הגעתי הביתה מפורטו ריקו בדיוק בזמן כדי לראות את
דיינמייט עובד מול נלסון רויאל, אלוף הג'וניורים למשקל כבד של ה-NWA, באירוע הגדול של סטמפיד.
לראות את רויאל מתאבק ממש הלהיב אותי: רציתי לעשות את מה שעשה, ואיתו. אבל קודם
הייתי צריך להעלות קצת במשקלי עבור הבכורה שלי בקלגרי בספטמבר, אז הייתי בחופש רוב
הקיץ. סמית' חזר לעיר עם כלתו החדשה, והעביר את מריה לעליית הגג של הבית. היא בטח
ממש הופתעה לראות שכל הקאדילקים היו הרוסים. באותה שנה קית' ואני היינו האחים
הבוגרים שהביאו את אואן ודיאנה לביקור אצל טרי ודורי פאנק באמרילו. דורי נחשב
למתאבק הטוב ביותר בביזנס, וטרי היה טוב בהרבה דרכים אך היה הבלתי צפוי יותר
מביניהם. עכשיו, כשהייתי נחוש להיות מתאבק טוב בזכות עצמי, ההזדמנות ללמוד
מהפאנקים הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי. הפאנקים נתנו לי לשפוט כמה לילות,
ואפילו נתנו לי כמה קרבות ג'וב מול יפני שנקרא טטסואו סקיגוואה ובחור מקומי שנקרא
דניס סטמפ. ניסיתי לתת מכה לסטמפ אך בטעות פגעתי לו במפשעה. הרבה מתאבקים היו
כועסים מזה, אבל סטמפ סלח לי על טעותי ונתן לי קרב טוב (כעבור עשרים שנה, טרי פאנק
בחר בי, מכל האנשים, להילחם מולו בקרב הפרישה שלו, וסטמפ היה השופט). העסקים של
סטו הדרדרו באותו קיץ. קרב בין מייק יורק והזולו הנפלא בסוף אוגוסט היה כל כך גרוע
עד שכעבור עשר דקות מעריץ בשורה הראשונה עמד וצעק "היי, באמת, סטו! מה זה
החרא הזה?!". סטו התכווץ וצפה בקרב עוד שלושים שניות ואז צעד אל הזירה, נופף
בידיו וצעק "הביתה! הביתה!". אחרי הקרב, רק בקושי מחוץ לעיניהם של
המעריצים, הוא נזף במייק וזולו שנתנו קרב כל כך נורא.
באמת רציתי בית משלי, הרחק מהכאוס בבית, וסמית'
הציע FIXER UPPER (בית שאפשר לחיות בו אבל צריך קצת תיקונים) שאוכל למכור מחדש
במהירות ברווח קטן. הוא אמר שמהשקעה בבתים כאלה, ג'וביקה הרוויח כסף ופתח את
הטריטוריה בפורטו ריקו. כך יצא שחייתי בחלק רעוע של העיר שהיה ידוע כרמזי, בצריף
אפור שנראה כאילו קושט בידי מטורף עיוור צבעים. אז סמית' עזב לעבוד בגרמניה עם
ברוס, דיינמייט והיטו. סטו גם איבד את רוב שאר הרוסטר שלו לטריטוריה בחופים. היה
טוב שמתאבקים נתנו לרוסטר שלהם לנוח בפני המעריצים האזוריים אז ארגונים החליפו
ביניהם מתאבקים, אך הפעם הרוסטר היה חלש. לכן נהייתי בוקר זמני לסטמפיד, ועבדתי עם
רוס כדי להרכיב את הקארד. אף אחד מאיתנו לא הרגיש מתאים, אבל סטו חשב שעשינו עבודה
טובה, אז הוא נתן לנו לעשות בוקינג לכל הטריטוריה. רוס היה אנציקלופדיה מהלכת של
היאבקות. הוא אסף ולמד כל מה שיכל לשים עליו את ידיו: מגזינים, תוכניות, ותמונות
ליחסי ציבור שנשלחו לסטו מטריטוריות רחוקות. הוא זכר מי נלחם במי, מתי ואיפה, ומה
היה הסיום בכל טריטוריה עד לשנות ה-40. אפילו כילד, סטו ביקש את עצתו של רוס בנוגע
למי יכול היה לצאת אובר. הייתה לו עין חדה איתה ביקר מתאבקים ירוקים וצעירים בכנות
אלימה, והם קיבלו את דעתו כי הוא בקושי טעה. בגיל 12, רוס כל כך התעצבן מבוקינג של
קארד לאירוע עד שהתווכח עם סטו והרביץ לו בסנטר! סטו היה המום, אך רוס צדק.
ערכתי את הבכורה הרשמית שלי בקלגרי עבור סטמפיד ב-1
בספטמבר, 1978, והייתי גאה שהקרב עם מייק יורק עבר אצל סטו, שצפה בהכל בעצבנות,
כנראה תוהה כמה רע זה יהיה. ביליתי את רוב החודש עם החבר'ה באוטובוס ישן שסטו
הצליח להרשות לעצמו לשכור. השופט, סנדי סקוט, היה גם הנהג, סקוטי באמצע שנות ה-40
שלו שהיה מעשן כבד. עם אפרו קטן וג'ינג'י, זקן דק ושיניים חסרות, סנדי הזכיר כלב.
קאסאבובו אהב לשעשע אותנו ולשיר את "אבא היה אבן מתגלגלת" של טמפטיישן.
נורמן פרידריך צ'ארלס השלישי גם היה שם. הוא היה אחד מהקנגרוז המלכותיים, צוות
חשוב, אך היו לו בעיות עם שותפו. כעת, כשהוא בסוף שנות ה-40 שלו, הוא היה רזה
ותשוש עם רגליים כפופות וזקן מדובלל. לעיתים קרובות אמרנו שהפסיד את התחת שלו
במשחק קלפים בגלל שנראה כמו הומלס, אבל הוא היה אלוף הג'וניורים למשקל כבד של חבר
העמים הבריטי, ולקח את החגורה מדיינמייט ממש לפני שעזב לגרמניה, באנגל בו שבר לטום
את הברך. ג'ימי רוז'ו היה ממש הפוך מהאלוף הצפון אמריקאי הזקן והעייף, פדי ראיין.
פדי, כמו רבים בטריטוריה, היה האחרון לדעת שהשמש שקעה על הקריירה שלו. יכולתי
לראות את העמעום בעיניו כשנתתי לו סיומות לקרבות, שאחריהן ישב בפנים אדומות וקצר
נשימה. לא עזר ששקל 180 קילו ועישן כמו ארובה.
התרגלתי לנסיעות הארוכות, הקשבתי למוזיקה, שרתי,
נסעתי מעיר לעיר ומצאתי חברים. האוטובוס עצר באמצע שום מקום להפסקות פיפי וזה היה
מראה מוזר: אנשים מכל הגדלים והצבעים השתינו מחוץ לאוטובוס והסתכלו על האורות
בצפון. עבדתי בסדרת קרבות עם נורמן, שהיה שם מספיק זמן כדי לא להתלהב מלקחת
באמפים. הוא הכיר כמה קיצורי דרך, וידע בדיוק איך לסדר שאראה טוב. ב-26 בספטמבר,
1978, הוא שם כיסא לצידי מאחורי הקלעים ברג'ינה, מזג קפה לכוס ועישן. "טוב,
ילד," הוא אמר במבטא האוסטרלי שלו. "נראה כאילו אולי יבוא קהל טוב. אולי
זה זמן טוב לעשות משהו מיוחד. מה דעתך להכניס קצת צבע?". להכניס קצת צבע
משמעו היה שאחתוך את ראשי עם סכין. הרגשתי פרפרים בבטן כשחשבתי על כך. כשופט ראיתי
זאת הרבה פעמים מקרוב: דימום היה טקס קבלה בפורטו ריקו. אמרתי לנורמן שאשקול זאת,
ואז הסתכלתי על הקרבות האחרים דרך חור קטן בקיר, כשאני חושב. אם ארצה להגיע לטופ
ברסלינג, הרגע הזה היה צריך לבוא במוקדם או במאוחר. אבל זה לא הקל עליי. רציתי
להאמין, בדרך פתטית מאוד, שזה אולי יעזור לי לצאת אובר ולעזור לאבי באותה הזדמנות.
התוכנית הייתה שדיינמייט ונורמן ימשיכו מאיפה שהפסיקו כשדיינמייט יחזור מגרמניה
בדצמבר, אבל כשאמרתי זאת לסטו, הוא אהב את המחשבה שאעבוד בקרבות תואר עם דיינמייט
במקום נורמן. אם עמדתי לחתוך את עצמי, היה טוב לעשות זאת קרוב לשיער. לא רציתי
להיראות מצולק כמו מתאבקים רבים. מצאתי את נורמן ואמרתי לו "כדאי שתראה לי
איך לדמם". הוא הסתכל מעבר לכתפי כשלקחתי בלייד. חתכתי את הבלייד בזווית,
שמתי על הכל נייר דבק חוץ מהקצה והגנבתי אותו לתוך שרוולי השמאלי. למרות שהיה ידוע
כהיל מתועב, נורמן עשה קרב בייביפייסים בסיסי איתי ואחרי 15 דקות של היאבקות
נקייה, הקהל התחיל לקנות את זה. כשהיינו על החבלים נורמן אמר "אתה מוכן,
ילד?". "כן!". כשהגעתי אליו, הוא הרביץ לי וזרק אותי לרצפה. הוא יצא
מהזירה איתי והוציא ממכנסיו את האגרופן שלו, שהיה בעצם רק מפיות נייר מחוברות. הוא
הרביץ לי ונפלתי. הבלייד היה בידי עכשיו. התגלגלתי על בטני, דחפתי אותו עמוק אל
ראשי וחתכתי. כלום. חתכתי שוב. עדיין כלום. ואז, פתאום, דם נשפך על פניי. דם חם.
הדם שלי!
שמעתי את נורמן אומר "אלוהים, ילד, זה אחד
טוב!". הוא סחב אותי בחזרה אל הזירה. בגלל שהקהל קנה את ההתנהגות הפייסית
שלו, הם זעמו. כשנלחמתי בחזרה בייאוש, המעריצים עמדו מאחורי עוד יותר כי עכשיו הם
הרגישו אשמה על כך שעודדו אותי לסמוך עליו. המשכתי את הקרב כשהדם זורם על פניי עד
שנורמן אמר "בוא נלך הביתה, ילד". על ברכיי ונתון לחלוטין לחסדיו, אחזנו
ידיים כשנורמן בעט כמה בעיטות אחרונות לבטני. פתאום התגלגלתי על גבי, הורדתי את
רגליו של נורמן עם רגליי, כופפתי את ראשו והכנסתי אותו לסאנסט פליפ משום מקום.
השופט ספר... 1... 2... 3! הקהל קפץ אל רגליו בשאגה כשנורמן התיישב עם מבט המום על
פניו. כשהשופט הושיט לי את החגורה, נורמן תקף אותי מאחור, הוריד אותי למזרן ודרך
עליי. אחרי שעזב, קמתי באיטיות והרמתי את האליפות הבריטית במשקל כבד לג'וניורים
מעל ראשי. צעדתי בשביל הכניסה כשהמעריצים טופחים על גבי ומעודדים אותי. בחדר
ההלבשה, נורמן בירך אותי, ואז בחן את החתך על פניי, שהיה באורך 25 ס"מ ועד
העצם, ואמר "עבודה טובה, ילד". אז, עם חיוך מטופש, אמר "עכשיו כדאי
שאראה לך איך לחבוש את זה". ואז הלכנו לכיור. איזה ביזנס מוזר.
בנובמבר, רוס חשב שזה יהיה מעניין לצוות אותי ואת
אחי קית', כיוון שלאלופי הזוגות של סטו, האחים קסטילו, לא היה אף צוות לעבוד איתו,
ולא היו לי יריבים כאלוף ג'וניורים למשקל כבד. כשהלכתי אל חדר ההלבשה באדמונטון
ביום של הקרב הראשון שלנו, ראיתי את רוס מדבר לראול קסטילו. רוס הסתובב אליי ואמר
"לראול יש מקרה חירום משפחתי. הם חוזרים לפורטו ריקו. אבא אמר שאתה וקית'
תצטרכו לקחת את התארים הלילה". ככה נהייתי אלוף לא עם חגורה אחת אלא עם שתיים
כל כך מוקדם בקריירה שלי. ידעתי שכנראה שתיהן לא יהיו שלי למשך הרבה זמן, אבל סטו,
רוס ואני החלטנו שזה יכול לעזור לעסקים עם אחזיק בחגורה קצת זמן אחרי שדיינמייט
יחזור, כדי שיוכל להילחם מול נורמן ולנצח אותו כנקמה על פציעת הברך. ואז הוא יבוא
אליי. רציתי מאוד לעבוד עם טום, ללמוד ממנו ואולי אפילו להרשים אותו בכמה שהשתפרתי
מאז הקרב האחרון בינינו במאי. רציתי להוציא את טום אובר כדי שיראה בבירור שהוא היה
האלוף שלנו ושאני רק החזקתי את החגורה עבורו. לא הנחתי מעולם שטום הניח שאני הייתי
עוד ילד מפונק של פרומוטר, בדרך להצלחה קלה. לכל אחד שצפה בי ובדיינמייט נלחמים
בשלושת השבועות לקראת קרב האיגרוף בינינו בדצמבר 1978 היו המון סיבות להניח שזה
היה אמיתי. תחת מסווה של קרב, טום היה סטיפי כלפיי, שוב ושוב, עד שפשוט החזרתי לו.
רגע אחד הוא הרביץ לי בפניי או בעט בי כמה שיכל או פשוט זרק אותי בחוסר אכפתיות
מוחלט, ואז, פתאום, הוא שוב התאבק, תיכנן ספוטים ולקח באמפים עבורי. תמיד הרגשתי
שזה היה כמו החלקה אומנותית, אבל כששותפך מנסה לזרוק אותך על הראש, זאת כבר לא
אומנות. כשחזרנו לחדר ההלבשה לאחר קרב התואר הראשון, לא הייתי בטוח אם דיינמייט
היה סטיף או שפשוט סמך עליי. לא הבנתי זאת באותה תקופה, אבל למדתי את מה שיהיו
המהלכים היחודיים שלי: הפיילדרייבר, הבאקברייקר, הג'רמן סופלקס ומה שהייתה בהתחלה
מכת מרפק חלשה בסגנון של דורי פאנק ג'וניור. כולם יצאו ממני בגלל שנגמרו לי הדברים
לעשות מול הטבח של דיינמייט וניסיון של כל מה שאוכל לחשוב עליו.
עבדנו קצת כל השבוע לאחר מכן ואז נלחמנו בקלגרי
בקרב תואר חוזר ששודר בטלוויזיה. אפילו שדיינמייט היה סטיף כלפי כל לילה, עדיין
נתתי לו זיכוי מחמת הספק. הבנתי בסוף שטום באמת היה סטיפי כלפיי כשבעט בי בפנים
כמו כדורגל כשחתכתי את עצמי. הבעיטה לבדה הייתה קשה מספיק, אבל בגלל הבלייד, הוא
יכול היה לפצוע אותי ברצינות. אני עדיין לא יכול לחשוב על משהו יותר לא מקצועי. הקרב
נהיה קטטה מתוכננת. וויין היה השופט, ואחרי שניסה להחזיר את השליטה, ויתר וחזר
לחדר ההלבשה. הייתה בעיה קטנה: סטו נבח לשנינו "צריך עוד שמונה דקות
לטלוויזיה, לעזאזל, עכשיו!". צנחתי ליד הטורנבאקל, מתחרט על כך שבכלל נכנסתי
לזירה עם הדיינמייט קיד. הוא הלך ברחבי הזירה והציע לי לחיצת יד. הושטתי את ידי
למרות הספקות, והוא בעט בי בצלעות חזק ככל שיכל. וכך שוב התקוטטנו, כשסטו מתפקד
כשופט עד שנתנו לו את שמונה הדקות שלו. כשחזרנו לחדר ההלבשה, ניסיתי בחולשה להתעמת
מול טום, שחייך כלפיי חיוך גדול ורצה זאת. היטו ריסן אותי, ושקעתי בכיסא שלי
וחשבתי מה לעזאזל הבעיה שלו. בשבוע השלישי והאחרון שלנו ביחד, היה לנו את הקרב
היחיד שבו יצאתי אובר, בקלגרי. דיינמייט עשה סדרה מרשימה של גלגלונים ועמידות
ידיים, ואז הרים אותי, כך חשבתי, עבור סלאם. במקום זאת, הוא נפל באיטיות על המזרן
כשאני עליו, והצמיד את עצמו עבור ה1... 2... 3. הקהל הביע את אי שביעות רצונו עבור
הנפילה הברורה, והייתי מובך כשידי הורמה. למחרת הפסדתי את החגורה בחזרה לדיינמייט
באדמונטון.
להתעסק עם טום היה כמו להתעסק עם פיטבול כועס מאוד.
לא ידעתי מתי ינשך אותי, או למה, אבל ידעתי שלא משנה כמה הוא מוכשר, נצטרך מתישהו
להשלים. הוקל לי לגמור את העניינים איתו, אבל הצטערתי בנוגע לאיך שהרגיש כלפיי.
היה לי כואב מדי באותה השנה על מנת להבחין בחג המולד. בקושי יכולתי לזוז, כל עצם
בגופי כאבה, היו לי שני פנסים, שפתיי היו חתוכות ונפוחות והייתה לי צלקת על מצחי
קרוב לשיער. לאחרונה קניתי את ההמצאה החדשה שנקראה וידיאו, ובערב השנה החדשה של
1978, צפיתי בהקלטה שלי בפעם הראשונה, בקרב שבו אני ודיינמייט כיסחנו אחד את השני.
אד וויילן, שהיה הפרשן הכי מציאותי מכולם, אמר "אני עומד להתנצל בפניכם כאן
ועכשיו. ישבתי כאן במשך 48 דקות עם פי פעור, כשאני צופה באחד מהקרבות הגדולים
ביותר שראיתי אי פעם. אני לא מגזים". הוא לא. אם טום רק היה עובד איתי, זה
היה בטח קסום. סטו עדיין הפסיד כסף. לא כמו הרבה פרומוטרים אחרים, הוא היה מחוייב
למתאבקים. תמיד שילם להם, לא משנה מה. ואם אחד מהכוכבים העולים שלו פרץ איפשהו,
הוא תמיד עודד אותו ללכת, אפילו אם זה אמר שסטמפיד תצלע. בגדול, סטו הרוויח מכך את
הכבוד וההערכה שלו מצד הצוות והמתאבקים, שסבלו את מזג האוויר, את הנסיעות
האינסופיות בצפיפות ואת התשלום בדולרים קנדיים. אבל בשלב זה של חייו, אני חושב
שסטו תמיד קיווה שבניו ישתלטו על הארגון. זאת הדרך היחידה שבה אני יכול להסביר למה
כשסמית' חזר מגרמניה, הוא שיכנע את סטו להחתים בוקר אמיתי: חברו הותיק מפורטו
ריקו, דיק סטיינבורן. אני לא יודע איך סטו לא שם לב לרזומה של דיק מחוץ לזירה.
אנשים נואשים עושים דברים נואשים. דיק התחיל לעבוד ב-1 בינואר 1979.
סטיינבורן היה מפעיל מבריק שרק חשב על הישרדות: הוא
הלך לתוך שדה מוקשים של יריבויות בין אחים וחברים לזירה. הוא בחן את כל בניו של
סטו וראה שלהלן עדיין היה מקום חם בליבה כלפי ברוס, ושברוס, שגם חזר מגרמניה, באמת
האמין שנוכל לעשות בוקינג לטריטוריה בעצמנו והתנגד להביא מישהו מבחוץ. מיד, דיק
התחיל לתאר לברוס כיצד הוא יהפוך אותו לסופרסטאר מעבר לכל החלומות הפרועים ביותר
שלו, המרכז של אנגלים גדולים, ניצחון אחרי ניצחון. דיק ידע שכל מה שיצטרך כדי
להשיג את תמיכתו של ברוס תהיה הבטחה להפוך אותו לכוכב, ושלהחמיא לברוס גם ישים
אותו בעמדה טובה מול אמא שלי. בנוגע אליי, דיק אמר לי שלמרות שהייתי וורקר טוב
יותר מברוס, הייתי צעיר יותר. מעתה ואילך אשחק את התפקיד של האח הצעיר והחלש.
"אלו העסקים, ילד" הוא אמר לי. לא ראיתי כיצד הפיכתי לג'ובר תעזור
לביזנס, אבל מה ידעתי? התברר שלדיק היו רעיונות טובים. הוא נתן לי ולקית' להפסיד
את תארי הזוגות למורים שלי, היטו וסאקוראדה, באדמונטון. כולנו הסכמנו שצריך לשים
את תארי הזוגות על צוות הילי. הוא המציא מחדש את ג'ון פולי בתור JR פולי- דמות מנג'ר מיליונר
מושחת שיכל לקנות את שירותיהם של כולם- או שלא? זה חיזק מאוד את כל האנגלים. בנוסף,
דיק הפך את טום להיל, נתן ל-JR לנהל אותו ושם אותו מול ברוס. טום כמעט נפל מהכיסא כשנאמר לו
שלמרות העובדה שבשלושת השבועות האחרונים הקרבות שלו איתי נמשכו בין 30 דקות לשעה,
דיק אמר לברוס להצמיד את הדיינמייט קיד תוך פחות מ-5 שניות עם סמול פאקג' פשוט.
ראיתי קצת היגיון בכך כי זה היה מאוד בלתי צפוי והמעריצים יקפצו- וזה היה נכון.
אבל טום זעם. לא חשבתי שיוכל לכעוס יותר- עד לשבוע אחר כך, כשדיק אמר לברוס לעשות
זאת שוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה