבצת בידיים על הראש של המטרה!"
לפני הרבה זמן, דין קטלג את הריבים של רון והארי לשני סוגים: לא-משנה-זה-כבר-נגמר ואוי-אלוהים-הם-יריבו-ככה-כבר-חודשים. כנראה, ההבחנה הייתה נכונה, ונוויל האמין שזה הסוג הראשון כשפניו של רון התרככו והוא חצה את המשרד הקטן כדי לשים יד מנחמת על כתפו של האיש השני. "הארי, סליחה. אני לא -"
"לא. אני רק…" הארי לחץ את היד בתמורה, והמבט שעבר ביניהם היה בעוצמה אילמת של עשרים שנה כמעט, המון רגעים קרובים, והצער הטרי של הבוקר שהפכו לרגע אחד של הבנה מוחלטת.
"כן." רון חייך ברכות. "תביא לנוויל ואני אביא לנו משקאות, בסדר?"
התגובה של הארי עדיין הכילה חרטה של חבר ורשמיות של מפקד שנוויל הבין טוב. "אנחנו עוד נצטרך לדבר."
"בטח," רון הסכים בעצב, וכבר הלך לדלת. "הוויסקי בן השלושים שלג'סטין אין או הטקילה שלדמלזה אין?"
"טקילה," ענה הארי במהירות לאחר ששקל לרגע. "אני לא רוצה ללגום, ואני לא רוצה לרצות עוד אחת."
היה רגע ארוך של דממה לא נוחה אחרי שרון עזב, הארי התעסק בתמונות ובתקציר המצורף, ומישש את הפתק בכיסוי הפלסטיק שלו בלי להרים מבט. "אתה באמת חושב שלונה מעורבת בזה?"
"אני לא יודע," הודה נוויל, "ואני רוצה לגלות כשכמה שפחות אנשים יהיו מעורבים בזה."
עוד שתיקה ארוכה, ואז הארי הוריד את הערימה באנחה, ונגע בצלקת שלו מרוב כאב ראש אפילו שג'יני אמרה שלא היו לו כאבי ראש כאלה מאז שרידל מת. "אני לא יכול שתלך לבד. את מי תרצה?"
"מי פנוי?"
הארי התחיל לענות, קימט את מצחו, הוציא פנקס קטן מכיס מכנסיו ועבר על העמודים המקושקשים לפני שענה במחשבה. "אוכל לתת לך את סאלי-אן, בריאן או את טוני. הייתי צריך לשלוף אותו מהשושואיסטים, אבל זה היה חלק מההסכם שנקבל אותו קודם."
כבר היה כמעט תשע בערב, והוא לא ציפה לבחירה, אז עיניו של נוויל התרחבו. "האם מישהו עדיין ישן?"
"פה ושם." לא היה שעשוע בחיוכו של הארי. "כרגע, אף אחד לא איבד מישהו אישי. אנחנו נמצא אותם, נוויל; זאת הבטחה."
"אני יודע." זאת לא הייתה הבטחה ריקה, או הסכמה ריקה, ושניהם ידעו זאת, לא משנה עד כמה מסובך הכול נראה כרגע. "יש חלק ממני שממש מקווה שלחקור את זה אולי יחשוף משהו על הרוצח במקרה."
"גרוע מכך יכול לקרות." צחוק קטן וקודר לא ממש הפך לנאום מלא, והארי הוריד את הפנקס, וחיפש בשולחן טופס. נוויל חיכה כשמילא אותו, וחתם בצורה של עשרת אלפים חתימות ששנא לפני שהושיט אותו. "הצו שלך."
הוא לא הסתכל עליו, כאילו לא לראות את שמה כתוב בקרירות בקו של החשוד ישנה משהו. "תודה. אני חושב שאקח את טוני כשותף; הוא טוב בלסתום את הפה, והיה בבית שלה. היא לא מכירה את השניים האחרים מספיק."
הארי הנהן, ומצא עוד טפסים ריקים בערימה שנוויל הבין שהייתה מסודרת למרות הבלגן. "תמלא את דו"ח המעצר שלך על החשוד, ואני אביא אותו תוך שעה."
"כן, אדוני." נוויל אמר את זה בלי לחשוב, ואז העווה את פניו, ותהה אם זה יהיה פוגעני, אבל לא הייתה תגובה בכלל.
במקום, הארי נראה כאילו היה מהורהר, וסובב עט נוצה שבור בין אצבעותיו. "נוו? אם לא הייתי חברו הטוב, היה משהו אחר שהיית רוצה לספר לי על רון הלילה?"
הוא לא היסס בתשובה, והיה אסיר תודה. "שהוא הרבה יותר חכם ממה שאנשים נותנים לו קרדיט מאחורי החיוך הג'ינג'י שלו, ושאתה צריך להקל על קצין שאיבד את אביו בבוקר."
הוא לא ידע מה אמר המבט על פניו של הארי בהתחלה עד שהבין שזאת הייתה תקווה; רגש מספיק נדיר כשלא היה עם הכרת תודה ואהבה כפי שהכיר אותו עכשיו. "באמת?"
"באמת. שאל אותו על שחמט."
הארי כבר חזר לעבוד, חזר למשימות ולבקשות ולראיות ולמעצרים ולקפה, אבל היה משהו קל יותר עכשיו ביציבה של גופו בכיסא, חום שגרם לנוויל להתגעגע לשיימוס ולחנה ולארני ולכל פעם שהיה לו קשר כזה למישהו שהיה טוב כמו של שני האנשים האחרים למרות הריבים מפעם לפעם. "תודה, נוו. אעשה זאת."
OOO
לא ירד גשם בדבון, ונוויל היה אסיר תודה. הלילה היה חם, והיו בדיוק מספיק עננים כדי לטשטש את אור הירח שהיה בשלושה רבעים מאורכו עד שהכול נראה כמו כריכה של ספר אגדות לילדים. הבית צחק על מסורת הארכיטקטורה מאחורי התריסים שנחצבו בו, ואזורי הישיבה והקריאה והמחשבה שהיו בכל אזור בגנים שפיתו אותו יותר מכל סירנה. הוא ויתר, ואמר לעצמו שזה עניין רגעי, סיכוי לדבר עם שותפו כשישב על הספסל שנוצר מחתיכה אחת של שורש ברוש אמיתי.
טוני הצטרף אליו, אור נוצץ משרביטו על רגליו כדי ללכת בזהירות בין האזוב והטחב והאפר שהיו מלאים בדברים קטנים וחיים שלא יאהבו שידרכו עליהם. הוא לא אמר כלום, לא היו שאלות על פניו, אבל האם זה לא מה שנוויל רצה שבחר במישהו שהכיר אותה? והאם זה לא היה עבור עצמו כשנשם נשימה עמוקה, וניסה להישמע בטוח וסמכותי ולא כאילו משהו עמוק כאב לו מהמחשבה שנאלץ לבגוד בעוד אחד מכמה הקצינים החיים והיקרים שלו? "אנחנו לא נכנסים לשם עם השרביטים, פורצים את הדלת כאילו היא רוצחת. זאת לונה, וזה רק חשד; אנחנו בכלל לא יודעים שזה נכון."
החיוך בתשובה היא פיכח ובקושי מתאים, הוא לא היה משועשע מההבהרה הזאת. "כמובן, המפקד. היא אולי קצת…" הוא היסס, ידו מקיפה את אוצר המילים עד שמצא מילה טובה. "... מוזרה, אבל אני לא חושב שהיא תנסה לפגוע במישהו מאיתנו."
חלק ממנו, נוויל הבין, קיווה שטוני יתווכח. לא שהיה למה לצפות לכך, "כן."
"נכון."
"כן."
הם עדיין ישבו שם. טוני שיחק בקצה שרביטו. "אנחנו נכנסים?"
נוויל צבט עלה מהעץ הגדול והיפה לידו, ושפשף אותו כדי להרגיש את הדוגמה באצבעותיו. הוא הנהן. הוא לא קם. "אני רק…"
"אתה בסדר, אדוני?" המחווה הייתה מהוססת, קצת מוזרה כשטוני הושיט את ידו ושם יד על הכתף, אבל הכנות הייתה ברורה."כלומר, עם כל מה שקרה, אני קצת נדהם שאתה עדיין בתפקיד."
זאת לא הייתה דחייה, ושניהם הבינו זאת, אבל נוויל ניער את היד למרות זאת, והניד בראשו במעשיות. "אם השנה הזאת לימדה אותי משהו, טוני, היא שאנחנו עושים מה שאנחנו חייבים לעשות."
המילים שוב נעצרו, והשאירו רק את הצליל העירוני השקט של תרבות קטנה של חיות קטנות, חרקים, וצמחים זזים וגדולים שהיו בכל גן בריא. נוויל נתן לידו לנוח על צידו כך שקצות אצבעותיו יוכלו לגעת בקצה הוורדים מאחוריו. הגפן בחן אותו כמו כלבלב סקרן, עלה קטן אחד ניסה לבחון את הצלקת בידו, אבל הוא בקושי שם לב. תשומת ליבו נתפסה בידי הבזק כסף ליד הגלימות של טוני, אבל למרות שנות החברות ביניהם, הוא לא היה בטוח מה הגבולות, והוא חשב כמעט דקה לפני שכחכח בגרונו בלחץ. "אפשר לשאול אותך משהו אישי?"
בהתחלה, נוויל חשב שעשה טעות רצינית כשגבו של טוני התקשה, פניו ועיניו קפאו בהגנה, אבל הם נרגעו מספיק, גם אם לא ממש, וכשלבסוף הנהן באיטיות, הוא היה מאופק ולא פגוע. "כל עוד זה לא קשור לסודות של מישהו אחר או לעבודה השנייה שלי, בטח."
עכשיו כשפתח את הנושא, היה מאוחר מדי לחזור בו, אבל נוויל התחיל להתחרט שאמר משהו. פוליטיקה, דת וסקס. מבין שלושת הדברים שסבתא גידלה אותו לדעת שלא היו נושא לשיחה כללית, הוא עמד לעשות קריירה מהראשון ולגילה שמאז שהוא וחבריו התחילו להוליד ילדים האחרון לא היה עניין גדול כמו שחשב פעם. אבל שוב, סבתא הייתה גם נגד דגדוג ותמכה במהפכות הרסניות, אז אולי היו לה מוזרויות משלה.
אולי כן. ואם הוא יעשה מעצמו חמור, הוא יהיה מוכן להתנצל, בתקווה שזה יהיה משהו. עדיין, הוא לא הצליח ליצור קשר עין, והסתכל על הוורד במקום כשנגע בו באצבעותיו. "צפיתי בך מחליט המון החלטות על החוק מול הכוונה מאז שהחלטת, טוב, אני מניח שתמיד היית יהודי, אבל…"
הוא שתק, אבל טוני הבין טוב מספיק וסיים את המשפט. "מאז שאיבדתי את הרגליים שלי והתחלתי קשר אישי יותר עם השם?"
"סליחה, לא התכוונתי להיות חוצפן."
"אתה לא." למען האמת, לא הייתה שום פגיעות בקולו, ונדמה היה שהמתח הקודם נעלם לגמרי. "אם הייתי מתבייש בזה, לא הייתי לובש מגן דוד בעבודה. זה קשור לכופתאות?"
נוויל הרים את מבטו במהירות, והניד בראשו. "לא! טוב… בערך." הוא נאנח, ודחף את הוורד בחוסר רצון כדי שכל תשומת ליבו תושקע בשיחה. "אמרתי לעורך הדין היום שאני לא רוצה לווייה להוריי. אני לא רוצה לשים את כל רשימת המטרות שלנו במקום אחד כקטלוג לירי כשהרוצח עוד שם, ואני לא רוצה למנוע מאנשים שיש להם כל זכות וסיבה לבוא לשם, אבל זה מרגיש…"
הוא לא גמר, אבל שוב, לא היה צריך. "תוכל לעשות לווייה אחר כך, אתה יודע."
"זה מה שאמרתי לעצמי," הוא משך בכתפיו, ופתאום הרגיש דביל כי הטריח את האיש השני בבעיותיו האישיות, אבל איכשהו לא יכול היה לעצור. "זה פשוט ממשיך לעלות שוב ושוב ושוב לאחרונה. אפילו עכשיו, אפילו כאן עם לונה."
"מה שנכון, מה שנכון באמת, ומה שמעשי."
"בדיוק, וחשבתי שאתה…" זה לא היה הגיוני. הוא לא היה אדם ביישן, לא באמת, לא עוד. תן לו שדה קרב עם סיכויים בלתי אפשריים, שלושה ילדים קטנים עם אבעבועות דרקון, כיתה מורדת של נערים הורמונליים שלא אכפת להם מהאבקות, או איזה צמח חולני שאף אחד לא זיהה, והוא יהיה בסדר. מרלין, למה זה היה כל כך קשה?
עכשיו זה היה טוני שהסתכל לאופק, והושיט את ידו כדי לשים רגל אחת על השנייה ותופף באצבעותיו במחשבה על הפלסטיק מבעד למכנסיים. "המרפאים אמרו שזאת בטח הייתה הזיה של ההלם ואובדן הדם, אתה יודע. בכמה רמות, אולי הם צודקים, אבל הייתי צריך להקשיב לעצמי, אבל אני מאמין ששמעתי את מטטרון; שיחוסו עליי אבל שבתמורה אני אצטרך להתחרט על כך ששמתי את עצמי לפני כולם ושיהיה מחיר לשלם. המחיר היה ברור, ובעצם, כששר הקסמים הגיע לילד רזה וגידם עם חרדה חברתית והציע לו מקום בהילאים, חשבתי שגם זה די ברור. לפעמים, צריך רק להקשיב."
נוויל הנהן, ונגעה ללבו האינטימיות של הווידוי גם כשהתקשה לנסח למה זה לא ענה לדילמה שלו. "בלי להיות חצוף, אבל אני לא מאמין באלוהים שלך -"
טוני צחק, וטפח על מדליית הכסף שהייתה תלויה משרשרת מסביב לצווארו. "בלי לפגוע בך, המפקד, אבל אתה לא בדיוק בן אברהם."
"טוב, כן." נוויל הרגיש את עצמו מאדים מהתיקון הברור, אבל משהו בקמע הקטן הזכיר את צלב הזהב שסר קיי תמיד לבש, השיחות הארוכות על טבע האמונה והכוח שמצא בעצמו שם למרות הציפיות שהכול מיתוס ואמונות תפלות. "יש לי… חושים חזקים, נקרא לזה. ואתה יודע, גם כשאתה לא רוצה, מה הדבר הנכון. אבל זה לא עונה לך בנוגע לדברים הקטנים, גם כשהם לא כאלה קטנים."
"איזה יום היום?"
השאלה הפתיעה אותו, והוא קימט במצחו, נאלץ לחשוב לרגע לפני שיכול היה לענות בביטחון מול כל הכאוס שהשתלט על חייו בשבועיים האחרונים. "שישי."
"אחרי השקיעה," טוני הסכים. "אז זאת שבת, ואני כאן, בעבודה, מגולח, עם שיער קצר, לובש מדים שנעשו מתערובת צמר וכותנה, אשתי היא לא רק גויה, אלא בודהיסטית, ואנחנו מלמדים את הילדות הקטנות שלנו שאסלאם זה חלק ממש יפה מהמורשת שלהן. בגלל שאנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו, ונפשל לפעמים, אבל אם ננסה באמת…" הוא עצר, והניד בראשו במשיכת כתפיים מבטלת. "אני נשמע כמו גריפינדור עכשיו."
"אתה מדבר עם גריפינדור."
עוד שתיקה, חוסר הביטחון אם זה היה מוזר או לא גרם לה, וטוני עצם את עיניו, תפס בידו את הקמע המשושה וסובב אותו אליו. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב."
הוא לא שמע את השפה לפני - נוויל הניח שהיא עברית או משהו כזה - והיא הייתה גם קשה וגם יפה יותר ממה שציפה, והזכירה לו קצת את הזמנים הנדירים שבהם שיימוס פנה לגאלית. "מה זה אומר?"
טוני נראה היה קצת מובך מכך, כאילו ציפה שנוויל יצחק או יבקר אותו על כך, והוא סובב את בטנת מכנסיו בין אצבעותיו. "החוק היבש? זה חלק מברכה כשמישהו שורד סכנה. סבא שלי אמר את זה באופן מושלם כשאמרו שאחיה אחרי הקרב."
"ורוח החוק?"
"אני אומר את זה בכל יום." ההודאה הייתה בלחישה, והוא הופתע ולא ממש לראות שהיה ניצוץ לא של דמעות בעיניו של טוני כשהרים את מבטו. "אנו ברי מזל, נוויל. יותר מתמיד עכשיו. אנחנו אולי לא נישאר כל כך ברי מזל, אבל זה ביד אלוהים, או הגורל, או מה שתרצה לקרוא לזה. אבל לא נוכל לשלוט בזה, ואנחנו לא נשלוט במה שאחרים עושים. אם לונה הפרה את החוק, היא יודעת איזה סיכונים היא לקחה. אבל החוק היבש אומר שעלינו ללכת לשם ולקחת אותה."
איכשהו, מטרת ביקורם, גם אם לא הייתה כזאת טובה, לא הייתה כה כבדה כמו שהייתה כשהתעתקו לראשונה לאזור. "רוח החוק אומרת שאנו מדברים עם חברתנו ומבקשים ממנה לבוא איתנו. בלי אזיקים. בלי ידיים על הראש."
"ולך תהיה לווייה להוריך כשזה יהיה בטוח, ולא משנה מה דראקו יגיד לך, אתה תמשיך לזכור שכל המשחקים והפוליטיקות והחוקים בקסמהדרין קשורים לחוקים של אנשים."
"ואולי כשיגיע הזמן להחליט אם נתאחד או ניפרד, אני אדע." הוורד שוב הגיע אל ידו, והוא תפס אותו, וגירש את הכנימות מהגבעול שלו, ריפא את הנשיכות בהעברה של אגודלו. הוא היה נותן הכול כדי שכל החיים יהיו כה פשוטים, אבל הם לא היו, הם לעולם לא יהיו, ועדיין… "אולי כולנו."
בתוך הבית, משהו נשבר. שני הקצינים הזדקפו מיד כדי להסתכל, על רגליהם ושרביטיהם שלופים לפני שהצליל נעלם בלילה, אבל אחרי כמעט מיד נשמעה קללה משועשעת וצחוק של אישה, והנשקים ירדו שוב. הם החליפו מבט ארוך, ואז נוויל הרים את שרביטו שוב. "טוני?"
"אדוני?" הם לא התיישבו שוב, ושניהם ידעו למה. עם כמה שהגן הציע טיעון משכנע עבור לילה של שיחה או מחשבות או סתם מנוחה קלילה ושלווה, הם לא היו שם כדי להירגע.
נוויל הושיט יד, לא בטוח אם היה צריך את זה או שזה היה מתאים, אבל היה צריך לבצע את זה בכל מקרה. "תודה שבאת הלילה."
טוני קיבל את לחיצת היד, למרות שנדמה היה שהיה לו לא נוח שהמחמאה הייתה עם התודה. "זה היה הדבר הנכון לעשות."
"אז בוא נלך." ספסל הברוש, הוורדים, אלפי הדברים היפים האחרים היו מזמינים ורעילים כל כך עד שהלך בחוזקה אל השביל שהוביל אל הדלת הקדמית שהוביל אל הבית שהוביל לדברים שלעולם לא רצה לעשות עם כל חבר, שלא לדבר על עוד אחד ושוב. "בוא נגמור עם זה."
זה היה קל יותר אם הייתה כועסת. יותר טוב אם לא הייתה פותחת את הדלת. אפילו נחמד אם הייתה אומרת להם להסתלק; היא הייתה עייפה, בילתה חצי מהשבוע שלה בטיפול במכור, כבר היה עשר וחצי בלילה, היא עמדה לישון או עשתה מדיטציה או פשוט לא רצתה מבקרים, לעזאזל. כמובן, זה היה קל יותר, וקל יותר, נוויל התחיל להאמין, פשוט לא היה אפשרות.
לונה ענתה בדפיקה השנייה, פניה מאירים למרות העיגולים השחורים והלחיים החיוורות שהתעקשו שהיא אנושית אחרי הכול, והיא שיגרה את עצמה אל שניהם בתורם בחיבוקים שמחים ולא נבוכים שהרימו אותה מרגליה בביטחון הפשוט שיתפסו ויחזיקו. "נוויל! טוני! איזו הפתעה נפלאה!"
האבהות חינכה את טוני יפה באומנות ספיגת השמחה, והוא צחק למרות הכול כשהוריד אותה, ויישר תלתל שיער שהשתחרר מהמטפחת המקושטת שקשרה מעל ראשה. "ערב טוב, לונה. עבר יותר מדי זמן."
"נכון!" היא הנהנה, כבר מסמנת לשניהם להיכנס למסדרון, מנווטת בין הקופסאות והרהיטים והפרויקטים החצי-גמורים ואוי-הוא-באמת-לא-רצה-לשאול במומחיות ללא מאמץ. "אתה צריך להביא את לי והבנות לפה לעתים קרובות יותר. אני עובדת על ציור קיר במרתף, וילדים הם האומנים הכי טובים; הם כל כך לא מרוסנים. אני מצטערת שלא הגעתם לכאן קודם, הייתה לנו ארוחה נהדרת, אבל אני מכינה ריבה, אם אתם מוכנים לעזור לקלף את הענבים."
"כמובן," נוויל התקשה למצוא את שאריות הסמכות שחטפה בגסות כזאת, אפילו שידע טוב מאוד שעמד להתחיל להכין ריבה. "אבל אני חושש שיש סיבה יותר רצינית שבגללה אנחנו כאן, אם לא אכפת לך שנדבר בפרטי."
"אה, זאת לא תהיה בעיה." הם הדליקו את האור המטבח, והיא סימנה להם לשבת ליד השולחן שכבר היה מלא בקערות ושקיות וסלסילות של גרגירים זהובים ורכים. לונה השאירה אותם למצוא משהו לשבת עליו שכבר לא היה תפוס, וללא בושה דחפה את בטנת השמלה שלה אל חגורתה וזחלה על הידיים והברכיים אל הארון מתחת לכיור. "רולף קיבל יומן נהדר מבחור שניסה לטפס על האוורסט בשנות העשרים עם תצפית נהדרת של יטי, אבל יש נזק מים שדורש שיפוץ מלא, וזה אומר שהוא עומד להתעסק באמבטיות הכימיות ובזכוכיות מגדלת לקצת זמן. אני חושבת שאוכל ללכת לשם עירומה והוא לא ישים לב אלא אם אהיה מכוסה בפרווה לבנה."
היא יצאה מדלת אחרת ליד הכניסה למזווה, והחזיקה זוג קערות קרמיקה צבועות בדוגמה אדומה, לבנה ושחורה שנראיתה כאילו הייתה של שבט. "איך המשפחה, טוני?"
טוני מצא דבר כמו שרפרף - למרות שהרהיטים הבטוחים והאחידים מעץ אלון בקלחת בטח היו נפגעים אם היו משייכים אותם לאותה קטגוריה כמו הדבר הזהוב והכחלחל הצבוע עם השוליים שהיו באורך שלושים סנטימטר - והוא קיבל את הקערה בחיוך משועשע. "ללי היה זיהום קטן בתחילת השבוע, אבל נראה לי שזה מסתדר. אסה ופי מסתדרות נהדר. פי גילתה חברה שיוצרת פיות ובובות נסיכות שחורות, אז אני עושה שעות נוספות."
נוויל קיבל את הקערה שלו עכשיו, והיא כבר חזרה אל הארונות, מוציאה דברים בשרביטה ואיכשהו יודעת איפה יש מקום פנוי ושולחת אליו בלי להסתכל. "אשלח אותך הביתה עם מרשם ללי. שורש זהב, דבש, וכסף, אני חושבת. אולי קצת שמן-עץ-התה. מעניין אותי אם נשאר לי? אני צריכה לחדש את המלאי שלי; הכנתי כל כך הרבה דברים לאחרונה."
הוא היה צריך להשתלט על המצב. בין אם אהב את זה או לא, הם היו כאן מסיבה מסוימת, ולפחות היא נתנה לו משהו כמו דרך שיהיה טיפשי לא ללכת בה. "זה… מה שרצינו לדבר איתך עליו."
"הגב שלך שוב מטריד אותך, נוויל?" היא הסתובבה כדי להסתכל עליו במבט מבין וכל כך כנה וממיס עד שזה היה כמו בעיטה למצפון. "אתה באמת היית צריך להקשיב לי כשאמרתי לך להתחיל עם יוגה לפני כמה שנים. זה בטח מכווץ עכשיו, אבל קצת חמאת שיאה -"
"לונה, הכנת שיקויים לשוק השחור?"
אוי, שיבורך טוני על החוצפה שלו. שיבורך עם האלוהים שלו, כל האלים והאלות של לונה, האל של קיי, כל אל שבמקרה שוטט באזור, והבחור הקבוע בקלחת שקולל במלחמה הראשונה וחשב שהיה אל הבוטנים. זה נאמר, ונוויל לא היה זה שאמר זאת.
היא קפאה במקומה, מופתעת לגמרי, עשרות חפצים קטנים ובקבוקים וכלי צמחים עם אבקות מרחפים באוויר מסביבה כמו מחשבות שעוד לא גמרה. "למה אתה מתכוון?"
"לא רק לחברים שלך," לחץ טוני, נימת קולו ויציבתו מקצוענות טהורה כשעיניו בגדו בכל חרטה שהרגיש. "עבור מישהו שמוכר אותם מחדש… שיקויים לא חוקיים, בעיקר, או כאלו עם ערך גבוה ברחוב. בעיקר אם הכנת אותם למישהו שמשתמש בבקבוקים כחולים מזכוכית."
החפצים שקעו באיטיות לרצפה. לא היה נכון להגיד שנראתה נדהמת, אשמה, או אפילו די מודאגת, אבל… מעוצבנת, אולי? כאילו הם אמרו שמריה זה שם שני מאוד רגיל ולא האשימו אותה בהיותה חלק מרכזי מספקי שיקויים. "אוי לי. חשבתי שזה אולי יעלה."
"זה כן, לונה?" הוא היה צריך להוציא את הפנקס שלו, או לפחות שטוני יוציא. אחד מהם, בכל מקרה. אם עמד להיות וידוי, הם היו צריכים לתעד אותו איכשהו, אבל הוא לא יכול היה, והוא ידע שטוני הרגיש דומה. לקחת וידוי היה צעד אחד לכיוון יחס של פושע פשוט, לפחות עכשיו, ובטח כאן. הם יוכלו לשמור את זה לאחר כך באזור הנקי והרשמי של המשרד ולא באירוח המטורף של המטבח שלה.
אבל לונה כבר קמה שוב על רגליה, זקופה, כתפיה משוכות, בלי שום בושה כשהושיטה לנוויל סלסלת גרגירים מהשולחן. "שב, תמיין את זה. הם טובים כשהם כולם זהובים; רק תיפטר מאלו שהתחילו להרקיב או שעוד ירוקים." לא הייתה לא ברירה אלא לקחת אותם אם לא רצה להתעמת ללא היגיון, והיא ידעה זאת, וכבר השאירה אותו למשימה כשהלכה אל הכיריים. "אביא מים או תה… או תה צמחים, בעצם. אני לא אוהבת תה. אתם ידעתם שרוב מטעי התה משתמשים בעבודת ילדים?"
טוני שוב בא לעזרתו, קולו שכנע ועדין אך חמור. "לונה…"
"מה שריקי לקח היה נורא. תמצית אופיום מהול ומלוכלך שרק האלה יודעת מה הוסיפו לה. אני לא עושה את זה." היא הניחה את הקומקום כל כך חזק עד שקצת מים השפריצו דרך הפתח על הזרבובית, קולה קשה יותר ממה ששמע אותו במשך שנים עד שלא נשמעה כמעט כמו עצמה בכלל. "אני מבינה למה הוא לקח את זה, אבל זה לא אומר שאני עומדת לעודד או לתרום לבלגן הזה; או לבשל מת', למען האמת. הבית שלי התפוצץ פעם אחת (7)."
נוויל נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו ללחוץ על הנקודה. "אבל את כן עושה דברים."
"לא, אני לא."
שני האנשים החליפו מבט מופתע, ופתאום תהו אם העד שלהם זייף את זה אחרי הכול. "חשבתי -" טוני התחיל, אבל היא קטעה אותו."
"אני מכינה את מה שאימא טבע כבר יוצרת."
הדחף לגלגל את עיניו מההצהרה היה חזק, אבל נוויל הצליח לשמור על תגובתו מאוזנת. "על איזה מין יצירות אנחנו מדברים?"
לונה הוציאה חבילה עם איזה כתב אסייתי מהארון, וקרעה את הכיסוי באלימות לא נחוצה. "דברים שאנשים השתמשו בהם כבר אלף שנים די טוב, תודה לך, לפני שהממשלה החליטה לאסור עליהם כי כמה אנשים צרי אופקים התעצבנו, או שהבינו שלא יוכלו להרוויח מספיק כסף ממנו."
טוני הרים גבה, והציץ מחלון המטבח אל צללית החממה שנראתה בקושי בחצר מעבר. "מריחואנה?"
"קנאביס," היא תיקנה בכעס, "וכן, קצת מזה. זה מה שהמלצתי לריקי לפני שהוא הסתבך בכל השאר. זה ממש יעיל ודי בטוח -"
נוויל עצר אותה ביד מורמת, למרות שהמחווה איבדה מכוחה בגלל קומץ הגרגירים שהכילה. "יש לי שבי"ר בתורת הצמחים, אני יודע את המאפיינים של קנאביס. אני גם יודע שהוא לא חוקי. האם זה כל מה שעשית?"
"המון תרופות ושיקויים טבעיים, אבל הם חוקיים."
הפעם, הוא כמעט לא הצליח שלא לגלגל את עיניו. "האם יצרת וסיפקת משהו אחר שיכול להיחשב ללא חוקי, בין אם את מסכימה עם הסיווג או לא?"
"כמה חפצים דתיים."
הכעס של טוני יצא על גרגיר רקוב, שרוסק למשחה מצחינה בערימה המיותרת. "דתיים -"
"פיוטה, מסקלין, (8) פטריות, כאלו." הכנת התה - או תה הצמחים , אם זה מה שהיה - כנראה הרגיע אותה, או שאולי שוב שלטה ברגשותיה כששפכה את תוכן החבילה לספלים. "אבל אלו רק למטרת טקסים דתיים עם אנשים מנוסים במסורות העתיקה שמופלים באופן לא הוגן בחוק. הוא הבטיח לי."
הרמז הקטן למטרתם האמיתית הזכיר לנוויל את מטרתם הגדולה בכל השיחה הלא נעימה, והוא רכן קדימה, שוכח מסלסלת הגרגירים. "מי הבטיח לך?"
"האדם שקונה אותם ממני." היא הוציאה צנצנת קטנה של דבש או משהו כזה והזליפה אותו במחשבה על מה שלא יצא מהחבילה. "טוב, אני לא בדיוק מוכרת. אני מבקשת דמי עלות, אבל אני לא מרוויחה מזה כסף."
טוני נחר בביטול. "אני מניח שהוא אוהב את זה."
נוויל הסתכל עליו במבט כועס, והניד בראשו לפני שהפנה את תשומת ליבו שוב אל האדם שעדיין סירב לחשוב עליו כעל מטרה או חשוד. "לונה, משקרים לך."
"אני לא עומדת להיכנס לזה שוב, נוויל." לונה הניחה את הספל מולו בסופיות, והניפה אליו אצבע בחומרה. "חשבתי שהסכמנו לפני המון זמן שלך ולי יש השקפות שונות בנוגע לחיים, ו -"
"לא, הוא מתכוון שהאדם שקונה אותם ממך לא אומר את האמת," טוני התעקש, ונחר בזהירות למשקה שקיבל. "לונה, נוויל חדש בכל זה, אבל אני עבדתי על התיק הזה מדי פעם כבר כמה חודשים. אחד מהדברים הכי מטרידים עבורינו היה חוסר העקביות במוצר. איך בקבוק אחד יכול להכיל תרופה יפה ומושלמת לכאבי ראש שעשויה ממרכיבים טבעיים ואורגניים שמראים כל כך הרבה כישרון ודאגה, אבל הבא הוא נוזל ניקוי לקדרות עם קוקאין זול וחומר מרדים לסוסים. החומר שלך נמכר כשיקויי רחוב פשוטים."
הפנים שלה היו חתומות כשבהתה אל הספל שלה, קולה לא מראה יותר רגש למרות שלא הייתה בו האיכות החולמנית הרגילה שלו. "אתה בטוח שהם מאותו אדם?"
"בשרשרת האספקה, יש כמה," הודה טוני, "אבל כולם מגיעים מאותו המקום."
"איך אתה יודע שהדילרים ברחוב הם לא אלו שמקבלים אותם מכל המקומות?"
"כולם באותם בקבוקים, חתומים באותה השעווה. קראנו לו הבקבקן הכחול מבריסטול, והתיק הזה הגיע להילאים כששתי ילדות בנות שלוש עשרה מתו מ'שיקוי אהבה' שהכיל בערך 20% אמיל ניטרט."
לונה נשכה את שפתיה, קמטים קטנים בין הגבות הכמעט בלתי נראות הפכו לסימן הראשון שאולי הם עוברים אותה. אבל החולמניות חזרה, והוא קיווה שזה לא אמר שהיא התרחקה. "אתם יודעים שאני לא ממש אוהבת את החוק."
"טוני אמר כרגע שזה קשור למוות של יל -"
"תן לי לגמור, נוויל. אני לא ממש אוהבת את החוקים." היא לגמה לגימה ארוכה, ובהתה אל הספל כאילו חזרו אל שיעור גילוי עתידות. כשהרימה את מבטה שוב, חיוכה היה רך, קצת אמהי, ומתנשא בצורה שלא אהב אבל תמיד הייתה שם כשדיברה על התיאוריות של אביה. "הם טיפשיים, ואתה תלמד את זה מהר מאוד. עושים אותם מהסיבות הכי מגוחכות שיש, ומתעלמים מהם כשאנשים חזקים מבקשים ואחרת משתמשים בהם כדי לדכא אנשים ורעיונות לעתים קרובות יותר מאשר להגן עליהם. אבל זה שאני לא שמה פלוץ של נרגול על גחמות הממשלה לא אומר שאין לי חוש לצודק ולא נכון או כבוד לחוק אמיתי; חוק טבעי, אוניברסלי."
נוויל הנהן בזהירות, אבל סירב להיכנע או לבצע את מה שעליו לעשות עם המדים שלבש. "עצרנו ספק ברחוב הלילה, רון ואני. הוא טען שאת אחת מהספקים. לא משנה מה את חושבת על החוק, אנחנו לא יכולים להתעלם ממנו רק כי אנחנו חברים. נצטרך לבקש ממך לבוא איתנו למשרד."
חיוכה התרחב מאוד. "אני לא מטורפת."
"לא חשבתי עלייך את זה," התעקש נוויל.
"גם אני לא."
"אה, כן אתם כן. שניכם." עכשיו החיוך העמיק מאוד, והייתה בו זחיחות מסתורית שהתעקשה שהיה לה סוד שלא יכולת לשאת. "קראתם לי באותם כינויים כמו כל השאר, ואני עדיין רואה את זה בעיניים שלכם לפעמים. זה שאני פתוחה לכל היקומים לא אומר שאני לא רואה מה קורה מסביבי."
"לפעמים לא הבנתי אותך -" נוויל התווכח, "- ובסדר, כשהיינו ילדים, חשבתי שהיית ממש מוזרה בהתחלה - אבל זה לא אומר שחשבתי שמשהו לא בסדר איתך."
"אין שום דבר שלא בסדר איתי." היא לגמה עוד לגימה עמוקה, וכמעט רוקנה את הספל, ואז הצביעה איתו על מבקריה. "אבל לא לוקחים אותי למשרד הקסמים."
"לונה, בבקשה," טוני ממש התחנן. "אל תגרמי לנו -"
"אני הולכת," היא התערבה, ואז גמרה את הספל ושלחה אותו לכיור בהנפת שרביט. "בעצמי. אני לא אוהבת כשמשקרים לי או מנצלים אותי, אבל זה כלום בהשוואה לזה שמישהו משתמש בסודות עתיקים וקדושים כדי לחזק אימפריה קפיטליסטית של סחר מגעיל ברעלים."
השינוי הפתאומי הזה היה בלתי צפוי, וההתלהבות הופיעה בבירור בעיניו ובקולו של טוני. "יש לך מישהו עבורנו?"
"הוא השתמש בשם קמרון לייק מולי," היא אמרה במהירות. "והוא עומד לגלות את כל התורה כולה." לפני שמישהו מהם יכול היה לשאול מה זה היה, היא הידקה את חצאיתה ויצאה מהחדר במערבולת של בדים צבעוניים, והשאירה את שני הקצינים, התה, הדממה והגרגירים לבד בהיעדרה.
טוני היה הראשון שהצליח לדבר שוב, והניד בראשו כששרק שריקה נמוכה ואיטית. "הגיהינום לא מכיר זעם…"
"אני לא יודע אם היא מאמינה בגיהינום," ציין נוויל, עדיין קצת מסוחרר בעצמו.
"היא לא צריכה," טוני הרים את הספל שלו כאילו בהרמת כוסית, והחווה עם ראשו אל הדלת שבה יצאה ביציאה דרמטית. "היא מפחידה יותר."
OOO
החוט נקרע תחת טפיחת השרביט, והיה רגע של נשימה עצורה לפני שפקק השעם ויתר ללחץ מתחתיו, והשתחרר בפיצוץ חזק כמו של התעתקות, קצף מתפוצץ ומשפריץ על המשקפיים המצפות מעליו. זה היה בכל מקום, אבל זה לא היה חשוב, כולם קיבלו מספיק ממנו בכוסות, בספלים, בכוסיות ובכוסות המאולתרות הנוספות כדי להצדיק את הרמת הכוסית שהארי ארגן בחופזה. "לחיי לונה, לחיי שלושים עמודי עדות, ולאיתור הבקבקן הכחול מבריסטול בתוך שבוע!"
ג'סטין, כיאה למעמדו, הצליח להביא את השמפניה האמיתית היחידה לפה, והרים אותה מעל הקריאות הרועשות ברצינות מבודחת. "לחיים!"
הארי קד עמוקות, וניגב את המשקפיים לפני שנופף עם הבקבוק הכמעט ריק אל החדר באופן כללי. "ואני אנצל את ההזדמנות הזאת כראש המחלקה כדי להפוך את זה לרשמי ולהפוך את זה לחדר הנחיצות החדש!"
עוד קריאה, ודמי צחקה, לוגמת עמוקות. "שלא יריח כמו הקודם!"
"אשתה לחיי זה," הסכים זאק בשמחה. "אשתי תהרוג אותי."
נוויל לגם בעצמו, ועיניו התרחבו בהפתעה. הוא מעולם לא טעם משהו גורמה, אבל העבודה בקלחת עם חנה לימדה אותו דבר או שניים על משקאות, והטעם המאוזן והעדין והבועות לא היו מה שציפה לו. "זאת שמפניה ממש טובה, הארי. הם הוסיפו לנו כל כך הרבה לתקציב?"
הצחוק המבטל סיפר לו יותר ממה שהיה צריך לדעת על המימון החדש שלהם, והארי הצביע בספל הקפה המיוחד שלו אל התורם האמיתי. "בעצם, אתה צריך להודות לג'סטין על זה."
"אז תודה לך," אמר רון, וקד בצורה דרמטית. "תודה לך, תודה לך."
"בבקשה לך, אני מבטיח." ג'סטין סימן לרון לקום שוב, וקרץ אל הארי כדי להפיג את המבט העגום. "אני לא רוצה לחשוב על מה שמר פוטר היה בוחר לבדו."
"זאת הייתה שמפניה," התעקש הארי.
"על הנייר, אולי."
"זה מדהים." האנחה של טוני הייתה כמעט לא ראויה לחברה מעורבת כשסובב את המשקה הזהוב והחיוור מסביב לבסיס ספל התה בחן. "זה גורם לי לרצות תותים וחופשת קיץ ארוכה."
"זה מצחיק," חייכה סאלי-אן, "זה גורם לי לרצות להיות עירומה."
"זה יותר ממספיק." הארי כחכח בגרונו ברשמיות, ישב על מה שנוויל הבין שהיה המושב השמור שלו בקצה שולחן הקפה והוציא ערימת ניירות מגולגלת מהכיס הפנימי של גלימתו כדי לפרוש לפניו. "אנחנו צריכים לגשת לעניינים. כולנו כאן מסיבה מסוימת."
סאלי-אן עשתה פרצוף, אפילו שהתיישבה בצייתנות בקצה שולחן הקפה רחוק ממנו ולקחה את הדף הראשון בערימה. "זה לא כולל עירום?"
"לא," הארי הבטיח לה, "זה לא כולל עירום."
היא גנחה, ושרבבה שפתיים אל ג'סטין כשליטפה בקצות אצבעותיה את השריר הדו-ראשי של זאק. "חבל, בהתחשב בזה שהנשים של כולם כאן מחוץ לעיר ויש כאן כל כך הרבה בחורים בכושר."
כיאה לו, זאק משך את זרועו, ומשך את שרוול חולצתו במודעות לגוף השרירי שלו, אבל חייך. "תצטרכי להסתדר איכשהו."
"אני מניחה שכן." האנחה שלה התאימה למחזה ויקטוריאני, והיא הורידה את סנטרה אל ידיה המושטות כשהביטה בניירות, שוב מקצועית לגמרי. "אז חזרנו לעבוד, אם ככה."
כולם התאספו מסביב להארי, ועזבו את האווירה הנחמדה שהייתה לטובת הצורך הלא נגמר של עולם שלא היה אכפת לו מבועות או מתותים או מצחוק, אבל לונה התעכבה מאחור, וקימטה את מצחה ליד הדלת כשאצבעותיה מקישות במחשבה על הכוס שלה. "לא, אני חושבת שסאלי-אן צודקת."
בין אם דיברה למישהו מסוים או רק לעצמה היה קשה להבין, אבל זה לא היה חשוב. כולם קפאו, ולא היו בטוחים איך להגיב או האם להסביר לה את זה שזאת הייתה בדיחה, אבל הארי הניד בראשו בביטול לעברה. "ממש לא." היא נראתה פגועה, והוא חייך בחוסר נוחות מסוים, עדיין לא מוותר אבל מנסה להוריד את העוקץ בעזרת צחוק מאולץ. "יש לך מושג כמה מהר יפטרו אותי אם בכלל אחשוב לתת לקצינים שלי לעשות אורגיה?"
לונה נראתה כאילו עמדה להתווכח, ונוויל התערב במהירות, וגיבה את חברו. "לא מהר כמו שחנה תוריד לי את הראש."
כאילו הם היו אלו שהיו מוזרים, לונה גלגלה את עיניה, ושוב ריחפה כדי להצטרף אליהם וישבה על הרצפה לפני האח במערבולת חצאיות בוהקות, ופרשה אותן לפניה בצורה שפשוט הזכירה לו את איך שטרלוני התיישבה בצורה מיסטית לפני שיעור גילוי עתידות. "התכוונתי שכולכם צריכים להירגע קצת. עבדתם כבר שבועיים, אם אני לא טועה… בקושי ישנתם."
זאק התעלם מהטון המרחם, והצדיע לה עם טופס ראיות. "ואנחנו נמשיך לעבוד עוד שנתיים רצוף אם זה מה שצריך כדי לתפוס את הרוצח ולעשות את שאר העבודות שלנו בלי קשר."
עוד אנחה עצובה, והיא הושיטה יד לדמי, שישבה קרוב אליה על הרצפה, והתעלמה מהדרך שההילאית התקשתה כשלונה התחילה לגעת בשיערה, והעבירה את אצבעותיה בתלתלים ההדוקים. "בטח מישהו מכם זוכר את העניין של ירידה בתפוקה. אתם מתישים את עצמכם. אתם תאבדו את היכולת לחשוב יצירתית עוד מעט, אם לא איבדתם כבר."
זה, ממש זה, היה הדבר הכי מטריף בנוגע ללונה לאבגוד. לא תיאוריות הקונספירציה או הבגדים שנראו כאילו באו ממכירת החיסול של כל העולם או הדברים המוזרים שיצאו לה מהמטבח, אלא הכישרון להיות כל כך צודקת ברגע המדויק שהעדפת שלא תהיה ושתובך הכי הרבה. נוויל נשך את שפתיו, וידע שכל מה שיגיד עכשיו בטח יהיה ממש עקשני ואם לא ילדותי, אבל סאלי-אן כבר נשענה על הספה בתבוסה. "יש משהו בדבריה. הייתי צריכה לעבור שוב על ניירות במשך שעה היום כי הבנתי שהשתמשתי בשם נעוריי."
זאק מלמל משהו, וחזר על עצמו בבירור, לחייו אדומות, כשכולם הסתכלו. "שכחתי את יום ההולדת של הילד שלי."
"שתי חלב וסוכר באותו התה שלוש פעמים," הודה טוני."
"זה כלום." נביחת הצחוק הקצרה של רון הכילה התרברבות על כישלונותיו שהייתה אפשרית רק במשפחה מרובת ילדים. "שמתי את המכנסיים שלי הפוך ולא שמתי לב עד שהייתי חייב להשתין."
דמי חיפשה באופן מוזר בכיסה - לונה עדיין אחזה היטב בשיערה - והוציאה קופסת כסף קטנה עם חיתוך אנכי של L&B (9). "אני כנראה התחלתי לעשן שוב."
"אוי, זה נחמד, אהובה." בריאן ענה לווידוי שלה בסיגריה מגולגלת ביד חצי-גמורה מכיס מעילו, ודחף אותו במומחיות אל פינת פיו. "חלקנו לא היו טיפשים מספיק בסוג העבודה הזאת כדי לעצור."
זאק לא ממש עצר אותו בזמן כדי למנוע ממנו להדליק את זה, אבל הוא חטף את זה לפני ששאף את כל העשן, והעלים את זה בקסם באמצע האוויר. הארי זז במהירות אל אזור המתח בין השניים, שתי ידיו מורמות בכניעה. "בסדר, אז אולי יש לנו בעיית מתח קטנה, אני מודה. אז מה את מציעה, לונה?"
היא נראיתה כמו חתול שליטפו אותו, עזבה את השיער של דמי ונגעה באצבעותיה כדי למתוח אותן לפני שענתה. "טוב, תמיד נוכל להתחיל בתרגילים להורדת המתח - מתיחות, נשימות עמוקות, עבודה ויזואלית - ואז אולי משחק חופשי ויצירתי, אתם יודעים?" קולה התבהר כשרשמה את האפשרויות באצבעותיה, והוא לא היה מופתע אם הייתה קופצת אל רגליה בריקוד קטן. "יש לי המון צבעים וחימר כדי לסדר את האנרגיה ההתבטאותית של אנשים!"
"ה'אנרגיות אני לא מאמין להיפים' שלי אומרות לי להכניס בדיחה כאן," בריאן אמר בקדרות. הוא גלגל סיגריה אחרת, והתעלם מהמבט האלים של זאק כשהדליק אותה בידו. "אם לא נוכל לטפל בתיק קשה, מה אנחנו עושים כהילאים, אני שואל?"
"פשרה, אולי." הציע נוויל בזהירות, מסתכל בהתחלה על הארי כדי לוודא שלא חמס באופן לא ראוי את סמכותו של האיש האחר. "עם כל הכבוד, לונה, אני חושב שמה שאת מציעה לעשות יהיה כל כך… לא רגיל עבור רובנו שזה יהיה לא נינוח יותר מאשר עוזר. אבל יש לך נקודה. מה אם נעשה רק את המינימום ההכרחי בעבודה הלילה במהירות האפשרית, ואז פשוט…" הוא פרש את ידיו בתקווה, מחווה אל בקבוק השמפניה הריק שהיה ליד הארי. "נירגע? נשים מוזיקה, נשתה קצת, נעזוב דברים לקצת זמן?"
סאלי-אן הרימה את שאריות המשקה שלה בתמיכה. "נשמע כמו גן עדן מזדיין עבורי."
"אוי, נו. שוב האורגיה," ג'סטין הרים גבה אחת מטופחת.
"את אף פעם לא מזדיינת?"
גם עם העיניים הקסומות שלה, המבט שהיא הסתכלה בו על רון גבל בקללה. "זה מצליח לראות דרך כל הבגדים שלך, מה אפשר להגיד? ואני שוכבת יותר ממך, וויזלי, אני מתערבת במשכורת של שנה על זה."
זה לא היה משהו חריג בקרב שאר הצוות, אבל רון כמעט נחנק מהשמפניה ששתה, והצבע עלה במהירות עד שכולם הבינו שחצו קו בלתי נראה, ואף אחד לא רצה לגלות בדיוק מה, למה או איך. זאק התערב, והעביר טפסים כדי להעסיק את הידיים במהירות האפשרית. "אז בסדר. כן. להתחיל לעבוד. אל תסתכלו עליי, יש לי יותר ילדים ממה שצריך כדי להיות חסין. הארי, על מה עובדים?"
"בעצם -" הארי עבר על הערימה, אבל הוא סתם העסיק את עצמו, ועיניו עוד הצטמצמו כשסרקו את פניו של חברו הטוב עבור המידע שנוויל ידע שהוא לא היה מצליח לקרוא על הפנים של אף אחד חוץ מחנה או משיימוס. אבל הוא נראה מסופק מהר מספיק, והניד בראשו, חוזר לתשומת לב מלאה. "עבדתי עם רון על זה - לחשוב על לנסות לפעול כמו דמבלדור."
ג'סטין הרים אצבע אחת באזהרה, והתיישב באחת מהכורסאות בתחושה של לורד מימי הביניים. "אתה לעולם לא תצליח עם מגפיים ודג זהב בעקבים, הארי, לא משנה עד כמה תרצה."
הארי לא החמיץ פעימה. "לצערי, אני מסכים, ואני גם לא חושב שאוכל לגדל זקן באורך מטר בזמן שנשאר לנו. אז אנחנו ננסה לטמון מלכודת."
רון הצטרף אליו בשולחן הקפה עכשיו, ומה שקרה כמעט נעלם כשהשלים את המשפט של הארי. "לגרום לרוצח לחשוב שהוא יכול לבחור במטרה, אבל לשים חבר'ה שלנו במארב כך שנוכל לפגוע בממזר עם סיכון מינימלי לפתיונות."
"אה, הארי…" דמי הרימה יד בהיסוס, "אתה יתום והמפקד איבד את הוריו בערך באותו שבוע. זאת לא נראית לי כמו תכנית שבה הסיכון המינימלי ממש עבד."
"אנחנו לא נחשוב על זה יותר מדי כמוהו," הגיב רון. "שתי מטרות, ננעל את כל השאר, בלי מחבואים או פיתויים מוגזמים. מה שלא מניע את הרוצח, הוא נואש. הוא הסתכן מאוד כדי להגיע למטרה שלו, ובאופן רגשי ושכלי הם צריכים להכות תוך עשרים וארבע שעות. אם נוריד את כל המטרות חוץ משתיים, לא תהיה לו ברירה."
טוני הנהן במחשבה, בוחן את השתקפות האש בטיפות השמפניה האחרונות שלו. "אז למה לא להוריד את כולן חוץ מאחת?"
"כי אז אולי יהיה ברור מדי שזאת מלכודת," השלים הארי. "אנחנו עומדים להבהיר את זה שאנחנו שמים את כל רשימת המטרות במקום בטוח, אבל שני הפיתיונות שלנו הם אנשים שיש להם תירוץ לכך שלא יוכלו ללכת לשם מיד ולמה שנחשוב שהם בטוחים."
"ואלו יהיו?" שאל זאק.
"המנהלת מקגונגל וג'סטין."
ההכרזה של הארי פגעה בחדר כמו קללה מול פיות פעורים ומבטים בוהים. האדם היחיד חוץ משני החברים הטובים שלא נראה מופתע היה ג'סטין, אבל נוויל הבין במהירות שברור שידע. הוא היה חייב לדעת. עדיין, זה שישב שם, נראה משועמם אם בכלל מזה שישתמשו בו כפיתיון לאחד מהרוצחים הסדרתיים הכי אכזריים בתולדות עולם הקוסמים דרש אומץ מברזל שהוא לא יכול היה שלא להעריך.
דמי ניסתה לשרוק אבל לא היה לה רוק בפה, והיא הוציאה במקום נשימה לוחשת שרמזה טוב מאוד על התחושות של הקבוצה. "שיט."
"כדי שזה יעבוד, הלוך עומד להיות צפוף," הארי סידר את משקפיו בהרגל ששמר מאז הפעם הראשונה שנוויל זכר שדיבר עם קבוצה גדולה ולא בטוחה בראש החזיר בשנה החמישית. "נצטרך להשיג את כל רשימת המטרות המורחבת. אל תתנו להם עוד קורבנות פוטנציאליים; אף אחד שיהיה חשוב למישהו בחדר הזה, כי אם הוא פוגע בנוויל או בי, לפגוע באנשים שלנו יעשה את זה. כל המשפחות שלכם, כולכם חברים ממש קרובים." הוא הסתכל מעבר למשקפיים אל האח בחומרה. "לונה, את ורולף תלכו מחר."
לונה רק חצי הקשיבה לכל זה, רגליה בתנוחת לוטוס, עמוד השדרה שלה מתוח לאחור כך שזרועותיה היו על השטיח בתנוחה בלתי אפשרית, אבל היא הזדקפה שוב כל כך מהר עד שהכאיב לנוויל לראות את זה. "אני -"
"סנייפ השתמש בך כפיתיון כדי להגיע אליי פעם," הוא הזכיר בשקט, לא רוצה להיכנס לריב שידע שיבוא. "לא צריך להיות גאון כדי להשתמש בך שוב."
העיניים הכחולות, החיוורות והגדולות הפכו לשבבי קרח. "יש לי שרביט, נוויל, אני יכולה לטפל בעצמי."
"גם שאקלבולט," רון התערב בגסות. "קוברים אותו מחר."
לונה שילבה את זרועותיה חזק, סנטרה מורם בנחישות שהייתה חמודה אלא אם הם לא היו יודעים מה זה אומר לזלזל בה. "לא אלך."
"אין לך ברירה," הארי השתווה אליה בעקשנות, ידיו משולבות באותה תנוחה מוצקה. "מצווים עלייך ללכת למקום מוגן."
"אני איעלם."
"אנחנו יכולים לעצור אותך. חתמתי על זה בעצמי. החלטנו שלא, כי שיתפת פעולה, אבל -"
"אין עוד דרך לעשות את זה?" משהו בקולו של בריאן קטע את הוויכוח בקלות כאילו צעק, ובצורה יותר מוזרה. הוא נשמע… מבוהל, אבל נוויל סירב לקבל את זה כאפשרות פשוטה כל כך. זה היה הבחור ששאקלבולט תיאר אותו בתור 'משהו כמו חור תחת של זנבקרנית הונגרית, רק קשוח יותר ופחות חמוד,' והפעמים היחידות שהוא שמע משהו קרוב לטון הזה היה כשמשהו ממש רע עמד לקרות. רע כמו קורבן אדם או זה שהגיהינום יבוא לכדור הארץ. ממש.
"ניסינו דרכים אחרות." הארי לא שמע את זה, או שהוא לא ידע מה המשמעות הייתה, כי הוא ענה כאילו זאת הייתה שאלה ממש רגילה, או אם בכלל, כאילו עצבנו אותו ששברו את העימות שלו עם לונה. "אנחנו רק צוברים גופות. זה לא מקובל במשמרת שלי."
"אם אתה מכניס מספרים לעניין, מה הסיכויים שתצליח לפתות את הרוצח?" הצחקוק הצרוד בשפה הסגורה היה ממש ציני. "ואז הזאב עם הכבשים, בעצם."
נוויל ראה את הגידים בצוואר של זאק מתעבים לשמע ההאשמה, והאיש האחר חטף את האוניה מכיסו, הפך אותה באוויר ותפס אותה בחוזקה כשאגרופו במרחק קטן מהאף השבור של בריאן. "אז הזאב יהיה עם המון זאבים מגוננים אחרים."
בריאן לא זז, אבל פינה אחת בפיו המצולק התעקלה לחיוך קר. "לא רוצה להדגיש את זה יותר מדי, אבל לא חשדתם בי שאני חלק מהצוות של הסלואה, לא."
סאלי-אן לא הייתה אחת שתשתוק. היא שלפה את שרביטה, קמה על רגליה ביציבה לטווח אש מושלם, שתי ידיה נעולות והקצה נוצץ כשכיוונה ישירות בין עיניו של בריאן, קולה קשה מספיק כדי לסדוק יהלום. "אתה הרוצח, בריאן?"
המתח באוויר היה ממש כבד, מספר הקוסמים והמכשפות החזקים שעמדו לפגוע בחדר גרם לכל כך הרבה חשמל עד שהשיער עמד, בולי העץ באח יצרו סימנים מוזרים, העשן מהסיגריה התעבה כמו כלבלב ליד ידו של זאק. בריאן נעמד, הלך קדימה ושם את קצה אצבעו על השרביט, מתעלם מצליל העור השרוף כשדחף אותו הצידה, והניף את שתי האצבעות הראשונות של ידו השנייה כמעט ישירות אל פניה כשהגה בבירור. "לכי תזדייני."
"חבר'ה, אנחנו לא יכולים לפנות אחד נגד השני." נוויל שם יד אחת מרגיעה על כל כתף, והוריד את שתי הידיים במבט שגם ביקש מהם לא להתווכח ולא לגרום לו לעשות את הצעד הבא. "אם זה אחד מאיתנו, אנחנו כל כך נדפקנו עד שאפילו לא טוב לחשוב על זה. הארי צודק. זה הסיכוי הכי טוב שלנו."
הייתה שתיקה ארוכה מאוד, שני ההילאים עוד בוהים אחד בשני כמו שתי חיות טרף מנוסות בקצה שדה קרב, עיניה של סאלי-אן מבזיקות ביותר צבעים מזיקוקי די-נור, אבל לאט, הם התיישבו, ודמי הציעה בעייפות משהו ביניהם. "אז מה עם פיניגן? שמעתי שמועות שהוא הציע."
הראשים של הארי ונוויל הסתכלו עליה בחוסר אמונה, ופניו של הארי הפכו לאדום עמוק. "איך לעזאזל -" נוויל התחיל, אבל היא קטעה אותו עם משיכה בכתף.
"אוזניים לכותל, המפקד."
הארי התחיל, מאוד לאט, להכות עם מצחו בצד הספה. "אוי, בשם מרלין -"
"מה בנוגע לשימוש בו?" שאל טוני, כאילו הוא לא ממש האמין להצעה שלו. "הוא אוהב למצוא אנשים שלא רוצים שימצאו."
זאק נחר בקשיחות. "ולקצוץ אותם."
רון חייך בצורה שנוויל לא רצה לראות שוב, והקפיץ את שרביטו בקלילות על כף ידו השנייה. "מה אתם חושבים שיקרה אם אני אשים את הידיים שלי על הבן זונה?"
"רון…"
הנימה העדינה והמרגיעה של לונה והתחינה לשלום זכתה להתעלמות, אבל הכתפיים המתוחות וההחלטיות של הארי כשהזדקף שוב השפיעו יותר. "אנחנו עושים את זה ככה. זאת המילה האחרונה שלי. אנחנו לא מתחילים לשלוח רוצחים אלא אם לגמרי נגמרו לנו כל שאר האפשרויות."
בריאן ירק מעבר אליהם אל האח, ונוויל חצי ציפה שהלהבות יקפצו או ישנו צבע, למרות שזה לא קרה כשהסתובב על עקביו והלך משם, ונפל בכבדות אל הכורסה ליד ג'סטין. "זה מטורף."
"תן לי רעיון יותר טוב," אתגר הארי.
"פיניגן!"
"זה לא רעיון טוב יותר!"
"אני רוצה את שיימוס בלוך." זאק היה האחד מהם שהיה לו הכי הרבה מה להפסיד מביניהם מבחינה מספרית, והייתה מודעות גדולה לכך ביציבה שלו ובדבר בעיניים שלו שיכול היה לדבר על כל מוסריות בשם ילדיו. "בגלל שהוא ממזר קר כשצריך להיות. אני רוצה לדעת שאם עשינו טעות נוראית וכמו שבריאן אמר, שמנו את הזאב עם הכבשים, שיש גם שועל אכזרי שם שלא יהסס לעשות את מה שצריך למי שזה לא יהיה."
"אל תעשה את זה, הארי, חבר, בבקשה, אל תעשה את זה." הזיעה נטפה על המצח של בריאן, והוא ניגב אותה בגב יד אחת שנוויל בקושי האמין שרעדה ממש. "מי שהרוצח לא יהיה, הוא יודע יותר מדי. הוא יריח את המלכודת."
קולו של הארי היה קריר, שווה נפש, אבל העיניים הירוקות הצטמצמו מאוד, ונוויל ממש ראה שהמוח המאומן עקב אחרי כל הסימנים שהסגירו את הפחד של בריאן יותר ויותר בכל פעם. "הדחף של רוצח סדרתי לתקוף הוא אדיר, וזה רוצח שחצן. אני חושב שזה יעבוד."
הוא לא התווכח, הוא לחץ, בחן, חיפש עוד מידע. היה כאן יותר מערעור על טכניקה, ומהחבר היחיד שלא איבד אף אחד ולא היה לו את מי לאבד, היחיד שבא מבחוץ; לא מהוגוורטס, לא מצ"ד, מבוגר מספיק כדי להיות אבא של כל אחד מהם וכבר בגד פעם במדים. מבטים עברו מחבר אחד לאחר, חוסר הסכמה נשכח כשפקודות עברו ותכניות נוצרו בשקט כמו כשיצרו רשת מסביב להארי כשחזר לראשונה.
התקשורת האילמת שלהם עברה ללא תשומת לב מצד בריאן, שפרצופו האדום בדרך כלל הפך ללבן חולני, קולו הופך לגבוה ודק. "אבל מה אם נפספס מישהו? מה אם יש עוד מטרה חוץ ממי שנציב כפיתיון?"
"בגלל זה נצטרך להקיף את הכול." הארי אמר ברוגע. טוני זז הצידה, התזוזה נראתה כמו סתם אי נוחות כששם יד אחת על משענת הכיסא של בריאן והתכופף כדי לשפשף ברך אחת, אבל בשנייה היה לו השרביט שלו, שהצביע ישירות אל צווארו של האירי. "אני אפילו אביא גם את הדרסלים."
רון עיווה את פניו. "אוי, זה יהיה כיף."
"אובליוואטה זה דבר יפה." לא היה שעשוע בחיוכו של הארי.
"אפשר להרביץ לבן הדוד שלך, הארי?" שאלה דמלזה, המבטא שלה נותן לשאלה תחושה קלילה ומטעה. "פעם אחת, אם אנחנו משכיחים בכל מקרה?"
"נדבר על זה אחר כך," אמר הארי, אבל עיניו לא עזבו את בריאן, ועם כל האדיבות במילים, נוויל הרגיש את הלסתות מתחילות להינעל. "בריאן, אתה בסדר?"
"לא, לא אני לא לעזאזל!" האגרופים שלו התהדקו כל כך עד שבין אצבעותיו היה דם במקומות בהם הציפורניים חתכו את כפות הידיים, והפחד הפך כעת לזעם ששרף את האוויר בסירחון נורא. "מה שוויזלי עומד לעשות לזין הזה יהיה כמו נשיקה של סבתא בהשוואה ל -"
"בריאן…" נוויל אמר את השם כאזהרה, אבל הוא לא שמע.
"אוי, ישו… אבל נו, אנחנו לא יכולים לדעת את מה שהוא יודע, כן?" הוא קם על רגליו, ועכשיו עוד שרביטים כוונו אליו, בלי ניסיון להסתיר את האיום, אבל או שלא שם לב או שכנראה לא היה אכפת לו כשהסתובב והלך בכלוב הנואש והצפוף במוחו, שרביטו עדיין בנרתיק ללא מחשבה כשדיבר. "יומנים של איש מת ובכל מקום כמו איזו רוח… אי אפשר להסתכן. חייבת להיות עוד דרך. חייבת להיות עוד דרך מזדיינת חוץ מלנעול את כולם. אם מישהו יישכח, הוא חשוב כמת, לא?"
"אם יש מישהו מהמשפחה שלך באירלנד שלא יתערב טוב עם פיניגן," אמר הארי במהירות, "אני אתעסק בזה באופן אישי."
"שלושים שנים מזדיינות שלא - אבל לא יכול להשאיר… אין ברירה." הקצב נפסק, ומשהו בבריאן איתו. הוא נפל על ברכיו, ידיו אוחזות בפניו כשהמילים הופכות ליבבה פתוחה ושבורת לב. "זה לא הוגן."
זה היה די מפחיד לראות את חברם הקשוח בדרך כלל מתפרק ככה, והמון אפשרויות, כל אחת מהן יותר מחליאה מהשנייה, עלו במוחו של נוויל, וגרמו לעורו לסמור אפילו שלא הצליח לגעת בו בנחמה. "אני לא מב -"
"שמו הוא ג'ון." התגובה הייתה יותר מלחישה, אבל היא גרמה לתשומת ליבם של כל אחד מתשעת הגברים והנשים להסתכל בפחד ובתקווה בנוגע למשמעות השם. "והוא לא חבר הדירה שלי. הוא ה… ה… אוי, זה לא עסקכם, מעולם לא היה עסק של אף אחד כל חיי, ואם תתחילו לחשוב שאני איזה בוחש עכשיו, אז אלוהים, אני -"
זה היה הדבר האחרון שמישהו מהם ציפה לו, וההבנה האיטית והמוזרה של הווידוי האינטימי הופיעה בחוסר האמון שעל פני כל אחד מהם בתורו. אף אחד לא ידע מה לעשות, מה להגיד, בעיקר לא נוויל, והם עמדו בחוסר אונים, וצפו בבריאן מתכרבל אל תוך עצמו יותר, מתייפח עכשיו. ידיו נפלו, והן היו רפויות, מובסות לצידו. לנוויל לא היה מושג איך לטפל במשהו כזה; אפילו לא דיברו על זה כשהוא גדל, ומעט חבריו לשכבה בבית הספר ואנשים שהכיר בחייו שהיו חד-מיניים פשוט היו, ולא דיברו על זה פרט להשתמש במילים כמו "שותף" ו"חבר משמעותי".
הוא הכיר את הקללות, את העלבונות, אפילו אם לא השתמש בהם, הוא אפילו שמע פעם שדרק לא הרגיש בטוח בבית ושכולם היו צריכים מאוד מאוד להיזהר לא לגלות לרורי אדמס על בנו ועל סטיב, אבל זה היה במרחק גדול מהאיש הזה - כמעט כפליים מגילו, הילאי שעבד ברחובות בלפסט בגיהינום של שנות השמונים בלי למצמץ - שעכשיו התכרבל לכדור ובכה כמו ילד שהעולם שלו נופץ. זה היה פחד שלא הכיר, לא דמיין, באמת, ולאט לאט הוא הבין בפחד גדול עד כמה היה בר מזל ועד כמה מובן מאליו עבורו היה זה שהוא פשוט התאהב באישה.
לא הייתה תפיסה של הזמן, לא עבורו; ולא, הוא חשד, לאף אחד מהם, אבל טוני קם לבסוף על ברכיו, בעמדה שנוויל ידע שכאבה לו אבל הרשתה לו להתכופף ולהסתכל על בריאן ישר בפנים. "בקרב על הוגוורטס, בלטריקס לסטריינג' הורידה את המפקד. לאיש הצעיר שלקח את הפיקוד קראו סטפן קורנפוט, והוא הציל את החיים של כולנו פה וללא ספק ניצח בקרב במו ידיו, או לפחות הכריח את רידל לצאת להפסקת אש כי הוא ניצח, הוא השתלט וסובב את הכאוס." הקול שלו רעד עכשיו, אבל בין אם מכאב או מרגש, נוויל לא ידע. "הם שמו מחיר על הראש שלו, והם היו צריכים לחתוך אותו לחצי כדי להרוג אותו. הוא היה חבר שלי, שותף לחדר במשך שבע שנים, החבר שלו מת בדלתות הקדמיות כשהוא נלחם מול אנשי זאב מזדיינים בידיים, ואם מישהו יגיד משהו נגדך, בריאן, הם יצטרכו להתמודד איתי."
לאט, דמי נעמדה, והלכה להצטרף לטוני. היא הושיטה יד, ועזרה לו לשבת על הרצפה כשהתיישבה לידו. "וסאלי-אן ואני. רוואן גליניס הייתה לסבית לגמרי והיא הפכה אותנו לחיילות. היא הצילה לנו את החיים."
"וגם אני," הארי הנהן בביטחון, למרות שעדיין נראה קצת מופתע. "רוואן ויתרה על החיים שלה כשהגנה על ג'יני."
"והיא אחותי," הסכים רון.
לונה לקחה את אחת מהאבנים מהשרשראות שלה מסביב לצווארה, ושמה אותה על השולחן השני לבריאן. "זאת אבן אוניקס (10). היא מגנה, ומלאה באהבה גברית. אני לובשת אותה עבור השותף שלי לחיים, אבל יש לי עוד אחת בבית. היא מביאה הגנה, מקדמת תקשורת, אומץ, שלום, ומחזקת מערכות יחסים.
"ואני בפנים." זאק נראה לא נינוח, אבל בין אם זה היה הנושא או כמה שהיו קרובים לעצור או להתנקש בבריאן, זה היה בלתי אפשרי לדעת. אבל לא היה שום היסוס בקולו. "דרק היה יכול להיות אחד מההילאים הכי טובים שיש. שאלתי את עצמי מה היה עושה עשרות פעמים ביום."
"לא היה אכפת לי את מי חברים שלי מעדיפים," סאלי-אן משכה בכתפה. "ובהתחשב בזה שסו היא ביסקסואלית מוצהרת וחלקה איתי מקלחת וחדר שינה, אני לא עומדת להתחיל עכשיו."
נוויל בלע את רוקו, מלקק את שפתיו ומרגיש ממש מוזר כשהציע את מה שהוא הציע. "לא שאלתי את מי אנשים אהבו בצ"ד, אתה יודע. כלומר, היו לנו בעיות עם סלופר, אבל זה בגלל שהוא שכב עם כולן ויצר דרמה. בנוגע ל… טוב, הומו או לא, הדבר החשוב הוא שהם עזרו לנו, והם נלחמו, ואני יודע שאתה תעשה זאת. שאתה עושה אותם. עשית אותם."
"אם אני לא אשאל את המיניות של האיש לידי בטורנדו מעל אפגניסטן, אני לא אתחיל לטרוח לעשות את זה על האדמה." ג'סטין סימן עם כוס השמפניה הריקה כאילו דיבר בפני הפרלמנט. "אתה הילאי ממש טוב."
"סתמו, כולכם!" בריאן קם אל רגליו, מתרחק מדמלזה וטוני, פניו כל כך כועסות עד שזה היה מוזר בהתחשב במה שנוויל חשב שהיה רק אדיבות שהציעו לו. "אני לא רוצה שום מצעד גאווה! ואם אתם חושבים שזה מוציא אותי 'החוצה', אני אשים אתכם מתחת לאדמה בגובה מטר שמונים!"
שרביטו נשלף עכשיו, סורק את החדר, הדמעות זולגות על הצלקות הדקות שחצו את פניו. "זה לא עסקכם, זה לא היה, והסיבה היחידה שאני אמרתי מילה היא כי אני לא עומד לגלות בדרך הקשה כמה סודות הרוצח המזדיין יודע!"
"אז אציב שמירה על ג'ון, וזהו זה בעניין." הארי נעמד, מיישר את גלימותיו, והפיקוד המוחלט לא רמז לשום ויכוח כשפנה לכל קצין. "בלי עוד מילה לגבי ההעדפות המיניות של ההילאי קאלאהאן מכל מכשפה או קוסם בחדר הזה, וכלום מחוץ לחדר הזה. וזאת. היא. פקודה."
נוויל הנהן, כשהוקל לו להרגיש שהוא על קרקע מוצקה. "אני אכפיל את זה כפקודה לצ"ד."
החזה של בריאן עדיין התרומם וירד, עיניו עדיין היו של משהו לכוד עם המון שיניים ובלי חוש הומור, אבל השרביט ירד, והארי נשם נשימה עמוקה, וחיכח את ידיו. "אנחנו נכין מלכודת. אנחנו נלכוד את הרוצח. ואז נוכל ממש לחגוג."
"נמצא אותו," הסכים רון ברצון, "ושאלוהים ירחם על הנשמה הלא קיימת שלו."
"לא." נוויל אמר, קצת יותר בגסות ממה שהתכוון. "אנחנו לא רוצים להשתמש ברוצח, ולא נהפוך לרוצחים. נביא את הרוצח למשפט. זה הכול. אתם אומרים שהערצתם את דרק; הילד היה יבשת קטנה, ומעולם לא ויתר לבריונות."
זאק מצא את כוסו, טפח עליה בשרביטו כדי למלא אותה, אפילו רק עם מים. עוד נפנוף והצלפה בשרביט מילאה את השאר, והוא הרים את שלו אל נוויל ולהארי בהרמת כוסית. "אז נגן על כל אדם שנוכל ונביא את הרוצח למשפט בלי שריטה על הראש חסר התועלת שלו. עבור דרק, שיכול היה להיות אחד מהכי טובים בירוק."
טוני עדיין היה מלא בכאב, אבל זימן את הכוס אליו והצטרף להצדעה. "עבור מייק וטרי, שלא נתנו לאף אחד אחר להגדיר אותם אבל שהיה מגלה את זה בפחות מחמש דקות."
"עבור אבא שלי, שתמיד לימד אותנו לעשות את הדבר הנכון."
"עבור סבתא שלי, שלא נתנה לאף אחד לפגוע בה, ועבור אימא ואבא שלי, שלא הפסיקו לנסות."
"עבור עין-הזעם הזקן, שלימד אותי עירנות מתמדת ומה זה אומץ."
"עבור רוס, שנלחם מול השטן בעצמו בלי שאף אחד האמין לו."
"עבור קולין, שהיה צריך להיות כאן, חרב האור שלו זוהרת, עם איזה נאום מעורר השראה ומושלם, ושהציל את כולנו עם הילדים המטורפים והאמיצים שלו."
"עבור מורג, שהייתה קוראת לכולנו כוסיות על כך שבכלל חשבנו לקחת הפסקה."
"עבור רייצ'ל, וכל אלו שלא יכולנו להציל, שהסכום שלהם לא יעלה בידי עוד נשמה יקרה בעלת ערך רב."
"עבור הנופלים." נוויל לא התכוון להגיד את זה בקול, אבל זה היה נכון, ולא היה צריך לתת עוד פקודה כדי להרים את השרביטים, שניצוצות הכסף יפגשו במרכז התקרה.
"עבור הנופלים."
(1)בלטינית- מהכד.
(2) צ'למספורד היא עיר במחוז אסקס שבאנגליה.
(3) הקרבת כלי בשחמט כדי להשיג יתרון.
(4) גדעון ופביאן פרוואט, אחים של מולי.
(5) לחש הריגת עכבישים.
(6) חבר מסדר ורמאי.
(7) בספר השביעי, בגלל קרן של ארומפנט.
(8) פיוטה- מין קקטוס שממנו מפיקים את המסקלין, מין סם.
(9) Lambert & Butler, מותג סיגריות בריטי
(10) אוניקס היא אבן חן שהיא סוג של כלקדון - קוורץ בעל גבישים זעירים. קיימת סברה כי האבן שוהם המופיעה באבני החושן היא סוג של אוניקס.
