הייתי שזוף קצת עכשיו, ולבשתי כובע בוקרים שחור לכל מקום. בלילה, עקפתי את הזונות כשהלכתי אל החוף. הירח האיר את דרכי כשעקבתי אחרי הסלעים השחורים שהגיעו לאוקיינוס. גלים שטפו סרטנים קטנים בחול, ואורות אדומים של ספינות גדולות נראו במרחק. ישבתי על הסלעים, שתיתי מיץ תפוזים, התפנקתי על חטיף שוקולד, אכלתי בננות ותהיתי מה חבריי בבית יחשבו על מה שעשיתי. עשיתי עבודה נהדרת בלהעמיד פנים שאני חוטף מכות, להתגלגל בכאב, להושיט את ידי ביאוש לסמית', ובלהילחם מספיק כדי לקבל את העידוד מהמעריצים. הבנתי שהיה לי כישרון לכך, והייתי נחוש להוכיח שאני המפסידן הטוב ביותר שפורטו ריקו ראתה אי פעם. יכולתי להיות גדול אם רציתי- המעריצים אמרו לי זאת בעיניהם. האמת הייתה שהמעריצים הללו הביאו סימפתיה ורגש גדולים כי הם האמינו. הם אהבו היאבקות כל כך עד שיכלו- ולעיתים קרובות עשו זאת- להרוג בלי יסורי מצפון אם פגעת בהם או איכזבת אותם. היה לי העונג לפגוש את ברונו סאמארטינו, אלוף ה-WWWF לשעבר. הוא היה ממש נחמד ואפילו הצטלם יחד עם סמית' ואיתי. אבל אני חייב להודות שלא חשבתי שהוא היה וורקר טוב כמו דורי פאנק הבן או הארלי רייס. התאכזבתי מקרב הכלוב שהיה לו עם גורילה מונסון: אם אותו הקרב היה קורה בקלגרי, הם היו צועקים להם בוז ומסלקים אותם מהבניין. לזכותם, יאמר שהייתי מודע לכך שהסגנון הניו-יורקרי של ברונו מילא את המדיסון סקוור גארדן כל חודש, אבל זאת הייתה ההיאבקות הכי מזוייפת שאי פעם ראיתי. אם רצית לראות היאבקות ריאליסטית, היית צריך ללכת ליפן, או לקלגרי, סנט לואיס, קנזס סיטי, אמרילו, מיניאפוליס, אפילו פורטלנד או לואיזיאנה. לא ידעתי איך או מתי למדתי את הדברים הללו, אך ידעתי שהם היו נכונים. גורילה מונסון היה בחור נחמד. שמו האמיתי היה רוברט "ג'ינו" מאראלה והוא אמר דברים חמים מאוד לגבי סטו. כשאמרתי זאת לסטו בטלפון, הוא אמר שאימן את גורילה ששקל 158 קילו בצינוק ב-1961. ג'ינו היה בלתי מנוצח כחובבן, והיה המתאבק היחיד בצוות ארה"ב שהרוסים לא הצליחו להוריד מרגליו. סטו צחק בנוגע לאיך שנעל את פניו של ג'ינו בצינוק, נעל את זרועו ודחף את פניו, כך שגורילה שכב על המזרן ודימם מאפו. "אחר כך היה די קשה לשלוט בבחור הגדול" הוא אמר. למדתי שלא כל ההיאבקות הייתה מבויימת ושלפעמים כאב. היה לי קרב מול קינג קונג, גוש אדם בגובה מטר חמישים ושבע במשקל 158 קילו מארגנטינה, שנחת עליי כמו גוש בטון שהוציא לי את האוויר. עבורו, הייתי סתם גוש בשר. לא נתתי לו את התענוג לדעת שהכאיב לי. אחר כך, בחדר ההלבשה, קינג קונג לחץ את ידי ואמר לי "גרסיאס". הוא היה בגובה החזה שלי. חייכתי אליו וחשבתי "לך תזדיין, שמן. הכל חלק מהמסע שלי".
בפורטו ריקו הבנתי בפעם הראשונה שהיצירתיות והדרמה דרשו שאהיה וורקר טוב: האומנות של להפוך משהו לאמיתי ולספר סיפור בגופי. הראיתי את הכל... מתישהו. על הסלעים, ביקשתי מהירח שיבקש מאלוהים לשמור עליי כי החלטתי להקדיש את חיי למקצוע המטורף הזה. סמית' התחיל להתחבר יחד עם מתאבק ידוע לשמצה מניו יורק שקראו לו דיק סטיינבורן. הוא היה הבן של מילו סטיינבורן, מתאבק מתקופתו של אבי. הוא היה לאביו מה שסמית' היה לאבי. כמתאבק, דיק גבל בגאונות והיה אחד מהג'וניור האביווייטס הטובים ביותר בביזנס. אבל הוא גם היה ידוע בגסותו. דיק לקח את סמית' תחת חסותו והם בילו שעות בשתיית בירה ותכנון מזימות. קיקיי הגיע אליי מפעם לפעם. לילה אחד הוא לקח את סמית', את מריה ואותי למועדון חשפנות. רקדנית יפהפייה הגיעה אליי ונראיתה מעוניינת. סוחררתי משיערה הארוך. ביקשתי מקיקיי להגיד לה שחשבתי שהיא יפה. פניו האדימו והוא מילמל משהו בספרדית. היא עזבה את השולחן ולא חזרה. כעבור כמה חודשים, מריה סיפרה לי שקיקיי אמר שאני הייתי תפוס- איתו. קיקיי בחיים לא ניסה כלום- אבל תמיד חשתי שהוא רוצה לשאול אותי משהו ולא יכל לאזור אומץ. בלובי בטאנאמה, סמית' דיבר עם שתי זונות שמצצו סוכריות אדומות ולבשו שמלות אדומות. הוא היה יחד עם מריה אז הוא דיבר בשמי. לא הייתי בטוח שאני מעוניין למרות שהן היו מאוד יפות. סמית' תפס אותי ואמר לי "הצלחתי להוריד אותה ל-10 דולר!". חפרתי בכיסי ואמרתי "יש לי רק שמונה".
התקשרנו הביתה כל יום ראשון. אמרתי לסטו כמה שנאתי את זה, והוא אמר לי להשתדל. סמית' ואני החלטנו לעזוב בסוף יוני, ולעצור בניו יורק כדי לבקר את דודה ג'ואני, אחותה של אימי, לפני שנחזור לקלגרי. כשסמית' סיפר על כך לאמא, היא ביקשה שאבוא לטלפון ובכתה. "בבקשה, מותק, אתה לא יכול להרשות לסמית' להתקרב לדודתך ג'ואני! בבקשה תבטיח לי!". הקרובים של אמא חשבו שבני דודם הקנדיים היו משפחה מושלמת, משפחת קנדי (KENNEDY) הקנדית. אמא חשבה שסמית' יחשוף תוך זמן קצר תדמית שעמלה שנים כדי לשמר. אמרתי "אל תדאגי, אמא. אטפל בכך. אני מבטיח". באותו לילה יותר מדי הילים ניצחו, אז האחים הארט האומללים יצאו אובר. זה לא אמר כלום, אבל התלהבתי, במיוחד בגלל הכבוד של להתאבק באיצטדיון על שם רוברטו קלמנטה. הפיראט מפיטסבורג היה גיבור ילדות שלי עד שמת בהתרסקות מטוס כשהייתי בן 15. חשבתי שהלילה הזה יהיה לילה שאספר עליו לילדיי מתישהו. האיצטדיון היה מפוצץ והקהל היה מחשמל. כשחיכינו לכניסה שלנו, ראיתי שני עכבישים, אדומים כמו עגבניות, תלויים מעליי. הם התנגשו אחד בשני ונפלו על חוט אחד, מסתובבים במהירות. אמרתי לסמית' "אולי הם מזדיינים!". ואז הבנתי שהם נלחמים עד המוות. אחרי דקה עכביש אחד עטף את האחר בחוטים. שני העכבישים הפכו לסמל לתקופה שלי בפורטו ריקו בה המוות תמיד היה תלוי באוויר.
סמית' ניצח עם סאנסט פליפ גרוע לפני איצטדיון מלא במעריצים שואגים. הופתעתי כשקמו על רגליהם, קפצו ועודדו אותנו. סמית' ממש הגזים, הרים את האגרוף שלו וצרח כמו ילדה, קפץ מסביבי וחיבק את רגלי. "ניצחנו! ניצחנו!". הוא היה מטורף, אבל אהבתי אותו. עזבנו את פורטו ריקו ב-2 ביולי, יום הולדתי ה-21. ויקטור התעקש שבגלל כל מה שסטו עשה עבורו ועבור קרלוס, הוא יתן לי ולסמית' ארוחת צהריים לפני שנעזוב. רק כשהגעתי הביתה הבנתי שירדתי 11 קילו בפורטו ריקו, ומאוד שמחתי מהצעתו. ניסיתי למנוע מסמית' לבקר את דודה ג'ואני, אז הופתעתי-והוקל לי- כשבא עם תוכנית. הוא פגש בחורה בלונדינית בבריכה המזוהמת של המלון, שצף בה עכברוש מת כל הזמן שראינו אותה, והיא הזמינה את סמית' ואותי ללון בחווה של הוריה בשיקאגו. במקום ניו יורק הוא יסע לשיקאגו- אז מילאתי את ההבטחה לאמי. סמית' ואני הגענו במונית בזמן לארוחת הצהריים עם ויקטור. היינו מורעבים, כי דילגנו על האוכל בלה קונצ'ה. אחרי שחיכינו כמעט שעה, ויקטור יצא ממשרדו עם מפתחות המכונית שלו ביד. "סליחה, ילדים. אין לי זמן היום. נעשה זאת בפעם אחרת. אני עסוק. חייב ללכת". הלכנו את כל הדרך בחזרה למלון, החמצנו את הבופה ולא אכלנו בכלל באותו היום. ביום רביעי לפני שעזבנו, הקלטנו לטלוויזיה באולפן בביימון. תמיד נראה כאילו ירד הרבה גשם אך בחיים לא היה קריר- רק חם ודביק. העיר הזכירה לי מיקום מהסרט הטוב, הרע והמכוער. ילד אלבינו בגיל 6 שוטט באולפן עם עיניים עצובות ורעבות. אני זוכר שרץ רחוק ככל שיכל, צורח, כשרודף אחריו ג'וק בגודל עכברוש. נראה כאילו הג'וק השיג אותו.
נמאס לי מהחום והזוהמה. נשבעתי לא להתלונן על הקור של קלגרי וספרתי את השניות עד לטיסה. אז סמית' שינה את דעתו. הוא התאהב במריה ועמד להישאר קצת יותר. שמחתי עבורו, אך עזבתי. סמית' ואני שיתפנו פעולה בקרב טלוויזיה של 6 דקות מול פרנצ'י מרטין ומישל מרטל, הצמד ההילי הכי חם בטריטוריה. ידענו שהם ימחצו אותנו, והיינו בסדר עם זה. חיבבתי את פרנצ'י ומישל, והייתי שמח להוציא אותם אובר. חטפתי מכות כרגיל והכנסתי את סמית'. הוא קיווה לנצוץ במקרה שמריה תראה את הקרב בטלוויזיה, למרות שפיקפקתי בכך שתוכל להרשות לעצמה טלוויזיה. מישל ופרנצ'י אכלו את סמית' בחיים, סטרו לו ובעטו בו, והשאירו סימנים אדומים על כל החזה שלו. סמית' התעצבן מאוד והם בקושי לא צחקו. סמית' התבכיין כל הלילה. עמדתי בחוץ כשמישל מרטל נפל על ברכו והחזיק בחזה. משהו לא היה בסדר. פרנצ'י עבד בשאר הקרב והוצמד. הוא שם את זרועו של מישל על כתפו ועזר לו ללכת בחזרה למאחורי הקלעים, כשהוא מגן עליו מהפסולת שהקהל זרק. פרנ'צי הושיב אותו במקלחת ונתן למים הקרים לזרום על גופו, והוא פתאום קם ואמר שהיה בסדר, והיה לו קלקול קיבה מאוכל סיני שאכל קצת לפני הקרב. הם התלבשו ומיהרו לצאת לפני הקהל. הם היו הילים, אז היו צריכים לחנות מחוץ לבניין אחרת המכונית שלהם תושמד. הם יצאו מהבניין עם תיקיהם ורצו אל המכונית שהייתה במרחק כמה רחובות. מישל שוב הרגיש לא טוב כשנסעו. פרנצ'י עצר בצד הדרך כדי שמישל יוכל לשים אצבע בגרון ולהקיא. אבל הוא שוב התמוטט. פרנצ'י שם אותו במכונית ומיהר אל בית החולים הקרוב ביותר. החובשים ששמו את מישל על אלונקה אמרו לפרנצ'י "החבר שלך מת". מישל מרטל היה בן 34, וליבו פסק לפעום. הוא היה הראשון מחבריי לזירה שמת. הייתי גאה שנלחמתי מולו בקרב האחרון שלו ושהוא חייך כל הקרב.
זה היה יום הולדתי ה-21, וגיליתי שתמיד לומדים דברים חדשים בהיאבקות. היה לי כרטיס טיסה בלתי ניתן להחלפה לשיקאגו, אז טסתי עם בת החוואי. בטיסה, היא אמרה שהארנק שלה היה במגירה למעלה ושאלה אם אוכל לקנות לה משקה. מכיוון שאהיה בביתה ואוכל מהאוכל שלה, אז זה היה בסדר. היא שתתה הרבה. כשנחתנו בשיקאגו היא אמרה "תן לי לחפש את אבא שלי". לא ראיתי אותה שוב. היו לי 2000 דולר בכיס שלי כדי להראות מה עברתי בפורטו ריקו, ופחדתי שישדדו אותי בשיקאגו. ראיתי את העיר רק בסרטי מאפייה. אני נזכרתי שקית' אמר שאם הייתי בצרה, שאלך לצבע הישע. ביקשתי הנחיות בנמל התעופה ונסעתי ברכבת של שתיים בלילה. הייתי הקאובוי של חצות. ירדתי ממנה בשלוש בלילה וסחבתי את המזוודות. הבחור בדלפק אמר שיהיה אפשר להיכנס רק בעוד שלוש שעות ושהחדר הזול ביותר עלה 8 דולר. שילמתי לו ולקחתי את המפתח רק כדי לגלות שהרהיטים היו מרוסקים, המזרן חתוך, והיה דם בכל מקום. שאלתי אותו כמה עלה החדר הטוב ביותר והוא ענה ש-24 דולר. אמרתי שבסדר, וביקשתי ממנו לשמור על המזוודות שלי. נרגעתי בלובי צדדי של מלון יקר לפני שנכנסתי לצבא הישע. היו לי כמה ימים בשיקאגו לפני החזרה לקלגרי. ביום העצמאות הראשון שלי באמריקה, הייתי מאחורי הבניין של צבא הישע, ללא חולצה, מנסה להמשיך להישאר שזוף, מקשיב לנוודים מנגנים במפוחית ושרים. גיליתי מקום שאוכל לראות בו את הזיקוקים. ביומי האחרון בארה"ב, קניתי טלוויזיה ניידת קטנה. חשבתי שאביא אותה איתי ואחבר אותה למצת של הרכב של סטו כדי שהמתאבקים יוכלו לצפות בהוקי. הייתי בדרכי לחדר עם הטלוויזיה כשנפגשתי עם בחור קטן שנראה דומה לדוד קמצני. הוא פתאום אמר שיש לי קול יפה ושהוא רוצה לבוא לחדרי כדי ללמד אותי איך לשיר. לא רציתי שדוד קמצני או כל אחד אחר ידע באיזה חדר אני כדי שהטלוויזיה לא תיגנב, אבל לא רציתי להיות גס רוח. חשבתי שהדרך היחידה להיפתר ממנו הייתה ללכת לחדר שלו.
ידעתי שהוא חי בחדר קטן: היה מדף מלא בגזירי עיתונים מעל המיטה שלו. התיישבנו ורציתי למצוא הזדמנות להסתלק משם. קמצני הפך כמה קלסרים ולהפתעתי הוא כן היה זמר כשהיו לו חיים. הוא לא נראה מזיק עכשיו, אבל הוא פתח קלסר שלישי והייתי המום לראות שם שני גברים מזדיינים על מגזין של הומואים. הוא שם את ידו בעדינות על ברכי ושאל "רוצה?" (
). בגלל הרתיעה, האגרוף שלי הרביץ לו בפנים והוא עף אל הקיר, כשהמדף נופל עליו יחד עם הספרים. הוא העמיד פני מעולף עם חתך מכוער מתחת לעינו הימנית. הרגשתי רע בגלל שהרבצתי לו, אבל לא עמדתי לשיר כפי שרצה שאשיר. לקחתי את הטלוויזיה ועזבתי. למחרת היום עמדתי למרגלות המדרגות של בית הארט, שמח לבוא הביתה בריא ושלם. כעבור כמה ימים הייתי במטבח של סטו כשדודה ג'ואני צילצלה. להפתעתי, סמית' ומריה היו שם! ושוב, להפתעתי, הם התחתנו! כל הטיול שלי לשיקאגו היה עבור שום דבר אחרי הכל. המבט על פניי אפילו לא התקרב למבט הנדהם של אמי המסכנה!
). בגלל הרתיעה, האגרוף שלי הרביץ לו בפנים והוא עף אל הקיר, כשהמדף נופל עליו יחד עם הספרים. הוא העמיד פני מעולף עם חתך מכוער מתחת לעינו הימנית. הרגשתי רע בגלל שהרבצתי לו, אבל לא עמדתי לשיר כפי שרצה שאשיר. לקחתי את הטלוויזיה ועזבתי. למחרת היום עמדתי למרגלות המדרגות של בית הארט, שמח לבוא הביתה בריא ושלם. כעבור כמה ימים הייתי במטבח של סטו כשדודה ג'ואני צילצלה. להפתעתי, סמית' ומריה היו שם! ושוב, להפתעתי, הם התחתנו! כל הטיול שלי לשיקאגו היה עבור שום דבר אחרי הכל. המבט על פניי אפילו לא התקרב למבט הנדהם של אמי המסכנה!בפרק הבא (באורך 25 עמודים!!!!!!!!!!!!!!!): בריונים עם לב גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה