באותו סתיו טום עבר לגור עם וויין, שקנה בית כמה רחובות לידי. וויין עבר למרתף ופינה לטום את הקומה העליונה והרחבה יותר. המקום החדש היה במרחק קטן מהמקום בו מישל מילצרה, כשוויין וטום הלכו לאכול שם בדרך כלל. היה צריך רק מבט אחד בפניו של טום כשבהה במישל כדי להבין שלא היה שם בשביל האוכל. לילה אחד הסעתי את וויין הביתה, והוא פלט שמישל בת ה-17 באה אליהם כדי לראות את טום. כשבאתי הביתה סיפרתי לג'ולי, וזה הדאיג אותה, כיוון שהיא הייתה מודעת לבעיות של טום. היא חששה שטום ינצל את מישל ואז יזרוק אותה. לפני ששמתי לב, עמדתי במפתן הדלת של וויין בחשכת הלילה, מצלצל בפעמון כשג'ולי מחכה לי במכונית. כשוויין פתח לי, ראיתי את טום ומישל על הספה צופים בטלוויזיה. עניתי למבט הקשוח של טום באחד משלי, ודיברנו מלב אל לב במרפסת. כשהוא אמר לי שהוא באמת אהב אותה ושכוונותיו טובות, האמנתי לו. טום נראה בכושר הכי טוב בחיים שלו, הוא שקל 95 קילו, עם שרירים נוקשים שהזיז כשנעל את מגפיו. עכשיו כשברכו החלימה, הוא התכונן לבסס את עצמו שוב פעם ביפן. לא משנה כמה טוב הוא היה, דיינמייט תמיד סבל מתסביך האדם הקטן: הוא דאג בנוגע לעמדה שלו ותמיד רצה להראות שהוא הקשוח והטוב ביותר מכולם. והוא קינא בתשומת הלב שאלכסנדר קיבל מהמעריצים. אז לכן טום הזמין את סנדי לארוחת ערב ושם לו בשוקו חומר משלשל. בבוקר, ההיל הראשי שלנו היה חולה מדי מכדי לעבוד, והוא התקשר לסטו ואמר לו שטום שם לו את החומר במשקה. טום זעם שסנדי הלשין עליו. כעבור יומיים, כשסנדי נכנס לואן, טום הרביץ לו בפה ושבר את השיניים התותבות שלו. סנדי, יותר פגוע מאשר כועס, עצר את הדמעות שלו, נכנס למכונית ונסע. סנדי מעולם לא התגבר על ההתקפה הזאת, ובתוך כמה חודשים עזב את הארגון, כשברוס מעולם לא קיבל קרב חוזר. מבחינה פיזית, טום גמר במצב הרבה יותר גרוע מסנדי, ושבר שני מפרקים בידו הימנית. לא משנה כמה טום היה שרירי, העצמות שלו היו שבריריות.
באותו הלילה ברד דיר, שולץ היה במצב רוח טוב אחרי שניצח את כולם מאחורי הקלעים בהורדת ידיים, אפילו את איירון מייק ואת ג'ים. אז טום הדליק סיגריה בקצה השני של החדר ואמר "אני אנסה אותך, דיוויד, אבל בוא ננסה עם יד שמאל". לקח להם נצח עד שמצאו אחיזה הוגנת עבור שניהם. JR אמר להם להתחיל. הפנים שלהם האדימו, ורידים כחולים התנפחו, הזרועות השריריות שלהם נאבקו. להפתעת כולם, טום הצליח באיטיות להוריד את הזרוע של שולץ אל השולחן. שולץ התחנן בפניו שיתן לו קרב חוזר, אבל לפי החיוך על פניו של טום, ידעתי שזה לא יקרה לעולם. כעבור שבוע, עמדתי בחדר ההלבשה יחד עם סטו, וצפינו בקרבות. ילד גבוה וצנום מאדמונטון בא אליו ושאל אותו בהתלהבות אם ישקול ללמד אותו להתאבק. סטו הסתכל עליו וממש התעניין. הילד הסביר שהוא ידע שיש לו את כל מה שצריך, ואז משום מקום הרביץ לעצמו בפנים ונפל ממש לידנו! פתאום הוא קפץ על רגליו וצרח "רואה? אני יכול לשחק! ממש יכול לשחק!". מאיך שליקק את שפתיו היה ברור שסטו מת לשים את ידיו על החכמולוג הזה. "אם אתה מעוניין," סטו אמר. "תוכל לבוא אליי בקלגרי". למחרת היום, הילד עשה זאת. אחרי שסטו, רוס, ברוס ואני סיימנו את פגישת הבוקינג הרגילה של יום ראשון, הלכתי למרתף, וראיתי את טום מתאמן. בדיוק אז אואן הביא את הילד מאדמונטון אל הצינוק, וטום ואני מיד נכנסנו לדמות. התרחקתי מטום ואמרתי שאני לא אפנה את גבי לאויב הותיק שלי, ושלפעמים אויבים נפגשים. זה כל מה שהיה צריך כדי למנוע ממארק להחכים. אז סטו הגיע במכנסי הצמר הכחולים שלו, ועיניו נדלקו כמו עיניים של אריה זקן שרואה את הטרף. הילד קרא אליו בחיוך מטופש "אתה מוכן, סטו?". הם שכבו על המזרן. "צא!" סטו צעק. הילד דחף כמה שיכל, אך היה קשה להזיז את סטו. אז סטו פתאום משך אותו אל המזרן. אפילו בגיל 66, סטו שקל 113 קילו וברגע שהיה על הגב שלך, היה קשה להוריד אותו.
אואן שוטט במרתף עם רשמקול ישן והקליט את צרחותיו הנוראיות של הילד. ההקלטה נשארה כעדות כדי להראות כמה הצינוק היה אמיתי. להגיד שסטו כעס על הילד הייתה לשון המעטה. הוא העניש אותו כל כך חזק עד שכשהתחיל ליילל, ראיתי מספיק והלכתי לדבר עם אמי ועם דיאנה. שמענו את הצרחות גם במשרד של אמא, שתי קומות מעל הצינוק, למרות שדיאנה לא שמה לב אליהן. היא הסתכלה בתמונות של מתאבק צעיר ונאה מאנגליה שרצה לבוא אלינו, מהופנטת מהמראה שלו. "הוא בן הדוד של דיינמייט," היא נאנחה, מתבגרת מאוהבת שכמותה. "אני לא יכולה לחכות עד שיגיע!". כשהצרחות הפסיקו, ירדתי למרתף ומצאתי שם רק את טום, שנהנה מאוד. "אז בן הדוד שלך בא?". "הוא מה? אם הזין הזה מגיע לפה, עדיף שתסתדרו בלעדיי!". הופתעתי שטום כל כך התנגד להגעתו של דייבי בוי סמית' לקלגרי. כשעליתי למעלה, הית'קליף החתול ישב במרפסת, ואכל עכבר. הבעת פניו הייתה ממש דומה לשל סטו, שהכין תה במטבח. מהעכבר נשארו רק הרגליים האחוריות. לפחות סטו נתן לילד לזחול על רגליו וברכיו. טום טילפן ושאל אם יוכל לתפוס טרמפ מקלגרי לרג'יינה במכונית שלי, במקום שכולנו נידחס לואן. הוא עמד ללכת ליפן בקרוב, וחשב שיהיה נחמד אם נביא את ג'ולי ואת מישל. ב-1600 הקילומטרים הללו כולנו התקרבנו קצת יותר. מישל הוציאה מטום עליזות שלא ראיתי מעולם.
כשירדנו מאחורי הבניין ברג'יינה, טום התכופף והתחבא מתחת למעילים שלנו כדי שהמעריצים לא יתפסו אותנו ביחד. עמד להגיע קהל גדול כדי לראות אותי נוקם בו על שעלה לי בחגורה שלי. זה היה קרב הסולם הראשון. את הקונספט יזם דן קרופאט (לא פיליפ לאפון), חניך דברן של סטו בעל מראה של רוברט רדפורד. הוא וטור קאמאטה, מתאבק עגלגל שנולד בהוואי להורים מקסיקניים וסיניים, מילאו בקיץ 1975 את הביתן בקרב הסולם הראשון. הסטוריליין ביני ובין דיינמייט כלל 5,000 דולר ש-JR סיכן שיהיו תלויים מעל הזירה בשק. מי שיטפס קודם על הסולם ויקח את הכסף ינצח. כשהפעמון צילצל, דיינמייט ואני נלחמנו באלימות עד לרצפה. זרקתי את ראשו לתוך כיסא ברזל, ולמרות שהגן על עצמו בידיו, הוא פגע בכיסא יותר חזק ממה שחשבתי. ראשו קפץ בחזרה. ניסיתי להסתובב, אבל הראשים שלנו התנגשו והחלק האחורי של ראשו של טום נפתח, תוך כדי שפניי נשברו. ידעתי שזה היה רע כי הצלחתי להעביר את הזרת שלי בחור שנפער בצד האף שלי! סחבתי אותו בשיערו, זרקתי אותו אל הזירה וגרמתי לו לרדת לברכיו עם המכות שלי. הוא התנהג כמו בקרב אמיתי, צועק מכאבים. תמיד נתתי מכות אמינות, אך טום מכר אותם בצורה אמינה ביותר. כשמשכתי אותו מהרצפה, שאלתי את טום כמה רע המצב של אפי. "או, זין, זה רע!". חבל על הבטחתי לאמי המסכנה שלעולם לא אשבור את אפי. העסק מלא בהבטחות שהופרו.
שנינו היינו מכוסים בדם, והקהל המשולהב היה מלא בתשוקה לדם. אני זוכר את טום קופץ גבוה, אוחז בסולם הפלדה הכבד ויורד על הראש שלי. קפאתי. הקהל עצר את נשימתו. טום היה מקצוען כל כך והסולם רק שיפשף את הראש שלי. באופן טבעי מכרתי את זה חזק. טיפסנו על הסולם שוב ושוב ותמיד נפלנו. בסוף, שמתי אותו איפה שרציתי. תיזמנו התנגשות אחת של הסולם כדי לעלף את השופט. עמדתי מעל דיינמייט אבל אז פולי הרביץ לי בגב עם מקל ההליכה הכבד שלו. השופט התעורר כשדיינמייט זחל אל הסולם. הרעש מהקהל קרע את האוזניים שלנו. טום טיפס לשם, אצבעותיו ממששות את השק, ואז נתתי לו דרופקיק מושלם, כמו שביקש ממני. "רק תיגע קצת בסולם באצבעות שלך, אני אדע מה לעשות משם". הסולם נפל ודיינמייט קפץ בתזמון מושלם, נפל על החבל וישר על פולי. העמדתי את הסולם וטיפסתי באיטיות אל הכסף, תוהה למה עשיתי את כל זה עבור 50 דולר. בכל שלב שמעתי את הפרצופים המטושטשים ההם, כל אחד מהם צורח ומאמין בי, והבנתי למה. כשדם נזל מאפי, הורדתי את השק והגג עף מהבניין. לא שמעתי כלום חוץ מפעימות ליבי. אנשים שואלים אותי מה היה הקרב הכי טוב שלי. זה כנראה תמיד יהיה קרב הסולם ברג'יינה, ססקצ'וואן ב-1981.
טום ואני קיבלנו תפרים בבית החולים הסמוך. אז נסענו הביתה עם רדיו חלש כדי שג'ולי ומישל יוכלו לישון במושב האחורי. כל הזמן הסתכלתי על עצמי במראה האחורית. השחור מסביב לעיניי נהיה גדול ואפל יותר. טום ואני החלפנו מבטים שקטים וידענו שהיה לנו את הקרב הכי טוב שלנו. זה מזכיר לי ציטוט של ז'ורז' בראק: "האומנות היא פצע שהופך לאור". עבורי זה היופי בהיאבקות מקצועית. כשלקחתי את הצ'ק השבועי שלי מאמא למחרת היום, החבאתי את פניי והסתרתי אותם עם כובע מצחייה. אבל היא בכתה: "או, מותק, לא האף שלך!". רק יכולתי לחבק אותה ולהבטיח לה שיהיה בסדר. הפרומוטר מניו זילנד סטיב ריקארד ראה קלטת של הקרב שלי מהוואי בדצמבר, ודיבר עליי עם ליאו. ליאו חשב שזה יהיה טוב עבורי ללכת לשם, ואמר שיוכל להביא לי 1,000 דולר מובטחים לשבוע, עם תשלומי נסיעות. הוא אמר שאשאר כל הזמן באותו מלון בוולינגטון ושהנסיעה הכי ארוכה לארינה הייתה לו יותר מכמה שעות. חלק ממני רצה להביא את ג'ולי הרחק מקלגרי אל מקום בו נוכל לבלות יותר זמן ביחד וחשבתי שניו זילנד תהיה טובה. ביקשתי מליאו להתקשר לריקארד בשמי, ואז הבאתי לג'ולי את הכרטיס שלה: היא תגיע שבועיים אחריי, מה שיתן לי מספיק זמן לסדר את העניינים שם ולמצוא דירה קטנה עבורנו. הייתי צריך להיות שם חצי שנה. בלילה לפני שעזבתי, שכבנו ביחד במיטה והיא נישקה את התפרים על אפי הנפוח. לעיניי היה גוון שחור, סגול וצהוב. דם יבש נספג על התחבושת שהייתה על המצח שלי מהבלייד של הלילה. חלמתי שאולי ג'ולי ואני אולי לא נחזור מניו זילנד.
בחדר ההלבשה בוולינגטון, אחרי טיסה של 21 שעות, פגשתי את סטיב ריקארד: איש נמוך בגיל העמידה עם שיער אפור-כתום מתולתל. "אני יודע שאתה עייף," הוא אמר. "אבל אני צריך לראות כמה אתה טוב, חבר, עכשיו, לפני שאקליט את התוכנית". הוא אמר שאתאבק מולו עד לתיקו של שעה בחצי מיין איבנט של הערב. כמו אבי, הוא אהב לבדוק את הכשרונות במו ידיו. בסוף הקרב, ריקארד הקורן חיבק אותי ובירך אותי. הוא אמר לי שאהיה הפייס הראשי והתוכניות יבנו סביבי. ריקארד היה הפרומוטר היחיד שראה בי משהו ברגע שהסתכל עליי לראשונה, ובאופן מוזר, הוא הפרומוטר היחיד שעזבתי אותו אי פעם. לאחר שבוע, הבנתי מה ליאו אמר: למרות שהנסיעות בין המקומות לא היו יותר משעתיים, לא היה מקום שאליו אוכל לחזור כל לילה ולהיות עם ג'ולי. התקשרתי אליה ואמרתי לה לשכוח מכך: אני חייב להיות שם חצי שנה, אבל אין טעם שהיא בכלל תטוס לשם. "פשוט תישארי בבית," אמרתי לה, והקשבתי לדממה. היא בכלל תהיה שם כשאחזור? ומי יאשים אותה אם לא? כעבור שבוע, סיבוב ההופעות הגיע לאוקלנד. עצרתי ליד ילד יווני עם שיער סבוך בשם קון, שהתאבק בארגון, וביקשתי ממנו להסיע אותי לנמל התעופה. הוא היסס וחשב שיפוטר, אבל נסענו לשם והצלחתי לברוח בדיוק כשדלת המטוס נסגרה. לא רציתי לפגוע בסטיב, אבל החלטתי לשים את אהבתי לג'ולי לפניו. השארתי לו את הצ'ק עבור השבועיים שעשיתי שם וקיוויתי שיבין. צילצלתי בפעמון הכניסה שלי. כשג'ולי פתחה את הדלת, היא חייכה את החיוך הגדול ביותר שאי פעם ראיתי וחיבקה אותי כאילו לא תעזוב אותי לעולם. למחרת היום הגעתי לביתן כדי להגיד שלום. לכל מי ששאל, פשוט אמרתי שהדברים לא הלכו טוב מספיק עבורי שם. סמית' הופיע בחדר ההלבשה עם צ'ארלי ביופונג- הבחור המסכן התאבק מול דיינמייט לפני כמה שבועות וטום בעט לו בראש ושבר לו את הלסת. הלסת שלו נתפרה והוא היה על הספסל לבינתיים. הוא סחב בובה מוזרה איתו- מחטים היו תקועים בעיניים שלה, והיו לה קצת שיערות, ביגוד וניירות דבק עליה- כולם היו של דיינמייט, הסתבר. צ'ארלי שם חוט חשמל כתום מסביב לרגליים שלה ושם סיכת ביטחון על ברך אחת. הוא הסביר לי שזאת בובת וודו, ושהוא מקלל את טום שישבור את הברך שלו. למחרת הבוקר, טום התקשר מיפן וחיפש את מישל, והופתע לשמוע את קולי. "למה חזרת מהר כל כך?". אמרתי לו שזה היה סיפור ארוך ושאלתי איך הולך לו ביפן. יכולתי לשמוע שכאב לו בטלפון כי התברר שהוא נפצע בברכו השנייה בלילה לפני כן. החלטתי לא לספר לו על בובת הוודו של צ'ארלי ביופונג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה