אספו את קית' ואותי בנמל התעופה של נאריטה באוטובוס
כחול שעליו הוטבע ראש של אריה- הלוגו של ניו ג'פאן פרו רסלינג. על האוטובוס ראינו
את טייגר ג'יט סינג', מתאבק הודי עם עיניים מאיימות, זקן מדובלל וטורבן. הוא סחב
איתו חרב. קית' ואני גם פגשנו מתאבק שחור מניו יורק שנקרא "באד ניוז"
אלן קואג'. הוא זכה במדליית ארד בג'ודו באולימפיאדה במונטריאול ב-1976, אבל התפרסם
בעיקר על כך שעצר את האוטובוס של ניו ג'פאן לאחר שאנדרה הענק אמר אמירה גזענית
ואיתגר את אנדרה. הענק הסתכל מהחלון ולא זז. באד ניוז התאמן ביפן ועבד רק שם. הוא
לא ידע היאבקות בסגנון אמריקני, אבל אי אפשר היה להכחיש שאפילו בגיל 45 הוא היה
מכונת לחימה רזה ומרושעת. נסענו במשך שעה בחום המתיש והבסוף הגענו למלון קיאו
פלאזה. הלובי היה מלא בכתבים ובמעריצים מתבגרים, רובם גברים, שנראו מפוחדים
מהגייג'ינים (מתאבקים שאינם ממוצא יפני). אבל הם הצליחו לקוד ולבקש בנימוס תצלומים
וחתימות על שלטים מקרטון לבן. חדרי היה בקומה השלושים ושניים והיה בו נוף ענק של
מחוז שינג'וקו, המרכז העסקי והבידורי המשגשג של טוקיו. הוצאתי תמונה של ג'ולי
מהארנק שלי. היא גם נתנה לי בובת פנתר ורוד ספוגה בבושם שלה. לא הרגשתי מוזר כשבכל
הזדמנות דחפתי אותה לפניי. המופע הראשון היה צריך להיות משודר בשידור חי בכל
המדינה. כשהגענו למקום, שהיה ממוקם הרבה קומות מעל חנות, ההמונים עטו כדי לראות
אותנו.
פתאום טייגר ג'יט ובאד ניוז רצו אל המעריצים
והכתבים. טייגר ג'יט ריסק את החלק השטוח של החרב שלו על אנשים ובאד ניוז הוריד כל
אחד וכל דבר שעמד בדרכו. אף אחד לא נפגע, אבל כמה מצלמות התהפכו וכמה כתבים היו
צריכים לחפש את המשקפיים השבורים שלהם. הייתה לי תחושה שזה לא היה מקרה מיוחד,
ושהכתבים אהבו את תפקידם בדרמה כיוון שזה יהיה סיפור טוב. למרות שמעט מהמתאבקים
היפניים שפגשתי הבינו אנגלית, כולם הבינו את המונחים באנגלית עבור מהלכים וספוטים,
וכולם זיהו דרופקיק או סאנסט פליפ באנגלית. אם עבדו עם מתאבקים מקסיקניים, הם יכלו
גם בספרדית. פיטר טאקאהאשי, השופט היפני שהיה אחראי על הזרים, היה גוץ שמנמן עם
פני דג וראש שטוח. הוא התרפס בפני השמות הגדולים כמו טייגר ג'יט ובאד ניוז, אבל
השאר עיצבנו אותו. הרגשתי שנאה ברורה כלפיי, או אולי כלפיי כל המתאבקים
הצפון-אמריקאיים הלבנים מאחורי עיניו, כשלקח אותי לפגוש את יריבי, מתאבק נמוך
בגובה מטר שישים עם רגליים עבות בשם הושינו. אפילו שיצאתי אובר, הושינו נראה
ידידותי. טאקאהאשי אמר לי לצאת היל כמה שאפשר. לפני הקרב הראשון, קבוצת בנות
צעירות בקימונו טיפסו אל הזירה ונתנו לנו פרחים. פיטר ציווה עליי לרוץ, לקרוע את
הפרחים ולהבריח את הבנות מהזירה. עשיתי זאת ונפלתי לתוכנית יפנית לעייף אותי לפני
שהקרב בכלל התחיל. הסתכלתי על הקהל שישב שם בדממה. קהל קשה, חשבתי. גיליתי מהר מה
היו המתאבקים היפניים: אם נתת להם אצבע, הם לקחו את כל היד. הושינו לא מכר כלום עבורי,
וגם לא שיתף איתי פעולה.
הקהל בקושי נשמע חוץ משיעול או צעקה ממושב רחוק פה
ושם. יכולתי לשמוע את הפרשנים מדברים מהר מהשולחן הארוך לפניי. בסוף חשבתי שאני
הולך למות כשנאבקתי לשים את הושינו בפיילדרייבר שלי. הייתי הראשון מני הרבה שעירים
לעזאזל באותו לילה. מלבד באד ניוז, שאר הזרים לא קיבלו משהו יותר טוב ממני. ידעתי
שאלו יהיו שישה שבועות ארוכים. היריבות בין שני הארגונים הגדולים ביפן- ניו ג'פאן
של אנטוניו אינוקי ואול ג'פאן של ג'ייאנט באבה- הייתה קשה. הם תיזמנו את התוכניות
והמופעים שלהם כדי להילחם אחד בשני, וכששני הפרומוטרים היו הפייסים הגדולים, הם
יצרו קשר עם הילים מפלצתיים מסביב לעולם עבור משכורות חסרות תקדים. שניהם נחשבו
לפרומוטרים טובים והגונים. באבה, שהיה בגובה שני מטר, היה וורקר אהוב אך גרוע, אך
מעולם לא פגשתי מתאבק טוב יותר מאנטוניו אינוקי. הוא היה קשוח אמיתי, והמעריצים
והמתאבקים כיבדו אותו ביחד. לקית' היה קל במיין איבנטים שהיו קרבות שלשות מול
מתאבקים יפניים מרכזיים שהבינו איך לעבוד עם יריביהם. אני הייתי צריך להתעסק עם
הצעירים הפחות מנוסים. אוזניהם הגדולות היו כמו תג כבוד והם חשבו שזה יהיה טוב
לביזנס אם ישברו קצת שיניים או יעקמו ברך, במיוחד אם היה מדובר בגאייג'ין כמוני. התחלתי לתפוס את העניין די
מהר. הגעתי לכל קרב כאל תוך חצי שוט, סירבתי למכור, וגרמתי להם להיראות טיפשים
כשזזתי אם אחד עשה דרופקיק גדול. הייתי סטיפי כמה שאפשר. הבעיה הייתה שהצעירים היו
בכושר טוב כי התאמנו כל השנה, כמו חברי צוות ספורט מקצועי. התקשורת כיסתה אפילו את
האימונים שלהם.
באותו שבוע ראשון, מותו של ג'ון וויין היה חדשות
גדולות ביפן. הם הראו המון סרטים שלו בטלוויזיה, וצפיתי בו משתחצן על המסך כשהוא
מדבר יפנית מושלמת. לילה אחד הטלפון ציפצף. זה היה יאני, חבר צעיר של היטו.
"היטו ביקש ממני להראות לך טוקיו," הוא אמר. לקחתי את כובע הבוקרים
השחור שלי בדיוק כשוויין ירה באויבים שלו. יאני היה בסוף שנות ה-20 שלו, איש רזה
עם שיער מסולסל. הוא לבש חליפה בצבע כחול כהה, וקד קידה קטנה כשבירך אותי, ואז פתח
את דלת המאזדה השחורה שלו. ביפן, נראה כאילו נהגו במכוניות קטנטנות וזוהרות
במהירות בפקקים בצד השמאלי של הכביש. הרגשתי כמו אסטרונאוט כשעקפנו משאיות ומוניות
קטנות, שלנהגים שלהן היו מסכות לבנות על פניהם כדי להגן עליהם מפני האדים. עברנו
את הארמון של השליט הירוהיטו, טירת לבנים אפורות יפהפייה עם תעלות מגן, בניגוד
לזוהר שהיה בכל מקום. יאני לקח אותי לבר סושי, בו צפינו בסומו. כשצפינו בזה, התברר
לי שזה יותר מסתם שני בחורים שמנים שמנסים לדחוף אחד את השני מחוץ לעיגול. היה
צריך יותר כישרון ממה שחשבתי. בפעם הראשונה מאז שהגעתי ליפן, ממש נהניתי. הודיתי
ליאני על נדיבותו בכך שנתתי לו את כובע הבוקרים השחור שלי. הגענו צפונה לסאקאדה
ברכבת המהירה כשבאד ניוז הכריז "הנה הר פוג'י!". זה היה מדהים לשמוע
אותו, הוא היה זאב בודד. אני לא חושב שהוא בודד את עצמו בגלל הגזע שלו, למרות שהוא
הבהיר שהגזע שלו היה משהו מאוד חשוב לו. כמה מהמתאבקים שוחחו בתרבותיות לידי.
"שמעתי שיש להם מרחצאות שהגיישות מסבנות אותך בהן ומנקות אותך עם הכוס שלהם.
הן ימצצו לך ויזדיינו איתך מתי שתרצה". מישהו אחר הוסיף שזה היה יקר מאוד. לא
ידענו אם זה היה מתוך ידע אישי.
אחרי שנכנסנו למלון, קית' ואני הלכנו עם היל יפני
בשם וויידה לחנות נודלס. הבעלים היה חבר שלו, וכל השפים והמלצרים ביקשו שנחתום
להם. באקווריום של המסעדה היו צבים גדולים כמו קסדות. כשהבעלים הראה לנו אותם
בגאווה, לא הייתי בטוח מה הוא אמר, אבל הנחתי ששאל אותי מי הכי יפה, אז הצבעתי על
הגדול ביותר. כשישבנו, הצב היפה הובא אל השולחן שלנו, רגליו וראשו בתוך השיריון.
הבעלים הצליח לגרום לצב להוציא את ראשו, ואז, מהיר כברק, טבח תפס את הראש עם
מלקחיים, מתח את הצוואר כמה שיכל וחתך את הגרון שלו. אז הבעלים הטה את היצור ושפך
דם צבים חם אל הכוסות שלנו, הושיט אותם לקית' ואליי ואמר "קמפיי". אמרתי
"לא תודה". הטבחים והבעלים צחקו ואמרו שזה "טוב לזיונים"
כשהרימו את זרועותיהם עם אגרופים קמוצים. קית' הניד בראשו "המקום הזה יעשה
לנו ממש טוב". אבל וויידה חייך, הרים את הכוסית ושתה את הדם בלגימה אחת. באשר
לצב, הם חתכו אותו וטיגנו אותו ממש לפנינו. סירבתי למנה שלי. כשהפכתי לבן 23 ביולי
ביפן, קית' אמר לכולם שזה היה יום הולדתי, אז כל הבחורים חגגו. טייגר ג'יט הכיר
מסעדה במרחק הליכה מהמלון, מקום קטן ונוח. וויידה והשאר הקיפו אותי, מחאו כפיים ושרו
"יום הולדת שמח" ביפנית. טייגר ג'יט הגיש לי נוזל צלול וחמים. זה ירד
בקלות. הסאקי הראשון שלי. הם אמרו לי שזה לא היה חזק כמו בירה אז שתיתי עוד ועוד,
עד שכל מה שראיתי היה רק הפרצופים המסתובבים, הצוחקים, הלבנים, החומים והצהובים של
קית', טייגר ג'יט ושל וויידה. בבוקר, התעוררתי בבגדיי עם הראש דופק. פיטר טאקאהאשי
הכועס עמד מעליי ואמר לי שעיקבתי את כל האוטובוס. חגגנו את יום הולדתי ארבעה לילות
רצופים.
כל לילה היינו בעיר אחרת, לפעמים גדולה, לפעמים קטנה,
אבל תמיד מילאנו את האולם. היפנים שפגשתי באי הראשי נזהרו מצפון אמריקנים. אם
מתאבק ביקש הכוונה, הם הסתובבו וברחו כאילו היה גודזילה. נסענו במעבורת להוקיידו,
האי הצפוני. לא רק שהאנשים היו גדולים יותר שם, הם גם לא פחדו מאיתנו. הצד הזה של
המדינה היה שונה, עם יערות עבותים שהזכירו לי את קנדה. עצרנו בחנות תיירים שמכרו
בה דובים עשויים עץ, שנחשבו בחלק הזה של יפן לחייה קדושה. מעניין מה היו חושבים על
טד האיום. מחוץ לחנות, בהיתי בעיניו העצובות של דוב אסייתי שחור שהיה בתוך כלוב
קטן. לא התייחסו אליו כאל משהו קדוש. גם שמתי לב לעמוד טוטם, והרגשתי הזדהות עם
הפרצוף הכועס בתחתית. הייתי האיש בתחתית המוט ביפן. שמחתי עבור קית' שקיבל קרב על
אליפות העולם מול פוג'ינאמי בסאפורו, אבל כל לילה נאבקתי. לא הבנתי למה היפנים
הצעירים פשוט לא עבדו. התגעגעתי הביתה כל כך עד שכמעט יצאתי מדעתי. לילה אחד הלכתי
עם כל הבחורים למופע זיונים. נערה יפנית יצאה וכשהורידה את בגדיה, היא בחרה איש
צעיר ולחוץ מהקהל. היא השכיבה אותו ומצצה לו, כשהקהל התלהב. האיש הצעיר שרד שם עשר
שניות. הוא ישב עם איש מבוגר, כנראה אביו, שנראה ממש גאה. במיין איבנט, אמריקנית
יפהפייה רקדה עד ששותפה, אמריקני רזה נמוך יותר ממנה, זיין אותה. הדהים אותי לחשוב
מה אנשים יעשו למחייתם. מאז ההאנגאובר שלי ביום הולדתי, פיטר טאקאהאשי תמיד חיפש
תירוץ לצעוק עליי לגבי משהו, אבל למחרת הוא היה ממש כועס. כששאלתי אותו אם אפשר
לבקר באתר הזיכרון בהירושימה, הוא סירב בכעס. באד ניוז אמר לי שאביו של פיטר נהרג
באוקינוואה במלחמת העולם השנייה, אבל לא ידעתי אם זאת הסיבה שבגללה הוא לא חיבב את
הצוות הזר.
על פניה, נראה כאילו הירושימה לא שונה מאוד משאר
יפן, עם חנויות דגים ואולמות למכונות משחק שבהן נשים זקנות ישבו על שרפרפים וניסו
לתפוס אגורות. אבל חשבתי שהמבט האטום על פניהם והקרירות בעיניהם כשראו את המתאבקים
היו משהו בין צער לשנאה. הימים עברו באיטיות. אחרי נסיעות ארוכות באוטובוסים
וברכבות מקצה אחד של יפן לשני, הלכנו לחדר ההלבשה. באד ניוז קרא את הקארד שהודבק
לקיר וסיכם את היריבים: "הוא טוב. הוא חרא". לילה אחד הוא הכריז בפניי
בסתמיות "אתה מול פוג'ינאמי". הוא היה המתאבק היפני האחד שרציתי לעבוד
איתו. טאטסומי פוג'ינאמי היה בנוי היטב, עם מראה טוב של ילד וכישרון ענק. אבל
המופע היה בחוץ, ומזג האוויר היה מעונן, מה שגרם לקהל הקטן הראשון והיחיד בסיבוב
ההופעות. פוג'ינאמי אמר לי "לא אנשים היום. בקלות, אוקיי?". וכך יצאנו
ועשינו קרב קצר ופשוט. האורות הבהירים מעל הזירה משכו חרקים מעופפים וגדולים,
וכשהתאבקנו הרגשתי אותם עוקצים אותי. בנקודה אחת חרק ענק היה מתחתיי ובפאניקה
הטחתי את פוג'ינאמי עליו ומחצתי אותו! עשינו קצת ארמבארס ואחרי 10 דקות הוא הצמיד
אותי. אחר כך חזרנו לטוקיו, עם כמה ימים חופשיים. נמאס לי לצפות באופרות סבון של
סמוראים, שעשועונים מטורפים ותוכניות ילדים אלימות, אז לילה אחד קית' ואני ראינו
סרט אמריקני ואכלנו קנטקי פרייד צ'יקן. ראינו בכל מקום פוסטרים שקידמו את הקרב בין
טייגר ג'יט ואינוקי בארמון הסומו, המקום הכי קדוש להיאבקות ביפן. הפוסטרים היו
הדרך הראשית בה קודמה היאבקות ביפן. לעיתים קרובות משאיות עם סירנה ומוזיקה טיילו ברחובות
ונבחו ברמקול את הקרבות (דימיינתי תעמולת מלחמות באותה דרך). האוטובוסים ומשאיות
הזירה של הארגון תמיד היו נקיים. המופעים היו בזמן ותוכננו כהלכה. והכתבות על היאבקות
בעיתונים היומיים ובמגזינים השבועיים היו תעשייה בפני עצמה.
טייגר ג'יט ואינוקי היו די אמינים ביחד עד הפרט
האחרון, כשהם מערבבים היאבקות ריאליסטית עם זעם ועבודה על המזרן. אינוקי קיבל פירסום
עולמי בגלל הקרב של "מתאבק מול מתאגרף" שלו מול מוחמד עלי ב-1975. עלי
חשב שזה היה וורק, אך אינוקי עשה את זה כשוט. הרעיון חוסל מהר. המוסלמים השחורים
שתמכו בעלי הבהירו שאם אינוקי יניח אצבע על האלוף שלהם, הם יהרגו אותו. אז אינוקי
שכב על גבו במשך 15 דקות ובעט לעלי ביריכיים כדי לא להשתמש בידיו. הטלפון ציפצף.
הייתי נואש לשמוע את קולה של ג'ולי וחיכיתי לשמוע מישהו דובר אנגלית. הלב שלי הלם
כשהשיחה עמדה להתחיל, אך כשג'ולי ענתה ידעתי שמשהו לא היה בסדר. התברר שהחברה של
קית', לזלי, אמרה שכל ההארטים עבדו עליה וחשפה בפניה את הביזנס- דבר שלא עשיתי
בהרבה מילים. והלכתי ליפן כל כך מעט זמן אחרי שג'ולי הגיע לבית עד שלא היה לי זמן
לתת לה להכיר את משפחתי. ג'ולי כעסה והייתה פגועה, לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותה
להישאר. היא אמרה שתלך לפני שאחזור. גמרנו. כעבור שעה הטלפון צילצל שוב. קיוויתי
שזאת תהיה ג'ולי, אבל זה היה יאני. כעבור חמש שעות הייתי שיכור ופסעתי עם יאני,
שחבש את כובע הבוקרים שלי וחייך מאוזן לאוזן, ברחובות טוקיו. שכבתי עירום על מזרן
מנופח, שותה בירה קרה, צופה כשנערה יפנית חמודה מרחה את עצמה בסבון ושטפה אותי עם
הכוס שלה. רציתי הרפתקה, אך עמוק בליבי לא שמתי על זה.
כשהגענו לארמון הסומו, הייתי מדוכא מדי כדי להעריך
את השיא של סיבוב ההופעות, אפילו שהיה קהל גדול וכמה משאיות טלוויזיה חיכו לנו.
מכיוון שהיה צריך ממני משהו, פיטר פתאום היה נחמד עבורי. הוא הסביר שפוג'ינאמי
פינה את תואר הג'וניורים העולמי, ועלה למחלקת המשקל הכבד. הייתי אמור להוציא אובר
כוכב קוריאני עולה, קנגו קימורה, כדי שיהפוך לאלוף החדש. הייתי מאוכזב בגלל שלא
עבדתי עם פוג'ינאמי, אבל החמיא לי שנתנו לי קרב גדול. מר שימה רמז על בונוס אפשרי.
קימורה היה גבוה ונאה, אלביס קוריאני במכנסיים לבנים שידע לעבוד. באשר אליי, אחרי
שישה שבועות של היאבקות קשה, הייתי בכושר כמו שהתאמנתי בצינוק עם היטו וסאקוראדה.
הבנתי כמה הקרב היה חשוב כשפיטר אמר לי לא להבריח את נערות הפרחים מהזירה. מישהו
מכובד קרא ממגילה, והקהל זרק סרטים שהתפזרו בכל הזירה. נתתי לקימורה את כולי.
בסוף, הוא הצמיד אותי עם סופלקס גרמני מושלם, והקהל סופסוף עודד חזק. כשחזרתי לחדר
ההלבשה, קית' טפח על גבי וטייגר ג'יט קרץ אליי "הראת להם". הרגשתי טוב
כי נתתי קרב טוב.
במהלך הערב, המתאבקים היפניים המשיכו להתגנב לחדר
ההלבשה שלנו כדי להודות לנו. אחרי סוף המופע- לטייגר ג'יט ולאינוקי היה קרב ענק-
מתאבק גבוה בשם סאקאגוצ'י בא לחדר ההלבשה כדי לשלם לי- 7,050 דולר אמריקני במזומן
קר. שמחתי על איך שהצלחתי לחיות במשך שישה שבועות רק על 450 דולר לשבוע.
סאקאג'וצ'י בירך אותי, צחק ושם את ידו על פיו. "אתה נלחם קשה, סגנון טוב,
תגיד היי לאבא". מר שימה לא נתן לי בונוס, אבל רמז שאחזור. באוטובוס אחרי
המופע חגגנו את סוב סיבוב ההופעות עם בקבוקי ענק של בירת קירין, והעמדתי פני שמח
כמו כל אחד אחר. הרגשתי בודד בחדרי כשהפנתר הורוד צנח במזוודה שלי. חיכיתי שקית'
יתקשר, אבל כשהטלפון צילצל, זאת הייתה ג'ולי שאמרה לי שהיא מצטערת. בדיוק אחרי
שהיא ניתקה, קית' התקשר: "הרגשת את זה? הייתה רעידת אדמה קטנה". הייתה
לי תחושה שזאת לא תהיה הפעם האחרונה בה ג'ולי תרעיד את עולמי.
בפעם הבאה, פרק באורך בינוני: "או, מותק, לא האף שלך!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה