בכל מקרה, הוא היה אמור להצליח להתעתק לבית הספר
בשתי צורות; כחבר צוות וכהילאי. אבל זה שלא יכול היה - שמצא את עצמו מחוץ לשערים
במקום ומסתכל על החלק החשוב בשרביט של סאלי-אן - היה מכעיס ומספק. הם עשו את זה
נכון, כיסו את כל הפרצות, והוא רק בקושי הצליח לעצור את עצמו מלחייך בגאווה אליה
כשאימתה את זהותו והתחילה לחפש. היא עבדה עבור הארי עכשיו, היא לא הייתה
"שלו" יותר, אבל משהו בזה שהיה כאן הקשה עליו לזכור, למרות המדים שלה,
מעבר השנים והניצוץ בעיניה כשסרקו את הכול.
זה היה גרוע יותר כשעבר דרך השערים לבסוף, ורץ
במהירות במדשאה אל הטירה. הוא כמעט יכול היה להישבע שהריח את קצת הריח שהיה חזק
באוויר באותו הלילה, שמע צרחות של כישוף וכאב, הרגיש את הדשא מחליק מתחתיו ומתרסק
מזכוכיות. נוויל הניד בראשו חזק כשהושיט את ידו לדלתות, וסירב לתת לזכרונות להשתלט
עליו. לא הייתה סיבה לכך. שום סיבה מזורגגת.
אבל לעזאזל אם לא נגע בפניו בביטחון שימצא שם
חבלות במקום צלקות.
לא. לגמרי לא. ממש לא. זההיה רק - איך ג'סטין קרא
לזה? הפרעה טראומטית? פלאשבקים. הוא היה צריך את המפקד במקום הזה שהכיר את המוות.
זה כל מה שזה היה, והוא שלט בזה. התעלם מזה. הוא עצם את עיניו, זימן את כל השליטה
העצמית שלו כדי לדרוש שחושיו יתחילו לציית במה שמוחו ידע שהוא האמת העכשווית.
נוויל לא היה, אפילו הוא ידע זאת, אדם עם מעט כוח רצון, ועד שפקח שוב את עיניו
והתחיל לעלות במדרגות, הוא שלט בזה. הוא איבד אולי כמה שניות, וזה יספיק.
באופן מוזר, לא היו תלמידים בשום מקום, כל הבניין
הענק היה נטוש. אפילו הדיוקנאות נראו נטושים, והציצו עליו בדאגה נוראית כשעבר,
והיו סימנים בכל כיתה פתוחה שעבר לעזיבה חפוזה אך מסודרת. שום רהיט לא נהפך, שום
רכוש אישי לא ננטש, אבל סיכומי שיעור חצי נרשמו על הלוח, משימות שכמעט הושלמו על
השולחנות, והוא לא שמע עוד קול אנושי עד שעבר חצי מהמדרגות העגולות והדקיקות למשרד
המנהלת. זה היה קולין, והוא נשמע ממש כועס, באמצע נאום שנוויל שמע רק פעם אחת, קצת
לפני העזיבה הזמנית והזכורה של זאק את צ"ד. " - תרעננו את הזיכרון שלכם
או שבשם אלוהים אגרום לכל אחד מכם להיצבע מחדש בידי פור צ'אן (2)!"
הוא דפק כשפתח את הדלת, והכין את עצמו למה שידע
שימצא ועדיין קיווה שלא. "קולין?"
הרוח הסתובבה מיד, לחייו מעט יותר אדומות מהרגיל
כשהזיז את ידו אל הדיוקנאות שהקיפו את החדר העגול. "אדוני! אני לא יודע מה
עשו להם, המפקד. חדר מלא בעדים וכולם נשבעים שהם לא -"
"כעוזר זמני לפרופסור לתורת הצמחים,
לונגבוטום, אני מניח שאתה מכיר את המונח 'להוציא דם מלפת'." זה הפתיע אותו
כמו מכה. הקול העמוק, הרך של סנייפ, הציניות שלמד מזמן להתעלם, אבל לא היום. לא
כשראה את גופתה של מקגונגל שוכבת על השולחן לצד קולין. זה הוביל לתיעוב נערי עיוור
ולחשש שעצר את נשימתו, וסובב אותו כששרביטו מושט ומלא ניצוצות לפני שידע מה קרה.
הוא היה עושה זאת, יכול היה, כמעט פוצץ את הדיוקן
לגמרי, אבל דמבלדור הרים את ידו בדיוק בזמן, קולו כמו מים קרים על פצע פתוח.
"נוויל…" זאת הייתה נימה בה הקוסם הזקן מעולם לא השתמש מולו בחייו, כולה
סמכות רגועה והבנה ביחד, והוא עדיין נשם בכבדות, זרועו עדיין מושטת כשהוריד את
השרביט, אבל הוא הוריד אותו, ובהבנה חדשה ופתאומית בנוגע לאיך שהארי הובל בקלות
רבה. היה הנהון קטן ומסופק בידי הראש האפור המצויר, ואז העיניים הכחולות מאחורי
משקפי החרמש פנו לציור האחר. "אני לא חושב שהוא רוצה לשמוע אותך כעת,
סוורוס."
זאת הייתה צריכה להיות תגובה מוחלטת של סנייפ, אבל
איכשהו, נוויל הרגיש כאילו הוא גם ננזף על תגובתו, והוא נשם נשימה עמוקה, מצליח
להירגע שוב, אפילו אם לא ממש הסתכל על העיניים השחורות ונאלץ להסתכל על הרקע
המצויר של כיתת השיקויים. "האם יש לך משהו שימושי להגיד?"
סנייפ נראה משועמם, או שאולי גם הוא לא רצה ליצור
קשר עין, ומשך בכתפו כשניגב את שרוולו. "המתנקש המסתורי שלכם בילה הרבה פעמים
במשרד הזה."
נוויל החליף מבט עם קולין, גם לא מבין.
"המנהל?"
הוא התכוון לדמבלדור, אבל נוויל הבין כבר כשאמר
זאת שהתואר מתאים למעל חצי מהדיוקנאות בחדר, והיה זה ארמנדו דיפט שענה. "הוא
צודק. כישוף חזק מספיק כדי להקפיא כל דיוקן, אבל בלי סימני חריכה אפילו על הטפטים
העתיקים. הם ידעו בדיוק איפה
היה כל ציור."
הדלת נפתחה לפני ששקל את העניין, וכמעט הוקל לו
לראות את הארי, אך זה לא היה הדדי. "נוויל! כמה זמן היית כאן?"
הוא בדק בשעונו לפני שענה, אסיר תודה כשהבין עד
כמה תחושת הזמן שלו הייתה מעוותת. "אולי דקה."
"הדיוקנאות -"
קולין עשה פרצוף, שילב את זרועותיו חזק.
"קפואים. לא עזרו." היה מוזר איך יכולת לשים לב לכל דבר פרט לדברים שלא
ממש רצית לחשוב עליהם, ורק עכשיו, נוויל מצא את עצמו תוהה למה, אם הבחור היה שקוף,
הדבר הזה עוד הסתיר את הפצע בחזה שלו.
הארי הנהן במחשבה, לא ממש מקשיב כשריחף בחדר,
צעדיו נספגים בידי השטיח העבה. נוויל רצה לעצור אותו, לחזור לוויכוח חסר התועלת עם
סנייפ, לשאול את קולין בדיוק למה התכוון בפור צ'אן, משהו שימנע את הבלתי נמנע.
אבל לא הייתה ברירה, ושוב, הארי היה איש אמיץ יותר
ואוכף חוק טוב יותר. הוא הקים את השולחן לאט, התכופף להסתכל מתחתיו. היה צליל כמו
כפפה על קללה, שלוש אצבעות שעברו על צוואר חסר תנועה, שתיקה ארוכה, והעיניים
הירוקות הסתכלו על שלו במבט כמו של נפילה מצוק. "בספירת שלוש," לחש הארי
בצרידות, "נרביץ אחד לשני חזק ככל האפשר, ונראה אם נתעורר."
נוויל הצטרף אליו עכשיו, פנקסו כמו מגן כשסקר את
השולחן מסביבה. לא היה שום דבר חריג או מוזר, בדיוק להפך משאקלבולט. הניירות
שהוכתמו בתה מתחת לידה היו מסמך החרמה רגיל, החתימה שלה חצי מושלמת. חלב, ביצים,
גיר, גליל נייר טואלט, סבון לכביסה… העבודות של מנהלת פנימייה היו מאוד קלילות
בהתחשב בפעולה האחרונה של האישה המדהימה הזאת. "כמו כל השאר." נוויל שמע
את עצמו אומר מכנית. "אבדה קדברה. בלי סימני מאבק. ההבדל האמיתי היחיד הוא
הקפאת הדיוקנאות; פעולה שנעשתה כדי לשתק עדים פוטנציאליים."
"אבל הם עשו את זה גם קודם." קולו של
הארי היה רדום גם הוא. "במכה של ג'ונס. הם התרחקו מהזווית של מצלמות
האבטחה."
מזווית עינו, הוא ראה את קולין הולך, זרועותיו עוד
עליו, וקולו היה כה דק עד שנשמע צעיר כמו אחיו. "אני יודע שזאת זירת פשע, אבל
חייבים להשאיר אותה ככה, חבר'ה? זה לא בסדר."
ברכות, במחווה כמעט אמהית, הארי העביר יד אחת
עטויית כפפה על ראשה האפור בלי לגעת, לא ממש פורע שום שערה. "חייבים לצלם
קודם."
הוא צדק, כמובן, אבל אוי, גם קולין, והוא פשוט לא
יכול היה לעשות את זה יותר. הוא הכיר אותה מאז שזכר את עצמו. היא הייתה חברה של
סבתא, שושבינה שלה, סנדקית שלו לפני שהייתה מורה, ראש הבית שלו, העוגן ליכולת שלו
לסמוך על מישהו עם סמכות כשהכול נראה נורא. הוא תפס את פניה בעדינות, וסובב אותן
אל הצד במקום למטה.
"נוויל…"
האזהרה של הארי הייתה עדינה, אבל נוויל התעלם ממנה
לגמרי, מנקה את הדם שיצא מאפה כשפגעה בשולחן, ועצם את העיניים הכחולות בפעם
האחרונה. "תרשום את זה."
הייתה שתיקה קצרה, ואז הארי לקח את ברדס גלימתה
ושם אותו על ראשה, כשהסתכל על נוויל מעבר לגופה בקול ששיקר בקלילות על הדמעות
שזלגו בלחייו. "יותר מדי ניירת."
"אולי הרמיוני ראתה אותם, המפקד." הציע
קולין בתקווה. "אולי היא רודפת אחריהם עכשיו. אולי היא עומדת -"
השם גרם לראשו של הארי להסתובב מהמראה המצער.
"הרמיוני?"
"הארי," אמר נוויל בזהירות, יודע טוב
מאוד באיזה שטח מסוכן הוא הלך, "היא ברחה לרון. בקושי שלוש דקות לפני שהמגילה
באה."
הקווים הילדותיים-עדיין בפניו התקשו לגמרי עכשיו,
התנהגותו אומרת לנוויל להמשיך. "מה זאת אומרת 'ברחה לרון'?"
"כלומר ששמעתי אותם במשרד." הוא שמר על
נימת קולו ניטרלית, הולך אחרי הארי מאחורי השולחן אל המשרד. "הם רבו כי היא
לא רצתה שיעקבו אחריה -"
הארי עצר ליד החלונות שהסתכלו על המדשאות, לוחץ
בשתי ידיו עליהם ומרשה למצחו ליפול בין לבין, ההמשקפיים נוטות אל הצד. "די
ציפיתי לזה. קיוויתי שהיא תהיה יותר הגיונית, אבל…" המילה הפכה לאנחה ארוכה
ועייפה, אבל עם כמה שנוויל רצה להשאיר את זה שם, הוא לא יכול היה.
"היא ברחה, הארי. התעתקה. ואז קולין ראה אותה
פה."
עין אחת נפקחה, החלון ננטש במהירות כדי לסדר את
המשקפיים. "קולין?"
"הייתי קרוב לאולם הכניסה עם רוואן
ואושין," הוא אמר, "וניסינו ל -"
למה נוויל לא שם לב לפני כן, הוא לא ידע. הוא היה
צריך. אולי החדשות על מקגונגל פגעו במוחו כמו שרביט שהתקלקל, אולי הוא עדיין
התאושש ממה שראה אצל הוויזלים או כמעט חודש של תשישות נפשית ופיזית, אבל השמות
עברו מעליו איכשהו, ועכשיו הם פגעו בו בתדהמה בעמוד השדרה שלו שגרמה לכל השיערות
בראשו לסמור. רוואן. אושין.
לא היה אף תלמיד עם השמות האלה. אלו היו שמות מאוד
מיוחדים. שמות מיוחדים שהיו שייכים לחיילים צעירים שמתו מזמן ולא ברשימה המאוד קצרה של רוחות צ"ד שעד כמה שידע,
כללה בדיוק שניים: קולין עצמו, ובתנאים מאוד מסוימים, ארני.
"אוי, זין!" הוא ממש לא היה רך, אבל הארי אמר את
אותו הדבר באותו הרגע.
"מתי הם הגיעו לכאן? כמה זמן? למה?"
"אנחנו לא יודעים." הודה קולין. "הם לא יודעים. זה מה שניסינו להבין כשהכול קרה.
הפך למאוד צפוף בצד שלי." הוא זז בלחץ, אבל זה לא היה מחשש על החיים, והסימן
לחוסר הנוחות אצל הנער האמיץ מאוד רק גרם לעוד תחושה רעה מצד נוויל. "הילדים
שמעו דברים בלילה - דברים שאני יכול להגיד שהם הדים לקרב - ועכשיו רוואן ואושין
הופיעו, והתאומים בל נשבעו שראו קצת מאחותם אתמול, מעונות הפלפאף מריחים כמו פיח…
משהו קורה, ואני לא מצפה לפוני וקשתות."
"לפני שיוליוס העצום נפל, כל הקברים עמדו
ריקים מדיירים, והמתים בַּתכריכים חרקו וצייצו ברחובות רומא… (3)"
אף אחד לא שמע את ג'סטין נכנס, והוא עדיין היה
עטוי בחליפה המוגלגית שלו מתחת לגלימות הקסמהדרין, אבל פנקס ההילאי שלו היה בידיו,
מצלמת הראיות הרשמית תלויה מרצועה מסביב לצווארו. הארי הושיט את ידו בברכה, צוחק
בקדרות. "אתה יודע איך להיכנס, ג'סטין."
הראש הכהה והמטופח קד קצת יותר מדי כשג'סטין החזיר
את לחיצת היד. "דראקו אמר לי."
נוויל נשם בכעס. "אני לא יכול -"
"כהילאי." התערב ג'סטין במהירות.
"כמובן, הוא גם אמר לי לוודא שתחזור בפחות מרבע שעה, אבל אני אתעלם מהחלק הזה
ואתנצל על השירה. פשוט… שמעתי מה שקולין אמר ואני… גם הרגשתי את זה
כשנכנסתי." היה מבט בעיניו שיכול היה להיות מתואר רק במילה רדוף. "שמעתי את הצחוק של חברים
ותיקים."
"כשזנבות הכוכבים נטפו אש והטל דימם, ואסונות
אירעו בשמש; והירח המֵימִי, שליט גאות ושפל, היה חולה כמעט כאילו יום-הדין בא.
וכמו אותות לְפורענות קרובה, שליחים שמקדימים את הגורל כהקדמה לְפגע מתקרב."
המשפט של הארי היה מושלם ונוויל ניסה לא לבהות,
משהו שידע שהצליח יותר טוב מקולין - שפער את פיו - אבל לא ממש כמו ג'סטין. הארי
השתעל בלחץ, מוריד את המשקפיים ומנגב אותם על גלימותיו ברגע של מודעות עצמית.
"שאר המשפט של ג'סטין. המלט… או בעצם, אני חושב שזה החלק של הורציו."
ג'סטין קד קצת, לא לגמרי באופן מוגזם. "אני
מתרשם."
"אני לא הרמיוני, אבל אני לא ממש לא
מתורבת." הוא חייך בלחץ, "דאדלי שנא כל מה שהריח כמו חשיבה, ואני הייתי
משועמם, אז גנבתי את הספרים האמיתיים לפעמים כשהוא קרא צמרמורת."
בכמעט שבע עשרה שנים של חברות משתנה, נוויל מעולם
לא ידע איך להגיב כשהארי דיבר על ילדותו עם הדרסלים, אבל למזלו, ג'סטין ידע בדיוק
מתי לשנות את הנושא. "מצאתם את הרמיוני?"
כל הביישנות נעלמה, המשקפיים חזרו לעצמם.
"איך דראקו ידע על זה?"
"הוא לא." ג'סטין הבהיר. "סאלי-אן
ידעה כשהיא חיפשה אותי בדרך פנימה."
"טוב," הארי הסתכל בכעס על נוויל.
"אני עדיין לא."
"אני מגיע לחלק הזה." קולין התערב.
"ניסינו להבין מה קורה עם רוואן ואושין ו…" הוא נשם נשימה עמוקה - הרגל,
הניח נוויל - מילותיו התחילו למהר. "...ואז שמענו מישהו מתעתק בשערים ואז הם
היו פתוחים והרמיוני פשוט רצה בשביל וזאק ניסה לתפוס אותה ו… המפקד, מעולם לא ראיתי אותה
ככה. היא נראתה כאילו היא עמדה לקרוע לו את העיניים בשיניים. היא אמרה 'אין זמן!'
והוא נתן לה להיכנס. משוק, אני חושב, בעצם. היא רצה במעלה המדרגות במהירות כזאת עד
שהיא כמעט נפלה, והסתכלנו אחד על השני כמו -"
"'מה בשם זאפוד ביבלברוקס (4) זה היה' היו
המילים המדויקות שלך, קריווי. מתוחכמות כמו תמיד." המשפט נשמע בדיוק
מאחוריהם, ואפילו אם לא לא היה מזהה את המבטא הוולשי או היה יודע שאין שום דלת או
חלון שם ושהיו בגובה שבע קומות, הירידה הפתאומית בטמפרטורה הייתה מספיקה כדי לדעת
שעוד רוח הצטרפה אליהם עוד לפני שהסתובב.
"אוי, שיט! אני חושב שבא לי להקיא." נוויל ראה
את הגופה של רוואן, עזר לחפש בכיסיה כל דבר שאפשר היה לשלוח להוריה, אבל בלי
האדרנלין והתחושות מהבוקר לאחר מכן, אפילו הוא נאלץ להודות שהוא הבין את התגובה
הגרפית שגרמה להארי להחוויר לגמרי ולאחוז בקצה השולחן.
פניה היו ממש חבולות, אבל אפילו השיניים והלסת
השבורות עדיין היו מעוקלות בחיוך. "נחמד לראות גם אותך, פוטר." גבה אחת
התרוממה אל השיער הבלונדיני הקצר והקוצני. "לא עצרת ליד חדר המתים, אני
מבינה?"
הארי נלחם מול רפלקס ההקאה, ושוב הזדקף, גם אם
ברעד כשהעביר את ידו על פיו. "הם שמו אותך מתחת לשמיכה. לא הסתכלתי,
לא."
החיוך נעלם עכשיו, והתחלף במבט שהיה מלא בפחד
ובתקווה כשעברה מרגל אחת לשנייה, התנוחה ממש ילדותית וצלע שבורה יוצאת מהקרע
בחולצתה בתנועה. "תגיד… אה, ג'יני שרדה?"
"כן." הארי הנהן, מרים את ידו השמאלית
ומראה את טבעת הנישואין שלו. "היא… אה… נשואה. היא ואני. תינוק אתמול.
שלישי." רוואן חייכה שוב, הפעם ממש קורנת, ושתי ידיה המעוותות אחזו בפיה
כשעיניה התמלאו בדמעות הקלה.
נוויל הושיט את ידו, מייצב את הארי כשמצבה של
האישה הצעירה ותגובתה התחברו לראשונה עם העשור בו אמרו שהיא 'ויתרה על חייה'. הוא
ידע שיהיה צורך לדבר ברצינות על זה אחר כך - אולי עם רוואן וג'יני, אולי לא - אבל
לעת עתה, הוא נתן לעצמו להשתלט, והסתכל בעיניה של הקצינה שלו לשעבר בשוויון נפש
כאילו מצבה או איך שהגיעה לכך לא שינה בכלל. "סאלי-אן בסדר, רוואן?"
היא מיד הזדקפה להקשב, כמעט מצדיעה כשהנהנה.
"אדוני! היא רצתה להגיד לך שהיא אימתה את סימני ההתעתקות בכניסה, וגם את אלו
ששומשו כדי להרוס את המנעול בדלת בתחתית גרם המדרגות. שניהם של הרמיוני. היא
מרחיבה את החיפוש לעוד ראיות בשאר המדשאות. אין עוד חדשות מזאק והאחים וויזלי."
"שיקבצו את כולם." הארי נשם נשימה
עמוקה, והוציא אותה לאט, ונוויל התרשם שהתאושש לגמרי, וסירב ליד המנחמת כשסידר את
גלימתו. קולו היה ענייני שוב, לגמרי חסר רגש. "הרמיוני יכולה לטפל בעצמה.
אנחנו חייבים לאבטח לגמרי את בית הספר. יש יותר מדי קורבנות פוטנציאליים כאן. ג'סטין,
תמצא את פליטיק, ספראוט, כל מורה אחר שחי. אני רוצה שתשים עליהם שמירה
אישית."
"אין לי זמן, הארי." טען ג'סטין.
"אני צריך להיות ב -"
"פרופסור מקגונגל מתה במרחק קטן מהשיחה שלנו,
ג'סטין. היא אפילו לא קרה." עיניו של הארי הבזיקו באזהרה. "אתה הילאי או
לא?"
היה היסוס של רגע, אבל כשהוא החליט, הגלימות
הסגולות כבר נזנחו להן. "אני אצטער בפני דראקו כשאראה אותו. מתנצל שאין לי את
המדים באזור. אתה יודע איפה נמצאים הפרופסורים?"
קולין הצביע אל חברתו הרוח. "רו?"
"האולם הגדול." היא אמרה להם.
"עשינו מין פינוי-גיבוש. הכנסנו את כולם יחד. ביטחון במספרים. תלמידים
ופרופסורים שם. יש רק שיעורי תורת הצמחים וטיפול בחיות פלא לכנס עכשיו."
ג'סטין כבר יצא מהדלת, הגלימות של הקסמהדרין
מקופלות מתחת לזרוע אחת. "בדרך."
"כן." הארי בדק את הפתקים שלו, וטפח על
משהו שם בשרביטו. "שלחתי למחלקה לאכיפת חוקי קסם לבדיקה. הם יהיו כאן עוד כמה
דקות. נוו, בוא נתחיל אני ואתה לחפש עוד שאריות קסם שאולי פספסנו."
"הארי."
"תוודא שאתה -"
נוויל לא רצה לעשות את זה. הוא היה חייב. "הארי!"
הכול בפניו של האיש השני התחנן בשקט בשם הרחמים,
החברות, בשם יותר מדי לחשוב עליו כשהרים את מבטו מהפתקים. "נוו, בבקשה…"
"אנחנו חייבים למצוא אותה."
הארי הפך עוד עמוד בפנקס, וקבר את עצמו בו שוב,
מהנהן במהירות. "כמו שאמרתי, היא יכולה לטפל בעצמה."
"לעצור אותה."
עכשיו הוא עצר. הפנקס היה על קצה השולחן, שתי ידיו
מקופלות מאחורי גבו, שפת גופו לא זזה, מבטו פלדה. "לא."
הוא מעולם לא הבין את מה שהארי עבר, אפילו אם טעם
את הקצה המר שלו בגשם בבלפסט ובוויסקי הזול, אבל זה לא שינה. החמלה לא תקדם אותם,
אולי כבר לקחה אותם רחוק מדי. הוא יכול היה לנסות להתחשב במילותיו, אבל הוא לא
יכול היה לוותר. "היא החשודה המרכזית שלנו כרגע. היא חייבת להיות."
הארי לא זז. "אמרתי לא, לונגבוטום. היא לא
אדם בעל עניין."
"היא יותר מבעלת עניין!" הוא לא התכוון
להרים את קולו, אבל אפילו מתחת לכיסוי המאולתר, נדמה היה שמקגונגל בהתה מעבר לכתפו
- בהתחשב בהכול, הוא הניח שזה אפילו היה ברור - והסירוב של הארי לראות את המובן
מאליו הכעיס אותו. הוא לא רצה לתהות, לא יכול היה לתת לעצמו לתהות אם חלק מאלו
שאבדו היו ניתנים למניעה, אבל לתת לזה להמשיך היה עניין אחר. "הארי,"
הוא לחץ, "לא אכפת לי שהיא אחת מהחברות הכי טובות שלך; היא אדם בעל אמצעים
והזדמנות בכל מקרה שהיה!"
"אבל בלי מניע." הארי התעקש, הכעס שלו
מתחיל להופיע בתגובתו הרגועה. "ובלי שום אפשרות מזדיינת."
הייתה שתיקה לדקה ארוכה, אבל התיקו נשבר בידי עוד
פרץ כסוף בחדר המגדל. "המפקד! רוואן שלחה אותי!" הפעם זה היה ילד שנראה
בקושי יותר מילד, גפיו בזווית מוזרה ועורפו מעט שטוח ורטוב מדי. יואן. אוי, בשם
מרלין, איך גיל ארבע עשרה נראה כל כך יותר צעיר מהצד הזה? האם כולם עמדו לחזור
עכשיו? האם הוא יצטרך להתמודד עם כל חטא, כל חיים שגנב בתורם?
קולין הצביע על הרוח החדשה, ואז על נוויל, זווית
פיו מתעקמת בניסיון מוזר להומור כשחיקה תנועת טלפון באגודל ובזרת.
"עבורך."
הפעם, הארי דיבר כשהוא לא יכול היה.
"הרמיוני?"
תנודה רועדת של הראש השקוף. "האגריד,
אדוני."
היה משהו בצורה בה הילד אמר את זה. נוויל והארי
הסתכלו אחד על השני, והוא הרגיש את חוסר האמונה בבטנו שוב פעם.
זה היה קולין שדיבר ראשון, או לפחות אמר מספיק.
"אתה מתכוון -"
יואן הנהן. "כשהם הביאו את התלמידים לפני כמה
דקות, הוא ביקש להישאר ולכלוא את החיות, ואז… אנשים שמעו את הרעש. שמעו אותו נופל.
הוא… אה… גדול."
בלי עורבים. בלי יומן. הם התחילו להגזים, מי שלא
היו. הוא ראה את אותה ההבנה בעיניו של הארי, שהתחיל להסיק דברים במקום רגשות
שעדיין לא יכול היה לעכל. "ואף אחד לא הורשה לצאת מאז שהמנהלת נמצאה פרט לביל
ולזאק, וזה אומר -"
"שהם עדיין פה."
"תנעלו את המקום הזה! אם יש צורה לסגר שעדיין לא עשיתם, תעשו את
זה!" ידיו של הארי הוטחו ביחד כמו פיצוץ בהתעתקות והוא הסתובב על עקביו,
שרביטו מבזיק משרוולו כדי לתפוס את תכניות הטירה במדפים הגבוהים. הוא כרע על ברכיו
עוד לפני שפרש אותן, וצבי מבהיק קפץ מעבר לאוזנו של יואן קרוב כל כך עד שהילד קפץ
הצידה בהפתעה. להארי לא היה אכפת. "נוויל, אף אחד לא מכיר את הוגוורטס כמוך.
אני קורא לכולם. נקרע את הטירה הזאת מכל אבן ונכרות כל עץ ביער אם צריך."
יואן רכן קדימה בלחץ, מחזיק בחולצתו כשבהה בנוויל
ובהארי הלוך ושוב. "מה איתנו?"
"בכל מי שיסלח לי, נוכל להשתמש," אמר
נוויל במהירות, "בעיקר מאנשים שלא דואגים בנוגע לקירות." יואן הנהן,
ומיד נעלם, ולא היה אמור להיות לו כל כך קל להתרחק אל הרוח היחידה שהיה רגיל אליה
כשהצטרף להארי על הרצפה.
אצבעותיו של הארי עברו על הקווים, מחפשים פתחים,
הזדמנויות, אפשרויות. הן פגעו במרתפים, בכיתות השיקויים, הסתכלו על המטבח ואז מצאו
רעיון. "ווינקי!
(5)"
הגמדונת הקטנה הופיעה כמעט בתוך קולין, שקפץ הצידה
בדיוק בזמן. היא לא שמה לב, אבל לפחות היא לא נראתה שיכורה ברגע בו קדה קידה
עמוקה, אוזניה מתנפנפות. "הארי פוטר, אדונילי?"
"יש לנו פולש בהוגוורטס. הם רצחו את המנהלת
והמון אנשים אחרים. את וגמדוני הבית חייבים לעזור לנו למצוא אותם!"
זה היה מוזר שאפילו כשניסה לשכנע את הארי בצורך
להתייחס אליה כרוצחת פוטנציאלית, נוויל קצת כעס בגלל שחשב שהרמיוני תגיד על כך
שחברה דיבר כך על ווינקי, למרות שלה לא היה אכפת. אם בכלל, התדהמה הפכה מיד
לנחישות זועמת כשהסתכלה על הגופה על השולחן, ועקביה התהדקו בהצדעה שידע שהיא למדה
מדובי בימי גבב"ה. "כן, אדונילי! מיד!"
קולין ריחף לדלת עכשיו, ולחש משהו לגברת האפורה
שהציצה עם ראשה דרך העץ, ונוויל הוריד את קולו, מנסה שלא ישמעו אותו. הדבר האחרון
שהיה צריך - לא משנה עד כמה זה הציל אותם בפעם שעברה - היה שקולין יחליט שיש סיבה
לבצע הדרן לסירובו להתפנות. "הארי, אנחנו חייבים לעשות משהו לגבי התלמידים.
לא שוב."
"אתה צודק." הארי הסכים, ולמזלו הוא גם
הבין את ההבזק בעיניו של נוויל אל דמויות הכסף. "אבל לא נוכל להתפנות. להעביר
כל כך הרבה אנשים בחוץ, יהיה קל לרוצח לברוח באותו הזמן."
"אבל הרוצח יכול להיות ביניהם עכשיו,"
טען נוויל, "אפילו אם הם לא מכים. רק מתחבאים."
הגברת האפורה נעלמה לפני שהארי ענה, וקולין ריחף
משם כשסאלי-אן פתחה את הדלת, פניה אדומות וכשהיא מתנשמת ממה שהייתה בבירור ריצה
קשה בכל שבע הקומות.
"האגריד לגמרי מת, הארי," היא התנשפה.
"וזה לגמרי אותו הרוצח.
חיפשנו בבקתה שלו ובמכלאות של הסקרוטים המעצבנים." היא רכנה על הדלת במה
שהניח שהיה ניסיון לנשום עד שהיא התכופפה, והרימה את מכנסי גלימת ההילאים שלה כדי
לחשוף שלפוחית מגעילה ואדומה על השוק שלה. "קיבלתי כוויית סקרוט לזמנים
היפים, אבל אין שם אף אחד, וסגרתי את האזור."
"בואו נניח שהם בלתי נראים." הארי סימן
לה להצטרף אליהם, וזז הצידה כדי לתת לה מקום. "יש המון דרכים שיוכלו לעשות את
זה. הם לא יכולים להתעתק פה, אז אנחנו יודעים שהם יצאו מהבקתה לפני רגע אחד וכבר
לא שם עכשיו. נגיד שהם צעירים ובכושר ומהירים. איפה יוכלו להיות?"
"הם היו מתרחקים מהאגם." נוויל נופף
בשרביטו, והפך את האזור הזה בתמונה לצל דיו כדי לראות את שאר האפשרויות בבירור.
"בוץ ומים חושפים מדי. וגם היער. הוא צפוף מדי וגם אם אתה בלתי נראה, אנשים
יראו אותך דוחף שיח בקלות והמון דברים שם יוכלו להריח אותך. או שהם בטירה, בחממות,
במגרש הקווידיץ', או לכודים במדשאות." שאר האזורים זהרו למילותיו, הגבולות
פועמים באדום חם ושבור לב.
"זאק והוויזלים חזרו." אמרה סאלי-אן,
מנצלת את ההזדמנות כדי לטפל בכווייה ברגלה. נוויל עזר לה להרדים את המקום כשתלשה
חתיכות סיבים שנדבקו לפציעה, וידע שזה לא היה חמור אבל רצה שדמי ובריאן לא יהיו
במרחק חצי עולם מכאן."
"וג'סטין רצה לדווח שהאולם הגדול
מאובטח." נוויל לא הבין שרוואן הצטרפה אליהם עד שדיברה, אבל עכשיו הוא ראה
אותה נמתחת להקשב במעלה המדרגות. "כולם שם גב אל גב וזרועות קשורות ואין שום
מקום למישהו להתחבא ביניהם, והזהויות של כל אחד אומתו בידי לפחות שני אנשים עם
שאלות בטוחות."
הארי חייך, והניד בראשו בתדהמה. "אני אוהב
אותו. הוא ההגדרה של פוץ ואני שונא את הלו"ז שלו, אבל אלוהים הוא יכול לעזור
כשצריך." השעשוע קפא פתאום, והארי הסתובב אליה בהתלהבות רחבת עיניים של פריצת
דרך. "להאגריד יש כלב חדש?" הוא שאל פתאום. "תרנגולת נושמת חומצה?
משהו שיכול לאתר?"
"לא יודעת," רוואן משכה בכתפיה, והסתכלה
על נוויל כאילו בהתנצלות כשהוא ניסה לא להגיב כשעצם הבריח שלה עלתה דרך כתפה
השמאלית. "המפקד, חזרתי למציאות פה במשך פחות משעה."
"תגלי." הוא ניסה להישמע כאילו הוא מגבה
את הארי, אולי מתעלם מהעניין של מי בדיוק נתן לרוואן פקודות. "כמה צ"ד
חזרו?"
"קולין, אני, אושין, ג'ני, מורג, יואן, אואן,
וויין, קייטי, לבנדר, והתאומות פאטיל, למרות שפרוואטי רק קול."
הרשימה, שהייתה כל כך עניינית, הדהימה אותו. אבל
לא היה זמן לרגשות. הוא פשוט רשם את השמות בקיצור של ראשי התיבות שהשתמשו בו
לאונייה, מופתע לגלות שבכלל לא התקשה לזכור כל אחד מהם. "בסדר. מחפשים?"
"כן, אדוני."
"נשאיר להם את הטירה." אמר הארי, רושם
בעצמו ומשנה את הזוהר של הטירה מאדום לענבר כשהסתכל שוב על המכשפה הצעירה.
"מה שמך שוב, חמודה?"
"רוואן גליניס, אדוני."
עיניו של הארי התרחבו, והוא הקיש באצבעותיו בהבנה
פתאומית. "מגרש גליניס! הרפיות! הייתי צריך -"
זה היה כאב נהדר לראות את התגובה של רוואן למשפט
הקטן הזה, איך שממש צרחה בהנאה, קופצת על אצבעותיה בריקוד של שמחה שגרם להארי
לצחוק ולסאלי-אן לעצום את עיניה בכאב לפני שנרגעה שוב. "סליחה… אני, אה, רצית
משהו?"
חיוכו של הארי היה עמוק ואדיב, כבר לא מוטרד בידי
ההופעה שלה. "כן, העלמה גליניס, שעל שמה מגרש גליניס, ביתן של ההרפיות
מהוליהד; את אחראית לתת לחברי צ"ד במצב רוח לחפש בטירה, אלא אם נוויל חושב
אחרת."
היא הצדיעה שוב, הפעם להארי. "נכסה את
זה."
"נוו, אני רוצה שתיקח את ביל ותלכו
לחממות." עוד טפיחה בשרביט הפכה גם את אלו לצבע ענבר. "מסוכן מדי שיחפש
שם מישהו שלא יודע מה הוא עושה. רון ואני נחפש במדשאות עם טוני וסאז ומי שהמחלקה
תשלח לנו. יש מעברים פתוחים?"
"רק האחד לראש החזיר," הודיעה סאלי-אן. "ששוקם כמסלול פינוי
למקרה חירום ולהיסטוריה. השאר נחסמו לתמיד."
"אבל הדרך היחידה להגיע לשם היא דרך חדר
הנחיצות," חשב הארי, "והם חסמו אותו אחרי שהראתם להם כמה ילדים יכולים
להתפרע שם. רק ניצולי צ"ד ועובדים, נכון?"
נוויל היסס בנוגע לפער הניסיון בין איך שדברים היו
ואיך שדברים היו אמורים להיות לפני שענה. "תיאורטית."
"אז זה הכי נמוך ברשימת האפשרויות שלנו
ונבדוק את זה אחרון." הארי סגר את התכניות והחזיר אותן למדף, כבר על רגליו
ועוזר לסאלי-אן לקום.
נוויל עצר רק כדי להנהן בפעם האחרונה, בכבוד,
למקגונגל, ונגע באגודלו בגבה במחווה שלמד מהמורה השני שלו, סר קיי, אבל שהתאימה
עכשיו לפני שיצא עם הארי מהדלת. הארי כבר רץ במורד המדרגות, ענייני כתמיד, והוא
הרים את קולו קצת כדי שישמע, מקווה שלא ישמע רע מדי. "להרמיוני יש
גישה."
"אל תתחיל עם זה שוב, נוו." הקול של הארי
היה קליל, אבל האזהרה הייתה ברורה. "אני צריך אותך בחממה. עכשיו לך!"
לא היה זמן לוויכוח ובכלל, לא היה טעם. הוא התנגד
לפיתוי לקחת קיצור דרך בטירה, לא יודע אם בכלל הם היו שם אחרי השיפוץ או כמה יכול
היה להאמין לזכרונו, ועד שהגיע לחממה, ביל כבר חיכה לו. האיש השני נראה מותש,
כאילו לא ישן בכלל, אבל למרות שהוא נשען על הזכוכית, עיגולים שחורים על עורו
החיוור וצלקותיו הסגולות-אדומות, עיניו החומות נצצו בעוז.
נוויל בירך אותו במחווה של שרביטו, בודק מיד את
המנעולים על דלת החממה, למרות שלמצוא אותם סגורים בלי סימן לפריצה לא נראה מבטיח
כמו שהיה צריך להיות. "הצלחתם למצוא את הרמיוני?"
"לא," אמר ביל בעצב, קולו צרוד.
"אבל הסתרנו את הילדים. רון לא רצה שהיא תוכל להשתמש בהם כבני ערובה."
"לפחות מישהו חושב עליה כעל חשודה." הוא
הקיף את הבניין, בודק את הדלתות האחרות ובוחן כל חלון שיכול היה להיפתח.
"זה הורג אותו, נוויל. אם היא עשתה את זה,
אני אוריד את הכלבה בידיים שלי." היה משהו בצורה בה אמר את זה שהבהיר שהוא לא
הגזים כשנוויל עצר, שרביטו עדיין על המנעול ליד העציצים.
"ביל, הירח המלא היה אתמול." הוא הזהיר,
אבל גם הבין. "תיזהר שם."
הוא הניד את הראש הג'ינג'י, ונוויל רעד כשראה
שאולי המחלה שלו גרמה למראה הרע שלו, אבל מבטו היה צלול לגמרי ואנושי. "אבא
שלי. אימא שלי. אחי הקטן. המשפחה שלי. לא הזאביות שלי." הייתה שתיקה, רגע של הבנה שעבר
ביניהם שהיה יותר מושלם ממה שהם הרגישו בנוח איתו, אבל לבסוף ביל שבר את זה,
והסתובב כדי לבהות במבנה מזכוכית עם כל העלים הירוקים בפנים. "אז איך עושים
את זה? מישהו יכול להתחבא שם?"
"לא יותר מדי. אתה ואני רק צריכים לשמור על
היציאות ולהיות מוכנים אם יצאו מהצד." נוויל כבר פתח את הצריף לעציצים ובדק
את הצנרת בפנים, מסובב מתגים, מכניס צפנים ומושך ידיות. "יש לי שליטה מלאה
כאן ויכולת לימודית."
"מה אתה עושה?"
עוד סיבוב, טפיחה בשרביט כדי לקבע את הכול כך שלא
ישתנה בלי האישור שלו, והוא יצא מהצריף, מכסה את הדלת האחורית כשסימן לביל ללכת
לצד השני. הוא הרים את קולו כך שביל יוכל לשמוע אותו, מודע לכך שזה יעזור רק אם היה מישהו בפנים שידע מה הם רוצים.
"הצמחים יסתדרו עם אטמוספירה שמכילה רק פחמן דו חמצני. אבל בן אדם לא ממש,
והחמודים שלי לא יכולים ליצור יותר מדי חמצן לפני שהרוצח שלנו לא ירגיש בנוח. וקצת
חומר הדברה לא יפגע גם כן."
ביל צחק באופן נורא. "אל תהרוג אותם,
חבר."
"אני לא בררן עכשיו," הודה נוויל, מוציא
את שעונו. "תן לי חמש דקות."
זה היה כמו נצח לצפות במחוג השניות זוחל בכל
סיבוב, ומחוג הדקות התקדם לאט כששום דבר לא קרה, שום סימן לתזוזה שהפריעה בפנים.
הוא ידע, באמת, כל הזמן שאין שם אף אחד, אבל לא הבין עד כמה רצה למצוא שם מישהו.
למצוא אותם בחממה אמר שלא יכלו לעבור במעבר.
לבסוף הוא שמע את קולו של ביל, כמעט בדיוק באותו
הרגע שחמש דקות עברו. "טוב, אם הם שם, הם מתים, גוססים, או חסרי הכרה, אבל הם
לא יתחמקו מזה." החממה הבזיקה באור הקופץ של הומנום ריבליו, אבל הוא קפץ ממקום למקום ללא
מטרה לפני שנעלם לגמרי, והתשובה נחתמה.
"ריק." נוויל הרגיש חולה, ועצר את זה
כשירה כישוף מהיר להמסת המנעולים לחומר חסר צורה. "אני שומר על המתגים נעולים
ועל החממה חסומה כדי שלא תהפוך למקלט. בוא נמצא את הארי."
אבל הם פגשו קודם את רון, שסיים סריקה של המדשאות
ליד האגם עם זאק, סאלי-אן וצוות של שלושה אוכפים. ביל חיבק אותו מיד בחוזקה, והוא
יצא משם כאילו עדיין היה ילד מובך בן אחת עשרה, ויישר את שיערו כשהסתובב והסתכל על
נוויל במבט מוזר. "יש אנשים מתים בכל מקום, נוויל, חבר. פצועים, גועליים,
אנשים מתים ממש מטרידים. אנשים מתים שלך."
מאיזושהי סיבה, הוא היה חייב לחייך. "אני
יודע."
רון חייך אליו, אבל היה משהו מאולץ בהומור הטוב.
"אם אנחנו עדיין נמצאים אצל זאק, אני רק אומר, יהיה סיוט."
"עבור רובנו, אני חושב," הסכים ביל.
"היה לכם מזל?"
"צ"ד חוסמים את הטירה." אמרה
סאלי-אן. "סרקנו את המדשאות לגמרי. בצורת מספריים, אי אפשר להתחמק מאיתנו.
הארי מתחיל לחשוב שהם מתחבאים על גג או משהו. הוא וטוני שם למעלה על
מטאטאים." היא הצביעה למעלה במקום בו נוויל ראה את שתי הדמויות הכהות על
הכחול של שמי אחר הצהריים, סורקות את האזור ומטילות פסי אור משרביטיהם.
"אולי הם טסו מפה?" שאל רון.
"לא מאז שחסמנו הכול," אמר נוויל,
"וזה היה לפני האגריד."
"חדר הנחיצות?"
היא רק הציעה את זה, אבל אף אחד לא טעה בנימה
הקלילה מדי של סאלי-אן, ונוויל נשם נשימה עמוקה, מכין את עצמו למה שכולם ידעו
שעמדו למצוא וגם לעוד עלייה במדרגות. "בואו נלך."
הוא ניסה לא לשים לב לרוחות כשעברו בטירה. הוא
ניסה להתרכז בתיק, באפשרויות למחבוא של הרוצח. הוא ניסה לא לראות שלבנדר הייתה שם,
איכשהו יותר יפה ממה שזכר למרות גרונה הקרוע. הנה מורג, עוברת כל כיתה ריקה כמו
ולקיריה סקוטית. וכל מה שרצה בנושא של דמי לחלוטין לא היה חשוב עכשיו, כי שם,
מנופפת לו בזרוע היחידה שנשארה לה כשפנו למסדרון בקומה השביעית, הייתה אנוון (6).
הם שוב חזרו והיו מוכנים להילחם אחרי שעלה להם בהכול. זאת הייתה אהבה וכבוד שהייתה
מורידה אותו על ברכיו אם היה זמן. אבל לא היה. לא עכשיו. לא יותר משהיה זמן לומר
שלום.
המסדרון בקומה השביעית שופץ לגמרי מחדש, הדלת
נראית עכשיו, והייתה שם כתובת קטנה לזיכרון משהו שלא טרח לקרוא והייתה מחוברת לאבן
ליד המשקוף. זה לא היה חשוב. הוא היה מוצא אותו בשנתו. הוא תהה מי מהם צריך לנסות
לפתוח אותו, אם הוא עדיין רצה אותו, אבל סאלי-אן הייתה הראשונה להגיע, והיא עצרה
כאילו זה נשרף, ידה מרחפת מעל הידית. "זה פתוח. הבריח פתוח."
היא העבירה שרביט עליו, מחפשת שאריות קסמים, אבל
פניו של רון כבר היו קשות כשהסתובבה, מלאה בהבנה. "את לא צריכה לספר
לי," הוא אמר בקרירות, "אני יודע איך מרגישה החתימה הקסומה שלך יותר
מכולכם."
סאלי-אן הושיטה את ידה בכל מקרה, ושמה את ידה
בעדינות על זרועו. "רון, אני כל כך -"
"סתמי." הוא ניער אותה בגסות, מקפיץ את
שרביטו על כף ידו כשהסתובב אל השאר. "אז. איך עושים את זה?"
"זאק, תביא לפה את הארי וטוני." אם
הייתה לו זכות טכנית לפקד לא היה חשוב. מישהו היה צריך לעשות את זה, והחושים
שנוויל השתמש בהם עכשיו כבר לא היו של חסיד. לא כאן. לא כשרוחות צ"ד בכל מקום
ופניו בוערים, גבו פועם כתזכורת למחיר שכבר שילם. "אנחנו נשאר את המחלקה בצד
הזה, נעבור כצוות. תגיד -"
"אדוני?" הייתה אזהרה בקולה של סאלי-אן
שעצרה אותו.
"מה קרה?"
"ה… העיניים שלי לא עובדות." האזהרה
הפכה לכמעט-פאניקה שבקושי נעצרה, והיא טפחה על עיניה בשרביטה בצורה שהייתה לא בסדר
כל כך עד שנאלץ להסיט את מבטו לפני שבכלל הוציאה אחת, ומיששה אותה נואשות
באצבעותיה בלי תגובה. הכדור שזהר בדרך כלל בבהירות צבעונית היה לבן ומת כמו גולה,
ארובת העין הפנויה שלה כמו צרחה פעורת פה שסירבה להשמיע.
"הפנים שלך מדממים, המפקד." האזהרה של
זאק רעדה, בקושי יותר מלחישה, אבל הוא ידע שזה היה נכון אפילו לפני שהושיט את ידו
לגעת וגילה את זה רטוב וכבד ומכתים את אצבעותיו באדום מהפצעים הישנים.
כל כך מוזר, כשהכול התפרק, היה קל יותר להיות חזק.
אם היה שומע את התשובה שלו מפיו של זר, הוא היה חושב שדבר כזה קורה בכל יום.
"הוגוורטס מלאה בקסם ממש חזק - קסם שלא שמח עכשיו - ועבורנו לפחות, הוא הכי
חזק פה והכי חזק באותו הלילה. חייבים להיות מוכנים ל -"
החלון בסוף המסדרון נפתח, הארי וטוני הגיעו לענות
לפקודתו. הארי ירד מיד, בקלילות, והשעין את המטאטא שלו על הקיר, אבל כשהתחיל ללכת
אליו, נעצר בידי צעקת כאב פתאומית. ניסיונו של טוני ללכת הפך לערימה מכווצת על
הרצפה, והוא תפס את רגליו עכשיו מתחת לברכיו, נשימתו הופכת להתנשמויות קצרות.
"שיט!" הארי היה לצידו של טוני מיד,
והוציא את המטאטא כשחתך את המכנסיים. הגדמים היו בצבע סגול ואדום נורא, פועמים
ומגעילים מעל הפרוטזות. טוני גם ייצב את עצמו, ידיו על האבנים, אבל הייסורים
ברורים עוד בוורידים על צווארו ובלסת המהודקת שלו, בזיעה שזרמה על המצח המלבין
שלו.
הארי שחרר את הרצועות, והקל קצת על הלחץ כשהציץ
במסדרון אל כל האנשים לפני הדלת המבשרת רעות של חדר הנחיצות. "נוויל, קח את
סאז וטוני אל הוגסמיד. תוודא שבצד השני של המעבר אין לנו מארב. דרגות ההילאי שלך
יעבירו אותך דרך המחסום. זאק ורון לא היו שם כמוכם. אני אעביר אותם דרך המעבר
מהקצה הזה. ג'סטין ישאר עם התלמידים. האוכפים ישמרו על הכניסות."
לא הייתה שיחה, לא היה ויכוח, לא היה שום צורך
במילים. הם זזו מהר, ביעילות שגרמה להכול להיראות כאילו חזרו עליו כבר שנים. זאק,
הארי ורון נעלמו אל חדר הנחיצות. האוכפים תפסו עמדות בדלת כאילו נחצבו מאבן.
סאלי-אן לקחה את המרפק של נוויל בידה השמאלית,
עיניה חזרו ללא תועלת אל ראשה והמקל ששלפה מכיסה ניסה להנחות אותה באפלה שחזרה.
היא עזבה אותו רק לרגע כשהתכופף אל טוני, ולמרות שחשש מכמה שזה עמד לעלות לו, כוחו
של האיש השני היה מדהים, והוא הצליח להרים את משקלו, והחזיק טוב כל כך עד שגבו של
נוויל בכלל לא נפגע כשנעמד.
הם ירדו שלוש קומות לפני שמישהו דיבר, צחוקו המריר
של טוני חמים לצד צווארו. "טוב. האם אנחנו לא ממש חסרי תועלת?"
"זה די מדהים שאתם הילאים עכשיו בכל
מקרה," אמר נוויל מיד. "וזאת לא אשמתכם. זה פגע גם בי. אנחנו פשוט
צריכים לצאת מכאן."
עוד דממה, הצליל של המקל של סאלי-אן ונשימותיו
הכבדות היו הדבר היחיד פרט לקולן המהדהד והמוזר של הרוחות שאימתו את חיפושן חסר
הפירות, מברכות אחת את השנייה, מבינות מה זה אומר לראות מישהו שקיוו שיחייה את
הלילה. מרחוק, נוויל ידע שלמרות שטוני סבל הכי הרבה, היה עדיין מחיר שהוא עמד לשלם
בקרוב, אבל זה לא היה חשוב, והוא הודה להסחת הדעת כששאלתה המהוססת של סאלי-אן
נשמעה והיא הידקה את ידה על זרועו. "אתה… אתה באמת חושב שזאת הרמיוני,
המפקד?"
הוא הנהן בעצב, ואז הבין שהיא לא ראתה אותו והרגיש
כמו חמור. "זה נראה ככה."
"אבל למה? מעולם לא הכרתי אותה טוב, אבל זה
פשוט לא הגיוני."
"אני בטוח שזה הגיוני עבורה," אמר טוני
בצורה מוזרה. "תראו את שיימוס. כולם חשבו שהוא פשוט השתגע, אבל הכול היה בחתיכה
בראש שלו."
"זה לא היה רק בראש שלו."
נוויל לא התכוון שהתיקון ישמע כל כך רע, אבל הוא
הרגיש את זרועותיו של טוני מתהדקות וידע שהוא ננזף. "גם זה."
"אתה חושב שיש לנו עוד חרא בעלייה,
המפקד?"
לא הייתה קלילות בקולה של סאלי-אן עכשיו, ואפילו
כשהבעת פניה הייתה כל כך ריקנית ומוזרה, היה ברור הרבה מכך שהפסיקה להשתמש במקל,
והתקרבה אליו כשזרועה על שלו וגם היד שעדיין אחזה במרפקו. "עם העורבים
והיומנים, הם מנסים לספר לנו שהם גדולים יותר מדמבלדור, אולי?"
"אני ממש מקווה שלא," ענה נוויל בכנות.
"זה הספיק לי לכל החיים, אני חושב."
עוד שתיקה ארוכה, והיא עשתה רעש קטן ומוזר, קצה
פיה מתעוות בצורה שלא הייתה חיוך. "אני מקווה שזאת אישה הפעם."
נוויל קימט את מצחו בתדהמה, והרגיש את התלתלים של
טוני על עורפו כשהאיש השני גם הסתובב להסתכל. "סליחה?"
"טוב, אתה יודע," היא משכה בכתפיה, אבל
עדיין לא היה שם הומור. "הגיע הזמן, אני חושבת. עם אליזבת' והמלכה ויק
ובודיקיאה (7) וכל אלו, אין ספק שאנחנו יכולות לשלוט, אבל די התאכזבתי ממה
שלסטריינג' עשתה. היא הייתה משוגעת כמו טומי שלה, ממש בזבוז שהייתה הכלבה שלו.
הייתי שמחה לראות כלבה טובה שנחושה לשלוט בעולם. נוכל לעשות את זה."
נוויל הניד בראשו לאט, עוצר לרגע כדי לוודא ששמר
על שיווי משקל לפני שהתחיל לרדת במדרגות. "סאז, הצורה בה המוח שלך עובד
מדאיגה אותי לפעמים."
עכשיו היא צחקה, למרות שהוא הרגיש שניסתה מאוחר
מדי להפוך משהו לבדיחה שלא היה. "זאת בדיוק הנקודה!"
"עם כל הרצינות, המפקד…" היסס טוני,
בוחר במילותיו בקפידה, קולו מדוד למרות הכאב בצורה שגרמה לנוויל להיזהר מיד.
"הרמיוני לא… היא לא הייתה אותו הדבר מאז דרוים סט. כולנו יודעים על זה. אתה
ופיניגן אולי מנעתם את רוב מה שקרה, אבל מה אם זה משהו כמו מה שרידל עשה להארי?
הוא עדיין אסר אותם עשרים וארבע שעות והיו המון טקסים שהם עדיין סבלו…"
הוא השתתק, אבל הרמז היה ברור, והוא שמח שסאלי-אן
הייתה זאת שאמרה את המילים הנוראיות. "כלומר שהדיאבל דוב הוא הורקרוקס בתוך
הרמיוני?"
טוני הנהן, ונאנח כאילו המחשבות עצמן היו כבדות
מנשוא. "נוויל, אמרת שכל העניין היה בערך ללדת שוב את נשמתו, והשליחים הם
בדיוק הקסם העתיק שלו."
"תיקון, סאז," אמר נוויל בחולשה.
"אני ממש אוהב איך שהמוח שלך עובד בהשוואה לשלו."
היא כמעט הייתה קשורה עליו מקרוב כמו טוני, צעדיה
קצרים יותר עכשיו ומאטים אותם, אבל הוא לא ניער אותה. הוא לא יכול היה לדמיין ללכת
באפלה מוחלטת, צללי הקרב מהלילה מתחזקים בידי צלילי הרוחות והדברים שהם אמרו
עכשיו. "זה הגיוני עם זה שזה לא מתאים לה."
"ג'יני אפילו לא זכרה את מה שהיא עשתה כשרידל
היה בתוכה." טוני אמר את זה כמו נחמה. זה לא היה.
הרעיון שהרמיוני הייתה רוצחת מטורפת היה רע מספיק,
אבל התיאוריה הפחידה את נוויל בצורה שלא הבין שהיה מסוגל לה עדיין, ומוחו דהר עבור
ראיות נגד. "אבל לא הייתה פעילות בשרביט שלה אצל הוויזלים!"
התגובה של טוני הייתה מהירה מדי, מבינה מדי.
"הדיאבל דוב עשה המון קסם בלי שרביט."
סאלי-אן צרחה צרחה קטנה ונוויל עצר מיד, חושש
שנפגעה. אבל לא, היא חייכה בהקלה, עיניה שוב נוצצות וסורקות את מאות הצבעים של
סביבתה כשמצמצה בעוז. "אדוני, אני רואה שוב!"
"תודה למרלין." הוא נגע בפניו. הדם היה
דביק, קרוש, אבל לא היה חדש; הפצעים שוב נסגרו. האם מה שגרם להכול היה חדר
הנחיצות? האם הם התרחקו מספיק? או שזה אמר שזה השתפר? נעלם? או התקרב? זה לא היה
חשוב, לא היה זמן לתהות לגבי זה כי זה היה כל מה שהיה להם.
היו דברים אחרים, חשובים יותר לדאוג לגביהם. כמו
תיאוריות נוראיות שהיו יותר מדי אפשריות. כמו חזרת אויב ישן בחברה ישנה.
"סאז, רוצי קדימה. אני עומד לקדם קצת את טוני ולבדוק את הנזק לפני שנסמוך
שהכול עובד כמו שצריך. ברגע שתצאי מהשערים, תתעתקי ללוך ותשתמשי בסמכותך כדי להביא
את פיניגן."
היא התחילה לרוץ, אבל טוני קרא אחריה, כמעט מפיל
את שניהם. "רגע!" היא עצרה, והסתובבה במדרגות מתחתיהם, וטוני חיטט בכיסו
והוציא משם משהו שזרקאליה. זה היה מדליון כלשהו, בגודל אוניה אבל מנחושת ומלא
בסדרת סמלים מוזרים. "קודם במשרד. קחי את זה למחלקת המסתורין. תוציאי את
הסכין מהנעילה."
עיניה התרחבו כשדחפה את המדליון אל כיסה.
"כלומר…"
"הסכין ההוא, כן. אם הוא שוב נלחם מול הדוב,
זה יתן לו יתרון מולו." פיה נפתח, נסגר, אבל לא היה שום דבר, והיא סתם הנהנה,
ורצה במורד המדרגות כאילו חששה שהחשכה שוב תתפוס אותה. ואולי כן.
אולי היא עמדה לתפוס את כולם. אולי כבר תפסה.
נוויל הלך במדרגות הבאות בזהירות, המשקל כבד יותר
למרות שידע שכלום לא השתנה. הוא עצר בקומה הבאה, מוריד את טוני לאט עד שהצליח
לתפוס במעקה ולמשוך את עצמו. לקצת זמן, אף אחד לא אמר כלום, שני האנשים בדקו את
עצמם, נמתחים, מוודאים שדברים באמת השתפרו וניסו להפריד את הכאב הישן מהחדש,
הרציני והרגיל.
אפילו כשנוויל דיבר שוב, הוא לא יכול היה להסתכל
לטוני בעיניים, והעמיד פנים שזה היה כי ניסה להשתמש בתג ההילאי שלו עם רוק וממחטה
כדי לנקות את הדם מפניו וצווארו. "כמה זמן חשבת על זה, טוני?"
"בכנות, עשר דקות, אדוני," הוא הודה,
והסיר את הפרוטזה כשעשה משהו בריפוד בתוכה. "הייתי צריך לחשוב על כך קודם,
אבל כל הרוחות. זה פשוט עבר לי בראש שזה היה כל כך לא טוב ומוזר לראות אותם שוב
כאנשים כשהתרגלתי לראות אותם כשמות על האנדרטה או על החזה של פיניגן… ואז חשבתי על
הצלקת שלו וזה היה אחד מהרעיונות שפוגע בך כמו קללה." אחד מחלקי הריפוד היה
מלא בדם. טוני הוציא אותו, ניקה אותו בשרביטו, החליף אותו. הוא עדיין לא ניסה
ליצור קשר עין. "זה הגיוני יותר מדי, אבל בצורה מסוימת, זאת הקלה… אני… אני
יכול לסלוח לה על זה. כולנו נסלח. סלחנו להארי ולג'יני, וזה שהארי נלחם מול הדבר
הזה לגמרי חסך המון."
"אתה חייב לספר לו את זה," אמר נוויל,
מסתכל על הביגוד המוכתם ומעלים אותו במקום לנקות אותו. "הוא חושב שאנחנו עוד
מאשימים אותו."
טוני משך בכתפיו, והידק משהו בקרסול השמאלי במבט
מרוכז מדי. "חלק כן."
צרחה פילחה את האוויר, והקפיאה את שניהם לרגע
נוראי לפני שאחריה היה צחוק, יפחות, עוד צרחות מסוג שונה לגמרי אבל עדיין מלאות
ברגשות רבים מכדי להיקרא טובות או רעות. הצרחה הייתה חסרת שם, אבל הקולות, הצרחות
האחרות הוא הכיר, והוא הרגיש כאילו מישהו החזיק בליבו באגרוף קפוא וסובב אותו
בגרונו, חוסם את כל האוויר. פרוואטי מצאה את אחותה לבסוף.
הצמיד שלה עדיין היה במזוודה שלו בבית.
נוויל עצם את עיניו חזק, ופקח אותן שוב, מוצא את
המפקד. "אם זה הדוב, אז למה אנחנו רואים את אלו שמתו בהוגוורטס ולא את רוז או
את רוס?"
"רשע נורא?" הרהר טוני. "איום על
הוגוורטס ואלו שמתו כדי להגן עליה קמים כדי להגן עליה שוב?"
נוויל הנהן, מסכים שזה היה אפשרי. טוני סיים לסדר
את רגליו והתכונן להדק אותן שוב, אבל נוויל היסס, מצביע אל הגדמים הנפוחים
והצבועים בצורה לא טובה. "הם נראים נורא."
"הלכתי על גרועים מהם." הוא כבר סידר
אותם, מושך את הרצועות חזק כל כך עד שנוויל עיווה את פניו לפני שהמכנסיים ירדו
ותוקנו בהנפת שרביט. "בוא נלך… רק תשגיח עליי."
לא היה טעם בלהתווכח יותר, ונוויל הציע את כתפו
כדי לתמוך בטוני כשמשך את עצמו למעלה. הייתה גניחה מאולצת, רעד מכאב, אבל הוא
התייצב, הנשימות הקצרות הופכות לשליטה, והוא צעד צעד, ועוד אחד, ועזב את כל התמיכה
כשהסתכל בחיוך חצוף מעבר לכתפו. "אכן חנונים מהספרייה, מה?"
זה היה ממש לא ראוי, אבל נוויל צחק, וחיפש תגובה
ולא מצא לפני שקולין הופיע, סוקר את שניהם. "חדשות?"
"הארי אומר שתצטרפו אליו בקצה השני בכל מקרה,
הוא לא כועס שהגיעו קודם. אבל יש עוד גופה בראש החזיר."
"של מי?"
"מנדנגוס פלצ'ר." אמר קולין בהיסח הדעת,
עיניו מצטמצמות בדאגה כשהסתכל על החיוורון בפניו של טוני, על הגלימה הפתוחה
והחולצה המיוזעת מתחת, אבל נוויל עצר אותו במבט לפני שאמר משהו, והילד סתם נאנח,
ממשיך למסור הודעה. "נראה שהוא היה בדרך של מי שעמד לצאת משם. מישהו הוציא גם
משהו מהארנק שלו. כסף מפוזר בכל מקום והוא אפילו לא עצר כדי לקחת."
טוני חייך. "זה הראשון שכמעט בא לי להגיד
שהגיע לו."
הם כמעט יצאו מהטירה, המדרגות הופכות למרחב של
אולם הכניסה, אבל נוויל היסס, חליפות השריון הנוצצות והגבוהות מזכירות לו משהו שלא
היה קשור לדיווח של קולין. "טוני, חכה רגע. תן לי לנסות משהו…"
לא היה חשוב מי הסתכל, מה חשב, אם אולי זה באמת
היה מטורף. נוויל כרע שם על רצפת השיש הקרה, ונתן לעצמו לחזור לאחור, בחזרה ללילה
בו האבן הייתה מלאה בסדקים וכוויות, והאוויר כמעט בלתי ניתן לנשימה מרוב אבק. מתי
שהיה מרותק מתחת לגרם המדרגות שעזב כרגע, לצוורחות הנוראיות של הילדה שזרקה את
עצמה אל הלסתות של השד וניסתה להציל אותו.
בחזרה ואז שוב קדימה בחוט הרגעים שלעולם לא היה
אמור לשרוד אל יער אפל, צרחות וגיהנום ופני המפלצות, זוהר מסכה, תדהמה של התאבדות
מדהימה שהצילה את כולם מספיק כדי שנשיקת הלהבה תיפול אל שמיים כחולים של עולם שהיה
קיים או שלא. חזרה ושוב לחדר מלכותי במערה, יער מלא בערפל, המשקל הראשון של פלדה
ושרשראות על כתפיו. חזרה ושוב למעגל אימונים בתוך דשא.
התפילה הישנה, ההצעה ששוב נעשתה, וגובתה בידי
פזמון הקדושים. נתתם את עצמכם לי. נתתי את עצמי לכם. מאז ההתחלה. עשיתי את הכול
עבורכם. כולכם. אהבתי את כולכם. שאלוהים יעזור לי, אני עדיין. אם תצטרכו אותי שוב,
אני כאן. אם הוא חזר, אשמור על שבועתי. האם זה תורי? האם לא עשיתי מספיק כדי לעצור
אותו בפעם שעברה? האם זה בגלל שנתתי לשיימוס להידקר?
ידיו היו פתוחות, מקבלות, אבל לא הייתה תשובה
במתכת הקרה והכבדה, רק ביטחון שענה על שאלה אחת אבל לא, כפי שגילה, בצורה שהקלה
עליו. הוא רצה להמשיך קדימה, לשאול אם זה היה נכון, אם חזר, אם הרמיוני נשאה טפיל
טמא, אבל היה משהו שעצר אותו כמו יד על לבו, והוא ידע שהתשובות הללו לא ניתנו
עדיין. הוא פקח את עיניו, ושוב נעמד וראה את טוני מסתכל עליו במבט שהיה יותר סקרן
ופחות שיפוטי ומבולבל ממה שחשב. "מה זה היה?"
"כלום." נוויל נאנח, מנער את ידיו כדי
לסלק את אחרון הדגדוג שם. כמה מוזר היה שקיבל את זה כמעט. כמה מוזר היה שקיבל את
כל החיים הללו כרגילים, בעצם. "זה לא היה כלום. מה שאומר שהפעם, אפילו אם
הדוב חזר, זה לא הקרב שלי."
טוני הנהן בשקט, ודחף את הדלתות שהוציאו אותם
למדשאות ומהשערים אל המקום בו זה קרה שוב פעם. "זה עדיף או פחות?"
"רציתי להגיד שזה עדיף…"
"אבל עם המזל שלנו?"
"בטח גרוע יותר."
הם בדיוק הגיעו אל קצה המדשאות כשהצבי המוכר של
הארי בא במעלה הדרך מהכפר למטה, והרים את קרניו כשמסר את ההודעה. "זאק מצא ניירות
אצל דנג שגרמו לנו חשוב שהוא בילה המון זמן אצל דיגל. תפגשו אותנו שם!"
נוויל הציץ בשותפו, מקמט את מצחו בדאגה כשבחן עד
כמה היה חיוור, איך ניסה להתנהג כאילו זה היה צירוף מקרים שעוד נשען על סורגי
הברזל של השער. "בלי מעשי גבורה, טוני. אתה מוכן?"
טוני חייך בלחץ, למרות שלא עזב. "אני
מרייבנקלו, אני לא עושה מעשי גבורה."
"אתה ממשיך להגיד את זה." נוויל התאמץ
בכל כוחו לא לגלגל את עיניו, אבל זה היה ברור מנימת קולו. "עבור אנשים
שמבינים את העובדות, זה ממש שטויות."
"לא ממש, המפקד," טוני תיקן אותו.
"מעשי גבורה הם הדברים המגוחכים שאלו מגריפינדור עושים בלי סיבה טובה. לנו
תמיד יש סיבה."
"וההיגיון אומר?"
הנימה החלשה, השבירה נעלמה, וטוני עצם את עיניו,
נושם נשימה עמוקה ואיטית לפני שפקח אותן שוב, התנהגותו פיכחת לגמרי כשהכאב מעשי.
"אני יכול לעשות את זה. בכנות. בביטחון. אצטרך חופשה של יומיים, אשתי תהיה
כועסת, וטוב שלאף אחד מאיתנו אין בעיה עם דם, אבל אוכל לעשות את זה… וזה יהיה מעשה
גבורה אם תלך לבד."
בהתחשב בכך שהציעו לו אך הוא סירב להקלות נכה בכל
אחד ממבחני ההילאים שלו, היה מאוד צבוע להמשיך ללחוץ עליו, ונוויל הנהן, וטפח
לטוני בחוזקה על הכתף. "אז בסדר. יורדים למטה."
הם התעתקו אל קצה השביל שהוביל לבית של דיגל; בית
מוזר שכמו בתי קוסמים רבים, כולל של הוויזלים, הכיל את הסגנון הארכיטקטוני של
בקתת-אבן-מסוף-ימי-הביניים-שהוסיפו-לה-דברים-פה-ושם. לפחות צד אחד היה ממש קבור
מתחת לקיסוס ולוורדים מטפסים שבטח היו ממש ורדי טיודור, ושלושת האחרים ניסו ללכת
בעקבותיו עם הצלחה משתנה. חתיכות רעפים יצאו ממקומן בגג, וההשפעה הכללית הייתה
אמורה להיות מקסימה, אבל כרגע, זה פגע לגמרי בחלק מתוכו שרצה סדר.
מבט מהיר אימת שטוני עבר את הכול בהצלחה, והם דחפו
את השער המכוסה בצמחים, לא מופתעים לגלות שהדלת הייתה פתוחה לפני שעברו חצי
מהשביל. הארי פגש אותם כששרביטו כוון ישירות אל נוויל, עיניו מוסתרות מאחורי
השתקפות שמש אחר הצהריים על עדשות משקפיו אבל שפת גופו ברורה. "המשרד של
אמברידג'. יחידת הפיקוח. מי החזיק אותך?"
השאלה עצרה אותו לגמרי, ונוויל חשב נואשות מה קרה
לפני שתיים עשרה שנה. הוא זכר את הורוד העז בבירור, את קולות החתלתולים על הצלחות
הטיפשיות, את הזרוע העבה והריחנית על גרונו והשרביט שדקר ברקתו (ואת המבוכה כי
עכשיו הכיר כמה דרכים לצאת מאחיזה כזאת), אבל לשים פרצוף על הדבר הזה היה קשה
יותר. "אה… גויל?" הוא ניחש. "קראב? אוי, לעזאזל, הארי, אני לא
זוכר! מישהו גדול שהיה שייך לדראקו!"
נחירה מהירה של כמעט-צחוק פגעה בהעמדת הפנים
המקצועית כשהשרביט עבר לטוני. "זה יספיק. גם אני לא זוכר. אתה -"
טוני חייך, מרים גבה אחת בידע. "תחרה שחורה,
מגירה שמאלית עליונה, ביקיני בגזרה ממש דקה."
השרביט חזר לשרוולו של הארי, ושניהם העמידו פנים
שלא שמו לב לצבע שאוכף החוק הקסום הכי חזק בבריטניה עטה על עצמו. "כן."
השתעל הארי, מחזיר את קולו. "אז… איפה סאז?"
"הליכה מהירה למשרד כדי לבדוק את העיניים
שלה." נוויל נדהם מאיך שטוני שיקר חלק, אבל הארי לא שם לב, והחליט לא להזכיר
זאת כרגע. היו לו סיבות, בטח, ולא היה ספק שנוויל למד לסמוך על מוחו וחוש השיפוט
שלו. עדיין, הוא לא אהב את זה, וזה הדאיג אותו יותר כשהוא ראה את תנועת היד בכיסו
של טוני, את הכיווץ שלה כשהוא לחץ על האוניה. הוא לא קרא את זה, אבל ידע ששלח משהו
לסאלי-אן, וזה הטריד אותו.
"רעיון טוב." הסכים הארי, והוביל אותם
אל הבית בגישה שמחה מפתיעה, בהתחשב בכל הדברים. "אולי מצאנו כאן קצה חוט,
רבותיי. דיגל הוא מהמסדר הישן ועדיין נושם, וזה שם אותו במועדון ממש אקסקלוסיבי
בימים אלו, והרוצח רץ מהר יותר משאפשר לתכנן. הדפוס ברור מספיק - הוא היה חייב
להסתלק - ואנחנו נחכה."
"אז אנחנו עושים מארב?" השאלה של טוני
הייתה אימות. הארי השמיע רעש של הסכמה כשסגר את הדלת מאחוריהם, והוסיף את אחד
מהמנעולים הבלתי ניתנים לפריצה של המחלקה למנעול הרגיל.
"אבל לא נכנסים לאחד. דיגל כבר הועבר מהטירה
לתא בידי האוכפים, והוא תחת שמירה צמודה."
אפילו כשהארי הסביר את המצב, הוא הוביל אותם דרך
המסדרון הצר אל המטבח המפוזר עם התקרה הנמוכה, ונוויל עצר, מטה את ראשו בבלבול
לאיש הזקן שישב בשולחן המשופשף שממש הזכיר את הבעלים של הבית שהלך לכאורה.
"אז -?"
חיוכו של הארי היה זומם כמו של ילד, כמו של איש
שממש אהב את העבודה שלו, אבל הייתה נימה זדונית שחשפה את המלכודת שהוא הכין טוב.
"סמית' עם פולימיצי."
טוני משך את הכיסא מהצד השני של השולחן, מנצל את
ההזדמנות לשבת כשהסתכל בתדהמה על חברם ההילאי. "שבעים ואחד נראה טוב עליך,
זאק."
הארי הניד את ראשו, וטפח באגרופו על הכיסא.
"סליחה, טוני. אין זמן. בואו נלך, חבר'ה. סריקה מלאה בבית. אני רוצה שיהיה
ממש מהיר, ואז הנגזה ונחכה."
לא היה צורך לעוד פקודות. הם נפרדו מיד, נוויל
לוקח את הסלון כשהשלושה האחרים הלכו במורד המסדרון. זה היה מהנה בדרכו, עם כמה
שההליך היה קליל. הכול היה מחושב, הכול מאומן ולפי הספר, מאיך שנכנסת לחדר כשבדקת
אנשים או אזעקות עד לסריקה של החלונות, הקירות, המשקופים, המרצפות, התקרה. סריקת
כל רהיט, בדיקת כל חפץ אם כושף או מולכד, הייתה משהו שיכולת להיות טוב בו, משהו
ברור, והוא גמר כמעט חצי מהחדר בלי לגלות משהו יותר אימתני מאשר מאפרה שניקתה את
עצמה לפני שהשקט של העבודה נקטע בידי קול של איש זקן שנאלץ להזכיר לעצמו שהיה זאק.
"מסדרון אחורי! מצאתי משהו!"
עד שהגיע לשם, כשהוא מוודא שחסם את החדר מאחוריו,
זאק כבר הזיז מזנון גדול כמה מטרים ימינה כדי לחשוף את הטפט, וחשף חלק נסתר בקיר
שהיה כמעט בגובה מטר שמונים וברוחב שישים סנטימטרים. הארי טפח עליו בזהירות
בשרביטו, גבותיו מתרוממות בגלל הצליל החלול. "שלום לך… זה לא בתכניות. דדלוס,
שובב שכמוך, למה לא סיפרת לי?"
הארי הרים את ידו, וסימן להם להיכנס להיכון בכל צד
של הדלת הלא סודית ולהתכונן לפריצה. ספירת שלוש מהירה, מבטים, ופיצוץ משרביטו הרס
את הדלת לגמרי עד שבקושי נשארו חלקים ממנה שעפו באוויר כשהם פרצו. "מחלקת ההילאים, על הרצפה, ידיים על
הראש!"
זה היה חדר שינה. נוויל לא היה בטוח למה ציפה, אבל
לא לזה. היה גרם מדרגות קטן, ריח מוזר באוויר הדחוס, אור ממנורת השמן המלוכלכת על
התקרה וחלון קטן וצר כל כך צר עד שנאלץ להתרגל לחושך בעיניו לרגע לפני שראה בכלל
משהו. הוא היה בגודל של שלושים על ארבעים וחמישה סנטימטרים, אבל נראה היה קטן
יותר, עמוס מהרצפה עד לתקרה בקופסאות ובארגזים ובמזוודות שעמדו להתפקע וסומנו
בעשרות שפות מודרניות ועתיקות. באמצע של כל זה הייתה מיטת ברזל קשה ושולחן קטן
שאוזן על שתי רגליים שבורות וערימת קופסאות, צלחת ריקה וספל תה חצי מלא שניסה
למצוא מקום.
היחיד שהיה בחדר בקושי התכסה בשמיכה הדקה והדהויה,
ובהתחלה, נוויל היה משוכנע לגמרי שמצאו עוד גופה. ואז הדמות השלדית זזה, ונעמדה על
זרוע אחת חלשה כשהסתכלה עליהם בשאלה, כאילו זה שארבעה זרים התפרצו דרך דלתו היה
עניין חולף. השיער שלו וזקנו היו חלקים כמו קורי עכביש, עורו כאילו קופל לגמרי,
אבל היה נצנוץ מוכר בעיניים ששקעו עמוק בפנים החלולות כשהתחיל לחייך מעל השיניים
הרקובות. "ג'ים? פרנק? אוי, תודה למרלין שהגעתם לכאן בזמן. כל כך
דאגתי…"
לקח רק רגע עד שהשמות שקעו, אבל הם הובנו להארי
באותו הרגע, והוא הסתובב כדי להסתכל על נוויל, עיניו רחבות. "אוי לא…"
טוני היה הראשון שהתאושש, ועבר אותם כדי לבדוק את
הארגזים לעוד מקומות מחבוא. "סמית', תקרא למרפא. עכשיו."
זאק נסוג אל המסדרון כדי לשגר פטרונוס, והארי ניער
את עצמו, מסמן לנוויל ללכת אחריו כשהתחיל לצעוד באיטיות, בזהירות, אל המיטה.
"תחפה עליי. בלי סיכונים." הדמות במיטה המשיכה לבהות בהם בידידותיות
ריקנית, והם היו במרחק קטן כשהארי נדהם לפתע. "אב? אברפורת', זה אתה?"
"כמובן, ג'ים, מי עוד?" האיש הזקן צחק
בחולשה, ונחת על ערימת הכריות הקרועה באנחה שפלטה ריח חמוץ. "אבל צריך להיזהר
בימים האלה. להיזהר מאוד."
"נכון, חייבים להיזהר." הארי הפסיק עם
המגננה שלו, קולו רך כשהתכופף לצד המיטה, מוריד את עצמו כדי ליצור קשר עין, אבל
נוויל שם לב ששרביטו עוד היה שלוף, ושהוא סימן אליו להמשיך לשמור. "אתה יודע
איזו שנה זאת?"
העיניים החלשות מצמצו, הציפורניים הצהובות שיחקו
במצעים. "שבעים שמונים תשעים אחת שתיים שלוש, מי יודע, הייתי כאן הרבה זמן,
אותם ארבעה קירות, אבל הציפורים באו והציפורים הלכו…" המילים שלו נשמעו
כשהתנשף, ונוויל התקשה למצוא משהו בפרצופו שהיה דומה למוזג הציני שזכר כתורם ועוזר
בחדר הנחיצות.
ההתייחסות לציפורים לא נעלמה מעינו של טוני, שמשך
מזוודה לצד השני של המיטה, עיניו מצטמצמות בחשדנות. "עורבים?"
כל תשובה נקטעה בידי דפיקה על הדלת, ונוויל הסתובב
וראה שזאק חזר עם אישה בגלימות אדומות, תרמיל גדול על כתף אחת שלה. "ההילאי
פוטר?"
"מצאנו את הבחור הזה פה, המרפאה." הארי
נעמד, וסימן לה להיכנס. "ולא נראה שהוא במצב ממש טוב. קיוויתי שתוכלי לעזור
לו."
היא הנהנה, עוברת את מבוך הקופסאות אל המיטה. עכשיו
כשכבר לא הייתה צללית באור, נוויל ראה שהייתה מבוגרת בכמה שנים ממנו, גבוהה וממש
יפה, עם שיער ועיניים כהות ומבנה גוף סימטרי שיכול היה להיות חמור סבר אבל במקום
הקרין חמימות ואדיבות כשהתכופפה על המיטה, וטפחה בשרביטה על זרועה כדי לחסל כל זרם
אפשרי. "אחר צהריים טוב, אדוני, אני המרפאה קורנר, ואני כאן כדי לעזור לך,
בסדר?"
העיניים החלשות הצטמצמו בחשד. "לא צריך עזרה
משום מלכת דראג. עדיין חייב לי כסף."
היא צחקה, כבר מתחילה לבדוק. "מצטערת לאכזב
אותך, אבל אני מכשפה לגמרי. יש לי כמה קרובים בתחום הרפואה, אז אתה בטח חושב על
אחד מדודיי או בניהם."
הוא השמיע רעש רוטן, לא משוכנע, ונוויל כחכח
בגרונו, קוטע בשקט. "אני חושב שהוא זוכר את מייקל, המרפאה. הבן של אליין
וליונל. הוא הכיר אותו לפני שנים… הוא היה אמור להיות המרפא שלנו, ואב נתן לו
אספקה כדי לבנות ערכה לשדה הקרב. הם השקיעו המון זמן בזה. את…" הוא היסס,
בולע את החשש בגרונו כשהבין שלא ראה את מייק או את טרי בטירה. "טוב, יש
דמיון."
היא קפאה, פניה מחווירות אפילו באור הצהוב של
המנורה, שפתיה המלאות מתהדקות כל כך עד שכמעט נעלמו. "אה. כן. אמרו לי את זה,
כן. אנחנו בני דודים. האבות שלנו… טוב -" היא הנידה בראשה במהירות, ושפשפה את
העיניים שלא שם לב שנצצו כשפנתה חזרה אל המטופל שלה. "בכל מקרה, בוא נבדוק
אותך כדי שנוכל לראות אם צריך להעביר אותך לבית החולים."
"לא הולך!" הצעקה הייתה מבהילה, אבל הוא התחיל להשתעל וכמעט
התמוטט, והמרפאה קורנר ניסתה להרגיע אותו כשליחה צהובה יצאה על שפתיו. "לא
יכול…" הוא נחנק. "לא יכול ללכת!"
הארי קימט את מצחו, מקיף אותו כדי לראות את פניו
בבירור. "אתה אסיר, אב? מישהו שומר עליך כאן?"
עיניו איבדו מיקוד, ואם הוא בכלל ראה אותם עוד,
היה קשה לדעת. "אותם ארבעה קירות עדיפים מאוחר יותר מאשר אף פעם…"
ידיו של אברפורת' זזו במהירות על השמיכות כשהמרפאה
בדקה סימנים חיוניים בידיה המאומנות, עט נוצה אוטומטי מרחף ומסמן אותם. היא זימנה
סטטוסקופ מתיקה, הקשיבה לחזה שלו לרגע, אבל הוא עדיין התנשף מרוב תשישות, והיא
הסתכלה בכעס מעבר לכתפה על ההילאים. "סליחה, אבל אתם יכולים לזוז רגע לאחור,
קצינים? אני צריכה ל -"
"כן. כמובן." נוויל כמעט יצא אל
המסדרון, והשלושה האחרים נתנו לה מקום לעבוד. זה היה ממש ברור שאברפורת' לא היה
איום, אבל זה לא הפך את זה לפחות בלגן.
הם הסתכלו על המרפאה עובדת על הגוף החלש, זאק נושך
את שפתיו במחשבה. "לא מה שציפיתי, אני אגיד את זה. לקרוא לרון מהחצר?"
טוני הניד בראשו, אפילו שהשאלה לא הופנתה אליו.
"אנחנו עדיין מחכים לרוצח, אני חושב. אבל זה… הארי, הוא חושב שאתה אבא
שלך."
"בלי צחוק," קולו של הארי היה חלול,
פניו חתומות כשסימן אל נוויל. "שנינו. דמנציה, ברור, אבל הוא כבר…?"
"ממש זקן?" הציע זאק.
טוני תיקן אותו אוטומטית. "בן מאה עשרים
וארבע."
זאק גלגל את עיניו. "כמו שאמרתי, ממש זקן.
חשבתי שמת ב-2003? הלכנו ללווייה שלו."
הארי לא הוריד את עיניו מהמיטה, אבל היה משהו
במבטו שנתן לנוויל תחושה שיכול היה לשמוע גלגלים מסתובבים בראש השחור והפרוע.
"ברור שלא." הוא עצר, וטפח בשרביטו על הסנטר לאט. "או שהרוצח מנסה
לעבוד עלינו. פולימיצי, לקח משהו מראש החזיר שפעם היה של אב לפני שמכר אותו לדנג? משתמש
בדמנציה כדי שלא נשאל אותו שום דבר מדויק כדי לאמת את זהותו?"
נוויל שקל את זה, וחשב על התיאוריה במוחו בזהירות.
"איך הרוצח ידע על החדר כאן? אתה חושב שדיגל משתף איתו פעולה?"
"אין לי עדיין תשובות." הודה הארי.
"אני חושב -"
"ההילאי פוטר, אדוני?" קורנר קמה מאזור
המיטה, מקצועית מספיק להעמיד פנים שלא יכלה לשמוע אותם כשהצטרפה אליהם ליד הדלת.
"אם אוכל?"
"באיזה מצב הוא?" שאל הארי מיד.
"אוכל לתת לך רשימה ארוכה וטכנית, אבל רוב
העניין הוא שהוא מת מסיבוכים טבעיים של גיל ממש מבוגר." התשובה שלה הייתה
מלאה בשוויון נפש של מישהי שלא עבדה עם אכיפת חוקי הקסם בפעם הראשונה. "יש לו
כמה ימים, אולי כמה דקות. אי אפשר לדעת."
טוני שילב את ידיו, נשען על ארגז גדול מעץ שהיה
מסומן בקירילית. "יש משהו שתוכלי לעשות כדי לשפר את הצלילות שלו?"
"יש דברים שאוכל לתת לו שיעלו את זרימת הדם
למוח," היא אמרה בזהירות, "אבל זה סיכוי של חמישים-חמישים בין זה שתקבלו
חמש דקות צלילות ובין זה שכל הדבר ייהרס."
"אני אצטרך לבקש ממך לנסות את זה,
בבקשה." הארי כבר הוציא את הפנקס שלו, וכתב את הפקודות כבר שאמר אותן.
"הקשר היחיד שמצאנו בין הרציחות היה שכולן היו קשורות לאלבוס דמבלדור, וזה
אחיו-שלא-צריך-להיות-חי שם, אז יש לי שאלות ממש חשובות אליו."
נוויל לא היה כל כך בטוח, אפילו שידע שההחלטה לא
שלו. "אמרת שהוא גוסס בכל מקרה, המרפאה… זה יגרום לו ליותר כאב?"
היא לקחה את הנייר שהארי נתן לה, סרקה אותו, ואז
קימטה אותו וזרקה אותו לצללים בלי עוד מבט. "סליחה, פוטר. חצי מנה. זה הכי
הרבה שנוח לי מבחינה מקצועית, ואני לא יכולה להעריך באופן רפואי את מצבו השכלי. לא
תוכל להשתמש בעדות בבית המשפט, מה שאומר שכל הראיות לא שוות כאן."
הוא ראה שהארי עמד להתווכח, אבל הוא ראה בבירור
שהמרפאה קורנר לא תיכנע בקרוב, ופשוט לא היה להם זמן. בעיקר אם העקשנות הייתה חזקה
כמו עצמות הלחיים. נוויל נגע להארי בזרוע, וניסה ללכת בזהירות בחברות שלאחרונה
חידשו. "זה עדיף מכלום."
לרגע, הוא חשב שהארי יתעלם ממנו, ואז המתח בכתפיו
נעלם והוא נאנח, מסמן את הסכמתו לתנאים של המרפאה. היא חייכה חיוך שחצני של
'רואה-זה-לא-היה-כל-כך-רע' שנוויל האמין שהיה דרוש כדי לסיים בית ספר לרפואה, והם
חיכו כשחזרה אל המיטה, ופתחה את התיק שלה כשהזריקה לו משהו מערכת השיקויים הניידת
לפני שסימנה שהיו מוכנים.
אברפורת' לא נראה יותר טוב - עדיין הזכיר יותר מדי
מומיה, למען האמת - אבל פרצופו של הארי היה מלא תקווה כשכרע ברך לקחת את ידו של
האיש הזקן, ולחץ אותה בזהירות. "אב? אב, חבר, אתה יודע מי אני?"
העיניים הכחולות נפתחו לחריץ, הגבה המכוסה בנקודות
התכווצה. "ג'ים… לא… לא… משהו… בוא לפה. בוא." הארי ציית, ואברפורת'
הושיט את ידו השנייה, מחזיק בקצה המשקפיים וכמעט מוריד אותם מאפו של הארי כשמילמל
לעצמו. "לא ג'ים. ג'ים מת. לא המשקפיים של ג'ים. ולג'ים… עיניים חומות. אתה…
אה…" הבעת פניו המרוכזת הפכה למלאת רחמים כואבים. "אההה…"
"אתה זוכר עכשיו?" נוויל תהה אם הארי
הבין שלחש.
"הארי. הארי פוטר." אברפורת' צקצק
בלשונו, מלטף את לחיו של הארי באנחה אבהית ורכה. "הארי הקטן והמסכן. גדלת
לגמרי. טוב, טוב. אלבוס רצה לעשות דברים… לא הסכמתי… לא הוגן לילד קטן ומסכן.
ניסיתי להזהיר את ההורים. ולונגבוטום!"
נוויל קפץ, מופתע שהבחינו בו. "כן,
אדוני?"
"לא, לא אדוני," אברפורת' עשה פרצוף
נגעל. ידו עדיין נחה על לחיו של הארי כאילו שכח שהייתה שם, תשומת ליבו רק על נוויל
כעת. "הקטן שלך, איך קראת לו?"
השאלה הפתיעה אותו; כשאברפורת' מת לכאורה, הוא
וחנה עדיין לא נישאו. "אני… יש לי שלושה, בעצם; טרבור, מרגרט, וארנסט."
"לא, לא, לא…" הראש האפור התנדנד
בהתנגדות והוא טפח על פיו, מתקשה לחשוב. "אני… השני… נייג'ל? לא, נוויל. כן,
זהו זה." הניצחון נעלם כמעט במהירות כמו שהופיע. "ניסיתי להזהיר אותך,
אותך ואת ג'ים. מצאתי ספר, זה כל הדברים שתכנן לעשות… ניסיתי להזהיר אתכם, ילדים.
תמיד אהבתי אתכם. כמו התינוקות. תינוקות כל כך חמודים." הוא פתאום נזכר ביד
על פניו של הארי, והחזיר את משקפיו למקום. "אבל שלך קצת רגשן, ג'ים. מחזיק
צעצצועים מקרוב מדי. יצטרך משקפיים כמוך, אני חושב."
זאק עצר צחקוק, והארי הסתכל בכעס לצידו, לקורנר.
"לזה אני לא קורא צלול, המרפאה."
"זה המיטב שאוכל לתת לך בלי לרצוח
אותו." היא התעקשה. "תצטרך לקבל מה שתוכל."
הארי נאנח, והסתובב אל המיטה. "איך ניסית
להזהיר אותנו?"
עיניו של אברפורת' שוב נעצמו, תשובתו בקושי נשמעת
מבעד למלמול. "שלחתי לכם חלקים מהספר. רציתי לשלוח עוד אבל לא יכולתי… לא חזק
מספיק בשביל יותר מזה. לא יכולים לסחוב יותר מחתיכה קטנה."
טוני כמעט התעתק אליו, וכמעט נפל ועצר את הנפילה
בעזרת המיטה. "אתה שלחת את העורבים?! את השליחים?!"
ההתפרצות של ההילאי לא השפיעה על הלחישות
החולמניות של אברפורת'. "ציפורים באות… ציפורים הולכות… חייב לשמור בסוד. לא
אמור לדעת מה אל מתכנן עם ניקי." הוא נאנח, הקול יבש כמו הרוח על ענף של עלים
מתים. "לא אמור לדעת על הציפורים של ניקי או לגנוב לו את השיקויים. ערמומי,
מאוד ערמומי. למה אל תמיד היה צריך להיות ערמומי? אבל עבדתי עליו, תראו! גם אני
ערמומי…"
"כולם חשבו שמתת." אמר נוויל. "זה
ממש ערמומי."
"ממממ." היה צליל סיפוק ברעש שהיה קצת
מוזר לשמוע. "דרכים לעשות את זה. לאימא היו דרכים. טריקים ישנים מהאיים.
אויבים…"
"אויבים שלך, אב?" הארי לחץ בתקווה.
"מה האויבים שלך מנסים לעשות?"
"איש זקן, ערמומי. סודות ודברים, עושה הכול.
כולם חשבו שהיה לי הכול. קל להרוג איש זקן אלא אם הוא מקדים אותך, אלא אם הוא
מתחבא." עוד צחוק צרוד ושחור. "לקחתי את כל הדברים הטובים איתי!
ערמומי!"
"איך השגת את הספר, אב?" קולו של טוני
התחיל להתחזק, אבל הוא עצר את עצמו, הכריח את עצמו לשלוט, אם רק בקושי. "איך
השגת את הספר של אל? גם אני הייתי ערמומי. חברים שלי ואני החבאנו אותו. איפה מצאת
אותו?"
"ציפורים באות, ציפורים הולכות...?" הוא
שוב נחלש, חוט קטן של רוק זלג מפיו ונתפס בזקנו כשראשו שקע בכרית.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
כשושואיסט, טוני החזיק בערכה קטנה על חגורתו שלאף
אחד אחר מהם לא הייתה, והוא שמע את צליל הפקיקה בקושי רגע לפני שידו החליקה שוב,
מחט הווריטסרום נוצצת לרגע באור לפני שתוכנה הוחדר ליד הרזה. קורנר השמיעה רעש
חנוק וחד, רצה קדימה אל המיטה כדי לתפוס את ידו ולקחת את הכלי הריק כעת. "אתה
לא יכול -!"
"מאוחר מדי." עיניו של טוני נשרפו בצורה
שנוויל מעולם לא ראה קודם לכן, מבטו חסר רחמים כשרכן נמוך, שאלתו נהמה מסוכנת.
"אברפורת' דמבלדור, איך לעזאזל הצלחת להשיג את היומן של אחיך?"
לרגע, נוויל חשב שהוא באמת מת, ואז העיניים
הכחולות נפקחו שוב, ברורות וצלולות יותר ממה שראה אותן מאז שהגיעו. היה משהו שוב
בפניו, ולמרות שעדיין נראה כמו שאריות גופה, היה שם גם, בפעם הראשונה, משהו מהאיש
שפגש כמתבגר ששוב נראה. "אני... הקרב." אברפורת' ליקק את שפתיו, מבוהל
מצלילות מוחו ומתגובתו לשאלה. "בלילה שהטירה נפלה. הייתי…"
הארי רכן קדימה, הזעם שנוצר רק כמה שניות קודם לכן
מהמעשה של טוני כבר נעלם. "כן?"
"בבוקר אחר כך, עזרתי עם הגופות." הוא
עוד היה חלש, ממש, אבל כל מילה הייתה ברורה וצלולה. "בחדר המתים. עברתי על
הכיסים של הילדים הפגועים, עזרתי בזיהוי."
"זה הכול?"
המבט שנתן לטוני היה יכול להקפיא לבה. "לא
הייתי שודד ילדים מתים."
טוני לא נכנע. "אבל לקחת דברים אחרים באותו
הלילה."
"היו המון פריטים יקרים בטירה, כן, אבל רק
רציתי את היומן שלו. רציתי לדעת את האמת. הוא שיקר לי כל חייו," המרירות של
יריבות בת מאה עוד הייתה חדה על לשונו. "הגיעה לי האמת."
"אבל הספרייה הושמדה, לא?"
"כן, היא כן." אברפורת' קימט את מצחו,
מנסה להסתיר את הניסיון להיזכר כמו להרים זכוכית מחימר בלי לחתוך את האצבעות.
"ניסיתי להזיז קצת… ואז החדר הזה פשוט נפתח באבנים, והיה שם תיק. הסתכלתי
בפנים, והיו שם היומנים שלו. גם המון ספרים אחרים. לקחתי את התיק." הוא משך
בכתפו בחולשה. "לא מצאתי קונה בטוח לספרים האחרים."
"הגופות שטיפלת בהן… אתה זוכר של מי הן
היו?" היה משהו ממש מהפנט, ממש אישי בצורך של טוני, ואפילו שהקול בראשו אמר
לו שהיה עליו להתערב, הוא לא יכול היה לעשות זאת וגם לא להסיט את מבטו כמו השאר.
"לא, נתנו לי את הפגועים."
"כמו ילד שנקרע לגזרים? או אחד עם ראש חצי
קרוע? שיער שחור, יפה כמו דוגמן?"
עיניו של אברפורת' הציצו על המרפאה לרגע, ואז חזרו
לטוני כשהנהן. "מייקי קורנר, כן. אני זוכר אותו." שתיקה לחשוב, הלשון
האפורה שוב מלקקת את שפתיו בחוסר תועלת. "נקרע לגזרים… זה יכול היה להיות כל
אחד מהם. אני זוכר אחד שנקרע ממש לשניים. ילד אינדיאני, אני חושב, או אולי ערבי.
משהו אקזוטי, בכל מקרה. עור חום. עיניים מלוכסנות."
ידו של טוני רעדה כשהעביר אותה בשיערו, והיה בלתי
אפשרי לדעת אם דיבר לעצמו או לאברפורת' בתחילה. "אוי… דם שנשפך מרצון. לפחות
שניים מהם. ואולי אפילו שלי… אני זוכר שעזרת להדק את התחבושות שלי כשחיכינו שהפסקת
האש תיגמר… אוי, זה היה על כל הידיים שלך."
הארי רכן קדימה גם הוא עכשיו, עיניו כועסות כמו של
טוני. "עם מי עבדת? למה הרציחות, אב? זאת דרך חולנית להתנקם באחיך?"
"אני לא יודע כלום על שום רצח!" ההפתעה
הייתה אמיתית, אבל אף קצין לא נכנע.
"שלחת את העורבים עם חלקים מהיומן, ובתוך שעה
מכל משלוח, אנשים נרצחו!" צעק הארי. "זה לא צירוף מקרים!"
"אני… אני לא יודע למה שלחתי אותם."
הייתה נימה שבורה ומהורהרת בווידוי. "אני כל כך מבולבל לאחרונה… זה בטח היה
מה שנכון לעשות. אני יודע שרציתי להראות לכם אותם כבר הרבה זמן, אבל אז הפכתם
להילאים ואל הפך אתכם לגמדוני בית קטנים וצייתנים… לא רציתי לבזבז את השנים
האחרונות שלי בכלא."
"איפה הספרים עכשיו?"
"הם כאן." הוא הצביע בערפול אל פינה אחת
בערימה הגדולה. "עם כל הדברים שאנשים היו הורגים אותי עבורם או שלא ידעתי מה
לעשות איתם. ערימה של חרא דרקונים בשבילי עכשיו."
הארי הוציא את הפנקס שלו, עט הנוצה עדיין תלוי
בחוסר נשימה. "דדלוס עבד איתך, אם ככה?"
"הוא?" אברפורת' השמיע רעש מבטל, מזעיף
פנים. "הוא רק מטפל בי וסותם את הפה. אני משלם לו. משלם לו בזהב. עדיף על
הפנסיה הכלומניקית שלו מהמשרד. אבל הוא לא רוצח אף אחד, בשם שיערות האוזניים של
מרלין לא."
נדמה היה ששוב הוא השתתק, נגע בכתפו, והארי וטוני
החליפו מבטים לחוצים, כשטוני שוב זז במהירות. "הוא ידע מתי שלחת את העורבים?
מישהו ידע? יכול היה לדעת מתי לרצוח, אם ככה? אולי יש מישהו אחר שיודע שאתה עדיין
חי? אברפורת'?"
"דודג'..." אולי הווריטסרום כבר נחלש.
הוא לגמרי היטשטש, והפך ליותר ויותר עסוק בכתפו, עיניו שוב מעורפלות, מילותיו
נבלעות.
"מה עם דודג'?" הארי נשמע כמעט
בהיסטריה.
"ביקורים… רק אחד… אף אחד לא רואה ציפורים…
צריך להיות ערמומי… רק דיגל ודודג'... ו… היא…" המילה האחרונה נקטעה בחרחור
נורא וחנוק, ועיניו התגלגלו אל ראשו, גבו מתעקם בדחף פתאומי שגרם לקורנר לרוץ אליו
מיד, שרביטה מבזיק.
"לעזאזל, יש לו דום לב… זוזו!" היא נתנה
להארי מרפק ללא גינוני טקס בצלעות, ודחפה אותו בחזרה כשחפרה בתיקה ביד אחת, השנייה
עובדת עם שרביטה במהירות מעל החזה. "אם נאבד אותו, ההילאי," היא הסתכלה
לרגע ברשע על טוני. "אני אגיש תלונה! מה לעזאזל חשבת?"
טוני היה נחוש כשקם על רגליו, מייצב את עצמו על
ידית של מזוודה על ארגז שיכול היה להכיל אריה בגודל בינוני. "אני חושב שהשגנו
יותר מידע בחמש הדקות האחרונות מאשר בכל התיק הזה!"
הארי, למרות שהיה מסוגל לכך, לא היה קר כמוהו,
ונוויל ראה את הבזק הצער והאשמה שעבר על פניו לפני שהחזיר את המסכה למקומה, מפנה
את גבו למאבק של קורנר על המטופל שלה. "זאק, נוויל, תתחילו איפה שהצביע. בואו
נראה מה הזקן הסתיר."
"טוב, מצאתי אחד מהיומנים." טוני סימן
בשרביטו, מזמן ספר כחול קטן וחבול מתחת לצללי המיטה. הוא עבר עליו במהירות, והנהן
בסיפוק. "זה לגמרי מתאים. לא תהיה לנו בעיה להתאים את העמודים לחלקים
שתלש."
"מצאתי את שאר הספרים…" זאק נעמד מעל
ארגז פתוח כמעט בדיוק במקום עליו אברפורת' הצביע, מבט נדהם על הפנים שלא היו שלו.
"ונדמה כאילו גם שני שלישים מהתיקים הקרים שלנו על חפצים גנובים ומוברחים,
חבר'ה. זין."
"הוא ודנג ורוזייר בתוך שבוע." הארי שרק
ברושם. "אתם יודעים מה זה יעשה לשוק השחור?"
"לא אכפת לי מהשוק השחור." קורנר
התערבה, ודחפה חתיכת גליל קלף מתחת לאפו של הארי. "תחתום פה. אני לוקחת אותו
לבית החולים, ואתה תשחרר אותו, כי אני חושבת שאולי הצלחתי להציל אותו ממה שאתם
-"
"תעשי את זה." הארי חתם, ודחף אליה את
גליל הקלף. "ואני מתנצל. בבקשה, תעשי כמיטב יכולתך."
"אני מרפאה, מר פוטר," היא זרקה את
ראשה, מקפלת את האישור בזהירות ודוחפת אותו לכיסה. "אני לא עושה פחות."
נוויל בקושי שמע אותם. הוא ראה משהו שהיה בפינה,
משהו שנראה היה לו מאוד מוכר. זאת הייתה חרב. הוא הרים אותה, והתרחק מהשאר כדי
לבחון אותה במומחיות, להרגיש את שיווי המשקל הנדיר במתכת שרמז על יצירה מושלמת. זה
היה נשק יפהפה, קצת מלוכלך, אבל לא פגוע או חלוד. כמות הקישוטים ואבני החן הראו
שהייתה טקסית אבל עדיין טובה לקרבות, כמו אסקלון, והסמל… היה שם משהו לא בסדר…
טוני התרחק בזהירות מהטווח, אבל הרעב של הסקרנות
היה ברור. "מה זה?"
הוא סובב את החרב אל האור, ובחן אותה בזהירות.
עכשיו היה הגיוני למה התבלבל מהסמל. מישהו התעסק איתו, ולא מזמן. הניצב הוחלף
בצורת ציפור, למרות שהזהב הרך נחלש מספיק עד שלא ידע אם זה נשר, נץ או עוף דורס
אחר. זוויות הלהב היו במקור עם מגן מאיזשהן אבנים כחולות - לפיס?- עם שלוש חתיכות
זהב, אבל הן צופו בסגול ובעוד זהב, רובו השתפשף, אבל עדיין… אוי.
נוויל השתנק, מוריד את החרב בזהירות על הארגז
הקרוב כשהצטלב באינסטינקט, רק בגלל אימון טהור. "אני… אה… אני די בטוח שבדיוק
מצאנו את קלארנט."
"אני חוזר," אמר טוני ברוגז, "מה
זה?"
"החרב של מורדרד. (8) טוב, של ארתור במקור.
הוא גנב אותה. היא נעלמה כבר אלף שנים."
הארי מצמץ, בוהה בנוויל כאילו הכריז שמצא דינוזאור
חי. "איך אתה כל כך בטוח?"
"אם יש אדם חי שידע," אמר זאק
בענייניות, "זה הוא. כלומר, אלא אם היה לך את סט הצלחות של אבירי השולחן
העגול. אני יודע שלי לא."
טוני הנהן לאט, לא מסוגל להוריד את עיניו מהנשק
הנוצץ. "הוגן מספיק."
"וואו!" זאק התרחק מארגז שפתח.
"תראו את זה!"
נוויל היה הראשון שבא, והיה אסיר תודה להסחה
מהחרב. היה שם אוסף של מה שנראה כמו זבל ישן ואקראי שקובץ בתחתית הארגז הרטוב, אבל
קערה אחת מחרס סדוק הייתה מלאה במה שנראה כמו פשטידת הרועים הייחודית של מייגן.
הוא הרים את מבטו, מחייך אל זאק בלגלוג. "רעב, היית?"
"אל תגעו בשום דבר אחר." טוני נראה
ונשמע כאילו הרביצו לו בפנים בצורה לא טובה. "אני תופס פיקוד כשושואיסט. אף
אחד לא שם יד על שום דבר עד שמחלקת המסתורין באה לפה." הוא הצביע על הארוחה
המהבילה, התלהבותו גדלה. "זאת קערת האוכל של ריינגיינד, וזה אומר שאני די בטוח שזה חבל התלייה
של קלידנו אידן ומישהו הפיץ כאן הרבה מאוד מ - להתכופף!"
טוני התכופף כשצעק את האזהרה, וזה בקושי הספיק.
האור הירוק הבהיר ניפץ את החלון, ופגע בצד הארגז בו ראשו של זאק היה וחרך אותו.
נוויל כבר קם על רגליו, שרביטו בידו בלי שזכר ששלף אותו, האור האדום עונה לירוק
כמעט לפני שנעלם. הוא פגע למטיל בדיוק בחזה, והעיף אותו מרגליו לפני שרון רץ לפינת
הבית.
שניהם זיהו את הדמות המכווצת באותו הזמן, עיניהם
נעולים בהבנה המחליאה והבלתי אפשרית. ואז הארי היה בחלון, ונוויל בקושי ראה פנים
של אדם שמאבדים צבע כל כך מהר. "לא!"
הוא הסתובב, כמעט מפיל את נוויל למרות ההפרשים
בגבהים כשרץ אל היציאה. נוויל כמעט מיד היה מאחוריו, טוני וזאק במרחק קטן אחריו,
למרות שזאק הצמיד בגד ללסת המדממת שלו במקום בו התיקול מציל-החיים של טוני דחף
אותו אל מזוודה. הם לא חשבו על כל האוצרות הגדולים שנטשו, כולם מקווים לאפשרות
שאיכשהו, באיזושהי צורה, הם טעו.
החצר האחורית הייתה קטנה ומטופחת, כמה פרחים
הזדקרו מעל העשבים בערוגות, המדשאה נסגרה בצד אחד בידי תירוץ פתטי מוקף בשיחים
לבריכת דגים, ובשני בגדר חיה שהיה צריך לגזום. היה שם שטח שהיה כדאי לעבוד עליו
אבל כרגע היה מפלצתי בגלל גוף אחד ששכב שם מעולף כשראשה בבוץ ושיערה עדיין בדשא.
הרמיוני. היא עדיין הייתה לבושה לבית המשפט,
משיערה המוקפד והשמרני ועד לנעלי העקב השמרניים שלה, עדיין לבשה את תלבושת התובעת
מעל החליפה האפורה שלה, שום סדק בציפורניים שלה. כל כך מסודרת, אפילו עכשיו,
כשכישוף השיתוק שלו חרך חור באזור החזה שלה וחיפושית מים הלכה על משטח הבירה הרטוב
שלה מראש החזיר.
"זה לא יכול להיות!" הארי נפל בלי עוד
מחשבה, מושך את ראשה אל חיקו ומלטף את התלתלים הרטובים והבוציים מפניה כאילו יכול
היה לנגב את זהותה. "זה פולימיצי, זה… זאת לא היא!"
רון עדיין עמד במקום בו הקיף לראשונה את קצה
הבניין, שרביטו רפוי באצבעותיו. הבעת פניו הייתה רדומה ומלאה בצער, מקבלת את הבלתי
נמנע כמו להפסיד בקרב מול מחלה סופנית. הוא הרים את ידו הפנויה אל חברו בזהירות,
ואז נתן לה ליפול, מניד בראשו. "הארי, חבר…"
"זה לא יכול להיות!" זה היה אתגר, תנאי,
שאגה מודאגת של חיה, והארי הציץ מאיש אחד לשני, מנסה שיתקנו אותו. "זאת איזו
אי הבנה!" הוא קפץ פתאום על רון, מבולבל לגמרי. "איך לעזאזל אתה יכול
פשוט - היא אשתך!"
"אני יודע," פניו של רון התעוותו, וזאק
בקושי תפס אותו בזרוע מסביב לכתפיו כשברכיו פקו. הראשון היה וידוי. השני היה חוסר
אונים מוחלט. "אני יודע…"
"אציו ." טוני זימן את השרביט מידה הימנית הרפויה, וסובב אותו
אל קיר האבן החשוף של הבית לפני שהארי יכול היה לעצור אותו.
"אל -!"
"פריורי אינקנטאטם !" ירוק. ירוק מכוער, זועם, קטלני
ובלתי-ניתן-למחילה.
לאט, טוני הוריד את השרביט, נושם נשימה עמוקה כששם
אותו בתיק הראיות, מסמן אותו בזמן, תאריך והמקום המדויק כשהשתמש בתירוץ לדבר בלי
ליצור קשר עין עם הארי ורון. "אני… צריך לבקש רשות למשהו. יש לי
תיאוריה."
עיניו של הארי הצטמצמו בחשד. "איזו מין
תיאוריה?"
"סאז לא הלכה לבדוק את העיניים שלה. שלחתי
אותה להביא את פיניגן, כי חשבתי שאם זאת הייתה הרמיוני, אם היא כן הגיעה לכאן…
חשבתי… חשבתי…" הוא נאבק, משקל הכעס של הארי פוגע במופנמות ובחרדה החברתית
שבדרך כלל כבש בקלות, ונוויל השתלט, מתכופף לצד הארי במים הרדודים, למרות שנזהר לא
להיראות כאילו הוא עמד לגעת בהרמיוני."
"טוני חשב שאולי כשהדיאבל דוב לקח אותה… טוב,
כולנו חשבנו שהוא רצה להשתמש בה ללידה מחדש של נשמתו. הוא חשב שאולי יש לה קצת
מזה, כמו כשהיית עם רידל. אולי זה הורקרוקס. אולי זאת לא אשמתה."
ניצוץ התקווה היה מפחיד. "איך נוכל
לדעת?"
"תן לסאז להביא את שיימוס לבדוק. אם אני מכיר
את טוני, הם בטח כבר קרובים."
"אנחנו כן, ואיי, אני אדע. כמו שאתה תדע שזה
רידל." היה אופל בקולו של חברו הטוב ביותר שהתפלל לא לשמוע שוב, ונוויל עצר
רעד כשהסתובב.
שיימוס לא היה צריך להיראות שונה מהרגיל, לבוש
בקלילות בבגדי העבודה הרגילים שלו מהלוך, ג'ינס כחול, מגפיים וחולצת פלאנל על
חולצה דהויה, אבל היה ניצוץ בצבע שנהב בחגורתו ששינה אותו בצורה שהיה קשה להחמיץ.
זה היה ביציבה שלו ובעיניו, באיך שניתק ושם בצד את נשמתו והבטיח חוסר אנושיות
מוחלט אם היה צריך. הוא זז כמו חיית טרף, בקושי מכופף את הדשא מתחת לרגליו כשהלך
אל קצה הבוץ. "כדאי לדעת, אתה לא חושב, פוטר?"
הארי הנהן בשקט. "רק… אל תפגע בה."
"אם זה הוא," שיימוס הוציא את הסכין ממותנו,
וסובב אותו בקלות בידו. "אני עומד לגמור את זה."
"לא." נוויל הפך את זה לפקודה, יחד עם
כל סמכות הדברים ביניהם שלאף אחד אחר לא היה. "תעשה מה שצריך כדי לגלות, אבל
אם יש הורקרוקס, אתה לא יכול להרוג אותה. חייבים לנסות לסלק אותו."
"לעזאזל עם זה!"
"הוצאנו את זה מהארי ומג'יני," נוויל
סירב להיכנע, לא מאוים, למרות שחלק ממוחו דמיין את המקום המדויק של החרב והיה מוכן
לזמן אותה אם היה עליו להגן על הרמיוני… או אם הארי יעשה משהו טיפשי. "אנחנו
חייבים לה את זה!"
"אם זה הוא והוא רק יחשוב על להתחיל איזה
-"
"נחצה את זה כשנגיע לשם," סיכם נוויל.
"כל מה שאנחנו מבקשים ממך לעשות עכשיו זה רק לגלות."
שיימוס הנהן, ונדמה היה כאילו הזמן עצמו נעצר, לא
מסוגל להזיז רוח או לרשרש בעלים כשהוריד את חולצתו החיצונית וזרק אותה הצידה. אף
אחד לא היה בטוח מה הוא עמד לעשות, אבל כשהיה יחף עד מותניו הוא לקח את זרוע
השרביט שלה בשלו והניף אותה, שובר את הצמיד שלה באגודלו ומפזר את החרוזים כדי
שיוכל ללחוץ את הצלקות שם על החיתוך המשונן על החזה שלו. הוא עצם את עיניו, נושם
נשימה ארוכה ואיטית לפני שפקח אותן שוב בחיוך שלא יכול היה להיות יותר טוב בהתחשב
בכך שחשף את זה שהוא שוב היה אנושי. "בשם ישו, היא נקייה." קולו רעד.
"לפחות מזה. הוא עדיין לא פה."
הלסת של הארי התהדקה, והוא נראה היה כאילו החדשות
היו בגידה אישית שלא יסלח להן. "אז זאת לא היא."
"אה, זאת כן," תיקן אותו שיימוס ברוגע.
"לשנינו יש צלקות מהבן זונה הזה, ואת זה אני עדיין יכול להרגיש."
רון התרחק מזאק כדי להצטרף אליהם, ונוויל ידע שאף
איש אחר לא יכול היה להרים אותה מהארי בלי מחאה. הארי ליטף את כתפה כשרון לקח
אותה, מחזיק אותה מול החזה שלו כמו ילדה ישנה. "אולי היא תוכל להסביר?"
רון נישק את מצחה, והחזיק בזהירות את ידיה מאחורי
הגב. "תאזוק אותה, הארי."
הארי נראה נדהם. "אתה לא -"
"חבר, בתור הסגן שלך, אם אתה לא תיישר את
הראש שלך, אני אצטרך לשחרר אותך מתפקידך." נימת קולו של זאק הייתה מבינה, אך
קשה, שרביטו נמוך אך מושט לצידו כדגש שקט לכנותו. "יש לנו חשודה מרכזית במצב.
עכשיו, אני מבין; היא החברה הכי טובה שלך, כמעט אחותך, לעזאזל, וזה שובר לך את
הלב." הוא הושיט את ידו לגלימתו, הוציא את האזיקים והושיט אותם בהצעה.
"לעזאזל עם הדרג, תן לי לעשות את זה, בסדר?"
"לא." הארי נשך את שפתיו, יישר את כתפיו
כשאסף את עצמו באחד מהניסיונות הכי כואבים לשליטה עצמית שנוויל ראה אי פעם.
"אני לפחות חייב לה את האומץ לעשות את זה בעצמי. פשוט… תנו לי רגע." הוא
ניגב את מצחו, הוציא את השיער שנדבק לזיעה שלו שם, ואז הסתכל על חברו בצער.
"רון?"
"כן?"
"אתה יכול לסלוח לי על זה? בבקשה? אני לא
יכול לאבד גם אותך."
רון הנהן, התנועה בקושי נראית אבל יותר ממה שכל
אחד מהם היה צריך. "כמובן, הארי. אין מה לסלוח. זה בסדר."
"לא, זה לא." הארי הניד בראשו, והיה מבט
אחרון של בגידה כמעט כבדה מנשוא לפני שמסכת האחריות ירדה עליו. "זה ממש לא
בסדר."
האזיקים נסגרו במקומם, השרביט נצמד אל צווארה ליד
החזה של רון. האור הבזיק, עיניה מצמצו, והארי הקריא באופן מושלם, מקצועי, מדויק
ויציב כשהדמעות זלגו על ההבטחות השבורות על פניו. "הרמיוני ג'יין
גריינג'ר-וויזלי, זאת חובתי שתדעי שאת עומדת תחת הפרת זכויות וחירויות
קסומות..."
