פרק 3: ללמוד את האומנות!
בפברואר 1976, סופסוף עברתי באנגלית, קיבלתי את התעודה והסתלקתי מבית הספר. כשכל אחיי היו מעורבים בסטמפיד רסלינג, זה היה טבעי עבורי לעבוד עבור אבא, אך לא רציתי את החיים הללו. היה לי דמיון, והגלגלים בראשי לא הפסיקו לעבוד. חשבתי שהגלגלים היחידים שעבדו אצל אבי היו אלו במכונית. דין נכנס לביזנס אך היה קטן מדי. וויין היה שופט, והתפרסם כנהג מעולה שיכל לנהוג במזג האוויר הגרוע ביותר ולהביא את המתאבקים לכל המופעים, חיים ובזמן. ברוס למד את האומנות מחבר מקסיקני: למרות שהיה קטן וקל מדי, היה לו שיגעון לזה, ובאותה תקופה, היה ההארט שרצה להצליח בזירה הכי הרבה. לא משנה כמה ניסה, ברוס לא היה וורקר טוב. כשברוס שבר את כתפו, קית', שהיה גדול יותר מברוס ומתאבק בצוות ההיאבקות החובבני של אוניברסיטת ססקצ'ואן, החליף אותו עד שהחלים. קית' היה וורקר סביר, עם ראש יותר טוב לביזנס מאשר ברוס, ולקח שנת שבתון מהאוניברסיטה כדי להתאבק במשרה מלאה. קית' הריץ דברים עבור סטו, וברוס הצתוות עם סמית', שבהרבה אופנים, היה לו כישרון טבעי יותר כוורקר מאשר ברוס או קית'. אבל לסמית' היה חסר הרצון להשקיע באמת ודפק כל סיכוי שהוריי נתנו לו. לא רציתי ללכת בדרכם. אחרי שמכר את חוף קלירווטר, אבי נאלץ למכור את החצר הראשית לפני הבית במיליון וחצי דולר. קיבלנו את החדשות ברגשות מעורבים: סביבת ילדותינו תשתנה, אבל יש סיכוי להארטים לצאת מהבית העני.
באפריל עבדתי עבור אוקסידנטל פטרוליום (חברה להפקת נפט) והייתה לי תוכנית. ידידי ג'ים קומינגס ואני רצינו ללכת לבית ספר לסרטים ביחד ולהקים חברת הפקה לסרטים. שנינו התקבלנו לקולג' מאונט רויאל בסמסטר של פברואר 1977. באותו קיץ ג'ים ואני קנינו מצלמת יומינג 8 MM. אחד מהסרטים שלנו היה פארודיה על סרטי אימה שנקרא "הלטאה", בכיכוב איגוואנת המחמד שלי סניידר, מכוניות צעצוע שצבענו כמו המכוניות בחצר של סטו וצ'יואוואה בשם ספייק. הבאתי פורד פלקון הרוסה והבאנו בחור פשוט בשם יוג'ין שהכרנו מהביתן, כדי שינהג בה באימה מזוייפת, כשהוא צורח "אוי לא! זאת הלטאה!". ההפקה נכנסה למשבר כשסניידר מתה באופן פתאומי. בלילה לפני היום הראשון בבית הספר לסרטים, ג'ים קיבל רגליים קרות. עסקי השיפוצים שגשגו במחוז, והוא החליט שיהיה הרבה יותר פרקטי מצידו להמשיך ללמוד את זה עם אביו. כשהתחיל הקולג' בפברואר, היה לי קשה להתרכז. בסוף עונת ההיאבקות באביב, המאמן קרא לי ואמר לי לנצח בתחרות ההיאבקות החובבנית למכללות. איכשהו, אפילו אחרי שנתיים חופש, הצלחתי, אבל הציונים היו באסלה. אחרי סמסטר אחד נטשתי את חלומי לביים סרטים. קיבלתי עבודה ופינוי עלים וחפירת קברים בבית הקברות של קווינס פארק ושקלתי מחדש מה עלי לעשות בחיי.
ביולי, במופע סטמפיד של אבי, ראיתי את אלוף ה-NWA החדש, הארלי רייס, מגן על תארו מול אנדרה הענק שהיה בגובה 2.24 מטר. הארלי ואנדרה היו ידידותיים כלפי. הם יכלו לראות שאהיה הגדול מבין בניו של סטו ושהיאבקות הייתה בדמי: אחר כך ורן גאנייה, המלך של ה-AWA שביקר אצלנו והיה חבר של סטו, הזמין אותי למיניאפוליס כדי שיוכל לאמן אותי באופן אישי, והתחלתי לנסות לחשוב על קריירה כמתאבק מקצועי. אחי הצליחו יחסית בסדר, אז אוכל להיות טוב כמוהם, או יותר טוב. החלטתי להסכים להצעה של גאנייה. החלטתי להשתפשף כשופט כמה לילות בשבוע עבור אבי, שהריץ את סטמפיד כל השנה: עבדתי במקומות הקרובים אלי והמשכתי לעבוד ביום כדי לחסוך כסף ולעבור למיניאפוליס באביב. סופסוף גיליתי את הסוד של הביזנס מקית' ושאר החברה שנסעו לרד דיר. חשדתי שהייתה רמה מסויימת של זיוף ברסלינג, אבל בחיים לא תיארתי לעצמי. המתאבקים נזהרו מאוד באותה תקופה לא לשבור את האשלייה לצופים. כשעבודתי בבית הקברות נגמרה לעונה, נהייתי נהג ושופט במשרה מלאה. העסקים היו במצב נוראי, אבל קיבלתי את הטעימה הראשונה שלי מחיי היאבקות, נוסע לכל המקומות, מקשיב לרוק'נרול ושותה בירה עם המתאבקים, מסדר את הזירה ונותן למתאבקים את סיומות הקרבות שניתנו לי מהבוקר, ליאו בורק, מתאבק צרפתי-קנדי גדול מהאזורים הימיים. ליאו השפיע עלי מאוד, ולימד אותי מה נכון ומה לא נכון בבוקינג. הוא דיבר על הדברים הפשוטים, כמו לדוגמא מתי הגיוני שמתאבק ידמם, או "Get Juice", איך לעבוד בקרב, באנגל או בפיוד, מתי לספור בחוץ או לפסול, מי צריך לצאת אובר ומי לא, ולא לחזור על אותם דברים שבוע אחר שבוע ולהסתכן בשיעמום המעריצים. ילד בשם ג'ימי רוז'ו (שכעבור שנים יהיה המאונטי ב-WWF) התחיל לעבוד בטריטוריה שלנו. על עבודה בקרב של 15 דקות כל לילה הוא עשה כפול ממה שעשיתי. עדיין רציתי ללכת למיניאפוליס כדי לפרות שם ולחזור לעבוד עבור אבי. אבל אז, בנסיעה ארוכה ומושלגת הביתה ממופע, שני מתאבקים יפניים מכובדים הציעו ללמד אותי פרו רסלינג. למה לחכות למיניאפוליס?
קאטסוג'י אדאצ'י (שעבד כמר היטו) וקאזואו סאקורדה התחילו באדיבות ללמד אותי בצינוק של בית הארט. חשבתי שאלמד היאבקות בתוך שבוע בערך, אבל הם המשיכו להופיע, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, והעבירו אותי אימונים בסיסיים במשך שלוש או ארבע שעות ביום. הבנתי שלמדתי את אומנות ההיאבקות כל חיי בניתוח המהלכים של כל מתאבק שאי פעם ראיתי: קנדים, אמריקנים, יפנים, מקסיקנים, פורטו ריקנים ובריטים. גדולים וקטנים, מציאותיים ולא מציאותיים. המעופפים, הקשוחים, הירוקים והאלופים הגדולים. למרות שהיה לי הרבה ללמוד במונחים של מכניקה, התחלתי להבין שאולי, רק אולי, היאבקות מקצועית הייתה הגורל שלי כל הזמן. היטו נראה כמו האינואיט והייתה לו רעמה ארוכה ומדובללת של שיער שחור. סאקורדה הזכיר לי כלב ים, עם ראש מגולח ושפם דק. שניהם היו מתאבקי סומו ושקלו 158 קילו, אך ירדו במשקל עד ל-113. האם היו קשוחים? לילה אחד היטו וסאקורדה ניקו את הרצפה עם כל נבחרת ההוקי בטרקלין בססקטון. אבל אלא אם כן נתת להם סיבה, הם לא עשו צרות. הייתי אז ילד רזה, עם שיער חום עד לכתפי, בגובה מטר שמונים ושקלתי 90 קילו. התרגלתי לאימונים כמו דג במים. מתאבקים רבים וגדולים היללו את העובדה שיצאו מהצינוק של סטו, וגם אני. אבי לימד אותי את ההכנעות בצינוק, אבל היטו וסאקורדה לימדו אותי היאבקות. אני חייב להם הכל. למדתי איך לעבוד על היציבה שלי, איך לערוך מגע עם יריבי במהלך קרב (LOCK UP), איך לזרוק ולהיזרק, איך לעשות צליל כשפגעתי במזרן, ואיך לעצור את נפילתי עם ידיי וברכיי. ידעתי שוורקר טוב לעולם לא כופה את עצמו. למדתי להגן על ברכיי, כתפיי, מותניי, שיניי ועיניי. החוק הכי חשוב היה להגן על יריביי ולא עלי, כי הוא שם את אמונו, את חייו, בידיי. אם מישהו נפגע, לא היו פיצויים ולא משנה אשמה של מי זאת הייתה. סיימתי כל שיעור עם היטו וסאקורדה כשחטפתי חמש הטחות ברצף. בכל אחת מהן למדתי דברים פשוטים שכמה מתאבקים לא למדו, כמו כיצד לקום באמצעות הושטת רגלי ושימוש במרפק כדי לגלגל את עצמי. בסוף כל שיעור שתיתי תה ואבי הצטרף אלינו בחדר האוכל. היטו אמר לו בהתלהבות שהייתי טוב מאוד, ושהיו לי אינסטינקטים של חתול בנפילות. "זה בחיים לא ראיתי, הוא הכי טובה, הוא באמפ פאנ-טאס-טי. סטו, אתה רואה זה? זה יהיה בן הכי טוב שלך!".
אבי חייך ואמר לו שהייתי גם חובבן טוב, ושמעולם לא דחף אותי להפוך למקצוען. הוא האמין שעדיין יכולתי ללכת לאולימפיאדה או למשחקי חבר העמים הבריטי אם רציתי. הוא פעם אמר לי את זה כך: "אתה לא רוצה ללכת ברחוב ושאנשים יגידו 'הנה ברט הארט, הוא זכה במדליית זהב בהיאבקות'?". אמרתי לו "אני מעדיף לנסוע ליד אותם אנשים במכונית חדשה". חוץ מאימונים, חיי באותה תקופה הכילו את הסעת המתאבקים ושיפוט קרבות. עשינו מופע בליל שישי בקלגרי, אז נסענו שלוש שעות למופע בשבת באדמונטון, וחזרנו אחרי המופע באמצע הלילה. היינו בבית ביום ראשון, שם עשינו פגישה עסקית כללית ופגישת בוקינג בבית הארט. ביום שני נסענו 640 קילומטר לססקטון, ונשארו במלון נוראי כל ליל שני, שבהם המתאבקים השתכרו ולקחו נשים בגיל העמידה, חלקן שכבו עם מתאבקים שנים. בימי שלישי נסענו 290 קילומטר מססקטון לרגינה. לפעמים נשארנו, אבל לעיתים קרובות נסענו את כל 800 הקילומטר לקלגרי אחרי המופע, והגענו עם שחר בבוקר רביעי. בימי רביעי נסענו 240 קילומטר לרד דיר, וחזור אחרי המופע. בימי חמישי, 360 קילומטר ללת'ברידג' וחזור. זה קרה כל שבוע בשנה. ובקלות יכולנו למצוא את עצמנו מוסיפים מופעים במונטנה, בריטיש קולומביה או בצפון.
בססקטון, בדרך כלל שיחקתי רמי בבית של ג'ון פולי. ג'ון היה מוויגן, אנגליה. הוא לא היה ביג מן מפחיד, אבל היה SHOOTER ובריון בזמנו. הסיפור אומר שבדרום, כשהוא הטריד את שני הילדים למשפחת פופו, רנדי (הערת המתרגם: סאבאג') ולני (הגאון), אביהם, אנג'לו, הגיע לזירה, ושלושתם כיסחו את פולי באמת. עכשיו הוא היה זקן שמח ולא מזיק עם כרס וסיגריה מפיו. הוא אהב לשיר שירים ישנים כשנסענו ולספר את אותן בדיחות ישנות כל לילה. הייתי ההארט היחיד שטייל אז. סטו לא טייל יותר חוץ מהקפיצות לאדמונטון. ברוס וקית' חזרו לאוניברסיטה. וויין היה בבית ספר לאומנות וסמית' ודין היו עסוקים מדי בלזמום ולחלום מאשר לעבוד במשהו. באותו אפריל, סופות שלגים קברו בתים בכל ערבות קנדה. לילה אחד הואן עצר באמצע שום מקום, במרחק 50 קילומטר מרגינה. צוות מלא היה דחוס כמו סרדינים: היטו, סאקורדה, ליטל טוקיו שהיה מתאבק גמד שמזגו הטוב הפך לאפל כששתה, כמה מתאבקים שחורים כולל קאזבובו, ילד חברותי מאקרון, אוהיו שהתנהג כמו גרי קולמן ענק, ג'רי מורו שהיה מתאבק צרפתי שעבד קשה ממרטינו ויכל למכור מכות עד שדמעת, ג'ורג' וויילס שהיה אתלט טבעי ואחד מהטאקלים הכי טובים ב-CFL ששיחקו עם הרוכבים מססקצ'ואן, והמתנקש הקובני השקט, השעיר בפנים ובעל המזג הקל שעבד קשה, מעולם לא התלונן ושם סכין במגף שלו למקרה שמישהו ינסה להתחכם איתו בזירה. גם היה שם אוקי שיקינה, מקסיקני שמן וקירח עם שפם שהעמיד פני מנצ'ורי, וארבעה גמדים, כולל האיטי קיד, שנראה כמו לו רולס קטן. הגמדים ישנו על הרצפה או על התיקים שנערמו בואן. לא היה לי מושג למה הכל נעצר אבל ידעתי שאם לא נגיע לרגינה, נפסיד את הכסף מהכרטיסים. היה קר כשכולנו יצאנו מהואן והייתי בטוח שאף אחד בריא בנפשו לא יעצור לנו. ביקשתי מכולם להסתתר כשאנסה לעצור מישהו חולף. בסוף מכונית שחורה ועתיקה שאולי באמת הייתה מהמכוניות הראשונות עצרה בצד הדרך ורצתי ופתחתי את הדלת. בפנים היו זוג זקנים בשיער לבן שנראו כאילו חזרו מכנסייה.
לפני שיכולתי להסביר, המתאבקים קמו ורצו למכונית כמו הצבא של ג'ינג'ס חאן. זה היה מפחיד גם עבורי- והכרתי אותם! האישה הזקנה כמעט התעלפה מפחד כשהזקן הוציא את שיניו בתדהמה ולחץ על הגז, כשאני רץ לצד המכונית, נתלה לצד הדלת הפתוחה, ומנסה להגיד להם לא לדאוג. היה קשה לא לצחוק כשהם נסעו, והשאירו קהל של ענקים וגמדים צועק ומנפנף באגרופיהם. הצלחתי לגרום לכולם להסתתר מספיק זמן כדי שאסביר את עצמי למכונית הבאה שעצרה. בנס, הגענו לעיר, והואן היה מוכן לנסיעה שוב כשנגמר המופע. בקלגרי, היטו וסאקורדה הסבירו לי שבגלל התקרה הנמוכה, ובגלל שלא היו זירות, עמודים או חבלים בצינוק, הם לא יכלו ללמד אותי עוד. מחיתי: "מתי אלמד כיצד לעשות דרופקיקס ולהכות, את כל המהלכים המגניבים האלה?". היטו חייך. "את השאר תלמד בעצמך. תלמד כשתעשה". הם חשבו שהייתי מוכן, וידעתי שלא הייתי. אבל הגורל התערב.
בפרק הבא (שיהיה ארוך): פורטו ריקו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה