בפעם שעברה ראינו איך WCW עשו טעויות שגמרו אותם.
והפעם- ההנפקה בבורסה של ה-WWE, ההיכנסות לרשת חדשה, ומשפחת מקמהן משתלטת על התוכנית
ב-19 באוקטובר 1999, כמה מהבנקאים הכי טובים במנהטן חגגו בהרמת כוסית לאחר שסיימו מאמצים של שנה להנפקת ה-WWF. כשכל התהליך בוול סטריט הסתיים, וינס ולינדה אחזו במסמך שהיה שווה מיליארד דולר והם גייסו עוד 170 מיליון כדי לממן את ההתרחבות. עכשיו, כשהמקמהנים עברו מעולם הכבלים אל עולם רשתות הטלוויזיה ולעולם הדיווחים הרבעוניים על הכנסותיהם לועדת המסחר, השאלה הייתה כמה אמריקה התאגידית תרשה להם עוד להתרחב? איפה הגבול? האם יש גבול בכלל?בבניין קטן בוירג'יניה, חמישים חוקרים הקליטו כל תוכנית פריים טיים עבור דיווח שבועי למרכז לחקר התקשורת, איגוד ללא כוונת רווח שנוסד בידי ברנט בוזל השלישי, אדם שמרן שאביו היה יועץ של ג'וזף מק'ארתי ושל ברי גולדווטר. לפני שהיה לו טור בעיתון, בוזל נתן יעוץ כספי לפאט ביוקנן, מועמד לנשיאות ב-92. אחר כך, הוא הקים את המרכז לחקר התקשורת וארגון דומה לו, מועצת ההורים הטלוויזיונית (PTC). למרות שהיה איגוד קטן, ה-PTC השפיע מאוד כשהעביר ביקורת על תוכניתו של האוורד סטרן. כש-UPN הקדישו 40% מתקציב הפירסום שלהם למען קידום סמאקדאון בסתיו 99, בוזל החליט לרדוף אחרי ה-WWF. רמיזה למעשיו העתידיים של בוזל הגיעה כאשר שלח דואר לכל מיני מקומות וקיבל תשובה מקוקה קולה, שבה כבר הועלו דאגות בנוגע ל-WWF. הם כבר הוציאו את כספי החסות שלהם מ-RAW בקיץ, אבל הובטח להם שסמאקדאון תהיה גרסה רכה יותר. למרות זאת, הפרקים הראשונים הכעיסו אותם: היה הפרק בו מארק הנרי דיבר עם הפסיכולוגית שלו והודה שעשה סקס עם אחותו מאז שהיה בן 8. והקרב בו טרי ראנלס ואייבורי התאבקו במכנסונים דקיקים. בתגובתם לבוזל, התאגיד היה רציני: הוא החליט לפרק את השותפות בת השנתיים עם משפחת מקמהן. ב-UPN, דין וולנטיין לא שם לב לכך כי כבר היה במקום הזה: בזמן שהיה נשיא של תחנת דיסני, הוא אישר פרק של אלן בו אלן דג'נרס נישקה אישה אחרת. בין הנוצרים שכבר שנאו את דיסני, הדמגוגים שדיברו על ירידת הערכים האמריקניים ואנשי הקונגרס שאהבו לרדת על הוליווד, התוכנית חטפה ביקורת חריפה. בוזל היה כלום לעומת זה. וולנטיין גם לא דאג בגלל קריאת ה-PTC לחרם על ה-WWF. בהסכם חריג, הוא אישר ל-WWF לשדר פרסומות שלהם בתמורה לאחוז מהרווחים. UPN קיבלו אותה כמות כסף בין עם קוקה קולה נשארה או עזבה. אולם מקמהן היה בסיכון גדול. קוקה קולה סיפקה 3% מתקציב הפירסום שלו. אם מפרסמים אחרים יעזבו אותו, הוא יצטרך לכסות חורים כדי לתת לוולנטיין את האחוזים שלו. בהתחלה הוא ביקר אותם, ואמר שהמהלך של קוקה קולה היה "צבוע, מפלה ופוגע בחופש הביטוי". אבל זה רק עזר לבוזל שהמשיך ללחוץ על המפרסמים. באופן לא מפתיע, מקמהן היה מרוכך יותר כשהתראיין בעיתון של וול סטריט ב-29 בנובמבר, וטען שמעכשיו יראו פחות תוקפנות, פחות שפה צבעונית ופחות מיניות, כי הוא הבין מה המפרסמים רוצים. אבל זה לא היה רק בשביל למנוע זליגת כסף מהתוכניות. זה היה גם כדי לפגוע בדיבורים על תוכניותיו לטווח ארוך בטלוויזיה.
כשהמקמהנים חידשו את העסקה שלהם עם USA ב-98, הם כבר היו עמוק בהפסד לנייטרו והאדמה נשמטה מתחת לרגליהם. ברי דילר היה באמצע ההשתלטות שלו על הרשת ונורא דאג ממצב הרייטינג כשאמר למפרסמים שיחדש את העסקה עם ה-WWF לשנה. וינס ולינדה רצו שלוש שנים. אז הם הסכימו על פשרה: חוזה של שלוש שנים כשכל צד יוכל לצאת ממנו תוך שנה, בתנאי שיתריע עד ה-30 בנובמבר, 1999. דילר הניח ש-USA יתריעו קודם. אבל כש-RAW חזרה לחיים, התוכניות השתנו. בזמן שוינס דיבר על קוקה קולה, לינדה שלחה מכתב ל-USA ואמרה שהחליטו לצאת מהחוזה. זה לא סימן את סוף היחסים. המקמהנים ישמחו לעשות עסקים בעתיד עם USA (הערת המתרגם: והם עשו שוב, ב-2005, ועד היום הם שם) אבל הם רצו תפקיד גדול יותר, אולי אפילו מניית בעלות. האדם הכי גבוה ברשת של ברי דילר היה ברי בייקר. כששמע על כוונותיה של לינדה, הוא הפציר בה לא לשלוח את המכתב. המניה של USA התחילה לטחון מים, והוא לא רצה שהמניה תתחיל ליפול בעקבות העזיבה של תוכנית מרכזית. הוא נפגש איתה, ואמר ללינדה להראות לו כל הצעה שתקבל. הוא אפילו אמר שינסה להרחיב את הזמן שידרש להתרעה עד ל-31 במרץ, 2000. עד אז, הוא ינסח הצעה נגדית. אם היא תמצא משהו יותר טוב, הם ינסו להתחרות בהצעה. וכדי להוריד את ציפיותיה, בייקר אמר לה גם שלא משנה מה יקרה, אף אחד לא יתן לה רשת. כשלינדה ניתקה את הטלפון, היא חשבה לעצמה שהוא אחד האנשים השחצנים ביותר שאי פעם עשתה איתו עסקים. וברשת פאראמונט, קרי מקלוגג, הבעלים בן ה-45, שמח שהמקמהנים עוזבים את USA. הוא ידע בנוגע למערכת היחסים בין שני הארגונים. קבוצת פאראמונט אף החזיקה מניה פעם ב-USA. ב-8 השנים שהיה בפאראמונט, מקלוגג קנה לעצמו מוניטין של מקדם טלוויזיה זהיר- הוא יכל להתגאות בלהיטים כמו פרזייר, בידור הלילה וסטאר טרק ויאג'ר, אבל היריבים של פאראמונט החזיקו בדברים יותר טובים. לאחים וורנר, לדוגמא, היו ER וחברים. פוקס המאה ה-20 הפיקו את תיקים באפלה ואת אלי מקביל. וסוני הייתה מעצמה עולה עם דוסון קריק. מקלוגג הקים את UPN ונתן לוולנטיין את המושכות, אבל זה רק החמיר את המצב. הדבר היחיד שמנע מעונת 99 להיות אסון הייתה סמאקדאון. מקלוגג רצה להעלות פרופיל, וכששמע על מה שהמקמהנים עשו, הוא מצא מה לעשות. ארגון ויאקום, הארגון ההורה שלו, שילם 37.3 מיליון דולר כדי להתאחד עם CBS. אבל למרות העסקה הגדולה, אף אחד לא שם לב לעוד רשת קטנה שהייתה נספחת של CBS: הרשת של נאשוויל (TNN). אבל למל קרמזין, ראש הארגון החדש, היה אכפת. למרות שהמבקרים תפסו אותה כרשת ששידרה בעיקר קליפים של קאנטרי ושידורים חוזרים של דוכסי האזארד, ל-TNN היו 70 מיליון אנשים שקלטו אותה. במלחמה בין איגודי הכבלים, זה היה נשק קטלני. הרעיון של קרמזין היה להפוך את TNN לרשת הלאומית, ולתת לה מספיק תוכן בידורי כדי להפוך אותה למיני CBS. אבל TNN הייתה בפרשת דרכים. היא איבדה את הזיכיון לנאסקאר והייתה צריכה משהו גדול כדי למשוך את האנשים. אם הם לא ישיגו משהו גדול מהר, הם ימותו מהר. מקלוגג הבין את זה: אם יוכל לקחת את ה-WWF מרשת USA ויביא אותם ל-TNN, הוא יוכל לחזק את הרשת שלו, כמו שרצה.
ב-2 בדצמבר, מקלוגג הזמין את המקמהנים למשרדו כדי לדון בעתידם, וקיבל אותם בחמימות. אז הוא הסביר את חזונו: הוא ישים אותם בכל ויאקום מ-MTV עד UPN. החיוך התפשט על פניו של וינס והוא אמר שזה נפלא. אך וינס לא היה מוכן לעשות את ביתו מזה 17 שנה רק על סמך שיחה אחת. אז לאחר כמה ימים הוא הלך לסטיבן צ'או, בעל הברית הראשי שלו ב-USA. ברי דילר לא הבין רסלינג ולכן צ'או היה שם- אדם שסבתו העריצה את גורילה מונסון. הוא יצר את הגל הראשון של תוכניות מבוססות מציאות בפוקס בתחילת שנות ה-80 כמו שוטרים ובשידור חוקר. הוא לא התלונן על הפרק של RAW בו מארק הנרי שכב ליד מיי יאנג בת ה-76 לאחר סקס, או על האירוע בתשלום בו סטייסי קארטר (דה קאט) חשפה את החזה שלה (ומקמהן ניסה להתעלות על כך כעבור חודש כשמיי יאנג חשפה את שדיה לפני הקהל). צ'או הבין את חשיבות ה-WWF לעתיד USA והקשיב ברצינות לוינס. וינס רצה בעלות חלקית על ערוץ. בנוסף, וינס רצה ליצור ליגת פוטבול משלו. וינס אמר שאם הם רוצים לחדש את העסקה, אז שיקנו בעלות בליגה החדשה שלו. צ'או ניסה להעביר את הידיעה, אבל הממונים עליו- דילר ונשיא הרשת, סטיבן ברנר- עדיין לא התרגשו. ברנר היה היחיד שעוד עבד שם מאז ימי קופלביץ. והוא דיבר עם המקמהנים מספיק פעמים כדי לשנוא היאבקות וגם כדי לא להתלהב במיוחד לתמוך במקמהנים. המקמהנים כעסו עליו וידעו אותו על כך. האסטרטגיה של מקלוגג השתלמה במיוחד. ב-2 בינואר הוא נסע לסטמפורד והציע עוד הצעות: סדרת פריים טיים לסטיב אוסטין ורכישת מניה בליגת הפוטבול. הם הסכימו להיפגש שוב בועידה הלאומית לכבלים, ב-24 בינואר 2000. באותה פגישה, לינדה הזכירה של-USA יש זכות להשוות את ההצעות. מקלוגג הבין שהוא לא יוכל ללכת על נקי. פתאום היה לו דדליין: ה-31 במרץ. סטיב צ'או ראה זאת וכתב לדילר שכדאי שירכשו מניה בליגת הפוטבול ויחדשו את העסקה כמו שהייתה קודם, כיוון שוינס לא יחכה. אבל הממונים חשבו שבגלל זכותם להשוות הם חסינים. רק ב-2 בפברואר דווח להם שויאקום כמעט סגרו את העסקה עם ה-WWF. בייקר נסע לסטמפורד עם הצעה שהוצגה במצגת. וינס ולינדה ישבו ושמעו את ההצעות: גרסת WWF למשמר המפרץ, וכל מיני עסקאות עם רשתות שהיו שייכות ל-USA. אבל כלום לעומת מה שויאקום הציעו. וינס התאכזב. הוא היה רציני בנוגע לליגה, והוא השיק אותה בכנס במסעדה שרכש בטיימס סקוור. כתב אחד שאל האם מה שנקרא ה-XFL יכול להפוך לגורם משמעותי. וינס אמר שזה מה שהוא שואף אליו. האם למד משהו מה-WBF? כן, הוא אמר. מה בנוגע לאיבוד 20% משווי המניה לאחר שהכריז על הקמת הליגה? הוא הסביר שוול סטריט יכולים לנשק לו את התחת. לאחר מכן, הוא קיבל שיחה מדיק אברסול, נשיא NBC ספורט. אברסול, שבהתחלה לא הבין את הרעיון של וינס, חשב לשדר את הליגה לפני סאטרדיי נייט לייב. הוא אמר לוינס לא לעשות כלום לפני שידבר איתו. עכשיו, כשמקמהן הסתכל על מה שבייקר הציע לו, הוא התעצבן. שום דבר לא היה שם. כלום לא השתנה. USA עדיין לא חשבו עליו בגדול. אבל מקלאגג חשב אחרת. עורכי הדין שלו הסתכלו על החוזה של USA עם ה-WWF, והוא רצה לנצח את USA באמת. אז ב-24 בפברואר הוא נסע לסטמפורד עם מלא אנשים מויאקום: ג'ון דולגן- ראש ויאקום בידור, טום פרסטון- ראש MTV וניקלודיאון, ודיוויד הול- ראש TNN. וינס ולינדה התרשמו. מקלאגג אמר שמה שיציע אושר מגבוה. הוא קודם יעביר את כל התוכניות של ה-WWF מ-USA ל-TNN. בנוסף, הוא היה מוכן לניסיון של 13 שבועות לדרמה בכיכובו של סטיב אוסטין, עסקת ספרים, חמישה אירועים שנתיים בפארקים הנושאיים שלהם, שבעה ספיישלים בשנה, וקידום בינארגוני. UPN גם רצתה את המניה ב-XFL. כשהיה להם חודש לתת ל-USA את התשובה שלהם, המקמהנים עמדו לקבל את כל מה שרצו.
ביום שבת, ה-1 באפריל, היה קריר באנהיים. יום מושלם להתכונן למופע הכי גדול של השנה ולחלוב 60 מיליון דולר באותו הזמן. אברסול צדק: NBC הסכימו עם הרעיון של ליגת הפוטבול. למעשה, הם עמדו לרכוש 3% ממניות הארגון (30 מיליון דולר) כדי להיות שותפים ב-XFL. אברסול התלהב שוינס הוא המשווק הכי טוב באמריקה. עכשיו, כשוינס התכונן לקראת רסלמניה 2000 למחרת היום, מקלוגג חגג עם שמפניה ועורכי הדין שלו את העסקה שחשב שתפיל את USA ותביא את ה-WWF לויאקום. רק נשאר שהמקמהנים יחתמו על ההסכם לטווח קצר שפיקסס לאולם באנהיים. הוא חשב שזה רק עניין פורמלי. אבל הוא הופתע כשהטלפון שלו צילצל למחרת היום. "קרי, יש לנו בעיה," אמר וינס. מקלוגג שקע בכיסאו והכין את עצמו לקראת מה שעמד לקרות. "זה העניין עם הבלעדיות. אני לא יכול". מקלוגג אמר לעצמו להיות סבלני. הוא עשה עסקה שהייתה שווה יותר מ-100 מיליון דולר. הייתה לו הזכות לדרוש שה-WWF יפיקו תוכניות אך ורק לויאקום. אבל מקמהן, שלא היה מהוליווד, לא ראה זאת כך. לא משנה כמה קיבל, הוא לא היה מוכן להגביל את עצמו. מקלוגג ניסה לראות מה קורה: הוא לא הבין נכון את וינס? לא, וינס היה טיפש אם היה מוותר על כך. אלו כל חייהם. ואם וינס סומך על שותפיו החדשים, אז מה זה הסכם בלעדיות בשבילו? אחרי כמה שיחות טלפון, וינס הסכים. המקמהנים מהאבלוק, צפון קרולינה כבר לא היו אאוטסיידרים. האירוע שמקמהן שידר למחרת היה דוגמא מושלמת למוצר שמכרו לאחד מאיגודי הבידור הגדולים בעולם: בגלל שזה היה בתשלום, וינס לא היה מוגבל ולא היה צריך לדאוג מאנשים כמו בוזל. אז ממש מההתחלה, גודפאדר והזונות שלו יצאו עם אייס טי, לבוש בכובע ומעיל סרסורים אדום, שצעק בראפ ש"לסרסר זה לא קל, לסרסר או למות. יו, כלבות, גודפאדר בבית!". לא הרבה אחר כך, מלכת ההרמון החדשה של וינס, טריש סטראטוס הבלונדינית, צעדה אל הזירה בלבוש חושפני כדי ללוות צוות שנקרא T&A. המצלמה התמקדה בנער שנשא שלט שקרא "טריש, תראי לנו T&A!". מאחורי הקלעים, דה קאט צילמה קטע בו מיי יאנג עזרה לה להתלבש, ומיי החזיקה בחולצה עם פני חתול פרוותיים. "או, אני מתה על זאת," אמרה קאט וסובבה את גופה העירום למצלמה, כשרק החולצה מסתירה אותו. לאחר מכן היא יצאה כדי להיאבק מול טרי ראנלס בקרב בו נלחמו עד שקאט קרעה את המכנסונים של ראנלס עם ציפורנייה. מקרוב, ראנלס לבשה מכנסיים בצבע עור. אבל אם לא... נראה כאילו היא מתאבקת עם התחת בחוץ. הקרב המרכזי היה קרב מרובע עם הדחות, בו כל חבר של משפחת מקמהן עמד מחוץ לזירה בפינה של מתאבק שונה. פול "הביג שואו" ווייט הודח ראשון, ואחריו מיק פולי, שעבר עינוי מענג קהל אחרון לפני פרישתו- קפיצה מפינת הזירה אל שולחן בו נח האנטר הרסט הלמסלי. בגלל שפגע בכתפו כשווייט נחת עליו קודם לכן, הוא לא נחת כמו שצריך- ונפל מהשולחן לרצפה. כשאולי הצלע שלו שבורה, הוא סחב עצמו אל הזירה בפעם האחרונה, מנופף באלה עם חוטי תיל לפני שהוצמד. הרוק והלמסלי התקוטטו אחר כך, אבל לא סיימו את הקרב. לא, זה היה הלילה של משפחת מקמהן.
שיין כבר הוכיח עצמו כחובבן לוקח סיכונים ופרובוקטיבי. ההפתעה הגדולה הייתה סטפני- תוצר בן 23 של בתי הספר הפרטיים בגריניץ'. היא התחילה בתור ילדה של אבא אבל עכשיו, בתפנית שרק הוא יכל ליצור, היא החליפה את הסוודרים בחצאיות עור וברומן עם הלמסלי על המסך (ובחיים האמיתיים- הלמסלי עזב את צ'יינה כדי להתחיל איתה רומן). אם לשמוע את ביתו נקראת זונה כל פעם שנכנסה לזירה בכלל היה אכפת לוינס, זה היה רק בגלל שהיא הוכיחה יכולת לשלהב את הקהל. עכשיו, הוא מילא את הבטחת הפרסומות שטענו שהם "המשפחה הכי לא מתפקדת באמריקה" בכך שבנו ארב לו בצד הזירה כשביתו הסתכלה בשמחה. כשוינס קם אחרי מכה אלימה ממוניטור, הוא בעט לבנו במפשעה עם נעלי העור האיטלקיות שלו, ואז הסתובב, ונתן לבנו בן ה-30 רגע להניף כיסא אל ראשו של אביו. אפילו שיין הופתע מרעש המכה. אז וינס לקח תער מכיסו וחתך את מצחו. הוא קילל כשלא דימם הרבה. סיום הקרב קבע שהוא יתערב כנגד אחד משני השורדים. הלמסלי היה הבעל ההיל של אשתו המורדת. הרוק היה האלוף שנתן לו מיליוני דולרים. המעריצים ציפו שיבגוד בהיל. במקום זאת, הוא טיפס לזירה והרביץ עם כיסא לבייביפייס. כשהלמסלי התגלגל והצמיד את רוק המופתע, סטפני הצטרפה לאביה בזירה וסימנה ברית של אבא וביתו ושנה חדשה של תהפוכות והפתעות. למחרת היום, לינדה התקשרה ל-USA והודיעה להם שהם מקבלים את הצעת ויאקום, וסיימו מערכת יחסים שהתחילה כשקיי קופלביץ הרשתה לוינס להחליף תוכנית היאבקות בו שני טקסנים התאבקו בחרא של חזירים. זה היה לפני 17 שנה. עכשיו, כשוינס הסתכל על הפרצופים שהיו באנהיים, הוא שאל את עצמו מה אביו חושב. רוב האנשים צעקו עליו וזרקו ספלי קפה על חולצתו היקרה. הוא גרם להם לזעום עליו ולהאמין במה שהוא מוכר. רוב הילדים בקהל לא נולדו עוד כשויני הלך אל מלון וורוויק עם שני שקים מלאים בחוזים ומימון בסיכון גבוה כדי להשתלט על ה-WWF. זה היה לפני מלחמה עם טד טרנר ושתי תקופות רסלינג. זה היה לפני שהממשל ניסה להגיד שהוא סוחר סמים, ולפני שראה את בריאן פילמן ואחרים מתים. עכשיו, כל מי שתקף אותו- פעיל שמרן, עורכי דין שרצו פירסום, ואפילו מיליארדר- רק חיכו לפגוש את הכוח של המכונה החדשה שלו. היאבקות לא הייתה תמימה, מצחיקה או מנומסת כפי שהייתה קודם לכן.
אבל גם וינס מקמהן לא היה כזה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה