הגיע הזמן שבו ג'ולי הייתה צריכה לפגוש את משפחתי-
עניין גדול עבור כולם כיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהבאתי חברה רצינית
לארוחת ערב של יום ראשון בבית הארט, במיוחד חברה שעכשיו גרה איתי. אחרי שישה
שבועות ביפן הייתי מורעב, וכאילו כדי לענות לתפילותיי, סטו בישל צלעות. אמי הייתה
במטבח, לבושה במשקפיים שלה ובנעלי בית ורודות ומצחיקות, ושמלת כותנה אדומה שקושטה
בתותים קטנים. בשמלה היו כיסים גדולים, ואחד מהם הכיל עיפרון שטוח גדול שהיא תמיד
שמרה בכיס כדי לרשום הודעות (הטלפונים אף פעם לא הפסיקו לצלצל בבית משפחת הארט).
אמא בירכה אותי בחיבוק גדול: "או, מותק!". אז היא הזהירה את ג'ולי
"זהירות מהחתולים, הם בכל מקום". סטו רכן אל התנור ועשה כמה נגיעות
אחרונות בצלי הענק. הוא ניגב את ידיו בסינר ואז הגיע כדי להגיד שלום. יכולתי לראות
שהוא התבונן בה בהערכה. וצחקתי בתוכי, מדמיין מה ג'ולי חשבה על סטו שלבש חולצה
בצבע כתום בהיר עם כיתוב "מאווי וואווי" (סוג של מריחואנה מהוואי) מעל
קנאביס ענק. הוא לבש את החולצה הזאת כל יום ראשון במשך שנה כי היא הייתה גדולה
והיה נוח מאוד לבשל בה, ולא היה לו מושג מה הצמח היה או מה אמר המשפט. כשמישהו
הסביר לו סופסוף, הוא מעולם לא לבש שוב את החולצה.
הראתי לג'ולי את הבית לפני ארוחת הערב, ואמא השתרכה
מאחורינו, והתחננה בפניי שלא אראה בפניה את אחד מהחדרים המבולגנים. היו שטיחים
גדולים וספות כבדות מעור בצבע חום בסלון, וגבוה בקירות היו דיוקנאות בצבע שחור-לבן
של כל אחד מילדי משפחת הארט שצוירו כשהילד הפך לבן 5 וחצי. מצוחצחים ובעלי אפים
מבריקים, חמשת הילדים הבוגרים ביותר (סמית', ברוס, קית', וויין ודין) היו תלויים
מעל האח. בקיר אחר היו תלויות אלי וג'ורג'יה. הייתי הילד היחיד שהיה לבדו על קיר
קטן, תמונה של תמימות טהורה בחולצה מפוספסת וחיוך חמוד. בקיר משמאלי היו אליסון
ורוס, ולמטה היו דיאנה ואואן. לקחתי את הית'קליף במעלה המדרגות והראיתי לג'ולי את
מה שהיה חדר השינה של הבנים. ליד, המשרד של אמא שלי היה מלא בערימות של דפים, ספרי
טלפונים, שני הטלפונים השחורים, מכונת כתיבה ומגירות מלאות בתמונות של מתאבקים
שנאספו במשך ארבעים שנה. אז ירדנו במדרגות הפלדה הכבדות אל המרתף, ואל הצינוק, שבו
משקולות עם המילה "הארט" חקוקות עליהן נערמו ליד הקירות. כשג'ולי שאלה
אותי למה היו חורים בתקרה, אמרתי "אם רק החדר הזה יכול היה לדבר... לא, אם
הוא רק יכול היה לצרוח...". התיישבנו בשולחן האוכל, אמי ואבי התיישבו בקצוות
מנוגדים, כשכל האחים שהיו בעיר, יחד עם בני זוגם, התאספו בשני הצדדים. הצלי נראה
מושלם, היו קערות של מחית תפו"א עם פטרוזיליה, שעועית טרייה וסלט. הסלט עבר
בשולחן קודם, אבל ויתרתי עליו והלכתי על הבשר. ג'ולי עשתה כמוני. אלי ירתה עליה
"אז את יותר מדי פאקינג יוקרתית כדי לאכול את הסלט המזויין?". ג'ולי לא
ידעה מה להגיד, ואלי לא ידעה מתי לסתום. נעמדתי בפתאומיות ואמרתי "אנחנו
הולכים מפה". כשג'ולי הלכה איתי אל המכונית, ג'ורג'יה רצה מאחורינו והתחננה
בפנינו שנישאר, ואז עמדה מלפני המכונית כדי שאני לא אסע. אחרי כמה דקות נרגעתי,
ושלושתנו חזרנו פנימה, התיישבנו ואכלנו את מה שנשאר. אמי התנצלה בפני ג'ולי:
"טוב, עכשיו פגשת את אלי".
כשהייתי ביפן, השארתי את האחריות על הבוקינג אצל
ברוס. נתתי לו את המחברת הכתומה שלי עם כל הסיומות, ורציתי לעזור לו בכל דרך
שיכולתי. ברוס לא הרגיש שהיה לו מספיק זמן, או רוסטר, כדי להראות מה הוא יכול
לעשות כבוקר במשך שישה שבועות, אז הצעתי לתת לו להמשיך להריץ את הדברים, אפילו
שסטו רמז לי שהוא רצה שאהיה אחראי. הוא רק רמז כיוון שבנוגע לילדיו, ברגע שגדלו,
סטו לא אמר לנו במפורש מה רצה שיקרה. אבל סטו לא התלהב מהדרך שבה ברוס הריץ את
המופע, כיוון שברוס לא היה הבחור הכי מאורגן ולא קיבל ביקורת בצורה טובה. אבל היה
לו דמיון מאוד מפותח, וכמה מהרעיונות שלו עבדו טוב. לדוגמא, אחי היה הראשון שהשתמש
בשירי כניסה בקרבות הראשיים, ובחר ב"Heartach
Tonight"
של האיגלס עבורו, עבור קית' ועבורי. קית', רוס ואני עמדנו מאחוריו וקיווינו שיפתיע
אותנו. חלק ממני קיווה שינהל את הדברים טוב כדי שאוכל להתפנות לעבוד במקום אחר
ואצליח בעצמי. הרוסטר באותו קיץ לא נתן לברוס הרבה חומר לעבוד איתו, לפחות עד
שהטריטוריה באזורים הימיים נסגרה בסוף אוגוסט. קית' עבד רק במופעים של שישי ושבת,
כיוון שהתחיל לעבוד במחלקת כיבוי האש של קלגרי בינואר 1981. מכיוון שגם דיינמייט
עבר ניתוח בברך, ברוס לבש את חגורת הג'וניורים העולמית, ואני עדיין החזקתי בתואר
הצפון אמריקני בלי אנשים לעבוד איתם. הרעיון של ברוס שהיה אמור לסחוב את הטריטוריה
היה לקרוא לשופט ההילי שלנו, סנדי סקוט, בשם אלכסנדר, ולהפוך אותו לאפילו יותר
היל. בכל לילה אלכסנדר החזיק את ברוס בשיערו בזמן ש-JR וכל שאר ההילים פוצצו אותו
מכות חמש על אחד. ברוס בסופו של דבר ביצע קאמבק וניקה את הזירה. סטו היה תקוע בצד
הזירה וחרק בשיניו. לא הייתה לו תשובה עבור המעריצים הזועמים שלא הבינו למה הוא
נותן לשופט לעשות את זה לבנו. אני יכול להשוות את זה רק לבן קרטרייט מבוננזה עומד
בשלווה בזמן שמכסחים את ליטל ג'ו. זה היה לא פחות מוזר מזה שאני וקית' עמדנו, חסרי
תועלת, על צד הזירה וראינו את ברוס מבריח במו ידיו את צבא ההילים. לשופט היה את כל
ההיט, והתגובה הכי טובה בכל לילה באה כשברוס בקושי הצליח לרסן את עצמו כשאלכסנדר
נגע לו בחזה.
כל שבוע הגיעו שיחות שבישרו לאמא שלי שהארגון הפסיד
5,000 דולר, והיא שוב הוטרדה מהמחשבה שההון המשפחתי שלנו ידרדר לבור ללא תחתית.
היו כמה מקרים שבהם היא התחננה בפני סטו שיצא מהביזנס, כיוון שהרווחנו מספיק כדי
לחיות בנוחות. סטו הזכיר לה בחומרה עיקשת "כל הילדים, אפילו אלי וג'ים, עובדים
בביזנס. איך אני יכול להתקפל?". אחרי שסיימה להתווכח, היא הלכה למיטה ושתתה,
ואז למחרת היום התחילה שוב את הכל. האמת הייתה שאמי צדקה. סטו נהיה הכרטיסן של
רכבת צעצוע גדולה, קטר דוהר שבו בניו הסיקו את התנור. ועדיין, אלו היו החיים
היחידים שאבי הכיר, והוא אהב אותם, ורצה את כל בניו על הרכבת, אפילו בסיכון של
להפסיד את הכל. אבל הכסף שהרוויח ממכירת החוף והשטח מסביב לבית שילם ביוקר מהמסע
ובמוקדם או במאוחר נתפרק. סטו טען שקנה את האדמה מלכתחילה בכסף שהרוויח מרסלינג,
ותמיד טען שהדברים יתהפכו וכשהם יתהפכו, יהיה מספיק לכולם. הפיתרון היה להציל את
העסק, בעזרת כל הילדים. הייתי עמוק ברסלינג כמו החתכים על המצח שלי. עבדתי בסדרת
קרבות אלימה עם דוק מאיירס, ועשיתי את המיטב כדי לסחוב את הטריטוריה עד שכישרונות
חדשים יגיעו.
הדבר האחר היחיד שעבד היה הסיפור בין ברוס ואלכסנדר
סקוט. רציתי לעשות יותר עבור אבי אבל רק ראיתי שחורות. לא עזר שבעצירה אחת ליד
ביתי המכוער שבה הוצאתי את התיק שלי מהואן בבוקר אחד באוגוסט, ראיתי את השרידים
המרותשים של המחברת הכתומה שלי מפוזרים על כל הרצפה, מכוסים בעצמות עוף ובאשפה.
דפים עפו ממש ממולי. ג'ולי ואני היינו בקשר עמוק מאוד, אבל לפעמים היא כעסה עליי.
חשבתי שזה בגלל שעזבתי לכל כך הרבה זמן, אז הצעתי שאחותה הקטנה תעבור אל הבית שלנו
כדי לארח לה לחברה. מישל קיבלה עבודה כמלצרית בפונדק במרחק קטן, אבל ג'ולי לא מצאה
עבודה, דבר שיכול היה להוציא אותה מהבית ולגרום לה להרגיש פחות בודדה כשהלכתי.
באוקטובר סיימתי ריצה של חמישה שבועות עם דוק מאיירס, שעזרה מאוד. צפיתי מהדלתות
האחוריות כשברוס הגן על אליפות הג'וניורים העולמית שלו מול דיינמייט שחזר מניתוח
ברך. בסוף, אלכסנדר סקוט ספר מהר ועלה לברוס בתואר. ברוס זעם כל כך עד שסופסוף השתגע
ותקף את אלכסנדר. הביתן רעד מתגובת הקהל, ואלכסנדר השעה את ברוס ללא הגבלה. אפילו
אד וויילן כמעט התפרץ וכמעט הרביץ לסקוט במהלך הריאיונות שלהם. לבסוף, בליל כל
הקדושים, חדר ההלבשה נטען מחדש בפנים רעננות. דיוויד שולץ חייך כשלחץ את ידי. הוא
היה בגובה מטר תשעים, עם אפרו בלונדיני מתולתל וזקן עז, פלג גוף עליון רזה ורגליים
גדולות ועבות. הוא נראה זועם, אבל המבטא מטנסי שלו נשמע רגוע. "נחמד לפגוש
אותך, בריט. אני דייב, אבל אתה יכול לקרוא לי דוקטור. דוקטור די". לפי ליאו,
שולץ היה טופ היל שיכול היה לעבוד ולדבר. למשך קצת זמן שולץ הצליח לשאת את זה שהיה
במושב האחורי לעומת שופט הילי שלא יכול היה להתאבק, כל עוד קיבל את מה שהובטח לו.
ואז הוא יקבל קרבות עבור התואר הצפון אמריקני שלי.
עבדתי בקרב הראשון שלי מול "איירון" מייק
שארפ. התעסקתי עם כמה מתאבקים קשים בתקופתי, אבל מייק היה הסטיפי ביותר. כמובן,
הוא היה בגובה מטר תשעים ושקל 136 קילו, אז לא יכולתי לעשות הרבה בנוגע לכך. כשהוא
עבר לעבוד עם ג'ים, הוקל לי. JR ואיירון מייק עשו אנגל בו איתגרו את ג'ים למבחן כוח, עם סט
משקולות שנראו כבדות אבל למעשה היו עיגולי שבבים בעובי ארבעה סנטימטר עטופים
בגומי. כשהם העמידו פנים שהם מתקשים בהרמת המשקולות, ג'ים תמיד ניצח ו-JR תמיד נזף במייק. בסוף,
כשג'ים הניף את המשקולת מעל ראשו, מייק תקף אותו באלימות, והוריד אותו אל המזרן כך
שהמשקולת הצמידה אותו. אז הוא הרביץ לו בכמה מכות אמה שהיו ממש סטיפיות- עכשיו היה
תורו של ג'ים לגלות שלא כיף עם מייק. כמה פייסים באו לעזור, ואיירון מייק ו-JR ברחו מהזירה. הביאו אלונקה
וג'ים הוצא עליה. אני עדיין צוחק כשאני חושב על איך שסדרן צנום אחד הניף את ערימת
המשקולות המזוייפות כמו מגשי פיצה והלך איתם בקלילות לחדר ההלבשה. הוא נראה כמו
הבחור החזק ביותר בעולם, אבל אף אחד בכלל לא שם לב. באותו לילה, קאז הגיע להגיד
שלום. הוא אמר לי שאחיו עמד לתרום לו כליה כדי שיוכל לעבור את ההשתלה. הוא ביקש ממני
לשים עין על JR עבורו ואמר שיתקשר ברגע שיוכל לעבוד שוב. לחצנו ידיים. אמרתי לו
"תטפל בעצמך, קאז. תמיד יהיה לך מקום פה". "אני יודע". באותו
לילה הבנייה בין ברוס וסקוט כמעט הושלמה. ברוס הטיס את החבר העורך דין שלו מונקובר
ונתן לו את השם המומצא טיירון מקבת' כדי שיוכל לשחק את נשיא ה-NWA. מקבת' ישב בקהל וחיכה לרגע
הנכון כדי לפעול. סקוט נגע לברוס בחזה, ועיצבן אותו בכל דרך אפשרית. ברוס ריסן את
עצמו, והיה תקוע בין הפטיש לסדן. הקהל היה קרוב באופן מסוכן לרתיחה כשמקבת' פתאום
טיפס אל הזירה ולא רק נזף בסקוט אלא גם ביטל את ההשעיה של ברוס וציווה שהם יפגשו
בקרב טינה ביום שישי הבא. הביתן השתגע!
יומיים לפני חג המולד, עשיתי הדפס משי לכמה חולצות
כדי לתת אותן במתנה. בחזית הייתה תמונה של בית הארט עם כיתוב "ביחד נעמוד,
בנפרד ניפול". אז הלכתי לקניון וקניתי לג'ולי טבעת הבטחה. לא הייתי בטוח אם
הבטחתי לפרוש מרסלינג, להישאר בבית, להתחתן איתה או כל שלושת הדברים. ג'ולי לא
הייתה שמחה יותר מכאשר נתתי לה את הטבעת בבוקר חג המולד. אז כולנו נסענו אל סטו
עבור ארוחת תרנגול הודו. העולם השתנה והפך לקר יותר, אפל יותר, כשהניצים אכלו את
היונים. ג'ון לנון נורה, רונלד רייגן הושבע כנשיא הארבעים של ארה"ב, הפאנק
הפך לניו ווייב וגם המשפחה השתנתה. אלי החזיקה את ילדה הראשון, תינוקת יפהפייה בת
חודש עם עיניים חומות וגדולות בשם ג'ני. דין חזר מאחד מטיוליו להוואי. הוא נראה
שונה, מנותק ומנוכר, אבל לא שמנו ממש לב לכך. קית' התחיל לעבוד במכבי האש, רוס
עדיין עבד במשרד, וויין שפט. דיאנה ואואן גדלו. סמית' חלם לקדם מתאבק שחור
מאנטיגואה בשם צ'ארלי ביופונג להיות כוכב גדול בסטמפיד. תוכנית הטלוויזיה שלנו שודרה
שם וסמית' רצה להקים שם ארגון. אנטיגואה הייתה ענייה וצ'ארלי המסכן בקושי יכול היה
ללכת וללעוס מסטיק בבת אחת. אבל בכללי ההארטים היו שמחים מאוד באותה השנה, ואמי
ואבי חייכו בגאווה. ברוס פחד מהקרב שלו מול אלכסנדר סקוט ביום הקופסאות, ובארוחת
חג המולד רוס הסביר איך זה היה הגיוני מנקודת מבט עסקית שסקוט יצא אובר איכשהו.
היריבות הייתה פשוט לוהטת מדי כדי לא לנצל, ויכולנו להביא אותם בקלות למופע גדול
נוסף לאחר מכן, שבו ברוס יצא אובר. ברוס התנגד בעקשנות, אבל בסופו של דבר שיכנעו
אותו. הבעיה הייתה שיהיה קשה לכסות את חוסר היכולת בהיאבקות של אלכסנדר. ולמרות
זאת, אחרי שנה של בנייה, אלפי מעריצים היו צריכים לעזוב כלעומת שבאו מהביתן המלא
ביום הקופסאות הקר.
ברוס נתן לסנדי- סליחה- אלכסנדר, להתפרע ככל
יכולתו, כולל להרביץ לו באגרופן. ברוס דימם וסירב להיכנע כשהחזיר מלחמה. אז JR הסיח את דעתו של השופט, מה
שהרשה לאלכסנדר לבעוט לברוס במפשעה ולנצח אותו. המעריצים היו המומים. יכולתי
להרגיש את הזעם מתפשט באוויר, והיה לנו מזל שהצלחנו להוציא את אלכסנדר מהזירה, שלא
לדבר מהבניין. היה לוהט, וכולנו התגאנו בברוס שעשה את זה. "בריט הארט, יא
חתיכת פרחח! אתה כלב. כל המשפחה שלך כלבים, אני הולך על כל המשפחה שלך,
אחד-שניים-שלושה בכל פעם. אני קורא לך בשמות, ילד, אבל אתה פשוט יושב שם ומתחבא.
אני המתאבק הכי טוב שאי פעם דרך על פני כדור הארץ, ואמשיך ללכת עד שאלך
עליך!". זה היה דיוויד שולץ קורא לי. שולץ היה בדיוק מה שהטריטוריה הייתה
צריכה. היה לו מראה שרמז שאסור לעצבן אותו. לא כמו רוב המתאבקים הדרומיים, עבודתו
הייתה ריאליסטית. אבל הנכס הכי גדול שלו היה היכולת שלו לדבר. בלי שום טעויות, הוא
עיצבן את המעריצים: "תקשיב לי כאן, מר וויילן, אני החלום של כל אישה. אני
הגבר של טנסי, מותק!". ישבתי בכיסא בחדר ההלבשה והצעתי להוציא את ד"ר די
אובר בכל דרך שרצה. "אתה צריך להשאיר אותי שוכב שם," אמרתי. אבל הוא
הניד בראשו: "בריט, לא אקבל שום היט אם אעשה זאת. אני מקבל את ההיט שלי בכך
שאני בקושי נשאר בחיים, מחזיק מעמד בקושי. כולם בבניין ידעו שכיסחת לי את הצורה.
אז אדפוק אותך. ככה אקבל היט".
זה היה שיעור פשוט בפסיכולוגיית זירה. ברוס ואני
עבדנו עם שולץ ועם דיינמייט ב-16 בינואר 1981, כשאלכסנדר סקוט שפט. הקרב כלל את
ברוס נלחם באופן נואש רק כדי שסקוט יחזיק את זרועותיו כשדיינמייט מרביץ לו שוב. זה
היה יותר ממביך עבורי לעמוד חסר תועלת בפינה בזמן שברוס נרצח בפינה ההילית. ברוס
בסוף הצליח להכניס אותי, אבל לא לפני שביצע קאמבק משלו. עשיתי את מה שיכולתי,
וביחד דחפנו את דיינמייט על סקוט. הביתן התפוצץ. שולץ ודיינמייט ירדו אל המזרן,
מוכרים, אבל אלכסנדר כבר צרח כשאני וברוס נתנו לו דרופקיק לעוד פופ ענק. JR זרק אל שולץ את מקל ההליכה
העבה שלו ושולץ הכה אותי ואת ברוס. יכולתי לראות ששנא את זה שנאלץ לזרוק את המקל
לאלכסנדר, אבל הוא עשה את מה שהיה חייב לעשות. אלכסנדר הרביץ לברוס בחזה. קית' בא
וסטו אחריו, אבל מיד התגברו על כל ההארטים. זה היה מספיק עבור המעריצים השרופים,
שצפו בילדי משפחת הארט מאז שהיינו ילדים: הם רצו אל הזירה אחד אחרי השני. פתאום
הכל נהיה מאוד אמיתי. דיינמייט הכה מעריץ אחד בעין ונבח עליו כמו פיטבול. שולץ היה
מלא באגרופים, ולקח את המקל מסקוט המפוחד והתחיל להרביץ למעריצים בראש איתו עד
שנשבר לחצי. ההארטים הבריחו את ההילים, המאבטחים הגנו על אלכסנדר, ודיינמייט
וד"ר די נעמדו גב אל גב והשתמשו במה שנשאר מהמקל כדי להבריח את האספסוף!
כשנכנסתי לחדר ההלבשה, סנדי היה חיוור כמו רוח רפאים ושולץ המעוצבן אמר לסטו שאם
ברוס ירביץ לו בראש עוד פעם אחת, הוא יקרע לו את הצורה. היה לוהט בתוך ומחוץ
לזירה! הרגשתי רע על הפגיעה במעריצים, אבל ההילים רק הגנו על עצמם.
חלק ב' כבר מגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה