ביליתי את ערב חג המולד עם סטו וכל המשפחה, כולל
חברה החדש של אליסון, בן בסארב, באדיבילדר נאה שנראה מאוהב בדייבי בוי כמו שהיה
מאוהב באליסון. לאימתה של אליסון, ג'ים ודייבי בוי עזרו לבן להתאמן כל כך עד שלא
יכול היה לקום מהרצפה. ברוך הבא לבית הארט, בן! בינואר, הלכתי לארץ השמש העולה, בה
טום ואני נפגשנו עם הנחיל הקבוע של כתבים ומעריצים. היה ברור שהוא היה אובר ביפן,
אבל דאגתי לו. היו פעמים שהייתי צריך להזריק לו סטרואידים כי התחת שלו היה כל כך
שרירי עד שהוא לא יכול היה להזריק בעצמו. מהר מאוד התחברנו עם שאר הזרים. במה
שנחשב להחלפה אדירה, עבדאללה הקצב וטייגר ג'יט סינג' החליפו ארגונים. עבדאללה ישב
לו, מחייך כמו חתול שמן וגדול, לבש משקפי שמש ונצץ מיהלומים וזהב. "מה קורה,
אלוף?" הוא נופף אליי. גם היה שם האול-אמריקן של ה-NFL, וואהו מקדניאל, מתאבק מאוקלהומה
שהיה, כמו ארני לאד, אחד מהטאקלים הקשוחים ביותר ב-NFL. כדי לסגור את זה היה שם
"סופרסטאר" בילי גראהם, שלא ממש ציפה לטיול, SD ג'ונס, מתאבק שחור גדול
וחברותי מאנטיגווה שעבד בניו יורק, ושני מקסיקנים נמוכים. בחדר ההלבשה בעיר כלשהי
מחוץ לטוקיו, צעדתי הלוך ושוב עם כובע הקאובוי שלי כשמכשירי טלוויזיה בכל יפן היו
מוכנים לשידור חי של הקרב הראשון. התחלתי לכבד את אחד מהמתאבקים היפניים, טייגר
מאסק, באותו הלילה. הוא לבש מסכה שחורה-זהובה עם אוזני דובון קטנות, טייטס
כחול-זהוב והיה נמוך וחזק, אך זז מהר כברק, עשה סלטות, בעיטות מסובבות וכל זה
כשהקהל בהלם, כאילו היה ברוס לי של ההיאבקות. שימה היה זקוק באופן נואש למתאבקים
שיוכלו לעבוד עם טייגר מאסק. פיטר טאקאהאשי הידידותי הסביר שבגלל שאהיה העוזר של
דיינמייט, הם יבנו אותי לקרב על אליפות הג'וניורים העולמית מול טייגר מאסק בסאפורו
ב-5 בפברואר.
טום ילחם מולו ב-12 בפברואר, במיין איבנט משולש בסומו
פלייס בטוקיו, כשאינוקי ועבדאללה יהיו בראש. הודיתי שטום נתן לי להזדנב אחריו.
הפופ הכי גדול בכל לילה הגיע כשדיינמייט יצא. נסענו מעיר אחת לאחרת, מילאנו את כל
האולמות, סבלנו אוכל גרוע וקרבות קשים. התגעגעתי לג'ולי, וטום התגעגע למישל, אפילו
שלא הודה בכך. כמו בפעם שעברה ביפן, העמדתי את בובת הפנתר הורוד שלי על המגירה
וכתבתי מכתבים ארוכים הביתה. נהייתי חברו של טום לשתייה, ולעיתים קרובות שמרתי
עליו מעצמו. בלעדיי הוא היה בודד, מסוכן וגם קצת מריר. בוקר אחד, כשהיינו באוטובוס
וחיכינו שיצא, טום פתח את החלון, וקרא ונופף לנווד עני. חשבתי שטום יזרוק לו כמה
מטבעות מהחלון, אבל במקום זאת הוא ירק בפניו ואמר "לך תזדיין, יא בן זונה
צהוב ומלוכלך!". הרגשתי רע עבור שניהם, אבל יותר עבור טום, בגלל שהלקח האחרון
שביריונים לומדים הוא שמה שבא בקלות הולך בקלות. כשהתקשרתי לג'ולי, היא ארזה את
חפציה וחזרה לרג'יינה, כמו בפעם האחרונה ביפן. באוטובוס קראתי את
"שוגון" של ג'יימס קלאבל. דימיינתי את עצמי כפיראט ברברי ביפן של ימי
הביניים, לא אונס ובוזז, אלא רק מפתה את המקומיות. כשהסתכלתי מסביבי וראיתי את
עיניו הרועדות של SD ג'ונס, ראשו העגול והשמן של עבדאללה, העגיל הזהוב של באד ניוז ואת
ההתנהגויות המוזרות של טום, וואהו, בילי גראהם ושני המקסיקנים הנמוכים, האוטובוס
הרגיש לי כמו ספינת פיראטים מודרנית. אחרי חודש במדינה, הפלגנו במעבורת לילה שלם
אל הוקאיידו, לדעתי החלק היפה ביותר ביפן. אינוקי, שלבש מעיל פרוות שועל באורך
מלא, נעלם אל תא המחלקה הראשונה שלו כשכל השאר התמוטטו על הסיפונים של הקומות
השונות.
כולם מלבדי, מלבד טום ומלבד וואהו. ב-4 בבוקר,
שוטטנו שיכורים. וואהו התפשט עד שנשאר בגרביים ובתחתונים ושכב על בובת הגומי
ששומשה להנחיות הנשמה מפה לפה. טום לבש את כובע הקאובוי שלי. אני לבשתי את הנוצות
של וואהו. כשהספינה עגנה, התמוטטנו ונחרנו. אינוקי, שנח טוב והיה לבוש היטב במעיל
שלו, יצא מהתא שלו ומעד על וואהו, שעדיין היה חצי עירום, שוכב על נערת גומי.
אינוקי בלע חיוך ועבר מעליו, כשאחריו היה פיטר הכועס. כל הזרים עמדו מסביב לוואהו
וצחקו כשהתעורר. בשבוע הבא של סיבוב ההופעות הגיע דאסטי רודס, כדי להחליף את "סופרסטאר"
בילי גראהם. דאסטי, טקסני מערבי וכבד עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים שקועות עמוק
שתמיד היו מתחתיהן עיגולים שחורים, ישב בבר עם חיוך גדול וסימני חיתוך על מצחו
הגדול. וואהו והוא החליפו סיפורי מלחמה כל הלילה. כשכולנו נפלנו מהמעליות בדרך
לחדרים, שתי יפניות חמודות התקרבו אלינו בלחץ וביקשו חתימות. כשהגעתי לדלת שלי
בסוף המסדרון, שמעתי את שאר הדלתות נסגרות והסתכלתי מאחור. לבנות לא היה לאן ללכת.
הרכבות הפסיקו לפעול ב-2 בלילה, ורוב המעריצים בחיים לא היו בחוץ כל כך מאוחר.
נופפתי להן והתברר שצדקתי: הן היו תקועות. החלטתי לעזור. "אתן יכולות להישאר
בחדר שלי, אוקי?" ישבנו קצת, צחקנו ודיברנו באנגלית שבורה. אז התמתחתי על
המיטה שלי כשאני לבוש רק בג'ינס. הן התכרבלו לצידי כמו חתלתולות, בחזיות ומכנסונים
לבנים מכותנה. הן נישקו אותי באדיבות על הלחי, ובשפה הנפוחה שלי, ואז חפרו לי
בג'ינס. התמתחתי וחשבתי שאף אחד מהמתאבקים האחרים לא יאמין לזה. סליחה, ג'ולס. אז
כיביתי את האור. לא עמדתי להגיד לא יותר- פיראט בגן עדן.
עצי האלון היו קפואים משלג כשהרכבת נסעה צפונה לסאפורו.
וואהו, דאסטי ועבדאללה הלכו אל עגלת האוכל. הם התחילו להתרברב על הכסף שהרוויחו
בפלורידה, בשארלוט וביפן- תכשיטים, רולקס, מכוניות יקרות, מעילי פרווה- כל אחד
מתעלה על השני בתחרות המצאת בולשיט. טום ואני הקשבנו בשקט עד שהם הפסיקו וחזרו למושבים
שלהם, כולם חוץ מעבדאללה, שקרץ אלינו ממשקפי השמש שלו: "הם עשו עליי בולשיט,
אני עשיתי עליהם בולשיט. הכל פשוט בולשיט". הערכתי את ההומור והכנות, אבל טום
מילמל שזה לא הוגן שהם מרוויחים את כל הכסף בזמן שלפי דעתו, מתאבקים כמונו עשו את
כל העבודה. כבר שמעתי את הקהל המצטופף בסאפורו כשטייגר מאסק ואני נפגשנו עם פיטר
באופן סודי בין חדרי ההלבשה לפני הקרב שלנו. סאטורו סייאמה היה חביב ומנומס
כשתיכננו כמה ספוטים מסובכים כשפיטר כיוון אותנו לסיום. אחרי 23 דקות, נעלתי את
טייגר מאסק בצ'ין לוק אחורי. פיטר היה על ברכיו וכיוון את שנינו. עשינו את הכל
בקצב מסחרר, וגבי התחתון הרג אותי. פתאום, עוד בעיטה מסובבת. לקחתי באמפ אבל קמתי
מיד, רק כדי לחטוף דרופקיק ולעוף בין חבלי הגומי אל הרצפה. טייגר מאסק קפץ גבוה
מעל החבל וזזתי לו מהדרך בשנייה האחרונה. הוא נפל על הרצפה המרופדת, והקהל ההמום
דאג לו. חזרתי אל הזירה וטייגר מאסק ניסה להיכנס מתחת לחבלים כשהרבצתי לו. אז רצתי
בזירה וטייגר מאסק קפץ מעליי ונחת ישר על החבל העליון. הוא נתן לי דרופקיק סטיפי
והקהל התפוצץ! כשקמתי על רגליי יכולתי להרגיש שפי כאב, והייתי בר מזל שלא איבדתי
שיניים! טייגר מאסק אחז בי במותניים ונתן לי סופלקס לאחור עבור הניצחון.
בחדר ההלבשה, טום ועבדאללה בירכו אותי על הקרב
הגדול, וישבתי, מותש, והסכלתי על המוניטור כשטייגר מאסק השתחווה וקיבל את אליפות
הג'וניורים העולמית שלו ביחד עם גביע בגובה מטר וחצי שהיה נמוך רק בקצת ממנו.
בסומו פלייס בטוקיו, דיינמייט וטייגר העיפו את הגג, אבל לפי איך שדיינמייט צלע
בחזרה אל חדר ההלבשה היה ברור שהקרב פגע בו. כששימה שילם לי על הלילה האחרון, הוא
בירך אותי על הקרב הגדול והעניק לי טיול של חמישה ימים בשווי 5,000 דולר לאיחוד
האמירויות הערביות באפריל עם דיינמייט, וטיול ליפן בקיץ עם העלאה במשכורת. לפני
הקרב של עבדאללה, מעסה עיסה אותו ורופא יפני ועתיק הזריק לו אדרנלין. טום ואני
צפינו כמו חיילים במסדר כשעבדאללה ואינוקי התנגשו. לפני שהם בכלל נגעו אחד בשני,
עבדאללה נעמד בתנוחת קראטה וצרח "WOOO!". זה כל מה שנדרש כדי
להדליק את הצופים. לחלק מהמתאבקים פשוט היה מראה מתאים. טום גילגל את עיניו, כשהוא
נזכר כיצד השחית את גופו כדי להשיג תגובה דומה. אבל למרות הסקפטיות שלנו, לעבדאללה
ולאינוקי היה קרב ענק שנמשך מעל ל-20 דקות קשות. שניהם דיממו כשאינוקי בעט בראשו
עבור הניצחון. אחרי הקרב, עבדאללה שכב בחדר ההלבשה כשהוא נושם בכבדות והרופא המתוח
שם מסכת חמצן על פניו. הייתי רק יכולתי לדמיין מה הולך בתוך החזה שלו, וחששתי
שימות בו במקום. אבל אייבי עזב את יפן בחתיכה אחת. החדשות הטובות כשחזרתי היו
שג'ולי עדיין הייתה שם. ועדיין הייתי נקי מסטרואידים כשרבים אחרים לא. בורכתי
ברגליו הגדולות של אבי, ומילאתי את דמותי בגובה המטר ושמונים בגב וצוואר עבים,
כתפיים עגולות ובחזה שרירי. הייתי רזה ושקלתי 106 קילו. ואמי התעקשה שישלמו לי 600
דולר לשבוע, מכיוון שככה גם שילמו לברוס.
אבל הטריטוריה יצאה משליטה. המופעים התחילו מאוחר,
היו הרבה סיומות עלובות ואז הגיעו המכות לביצים. שום דבר לא הכעיס את סטו יותר
מאשר לראות מתאבק אחד אחרי השני פורש את רגליו של יריבו ומכה אותו בביצים. כל לילה
הוא ציווה שזה יפסיק, אבל זה לא. מיד באתי לתקן את הדברים. כשהתעמתתי עם מישהו
בנוגע למשהו, הם מיד אמרו "זה מה שברוס אמר לי לעשות". הנדתי בראשי
ואמרתי להם "לא עוד". עוד בעיה הייתה הדם בקרבות הראשונים: איך המיין
איבנטים אמורים להתעלות על כך? יתרון אחד גדול היה דייוויד שולץ, שהריאונות
המצחיקים שלו עם אד וויילן הפכו אותו לדמות מבדרת מאוד. פולי והביריונים שלו בגדו
בשולץ בתוכנית והפכו אותו לכוכב הבייביפייס שהטריטוריה שלנו הזדקקה לו. טום ואני
חזרנו לפני עשרה ימים ופתאום הוא שוב נפצע בברך. כשמתאבקים נפצעו, סטו המשיך לשלם
להם, מה שאמר הרבה בנוגע לנדיבותו ולאמונתו בהם, במיוחד בגלל שהפציעה של טום הייתה
תוצאה ישירה של הקרב שלו מול טייגר מאסק. בינתיים, במחוז רמזי בקלגרי, נראה כאילו
אהבה הייתה בכל מקום. דיאנה ודייבי היו בלתי ניתנים להפרדה. ויום אחד טום משך אותי
הצידה כדי להגיד לי שהוא ומישל מתחתנים, ושאל אם אהיה השושבין שלו. הם בחרו ב-25
במרץ 1982- יום הולדתה של ג'ולי. אמרתי לג'ולי שאני לא אלך בעקבות טום בקרוב, וזה
היה קצת מוזר כשהסעתי את כל ארבעתנו אל ההיכל. במגרש החניה, נווד שיכור איתגר את
טום, שרצה להעמיד אותו במקומו. מישל התחננה: "בבקשה, טום, לא ביום
החתונה!". הוא חייך וצחק. ניצחון קטן למישל במלחמה שכבר הפסידה בה. הוקל לי,
אבל חשבתי שהיא צריכה להתכונן לנצח של ריסון הכלב הרע הזה. ידעתי שג'ולי הייתה
פגועה לראות את אחותה הקטנה מתחתנת בזמן שהיא צפה לה בים של חוסר ביטחון. למרות
שטום עדיין היה פצוע מניתוח הברך, באפריל הוא החליט לבוא למזרח התיכון איתי בכל
מקרה. אחרי המתנה של יום בניו יורק, נסענו בקו הטיסה של אפגניסטן לדובאי. כשהסכלתי
על הכרטיס שלי מקרוב, הסתבר לי שאנחנו עוצרים בפריז, פרנקפורט וקהיר: שימה רכש את
הכרטיס הזול ביותר שיכול היה. טום כעס. נשארנו באותו המטוס כל הזמן. הוא היה צפוף
ואי אפשר היה להשעין את המושב שלי. כמזון, הגישו לנו רק כוס חד פעמית קטנה של מיץ
ממותק וקצת עוף דביק בקארי. כשעצרנו בקהיר, הייתי עייף וספוג זיעה.
אז המטוס עצר למשך ארבע שעות בגלל בעיות אבטחה.
חיילים חמושים סירבו לתת לנו לרדת. בסוף המראנו, אבל כשהתקרבנו לדובאי, הטייס
הכריז שסופת חול חוסמת את הדרך. נחתנו בקאראצ'י. יומיים טיסה כדי לטוס- לאן? ב-2
בלילה, אני וטום ירדנו מהמטוס הוזים מעייפות. הוא צלע על ברכו הכואבת. מצאנו עובד
אחד במחלקה שאמר שלא נוכל להגיע לדובאי עד שדוכן הכרטיסים יפתח בבוקר. נדחסנו לואן
קטנטן בנמל התעופה של קאראצ'י. שכבתי ער קצת זמן על החצי שלי של המיטה, כשטום נחר
כמו מסור על שלו. עיניי נהיו כבדות ואז ג'ולי שכבה בזרועותיי, ראשה על החזה שלי,
וסיפרתי לה על סיוט שבו אני וטום היינו תקועים בקאראצ'י, בפקיסטן וב... רגע. היינו
בקאראצ'י ואור השמש זרח דרך החלונות! פקחתי את עיניי ומצאתי את טום מתכרבל לידי.
התחלתי לצחוק. הוא פקח את עיניו ונתתי לו מרפק קטן בראש. "מה אתה עושה,
טום?" הוא חזר לצד שלו במהירות. המלון הבינלאומי בדובאי היה טוב יותר מאשליה
במדבר. טום יצא מהסוויטה המפוארת של מר שימה עם מבט קר בעיניו. "הוא רוצה
לראות אותך". שימה הסביר לי שסיבוב ההופעות קוצר מחמישה ימים לשלושה, ושהוא
יכול לשלם לי רק חצי ממה שהבטיח. סגרתי את הדלת כשיצאתי, מסנן קללה. אמרתי לטום
שקיצצו לי במשכורת, ועיניו התרחבו. "הוא נתן לי את ה-1,500 דולר שלך
כבונוס". חזרתי אל שימה. "אם אתה יכול להרשות לתת לדיינמייט בונוס, אתה
יכול להרשות לשלם לי כמו שהבטחת לי". התולעת הלחוצה התנהגה כאילו הכל היה
בדיחה ושילם לי את מלוא הסכום.
הופתעתי לגלות שהייתי די ידוע בדובאי. התברר
שסטמפיד רסלינג הייתה תוכנית היאבקות נצפית שם במשך שנים. במסיבת העיתונאים למחרת,
עניתי על כמה שאלות בנוגע לאבי המפורסם, וכשתשומת הלב הלכה אל מישהו אחר, שירבטתי
את מר עזאם, אחד מהפרומוטרים, איש קטן עם אף גדול וארוך ועיניים בולטות שנראה כמו
גירסה מזרחית לפנתר הורוד. העברתי את זה לטום והוא הסתיר את פניו כשצחק. כל שאר
המתאבקים העבירו את התמונה וצחקו, אפילו אינוקי. איכשהו, התמונה הגיעה לעזאם כשעמד
על הפודיום ודיבר עם כתב. הוא עצר באמצע המשפט, החזיק את הציור ושאל "מי
זה?". כל המתאבקים התפוצצו מצחוק, ואף אחד מהכתבים לא ידע למה. מאוחר יותר,
ישבתי על שפת הבריכה של המלון והסתכלתי על היפניים עושים קרב תרנגולות במים. בלי
התקשורת, הם צחקו והשתטו. בפעם הראשונה ראיתי אותם כאנשים צעירים כמוני. בלילה
הראשון של הגרנד פריקס- מחווה מיוחדת לאינוקי באיצטדיון אל מאקוטום, כשהפרומוטרים
מצפים ללפחות 30,000 אנשים בכל אחד משלושת הלילות- המושבים בצד הזירה היו מלאים
בשייח'ים מיליונרים. הם שילמו הון עבור כיסאות עור מתקפלים ענקיים עם טלוויזיות
קטנות במעגל סגור וקערות פירות חתוכים וטריים. אבל בזמן המופע, היה ברור שהאירוע
הוא אסון: היו פחות מ-500 אנשים באיצטדיון. ועדיין אני וטייגר מאסק נתנו קרב ענק:
ריאליסטי, חזק ומהיר. כשהגיע הזמן לסיום, הוא צלל מהטורנבאקל עליי. פיטר טאקהאשי
צילצל בפעמון, והתעצבנתי ואמרתי שזאת רק ספירת שתיים. הקהל הקטן קם להגנתי, וצעק
בוז לפיטר, השופט היפני המשוחד. כל הדרך אל חדר ההלבשה עודדו אותי. למחרת היום
הייתה מחאה בעיתונים עד ששימה שינה את הקארד של האירוע האחרון כדי לבצע קרב חוזר.
בלילה האחרון, אינוקי עמד לנצח את האמריקני הכי
חשוב בקארד, "דירטי" דיק מורדוק, שלא ראיתי מאז שהפיל את הברך שלו על
ברוס באודסה, טקסס. לדיק היו פנים שמנות ללא סנטר וחוש הומור. "היי, אני הולך
לשם ועובד בסגנון ניו יורק!" הוא התבדח כשעבר אותי בדרכו אל השירותים, עירום
מלבד נעליים וגרביים, ועיתון חדש בצבע בשם USA TODAY תחוב מתחת לזרועו.
כשהמתאבקים שוחחו, שמתי לב לתחתונים לבנים מוכתמים בחרא מתחת לספסל שלי שננטשו
בידי אחד משחקני הכדורגל הצעירים שגם שיחקו באיצטדיון. התחתונים הלבנים והחדשים של
דיק בלטו מהתיק שלו. להנאתו של טום, החלפתי ביניהם. אחרי שחזרתי מעוד קרב טוב מול
טייגר מאסק, עמדתי עם טום ודיק והסתכלנו על הקרבות מחור. דיק הסתכל בפחד מסביב.
בסוף הוא אמר "כל מה שאני יודע זה שבטח יש פה איזה פריק של חרא, כי מישהו
חירבן לי בתחתונים, ואני בטוח שזה לא הייתי אני!" כשהוא הלך וגירד בתחת שלו,
טום ואני נפלנו מצחוק. לפני שחזרנו הביתה, טום ואני ביקרנו ב"מכרה
הזהב"- חנות אוהלים שבה מכרו תכשיטים. לסוחרים לא היה אכפת מגנבים כי אם הם
תפסו אותך הם חתכו לך את היד. טום העמיס תכשיטי זהב עבור מישל. קניתי לג'ולי מדליון
זהב עם מפת העולם וסט טבעות פלטינה סבוכות.
האהבה שלנו הייתה מסובכת.
בפרק הבא (שגם הוא קצר!): נישואין ואבהות.
