טום לא חזר מיפן עד ה-1 במאי 1981. לא רק שהצליח
לגמור את סיבוב ההופעות, הוא גם גנב את ההצגה. הוא עבד בשידור חי עם מתאבק קטן
ומדהים במסכה בשם סאטורו סייאמה, שנודע כטייגר מאסק. שניהם קבעו סטנדרטים חדשים
עבור קרבות מהירים של מתאבקים מעופפים. לא רק ששימה נתן לטום בונוס נחמד ושמנמן
וקבע לו עוד כמה סיבובי הופעות, אלא שגם שילם לו עבור ניתוח הברך במזומן (וטום עשה
אותו בחינם אחר כך בקנדה). בהשוואה לשאר, טום היה עשיר. כמה ימים לאחר שטום חזר
הביתה, ג'ולי ואני הבטנו מבעד לחלון הראשי כשאלדורדו לא חדשה כל כך בצבע ירוק זית
חנתה מול הבית. מתוכה יצאה מישל, לבושה במגפי עור שחורים שהגיעו עד לאמצע הירך שלה
ובחצאית מיני. היא גדלה מהר. בן דודו של טום, דייבי, הגיע מאנגליה ונשאר אצל טום.
כשמישל אמרה לי שטום נתן לדייבי חומר משלשל וכל מה שעשה היה לרוץ לאסלה, ידעתי
שעליי לחלץ אותו. דייבי היה ילד פשוט, ביישן ורזה עם גומות חן. הוא היה רק בן 18
והיה לו מזל אם שקל 77 קילו. הוא היה נאה. הבנתי למה דיאנה ריירה על התמונות שלו.
הטעות הראשונה שלו הייתה להניח שטום יתייחס אליו כמו אל אח קטן. כשהלכתי אל טום,
אמרתי לו שסטו רצה שדייבי ישאר איתי כיוון שהוא ובן דודו יעבדו ביחד וצריך לשמור
על קייפייב. באותו יום ראשון כל המתאבקים שיחקו בייסבול לצדקה עם תחנת רדיו מקומית
בתמורה לכמה פרסומות בחינם. טום הסביר את זה כמיטב יכולתו עבור דייבי: "אה...
צריך להקיף את המגרש, באקס," כשהוא קורא לו בשם הילדות שלו, קיצור לבקסטר.
טום, באופן לא מפתיע, שיחק טוב מאוד ואפילו לא
ניסה. דייבי נפסל כל הזמן. היה קשה לא לשים לב שדיאנה עודדה אותו מהיציע, וכשהוא
בהה בה כשהגיע תורו שוב פעם, הבנתי שלא רצה להיפסל מולה. דייבי הסתכל על המחבטים
שהיו שרועים על הדשא, ולא היה בטוח במה לבחור. ברוס הרים גבה ואמר בקול מעודד
"למה שלא תנסה אחד מהמחבטים לשמאליים, דייבי?" כאילו היה הבדל ביניהם.
דייבי לקח אחד מהם, חושב שסופסוף השיג את הנכון, צעד אל המקום שלו והעיף את הכדור
הראשון מחוץ לפארק! כשהוא הקיף את המגרש, מחייך מאוזן לאוזן, הוא צעק בתדהמה
"זה היה המחבט כל הזמן!". זה היה דייבי בוי. אבל דבר אחד היה בטוח: היית
צריך להראות לו משהו רק פעמים בודדות עד שהבין איך לעשות זאת. הוא היה אתלט מצויין
ולמד מהר. עכשיו, כשגר איתי, הוא עלה במשקל וחייך כל הזמן. הילד התמים והקטן מצפון
אנגליה מצא סופסוף בית. "היי, ברט!" הוא אמר אחרי המשחק. "אני
אתפוס טרמפ עם אחותך דיאנה!". בסוף מאי, דייבי בוי עמד להתאבק מול דיינמייט
על תואר הג'וניורים העולמי ברג'יינה. למרות שדייבי גר איתי, טום הרוויח את אמונו
של בן הדוד שלו כשנתן לו תלבושת ישנה שלא היה צריך יותר, וככל שהימים עברו ודייבי
ראה מה בן הדוד שלו יכול היה לעשות בזירה, הוא התלהב יותר ויותר ממנו. מתישהו
באותו החודש, טום גם גילה לדייבי את הסטרואידים. הלילה טום החליט שהגיע הזמן
שדייבי ידמם. דייבי אמר "מעולם לא עשיתי זאת לפני כן". טום ניפנף אותו
כאילו שזה לא היה עניין גדול "זין, אני אעשה את זה בשבילך. לא תרגיש שום דבר,
רק דקירה קטנה". משכתי את דייבי לצד ואמרתי לו "אל תיתן לאף אחד לחתוך
אותך בחיים. תעשה את זה בעצמך או שלא תעשה זאת בכלל. העסק הזה בנוי על אמון, ואתה
לא יכול להאמין לו". דייבי חזר לטום ואמר לו שאמרתי לו שלא כדאי שיעשה זאת.
כששניהם באו אליי, אמרתי להם בחוסר רצון שזה תלוי בהם. דייבי העביר את מבטו בין
שנינו ושאל את טום "לא תפגע בי, נכון?".
צפיתי בהם מהדלת האחורית של חדר ההלבשה. הם היו
נהדרים ביחד. דייבי, שטד בטלי לימד אותו גם, כבר אימץ כמה מהמהלכים של טום, והם
ביצעו רוטינות נהדרות בסגנות בריטי, כשקפצו וצללו אחד על השני עד שדיינמייט עצר את
דייבי עם ברך סטיפית לבטן. הוא זרק אותו אל מחוץ לזירה, העיף אותו על קיר שהיה
במרחק של פחות מ-30 סנטימטר ממני, הכניס יד אל מכנסיו והוציא את החפץ החדש
ברסלינג: בלייד איזמל. כשדייבי נלחץ בצדק, טום חנק אותו, וכשדייבי נאבק להשתחרר,
הוא חתך את דייבי עד העצם. דייבי זז לצד אחד והלהב החליק על מחצית מגולגולתו! נראה
כאילו מישהו שפך דלי של צבע אדום על הראש שלו. הייתי בטוח שבלי טיפול רפואי מיידי,
הוא ידמם למוות. מיהרתי ושמתי את ידו של דייבי בוי על כתפי, בהתחלה רצתי ואז סחבתי
אותו במרחק הקצר אל בית החולים של פסקוואה. הרופא המוכר מיהר לתפור אותו ושאל
בגועל איך זה קרה. דייבי התחיל לספר לו על אגרופן אבל קטעתי אותו עם האמת:
"המתאבק שהוא עבד איתו לקח בלייד וניסה לחתוך לו את הראש". בואן בדרך
הביתה, טום ודייבי ישבו ביחד ושתו בירה. "לא היית צריך לזוז, באקס!" אמר
טום. "סליחה, טום". האמת הפשוטה הייתה שטום יצא מהרבה דברים כאלה בגלל
שהיה טוב לביזנס.
סטו היה החבר הכי ותיק שעדיין היה ב-NWA, והוא חתם איתם עוד ב-1948,
אך בסוף מאי של אותה שנה הוא קיבל מהם שיחה שיידעה אותו שהאלוף החדש שלהם, דאסטי
רודס, לא יוכל לבוא למופע השנתי שלו. אין צורך להגיד שסטו היה מאוכזב: האלוף תמיד
הגיע לפני כן. אבל הוא התקשר לורן גאנייה והביא במקום את אלוף ה-AWA, ניק בוקווינקל. שולץ היה
צריך להילחם מול בוקווינקל, אבל הוא טען שלא היה הגיוני שיאבד את ההיט שלו לאלוף
של טריטוריה אחרת שפשוט ינצח אותו ויעזוב. אז סטו, רוס ואני החלטנו שאני אעבוד עם
בוקווינקל במקום. זה היה בסדר עבורי, זה היה חלום ילדות שהתגשם עבורי לעבוד עם
אלוף עולם במופע הענק של סטמפיד. בשבועות לקראת הקרב הגדול שלי עם בוקווינקל,
התמלאתי בציפייה מתוחה. בלילה, כשלא הייתה חנייה ביריד, פשוט הלכתי לשם מהבית שלי
ושל ג'ולי, מישל ושל ווילק. באתי מאוחר בגלל המסע של יום לפני, בו חגגתי את יום
הולדתי ה-24 בואן כשאף אחד לא הרעיש. הייתי חייב לקום ב-5 וחצי לפנות בוקר, כדי
לצעוד במצעד של סטמפיד בו ישבתי בין ברוס וקית', יחד עם אואן וג'ורג'יה, במכונית
פתוחה ממנה נופפתי לאנשים שהתקבצו ברחוב בבוקר חם מהרגיל. ברוב היום היו ראיונות,
ואבי הציג אותי בגאווה ואמר שאילחם מול אלוף העולם. כשסחבתי את התיק שלי ואת חלוק
הזירה האדום-שחור המפורסם של סטו במעלה הגבעה, הטמפרטורה הייתה כבר בסביבות ה-30.
עמדתי בפסגה, ספוג בזיעה ומחייך למראה פארק סטמפיד כשזיכרונות צפו בתוכי. כל
הקרנבל והאורות היו קסומים כשאמרתי לעצמי שזה הזמן לחיות את החלום. חשבתי על הרבה
דברים כשעליתי במדרגות אל שער הכניסה. בתחתית, ג'ולי פתאום התעצבנה עליי, בגלל שהלכתי
יותר מדיי לפניה. בבקשה, לא עכשיו, אמרתי. לפני שהבנתי מה קורה, היא הורידה את
טבעת ההבטחה שלה, זרקה אותה עליי והלכה כשמישל מאחוריה. ווילק ואני הסתכלנו אחד על
השני כמו מפגרים כשסרקתי את האזור וניסיתי למצוא את הטבעת. ידעתי שג'ולי תבין שלא
התנהגה טוב. ככה זה תמיד היה. כשאנשים שוטטו מסביבי, שירטטתי את האזור במדויק.
אחפש את הטבעת אחרי המופע.
חדר ההלבשה הסריח מהחרא של הפרות הגדולות ביותר
בעולם. השוורים הענקיים מברהאמה (הערת המתרגם: שוב רוק?) התאחסנו באותו בניין
איתנו עבור הצעדה. היינרייך קייזר, פרומוטר גרמני, חיפש מישהו שיעבוד אצלו
בספטמבר. קייזר היה שמנמן וסמכותי עם שיער כסוף ומשקפיים ענקיות, והייתה לו טבעת
היהלום הגדולה ביותר שראיתי אי פעם. טום דיבר על קרב התואר שלו עם קית'. דייבי בוי
כמעט בכה כשגילה שהוא מתאבק מול חבר של ברוס שנקרא מנדינגו, הפרא מבורניאו. הוא
בקושי התאבק והגיע לזירה כשהוא טורף כליות במצב נא. ברוס דיבר עם ג'וקם, חבר שפגש
בהנובר. הוא היה בגובה מטר שמונים, שרירי עם שיער כהה וארוך וזקן מרובע, ונראה כמו
גנרל ממלחמת האזרחים. המקצוע שלו היה צבעוני לא פחות מכך- הוא היה בלש של רציחות
שגם העריץ היאבקות. היו לו פנים ידידותיות שעזרו לו בתפקידו. ג'וקם היה בחופש, אבל
ברוס רצה להעביד אותו. מאז עזיבתו של סנדי, ברוס היה נחוש ליצור עוד שופט היל. לא
שינה לו שלג'וקם לא היה ניסיון בזירה בכלל. הוא קרא לו ג'רגין הימלר, וברגע אחד
מעריץ ההיאבקות נהיה שופט הילי. חייכתי כששוב ראיתי את הגמדים. סקיי לו-לו, שהיה
בן 54, היה המתאבק הגמד הכי טוב בכל הזמנים. הוא עמד על קצות אצבעותיו כשלחץ את
ידי באצבעותיו שהיו כמו נקניקים קטנים. פניו של סקיי היו כמו של תינוק ושל איש
בוגר גם יחד. הוא נראה בדיוק כמו שנראה כשהיה ילד. כשהייתי בן 5, אבי עצר בדרכו אל
הקרבות כדי לאסוף את הגמדים ממלון רויאל. הם טיפסו אל אחורי הלימוזינה הגדולה בה
ישבנו אני ודין. שאלתי בחור בשם ליטל אייריש ג'קי אם רצה להתאבק איתי. הוא הידק את
אצבעותיו על ברכי ובכיתי. דין שם האדלוק ידידותי שרק הכעיס את ג'קי. ג'מייקה קיד,גמד
שחור, ביקש ממני לנסות את ג'קי שוב, כשסקיי לו לו וליטל ביבר צחקו.
לו ת'אז, שהיה שש פעמים אלוף ה-NWA, דיבר עם ניק בוקווינקל.
ת'אז היה בן 65 ונראה מעולה, למרות ששיערו השחור התמעט ואוזניו היו גדולות. הוא
היה השופט האורח עבור קרב התואר. בוקווינקל, שהיה מבוגר ב-20 שנה יותר ממני, נראה
אתלטי מאוד כששרך את מגפיו. ישבתי איתו והסברתי לו על הקרב. נעשה תיקו של שעה, או
ברודוויי, כש-JR פולי יתגנב בשניות האחרונות ויצלצל בפעמון במקל ההליכה שלו, ויעלה
לי בתואר העולם. בשבוע הבא ניק ואני נחזור לקרב חוזר עם מגבלת זמן של 90 דקות. ניק
אמר שזה בסדר. הקהל היה קולני מאוד בהתחשב בחום, ושהיו עוד 11 קרבות לפנינו.
הודיתי על התגובה הענקית שנתנו לי כשיצאתי לשם, לבוש בחלוק של אבי. נתתי לו את
פרטי הקרב, אבל כאלוף העולם, ניק הכתיב את הקרב. אלוף לא הרשה לצעיר לקחת שליטה.
עבור האלוף, החגורה הייתה יותר מאמיתית. כשהמוניטין שלו על הכף, הוא נאלץ להגן
עליה בכל קרב, לא משנה מה המחיר. אגדה בהיאבקות אומרת שברונו סאמארטינו זרק את
באדי רוג'רס בחיבוק דוב כדי לזכות בתואר העולם. ברונו תמיד הצהיר שבאדי ידע על כך,
אבל אני לא בטוח. אחרי 58 דקות, נעלתי אותו בנעילת בטן, בלי סיכוי להגיע לחבלים.
כל המעריצים עמדו, והם לא הבינו בהתחלה כש-JR צילצל בפעמון וסיים את הקרב.
כש-JR נכנס לזירה, ת'אז הוריד את חולצת השופט שלו והוריד את JR עם המרפק שלו. בחדר ההלבשה
נטפתי זיעה והתפללתי שאוכל לעשות זאת שוב מחר באדמונטון. ג'ולי הייתה שם עם ווילק
כדי ללוות אותי הביתה. מי יכול היה להבין אותה? הייתי עייף מכדי לכעוס ורק רציתי
הביתה. כשהגענו לאיפה שהיא זרקה את הטבעת, היא התסכלה בדשא בפראות. ראיתי ניצנוץ
בדשא והרמתי את הטבעת. לא הייתי בטוח בנוגע למה שרציתי לעשות איתה ולא אמרתי כלום
על כך. ג'ולי הייתה כל כך מדוכאת בדרך הביתה עד שנתתי לה אותה. נסעתי עם דייבי בוי
לאדמונטון למחרת היום ושוב התאבקתי במשך שעה עם בוקווינקל. לו ת'אז שאל אם יוכל
לתפוס טרמפ איתנו והייתה לנו שיחה ארוכה ומרתקת. הוא אמר לי שהעסקים היו אמיתיים
לגמרי עד 1925. כשג'ק דמפסי עילף את כולם בכמה סיבובים ובייב רות' ריסק את שיא
ההקפות בבייסבול, קרב תואר העולם הממוצע נמשך חמש או שש שעות והסתיים בשיוויון. אד
"החונק" לואיס, המורה של ת'אז, היה בלתי מנוצח, אז הוא ביים הפסד תואר
כדי להזרים קצת דם חדש לביזנס ולקבל תשלום טוב. אז הכל השתנה. לו אמר לי שכל מתאבק
בקארד באותם ימים ידע להתאבק. ההבדל בביזנס היה שלמתאבקים תמיד היה כבוד הדדי אחד
כלפי השני בהתבסס על הקשיחות ויכולת ההיאבקות, אבל כיום למעריצים, לפרומוטרים
וליותר מדי מהמתאבקים לא אכפת מזה. כשהגענו לקלגרי ב-4 בבוקר, הייתי שחוק אך התלהבתי.
אז מכונית דהרה אלינו. כדי למנוע התנגשות חזיתית, לחצתי על הבלמים והחמצתי את
המכונית בקושי. כשהגענו לרמזור אדום, שישה בחורים לעגו לנו כשהם היו שיכורים.
דייבי צעק "מי לעזאזל לימד אתכם לנהוג?!".
זה כל מה שהיה צריך. תוך כמה שניות דייבי ואני יצאנו מהמכונית ולימדנו אותם לקח.
אחרי שנסענו, הרגשתי מהמורה מתחת לצמיג וקיוויתי שלא נסעתי לאחד מהם על הרגל.
התנצלתי בפני לו, אבל הוא לא הקשיב. הוא התנצל שלא עזר לנו. "סליחה,
בנים," הוא אמר. "כיום אני נלחם עם הראש שלי ולא עם האגרופים".
בשאר קיץ 1981, היו לי כמה קטטות ענקיות מול שולץ, שהיה אדיב מספיק כדי לקחת אותי
תחת חסותו וללמד אותי כל מה שיכול היה בנוגע לפסיכולוגיה. שולץ התנדנד בקושי אל
חדר ההלבשה, שיערו הבלונדיני ספוג בדם, כשהוא אוחז בחגורה בניצחון, ואני עמדתי
בזירה, שוב מפסיד- כשכל מעריץ חשב שאני האלוף הראוי. הייתי אובר מאוד הודות לשולץ.
מר שימה שוב רצה אותי ביפן, יחד עם דיינמייט, למשך שישה שבועות בינואר 1981.
וקייזר, הפרומוטר הגרמני, התרשם כל כך מהקרבות שלי מול בוקווינקל עד שקבע לי,
לג'ים ולאדריאן סטריט, מתאבק נמוך בגובה מטר שישים ושבע ומחומצן שהתאבק בגימיק של
הומו יחד עם המלווה שלו- חברתו לינדה- לעבוד בטורניר של 60 יום בסתיו עבור 1,000
דולר לשבוע. טום אמר לי שיחזור לאנגליה בנובמבר ואמר שיתקשר למקס קראבטרי,
הפרומוטר בבריטניה, שיקבע לנו שם קרבות אחרי גרמניה. הכסף לא היה טוב באנגליה, אבל
יכולנו להביא את ג'ולי ואת מישל יחד איתנו.
סטו אחרי פגישת הבוקינג של יום ראשון. ג'ים נטף זיעה. טום ודייבי הרימו הרבה
משקולות. טום הרים בקלות 200 קילו ודייבי הקטן, שצפה בו, כבר לא היה קטן כל כך.
סטו הביא את קארל מופאט למרתף, אופנוען קירח שקפץ מהקהל כדי לתקוף את אדריאן סטריט
באחד מהקרבות שלו. סטו הזכיר לי אריה זקן שמביא ארנב כדי שבניו יתאמנו עליו. קארל
רצה לפרוץ. סטו עזב כדי להתקשר למישהו וג'ים נעל את קארל בהאדלוק וכמעט הוריד את
ראשו מכתפיו. אחרי שנהנינו, קארל זחל משם, וחשבתי שבאותו אחר הצהריים, כולנו
שמחנו. היה קהל טוב וזה נתן לנו אשליה שהעסקים במצב טוב למרות שההוצאות היו גבוהות
כל כך עד שהעסק לא היה רווחי. הייתה תחושה שדברים ישתפרו. לברוס היה מה שרצה:
שליטה על הבוקינג. כולם היו עם בני זוג. טום היה מאוהב. דיאנה הייתה דלוקה על
דייבי. אפילו ג'ים ואלי היו קרובים. בנוגע אליי, עמדתי לראות את העולם כשג'ולי
הייתה לצידי. באוקטובר, ג'ולי ואני טסנו להנובר עם ג'ים, אלי וג'ני בת העשרה
חודשים. ג'וקם, הבלש עם הלב הרחב, פגש אותנו כשנחתנו. הוא התאהב בקנדה, בסטמפיד
ובמשפחת הארט והתאמץ מאוד כדי לעזור לנו. הוא סידר לניידהארטים דירה של שוטר שנכלא
בהונגריה. ג'ולי ואני נישאר עם ג'וקם ואשתו היידי, ובנם היפהפה בן ה-3, דניס.
כשג'וקם הסיע אותנו ברחובות בדרך לדירה, הוא הצביע בגאווה על הבניינים והקתדרלות.
הופתעתי לגלות כמה מקומות בהנובר הושמדו במלחמת העולם השנייה. הגשרים היו מחוררים
כעדות לירי. כשעברנו את איצטדיון הכדורגל, היו פוסטרים שקידמו הכל מהופעות רוק עד
להיאבקות. ג'וקם הצביע על השוטצנפלץ, איפה שהיה אוהל קרקס ענק. היו שם כמה קרוונים
בהם התגוררו כמה מתאבקים. כרזה הכריזה: גביע הקאץ' העולמי! בכל לילה בששת השבועות
הבאים עבדנו באוהל הזה והראתי למעריצים הגרמנים מה אני יודע.
בלילה הראשון של הטורניר היינרייך קייזר כיוון
אותנו ליד ימינו, פיטר וויליאם, שהיה לו שיער לבן. הוא חייך ואמר "נעים
להכיר. מה שלום אחיך סמית'?". הוא אמר לנו איך שכשסמית' היה בגרמניה, כל
המתאבקים יצאו במצעד בתחילת המופע, צעדו מסביבה ונכנסו למוזיקת צעדה. "זה היה
די מדהים," הוא אמר. "לפעמים סמית' הלך לאחור, או קפץ על רגל אחת, או שם
את המגפיים הפוך. הכי טוב שלו היה כשהוא הלך כמו צ'ארלי צ'פלין. הוא סירק את השיער
שלו לצד אחד, כיווץ את השפם, דחף כדור גרביים אל מכנסיו והלך אל הזירה כמו ברווז,
כולל הצדעה של יד אחת. כולנו צחקנו". הוא לא חייך כשאמר זאת, ולקחתי זאת
כאזהרה. המתאבקים באו מכל העולם: רוסים, בריטים, צרפתים, ספרדים, אפריקאים, יפנים
ואמריקאים. הבייביפייס הראשי בטורניר היה גרמני בשם אקסל דיטר. הוא נראה כאילו היה
בן 60, עם פנים כמו גרזן, ושיערו היה מסורק למעלה. התברר לי שכל המתאבקים הגרמנים
היו לפחות בני 50, וכל החברה שהם ניצחו כל לילה היו מתאבקים צעירים ממקום אחר.
אחרי המצעד צפיתי בקרב אחד אחרי השני. הזקנים התאבקו בסגנון איטי וסטיפי שהיה כמעט
קומי, אך המעריצים הגרמנים עודדו. ככל שצפיתי יותר, ידעתי יותר כיצד להרשים את
המעריצים עם עבודתי יהיה קל יותר.
קנדי-צרפתי בן 30 שעבד כיו אפ או. הוא היה כוכב מבוסס ותפקידי היה להוציא
אותו אובר. נכנסתי לזירה לשיר פופ גרמני, שסימל למעריצים שאני הבייביפייס. יו אפ או רצה לעבוד, ונתנו להם
קרב ישן וטוב כשהוא עשה כל מיני דרופקיקס ורול אפס לפני שהצמיד אותי בקלות. היה קל
להלהיב את הקהל, ככה היו הגרמנים. אחרי ההפסקה בלילה הראשון, הם הדפיסו את הקרבות
של למחרת על לוח המודעות. ג'ים עבד, אבל אני לא. וזה נהיה הדפוס. עשיתי טעות ונתתי
קרב טוב באותו לילה, והמתאבקים הגרמנים הזקנים לא הצליחו להתעלות עליו. נחשבתי
לאיום על הזקנים המבוססים, אז הפרומוטרים הבהירו, לי ולמעריצים, שאני שום כלום.
אחרי זה בקושי עבדתי, וכשכן, חוסלתי בקרבות קצרים בידי ג'וברים. ג'ים, לעומת זאת,
נבנה כהיל ראשי כדי שאקסל יוכל להוריד אותו. הוא עבד קשה כל לילה, ובדרך כלל עבד
ארבעה סיבובים. ג'ים לא הבין למה לא שמחתי על זה שלא עבדתי, כיוון שבכל מקרה שילמו
לי אותו הדבר. אבל חשבתי על העתיד, וידעתי שלא יזמינו אותי בשנה הבאה. אהבתי את
גרמניה: את האנשים, את האוכל, את הפתיחות. ג'וקם אירגן לי ולג'ים מכונית זולה, אז
כל יום נסענו בה לסאונה והזענו את האלכוהול מליל אמש. כשהתקלחנו, עלמות צעירות עם
בתי שחי לא מגולחים סיבנו את גבנו. החזרנו להן את הטובה, ואחרי כמה ימים, זה כבר
לא נראה לנו מוזר.
כל לילה אחרי המופע, ג'וקם לקח אותי ואת ג'ים
למועדוני סקס ולברים של לסביות שבהם חקר בחשאי. דימיינתי את עצמי כדמות בעולם של
מזימות בינלאומיות, מה שעזר לאגו הפגוע שלי. ישבתי על השרפרף עם הבירה. באחת
מהיציאות האלה, ג'ים גילה שאלי שוב בהריון והיה אבוד במחשבותיו. ג'וקם סימן לנו
שהגיע הזמן לעבור למועדון אחר. ב-3 לפנות בוקר, שתיתי שנאפס תפוחים במלון הכי טוב
בהנובר ודיברתי על ההבדלים בין התרבות האמריקנית לזו הגרמנית עם הבעלים. לא
התגברתי על כך שהזנות הייתה חוקית בגרמניה. הבעלים הציע לג'ים ולי בנות לפי בחירה.
ג'ים דחה את ההצעה ואמר "אה, אני נשוי. לאחותו של ברט". "ומה
איתך?" הבעלים חייך אליי. אמרתי "החברה שלי פה". "חברות, הן
לא נחשבות!". לפני שהבנתי מה קורה, הובלתי במסדרונות במשך 6 קומות, וניסיתי
לבחור בין 300 הבנות היפות, שלבשו הכל מהלבשה תחתונה עד לעור. המשכתי להזכיר לעצמי
שלא הייתי נשוי, ושסיכוי כזה לא יבוא שוב, ובכלל, מי ידע על כך? ואז חשבתי על
ג'ולי. אולי זה היה המשקה החריף, או אולי זה שלא יכולתי לבחור בחורה אחת:
"אולי בפעם אחרת," אמרתי. חזרתי לתפקידי כג'ובר ונתתי קרבות טובים. לילה
אחד נסעתי עם ג'וקם בניידת משטרתית לא מסומנת כשעבד. לפתע נשמעה שיחה בקשר שנורו
יריות, והתכופפתי ברכב כשג'וקם ושותפו רדפו אחרי רוצח, שמצאו בסופו של דבר כשהתחבא
בעץ! חזרתי לדירה שיכור, עם מראות של סקס ואלימות מסתובבים בראשי. זחלתי בשקט אל
המיטה הקטנה שג'וקם סיפק- אחת עבורי ואחת עבור ג'ולי- כשהיא פתאום הרביצה לי
בפנים. היא צרחה עליי "אני מריחה עליך בושם מקילומטר!". "זה סתם
סבון ששאלתי ממתאבק ספרדי. יצאתי עם ג'וקם כל הלילה ורדפנו אחרי פושעים!".
ידעתי גם כשאמרתי את זה שזה לא נשמע אמין. אבל זה
היה נכון. ג'ולי נתנה לי כתף קרה כמה ימים. ככל שהשבועות עברו זה באמת הטריד אותי
שג'ולי האשימה אותי במשהו שלא עשיתי, עד שהעדפתי כבר לעשות אותו. כמובן שלא חשבתי
ללכת הביתה מיד אחרי הקרבות. בינתיים, ג'ולי ואלי התבודדו מכל מי שהיה בקומפלקס
שלהם בגלל צרחות מחרישות אוזניים. ביום האחרון של סיבוב ההופעות עצרתי ליד הקרוואן
של אדריאן סטריט ופגשתי איש חמור סבר ולבוש היטב שאמר שהוא אביו. הוא היה אחד
מהלוחמים המעוטרים ביותר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וברח פעמיים משובים
יפניים. שרכתי את מגפיי באוהל ההלבשה כשמתאבק גרמני מסוחרר בשם דלבורג נכנס. דם
נשפך מפיו אל סנטרו, והוא החזיק שלוש משיניו בידו. המוזיקה שלי התנגנה וכעבור כמה
שניות הייתי בזירה עם אדריאן סטריט שרכב עליי כמו פוני והרביץ לי בתחת כשהקהל שאג
בצחוק. לפחות עדיין היו לי השיניים שלי. באופן טבעי, אקסל דיטר זכה בטורניר, ועוטר
בפרחים כשקיבל את גביע הכסף הגדול. ג'ולי ואני נסענו לאנגליה, וטום ומישל חיכו
לנו. נשארנו עם הוריו של דייבי בעיירה הקטנטנה גולבורן בצפון, לא רחוק מוויגן,
שהייתה ידועה בשוטרס שלה. טום ומישל נשארו אצל הוריו של טום, במרחק הליכה של דקה.
הוריו של דייבי היו בשנות ה-50 לחייהם. סיד היה נאה,
עם שיער שחור ושפם דק. ג'ויס הייתה אישה חסונה שלא אמרה הרבה. לדייבי היה אח גדול,
טראנס, שכבר לא חי בבית, ושתי אחיות קטנות. ג'ואן נראתה כמו דייבי, וטרייסי הייתה
בלונדינית שברירית אך מקסימה עם גידול במוחה ועברה שנים של ניתוחים כואבים שהשאירו
אותה מאותגרת מוחית. היא תמיד חייכה חיוך גדול. לג'ולי ולמישל היה הרבה מאוד
להתעדכן אחד עם השנייה, וזה היה מעולה, כי לטום ולי הייתה שנה מלאה של בוקינג. טום
הצליח להשיג לי 500 דולר לשבוע, מצב טוב בסטנדרטים של בריטניה. מקס קראבטרי,
הפרומוטר, היה המבריק ביותר בין שלושת האחים קראבטרי ששלטו בהיאבקות בממלכה
המאוחדת. כולם אמרו שמקס היה קמצן ושקרן, דבר נפוץ אם אתה פרומוטר, אבל הוא היה
הוגן וכנה איתי. ידעתי שכמו אבי, הוא בטח לא הרוויח הרבה כמו שכולם חשבו. אבל אף
אחד לא טען שאין לו מוח מבריק לביזנס. הוא הריץ חמישה עד שישה מופעים שונים בלילה
בכל בריטניה, והוא הצליח למלא אולמות אפילו שהיו לו את המתאבקים הגרועים ביותר
שראיתי- אבל זה לא אמר שלא היו מתאבקים בריטיים גדולים. מקס ואחיו הקטן, בריאן,
שהיה השוליה שלו, היו וורקרים, אבל האח הגדול, שנקרא שירלי "ביג דדי"
קראבטרי, היה האטרקציה הגדולה. הוא היה מבוגר ממקס בשנה, חזה ברוחב מטר וחצי ושקל
יותר מ-225 קילו. שיערו הלבן ביצבץ מבעד למגבעל אדומה, לבנה וכחולה. הוא הזכיר לי
דוב קוטב ידידותי. אחת ממעריציו הגדולות הייתה ראש הממשלה דאז מרגרט ת'אצ'ר. המהלך
המסיים שלו היה ליפול אחורה ולמחוץ את יריבו. מעט מאוד יכלו לשאת זאת, אך מקס
בסה"כ היה צריך לדחוף עוד קצת לירות לפרצוף של המתאבק והוא סיכן את חייו.
אף אחד לא שם על ניצחונות והפסדים. אם כבר, הבריטים
העדיפו להתאבק ראשונים כי לרובם היו עבודות צדדיות. היו גימיקים טיפשיים בכל מקום
בחדר ההלבשה ומגוון מבטאים, מקוקני ליורקשייר, וכולם, מגיל 16 עד 60, השתמשו בסלנג
אנגלי. היה את סטיב לוגן, ילד קטן בן 16. עוד אחד, קצת מבוגר יותר אבל רזה כמוהו,
היה לבוש ככבאי וסחב צינור באורך מטר. הודי נמוך מהמזרח נקרא הנסיך והיה שעיר כמו
גורילה. טרזן ג'וני האנטר, באדיבילדר גדול, לבש גופייה מעור פנתר. וגם היה
סטרונגמן אלן דניסון, מתאבק קירח ואדיב בגיל העמידה שלבש סרטי זרוע כסופים.
לדניסון היה מבנה נחמד לגילו, אבל כל הקטע שהיה סטרונגמן היה מופע. גם היה את מיק
מק'מנוס, מתאבק קטן ורגזן שבטח היה בן 60, והיה ההיל הכי גדול בהיאבקות הבריטית,
וכולם כיבדו אותו. קינג קונג קירק שקל 160 קילו, עם ראש מגולח ופרצוף מכוער.
נזכרתי שעבד קצת אצל אבי בתחילת שנות ה-70. הוא היה היריב שלי בלילה הראשון. מקס
אמר לי שאעבוד כבלו איי, שזה בייביפייס אצלם, ושעלי להוציא אותו אובר תוך חמישה
סיבובים. טום עבד עם מארק רולרבול רוקו, שנחשב לגראפטר, או לוורקר, הטוב ביותר
בבריטניה. הוא היה קטן ונאה עם שיער שחור ושפם דק. בגיל 30, רולרבול היה היל דור
שני, והיה אהוב בידי חבריו בגלל עבודתו הקשה בזירה והסיפורים המוגזמים שלו. סגנון
ההיאבקות הבריטי היה התעמלותי וכוריאוגרפי, ולכן החוקים היו קצת יותר כמו איגרוף.
אם מתאבק היה על המזרן, היה על יריבו להתרחק כשהשופט ספר ל-10. יצאתי לשם חבוש
בכובע הקאובוי המטופש שלי לעידוד מתלהב. קירק נחר באמצע הזירה, שהייתה גדולה
וקופצנית ומוקפת במעריצים ותיקים. קירק היה וורקר טוב ולקח באמפים מעולה, וכשקרס
עליי, הוא היה קל כמו שמיכה. קינג קונג אהב את הקרב וכך גם מקס, שקבע שאעבוד עם
טום בעיר מגוריו למחרת היום.
למחרת הבוקר אצל טום, פגשתי את המורה שלו, טד
בייטלי. היה מוזר לחשוב שהחקלאי המבוגר, הרך והנמוך הזה במעיל היה קשוח כמו נעץ.
טום התנהג כמו ילד טוב ירושלים לידו: לא קילל, לא עישן ולא שתה. בהיכל המלא באותו
לילה בוורינגטון, הרבצתי על גבו התחתון של דיינמייט עם זרועי. עם כל מכה הקהל זעם,
וכששכחתי לעזוב אותו כדי שיספרו אותו, הם רצו את ראשי. הייתי קאובוי ברט הארט, הרע
בכובע השחור. טום לקח באקדרופס כל כך גבוהים עד שחששתי שרגליו יפגעו באורות
מלמעלה. ידעתי שהקרב היה חשוב עבורו. הוא רצה להראות מה הוא יכול לעשות לשאר
המתאבקים, לחבריו, לאנשים שצחקו על בחירתו בקריירה,ובמיוחד לטד, וכולם הסתכלו. גם
אביו של טום היה שם, קטן ומוצק כמו בנו. לא נתנו לקהל את ההיפוכים והגלגולים
הרגילים. כיסחנו אחד את השני. דיינמייט דחף את אצבעו לתוך אפו ודם ירד ממנו על
פניו. כשסופסוף נתתי לו את הבקברייקר הצידי שלי, הוא בעט ברגליו והסתובב סיבוב שלם
באוויר, ונחת על רגליו בעמדה מושלמת לתת לי פיילדרייבר. שכבתי על גבי ובהיתי
באורות, ושמחתי שהיה לי קרב גדול. המחשבות נעלמו כשגופו המעופף של דיינמייט נחת
עליי והתנגש לי בראש מהחבלים. הקהל צרח כשהתעוותתי בייסורים מזוייפים. לא הרגשתי
כלום. דיינמייט כיסה אותי וספר אחד... שניים... שלוש. כשחזרנו לחדר ההלבשה,
הבחורים נדהמו. טום משך אותי לצד אחר כך ואמר שמקס התלהב כל כך עד שהוסיף אותי
לקארד האחרון שלו בהיכל המלכים באיצטדיון בלה וו במנצ'סטר כדי שאעבוד עם מרטי
ג'ונס, האריה מלנקשייר. "זה כמו המדיסון סקוור גארדן. היה שם מאז ומתמיד
היאבקות ואיגרוף, והם מעיפים את הבניין" הוא אמר. שמעתי שרבים מהבחורים הלכו
אל מקס ורצו להחליף אותי בקארד ואפילו רצו לעבוד בחינם, אבל מקס תמך בי. אני חושב
שהמעריץ שבו רצה לראות את הקאובוי מול האריה.
היכל המלכים היה מלא ב-7,500 מעריצים מתלהבים. כל
אגדות ההיאבקות של העבר באו לביקור אחרון. מצב הרוח בחדר ההלבשה היה מדוכדך
כשהמתאבקים תיכננו את הקרבות האחרונים שלהם בבניין ההיסטורי. לכל הבריטים היו
זיכרונות טובים מאותו מקום, וגם למעריצים, וכשהלילה נגמר דברים לא היו אותו הדבר
בהיאבקות באנגליה. מרטי ואני עבדנו בקרב קצר וטוב כשהבריטי הערמומי גילגל אותי
מאחור. זה היה לי לכבוד לעבוד במופע האחרון. ג'ולי ואני נסענו ברכבת לליברפול כדי
לראות את מועדון קרייבן, שבו ניגנו הביטלס לראשונה. זה היה רק חור בקיר שמכר
מזכרות. ברכבת חזרה, היא הזכירה את זה שלא הייתי נאמן לה בגרמניה ואמרה שכשנחזור
הביתה עלינו ללכת לדרכים נפרדות. כעסתי ונפגעתי שהיא שוב העבירה אותי את זה, אז
החלטתי להסכים ולהבין שהיא באמת עוזבת. שוב הייתי פנוי. הרויאל אלברט הול. לא
יכולתי שלא לשרוק את "A DAY IN MY LIFE". הייתי צריך להוציא את פאט רוץ' אובר, והוא היה בלו איי
ברור באנגליה. הוא היה גדול באופן נוראי, אבל אמרתי שאעשה כמיטב יכולתי. טום תפס
אותי לפני הקרב ולקח אותי למעלה, איפה שנערמו כיסאות ושולחנות ליד החדר של השרת.
הוא הצביע על הדלת. "תפתח אותה". כשעשיתי זאת, ראיתי בחורה מבוגרת קצת
יותר ממני, עם שיער בלונדיני מלוכלך ופיגורה רזה אך מלאת חזה בחצאית מיני שחורה
מעור. "זה הוא?" היא שאלה בביישנות. טום כבר נעלם. הבחורה דחפה אותי
לחושך ושיחקה עם הרוכסן שלי. לפני שעצרתי את עצמי הכל יצא משליטה. עכשיו ידעתי כמה
חורים צריך כדי למלא את הרויאל אלברט הול. שמעתי את טום צוחק לו במרחק.
בזירה, פגעתי בפאט רוץ' כמה שיכולתי, דחפתי אצבע
לעיניו, והרבצתי לו עם מכות ובעיטות. כל פעם שהרבצתי לו, הוא קפץ ישירות לעמידת
מתאגרף, והיינו צריכים שוב לבנות את הקרב. באופן מוזר, חשבתי שזה לא היה שונה כל
כך מאיך שאני קמתי כל הזמן למעלה כדי להתחיל שוב עם ג'ולי. ובגלל שלכל כך הרבה
בתים בריטיים לא הייתה מערכת הסקה מרכזית, זה אולי הציל אותי ואת ג'ולי. בדיוק
לפני שחזרנו הביתה, אנגליה חטפה את סופת השלגים הגרועה ביותר במאה השנים האחרונות,
אבל לא היו ערימות שלגים כמו בבית. זה היה 25 מעלות מתחת לאפס, ונכנסנו למיטה בלי
לדבר, כשלבשנו את כל הבגדים שלנו, כולל המעילים. אפילו באמצע פרידה ראינו את
ההומור כשהתעוררנו זה בזרועות זו, דבוקים ביחד כמו נטיפים. די השלמנו בערך.
כשגמרנו עם מקס, לקחתי את ג'ולי ללונדון לכמה ימים, קניתי לה מעיל חורף חדש והרבה
בגדים חדשים. היא בחרה בגדי פאנק ומגפי ד"ר מרטין, וקיוויתי שהיא תשמח כשתראה
למישל מה קניתי לה. בערב נסענו לתיאטרון במונית שחורה מבריקה של לונדון, וראינו את
"אוויטה". אחרי שאכלנו מאכלי ים יקרים במסעדה קרובה, כשמצצנו צדפות נאות
ולגמנו מרק סנפירי כרישים. בסוף ג'ולי פלטה כמה היא הצטערה. למרות שהחתונה
המלכותית של צ'ארלס ודיאנה עוררה השראה בקרב זוגות צעירים בכל מקום, לא ממש חשבתי
על לקחת את מערכת היחסים שלנו יותר ברצינות. במקום זאת, הייתי מסופק שלפחות נתתי
לג'ולי זיכרון טוב כשהלכתי איתה יד ביד ליד הפסלים בכיכר טרפלגר כשאנחנו רואים את
השומרים מחליפים משמרות בארמון בקינגהאם.
בפרק הבא (שיהיה קצר, תודה לאל!): טבעות סבוכות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה