לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד את דיינמייט, אז רוס
הביא את מרטי ג'ונס לטריטוריה כדי לרצות אותו. מרטי הגיע ממנצ'סטר, והיה חבר ומורה
של טום. אבל כשהגיע לקלגרי, סטיינבורן אמר לו שהוא רוצה שיהיה קנגרו אוסטרלי.
"פוקינג מה אוסטרלי?" שמעתי מקצהו השני של החדר את המבטא המנצ'סטרי העבה
של מרטי. לא חשבתי שלהיות קנגורו היה כל כך נורא, וזה היה די מצחיק לראות את מרטי
הולך עם סט נוסף של התלבושת של נורמן, כשהוא חובש כובע מטופש מקופל מצד אחד ואחז
בומרנג. כשקית' ואני נלחמנו מול הקנגרוז המלכותיים הללו, מרטי ואני התחברנו,
והרמנו את הגג. גבי הרג אותי במהלך הקרב מול מרטי, וכתוצאה מכך עשיתי מהלך שנהיה
חלק חשוב מהקריירה שלי. כשמרטי זרק אותי אל הטורנבאקל, לא יכולתי להרשות לעצמי
להסתובב אליו עם גבי, אז במקום פגעתי בו במלוא הכוח עם החזה שלי וקפצתי אל אמצע
הזירה. הקהל עצר את נשימתו! נראה כאילו שברתי את הצוואר, ואפילו מרטי התכופף ושאל
אם הייתי בסדר. הייתי יותר נדהם ממנו כשאמרתי כן. למיטב ידיעתי, המהלך הזה לא נוסה
לפני כן. מאותה נקודה, השתמשתי בו כל הזמן כדי לשנות את המומנטום של הקרבות שלי.
אף אחד לא פגע בטורנבאקל בצורה חזיתית כמוני. אף אחד. למרות שהיו לא ספקות בנוגע
לגימיק הקנגרו, כשחזרנו אל חדר ההלבשה באותו הלילה, מרטי התלהב. כך גם אני, במיוחד
כשילד גבוה ושחיף מלואיזיאנה התקרב אליי ואמר "לא יאומן, אחי. היה לך חתיכת
קרב. טוב ממש". שמו היה ג'ייק "הנחש" רוברטס. עבור כל בחור צעיר
בביזנס זה היה חשוב כשמישהו השקיע את זמנו בצפייה בקרבות שלך, במיוחד מתאבק
אמריקני. התאהבתי בשיער הערמומי שלו ובדיבור החלק שלו, והזמנתי אותו להישאר אצלי.
ג'ייק יכול היה לשלם דמי שכירות נמוכים וזה השתלם לו יותר מאשר להישאר במלון
רג'יס, שבו נשארו שאר המתאבקים שבאו בקלגרי. הוא עבר אלי ביום למחרת.
ברג'יינה למחרת היום, קית' ואני חטפנו טוב מהיטו
וסאקוראדה. כשחיכיתי לטאג, בהיתי בבחורה יפה בשורה הראשונה. אפילו היטו וסאקוראדה
הופתעו כשעשיתי קאמבק ארוך ומפוצץ. כשהקרב נגמר, לא יכולתי להוריד את מבטי מהבחורה
כשהלכתי. המאבטח, ג'יל, בחור זקן וידידותי, הביא אותה לחדר הבייביפייסים כדי שאוכל
לפגוש אותה. היא הייתה אפילו יפה יותר מקרוב, עם שיער חום בהיר בגובה הכתפיים,
ועיניים ירוקות-חומות. היא אמרה לי ששמה היה ג'ולי, והיא שמחה לפגוש אותי. אבל היא
לא שמחה כמו ששמחתי לפגוש אותה. באותו לילה נהגתי באוטובוס קצת זמן, הירח היה מלא
וגבוה בשמיים, וכשהשלג נערם הרגשתי כאילו ניווטתי ספינת חלל. עברנו מרחק כשהראשים
הישנוניים והנוחרים התגלגלו מצד לצד מאחוריי. חשבתי על הבחורה בשם ג'ולי ושמחתי
שאחזור לרג'יינה בשבוע הבא. כמעט לא זיהיתי את פניי במראה האחורית- השתניתי כל כך
בשנה אחת, ובקושי ראיתי את חבריי מהתיכון. או שהם לא התעניינו ברסלינג, או שהם חשו
שזה היה מוזר עבורי לדבר על כך. חיי היו מלאים בדמויות המוזרות עכשיו, והכל היה
מזמין באופן משונה. התחלתי להבין למה כל אחיי הגדולים היו מעורבים ברסלינג:
החברות, הכבוד ההדדי ותחושת השייכות עשו פלאים לנפשות האבודות והחבולות. אבל מה
שלא ראיתי, כשנסעתי בעקבות הקו הלבן השבור הביתה, זה שהחיים כמתאבק ממש ממכרים. ברגע
שאתה טועם מהם, חייך הישנים נעלמים.
דיק סטיינבורן התחיל לבנות את ג'ייק הנחש עבור מיין
איבנטים מול ביג דדי סילבסטר ריטר, שלאחר מכן נודע כג'אנקיארד דוג ב-WWF. סמית' ואני פגשנו את ריטר
לראשונה בפורטו ריקו. הוא נראה כמו ענק שחור וחברותי, ולמרות שהיה ירוק בזירה,
עבודתו על המיקרופון הייתה טובה מספיק כהיל כדי להפוך לאלוף הצפון אמריקני שלנו.
הייתי ביישן על המיקרופון, אבל הבנתי טוב שאם ארצה להגיע לטופ, אצטרך להיות דברן
טוב. אז, רק שלושה חודשים לאחר שהגיע, דיק נעלם פתאום. הרעיונות שלו היו טובים, אבל
הקהל לא בא. אני לא יכול להגיד שהצטערתי לראות את דיק הולך: הייתי יותר משמח
להיפטר מתפקיד האח הקטן שתקע אותי בו. ולמרות המכות שחטפתי בשלושת השבועות שעבדנו
בהם יחד, רציתי לעבוד שוב מול דיינמייט. הייתה אפשרות שזה יקרה, כי נמאס לו לעבוד
מול ברוס, שהיה פראי וסטיפי ולעיתים התפוצץ בזעם חסר רחמים, בלי התחשבות במי שעבד
איתו. כשנתן לך את הפינישר שלו, הקלוזליין המעופף, הוא החזיק לך בראש כך שהיית
חייב להפיל את הגולגולת שלך על המזרן. דיינמייט היה סטיף בכוונה, אבל לברוס לא היה
מושג. רק בגלל שהיה הבן של סטו, רוב המתאבקים ספגו את החבלות בשקט. בסוף, טום ראה
אותי עובד בקרב ענק עם מרטי ג'ונס והבין את מה שכבר הבנתי- שלו ולי יוכלו להיות
הקרבות הכי טובים בטריטוריה. במשך כל החורף והאביב של שנת 1979, סטו שבר באופן
אישי ילד בשם ג'ים ניידהארט, שהגיע לקלגרי מארה"ב ואחז בידו את מספר הטלפון
של סטו. הוא היה מתאבק ושחקן פוטבול בתיכון, והשמועות אמרו שהיה האחרון שנופה
ממבחני ניסיון לקאובויז מדאלאס. לסטו הייתה תשוקה להפוך אתלטים למתאבקים, במיוחד
כשהיו גדולים יותר ממנו, והוא חיבב את ניידהארט מיד. למרות שלא טייל איתנו יותר,
סטו תמיד בא למופע באדמונטון ביום שבת. בפעם הראשונה שג'ים בא איתנו, סטו חש בריח
המריחואנה באוטובוס. הוא התעורר משנתו העמוקה ונבח "מי לעזאזל שורף פה
עלים?!".
זה לא היה רעיון טוב להכעיס את סטו, ולכן וויין
ואני החלפנו מבטים שאמרו "עדיף ג'ים במקומנו!". לג'ים לא היה מושג בנוגע
למה שעשה, ולכן פשוט אמר "או, אני לפעמים אוהב לעשן קצת מריחואנה כדי להירגע
קצת, סטו". אבי גרם לו לזרוק את הג'וינט מהחלון, ואז נתן לג'ים את הראשונה
מני הרצאות רבות שלו בנוגע לכך שלאתלט אסור לזהם את גופו בסמים. וויין ואני
הופתענו שג'ים יצא מזה כך. אבל למחרת היום כבר שמענו את ג'ים הגדול צורח בצינוק.
טוב שסטו חיבב אותו! ניידהארט היה אחד מרבים שקיבל את ההזדמנות הראשונה אצל אבי,
אבל מהבודדים שיכולים להגיד שבאמת למדו אצל סטו הארט. הוא בילה הרבה זמן על בטנו
בצינוק של סטו, כשהתמנון הזקן חנק ממנו את החיים. כשגמרו, ג'ים היה מתקלח ואז עולה
למעלה ובילה עם האחים הארט. אבל מהר מאוד הבנו שהוא קיווה לראות את אחותי אלי.
ג'ים ואני ישבנו בסלון כשסמית' ישב והחזיק את הית'קליף החתול הסיאמי בזנב.
הית'קליף ילל, אבל סמית' המשיך לחנוק את החתול. אלי צרחה מלמעלה "מי שפוגע
בחתול, תעזוב אותו!". סמית' המשיך, וכולם חוץ מסמית' הבינו. לא הרבה אחר כך,
אלי ירדה במדרגות בזעם, צורחת "עזבו את החתול המזדיין הארור במנוחה!".
סמית', בתזמון מושלם, זרק את הית'קליף לזרועותיו של ג'ים ברגע שאלי נכנסה.
"תקשיב לי, חתיכת בן זונה טיפש, תעזוב את החתול!" היא צרחה עליו. ג'ים
פער את פיו, הית'קליף קפץ לחופשי, אלי יצאה בזעם והשאר צחקו. ג'ים חטף את ההתפרצות
הראשונה של אלי עליו.
בטיול הבא, היינו חייבים לנסוע בואן ובקאדילק
הישנים כיוון שהאוטובוס נהרס בעקבות התנגשות עם צבי. נסעתי בואן, כשג'ין קיניסקי
האגדי בכבודו ובעצמו היה בספסל הקדמי. קיניסקי, שפרש מזמן, עדיין היה איש גדול
בכושר מעולה, והיה לו את הפה הגדול ביותר בהיסטוריית העסק. החזה שלו היה שטוח,
ופניו בעלות הבליטות ואפו הגדול והעגול נתחמו בשתי אוזניים גדולות. בטריטוריה של
קלגרי היו הרבה זיכרונות עבור קיניסקי. ואני זכרתי שהיו לו קרבות אדירים מול
או'קונור, ת'אז והרומס כשהייתי ילד. כשהוא בהה מבעד לחלון, הוא בטח חשב על ימי
נעוריו באדמונטון. הוא פגש שם את אבי במשחק פוטבול, וסטו עזר לו לפרוץ בביזנס, בו
בסופו של דבר שלט לאחר שניצח את לו ת'אז בקרב אליפות ה-NWA. מתחתי אותו. העיר הקטנה
דרומהלר, שהייתה בעמק עמוק ומדברי, התפרסמה עבור תגליות הדינוזאורים שלה.
"סטו נולד כאן," שיקרתי לג'ין. "ואז המשפחה שלו עברה לטורפילד. הם
בנו לסטו פסל בכיכר העיר כדי להודות לו על כל מה שעשה למען הקהילה". ג'ין התלהב.
"כל השנים הללו, אביך מעולם לא סיפר לי את זה! יש זמן להצטלם?".
"בטח, ג'ין, זה ממש כאן בפינה..." הואן עקף את הפינה. כולם צחקו, במיוחד
ג'ין. עם אותן עיניים שבהו לתוכך, שיניים חשופות ורגליים עומדות כמו מתאבק, עמד
פסל בגובה 9 מטר של טירנוזאור רקס, שנראה כמו אבי. ווין חיקה את סטו: "היי,
בוא הנה, ממזר שכמוך!".
המתיחה עברה לג'ים, שהיה דחוס במושב האחורי עם
נורמן, JR והקובני. "היי, ג'ים," אמרתי בתמימות. "מה לעזאזל
עשית לחתול של סטו?" כל האוזניים הזקפו. ג'ים אמר שסמית' היה זה שתקע את
האצבע שלו בתחת של החתול. הקובני אמר שסטו סגד לחתולים סיאמיים, ובמיוחד
להית'קליף. דיינמייט הוסיף שסטו פעם פיטר מתאבק כי היה אלרגי לחתולים. JR אמר שדיבר עם סטו באותו
הבוקר ומעולם לא שמע אותו כועס כל כך. כשהגענו לססקטון, ג'ים היה משוכנע שסטו חשב
שהוא פגע בחתול ושימיו ספורים. ומה חשבה אלי, מושא תשוקתו? זה הטריד אותו. למחרת
הבוקר, התאמנו בחדר המשקולות של אוניברסיטת ססקצ'ואן. הציוד היה גרוע, אבל זה היה
המכון היחיד בעיר. כשג'ים נכנס, משקפי השמש שלו היו על מצחו, והוא לבש בגד גוף.
הוא שם יותר ויותר צלחות על המשקולת. הסתכלתי על ג'ייק. "הוא בטח צוחק, זה
יותר מ-250 קילו!". ג'ים הוריד את משקפי השמש, התכופף, הרים את המשקולת שלוש
פעמים ואמר "המשקולות הללו זה חרא" ועזב, כשכולם היו המומים. כבר שמעתי
שהיה פראי. כשג'ים הדף כדורי ברזל באוניברסיטת לוס אנג'לס, הוא השתגע לילה אחד
מאלכוהול וכדורי הרגעה, הרס את החדר שלו, קשר קצת סדינים ביחד, שם מטף כיבוי על
גבו וקפץ מהמרפסת של הקומה הרביעית כמו גורילה, כשהתרסק אל חדרו של המאמן. למחרת
היום הלכנו לדרום כדי לעבוד בבילינגס, מונטנה. ביום חמישי, הואן התקלקל בדרך לבוט,
וזה עשה לכולנו מצב רוח רע. לנסוע 800 אלף מטר אל קלגרי ביום שישי בזמן להקלטות
היה קשה, וכשהגענו לחדר ההלבשה כולם היו עייפים ומדוכאים. הכל השתנה כשג'ים הלך אל
סטו והבהיר את עצמו בנימוס: "סטו, אני רק רוצה שתדע שלא אני תקעתי את האצבע
שלי בתחת של החתול!". סטו עמד שם מבולבל, וכולנו צחקנו.
זה היה יום שישי בביתן, ה-23 במרץ 1979. ג'ייק הנחש
סופסוף פגש את ביג דדי על האליפות הצפון אמריקאית. וטום, שזוף ובכושר מחופשה
בהוואי, עמד להגן על חגורת חבר העמים הבריטי מולי. היטו וסאק הגנו על תארי הזוגות.
וסטו חייך בסיפוק: הפעם הראשונה שמילאנו אולם ב-1979. הפעם הדברים היו שונים אצל
טום ואצלי. העבודה הייתה טובה ולא סטיפית, והגנו אחד על השני בכבוד הדדי. בחדר
ההלבשה לאחר מכן, טום חייך ולחץ את ידי, ובפעם הראשונה, הודה לי על הקרב. שמתי לב
שהוא נהיה מוצק יותר, ובסוף הבנתי שלקח סטרואידים מרופא של ועדת האיגרוף וההיאבקות
באדמונטון כדי להוסיף שרירים לדמותו ששקלה 77 ק"ג. כשג'ייק ניצח את ריטר על
האליפות הצפון אמריקאית, המעריצים שמחו ממש, וידענו שהם יחזרו לקבל עוד. אבל למחרת
היום, במופע קטן בשמורת אינדיאנים בוואטסקיווין, האלוף הצפון אמריקאי שלנו לא יכול
היה אפילו לעמוד בחדר ההלבשה בלי לצרוח בכאב: הוא סובב את הברך שלו. תמיד קשה לנחש
כמה פציעת ברך היא רצינית או כמה זמן יקח לה להחלים. התקוות שלנו לאיזון כספי או
אפילו לקצת כסף התרכזו באנגל של ג'ייק וריטר. המבט על פניו של סטו אמר הכל.
כעבור כמה ימים, טום משך אותי הצידה ברג'יינה.
"אתה יודע, נצטרך לסחוב את הדברים עד שג'ייק יחזור, אז בוא נראה להם שאנחנו
יכולים להיות במיין איבנט". הצטלמנו למגזין היאבקות, כל אחד מחזיק בקצה של
החגורה במשיכת חבל. התוכנית הייתה שאוציא את דיינמייט אובר כשמרטי ג'ונס יעזור לו.
אז ברוס יצא משום מקום ויציל אותי. ביחד ננקה את הזירה ואז נעשה כמה קרבות זוגות,
מה שיוביל לקרב כלוב בין ברוס ומרטי. מרטי יוציא את ברוס ואז יחזור לאנגליה. טום
לא היה מישהו שידפוק סיומות, אבל הוא עשה זאת באותו הלילה. לאחר צלילה פשוטה מהחבל
שהיה אמור לצאת ממנה, הוא לא יצא. לוויין לא נותרה ברירה אלא להרים את ידי
בניצחון. טום הודה שחילוף התואר היה באשמתו, והסכמנו שאפסיד לו שוב בעוד כמה
שבועות. אהבתי את השינוי הזה. לנצח את דיינמייט קיד לא היה דבר קטן. המעריצים
החשיבו זאת כאפסט ענקי, וזה עזר להם לשכוח את העניין של האח הקטן והחלש שסטיינבורן
עשה אותי. ג'ייק היה פצוע יותר זמן ממה שחשבנו שיהיה. כשברוס אסף אותי בואן לנסיעה
השבועית לססקטון, מיד אחרי יום שישי הטוב של אותה השנה, עברו כבר חמישה שבועות מאז
שג'ייק עבד בפעם האחרונה, והוא היה בדלת של ביתי מנופף בקב שלו לשלום. לא התרחקנו
כשהבנתי ששכחתי את החגורה על שולחן האוכל, אז חזרנו להביא אותה. כשחזרנו, ראיתי את
ג'ייק הולך ללא צליעה, מבשל לעצמו ארוחה טובה. כשדפקנו, הוא פתח את הדלת על הקביים
עם מה שעכשיו הבנתי שהיה כאב מזוייף על פניו. לא התעמתתי איתו על כך ורק לקחתי את
החגורה ועזבתי. אבל מיד ידענו את סטו. הוא לא היה שמח, אבל אמר שזה לא יעזור לנו
שג'ייק יעזוב את העיר ואמר לנו להעלים עין.
חיזוק גדול לטריטוריה, ולמורל בכללי, היה חזרתם של
הקיוויס, קרייזי ניק וסוויט וויליאם, שנודעו ב-WWF כבושווקרס. שני הניו
זילנדים, שעבדו בסטמפיד ב-1975, באו לעזור לסטו למשך שישה שבועות ולהרוויח קצת
כסף. טום הצתוות איתם, וביחד הם נלחמו מולי, מול ברוס ומול קית' בכמה קרבות שלשות
נהדרים. הקיוויס היו נהדרים כהילים. הם נראו משוגעים עם השיער המחומצן שלהם,
הזקנים השחורים, השיניים החסרות והעיניים שזזו לכל כיוון. הם נתנו לי ספוטים
גדולים, והופתעתי שהצלחתי לעשות אותם. קרייזי ניק החמיא לי בחדר ההלבשה: "אתה
הילד הכי טוב במשפחת הארט, אחי!". בינתיים, סטו הפעיל לחץ מתון על ג'ייק
לחזור לזירה, והרשה לו להאמין שלחזור יהיה אמיץ. המתאבקים רוב הזמן הציגו את
הפרומוטרים כבחורים הרעים, אבל הנה דוגמא הפוכה. ג'ייק החליט לחזור במאי, ביום
האחרון של הקיוויס. הם נסעו ביחד במכונית, וכשעברו אותנו בואן, הקיוויס הצמידו את
ישבניהם לחלון- ירח מלא לאור היום. עברנו אותם אחר כך עם אוסף של ישבנים שעירים
דבוק לחלון. כעבור כמה מיילים, ג'ייק שוב השיג אותנו. הפעם תא המטען היה פתוח,
וקרייזי ניק היה על ברכיו, כשסוויט וויליאם העמיד פנים שהוא דופק אותו מאחור.
הקיוויס המטורפים הפכו היאבקות לכיפית, והצטערתי שהלכו. הבחורים נהיו משפחה עבורי.
אחים חדשים הגיעו כל הזמן, ויצרנו חיבור. פתאום הם עברו לטריטוריה אחרת, ולא ידעתי
מתי והאם אראה אותם שוב. היו יותר מדי פרידות עבורנו, אז פשוט אמרנו להתראות
מתישהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה