מתקרבים לפרק האחרון... אבל לפני כן, הפרק הזה.
הפעם בפרק: מותו של אואן הארט וההשלכות, הכיוון החדש של ה-WWF, ההתרחבות העסקית של ה-WWF עם תוכנית חדשה, וסוף תקופת בישוף.
והנה פרק 16!
לאחר שהקשיב לפרטים בנוגע לנפילה של אחיו, ברט הארט אסף את עצמו וטס בטיסת צ'ארטר לקאלגרי כדי להצטרף אל משפחתו. הוא פחד לראות מה המוות של אואן יעשה להוריו. בביקור האחרון של אואן בביתו, אואן היה במצב רוח רע ואמר שאינו רוצה לדבר על רסלינג, ושנמאס לו מזה. ברט חשב על כך כשהחזיק בידה של אמו בת ה-75 והסתכל על אביו יושב בשתיקה רועמת. התקשורת למחרת היום לא הייתה משהו שנראה לפני כן. כשהמטה העסקי של ה-WWF התעמק בכותרות של הבוקר- "מוות בזירה" זעקה הכותרת הראשית בניו יורק פוסט- וינס נפגש עם הצוות היצירתי שלו בסנט לואיס, וניסה לתכנן תגובה. תשעה עשר חודשים קודם לכן, הוא נפגע קשות כששם את אלמנתו של פילמן בטלוויזיה. הוא לא יעשה את הטעות הזאת שוב. במקום, הם החליטו להפיק משהו בגבולות הטעם הטוב. כל המתאבקים עמדו בשקט כשוידאו מחווה קצר שודר. לאחר מכן הם כיבדו את אואן כשצילצלו בפעמון 10 פעמים. "מה שחוויתי באותו הלילה לא יכול היה להיעשות טוב יותר," נזכר ג'ף ג'ארט, שותפו של אואן. "האם זה היה מביש? בכלל לא. מה שעשינו היה ספורט בידורי, וזה איך שאנחנו עושים מחווה לאחרים בענף. אנחנו לא שחקני בייסבול. אנחנו לא שחקנים. אנחנו שילוב". אפילו אם ההיאבקות הייתה תחת התקפה- כך אמר אחיו של אואן- היה קשה לקרוא לאחר הצהריים משהו בגבולות הטעם הטוב. כשג'רי לולר, שחבק את אואן הגוסס בזרועותיו לילה לפני, ניסה לתת מחווה משלו, הוא היה צריך להתעסק עם קבוצת אנשים שיכורים מאחוריו ששתו בירה מכוסות פלסטיק והניפו אצבע משולשת מקרטון. במיוחד בגלל שהתוכנית השיגה רייטינג של 7.24, מרת'ה הארט התעלמה ממנו וקראה לו ניסיון מביש לניקוי המצפון."האם אואן דיבר על חוסר הנוחות שלו בנוגע לפעלול?" שאל המנחה של גוד מורנינג אמריקה, צ'ארלס גיבסון, כשהתארחה שם בבוקר למחרת. "כן, שוחחנו על כך," היא אמרה. "וניסיתי לרמוז לו שלא הרגשתי בנוח ושזה לא בטוח, ואמרתי שצריכות להיות שם רשתות בטיחות. הוא לא אהב את הפורמט של ההיאבקות, ולאן שהעסק התקדם. הוא ניסה להתאים לשם כמה שיכל..."
גיבסון קטע אותה כדי שיוכל לחפור עוד. "מה כוונתך בכך שהוא לא הרגיש בנוח עם לאן שהעסק התקדם?". "טוב, הוא היה מתאבק מעולה, והוא לא אהב את הסקס והאלימות וכל מה שזה קידם. הוא תמיד אמר שזה לא מתאים לילדים".גיבסון פנה לברט, שישב לידה, ושאל האם מותו של אחיו יביא לשינוי כלשהו. "אתה יודע, המשפחה הזאת, המשפחה שלנו, תמיד התגאתה בכך שהיאבקות זה דבר שכיף לעשות," הוא אמר. "אנחנו לא נגד הביזנס. אנחנו פשוט מאוכזבים מהתפנית הדראסטית שהתרחשה בשנתיים האחרונות". הוא עצר, כאילו תוהה אם עליו להגיד את מה שבאמת הטריד אותו. "חבל," הוא אמר, כועס. "כי המעריצים נהפכו לכלבים זועמים. הם רק רוצים עוד ועוד ועוד כל הזמן". מקמהן עצמו הושפע מהקרקס הכועס והקולני שניהל. בפברואר, הוא סיים את היריבות שהתחיל עם סטיב אוסטין ברסלמניה 14 כשנכנס לזירה בעצמו בפירמידה בממפיס. זה היה קרב כלוב, והוא נכנס לשם לקריאות "אסהול". הוא נתן לאוסטין לרדוף אחריו עד לצד הכלוב, לזרוק את ראשו אל הסורגים, ולזרוק אותו מגובה ארבע וחצי מטר אל הרצפה, שבה התרסק דרך שולחן שדרים שתוכנן לכך. "הבן זונה הזה עדיין נושם?!" נהם אוסטין כשרופאים מזוייפים ניסו לפנות את וינס, והפיל את האלונקה כשוינס נפל אל הרצפה הקרה. כששכב שם, הוא סימן שהוא מוכן לוותר על כל מילימטר מגופו וסימן אצבע משולשת לאוסטין. אחרי שכוסח ונראה כאילו הוא עומד למות, הוא סימן לאוסטין אצבע משולשת בשתי ידיו. אבל ב-31 במאי, זה היה וינס אחר שישב בבית הקברות של קלגרי. הוא ישב בשקט, וידע שמרת'ה אינה מלאני פילמן. היא כעסה על קרוביה מהצד של אואן שלא גינו את ה-WWF (ברט יכל להרשות לעצמו לעבור לצידה). כשהגיעה אל בית הקברות וראתה על הארון לב גדול עם לוגו של ה-WWF, היא כעסה ואמרה לאחד מהמארגנים לסלק את זה מהעינים שלה. כשהגיע הזמן לקונן על אואן, היא הייתה במצב רוח לוחמני. "אני לא מרירה, אבל אני מבטיחה, תמיד יגיע יום הדין," אמרה.
אחד מאנשי הביצוע הבכירים ב-WWF, ג'ים בל, אמר שיש חוק: קל יותר להתנצל על משהו אחרי שעשית אותו. זה היה משהו שוינס והכותבים ביצעו כשהמשיכו להעלות את המיניות של RAW. כראש מחלקת מכירת הזכיינות, לבל היו כמה תלונות על התוכנית. הוא עבד בתוכניות משפחתיות כל חייו: ואם ההורים לא רצו שילדיהם יצפו בתוכנית, הם יבטלו את התוכנית. ומקמהן וכותביו עברו את הגבול. כמו בפרק ששודר בינואר בטקסס, ובו מארק הנרי כל כך נואש למציצה עד שהיה מוכן לעשות זאת עם טרנסקסואל. אך מנקודת מבטו של בל, קצת מחלוקת אינה דבר רע. כשהגיע לטייטאן טאוור ב-1996, נאמר לו שה-WWF הם מותג מת. עכשיו היא הייתה מוצר חד יותר. ה-WWF שיווקו זאת לארגונים כמו M&M שהסכימו לתת מיליון דולר לרסלמניה הקרובה. הארגונים הגדולים העלימו עין מהמחלוקות, והובטח למפרסמים קהל צעיר שיקנה אצלם כל עוד לא יכנסו לפרטים בנוגע לאיך שמקמהן תפס את הקהל הזה. הארבי שלר, שפיקח על טרנר ספורטס באותה תקופה, אמר ש"וינס השתמש בסקס כדי להילחם בנו כי הוא ידע שזה אסור לנו. אז הוא גרם לכל בני ה-14 האלו לנעול את הדלת ולהגיד להורים שלהם שזה רק רסלינג, ובגלל שהם זכרו את ההיאבקות כהאלק הוגאן ואיירון שיק, הם הסכימו". רבים יכלו לסלוח על הדרך בה ההיאבקות הציגה סקס. בשנות ה-50, פביולוס מולה הופיעה בתור נערת ליווי. ה-WWF תמכו קצת בפמיניזם בתקופת סינדי לאופר, אבל כשוונדי ריכטר ביקשה מוינס להרחיב את דיוויזית הנשים, הוא הראה לה מה הוא חשב על כך והוריד ממנה את התואר. בתחילת שנות ה-90, התפקיד הנשי היה שייך לאשתו הכנועה של רנדי סאבאג', מיס אליזבת'. כשליז עזבה ל-WCW, ה-WWF הביאו את תמי סיטץ', שהסיחה את דעתם של יריבים באמצעות הרמת חצאיות או ניפנוף בשדיה. אבל רק הגעתה של רנה מארו גרמה ל-WWF לאבד את התמימות שנשארה להם. מארו הייתה אישתו של מארק מארו, שמחק את עברו כבן של בלש יהודי והמציא את עצמו מחדש כג'וני בי באד. עם שיזוף כבד, הוא נהיה מתאבק מידקארד סביר ב-WCW. הוא נסע לג'קסונביל למופע יום אחד ואז ראה במסעדה את אשתו לעתיד. רנה גדלה כאחת משישה ילדים בבית מאוכלס ממעמד הפועלים בג'קסונביל. היא עזבה את ביתה בכיתה י' כדי להתחתן, והתאלמנה כשביתה הייתה בת 8, כשאת הכסף היא הרוויחה מדוגמנות. מארו שלח לה פתק לשולחן והזמין אותה לצאת. לאחר מכן הם התחתנו. מארק היה כל כך מאוהב בה עד שנתן לרגשותיו כלפיה, וכלפי האמונה הנוצרית האדוקה ששניהם חלקו, להשפיע על עבודתו. הוא סירב לבצע אנגל מיני עם אשתו של דיאמונד דאלאס פייג', ולא הופיע להופעה שבישוף קבע עבורו. בישוף החליט ש-WCW לא מתאימה יותר למארו, ומארו הסכים. קצת אחר כך הוא הגיע לטייטאן טאוור עם רנה וחיפש עבודה. מקמהן התלהב מרנה והציע להם עסקה כפולה: מארו יתאבק ואשתו- שיקראו לה סייבל- תלווה אותו. היא הייתה מחוייבת וכריזמטית, והמפקחת של USA, בוני האמר, שחשבה ש-RAW צריכה נשים חזקות, וגם וינס רוסו, ששמח יש בחורה יפה שלא הייתה על סמים ברוסטר, תמכו בה. כשמארו עיקם את ברכו ערב אחד ולסייבל לא נשאר את מי ללוות, רוסו שם אותה בסדרת קרבות עם לונה ואשון, הבת הגותית של פול "הקצב" ואשון (בגלל שהיא פחדה ליפול על השתלים שלה, היא נלחמה בקרבות שמלת ערב).
סייבל הייתה נשק חזק במלחמות הרייטינג, וכמו שמיק פולי הגדיר מחדש אתלטיות, היא הגדירה מחדש משיכה נשית- קטגוריה שכללה גם את טרי ראנלס- אשתו של גולדאסט, דברה מארשל- שלבשה חולצות שהראו את החזייה שלה, וג'קולין מור- אפרו-אמריקנית עם חגורה שחורה בטאי-קוואן-דו, שנשכרה להיות החברה של מארו אחרי "פרידה" מסייבל. כקבוצה, הן התאבקו אחת בשנייה בקוטג', בבוץ או בשמן- לא משנה מה. הן הכו בחזה, קרעו בגדים, ומחצו אחת את השנייה. היוצאת מן הכלל הייתה ג'ואני לורר- שלא הייתה יפה או תמימה, והיו לה שרירים להיאבקות אמיתית. עם שרשרת של אבות חורגים שגרמו לה לשקול לעשות קריירה מלפגוע בגברים, לורר הייתה רצינית בנוגע לאתלטיות. היא ויתרה על עבודה כמברק מזמר (WTF?!) כדי להתאמן אצל קילר קוואלסקי בבוסטון, ולא התעניינה בדיוויזית הנשים. היא רצתה להילחם מול גברים, וביצירת הדמות של צ'יינה, לורר מיצבה עצמה כפמיניסטית חדשה. היא טענה שהיא מקדמת שיווין לנשים בכך שהרביצה קודם, וכך נתנה לגברים צידוק להרביץ לה בלי להיראות כמתעללים. אבל על כל מאבק של לורר לשיווין בין המינים, סייבל וחברותיה היו שם כדי להראות לעולם מה ה-WWF באמת מכרו. דו"ח של משרד הסחר הראה שאיגודים מוכרים סרטי מבוגרים לילדים בני 9, וה-WWF היו ללא ספק אחד מאותם איגודים. במופע אחד בטקסס, סייבל לבשה חזייה קטנה כל כך עד שהיא נקרעה בקרב, ותמונות עלו לאינטרנט. בקיץ 1998, סייבל וג'קולין היו ביריבות שבמהלכה הייתה להן תחרות ביקיני באירוע, בה סייבל ניצחה כשהופיעה לתחרות ללא שום דבר חוץ מציורי ידיים על שדיה החשופים. כעבור כמה חודשים, הן נלחמו בטלוויזיה. בקרב שמלת ערב, סייבל הוציאה שד אחד של ג'קולין מהשמלה וצעדה בצעדת ניצחון מסביב לזירה בבגדיה התחתונים. זה לא הפתיע אף אחד ב-WWF, אבל מקמהן קצת הצטדק בנוגע לכך. "האם זה ראוי לשידור ב-8:45?" שאל בעיתון. "זה אפילו לא מתאים ל-10:45. זה לא מה שאנחנו רוצים לעשות". אבל למכור סקס היה בדיוק מה שה-WWF רצו לעשות. 36% מהקהל של RAW היה מתחת לגיל 18, והפרשנים פירשנו את העניין בהתלהבות. בתחילת 1999, זה היה מגוחך להתעלם מהברור: אוניברסיטת אינדיאנה חקרה את 50 הפרקים של RAW בשנה החולפת, וספרה 1,658 מקרים של תפיסות מפשעה, 157 תנועות מגונות, ו-128 מקרים של דימוי סקס. מקמהן היה צריך למצוא דרך להכיר בהצלחה בלי להתרברב עליה- והיה על מה להתרברב, הרייטינג עלה ב-98 ב-50% לעומת 97, הקהל עלה ב-72% וביירייטס עלו בשני שליש. הפתרון בא בצורת פרסומת שעלתה 1.6 מיליון לשידור בסופרבול. הפרסומת כללה את סייבל הולכת במשרדי ה-WWF ומאחוריה שני עובדים שנראו כאילו הם באמצע סקס (הפרסומת). הפרסומת נועדה לגרום לאנשים לצפות בשידור של ה-WWF בזמן מחצית הסופרבול, והייתה הומוריסטית. בסופה, פרצה מהומה במשרדי ה-WWF ומקמהן הסתכל מבחוץ כשכדור אש יצא מהבניין ועובד נפל ממנו. אז הוא חייך ואמר "הבנתם?".
קבוצת פיקוח על טלוויזיה מניו יורק לא הבינה. הם אמרו שהפרסומת הייתה אחת מהאיומות ביותר ששודרו בטלוויזיה אי פעם וקראו לפתיחת חקירה נגד ה-WWF. פיל מוצ'ניק שאל בטורו בעיתון: "אם מקמהן כל כך גאה במה שה-WWF מציגים, למה לרמוז על כך בפרסומת? למה לא להראות לקהל בסופרבול מה ה-WWF מציגים בפני ילדים באופן קבוע? למה לא להראות דברים מהתוכניות האחרונות, כמו הצליבה של סטיב אוסטין, אנגל הסירוס, או האנגל עם הטרנסקסואל? אולי כמה מהאנגלים עם הסטריאוטיפים הגזעניים, או האנגל עם מלחמת הכנופיות, או הביזוי השבועי של הנשים, שמוצגות כזונות לקהל". אבל באופן אירוני, אף אחד לא גרם לצרות כמו סייבל. היא הצטלמה לעיתון פלייבוי שיצא באפריל 1999. המהדורה מכרה מיליון עותקים, וסייבל דרשה הרבה דברים. לדוגמא, לא לעבוד בהאוס שואוס, לא להתאבק ב-RAW, וכשהיא כן תתאבק באירועים בתשלום, היא תקבל נתח מהרווחים. בנות אחרות כעסו עליה מאחורי הקלעים, ורוסו אמר שנמאס לו לתת את השורות של סייבל למארו שיאשר אותן. למקמהן נמאס והוא החליט פשוט לקחת ממנה את התואר ולזרוק אותה. אבל כל הקרב גרם לו לכאבי ראש. הזוג מארו דרש שהכל יועבר דרכם מראש ושהדמות של סייבל לא תבוזה. וינס הסכים, רק כדי שהפרשנים ירדו עליה כשהקרב מול דברה מארשל שודר בשידור חי ב-10 במאי 1999 באורלנדו (הערת המתרגם: בקרב, סייבל קרעה את הבגדים מדברה ו"ניצחה", רק כדי ששון מייקלס יגיד שהמנצחת היא מי שמאבדת את שמלתה ראשונה). כשהן נלחמו, לולר שאל את שון מייקלס, שפירשן איתם: "אתה חושב שאפשר לעשות איתה את זה באופן אנכי?" ושון הגיב ב"אפשר לעשות איתה מה שרוצים, לפי מה ששמעתי!". מארו פרשה קצת אחרי הפרק הזה- הפרק השלישי מבין ארבעה פרקים שעזרו ל-RAW להיכנס אל רשימת ארבע התוכניות הנצפות ביותר בחודש מאי. הפרק הרביעי היה פרק הזיכרון לאואן, שמותו ב-23 במאי גרם להבטחה של מרת'ה הארט שיבוא "יום הדין". בין שני האירועים הללו, וינס ולינדה חתמו על עסקה שתביא אותם אל רשתות השידור לראשונה מאז המיין איבנט ב-NBC.
באביב 1999, דין וולנטיין, נשיא UPN, התקשה לחשוב על עתידו. אחרי 5 שנים של רייטינג נוראי הרשת שלו עמדה להפסיד 180 מיליון דולר, והבוסים שלו בפאראמונט ישבו לו על הוריד. מה שהכי הטריד אותו היה שהאחים וורנר, עם רשת WB, היריבה של UPN, שברו שיאים בקרב קהל מתבגר עם דוסון קריק, באפי ציידת הערפדים, פליסיטי ומכושפות. כשוולנטיין בן ה-44 הסתכל על לוח השידורים שלו לסתיו, כל מה שראה היה ספינאוף למואישה שנקרא מוניק, וסיטקום עם ג'ליל ווייט הבוגר (סטיב ארקל מאריזה משפחתית). בסופו של דבר, הם החליטו שבמקום לתקוף את WB המשפחתית, שילכו לכיוון אחר וימשכו את הקהל הזכרי ש-WB ויתרו עליו. זה כבר לא שינה כמה אנשים צופים, אלא מי צופה. NBC אולי קיבלו הכי הרבה קהל בנובמבר 1998, אבל פוקס ניצחה באמת כיוון שהיא נגעה בקהל הצעיר שהמפרסמים רצו (כיוון שהם אלו שרצו את המוצרים שהמפרסמים פירסמו). לוולנטיין הייתה עוד בעיה. לא כמו פוקס או NBC, הרשת שלו הייתה במספר גבוה בכבלים: 29. הצופים היו צריכים לרצות לראות משהו באמת אם הם עמדו לזפזפ לערוץ כל כך גבוה. אבל הוא לא יכל להשקיע עונה שלמה או אפילו חצי עונה בלבנות להיט שיפתה אותם. לא היה לו זמן. הוא היה צריך משהו עם קהל מבוסס. לאחר ארוחת ערב במסעדה בהוליווד, וולנטיין הסביר זאת לחבר שאמר שהילדים מכורים לרסלינג. גם וולנטיין היה פעם מעריץ רסלינג. הוא גדל בניו יורק ועבד בתחנת אוטובוס שהמתאבקים תמיד הלכו אליה לאחר המופעים בגארדן. וולנטיין זכר שעזר לאנדרה הענק ולברונו סאמארטינו עם התיקים. הוא הסכים שהיאבקות התאימה, ורצה לפעול מהר כדי שיוכל להשיג משהו שיצהיר על כוונותיו לפני הפגישה במאי, בה רשתות הציגו את תוכניות הסתיו בפני מפרסמים. וולנטיין פגש את וינס מקמהן לפני שנה, כשוינס חשש שברי דילר יבטל את RAW ואולי יצטרך בית חדש. וולנטיין הקשיב בנימוס אבל אמר שאין להם מקום. עכשיו הוא לא יכל להביא את ה-WWF לשידור מהר מספיק. הספיישל בן השעתיים של ה-WWF ששודר בסוף אפריל היה דוגמא למשיכת צופים צעירים. וכך יצא שכשוולנטיין נפגש עם 50 מפרסמים בתיאטרון מנהטן סנטר במאי כדי להכריז על תוכנית חדשה בימי חמישי שתיקרא סמאקדאון. וולנטיין אמר שוינס גאון ויודע טוב מה ימשוך מעריצים. הודות לסט עתידני ולמוזיקה מפוצצת, סמאקדאון הפכה לתוכנית הצעירים הרביעית בגודלה בטלוויזיה. ועם צופה ממוצע שהיה צעיר ב-13 שנים מאלו שצפו ב"חברים", וינס המשיך לחזור למעמדו כחלילן מהמלין של צעירי אמריקה.
ביוני 1999, אריק בישוף נעלם יותר ויותר אל תעשיית המוזיקה של לוס אנג'לס. באמצע החודש, הראפר פרסי "מאסטר פי" מילר שיכנע אותו ששילוב בין רסלינג וראפ יהיה טוב. זה היה מוזר בהתחשב בכך שה-WWF ו-WCW האכילו במשך עשורים את הקהל על סטריאוטיפים שחורים. בישוף חתם על עסקה של מיליון דולר כדי להביא את החבורה של מילר, הנו לימיט סולידרס, גרסת היפ הופ של ה-nWo. כל הדבר נהפך לאסון כשהם נכנסו ליריבות של ראפ-קאנטרי מול קבוצה הילית בשם הרדנקס ממערב טקסס. הראפרים השחורים קיבלו קריאות בוז נוראיות מהקהל הדרומי אוהב הקאנטרי של WCW עד שנעלמו כעבור חודש. האם זאת הייתה היאבקות? האם בישוף עדיין ידע מה המשמעות של היאבקות? העבודה שלו נהייתה סדרה אינסופית של ויכוחים עם הבוסים החדשים מטיים וורנר, עם הקבוצות הבלתי ניתנות לגישור במלתחות, ואפילו בינו לבין עצמו. לפרוש או לא לפרוש? אולי לתת לאנשים שהוא הפך לעשירים ללכת ולדפוק את עצמם, לנאש ולהוגאן להילחם על אמת באירוע? זה יהיה ענק, לא? אולי לא. אולי הם רק יאיימו אחד על השני בעורכי דין. כולם התרככו. דניס רודמן, שהובא לעוד חמישה שבועות ביולי, הראה את הציניות כשאמר ל-TV גייד: "זה הכל כסף. אני לא יודע למה אני רוצה לעשות את השטיק המחורבן הזה של להתאבק. אני פשוט רוצה להופיע. אפילו בישוף הודה שהוא התרכך. הוא גידל קצת כרס בכל מיני ארוחות צהריים, כמו זאת עם ג'ין סימונס, המוח מאחורי קיס, שיכנע אותו לתמוך בסיבוב ההופעות הבא של הלהקה בכך שישתמש במתאבקים שלובשים את המייקאפ של הלהקה. בישוף התלהב. הוא גם התלהב מהחדשות שדיוויד ארקט, שחקן מסרטי הצעקה, יככב בסרט היאבקות של האחים וורנר. לרוע מזלו, הוא כבר איבד את הדרך לנצח במלחמה. הוא לא יצר מתאבק חדש מאז ביל גולדברג. זה לא שלא היו לו הזדמנויות. היה לו כוכב צעיר וכריזמטי בשם כריס ג'ריקו, אבל הוא עזב אחרי שהוגאן ונאש מנעו ממנו להתקדם והוא פרח ב-WWF. הכוכבים המבוגרים שמנעו מג'ריקו להתקדם יצאו משליטה בעצמם. כשרנדי סאבאג' החליט שהאלק הוגאן מנסה לחבל בקריירה שלו, סאבאג' החרים מופעים בסן פרנסיסקו, רינו ולוס אנג'לס, בהם הופיע בתפקיד חשוב בקרבות זוגות. המשבר הכריח את בישוף לדחוף את ברט הארט לקרב, מה שהרס לו את התכנון לקרב בין הארט והוגאן- שמעולם לא נלחמו לפני כן- בפול ברול בספטמבר. כאלה דברים שקרו בדקה האחרונה גרמו למפיק המבוגר להתפרץ לפני נייטרו בלאס וגאס לאחר המופע בלוס אנג'לס. השבוע לפני היה מביש. סקוט "רייבן" לוי, מתאבק מידקארד שהתלונן על הוגאן בתוכנית רדיו, עזב לאחר שבישוף צעק שמי שלא נאה לו מה שהולך, יכול פשוט להסתלק מהחוזה. בישוף לא היה יותר מרוצה מצ'ארלס "קונאן" אסנהוף, שבמופע ברינו צעק למיקרופון "אתם נראים כאילו לא ראיתם כוס הרבה זמן". הם היו אמורים להיות אלטרנטיבה משפחתית ל-WWF, אלוהים אדירים. מה לעזאזל ריי מיסטריו ג'וניור חשב כששאל יריב ששיחק הומוסקסואל אם הוא "הולך להרשי" (פארק של הומוסקסואלים) בטלוויזיה? הכל היה צריך להיעצר. רואה החשבון באטלנטה הניד בראשו באותו הרגע, בטוח שטעה. הוא סגר את הספרים באוגוסט, וציפה לראות רווח של מיליון דולר. אבל במקום, היה שם הפסד של 5 מיליון. "עברנו על זה ארבע או חמש פעמים," אמר גרג פרינס, שהיה אחראי על כך ב-WCW. "אני זוכר שחשבתי שבטח החמצנו הכנסה כלשהי, אבל לא. שלחתי את זה ליד ימינו של הרבי שילר והוא קרא לזה תיק ה'הולי שיט'". כשהאנשים בטיים וורנר הבינו שהסיכויים לאיזון תקציבי ב-1999 נעלמים, וששנת 2000 תהיה גרועה אף יותר, אנשים רציניים שאלו שאלות רציניות. למה בישוף התפרע עם התקציב באירוע רוד וויילד, שלא הרוויח שום דבר, אם ידע על המצב? למה שילם 600,000 דולר עבור דמות בשם "השד" שתזכיר את קיס ועוד מיליון כדי להביא את הלהקה ללאס וגאס להופעה בנייטרו, בו שרו בליפסינק שיר אחרי 11 בלילה- אחרי שיכלו להשפיע על הרייטינג? למה הוא ניסה לחקות את "מי רוצה להיות מיליונר?" ולתת מיליון דולר בנייטרו? את הרעיון הזה הם גנזו לפני שזה היה מאוחר מדי. הוא ביזבז מיליונים כאילו אין גבול לחשבון הבנק שלו. הם כינו אותו "כספומט". זה נהיה גרוע יותר: הוא קבע, בערב השנה החדשה, מופע היאבקות וקוצרט של קיס באיצטדיון בן 70,000 המושבים של האריזונה קרדינלס. לא רק שזה היה יקר מדי, זה גם כמעט גרם למרד. הנשים של המתאבקים לא רצו שבעליהן יטוסו ברחבי המדינה בלילה שכל המדינה פחדה מבאג 2000. כתבים שדיווחו על הענף הציעו לבישוף לפרוש לפני שזה יהיה גרוע יותר. בסוף אוגוסט, בישוף הושווה לשליט רומא נירון, שניגן בכינור בזמן שהאימפריה שלו נשרפה. רואי החשבון הבינו זאת. כשהסתכלו על ההכנסות, הם ראו שההכנסות ממופעים על סף קריסה. רק 3,800 לקוחות משלמים באו למיאמי ארינה שהייתה בת 16,000 מושבים כדי לחגוג ב-6 בספטמבר את יום השנה הרביעי של נייטרו. 5,000 כרטיסים נוספים ניתנו בחינם רק כדי שלא יובכו ויעשו את המופע החשוב באולם ריק. בישוף הפסיד 8 מיליון בחודשיים, וזה הדאיג את האנשים של טרנר. כשניק לאמברוס, שעבד כמנהל העסקי של בישוף ועזב בסוף 1998, גילה שהבוס שלו לשעבר פוטר ארבעה ימים לאחר המבוכה במיאמי ארינה, הוא חשב על סצנת הפתיחה מהסרט "קזינו". המצלמה מתרכזת בחדר הימורים בלאס וגאס כשג'ו פסצ'י אומר: "זה היה צריך להיות מושלם. אבל בסוף דפקנו את זה. זה היה צריך להיות מתוק. אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שלאנשי רחוב כמונו ניתן משהו כזה יקר". לאמברוס חשב שזאת ההגדרה המושלמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה