דיינמייט ואני עבדנו ביחד באופן קבוע עכשיו, ואפילו
מעריצים ספקניים היו משוכנעים שהייתה לנו יריבות אמיתית. היינו צעירים, מהירים
ומלאי כוונות. תמיד הוספנו מהלכים חדשים וספוטים אדירים. בנינו ציפיות גבוהות יותר
כל פעם, עם סיום חדש ואמין כל פעם. עסקי ההיאבקות עמדו במקום, כשרוב המתאבקים חזרו
על אותה רוטינה מטריטוריה אחת לזאת שאחריה. לטום ולי היה רקע ייחודי ומגוון, ולכן
היינו נפרדים ממתאבקים אחרים. בשביל להחזיר את חגורת הג'וניורים על טום בקרב הבא
שלנו, ולתת למעריצים משהו שונה, החלטנו לעשות סיבובים בקרבות, כמו באיגרוף, כיוון
שכך קרו הקרבות באנגליה. חשבתי על סיום מופרע שאני וטום הרצנו בראשנו כמו סרט.
לשנינו הייתה את היכולת הנדירה לחזות בקרב לפני שקרה. טום, עדיין היל, ידחוף
וירביץ לכמה מעריצים, רק כדי שסטו והאבטחה ירסנו אותו. המעריצים ממש רצו שאלמד
אותו לקח. לכל אחד היה ניצחון אחד. צעדתי בפינה בין הסיבובים, כאילו אני עומד
להרוג אותו. דיינמייט ישב על השרפרף שלו, נראה מעולף לחלוטין, כש-JR פולי ספג את הזיעה שלו.
כשהפעמון נשמע, JR שפך על דיינמייט דלי מים בניסיון נואש להעיר אותו. העפתי את
דיינמייט עם מרפק כשהמעריצים עודדו אותי. הרצתי אותו מפינה אחת לאחרת כשראשו פגע
בטורנבאקל. "תיזהר, חלק פה." הוא אמר. זרקתי אותו אל הפינה הרחוקה. הוא
הפך זאת והחלקתי באופן מדהים על המים, מתחת לחבל הפינה כשגבי מסתובב סביב העמוד.
הקהל התכווץ מהמציאותיות. טום סחב אותי אל אמצע הזירה ונתן לי קראב רגל אחת שנראה
כואב. נכנעתי מיד, טופח על המזרן בכאב. כשכמה מהמתאבקים והסדרנים התאספו כדי לעזור
לי, טום לבש את החגורה. אפילו הוא לא ידע אם באמת נפגעתי. הסתכלתי על פניו
המבוהלות של אואן בן ה-14 שישב ביחד עם טומי קאר בצד הזירה. "אתה בסדר,
ברט?" לחש ברוך. כשידי כיסתה את פי, אמרתי לו "כן. איך זה נראה?".
אואן נאנח "זה היה נראה כאילו הוא הרג אותך".
במופע הקיץ של סטמפיד ביולי, אנדרה הענק, הארלי
רייס וכמה גמדים קיבלו הבטחה להרבה כסף בניסיון להשיג חשיפה מקסימלית. אנדרה נולד
עם ענקות. בגובה שני מטר ושלושים, הוא הזכיר לי הר סלעים. הלסת והמצח הענקיים שלו,
יחד עם האפרו שלו, הוסיפו למשיכה ולייחודיות שלו. הארלי היה אחד מהקשוחים ביותר
בהיאבקות ואחד מלוקחי הבאמפים הגדולים ביותר בכל הזמנים. הגידים שלו היו חזקים פי
שניים מאדם רגיל, ידיו היו כמו מלקחיים והוא נהנה להוריד אנשים לרצפה. הארלי חי
חיים זרוקים, שתה הרבה ושרד מלא תאונות דרכים כמעט קטלניות. לוח מתכת היה במצחו
ועוד מתכת חיברה את הזרוע שלו. אף אחד לא קיבל כבוד בעסק כמו הארלי, במיוחד ממשפחת
הארט. הכבוד היה הדדי. אף אחד חוץ מאבי לא יכול היה לבקש מהאלופים הגדולים להגיע
ליריד ב5:45 בבוקר ושהם יצייתו לו בשמחה. באותו הלילה הביתן היה עמוס. בגלל כל
התשלומים, הטיסות והאירוח, סטו, כרגיל, הפסיד כסף, אבל היה נחוש לתת למעריצים מופע
גדול. עמדתי בדלתות האחוריות וצפיתי בגמדים עושים את שלהם כשבחור עם שימפנזה מסביב
לצווארו יצא מהדלתות הקדמיות. הוא הלך בשביל הכניסה בדיוק כשקאובוי לנג הגמד עשה
קאמבק. תהיתי אם זה היה חלק מהקרב. הוא הכניס את השימפנזה לזירה כשכל הגמדים ברחו.
השימפנזה עקב אחריהם כאילו עשה זאת הרבה פעמים. הם נפלו ביחד בערימה של זרועות
ורגליים קטנות כשהשימפנזה מעליהם, קופץ ומתגרד. סנדי סקוט ספר. 1... 2... 3. הקהל
התפוצץ מצחוק והנדתי בראשי, נדהם שהם לימדו שימפנזה לעשות את כל זה. בחדר ההלבשה,
הבחורים עדיין צחקו כשקאובוי לנג הגיע, טרק את הדלת וקפץ בזעם על רגל אחת כשהוריד
את מגף הבוקרים שלו וזרק אותו חזק ככל שיכל על הקיר. "מה הבעיה,
קאובוי?" שאלתי. "הקוף הארור הזה דפק את הסיום!".
התברר שזה היה המאלף של הקוף מתוכנית הטלוויזיה , BJ והדוב, וכחבר של אנדרה, הוא רק רצה לבוא ולהגיד
שלום. לא היה לי הלב להגיד לקאובוי שזה היה אחד מהדברים המצחיקים ביותר שראיתי אי
פעם. קאובוי פשוט לא הבין שהיאבקות גמדים הייתה אמורה להיות מצחיקה. נמאס לו שצחקו
עליו והוא רצה שיקחו אותו ברצינות כמו השאר. "היי,בוס," אנדרה אמר.
"אתה גדול הרבה יותר עכשיו". אנדרה אהב לקרוא לכולם "בוס",
והחמיא לי שזכר אותי. "לא גדול כמוך," אמרתי כשלחצתי את ידו הענקית.
לאנדרה תמיד היו כמה בקבוקי יין אדום קרוב אליו כשהתלבש אל הקרב שלו. הוא היה האיש
שהיה צריך לנצח בבאטל רויאל של שנים עשר האנשים, קרב בו כל המתאבקים מנסים לזרוק
אחד את השני מעל החבל, והאחרון שעמד ניצח. הגימיק של אנדרה היה שמעולם לא הפסיד
בקרבות האלה. כשהתאבקתי מול דיינמייט, הקהל היה עייף מצפייה בכל כך הרבה קרבות,
אבל נתנו להם את הכל: כל ספוט, כל באמפ, וסיימנו בפסילה כפולה. כשחזרנו לחדר
ההלבשה, היטו היה הראשון שאמר "פנטסטי. זה לא ראיתי בחיים. לא בדיחה".
טום ואני התמלאנו גאווה. אז הארלי בא אלינו. "לשניכם היה קרב ענק, אבל אם
שניכם תמשיכו עם כל הבאמפים האלה, תגמרו בכיסאות גלגלים". בחיוך, טום אמר
"מי אתה שתדבר, זקנצ'יק?" וכולנו צחקנו. למחרת הבוקר הצוות נסע למונטנה,
והיו מספיק מתאבקים כדי שאוכל לקחת כמה ימי חופש. אין לי מושג איך קרה שיחד עם
סמית', הסעתי את אנדרה לנמל התעופה בקלגרי. הטיסה המקורית שלו בוטלה, וזה היה בסדר
מצידו, ולא היה אכפת לו להחמיץ את המופע מלא בבוטה כדי לקבל גם כמה ימי חופש.
סמית' מצא מושב בטיסה אחרת, אך הבעיה הייתה שהמטוס המריא בעוד 22 דקות, והמרחק
לנמל התעופה היה 40 דקות. הייתי במושב הקדמי כשאספנו את אנדרה מהמלון, והוא נדחס
לאחורה, ומחה "לעולם לא אספיק, בוס!". סמית' חייך ואמר "אנחנו
עדיין יכולים לנסות!".
הידקתי את חגורת הבטיחות. סמית' נסע כמו מטורף
במהירות של מאות מיילים לשעה בכבישים. עשינו את הפנייה החדה לשדה התעופה
כשהספידומטר היה עד הסוף והמכונית על שני הגלגלים האחוריים שלה, מרחק 12 מטר מרמפת
היציאה! הצעקה שלי לא נשמעה בגלל שאגתו של אנדרה. כשעצרנו, אנדרה, עיניו הגדולות
בולטות מראשו, עמד להתפוצץ. הסתכלתי על אחי מוביל אותו בטרמינל, מודה לאלוהים שאני
חי. "תרים ידיים, יא חתיכת בן זונה מטורף!". הסתכלתי וראיתי מאונטי עם
אקדח שלוף! הרמתי באיטיות את ידיי, ואז סיפרתי לו סיפור קצת מופרך על איך שאבא
סופסוף נתן לסמית' להיות אחראי על המופעים, ואיך שהוא רצה להביא את אנדרה למטוס.
סמית' הגיע, כשמאחוריו ענק כועס. סמית' פשוט הושיט את ידיו כדי שיאזקו אותו.
"בגלל מה שאחיך אמר לי, אני אשחרר אותך, אבל אלוהים עדי, אם אי פעם...!".
המבט של אנדרה צרב את סמית' ואותי, והוא מעולם לא סלח לאבי על כך שנתן לסמית'
להסיע אותו לשדה התעופה באותו היום. בינתיים, אליפות ה-NWA הוגנה במזרן היאבקות של
תיכון בבוטה, מונטנה, באותו הלילה כי הזירה לא הגיעה. סמית' היה צריך לרתום את
הגרר של הזירה לואן לפני שהוא נסע. הוא שכח. מעט אלופים עבדו ללא זירה, אבל הארלי
לא התלונן. הוא כיבד את סטו. אחרי שבועות ספורים, השמות הגדולים בקארדים של סטמפיד
נהיו רק זיכרון, והרבה מאוד רצו לעבוד בטריטוריות אחרות. ג'ים ניידהארט הגדול שוב
שיחק פוטבול והשודדים מאוקלנד החתימו אותו.
במועדון ה-A4 בססקטון, מועדון לילה יותר
ברמה ממלון בולדווין בו ישנו, שתיתי קצת בירה עם ג'ייק, וויין וילד חדש שנקרא טרי
סוייר. הוא היה איש חביב מוירג'יניה, מתאבק חובבן בעל הישגים, בנוי טוב, עם זרועות
ורגליים קצרות ושיער בלונדיני בהיר במקצת. הוא היה רופא במלחמת וייטנאם, והאמנתי
לו כשאמר שהחזיק אנשים שמתו לו בין הידיים. לפעמים הוא בהה מהואן אל הלילה השחור,
בבירור חושב על תופת שלא יוכל לשכוח. ילד רזה צעד אל ג'ייק. "אלוף צפון אמריקני
בתחת שלי! אתה לא נראה לי קשוח! אני שם מאה דולר שאוכל להוריד אותך עכשיו!".
הדבר הזה קרה תמיד למתאבקים, וזה לא נראה טוב שאלוף הטריטוריה כוסח בידי מישהו, לא
משנה מה היה התירוץ. אם אי אפשר היה לנצח, המתאבק היה צריך לזייף או לקרוא לגיבוי.
ג'ייק לא אמר שהוא קשוח, אבל ידענו שיוכל לעבוד מהר על הילד. הילד יצא עם ג'ייק
החוצה כדי להילחם. וויין, טרי ואני לא טרחנו לצאת. "זה יגמר לפני שנצא,"
אמרתי. הסקרנות ניצחה אותנו. מצאנו אותם בסמטה, כשהאלוף הצפון אמריקני שלנו התחנן.
טרי תפס את הילד ונגח בו באף, כשהוא מעלף אותו! "זה נקרא להגן על הביזנס,
ג'ייק!" הוא אמר.
אחרי התקררויות והתחממויות ביחסים, יצאתי עם ג'ולי,
הנערה מרג'יינה, באופן קבוע. אבל בגלל שלא הגענו לשם לעיתים קרובות, יכולתי לראות
אותה רק אחרי שהמופע נגמר. מצאנו מקום שקט בבניין. היא הייתה בת 19 ולא לבשה
מייקאפ, והצבע שלה היה מדהים: ריסים רומאיים חומים מצד אביה ועצמות לחיים גבוהות
מצד אמה. היא הסמיקה כמו הבובות של האינדיאנים שמוכרים בנמל התעופה. ג'ולי גם
הביאה את אחותה בת ה-16, מישל, לקרבות. מישל הייתה גבוהה ורזה עם אותן עיניים. בני
המשפחה היחידים שג'ולי הרגישה קרובה אליהם היו מישל ומארק, אחיהן בן ה-17. ג'ולי
אמרה לי שאמה, מארג', התגרשה פעמיים ושביתם היה מלא באחיות ואחים למחצה. היא רצתה
לצאת מרג'יינה ואולי לעבוד בקלגרי. לילה אחד בקיץ אמרתי לה שהיא יכולה להישאר אצלי
אם תבוא, ואז וויין אמר "ברט, תורך לעלות". ג'ולי נראתה עצובה כשעזבתי.
טום קבע לעצמו סיבוב הופעות באינטרנשיונל רסלינג, ארגון ההיאבקות השלישי בגודלו
ביפן. ניו ג'פאן של אנטוניו אינוקי היה מספר 2, והארגון מספר אחת היה אול ג'פאן,
בהנהגת הענק באבה. באותה תקופה, הוא לא יכול היה לדעת שסטו עבד עם ניו ג'פאן כדי
להפיק קארד משותף בקלגרי ב-17 באוגוסט 1979, שישודר כספיישל מיוחד ביפן. טאטסומי
פוג'ינאמי היה אלוף ה-WWF העולמי לג'וניורים במשקל כבד (ה-WWWF בדיוק הורידו W בגלל סיבות קוסמטיות) והתוכנית
הייתה שדיינמייט יעבוד איתו. עכשיו כשטום עבד עם שני ארגונים בתחרות, זה לא יכול
היה לקרות. היטו לחץ מאוד שאקבל את הקרב מול פוג'ינאמי במקום, והערכתי זאת. זה
יפתח דלתות עבורי, וידעתי שאנצל את ההזדמנות. היה לי חלום מוזר בשחור ולבן.
התאבקתי מול דיינמייט במדיסון סקוור גארדן. מאיזושהי סיבה הגג התקפל. ירד גשם עם
ברקים ורעמים. הקהל קם, עודד חזק ולא עזב. טום ואני נטפנו מים, זיעה ודם שחור.
נשענו אחד על השני כדי לקום. הרבצתי לו בסנטר וטום התנדנד, כמעט נופל. הוא מיד הכה
בי עם אחד משלו.
הזירה קרסה כבר, כשהעמודים ניצבו בזוויות מוזרות,
והחבלים היו משוחררים. הקרב היה בלתי ניתן לעצירה. שיחה מרוס העירה אותי. לאכזבתי,
הוא אמר לי שניו ג'פאן קנו את החוזה של טום, ורצו שטום יתאבק מול פוג'ינאמי במופע
בקלגרי. כל מה שיכולתי לעשות היה לקוות שמשהו אחר יצוץ עבורי. לטום היה קרב מדהים
מול פוג'ינאמי. מר שימה, הגזבר הקטן של ניו ג'פאן, מיד החתים אותו לסיבוב הופעות
בניו ג'פאן בספטמבר. הכסף היה פי שלושה ממה שהרוויח אצלנו, וטום סופסוף יקבל את
הפריצה הגדולה שהגיעה לו. למרות גודלו, הדיינמייט קיד נחשב לדבר הבא בהיאבקות.
הייתי גאה וקינאתי בו. הייתי צריך הזדמנות להוכיח מה אני שווה מחוץ לטריטוריה של
אבי. אז סטו חזר מועידת ה-NWA השנתית, בה היו כל מיני פרומוטרים מכל רחבי העולם, עם חדשות שג'ים
בארנט מאטלנטה רצה שעבוד שם. סטו אמר לו שהתלהבתי, אבל הוא לא החזיר לי תשובה,
והתחלתי לחשוש שלא אגיע לשום מקום. בספטמבר, היטו וסאקוראדה קיבלו בוקינג
לפלורידה. לא היה להם צוות מבוסס אחר שיכלו להפסיד לו את החגורות, אז פתאום קית'
ואני שוב מצאנו את עצמנו כאלופים. הייתי מעורב בפיוד יחידים עם טרי סוייר על תואר
חבר העמים הבריטי לג'וניורים במשקל כבד. טרי היה בייביפייס טוב, אבל הפתיע את
כולם, במיוחד את עצמו, כשהיה יותר טוב כהיל. הסטוריליין היה שבטעות עליתי לו בקרב
שבו המפסיד היה חייב לגלח את שיערו מול דיינמייט, והוא ניסה לנקום בי.
בסוף, בארנט חזר לסטו ואמר לי שאתחיל באטלנטה
באוקטובר. הוא גם שוחח עם פיטר מאיבייה, הפרומוטר מהוואי, וקיבלתי חופשה של שבוע
לפני אטלנטה כדי להשתזף. אבל הייתי צריך לצאת באופן דרמטי מהטריטוריה של אבי.
המעריצים תמיד דרשו הסבר לכל עזיבה או הגעה. אז החלטנו שאפסיד את האליפות לטרי
סוייר בקרב שבו המפסיד עוזב את העיר. כשהתכוננתי לעזוב, ג'ולי התקשרה. היא ומישל
עזבו את רג'יינה ודיברו ממלון בקצה העיר. הודיתי לאלוהים על כך שג'ייק עזב והיה
לנו מקום. בדרכי לאסוף אותן, הבנתי שאני לא יכול לחשוף בפניה את הביזנס, כי לא
ידעתי מה תספר לאנשים. הייתי אולד סקול, ולא יכולתי להסביר למישהו מחוץ לביזנס מה
קורה. הקוד היה קייפייב- הילים ופייסים לא נראים ביחד בציבור, ולשתול שההיאבקות
אמיתית. חשבו שאם המעריצים ידעו שהקרבות מבויימים, זה ישמיד את הביזנס, ואת הפרנסה
של כולם. אז כשג'ולי ומישל עלו לקאדילק האפור שלי, אמרתי לג'ולי שלמחרת יש לי קרב
שבו המפסיד עוזב את העיר. אמרתי לה שאני בטוח שאנצח, אבל ש"אם אפסיד, אולי
אצטרך לעזוב את העיר לקצת זמן". המבט על פניי אמר "הלוואי שהייתי יכול
לספר לך הכל". אבל סתמתי את הפה. היא לא אמרה הרבה אחר כך, והיא ואחותה
התרסקו על הספה שלי כמו חתולות עזובות. למחרת היום, שכבתי על בטני על המזרון בביתן
עם חתך עמוק מעל הגבה וטיפות דם על המזרון. המעריצים עמדו וצרחו עלי להישאר למטה
וחלק אמרו לי לקום. התלהבתי לצאת מהעיר, אבל לא ידעתי מה הלאה עבורי: זאת תהיה
הפעם הראשונה שאהיה מחוץ לבית לבדי. מצד שני, הרגשתי נורא על כך שעזבתי את ג'ולי,
במיוחד על כך שעזבתי אותה בחושך. השופט כרע לידי ושאל "זה הזמן?".
הסתכלתי על כל המעריצים הנאמנים של קלגרי, רבים מהם הכרתי מאז הייתי קטן.
"כן, תעצור את הקרב, סנדי. זה הזמן".
בפעם הבאה, שני פרקים
קצרים (תודה לאל): "לא שם גדול מספיק" ו"לשמור על זה אמיתי"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה