כשנחתתי בהונולולו, חברת התעופה איבדה את החפצים
שלי. הצלחתי לאבד גם את כרטיס הטיסה שלי לאטלנטה והייתי צריך לבזבז את הכסף שהיה
לי בקניית אחד חדש. לא עמדתי להתקשר לאבא ולבקש ממנו לשלוח לי כסף: התגאתי בכך
שאני בן שהוריו לא צריכים לדאוג לו. אבל היה לי מספר הטלפון של נסיך סמואי בכיס
שלי, והתקשרתי אליו מהטלפון הציבורי הראשון שמצאתי. אין תשובה. עכשיו מה? הסתובתתי
וראיתי את הנסיך סואי מחייך אליי כאילו נשלח מהשמיים. דין התחבר עם סואי באחד
מטיוליו המיסתוריים הרבים להוואי, וסואי הגיע לקלגרי כדי להיכנס לביזנס. הוא היה
גדול ושרירי מספיק כדי להתאבק, אבל התברר שהיה שמח יותר בסביבת הביזנס מאשר בתוכו.
בחולצת הוואי ובטנדר אל קמינו חדש בצבע דובדבן, סואי הזכיר לי אדם קדמון שמח. ברגע
שנסענו, הוא הושיט לי ג'וינט. "תדליק, אחי, אתה בטוח איתי". לא רציתי לפגוע
בו, אז... כשהגענו למקום שלו, סואי השאיל לי מכנסיים, כפכפים וחולצה ללא שרוולים.
הודות לבופה ואימונים, עליתי מעל 90 קילו לראשונה בחיי. בסופו של השבוע ליד
האוקיינוס השקט הכחול, הייתי רגוע וחסר דאגות, עם עור שחום ושיער פרוע. בדרכי
לקרב, סואי אילץ אותי להבטיח שיהיה לי קרב טוב כיוון שכל משפחתו וחבריו יהיו שם.
הוא הבטיח להם שהייתי קשוח, וכדאי היה לי להיות. בחדר ההלבשה פגשתי את הצ'יף
הסמואי הגדול האגדי, פיטר מאיביה, שיחד עם אשתו, לאה, הריץ את הטריטוריה. חתנם,
רוקי ג'ונסון, היה אחד מהמתאבקים האהובים עליי כילד.
בנו הצעיר של רוקי, דוויין, היה ממש מחוץ לחדר
ההלבשה. דוויין נועד, כעבור 20 שנה, להפוך להיות הרוק, אחד מהכוכבים הגדולים ביותר
בהיסטוריה של ההיאבקות. פיטר רצה תיקו של 20 דקות והרגיש מובך כששאל אותי אם אכפת
לי לעבוד כהיל, אך חשבתי שזאת הייתה הזדמנות נהדרת. שותפי היה קורט ואן סטייגר,
עוד מתאבק שגדלתי עליו, שעדיין היה בגימיק של נאצי. נלחמנו מול באק זמהוף וגרג
גאנייה, בנו של ורן גאנייה. גרג היה וורקר טוב, למרות שכמוני אמרו שהתקדם בגלל
שהיה בן של פרומוטר. הכתבתי קצב טוב, ועשיתי את רוב העבודה, לרווחתו של ואן סטייגר.
לפני קהל קולני וקל, גיליתי כמה כיף לשחק חמום מוח טיפש, וגרמתי לפייסים לעבוד קשה
יותר מולי. בחדר ההלבשה, בין שאיפות אוויר, גרג אמר לי שאני חייב להאט. הלכתי
להתקלח, מחייך. כשהתקרצפתי, שמתי לב שבהה בי מתאבק בעל פני חזיר עם שיער משוך
אחורה- ריפר קולינס. קיוויתי שהוא מתפעל מהשיזוף שלי- אבל הוא שאל אותי ישירות אם
אני הומו. הוא עזב אחרי שאמרתי לו שלא. נזכרתי באירוע מבזה שקרה כשעבד עבור
הטריטוריה של סטו לפני כמה שנים. באמצע מופע בפורט מקמוריי, הוא עזב את הבניין כדי
לתדלק את הואן של סטו ואסף טרמפיסט מתבגר, ואז לכאורה התעלל בו מינית. סטו אמר
ש"ריפר כמעט נשך לו את הזין". ריפר נעצר אבל איכשהו הצליח לשכנע את בעלת
הבית התמימה שלו לשחרר אותו בערבות, והסביר שהכל היה טעות נוראית. היא מישכנה את
ביתה עבור הערבות אבל הוא ברח מעבר לגבול למחרת בבוקר. האישה המסכנה איבדה את ביתה.
ריפר מת מאיידס ב-1991. לפי החיוך על פניו של סואי כשיצאתי מחדר ההלבשה לאחר הקרב,
הוא אהב את איך שעבדתי. עזבתי את הוואי למחרת היום. לעיתים אני תוהה מה קורה עם
סואי. לא ראיתי אותו אחר כך. מאהלו, אחי.
הלכתי לחדר ההלבשה באטלנטה ב-5 באוקטובר, מוכן
להתביע חותם. עבדאללה הקצב סובב את הכיסא שלו והסתכל עליי. "אני זוכר
אותך!". כשלחצתי את ידו הכבדה והמשובצת תכשיטים, שאלתי "זוכר את החולצה
שתפרתי לך בשיעור אומנות? סטו נתן לי לתת לך אותה במתנה בחדרי ההלבשה
בקלגרי". "זה היית אתה?". מה שלא סיפרתי לו היה שבגיל 12 פחדתי
ממנו כל כך עד שלא יכולתי להסתכל לו בעין. עבדאללה היה כבד וזקן יותר עכשיו, אבל
ב-1979 הוא זז כמו חתול בגודל 136 קילו, עף באוויר ונתן אלבו דרופ שנראה כאילו
יהרוג אותך. לא הרבה אחרי שנתתי לעבדאללה את החולצה, ישבתי עם חברי ווילק ליד
אחראי הזמנים וראיתי את המפלצת הענקית הזאת נושכת את הגולגולת המדממת של אבי.
בעטתי בו במלוא הכוח והשארתי לו סימן על מכנסי הקראטה שלו. הוא סובב את ראשו
הקירח, גילגל את עיניו אליי... ונתן לי לחיות. ווילק בהה בי, מפוחד. בזמן שעוד
דיברתי עם אייבי, מתאבק שהיה ידוע כ"סופרסטאר" בילי גראהם בא אליי:
וויין קולמן היה בגובה מטר תשעים, עם זרועות באורך 60 סנטימטר. זכרתי אותו צורח
בצינוק על המזרן בגלל סטו. "תגיד שלום בשמי לאביך," הוא אמר.
"לעולם לא אשכח את מה שעשה עבורי". בדיוק אז, אולי אנדרסון, הבוקר של
אטלנטה, הציג את עצמו ואמר שיצטרך שאעשה תיקו של 20 דקות עם מתאבק צרפתי-קנדי בשם
רנה גולה. גולה עבד בגימיק הילי של חבר בלגיון הזרים הצרפתי ועמד בפנים חמוצות
וידיים שלובות כשאולי הסביר שהוא צריך לראות איזה מין וורקר אני. אמרתי לעצמי
שאכניס את כל המהלכים שלי, בין אם רנה יאהב זאת ובין אם לא. הוא לא העריך את החופש
שלקחתי בלזרוק אותו ברחבי הזירה, אך כשהפעמון צילצל, ידעתי שהיה לי קרב טוב.
כשישבתי ושיחררתי את שרוכי מגפיי, שמעתי את קולו של אולי מהצד השני של החדר:
"מישהו צפה בקרב של הארט? לעזאזל, רציתי לראות אותו עובד".
מזג האוויר בסתיו של הפוויל, פרוור מוזנח של אטלנטה,
היה יפהפה, אבל את רוב הזמן שלא עבדתי ביליתי בחדר בסיסי ומרוהט במגוריי פלקון רסט
הידועים לשמצה, צופה בטלוויזיה. אני זוכר שצפיתי בכמעט כל רגע מכיסוי משבר בני
הערובה של ארה"ב בטהרן בתקופת חומייני. הרווחתי פחות כסף ממה שעשיתי בבית,
אפילו שהבניינים היו מלאים, אבל כנראה כל המתאבקים היו באותה סירה, ורובנו נשארנו
בפלקון רסט, וחלקנו טרמפים לבניין מתי שיכולנו. נצמדתי לבאז סוייר (לא קשור לטרי),
ילד קירח, עבה, ונמוך בגילי, עם אמביציה דומה, כדי שיביא אותי למופעים. בהתחלה הוא
עזר, והניח שיש לי כוח בתור בן של פרומוטר, אבל כשגילה כמה זה לא היה נכון, הייתי
צריך לשמור על הדלת שלי פתוחה כשרץ לידה אל מגרש החנייה: הוא בכוונה השאיר אותי
מאחור כי רצה לגרום לי להיראות רע. בפעם האחרונה שעשה את זה החמצתי את המופע
הראשון שלי. אולי כעס, אבל לא כעס כמוני.פתאום, יום אחד באז רץ ליד דלתי וצעק
"בוא כבר!". תפסתי את התיק ורצתי מהר ככל שיכולתי, אבל כל מה שמצאתי
היה- שוב- מגרש חנייה ריק. הלכתי אל תא הטלפון, וחיפשתי בכיסי את מספרה של קנדי-
מעודדת חמודה שנראתה לי תמימה אך התברר שהייתה אחת מעכברות הזירה, שבאה לחדרי כל
הזמן, נחושה להגיע לאורגזמה. ביקשתי ממנה טרמפ והיא התלהבה. היא הגיעה והתעקשה
שאנהג. בקצה העיר היא הורידה לי את הרוכסן והורידה את ראשה. הייתי בן 21 ורווק,
ולא תמים יותר ממנה. השתדלתי להסתכל על הכביש.
למחרת היום שוב הייתי בתא הטלפון וביקשתי טרמפ. לא
יכולתי לנסוע עם ההילים, ואף אחד מהפייסים לא מצא עבורי מקום אף פעם. בדיוק
כשנגמרו לי האנשים להתקשר אליהם, מכונית לינקולן עצרה מאחוריי. ארני לאד, עם האפרו
הג'ינג'י הגדול שלו, כרע מעל ההגה. "שוב תקוע, ילד? קדימה, בוא!". תמיד
חשבתי שזה מוזר שההילים היו נחמדים יותר מהבחורים הטובים, לכאורה. ארני היה שחור
עם עור חיוור בגובה 2 מטר, אחד מהטאקלים ההגנתיים הגדולים ביותר אי פעם ששיחקו ב-NFL. לידו היה בובי
"המוח" הינן, מנג'ר מדבר מהר שלקח באמפים כמו מטורף עם שיער מחומצן.
טיפסתי למושב האחורי יחד עם ה"דוב הרוסי", איבן קולוף, שהיה מפורסם בתור
מי שניצח את ברונו סאמארטינו על תואר ה-WWWF. איבן אמר שלום במבטא רוסי
כבד. "אני זוכר אותך," אמרתי. "היית מקנולטי האדום מווינפג. ראיתי
את הקרב הראשון שלך מול פירפו זביסקו בקלגרי". הוא היה המום. לאחר מכן הוא
משך אותי לצד וביקש ממני בנימוס לא לספר זאת לאף אחד לעולם. "כולם חושבים
שאני רוסי". באותם ימים, המתאבק נהיה הגימיק שלו. הוא חי את זה. במרחק קטן
מהבניין, ארני האט כדי שאצא כך שלא איראה עם ההילים, ועברתי את הרחוב כשהפייסם
עברו אותי במכוניותיהם הריקות. בפנים, הופתעתי לראות את אנדרה הענק, משחק קלפים עם
שתי בקבוקי היין הקבועים שלו לצידו על השולחן. הושטתי את ידי ואמרתי "היי,
בוס!". הוא התנהג כאילו הייתי בלתי נראה. תודה, סמית'! באותו הלילה עבדתי עם
ארני שאמר "אוקיי, ילד: נתנדנד, נתנדנד, נעשה את הואלס על טקסס ואז תחליק על
קליפת בננה. 1... 2... 3. הבנת?". איזו אנלוגיה פשוטה לקרב היאבקות.
כשהארלי רייס בא לאטלנטה כדי להגן על תואר ה-NWA העולמי למשקל כבד, הוא לקח
אותי תחת חסותו, והתעקש שאסע איתו. הוא תמיד קנה לי קצת בירות לנסיעה, ולעולם לא
נתן לי לשלם עבור אוכל. באז לא האמין למראה עיניו שראה שאני נוסע עם אלוף העולם,
ואחרי זה כולם התייחסו אליי יפה. למרות שמבחינתי זה היה מאוחר מדי. רציתי ללכת
הביתה- לא הרווחתי מספיק ולא קיבלתי מספיק פוש אצל אולי ובארנט. כשהתקשרתי לסטו,
הוא אמר שיוכל להשתמש בי בכל זמן שארצה. גם היו לו חדשות גדולות: ג'ים הגדול,
שנפצע באימונים לפני עונת הפוטבול ועדיין לא שיחק עבור השודדים, הטיס את אלי לבקר
אותו ברינו, נבאדה, והציע לה נישואין. כשהיא אמרה כן, הוא החליף את קסדת השודדים
שלו עבור בקבוק של דום פריניון. אלא אם השודדים יגיעו לפלייאוף, הם יתחתנו בבית
הארט ב-26 בדצמבר. לאחר שניתקתי התקשרתי לג'ים בארנט, שהסכים לשחרר אותי- קצת מהר
מדי, לטעמי. החלטנו שאגמור בתחילת דצמבר. הכוכב העולה של אולי, באז, ביקש עוד כסף
וכשאולי סירב, נטש אותו. לאחר מכן, אולי אמר לי את מה שכבר ידעתי. "החלטנו
בלילה הראשון שלך אם ניתן פוש לך או לבאז, והחמצתי את הקרב שלך. הלכתי עם באז
ועכשיו תראה!". באותו לילה בחדר ההלבשה, בובי ג'אגרס, היל שקרן לא מזיק אך
צבעוני, תפס עכברוש גדול בחדר ההלבשה ומחץ אותו למוות בשמחה, וזה היה קשה יותר ממה
שחשבנו שיהיה! הסופרסטאר במסכה, ביל אדי, אמר לו "אני מניח שתלך עכשיו לזירה
עם חיידקי עכברוש ברגל שלך, יא אידיוט". לא ראיתי עכברוש לפני כן, ולא הייתי
היחידי, בהתחשב בכמות המתאבקים שעלו על הכיסא. לאחר התקרית הזאת, אולי הציג אותי
בפני ההיל הבלונדיני הגדול החדש של הטריטוריה: סטרלינג גולדן. הייתה לו נוכחות
שקטה, הוא היה בגובה שני מטר, שרירי ובעל הזרועות הגדולות ביותר שראיתי אי פעם.
ברגע שראיתי אותו, חשבתי "אלוהים, אבא ישמח לשים את ידיו על הבחור
הזה!". אולי אמר לי לעשות עבודה קצרה ופשוטה כי גולדן היה ירוק. פגעתי
בחבלים, וכשפגעתי בו זה הרגיש כאילו פגעתי בקיר לבנים. רצתי שוב, הישר אל זרועותיו
הפתוחות. הוא מחץ אותי כמו אנקונדה כשצרחתי בכאב. אחרי שהוא כמעט נפסל כי לא שיחרר
אותי, הוא זרק אותי אל המזרן, מת כמו העכברוש של בובי ג'אגרס. שמו האמיתי היה טרי
בולה, שיהפוך בקרוב להאלק הוגאן.
כשהייתי בדרכי הביתה לקלגרי, היטו איתר אותי
בשיקאגו, שבה עצרתי כדי לבקר חבר. הוא התקשר עם חדשות גדולות: לדיינמייט נקבע קרב
מול פוג'ינאמי על אליפות ה-WWF לג'וניורים במשקל כבד במדיסון סקוור גארדן למחרת היום, אבל אישורי
העבודה שלו לא היו מוכנים. ניו ג'פאן ישמחו אם אחליף אותו. מוחי קפץ: הנה הפריצה
הגדולה- סיכוי להתאבק במדיסון סקוור גארדן, בקארד שישודר במזרח ארה"ב ובכל
יפן. בחיים לא הייתי בניו יורק. כשהמונית הצהובה עברה ברחובות הרועשים והמלאים, זה
נראה ממש כמו שראיתי בטלוויזיה. יצאתי מהמונית לפני מלון סטאטלר הילטון, לצד
מדיסון סקוור גארדן, וראיתי את היטו מחכה לי. מיד הוקפנו בהמון כתבים יפניים. היטו
משך אותי קרוב אליו והציע לי להיות מאיים: להיות היל תהיה הדרך הכי טובה לצאת אובר
בעיתונות היפנית. כל פחד שהיה לי נעלם, והייתי מלא ביטחון כשהלכתי אליהם.
התראיינתי בריאיון אחד אחרי השני, מצטלם עם מבט כועס ואגרופים פשוטים.
כשהגיע הזמן, יצאתי מהמעלית וראיתי בלובי את היטו.
מהמבט על פניו, ראיתי שמשהו לא בסדר. "לא אתה. לא עובד פוג'ינאמי. וינס מקמהן
אומר אתה לא שם גדול מספיק לעבוד במדיסון סקוור גארדן. אני סליחה". אז הוא
הושיט לי מעטפה עם 500 דולר מניו ג'פאן. הייתי הרוס, והיטו הרגיש רע ממש כמוני.
הוא הזמין אותי לחדר ההלבשה שלו, אבל לא רציתי להיות שם כמו וונאבי פתטי. במקום,
חזרתי לחדרי, אכלתי קצת אוכל סיני וטסתי הביתה בבוקר. אחר כך גיליתי שלא וינס
מקמהן האב סירב, אלא שבנו עשה זאת. לא שם גדול מספיק כדי להתאבק ב-MSG? הבטחתי לעצמי שיום אחד
אחזור לשם ואשנה את דעתו של וינס ג'וניור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה