כשחזרתי הביתה, כולם היו עסוקים בתכנונים של חתונתם
של אלי וג'ים. בית הארט לא נראה הדור יותר מעולם כמו שנראה ביום החתונה שלהם.
השנדלירים היו מצוחצחים וזהרו בבהירות גדולה כל כך עד שכבר בכביש יכולת לראות את
הזוהר שלהם. בחוץ, השלג החביא את השלדות של הקאדילקים. בפנים, בולי עץ התפצפצו להם
באחים, מוזיקאית מתבגרת כיוונה את הגיטרה שלה, שכיר בטוקסידו אירגן את הבר, ועל
שולחן האוכל הוצבו מתאבנים. אואן בידר את כולם, כשהוא היה שרוע על השטיח בסלון, ונתן
להית'קליף החתול להילחם מול אויבו הגדול, בובת קוף. שלושתם עשו מופע טוב, הפכו
ויצאו מהכנעות, כשהזנב של הית'קליף טפח על השטיח כשניסה לחשוב על מהלך נגד. סופסוף
סטו ליווה את אלי במורד המדרגות, והיא נראיתה קורנת. כשהכומר שאל האם היה מישהו
שהתנגד לנישואין, אף אחד מאיתנו לא הפריע: חשבנו שג'ים התאים בדיוק לאלי, כי הוא
היה האיש היחיד שהכרנו עם אישיות נפיצה כמו שלה. אבל שפ, כלב הקולי המזוקן והעיוור
למחצה שלנו, נבח בשיגעון וכולנו צחקנו. אולי הוא ידע משהו שאנחנו לא. בכל התקופה
שהלכתי, העסקים היו במצב נוראי. ארט נלסון מאמרילו עשה את הבוקינג, והמתאבק הכי
משעמם על הפלנטה, זקן שחצן, גדול ואיטי בשם לארי ליין, היה הכוכב הראשי. עבר מעט
זמן והם הוצאו מהטריטוריה ללא גינונים מיותרים. בתום תהליך אלימינציה, שוב נהייתי
הבוקר- קית' וברוס חזרו לבית הספר כדי לקבל תעודות הוראה ויכלו לעבוד רק בסופי
שבוע. החלטתי לקחת כאתגר את הקמת העסק של אבי. וויין ואני עבדנו ביחד בדרכים, ורוס
ואמי הריצו את המשרד. נראה כאילו הלן ממש התחילה לשאת את העול של הביזנס, והיא
נראיתה בדרך כלל במצב רוח טוב כשסיפרתי לה את הסיפורים המצחיקים מהדרכים. כולנו
ידענו מי בא ומי יצא, וישבתי עם רוס וסטו כדי לעשות בוקינג שלושה שבועות מראש.
הרגשנו כאילו אירגנו את הטריטוריה בפעם הראשונה. דיינמייט חזר לקצת זמן. ביפן הוא
גילח את ראשו והפך את גופו לעוד יותר מסותת. הוא נראה כמו פי-ווי הרמן עם שרירים.
הפרחח הבריטי המקורי הסעיר את יפן, אבל הוא לא עמד להיות איתנו להרבה זמן, כיוון
שנקבעו לו עוד כמה סיבובי הופעות ביפן. סטו ממש חיבב את טום, ונתן לו לעבוד ביפן.
טום גמל לו בכך שעבד קשה יותר מכולם בקלגרי. לא יכולתי שלא להבחין שטום לקח הרבה
סטרואידים, לקח הרבה כדורים ושתה הרבה בירה, אך הוא היה מדהים בזירה. רוס חיפש
באובססיביות כישרונות והצליח להביא את סטיב רייט, מתאבק אנגלי ומקריח שהיה לו
מוניטין כ-SHOOTER. הוא למד אצל טד בייטלי, שגם לימד את טום, וקיווינו שרייט יהיה
גירסה נוספת של דיינמייט קיד. כשטום הלך לאנגליה כדי לעבוד בכמה מופעים לפני שהלך
ליפן לשלושה שבועות, הוא הביא אלינו את הייסטקס קלהון, ששמו האמיתי היה מרטין
רוהן. הענק בגובה שני מטר ובמשקל 250 קילו היה אנדרה הענק של אנגליה, והוא היה
אמור לבוא בפברואר, יחד עם רייט.
חזרתי שוב לרג'יינה בפעם הראשונה בסוף השבוע הראשון
של ינואר 1980. נראה כאילו המעריצים התגעגעו אליי, וגם אני אליהם. המופע נגמר,
וסגרתי את התיק שלי כשגיל, השומר הזקן, הושיט את ראשו מבעד לדלת חדר ההלבשה כדי
להגיד לי שג'ולי מחכה לי. מחשבתי הראשונה הייתה להסתלק. היא ואחותה נשארו בביתי
כשעזבתי להוואי, אך הן חזרו לרג'יינה כעבור שבוע בלבד, ולא שמעתי ממנה מאז. אחרי
כל הבנות באטלנטה, לא ראיתי ממש שלי ולג'ולי יש עתיד, אז החלטתי להגיד לה בפנים
שזה נגמר. הבניין היה ממש ריק, ורוב האורות היו כבויים. ג'ולי ישבה על צד הזירה.
היא חייכה אליי ומצאתי את עצמי חושב שאני לא צריך לעשות החלטות חפוזות. "אז
רצית לראות אותי, או שגמרנו?". מישהו צפר בואן כדי לזרז אותי. "אם את
רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו, אנחנו יכולים." אמרתי. "אבל אני חייב ללכת.
נבוא בשבוע הבא. נוכל לדבר אז". ועשינו זאת. היא סיפרה לי את סיפור חייה ואני
סיפרתי לה את שלי. כמו איש מהמאפיה, אמרתי לה לא לשאול שאלות על הביזנס: זה היה קל
יותר עבורי לא לספר לה וקל יותר עבורה לא לדעת.
הטריטוריה השתפרה לאט לאט. קית' ואני החזקנו בתארי
הזוגות. ליאו בורק, מתאבק ותיק ומכובד שהיה בתחילת שנות ה-30 שלו, היה האלוף הצפון
אמריקאי שלנו, והפכנו את השופט שלנו, סנדי סקוט, להיל ענק, מה שעבד טוב כי היה קל
לגרום למעריצים לשנוא שופטים. כמו מנהל מושחת שהבין את סמכותו, סנדי לא טעה מעולם,
אפילו אם כן טעה. הוא לא ראה את הדברים הברורים אבל היה רגיש לכל הפרה קלה של
החוקים, חילק קנסות ואיים בהשעיות, כיווץ את שפתיו וניפנף באצבעו מול פניך. המעריצים
ממש תיעבו אותו. הם שאלו "האם הוא רק מילא את תפקידו, או שפשוט היה
חרא?". כל תגובה מהמעריצים הייתה טובה. ואז הגיעו שני המתאבקים הבריטיים
שלנו. לסטיב רייט היו מלא היפוכים וגלגולים, אך לרוע מזלו הוא לא היה דיינמייט.
ג'ייאנט הייסטאקס היה חיה שעירה, משומנת ואדמדמה. הוא היה רגזן עם פתיל קצר ומזג
חד. בהו בו כל חייו, ונמאס לו. שיניתי את שמו למפלצת מלוך נס, והתחלנו לבנות אותו.
הוא לא עשה הרבה בזירה, אך היה קשה להפיל אותו, ומתי שהוריד את אחד מהמתאבקים
היפניים עם מכת בטן, הקהל עצר את נשימתו. אחד מהחוקים העיקריים של בוקר הוא לעולם
לא לשים את עצמך בטופ, אבל היינו צריכים שמישהו ילחם מול ליאו על התואר הצפון
אמריקאי, וזה היה או אני או אף אחד. ליאו היה נאה ומחוספס כמו ברט ריינולדס, והחיוך
על פניו אמר לי שציפה להילחם מולי. בקרב הראשון שלנו הקשבתי לכל מילה שאמר: ליאו
בורק היה מתאבק שיכול היה להפוך אותי מוורקר טוב לנהדר. נלחמנו במשך שעה, ושנינו
קצת פחדנו כשכמעט עילפתי אותו על אמת. סטו חייך כשחזרנו לחדר ההלבשה. ליאו ספוג
הזיעה חיבק אותי ואמר "זה היה פשוט יפה".
כמה ימים לפני יום האהבה, טיפסתי אל הואן בדרך
לרג'יינה כשאני סוחב איתי בובת פנתר ורוד בגובה מטר וחצי, ששמתי על כל התיקים כדי
שלא יתלכלך. הבחורים ירדו עליי כל הדרך. כשהקרבות התחילו, ג'ולי ואני הלכנו אל
מאחורי הקלעים. רציתי לתת לה מתנה טובה יותר, אך היא ממש אהבה את זה. בסוף הלילה
כשהואן נסע, הייתה לי צביטה קטנה בלב כשראיתי אותה נעלמת במראה האחורית, מנופפת
לשלום ומחזיקה את הצעצוע כמו ילדה קטנה. ביום שישי הבא בקלגרי, חשבתי שליאו צחק
כשאמר "תנשום עמוק, ילד. המעריצים לא יצפו שנילחם שוב במשך שעה!". בדקה
ה-52 המעריצים קמו ועודדו אותנו: התצוגה הטכנית של הותיק והצעיר. הואלס עמד להיגמר
כשהחלקתי על הבננה בדרכו של ארני לאד. ליאו תפס אותי בשום מקום בסליפר שלו. לאט
לאט ירדתי על ברכיי והתעלפתי. הדרמה נכנסה אל המעריצים הצעירים ואל הותיקים.
ההארטים לא הפסידו, ושכן הפסדתי נתתי לזה את כל האמינות שבעולם. בינתיים, טום נפצע
בברכו ביפן ובא הביתה כדי להחלים. כשעבד שוב, קבעתי לו באופן טבעי קרב מול סטיב
רייט, וחשבתי שהמעריצים יאהבו זאת, למרות שמחוץ לזירה הייתה קרירות מורגשת ביניהם.
טום נראה קצת מתוח מהעבודה איתו. התברר שכשטום היה ילד, סטיב נהג למתוח את גופו
ולפגוע בו. לא הייתי בטוח אם טום פחד מזה שסטיב יטאטא איתו את הרצפה או ממה שיעשה
אם סטיב יעשה זאת. אולי הפחד הגדול שלו הייתה האכזבה שטד בטלי ירגיש. אבל היינו
צריכים את הקרב. למרות זאת, זה היה אסון. רוב הזמן, סטיב החזיק את דיינמייט שעמד
על ארבע. טום נראה משועמם ואפילו לא ניסה להילחם בחזרה. היה קל לראות את העונג
שהיה לסטיב בפגיעה בטום. בנקודה אחת, הוא עשה החזקת סרפבורד, עמידה על גב ברכיו של
טום והחזקת רגליו, ואז אחיזת מותניו של טום תוך כדי נפילה על הגב והרמתו בתנוחת
קשת מעליו. סטיב יכול היה באותו אופן לרסק פטיש אל ברכו של טום. סטו התקרב אל צד
הזירה וטפח בזרועותיו על המזרן: "אני משלם לך עבור וורק, לא עבור שוט,
לעזאזל!".
בנינו את לוך נס כהיל מפלצתי. היו לו רק ניצחונות
קצרים והחלטיים ועכשיו הוא ניצח שני מתאבקים בבת אחת בקרבות האנדיקאפ. הוא היה
אובר בקרב המעריצים אבל לא בקרב המתאבקים. צמד צרפתים-קנדים אמרו שהם לא רוצים
לעבוד איתו כי היה סטיפי מדי, שלומיאל והריח רע. ניסיתי להגיד להם שאין לנו הרבה
מתאבקים וששילמנו הרבה כסף כדי להביא אותו, אבל אז לא הייתה לי ברירה אלא להגיד
להם שאם לא יעבדו איתו, הם יפוטרו. הימרתי שזה יגמור את התלונות שלהם- לא יכולנו
להרשות לעצמנו לאבד גם אותם- ואכן כך היה. לוך נס היה סטיף, והוא הריח גם קצת רע,
אבל זה לא עזר שבנסיעות הארוכות המתאבקים שישבו מאחוריו זרקו על ראשו עטיפות מסטיק
ופקקי בקבוקים. הוא ישב שם רותח מזעם, מעשן את הסיגריות עד לפילטר. הרגשתי כמו נהג
אוטובוס בית ספר שמנסה לשמור שהילדים יתנהגו יפה. פעם אחת לוך נס ממש השתגע.
"אני אכסח את כולכם!" הוא איים והסתובב כשהצביע באצבעו הגדולה על כל האנשים
שישבו בספסל האחורי. הקובני, שלא עשה כלום, שלף את הסכין שלו וציווה שהאוטובוס
יעצור. לוך נס התנצל בפניו וזה היה הסוף. אז ג'ים חזר, בתור הקון החזק ביותר ב-NFL. שמרתי על לוך נס בלתי
מנוצח- עד שג'ים הוריד אותו אל המזרן עם טאקלים של פוטבול. הגג של הביתן עף. בדרך
לרג'יינה, לילה אחד בתחילת מרץ, הרוח הייתה חדה כמו סכין, והטמפרטורה ירדה ל-40
מתחת לאפס. נאלצנו לעצור באמצע שום מקום עם רכב קפוא. יצאתי החוצה לקור וניסיתי
לתפוס מכוניות ומשאיות. וויין קיבל טרמפ לתחנת דלק כדי לקבל חומר נגד קפיאה,
והצלחתי למצוא מתנדבים שיקחו כל מתאבק לעיר, חוץ מללוך נס. ראיתי שהוא התחיל לפחד
שאשאיר אותו קפוא שם למוות. נשארתי בלי חום, בלי אור, מחכה לישועה. כדי להעביר את
הזמן, סיפרתי לו על התאומים מקגווייר, שכל אחד מהם שקל 317 קילו, שבאו לפני כמה
שנים לאירוע הגדול של סטמפיד. זה היה בוקר קיץ חם ואחרי הזריחה האוטובוס שאבי שכר נתקע.
כל המתאבקים, כולל הגמדים, יצאו ודחפו את האוטובוס במעלה הדרך כשהנהג ניסה להתניע.
כולם חוץ מבילי ובני מקגווייר, שבגודלם לא היה להם כוח לדחוף את האוטובוס. הם עמדו
בצד הדרך כשאמרו שיחזרו אליהם. שאר המתאבקים דחפו את האוטובוס אל תחנת משאיות ואז שתו
קפה כשהמכונאי פתר את הבעיה.
כעבור שעה, נהגי משאית הגיעו וכל אחד מהם אמר
"לא תאמינו מה ראיתי שם בדרך!". זה בטח היה מוזר עבורם לראות את האדם
הענק הזה עומד שם בחום, ולידו אדם ענק זהה! נשימתי קפאה באוויר כשאמרתי "לפחות
אנחנו לא עומדים כאן בשמש החמה!" ולוך נס צחק. הוא אמר "ברט, רק רציתי
שתדע שאני מאוד מעריך את איך שתמכת בי מול החארות הצרפתים האלה. לא אשכח
זאת". אז הגיעה מכונית ומתוכה יצא וויין, וכעבור כמה דקות נסענו בשלג, בדיוק
בזמן למופע. באותו לילה, בדיוק לפני שהואן יצא מרג'יינה אל הנסיעה של תשע השעות
לבילינגס, ג'ולי נישקה אותי לשלום. טום צפה מחלון הואן וכשנסענו שאל אותי "מה
זה היה?". חיכיתי לתגובה המרושעת שלו, אך כשלא הגיעה, אמרתי לו את האמת:
"אני מאוד מחבב אותה, טום". הופתעתי כשאמר "אני מבין למה אתה
מתכוון. הלוואי שהייתי יכול למצוא בחורה כזאת". בבילינגס, עבדתי עם הארלי
רייס, והכנתי אותו לקראת הגנות על התואר מול ליאו בטריטוריה בסיבוב ההופעות בשבוע
הבא (לא ידעתי שזאת תהיה הפעם היחידה בה אתאבק על תואר ה-NWA). מאיזושהי סיבה הונח שאעבוד
איתו במשך שעה, אבל השאלה הייתה האם יכולתי לאחר נסיעה של 800 קילומטר. כשהארלי
ואני הסתכלנו אחד על השני בחדר ההלבשה, ראיתי שהוא היה שחוק ממש כמוני."אל
תגיד לי שאנחנו נלחמים במשך שעה מזויינת!". חייכתי ואמרתי "הארלי, מה
שתרצה". הוא רצה עשר דקות, בסדר מבחינתי.
ביום שישי, הביתן היה מלא לחלוטין: כולם רצו לראות
את הארלי מגן על התואר שלו בהצלחה. העסקים השתפרו בהדרגה. כדי לנצל את השבועיים האחרונים
של לוך נס, אני וקית' הפסדנו לו ולדיינמייט את תארי הזוגות. בסיום, סנדי סקוט ריסן
את קית' כשדיינמייט עף כמו ציפור ברחבי הזירה לבוש בקסדת רוגבי, שללא ספק הייתה
מלאה בטיטניום, והתנגש איתי ראש בראש. שכבתי שם על המזרון כשראיתי את לוך נס מתרסק
עליי. לא יכולתי לנשום, ונכנסתי לפאניקה כשהבנתי על מה דיברו הצרפתים. אחרי מה
שנראה כמו נצח, סנדי ספר: 1... 2... 3. בשבוע הבא הביתן רעש כשאני וקית' נלחמנו
בלוך נס עם מכות עד שנפל בפינה. חזרתי אל דיינמייט בפינה הרחוקה בדיוק כשלוך נס
התאושש ורץ ברחבי הזירה כמו רכבת. טום אמר את השנייה המדויקת בה עליי היה לברוח ולוך
נס מחץ אותו. הקהל פשוט עמד. קית' נפל על ארבע מאחורי לוך נס ונתתי לחזהו דרופקיק
טוב. לוך נס התנדנד, זרועותיו מתנדנדות כמו תחנת רוח. נתתי עוד אחד והוא נפל
מאחורי קית' כשהצמדתי. אחר כך, בחדר ההלבשה, התחבקנו ולחצנו ידיים. לוך נס עבד קשה
וחייך מאוד. אפילו טום שמח. בשבוע הבא, ללא לוך נס ורייט, סטו הביא צי של מתאבקים
אמריקאים, כולל קאזאבובו, הענק מאוגנדה. הוא סבל מסכרת ומחלת כליות, וכל כמה ימים
התחבר למכונת דיאליזה. לפעמים הוא היה מאוד עייף, אבל שמר זאת לעצמו ולא התלונן.
לעיתים קרובות הוא החליף את וויין ואותי על ההגה, הכניס קלטת של מרווין גיי ושר
בהרמוניה מושלמת. כשקאז היה איתנו, הוא תמיד השגיח על JR פולי. הוא לא יכול היה למנוע
מ-JR לשתות, אך הוא הסיח את דעתו כשניגן וסיפר בדיחות גרועות, וכך הוא
לא היה שיכור כל כך. באביב השלג התחלף בגשם. לילה אחד, כשהמגבים נלחמו נגד הגשם,
וויין דיבר עם המתאבק הגמד קאובוי לנגס. קאובוי תמיד יכול היה לעשות דרופקיקס
ומהלכים אחרים כמו הגדולים, אך היאבקות גמדים תמיד הייתה קומדיה. קאובוי אמר
"רצינו לעשות חילוף תואר, אבל לא מצאנו פרומוטר שיסכים". שאלתי אותו אם
יש לו חגורה והוא אמר שהיא בתיק של ליטל טוקיו. וויין וקאז התבדחו שאולי סטו יסכים
לכך. העיניים של קאובוי התרחבו כשאמרתי לו לדבר על כך עם סטו. באותו יום שישי בביתן,
חשבתי על כמה שקאובוי ישמח כשיזכה באליפות הגמדים העולמית הקטנטנה. עצרתי וקניתי
כמה בקבוקי שמפנייה זולים. כשזכה, כל הבחורים רצו לזירה והשפריצו על קאובוי עם
הבקבוקים. הוא בכה בריאיון עם אד וויילן, והתלהב כל כך עד ששפך שמפנייה על ראשו.
ובטח היה מעריץ אחד בבית שישב וחשב "וואו, אליפות הגמדים העולמית התחלפה
הלילה!".
כל לילה כתבתי פרטים על כל קרב שקרה במחברת כתומה
וקטנה. חשבתי שיהיה טוב לדעת מה עבד ומה לא ולמה ובמיוחד כדי לוודא שלא כל שבוע
נחזור על אותם תוצאות. באמת התחלתי להבין איך לארגן קארד. לא לעשות שתי פסילות אחת
אחרי השנייה. לשמור על הקרבות שמסתיימים בשיוויון במינימום. להקל על הגימיקים.
להשתמש בדם רק כשצריך. לא יותר מדי מכות מתחת למפשעה. לא לתת למעריצים לנחש את
התוצאה. לשמור על זה אמיתי. לקבוע לפחות שלושה שבועות מראש את הבוקינג. והכי חשוב,
לוודא שאף אחד לא נפצע באמת. הטריטוריה עכשיו הייתה מלאה בשילוב נחמד של ותיקים
וטירונים שנהנו להוציא את המיטב אחד מהשני. בגלל שלא היו הרבה הבדלים בתשלום, לא
היו אגואים וחדר ההלבשה היה רגוע. לא ביקשתי מאף אחד לעשות משהו שלא אעשה בעצמי.
עבדתי קשה כל לילה והייתי כנה וישיר, והמתאבקים התייחסו אליי באותה צורה. היו
חסרונות בלהיות בוקר, במיוחד כבן של הפרומוטר. אנשים הרבה פעמים אמרו שמהלכים
הונעו מאגו למרות שזה היה כדי להגן על הביזנס של סטו. ליאו בא אליי ואמר לי שאצטרך
לקחת ממנו את התואר הצפון אמריקאי, כיוון שזה הדבר הכי טוב שסטו יכול היה לעשות.
המעריצים באדמונטון היו דרוכים כל הקרב. בדקה ה-40, נעלתי את ליאו בהאדלוק. הוא
הצליח להפוך את זה למתיחת בטן וזרק אותי אל החבלים. כשחזרתי משם, הוא הושיט את
מרפקו כדי לעבור מסביבי, ופגע בי בבסיס האף. נפלתי על המזרן והתגלגלתי על בטני,
כשהדם עף משני נחיריי. ליאו התגלגל אליי ואמר "אל תזוז!" ואז הוריד את
ברכו אל פניי. היופי במקצוען כמו ליאו היה שלא הרגשתי שום כאב ומכרתי את זה טוב.
למראה הדם בקרב פייסים, הקהל היה מאחוריי. ליאו עבד על אפי כל הקרב אך לא פגע בי.
כשהגיע הזמן, הוא קרא לסיום. זרקתי אותו אל החבלים והוא נתן לי סאנסט פליפ, אבל
נפלתי על ברכיי. החזקתי את רגליו. זה היה סיום יפהפה והוא נחרט בראשי לנצח. בחדר
ההלבשה לאחר מכן, הסתכלתי במראה וראיתי ששפתי העליונה התנתקה מהפה כלפי פנים.
דאגתי שאולי אאבד את שיניי הקדמיות. הרופא מהועדה היה חסר תועלת. הוא היה גרמני
קטן שחיטט באפו עד שציפורניו היו מכוסות בדם, ועוד חשב שהמתאבקים היו גסי רוח. כל
מה שעשה היה למדוד לחץ דם ולבדוק שאתה מסוגל להיכנס לזירה. איך שיצאת מהזירה לא
היה באחריותו.
במופע בקלגרי ביום שישי לאחר מכן, מסביב לעיניי היו
עיגולים שחורים ושפתיי ואפי היו מנופחים. כאב לי. הייתי אמור לעבוד עם מישהו שלא
הכרתי. כשהסתכלתי לראשונה על דיוק מאיירס, מפורטלנד, חשבתי שהיה אלמר פאד גדול,
כשישב שם ועישן סיגריה, לבוש במגפיים לבנים ומאובקים ובמכנסיים כחולים שנראו כמו
תחתונים. הייתה לו כרס בירה וראש כמו אבטיח. כששאלתי אותו כמה זמן היה בתחום, הוא
התוודה שלאחרונה השתחרר מהכלא. הוא היה וורקר טוב עם קצת חלודה, והיינו בסדר.
נעלתי אותו במתיחת בטן, כשסנדי סקוט היה מוכן לצלצל בפעמון, ואז קאז יצא בבגדי
רחוב, תקף אותי באלימות והטיח אותי במזרון. הוא רץ אל החבלים ונתן לי את האלבו
דרופ המעופף שלו, אבל הוא מעד ונפל ישר על פניי. כשעזרו לי לרדת אל חדר ההלבשה,
קאז השפיל מבט בזמן שסטו נזף בו בפני כולם על כך שלא נזהר מספיק. להגנתו, אמרתי
שזאת הייתה תאונה וסטו עזב אותו. קאז הרגיש נורא. כעבור כמה ימים הוא התוודה בפניי
שקשה לו לעבוד: מצב הכליות שלו הורע והוא אולי יאלץ לחזור בקרוב הביתה עבור השתלה.
דאגתי לגביו.
כשהואן חזר אל הבניין ברג'יינה, הבחנתי שאחותה של
ג'ולי, מישל, עבדה באבטחה יחד עם גיל. היא הייתה גבוהה והייתה ממש מושכת לגילה-
היא אפילו לא הייתה בת 18- כשפתחה את הדלתות ונופפה לנו לשלום. טום מילמל
"הייתי תוקע אותה". כשהוא היה שם, היית שומע כאלה מילים הרבה. ג'ולי
ואני לא סבלנו את זה שראינו אחד את השנייה רק פעם בשבוע, אז שיכנעתי אותה לעבור
לגור איתי. לא היה לי מושג אם זה ימשך עוד יום, עוד שבוע או לנצח. לחיות איתי
בביתי הקטן ברמזי לא אמר שהיא ראתה אותי יותר בסופו של דבר. וסטו בדיוק קבע שאני
וקית' נעבוד ביפן. אולי הייתי טוב בעסק המשפחתי, אבל סטו היה מוכן להקריב הכל עבור
זה שהבנים שלו ירוויחו יותר ויותירו חותם. לא פגשתי מתאבק שלא האמין שהפריצה
הגדולה נמצאת מעבר לפינה, אפילו שעבור רובנו הפריצה לא הגיעה מעולם. האמנתי
שהסיכוי הכי טוב שלי חיכה לי ביפן, בה לא שינה כמה טוב היית על המיקרופון. ואני
חושב שקיוויתי שג'ולי תוכל לשאת את זה שאלך לכל כך הרבה זמן.
בשני הפרקים הבאים (אחד ארוך ואחד בינוני): יפן
והשמש העולה, ו"או, מותק, לא האף שלך!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה