שיכנעו אותי לערוך את הבכורה הלא רשמית שלי בססקטון ב-1978. לסטו היה חסר מתאבק, וזה היה פשוט. זה שהייתי ירוק לא פגע במוניטין שהייתי צריך לבנות כבן למשפחת הארט בקלגרי: אני אופיע לפני הקהל הרגיל של מאה איש, שהכיל ברובו קבוצות של ילדים מאותגרים שכלית, כמה מעריצים וכמה שיכורים. הצתוותי עם מתאבק ותיק בשם פדי ראיין, שהיה גדול ועבה כמו משאית בטון. כל מה שבאת הייתי צריך לעשות היה למכור (לגרום ליריביי להיראות טוב יותר), מה שהיה קל כיוון שפדי ואני עבדנו עם היטו וסאקורדה. יצאתי באותו לילה חיוור, רזה ומצונן, והיטו וסאקורדה הכו ובעטו בי כל כך חזק עד שחשבתי שבאמת עיצבנתי אותם. אחרי הקרב הם שיבחו אותי ואמרו "סטיף בסדר!". עבור קומץ המעריצים שידעו שהייתי רק שופט וטירון, היה נחוץ להגן על הביזנס ולהפוך אותו לאמיתי. סטיף היה הכי אמיתי. אחרי הקרבות באותו הלילה, נרגעתי בבר במלון יחד עם פדי ראיין והייתי יותר מגאה בעצמי. זה היה מאוד חשוב לי כשמעריץ זקן בא ואמר "היי, הארט, היית טוב שם הלילה!". באותו טיול, מתאבק חדש מאנגליה עשה את ההופעות הראשונות שלו עבור הטריטוריה. ברוס גילה את טום בילינגטון, ואמר שהוא המתאבק הכי טוב שאי פעם ראה. בילינגטון קרא לעצמו "הדיינמייט קיד". באותה תקופה הביזנס היה מלא באנשים כבדים וגדולים. דיינמייט היה בגובה מטר שבעים ושתיים והיה בר מזל אם שקל שבעים ושבעה קילוגרמים. הוא היה צעיר ממני בשנתיים עם פנים חיוורות ושיער בלונדיני. בארץ הענקים, הוא סבל מתסביך האדם הקטן, מה שרדף אותו למשך שאר חייו. הוא היה נקי ולא עישן או שתה... עדיין. אף אחד מההילים הגדולים לא רצה לעבוד איתו, שלא לדבר על להוציא אותו אובר, והוא נראה כאילו ממש הצטער שנתן לברוס לשכנע אותו לבוא לעבוד עבור אבינו. אבל הוא לא אמר כלום. המתנקש הקובני, מקצוען אמיתי, הסכים להוציא את טום אובר בשבוע הבכורה שלו, טובה שטום לא ישכח לעולם. צפיתי בו נלחם בקרב שכלל הרבה היפוכים מגניבים וגלגולים, דברים שפיקפקתי ביכולתי לעשות אותם, וחשבתי שארצה לעבוד איתו יום אחד וללמוד את מה שיכולתי. אבל הוא שמר על מרחק.
כעבור שבוע, קית' נסע לרג'יינה ושאל אותי אם אוכל להחליף אותו שוב, ולעבוד בקרב פייסי פשוט מול פדי ראיין. מהיכרות עם סגנונו וניסיונו של פדי, לא היה לי מה לדאוג. אבל הקארד שונה ברגע האחרון כי יריבו של דיינמייט, סטיב נובאק, שהיה ענק שמן ומזוקן בגודל 127 קילו, סירב לעבוד איתו ולהוציא אותו אובר. לקית' לא הייתה שום ברירה אלא לשים אותי מול דיינמייט. כבר עבדתי על קרב לפי הספר עם פדי וידעתי שלא הייתי מנוסה מספיק כדי לצאת ולעשות את ההיפוכים והגלגולים בסגנון הבריטי של דיינמייט. "קית', הבטחת לי את פדי. אולי אתה צריך להתאבק מול דיינמייט. אתה יותר מנוסה ממני". דיינמייט לא הבין נכון, וחשב שאני לא רוצה לעבוד איתו. קית' עמד על דעתו. לבשתי את מגפיי האדומות הבהירות ושמתי את המכנסיים האדומים שלי, בזמן שדיברתי עם דיינמייט על הדבר האחד או השניים שידעתי לעשות. אם חשבתי שאהב את כנותי, טעיתי. דיינמייט היה סטיפי איתי כל הקרב, לשמחת המעריצים. ללא שום סיבה, הוא ריסק את מרפקו בפניי ושבר את אפי. הדם בטח הציל את הקרב. האשמתי את המצב בקרב הנורא ולא את עצמי, אבל גם הרגשתי שהוא לא היה מקצועי ונשבעתי להיזהר יותר בפעם הבאה שנעבוד ביחד. כעבור כמה ימים, סמית' וברוס דיברו על הטיול שלהם לפורטו ריקו. ברוס פתאום שינה את דעתו בנוגע לנסיעה, אבל הפרומוטר כבר קנה להם כרטיסים לטיסה, וציפו ששניהם יהיו שם. מה שלא ידעתי היה שהוריי אירגנו את הטיול כדי שסמית' יעזוב אותם לקצת זמן. לפני כמה שנים הם שלחו אותו ליפן כדי שילמד להתאבק. הם חשבו שמנה בריאה של משמעת יפנית גם לא תזיק. הוא גר בדוג'ו ונאלץ להתאמן קשה: היפנים היו המאמנים הכי קשוחים והכי רציניים בתחום. ציוו עליו לנקות ולשפשף את המזרנים ולסבן את גבם של אלו שמעליו, שכיסחו את רגליו עם מקל במבוק כל פעם שנכשל לעשות אלף סקוואטים. כל פעם שהוא התקשר והתחנן לחזור הביתה, הוריי אמרו לו להחזיק מעמד. לאחר 9 חודשים שהיה שם, סמית' השתכר מסאקי ורץ עירום בלובי המלון, והתנגש ישירות בחלון.
המשטרה היפנית חיפשה אותו בכל מקום כששני מתאבקים מטורפים מניו זילנד, שהיו ידועים כ"הקיווים", החביאו אותו בחדרם. סמית' נשלח הביתה למחרת. הוא לא יכול היה להיות שמח יותר. הוריי לא יכלו להיות לא שמחים יותר: הם רצו שסמית' ילך ליותר זמן. אני חושב שהטיול ליפן השמיד כל מוטיבציה שנשארה בסמית'. הוא לא היה אותו הדבר אחרי זה. ברוס לא שמח על הסידור בפורטו ריקו אז הוא הציע שאקח את מקומו. הזמנים היו פשוטים יותר ועל הכרטיסים היה כתוב "ס' הארט" ו"ב' הארט". שמעתי סיפורי אימה פורטו ריקניים: ילד מאדמונטון שנקרא קים קלוקיד, שהתחיל להתאבק עם אחיי, היה בעל חגורה שחורה בקרטה. הוא הלך לפורטו ריקו כהיל בלונדיני גדול בגודל 113 קילו, וכשערך את הבכורה שלו, הקהל השתולל והשתגע. קים לא פחד מהרבה. הוא טיפס אל עמוד הפינה וצלל אל המעריצים רק כדי שאחד מהם יחתוך חתך ענק בצורת L בבטנו עם סכין. הוא היה בר מזל שיצא בחיים, ולא התאבק יותר. סמית' התחנן בפניי ללכת. כעבור כמה שעות היינו על מטוס לפורטו ריקו. אבי נתן את ההזדמנות הראשונה למקדמים מפורטו ריקו, קרלוס קולון וויקטור ג'וביקה, והם נשארו אצלו חמש שנים. קולון היה וורקר נהדר ובעל ראש טוב לביזנס. פעם הוא היה ילד נאה, אבל עכשיו מצחו היה מצולק באלף חתכים, והוא היה מכוער. אני זוכר את הקרבות הגדולים שהיו לו עם עבדאללה הקצב.
שותפו העסקי של קולון, ויקטור ג'וביקה, היה מתאבק נוראי, אבל חסך כסף מכמה השקעות. שניהם חלמו לפתוח ארגון היאבקות משלהם בפורטו ריקו, קפיטאל רסלינג. הם כמעט התקפלו עד שהשתמשו באנגל עם מתאבק ותיק של סטמפיד מת'נדר ביי, שנקרא באד בוי גילברט הייז, מול טד האיום, הדוב המתאבק. לתדהמתם זה עורר את הטריטוריה, ובאד בוי גיל נהיה ההיל החם ביותר שלהם. הם לא ביזבזו זמן, ופורטו ריקו נהייתה מכרה זהב. ברגע שהתחילו להרוויח, ה-WWWF ניסו לגנוב מהם את הטריטוריה, אבל הם לא חששו מאף אחד, אפילו לא מוינס מקמהן האבא. אז גיל, שהיו לו יותר ביצים מאשר מוח, התווכח עם קולון ואיים לעזוב. קרלוס כיסח אותו עד שכמעט מת בחדר ההלבשה. פורטו ריקו הייתה מקום מסוכן לעבוד בו אם היית היל כי המעריצים היו כל כך חמומי מוח. הארגון העסיק ברובו מתאבקים לטינים-אמריקנים ואמריקנים שלא יכלו למצוא עבודה במדינה, או בכל מקום אחר, יחד עם מיין איבנטר תורן של ה-WWWF. סטו לעיתים קרובות החליף מתאבקים עם ג'וביקה וקולון כי לא הוא ולא הפורטו ריקנים שילמו הרבה: פורטו ריקו הייתה רצחנית, וקלגרי הייתה קרה באופן רצחני. אבל חשבנו שקרלוס וויקטור יטפלו בילדים של סטו. לא היה אף אחד שקיבל את פנינו כשנחתנו בסן חואן. היה לנו מעט כסף ולא היה לנו מושג לאן ללכת עד שהמשרדים של קאפיטאל רסלינג נפתחו בבוקר. סמית' ואני ישנו על רצפת נמל התעופה המטונף עם התיקים שלנו ככריות. ברגע שהגענו למשרד, גמרנו במלון טאנאמה, מזבלה שבה ישנו רק המתאבקים הלא חשובים. סמית' ואני הרווחנו 300 דולר בשבוע, והייתי נחוש לחזור לקלגרי עם מספיק כסף לבית משלי.
טאנאמה היה חור אמיתי, ורק נחל הפריד בינו לבין כלא עם מלא אסירים. המיזוג בחדר לא עבד ולא חשבנו על להחליף חדר. סמכנו על המאוורר בתקרה, שגם לא עבד ממש, אז פתחנו את החלונות, כך שישנו בכל לילה בחום אימים, מקשיבים לסירנות מהכלא ולקרבות של הזונות מתחת לחלונות שלנו. בלילה הראשון שלנו שמענו מה שנשמע כמו יריות ומישהו גונח- הייתי מפוחד מדי ולא הסתכלתי. הכל בזמן שמוזיקות סלסה ו"קופה קאבאנה" של ברי מנילו נשמעו מהדיסקוטקים. למה נכנסתי? הטעות השנייה שלי, חוץ מזה שהסכמתי לבוא, הייתי לחשוב שעלי להתרחק מאוכל ומים לטיניים. הלכתי לבורגר קינג כדי לקבל אוכל אמריקני, ופגשתי ילד פורטו ריקני ידידותי שאמר שקראו לו קיקיי. הוא דיבר אנגלית טובה ואמר שהוא רוצה לקחת אותי לפייסטה. אמרתי שאני לא יכול לעזוב את אחי אז הוא חזר איתי לטאנאמה. הלכנו כולם לקרנבל קטן עם גלגל ענק. סמית' אמר שקיקיי רוצה למצוץ לי אבל שעליי להיות נחמד כלפיו כי תמיד שימושי שאתה מכיר מישהו עם מכונית. לא האמנתי לו. החדר היה כמו כבשן, והתעוררתי בבוקר מכוסה בזיעה וחולה. כשהגענו למופע הראשון, הייתי חלש ומסוחרר. למזלי, צ'יף ת'אנדרקלאוד ובנו צ'ואי דיברו אנגלית והייתה להם מכונית זולה אבל טובה. צ'ואי היה בוגר ממני בכמה שנים אך היה קטן מדי בשביל להתאבק. כל הדרך חזרה נלחמתי לא לחרבן במכנסיי במכונית. לצערי, כל קטע קצר מהדרך היו כלבים מתים. הדרך העקלקלה גם הוסיפה לבחילה. הקרב שלי היה מול אמריקני גדול בשם מייק יורק, מתאבק כבד גוף עם זקן שחור ועבה ושיער בכל גופו. הזירה לא הייתה מכוסה במזרן אלא בבד כחול, זול וחלקלק, שנעשה מסוכן יותר מהזיעה ושמן התינוקות שנשארו שם מקרבות קודמים. מייק היה ענק שלומיאל, אבל עשה ככל יכולתו כדי לשמור עליי. היטו צדק: פשוט התחלתי לעשות את כל המהלכים שראיתי, כולל קאמבק ענק. אבל ברגע שקפצתי עם דרופקיק על מייק, רגלי החליקה ונפלתי כשפרקתי את כתפי. "נפגעתי, מייק," אמרתי. "כדאי שנלך".
על מנת לסיים את הקרב, הוא העמיד אותי, תפס אותי, סובב אותי עם ראשי למטה ונתן לי שולדר ברייקר על ברכו. ידעתי שהייתי בידיים טובות כי הוא הפיל אותי על הכתף הטובה. אז הוא כיסה אותי ולחש באוזני "סליחה, אחי. תודה על הקרב". חזרתי לחדר ההלבשה, מחזיק בכתפי, כשהקהל הריע לי. לעזאזל! איזה מזל רע להיפגע בלילה הראשון שלי! כשאמרתי לקרלוס, הוא פשוט אמר "אתה קשוח," כשלעס סיגר. הוא ציפה שסמית' ואני נרוץ לזירה במיין איבנט כדי להציל אותו ועוד מתאבק פורטו ריקני מהילים. אמרתי שאעשה מה שאוכל, והלכתי אל הדוכנים כדי למצוא קצת קרח לכתפי. הילד של סטו הארט או לא, אף אחד לא שם עליי. שמתי קצת קרח על כתפי ועמדתי בכאב ליד סמית' כשמישהו צעק "אונדליי! אונדליי! אונדליי!". פתאום המקום השתגע. רציתי ללכת לזירה, אבל אז עצרתי. "אני לא אהרג שם!". סמית' הסכים איתי. הרצפה ליד הזירה הייתה שילוב בין מתפרעים ושוטרים שהכו אותם עם אלות. כיסאות עפו באוויר כמו גשם, וקרלוס ושותפו כוסו בדם, והתחננו לרחמים כששני הילים, פרנצ'י מרטין ופידל קסטילו, עם שרשראות ברזל סביב לאגרופיהם, הכו אותם. אנשים בכו דמעות אמיתיות. לבסוף, לרווחת כולם, הפולש במסכה הגיע, ותוך שניות עזר לקרלוס ולשותפו לפלס את דרכם דרך ים האנשים.
כשפרנצ'י ופידל התקרבו אליי, עיניהם היו רחבות ומלאות באימה. הם החזיקו כיסאות ברזל מעל ראשיהם כמגנים כשמעריצים זועמים תקפו אותם. לא ראיתי סכינים, אבל ידעתי שהיו שם, ויכולתי לשמוע את המתכת משמיעה קולות על הכיסאות. באמצע המהומה, שמתי לב לזוג אמריקני בלונדיני וצעיר, לבושים במכנסי ברמודה וחולצות גולף, מחזיקים ידיים ומשותקים מהמהומה מסביבם. השופט, בחור קטן ושקט בשם האמר, גם נלחם על חייו, והניף כיסא ברזל על עיוור כשהוא מסיט מדרכו חפצים מעופפים ותוקף מעריצים. הוא התקרב אל האמריקנים. האינסטינקט הראשוני היה להתערב, אבל הם היו במרחק 9 מטר ממני ולא הייתי מספיק. האמר הניף את הכיסא במלוא הכוח כשהסתובב, ישר אל ראשו של האדם הבלונדיני. הוא נפל אל הרצפה, כשחברתו לצידו, חסרת אונים ומבועתת. עכשיו הבנתי למה ברוס נשאר בבית. בחדר המלון, גם סמית' היה חולה, וכל אחד בתורו רץ אל השירותים והזיע על המיטה. הכתף הרגה אותי, ולא יכולתי להרים את הזרוע. יתושים קטנים נחתו עלינו. הם נראו לא מזיקים, אז ניפנפנו אותם. זאת הייתה טעות: במשך שבועות סמית' ואני היינו מכוסים בשלפוחיות מוגלתיות. סמית' ואני השתמשו כל אחד בתורו במוטות לגירוד על זרועותינו וחזינו, והשארנו שם סימנים. בגלל כתפי, לא הייתה לי ברירה אלא להחמיץ שבוע שלם של מופעים עד שהחלמתי. סמית' הלך לשם לבדו. הלכתי עוד פעם לבית המרקחת. כבר ניסיתי כל מה שאמרו לי לעשות, והתחננתי בפני הרוקח ואמרתי לו שאני מאוד חולה. הייתי עור ועצמות בהשוואה לאיך שנראיתי כשעזבתי את הבית. הוא הרגיש צער עבורי אז נתן לי כדורים לבנים בשקית נייר קטנה, מספיק עבורי ועבור סמית'. הודיתי לו ושילמתי לו. אין לי מושג מה הם היו, אבל הייתי כל כך נואש עד שלקחתי אותם בכל מקרה.
בפעם הבאה חלק ב' במסעות ברט בפורטו ריקו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה