זהו, חברים. הפרק האחרון, אחריו אפילוג קצר, וזהו זה. סיימנו את הסיפור הזה. ואז נוכל להגיע לדברים אחרים שהכותב בחר. נוכל לקרוא את "20 עובדות אקראיות על…" שזאת סדרת קטעים על כל מיני דמויות, ונוכל להכין את הקרקע לקראת "סלואה", החלק השני.
הדממה רבצה על האולם הגדול למשך מה שנראה כמו נצח, ואז האמת במה שקרה
סופסוף, באופן נפלא, שקעה בתוכם. תוהו ובוהו פרץ בכל מקום, והקהל רץ קדימה כדי
לגעת, לחבק, לנשק, לתפוס, ולעודד את הילד שנשאר בחיים, הילד שסופסוף סיים את הסיוט.
רון והרמיוני הגיעו לשם ראשונים, אבל נוויל הגיע מיד אחריהם, וחיבק
את הארי בחיבוק חזק, וצחק כשראשו התנגש עם זה של רון, כשכמעט קרעו לגזרים את חברם
וגיבורם בניסיון להביע את השמחה הגדולה באותו הרגע. ואז הוא נדחף לאחור, הוצא
מהדרך בידי ג'יני, בידי לונה, בידי אדון וגברת וויזלי והאגריד ועוד עשרות, מאות,
אלף אחרים.
הוא נסוג לאחור, וצלעותיו כאבו ושרפו, רגלו פעמה במקום בו גרייבק חתך
אותה, הכוויות על זרועותיו עקצצו, כל גופו רעד מרוב תשישות, אבל לא היה אכפת לו.
נוויל רצה לקפוץ לאוויר, לרקוד, לצעוק, לשיר בשמחה. זה נגמר! נגמר! סוף סוף, סוף
כל סוף, נגמר! הוא רץ אל גופתו החלולה של רידל, הרים את החרב כדי לדקור אותה שוב
בניצחונו, אבל לא, זאת הייתה מחווה טיפשית, ילדותית וריקה מתוכן.
במקום, הוא צחק אל הגופה, ואז ירק גוש גדול של רוק אל הפרצוף המעוות.
הוא נחת בצורה מדהימה, והוא לא היחיד שהרגיש זאת. רוז זלר (1) הקטנה, תלמידת שנה
רביעית מהפלפאף, זחלה בתוהו ובוהו על ידיה וברכיה, כשהיא סוחבת את ידה ורגלה
הדוממות מאחוריה, אבל פניה העגולות היו מלאות בהנאה, והיא הרימה את שרביטה אל
האויב שנפל. "פלגראטה !"
אש כתומה נורתה מקצה שרביטה, ועיניה החומות נצצו כשחרטה את האותיות
על הגלימה השחורה, ישירות על העור בחזה הלבן. צ"ד.
נוויל ועוד כמה מהניצולים צחקו בשמחה, אבל זרועות שחורות וחזקות תפסו
אותו, והרימו את הילדה כשהוא הניד בראשו. "תעזבי אותו," אמר שאקלבולט,
"לא מגיעה לו תשומת הלב שלנו. הוא כלום עכשיו."
מקגונגל גם הייתה שם עכשיו, והיא הניפה את שרביטה, והטילה כישוף מגן
על הגופה כשהסתכלה על ההילאי. "נטפל קודם בגופות שלנו, אבל אני אעריך אם תעיף
את הדבר הזה מפה, קינגסלי. זה נורא שהוא שוכב פה."
לנוויל לא היה זמן להסכים או להתווכח. עוד מחברי צ"ד עזבו את
הארי, ולהפתעתו, הוא חווה אהדה גדולה כמעט כמוהו. הם פרעו את שיערו, חיבקו אותו,
העבירו אותו מזוג זרועות אחד לשני, צעקות כאב וצעקות הנאה נשמעו מעל הפציעות שלהם,
ומכשפות וקוסמים נישקו אותו, והוא היה אסיר תודה כשמקגונגל עברה את הקהל כדי לקחת
את החרב שניסה להסתיר כדי שלא תחתוך את חבריו.
והפצועים האחרים גם היו שם עכשיו, נסחבים על אלונקות או נתמכים
בכתפיים החזקות של החובשים-כושפים (2) בגלימות האדומות שבאו משום מקום, ואפילו אלו
שנראו גוססים רצו רגע אתו. הוא נישק את לחייהם השרופות, החזיק בעדינות את ידיהם
הכוויות, הודה להם על האומץ, על הגבורה, וגרם להם להבטיח להמשיך להילחם, להחלים,
לחזור בריאים ושלמים. פריץ שאל אותו אם תהיה מסיבה, והוא נשבע שתהיה, המסיבה
הגדולה ביותר שמישהו מהם אי פעם ראה, והם רק יצטרכו להיות
שם, לתת מילה שהם ילחמו ויחלימו בכאב ולא ירשו לעוד מיתות לחסל אותם.
הוא התחיל לבכות בנקודה מסוימת, אבל אלו לא היו דמעות נכונות, עדיין
לא. הוא הרגיש אותן על לחייו, שמע את הרעד במילותיו, ראה את ידיו רועדות, אבל
בקושי הרגיש. הכאב והשמחה ביטלו אחד את השני כמו הכשפים שסיימו את הכול, ולא
הייתה לו עדיין היכולת לפתור את הכול. הוא עדיין היה המפקד שלהם, עדיין המנהיג
שלהם, וזה סחרר אותו לראות איך בזמן שכולם הקיפו את הארי, אלו שנשארו מהצבא הקטן
שלו אפילו לא שמו לב שהקוסם השני היה שם.
התגבורת כללה את משפחותיהם של כמעט כל התלמידים שנשארו להילחם בגל
הראשון של הקרב, וזומנו בידי התקווה שיוכלו לעשות משהו ולעזור לילדיהם, לאחיהם
ולאחיותיהם, לאחייניהם ואחייניותיהם, אפילו לנכדיהם, ובגלל כישוף הפידליוס, לרובם
לא היה מושג שהארי לא היה זה שהוביל את הקרב. בהתחלה, כשכל חבורות הקרובים מצאו את
אהוביהם, הם חיפשו את הארי, חיבקו אותו בבכי ובתודה עבור אלו שחיו, התחננו שייתן
להם משהו, מילות ניחומים עבור אלו שהגיעו מאוחר מדי, שילדיהם נמצאו מתים או פצועים
מאוד או בכלל לא נמצאו.
להפתעתו, רון והרמיוני כיוונו אותם אליו, ולקחו את כתפיהם הרועדות
כשהסבירו להם בין הבכי שנוויל הנהיג את הכול. נוויל שלימד אותם להילחם מספיק כדי
לחיות, נוויל שהיה המנהיג שלהם ושאחריו הלכו בגאווה ובשמחה עד הסוף המר.
זה היה קל יותר בעבור אלו שלא ראה. הוא יכול היה לשבח את גבורתם,
להגיד למשפחותיהם ולחבריהם איך הם היו כשחיו, איך נלחמו כל השנה, איך שגדלו והפכו
לחזקים ולאמיצים, ואיך שידע שהם נפלו כשנלחמו, וכן, שהיה בטוח שחשבו על משפחותיהם
באהבה ברגעיהם האחרונים.
אבל הוא גם נאלץ להסתכל על ניק ושרה ואנס, ולנסות להסביר להם למה הם
לא יכולים לראות את ראיין בלי להכריח אותם לשמוע שנקרע מבפנים בידי קללה שופכת
מעיים, ולמה בנם האחר הובהל לקדוש מנגו, שם רק יכלו לקוות שיבטלו את שלושים הקללות
שהפילו אותו. כל המשפחה של רומילדה באה, והתחננה בפניו לעזור להם למצוא אותה, והוא
נאלץ להוביל אותם אל ערימת החתיכות שאותה עברו כבר שש פעמים, ואז להודות בפניהם
שלא נותר אף אחד לקלל אותו, כי המשפחה הקרובה של המכשפה שעשתה זאת היו
שני הילדים בהירי השיער ששכבו במרחק קצר ממנה בשורת שברון הלב.
הם לא האשימו אותו, אף אחד מהם לא האשים אותו, ואיכשהו זה היה הנורא
מכל. במקום הם כרעו ליד הגופות והודו לו על שהוביל אותם, הודו לו על שאימן אותם,
הודו לו על שנלחם לצדם, ועל כך שהיה מוכן לראות אותם עכשיו. אבל מה עוד הוא יכול
היה לעשות? נוויל לא יכול היה להפנות אליהם את גבו כשהפכו ליותר מחיילים שלו; הם
היו חברים שלו, כל אחד מהם.
חלקם קרובים יותר מאחרים, כמובן - היו אבדות שכאבו כל כך עד שלא יכול
היה להסתכל עליהן והתחנן בשקט שלא יצטרך - אבל הוא הכיר את כולם, והוא וידא שכולם
ידעו שאהוביהם מעולם, מעולם לא היו מספרים עבורו, כשהגשים בקשות אחרונות, והעביר
משאלות אחרונות.
יואן אברקרומבי אסף קלפים מצפרדעי שוקולד, ורצה שאחיו יקבל את כולם,
למרות שלא נתן לו לגעת בהם בחייו. הוא החזיק את פנסי כשהתייפחה מעל גופתה של אחותה
ונשבע לה שמעולם לא בגדה באמונותיה. הוא מצא את גוונוג ג'ונס בקהל, והוביל אותה
למקום בו שכבה רוואן, והאתלטית הקשוחה בכתה כשנישקה בעדינות את שפתיה הקרות של
המכשפה הצעירה, ואז הורידה את גלימת הנבחרת שלה ושמה אותה מסביב לכתפיים החזקות
והשבורות.
השמש הייתה גבוהה בחלונות עכשיו, ולא סלחה לדמעות שלהם ולאחרים שלא
איבדו אף אדם יקר להם, ושצדקו בחגיגה שלהם, והוא הופתע כשהרגיש יד על כתפו
והסתובב, ולא מצא עוד מישהו אבל, אלא את חנה ואת מדאם פומפרי. היא חייכה אליו
בעדינות, עמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו על לחיו. "תורך, המפקד."
"מה?" הוא הניד בראשו, מסוחרר, לא מבין, אבל ידיה היו על
החזה שלו עכשיו, והושיבו אותו על הספסל של אחד מהשולחנות שמקגונגל החזירה.
"אתה עומד לתת לי לטפל ברגל שלך, ובכל דבר אחר שמדאם פומפרי
תמצא, ואתה תאכל ארוחת בוקר לפני שתקרוס… ואל תגיד לי שאתה לא רעב, אף אחד מאתנו
לא אכל כלום מאז ארוחת הצהריים אתמול."
נוויל ניסה למחות, אבל לא היה לו הכוח. הוא הרגיש סחוט, מותש, ראשו היה מסוחרר, והוא בקושי שם לב שמישהו שם את חרבו של גריפינדור ליד השולחן שלו, שהניצולים התאספו מסביבו כשהמרפאה טיפלה בחתך על הרגל שלו, שפכה שיקוי הפלא-ושלד אל הגביע שלו בשביל הצלעות השבורות. הם חלקו את הסיפורים שלהם, התלהבו איך שכמעט מתו ומאוכלי המוות שהרגו ולכדו, והוא הנהן, חייך ושיבח אותם בלי באמת לשמוע מילה. חנה הייתה צריכה להאכיל אותו בביסים הראשונים מהארוחה ששמו לפניו לפני שהבין שהוא אכן גווע ברעב, והוא התחיל לאכול בעצמו, אבל האוכל היה חסר טעם בפיו אפילו שגופו דרש אותו בצורה מבהילה.
לאט לאט, הוא זיהה את האנשים שהיו סביבו, וגבתו התקמטה כששם לב
שפרצוף אחד היה חסר בפגישה הזאת. הוא הסתובב לחנה, והנמיך את קולו כדי שהשאלה תהיה
בין שניהם. "איפה שיימוס?"
עיניה התרחבו כשהסתכלה מסביבה, ושמה לב בפעם הראשונה שהאירי הצעיר לא
נראה בשום מקום. "אני לא יודעת. הוא היה כאן לפני קצת זמן… עם דין והמשפחה
שלו." היא נעמדה, ומתחה את צווארה כדי להסתכל על הקהל שכבר קצת הידלדל, אבל
עדיין הצטופף באולם ההרוס. "הם עדיין עם הגופה, אבל אני לא רואה אותו בשום
מקום."
נוויל נעמד, והופתע לגלות שכוחו די חזר אליו עם מעט דקות מנוחה
והארוחה שחיסל. "חבר'ה -"
הקולות הפסיקו לדבר, ועשרה זוגות עיניים הסתכלו עליו בציפייה, כאילו
חיכו לפקודתו הבאה. "היי…" הוא הניד בראשו, "אנחנו כבר לא צבא… אבל
מישהו יודע לאן הלך פיניגן?"
גבות התרוממו, היו כמה קריאות הפתעה כשהבינו שהסגן האחרון נעלם, אבל
אף אחד לא ראה אותו הולך. "למה שלא תשתמש בפטרונוס שלך, נוויל?" הציעה
דמלזה. "כולנו נהיה כאן כשתחזור."
"לא אתם לא," הוא אמר בתקיפות. "את תהיי בקדוש מנגו,
דמלזה, ותעשי משהו עם העין שלך, וכך גם אתם. הדבר הזה נגמר עכשיו, ותחשבו על זה
כפקודה האחרונה שלי אליכם בתור צבא אם תרצו, אבל אני רוצה שכולם יטפלו בעצמם.
הבטחתי לכולם מסיבת ניצחון כשכולנו נחזור לעמוד, אז זאת לא תהיה הפעם האחרונה
שנהיה ביחד, אבל עכשיו…"
"כן, אדוני," הנהן פלטון סאמרבי (3) מיד, "אבל אם
כולנו נלך כשתחזור…" התלמיד הצעיר מהפלפאף נעמד, ואז הרים את שרביטו בהצדעה.
"צבא דמבלדור!"
כאיש אחד, כולם נעמדו, ונוויל הרגיש את לחייו מאדימות כשהחזה שלו
התמלא בגאווה לשמע הקולות המעטים מדי שהצטרפו במה שהפך לבסוף, לא משנה באיזה מחיר,
לקריאת ניצחון. "צבא דמבלדור!"
OOO
הוא מצא את שיימוס בחדר הנחיצות.
הוא לא זיהה את החדר בכלל, הוא לא היה דומה לשום צורה שהפך אליה. במקום, הוא היה חדר ריק, לא גדול יותר מכיתה קטנה, חרוך לגמרי, שחור ומסריח מפיח כשעננות עשן המשיכו לעלות פה ושם במקום בו קורות המשיכו להעלות עשן. שיימוס מצא או שזימן שרפרף קטן שבלט כדבר היחיד שלא נשרף במחבוא הקודם שלהם, והוא ישב עם גבו לדלת הפתוחה, ראשו רכון, מרפקיו על ברכיו כשבהה במשהו בידיו.
הוא לא ענה כשנוויל קרא בשמו, וכשנכנס אל החדר והסתכל על חברו, הוא לא הופתע בכלל לראות שזה היה בקבוק, ושהנוזל בצבע הענבר נשאר רק בחצי ממנו. הוא ראה דמעות בלחיים המנומשות כששיימוס הרים לבסוף את ראשו, אבל לא היו דמעות בעיניו הכחולות. "מה 'תה עושה פה?"
נוויל ניסה לקחת את שרביטו כדי לזמן כיסא משלו, ואז נזכר שהוא עדיין היה איפה שהוא בשדה הקרב. יהיה זמן למצוא אותו אחר כך. במקום, הוא פשוט ישב על ברכיו, והרגיש את רצפת האבן חמה עדיין על מכנסיו. "מחפש אותך. נעלמת, ודאגתי לך."
"אין צורך." הוא הרים את הבקבוק, והראה את התווית, שהייתה של מותג וויסקי מוגלגי אותו נוויל לא זיהה. "רק לוגם איזו לגימת ניצחון. 'תה יכול להצטרף אם 'תה רוצה. דין הכיר לי את זה, באמת, 'תה יודע. מדהים לדעת שאף פעם לא לקחתי את מה שהמדינה שלי עושה כל כך טוב בלי קסם בכלל. זה לא טוב כמו וויסקי אש, אבל חלק כמו נשיקה, וזה ממש מסדר 'תך."
"שיימוס - " נוויל קימט את מצחו כשהסתכל על הלחיים האדומות, שמע את המבטא ואת בליעת המילים. " - אתה שיכור."
"חמישים נקודות לגריפינדור על זה ששמת לב למובן מאליו." הוא לגם עוד לגימה ארוכה מהבקבוק, ואז ניגב את פיו בגב ידו. "ו'ני לא יודע מתי 'ני ארצה להיות שוב פיכח, בעצם."
נוויל הושיט את ידו, ושם אותה בעדינות על גבו של הנער השני. "אני לא חושב שדין היה רוצה -"
"לעזאזל עם דין!" הוא התנער ממנו, עיניו בוערות פתאום. "חשבתי שסאלי-אן איבדה את היכולת לראות… או ש'תה גם לא שומע? או ש'תה לא רואה כמה מהחברים שלנו שוכבים שם בחוץ? לא שמעת את הארי?"
"כמובן שאני יודע כמה איבדנו!" הוא הוציא גליל קלף מכיסו, ונתן לשיימוס לראות את הרשימה הארוכה של השמות שהיו כתובים שם, "אני זה שצריך להתעסק עם כל המשפחות שלהם. וזאת לא אשמתו של הארי, שיימוס. הוא לא -"
"לא, לא הוא לא, וזה מה שכואב לי. 'ני שוחחתי עם רון. הארי היה אבוד כמו כולנו. ידעת שדמבלדור לא סיפר לו כלום? הם היו שם בחוץ, מנסים שלא יהרגו 'תם, שוטטו במשך שנה בציד האוצרות בלי אוכל, בלי מושג מה הם עושים, או מה שהם צריכים לעשות כשהם יסיימו. הארי אפילו לא ידע שהוא צריך למות עד להפסקת האש." קולו של שיימוס נשבר, וראשו רכן אל ידיו כשכתפיו התחילו לרעוד. "הם יכלו לחסל את ההור-חרא האחרון רק אחרי רבע שעה. יכולנו לסיים את הכל שם. יכולנו - "
נוויל רצה לנחם אותו כשהתחיל לבכות בצער, למחות שהיה שיכור, שבטח לא הבין נכון, שזה לא היה נכון, אבל הוא לא יכל. הוא זכר איך רון והרמיוני לא הבינו מה הארי עשה יותר מהשאר. איך שניחשו בעיוורון כמוהם. כמה אבודות, כמה נטושות היו עיניו של הארי כשהגיע לראשונה, ואיך שהתוודה בפני כולם שאפילו לא ידע מה חיפשו.
הזעם הקר שהתחיל לבצבץ בתוכו כשגילה על 'נאמנותו האמיתית' לכאורה של סנייפ שוב גדל. מוחו עבר על הרשימה, וחשב כמה מעטים היו הולכים בטבח הראשוני אם מה שרון אמר היה נכון, הם עדיין היו מאבדים את מייקל, את רייאן, ועוד כמה… אבל פרוואטי, קולין, לבנדר, טרי… אוי לעזאזל! לעזאזל עם דמבלדור אם היה אפשר לחוס אפילו על חצי מהם! אפילו על אחד!
"חייבת להיות סיבה, שיימוס." הוא נלחם כדי לשמור על קולו רגוע, הגיוני, אבל הוא שמע את הזעם ואת הכאב שהתעוררו אצלו. "אני בטוח שהייתה לו סיבה."
"'ני הייתי שמח אם הוא היה מספר לנו מה היא, אבל אין שום דבר, נכון? הוא כבר מת, והוא לא בדיוק היה הכי גלוי מלכתחילה!" המילים נחנקו מרוב בכי, והכאב לא נרדם מהאלכוהול, ונוויל לחץ על הכתף המקועקעת בזהירות כשנעמד.
"יש לי כמה שאלות משלי, בעצם, עכשיו כשאתה אומר," הוא אמר בקרירות.
"תדבר עם הקבר אם 'תה רוצה, אבל זה לא יעזור."
נוויל חייך בקדרות אל חברו, וחשב על הלילה בו ג'יני סיפרה לו על תפקידו לכאורה בנבואה - משהו שעכשיו בכלל לא נראה היה לו הגיוני- ועל הפעם היחידה שדיבר עם המנהל הזקן ישירות. דיוקן לא היה טוב בכלל כמו בן אדם חי, אבל אם היו שם תשובות, הוא עמד לקבל אותן, לעזאזל. "יש לי רעיון," הוא אמר, "והייתי לוקח אותך איתי, רק ש -"
"לא," הוא הניד בראשו החרוך בסתמיות, "תן לי להיות פה, חבר. 'ני לא רוצה לראות אנשים עכשיו."
"בסדר, אבל אחזור לבדוק אותך, זאת הבטחה." הוא הושיט יד אל חגורתו של חברו ולקח את השרביט לפני שהקוסם השני יכול היה למחות, וטפח על הבקבוק. הנוזל בפנים בעבע, נצץ לרגע, ושיימוס רחרח אותו לפני ששוב הרים את מבטו, עיניו מתרחבות בתדהמה ובספק.
"תה?!"
"אתה כבר שיכור, חבר. לא משנה מה זה עשה לכאב, זהו. אתה לא צריך גם לפגוע בעצמך בנוסף לכל." הוא חייך אל הבחור השני, ונתן לקצת מהכאב שלו לבצבץ מתחת לשכבת הכעס שבנה עליו. "אתה לא רק הסגן האחרון שלי, שיימוס… אתה אחד מהחברים הכי יקרים שנשארו לי. בבקשה…"
היה שם עוד כעס לרגע, ואז העיניים הכחולות התרככו, והוא שם את הבקבוק על הרצפה לרגליו, כשהוא הרים את ידו ושם אותה על זאת של נוויל. "הוגן מספיק, מנהיג נועז."
"תודה." הוא לחץ את ידו, ואז הלך לדלת, אבל אז הוא עצר והסתובב. "הנה -" נוויל זרק לו את השרביט, ושני הקוסמים היו ממש המומים כששיימוס הצליח לתפוס אותו. "-אני אתן לך את חמת הספק… אם תצליח לשנות את הצורה של הנוזל, עדיין תוכל לשתות עוד."
"אוי, נוויל, יקירי," שיימוס גלגל את עיניו אל התקרה, ואז הסתכל בצער על הבקבוק. "'ני לא יכולתי לעשות את זה גם כשהייתי פיכח."
הוא מצא את שיימוס בחדר הנחיצות.
הוא לא זיהה את החדר בכלל, הוא לא היה דומה לשום צורה שהפך אליה לפני.
במקום, הוא היה חדר ריק, לא גדול יותר מכיתה קטנה, חרוך לגמרי, שחור ומסריח מפיח
כשעננות עשן המשיכו לעלות פה ושם במקום בו קורות המשיכו להעלות עשן. שיימוס מצא או
שזימן שרפרף קטן שבלט כדבר היחיד שלא נשרף במחבוא הקודם שלהם, והוא ישב עם גבו
לדלת הפתוחה, ראשו רכון, מרפקיו על ברכיו כשבהה במשהו בידיו.
הוא לא ענה כשנוויל קרא בשמו, וכשנכנס אל החדר והסתכל על חברו, הוא
לא הופתע בכלל לראות שזה היה בקבוק, ושהנוזל בצבע הענבר נשאר רק בחצי ממנו. הוא
ראה דמעות בלחיים המנומשות כששיימוס הרים לבסוף את ראשו, אבל לא היו דמעות בעיניו
הכחולות. "מה 'תה עושה פה?"
נוויל ניסה לקחת את שרביטו כדי לזמן כיסא משלו, ואז נזכר שהוא עדיין
היה איפה שהוא בשדה הקרב. יהיה זמן למצוא אותו אחר כך. במקום, הוא פשוט ישב על
ברכיו, והרגיש את רצפת האבן חמה עדיין על מכנסיו. "מחפש אותך. נעלמת, ודאגתי
לך."
"אין צורך." הוא הרים את הבקבוק, והראה את התווית, שהייתה
של מותג וויסקי מוגלגי אותו נוויל לא זיהה. "רק לוגם איזו לגימת ניצחון. 'תה
יכול להצטרף אם 'תה רוצה. דין הכיר לי את זה, באמת, 'תה יודע. מדהים לדעת שאף פעם
לא לקחתי את מה שהמדינה שלי עושה כל כך טוב בלי קסם בכלל. זה לא טוב כמו וויסקי
אש, אבל חלק כמו נשיקה, וזה ממש מסדר 'תך."
"שיימוס - " קימט נוויל את מצחו כשהסתכל על הלחיים
האדומות, שמע את המבטא ואת בליעת המילים. " - אתה שיכור."
"חמישים נקודות לגריפינדור על זה ששמת לב למובן מאליו."
הוא לגם עוד לגימה ארוכה מהבקבוק, ואז ניגב את פיו בגב ידו. "ו'ני לא יודע
מתי 'ני ארצה להיות שוב פיכח, בעצם."
נוויל הושיט את ידו, ושם אותה בעדינות על גבו של הנער השני.
"אני לא חושב שדין היה רוצה -"
"לעזאזל עם דין!" הוא התנער ממנו, עיניו בוערות פתאום.
"חשבתי שסאלי-אן איבדה את היכולת לראות… או ש'תה גם לא שומע? או ש'תה לא רואה
כמה מהחברים שלנו שוכבים שם בחוץ? לא שמעת את הארי?"
"כמובן שאני יודע כמה איבדנו!" הוא הוציא גליל קלף מכיסו,
ונתן לשיימוס לראות את הרשימה הארוכה של השמות שהיו כתובים שם, "אני זה שצריך
להתעסק עם כל המשפחות שלהם. וזאת לא אשמתו של הארי, שיימוס. הוא לא -"
"לא, לא הוא לא, וזה מה שכואב לי. 'ני שוחחתי עם רון. הארי היה
אבוד כמו כולנו. ידעת שדמבלדור לא סיפר לו כלום?
הם היו שם בחוץ, מנסים שלא יהרגו 'תם, שוטטו במשך שנה בציד האוצרות בלי אוכל, בלי
מושג מה הם עושים, או מה שהם צריכים לעשות כשהם יסיימו. הארי אפילו לא ידע שהוא
צריך למות עד להפסקת האש." קולו של שיימוס נשבר, וראשו רכן אל ידיו
כשכתפיו התחילו לרעוד. "הם יכלו לחסל את ההור-חרא האחרון אחרי רק רבע שעה.
יכולנו לסיים את הכול שם. יכולנו - "
נוויל רצה לנחם אותו כשהתחיל לבכות בצער, למחות שהיה שיכור, שבטח לא
הבין נכון, שזה לא היה נכון, אבל הוא לא יכול היה. הוא זכר איך רון והרמיוני לא
הבינו מה הארי עשה יותר מהשאר. איך שניחשו בעיוורון כמוהם. כמה אבודות, כמה נטושות
היו עיניו של הארי כשהגיע לראשונה, ואיך שהתוודה בפני כולם שאפילו לא ידע מה
חיפשו.
הזעם הקר שהתחיל לבצבץ בתוכו כשגילה על 'נאמנותו האמתית' לכאורה של
סנייפ שוב גדל. מוחו עבר על הרשימה, וחשב כמה מעטים היו הולכים בטבח הראשוני אם מה
שרון אמר היה נכון, הם עדיין היו מאבדים את מייקל, את ראיין, ועוד כמה… אבל
פרוואטי, קולין, לבנדר, טרי… אוי לעזאזל! לעזאזל עם דמבלדור
אם היה אפשר לחוס אפילו על חצי מהם! אפילו על אחד!
"חייבת להיות סיבה, שיימוס." הוא נלחם כדי לשמור על קולו
רגוע, הגיוני, אבל הוא שמע את הזעם ואת הכאב שהתעוררו אצלו. "אני בטוח שהייתה
לו סיבה."
"'ני הייתי שמח אם הוא היה מספר לנו מה היא, אבל אין שום דבר,
נכון? הוא כבר מת, והוא לא בדיוק היה הכי גלוי מלכתחילה!" המילים נחנקו מרוב
בכי, והכאב לא נרדם מהאלכוהול, ונוויל לחץ על הכתף המקועקעת בזהירות כשנעמד.
"יש לי כמה שאלות משלי, בעצם, עכשיו כשאתה אומר," הוא אמר
בקרירות.
"תדבר עם הקבר אם 'תה רוצה, אבל זה לא יעזור."
נוויל חייך בקדרות אל חברו, וחשב על הלילה בו ג'יני סיפרה לו על
תפקידו לכאורה בנבואה - משהו שעכשיו בכלל לא נראה היה לו הגיוני- ועל הפעם היחידה
שדיבר עם המנהל הזקן ישירות. דיוקן לא היה טוב בכלל כמו בן אדם חי, אבל אם היו שם
תשובות, הוא עמד לקבל אותן, לעזאזל. "יש לי רעיון," הוא אמר,
"והייתי לוקח אותך איתי, רק ש -"
"לא," הוא הניד בראשו החרוך בסתמיות, "תן לי להיות
פה, חבר. 'ני לא רוצה לראות אנשים עכשיו."
"בסדר, אבל אחזור לבדוק אותך, זאת הבטחה." הוא הושיט יד אל
חגורתו של חברו ולקח את השרביט לפני שהקוסם השני יכול היה למחות, וטפח על הבקבוק.
הנוזל בפנים בעבע, נצץ לרגע, ושיימוס רחרח אותו לפני ששוב הרים את מבטו, עיניו
מתרחבות בתדהמה ובספק.
"תה?!"
"אתה כבר שיכור, חבר. לא משנה מה זה עשה לכאב, זהו. אתה לא צריך
גם לפגוע בעצמך בנוסף לכל." הוא חייך אל הבחור השני, ונתן לחלק מהכאב שלו
לבצבץ מתחת לשכבת הכעס שבנה עליו. "אתה לא רק הסגן האחרון שלי, שיימוס… אתה
אחד מהחברים הכי יקרים שנשארו לי. בבקשה…"
היה שם עוד כעס לרגע, ואז העיניים הכחולות התרככו, והוא שם את הבקבוק
על הרצפה לרגליו, כשהוא הרים את ידו ושם אותה על זאת של נוויל. "הוגן מספיק,
מנהיג נועז."
"תודה." הוא לחץ את ידו, ואז הלך לדלת, אבל אז הוא עצר
והסתובב. "הנה -" זרק לו נוויל את השרביט, ושני הקוסמים היו ממש המומים
כששיימוס הצליח לתפוס אותו. "-אני אתן לך את חמת הספק… אם תצליח לשנות את
הצורה של הנוזל, תוכל לשתות עוד."
"אוי, נוויל, יקירי," גלגל שיימוס את עיניו אל התקרה, ואז
הסתכל בצער על הבקבוק. "'ני לא יכולתי לעשות את זה גם כשהייתי פיכח."
OOO
"אתה כבר לא צריך סיסמה, חבר."
נוויל הרים את מבטו בהפתעה כשהסתכל על המפלץ המפורק ששמר על המדרגות
למשרד המנהל. רון עמד קצת מאחוריו, נראה עייף וקצת מאובק, אבל גם מרגיש תחושת אשם
מסוימת, והוא קימט את מצחו. "מה אתה עושה כאן?"
"באתי עם הארי," הסביר רון, "הוא הלך לתפוס לעצמו
תנומה עכשיו - מרלין יודע שהבחור צריך את זה - ו… נו…" הוא התחיל להאדים,
הצבע מתחיל ממרכז אפו ומתפשט במהירות כאילו מישהו פגע בפניו בעגבנייה.
"...החלטתי… ל… להישאר."
עכשיו כשהסתכל יותר מקרוב, שם נוויל לב שחצי מכפתורי החולצה של רון
יצאו מהמקום, השיער האדום היה פרוע, והיה מקום עם צבע כהה על צווארו שנראה היה
כאילו יהפוך לסגול בעוד כמה שעות. גבותיו התרוממו בספקנות. "רק... החלטת
להישאר?"
"כן." הנהן רון. "אתה יודע, כלומר, זה די צפוף שם
למטה, ואני חשבתי שארצה קצת שקט ושלווה לעצמי."
"ואם אסתכל מאחורי העמוד הגדול ההוא שם," הצביע נוויל אל
עמוד השיש הגבוה שמאחוריו יצא רון. "אני לא אגלה במקרה שהרמיוני גם החליטה
סתם להישאר, נכון?"
לתדהמתו, הסומק הפך לעמוק יותר, והוא כמעט הפך לבורדו בלחיים של רון.
"לא… אבל זה רק כי אמרתי לה ללכת כשאני אפטר ממי שזה לא יהיה. אבל אתה לא
צריך לרוץ לספר לנביא על
זה. רק כי אתה לא גילית עדיין מכשפות -"
"בעצם, זה מסוג הדברים שנאלץ להתעדכן לגביו," חייך נוויל.
העיניים הכחולות התרחבו בתדהמה, והוא הרגיש מעוצבן לראות שאחרי כל מה
שקרה לשניהם, המחשבה שישיג בחורה הייתה כזאת מוזרה. "בחיי, נוויל, אתה
-"
"התמזמזתי? השתנתי? התבגרתי? כל התשובות נכונות, כן. אבל אני לא
אספר לאף אחד, רון, זה העסק שלך. טוב, שלך ושל הרמיוני, כנראה." הוא עצר, וזיכרון
פתאומי פגע בו בכזה כוח עד שנאלץ לעצום את עיניו מול הדמעות שפתאום איימו עליו,
והוא שמע את עצמו משתנק.
כמעט מיד, הוא הרגיש את ידו של רון על זרועו, וכל המבוכה נעלמה מקולו
של האיש הצעיר האחר. "אתה בסדר? אתה לא מנסה להיות גיבור ולהסתיר פציעות,
נכון?"
"אני בסדר…" הוא נשם נשימה עמוקה, הניד בראשו כשנלחם בגל
הצער הלא צפוי וחייך חיוך מבויש. "... פשוט… זה פוגע בי במקומות הכי מוזרים,
להבין כמה איבדנו." רון נראה מבין, אבל גם קצת מבולבל, והוא המשיך.
"הייתה התערבות עליך ועל הרמיוני, בעצם. כולם ידעו שאתם מטורפים אחד על
השנייה, ורוב גריפינדור הימרו… שמתי קצת כסף על חג הפסחא, למען האמת. אבל לבנדר
ניצחה. היא אמרה שזה יהיה באותו היום שבו אתה-יוד… וולדמורט
ייפול. רק… שהיא לא תקבל את הכסף, כנראה."
"זה לא יעבוד." קולו של רון היה שקט ועדין, ונוויל הסתכל
עליו בתדהמה.
"לא יעבוד?"
"בגלל זה רצית לראות את דמבלדור, אני משער." הניד רון בראשו
בעצב. "אני כבר שאלתי אותו אחרי שהארי הלך… חשבתי שאולי, אם נשתמש בכל
האוצרות ביחד… ואחרי שהארי הקריב את עצמו בשבילנו, חשבתי שזה אולי יעבוד כמו עם
אימא של הארי, או כמו מה שארני עשה לאשתו. אבל דמבלדור אמר שאין דרך, שום דרך אמתית
או טובה, לפחות. ההקרבה הזאת רק עובדת כדי למנוע
ממישהו למות. ברגע שהם הלכו, נוויל, הם פשוט הלכו."
נוויל לא ידע למה רון התכוון ב'אוצרות', ולמען האמת, המחשבה לשאול את
דמבלדור על דרך להחזיר את חבריהם האבודים בכלל לא עברה בראשו, אבל החדשות כאבו לו
למרות הכול. הוא הניד בראשו, וקולו היה קשה יותר ממה שציפה כשהעביר את המילים מעל
הצער שהפך לקשה יותר ויותר במהלך היום. "לא, לא עמדתי לשאול אותו על זה. אני
יודע שהם לא יחזרו."
הוא נשם נשימה עמוקה, וקיבל את ההזמנה האילמת של רון לשבת. שניהם
התיישבו על הכן שפעם הכיל את המפלץ, ונוויל החווה בידו אל הדלת שהובילה אל גרם
המדרגות המסתובב. "רציתי לשאול על כל הבלגן הזה- מה זה היה, אתה יודע?
שרביטים? הורקרוקסים? נבואות? הייתי משהו בתוכו, או שזה תמיד היה
הארי? איזה מין רעיון חולני היה להשאיר את סנייפ אחראי על בית הספר? למה הוא לא סיפר
להארי מה קורה כך שהיינו יכולים להציל כמה אנשים? למה הוא אף פעם לא סיפר לאף
אחד מה קרה? למה תמיד הכול צריך היה להיות סודות ומשמעויות נסתרות?"
דממה ארוכה נשמעה אחרי השאלות, ואז שרק רון שריקה ארוכה. "זה
הרבה דברים."
"אני יודע." הודה נוויל, "אבל אני חושב שמגיעות לי
קצת תשובות אחרי כל מה שקרה. אני חושב שמגיע לכולנו. שיימוס - " הוא החווה
בראשו אל המסדרון בו פעם היה גרם מדרגות, ועכשיו היו בו רק ערימת אבנים הרוסות
ומעקה מנופץ. "-הוא בחדר הנחיצות עכשיו, שיכור לגמרי, לא רק בגלל שאיבד את
החבר הכי טוב שלו אתמול, אלא בגלל שהוא חושב שזה לא היה צריך לקרות."
רון צחק במרירות. "כדאי שתגיד לו ללכת למה שנשאר מחדר המועדון
של גריפינדור. הוא יוכל לחלוק את האלכוהול עם ג'ורג' ועם לי. הם מתאבלים על פרד
באותה צורה. אימא פשוט לא מפסיקה לבכות."
"מה אתך?" שאל נוויל בזהירות.
"לא מרגיש הרבה, בעצם." משך רון בכתפיו. "התחלתי
להרגיש לרגע, אז התמזמזתי עם הרמיוני עד שהייתי קרוב להתעלף מחוסר בחמצן. כנראה
אעשה את זה שוב אחר כך, אז… לא יודע. אני חושב שכולנו נצטרך למצוא משהו. אין לי
זכות לשפוט איך אחרים מגיבים לזה, למרות שלהשתכר נראה לי די טיפשי. זה גורם לי
לבכות כשאין לי סיבה."
עכשיו היה תורו של נוויל להיות מופתע. "מתי אתה…?"
"אצל ביל. אני…" עצר רון, והסתכל על ידיו כששיחק באצבעותיו
הארוכות עם החולצה שלו. "אה, לעזאזל. היו לי הרבה מהבעיות שהיו לך, חבר. למה
הוא לא סיפר לנו יותר, איך הוא ציפה שנעשה את מה שציפה שנעשה, כמה אנשים עמדו למות
בזמן שנפתור את החידה הקטנה שלו? כל זה. ואז החלטתי לעזוב את זה. פשוט עזבתי את הכול."
"אתה מה?"
"אני לא גאה בזה. עזבתי את שניהם ממש באמצע נובמבר. בדיוק
גילינו שניסיתם לגנוב את החרב ונתפסתם, ואני די השתגעתי. פשוט עזבתי. ניסיתי
לחזור, אבל נתקלתי בצרות, ושמנו שם המון קסמי מגננה, אז לא מצאתי אותם שוב במשך חודש.
נשארתי עם ביל באותו הזמן, ואשתו צרפתייה, אז היה די הרבה יין לידי כדי שאני אוכל
לנסות." הוא הניד בראשו בחיוך נוזף. "לא דבר טוב. זה גרם לי לשמוע
מוזיקה רגשנית ולבכות כמו מכשפה. אי פעם -?"
נוויל חייך אליו. "הייתי שיכור? רק פעם אחת… עם החבר'ה בשבוע
הראשון שהיינו בחדר הנחיצות. כולנו. אני נהיה ממש טיפש ומאבד כל תחושת זהירות. אני
רק אגיד שתודה לאל שארני, וויין ודרק שוקלים פי חמישה ממני ביחד. למרות שאם טרי
היה עדיין חי, הייתי משכר אותו רק כדי שתאמין לי. הוא מנתח."
"הוא מה?"
"קסמים. אתה יודע. המתקדמים. יושב ומתחיל לנתח אותם ממש טוב.
אינסנדיו, אינסנדיוס, אינסנדיור, אינסנדייט, אינסנדייוויס…"
"זה. פשוט. מוזר." צחק רון. "בינו ובין לונה, אני
חושב שהם צריכים לבנות מחדש את מגדל רייבנקלו עם קירות מרופדים."
"אני חושב שכולנו גמרנו קצת מטורפים," אמר נוויל. "זה
היה - טוב, כמה שנים כאלו, בעצם." הוא נעצר, ואז נימת קולו שוב נהייתה
רצינית. "אבל למה חזרת? קיבלת תשובות?"
"חלק, וחלק פשוט הופיעו כשהמשכנו." הוא היסס, וקימט את
מצחו. "אתה לא ממש מכיר את הארי, נכון, נוויל?"
הוא פרש את ידיו ומשך קצת בכתפיו. "טוב כמו כולם חוץ ממך
ומהרמיוני ואולי מפרופסור דמבלדור. הוא תמיד היה מופנם. לא האשמתי אותו, בגלל שהוא
היה ידוען מאז שהיה תינוק וכל זה."
"הוא באמת, באמת נזרק לתוך כל זה. אתה ואני, אנחנו לא יכולים
לדמיין. לא רק שהוא גילה משום מקום שהיה קוסם ואת כל העולם שבא עם זה, אלא גם שהוא
הילד שנשאר בחיים, על וולדמורט, על ההורים שלו - ידעת שהוא גדל וחשב שהצלקת באה מזכוכית
חדה בתאונת דרכים של מוגלגים?"
"אבל זאת צלקת קללות, לפי
הספר!"
"צריך לבוא מעולם שיש בו את הספרים האלה," אמר רון.
"העניין הוא, שהוא ממש סמך על דמבלדור יותר ממה שאני חושב שכולם חוץ מהקוסם
הזקן עצמו הבינו. כשהוא מת, הארי פשוט התפרק… וראית את הספר הזה שיצא בקיץ
שעבר?"
נוויל עשה פרצוף. "הזבל הזה של סקיטר (4)? חייו
ושקריו של אלבוס דמבלדור?"
"בדיוק."
"לא קראתי את זה. אני לא חושב שאף אחד בבית הספר קרא את זה. אף
אחד מאתנו לא עבר את הכריכה… במיוחד לא התלמידים מהפלפאף. אני זוכר כשיצאה הכתבה בנביא
ואמרה שזה כבר שבוע עשירי ברשימת רבי-המכר של כרך
ודף בע"מ. סאלי-אן עשתה הצגה גדולה מלזרוק את
העיתון על השולחן והכריזה שהיא לא תבזבז שני גוזים על האישה שכתבה ש'סדריק דיגרלי'
הוא ה'נציג המשני של הוגוורטס' (6). אבל מה בנוגע לזה?"
"זה הרס אותו לגמרי. הוא גם ככה היה בשוק שדמבלדור מת, הוא היה
מוכן להאמין לכל דבר. ואני חושב שדמבלדור ידע את זה. הוא ידע שיהיו ספרים מגעילים
ואנשים שיקפצו וידווחו לעיתונים, בגלל שזה תמיד קורה כשמישהו מפורסם מת, בין אם
מגיע להם ובין אם לא. אני חושב שהוא ידע כמה זה יפגע בהארי ונתן לנו משימה ארוכה
כדי לתת לו לסדר את הראש שלו. הוא גם היה צריך את זה." רון קצת רעד, והיה מבט
רדוף בעיניו, ונוויל נזכר איך שהוא עצמו כמעט התמוטט באביב. לא הייתה לו שום זכות
לשפוט את הארי בחומרה אם הוא בעצמו נשבר. "בשרביט שלי, נוויל, אני חושב שאם
הכול היה קורה לפני כמה שבועות - לעזאזל, אפילו כמה דקות
קודם לכן - הוא לא היה מצליח לעשות את מה שהיה צריך בסוף, כי היה בו חלק שרצה
למות."
נוויל חשב על זה לרגע, ואז הטה את ראשו בסקרנות כשעוד שאלה קפצה לו
לראש. "למה לא להזהיר את הארי מראש אם הוא ידע שהוא עמד למות ושזה יפגע
בו?"
העיניים הכחולות הסתכלו עליו במבט פשוט. "אתה חושב שהוא היה
מצליח להתרכז במה שדמבלדור אמר לו כל השנה, או שהוא פשוט היה מתפרק קודם?"
"בסדר…" נוויל מעולם לא חשב שרון היה כזה פילוסוף לפני כן,
והוא התחיל להסתכל על הקוסם השני בכבוד חדש. "אתה באמת חשבת על זה,
נכון?"
רון צחק. "אני יודע שהייתם עסוקים כל השנה, אבל השנה שלנו הייתה
פשוט אני-עומד-למות-משעמום ואז פה ושם אני-עומד-למות. להתחבא. לחנות. להתווכח.
להילחם על החיים שלנו. להתחבא. לחנות. להתווכח. להילחם על החיים שלנו. להתחבא שוב,
לחנות עוד קצת, להתווכח סתם לשם שינוי. להילחם שוב על החיים שלנו. אני חשבתי יותר
בעשרת החודשים האחרונים מאשר שבע-עשרה השנים לפניהם, אני נשבע."
"ועדיין," לחץ נוויל, "אולי זה פשוט איך שהארי גרם
לזה להישמע, אבל הכל נשמע פשוט… לתכנן בזמן אמת, אתה מבין? כמו שאנחנו שרדנו יותר
בגלל המזל. הייתי חושב שעם כל השנים האלה מאז שהבין שוולדמורט יחזור, דמבלדור היה
ממציא תכנית טובה יותר."
"גם אני חשבתי ככה, אבל ביל הסביר לי את זה. הוא קיבל יותר מידע
מאשר הרבה חבר'ה מהמסדר," אמר רון. "אף אחד לא ציפה שוולדמורט יחזור כל
כך מהר כמו שחזר. דמבלדור וכל השאר חשבו שלפחות היו להם עוד כמה שנים, ואף
אחד לא חשב שפאדג' (6) ידחוף את השרביט שלו לתחת ויתעלם מהכול. זה באמת מה שנתן
לו להתחזק. ברגע שזה קרה, כולם - כולל דמבלדור - באמת תכננו בזמן אמת וניסו
להדביק פערים ולעשות משהו. אם אתה רוצה להאשים מישהו על כל הגופות שלמטה, חבר, אני
מציע שתצביע עם השרביט על פאדג'."
"אני לא חושב שאני מכיר מספיק קללות," אמר נוויל במרירות.
"וחצי מהם לא היו צריכים למות."
"לפי שיימוס, חצי מכם לא היו צריכים לחיות,"
אמר רון בקשיחות מפתיעה. "הוא אמר שתכננתם קרב עד המוות בסוף השנה בלי הארי
או דמבלדור או כל השאר."
"לא הייתה לנו ברירה!" הוא אמר במהירות. "חשבנו שנטשו
אותנו! אף אחד לא אמר לנו כלום! איך היינו אמורים להאמין בתכנית גדולה כשמישהו כמו
סנייפ ניהל את בית הספר?! זה רק יותר גרוע שהוא היה האיש של
דמבלדור בסוף! לתת לבן-זונה הזה לשלוט ב -" נוויל עצר, פרצופו מתעוות
בשנאה כשניסה למצוא מילים כדי לתאר את שלטונו של המורה לשעבר לשיקויים, אבל או
שרון כבר שמע מספיק מהשאר, או שניחש.
"אם הוא היה מכיר אותך כמו שאתה עכשיו, נוויל, אני בטוח שהוא
היה מספר לך משהו, אבל כשהוא היה חי והחליט, אתה לא היית
מנהיג, ולא הייתה סיבה לספר לשאר הוגוורטס שום דבר." רון לא יכול היה
לעצור את הציניות שלו כשהמשיך. "ואיך הוא בכלל נתן לסנייפ את בית הספר
אם סנייפ השתלט על הכול רק אחרי שהוא מת? אף אחד לא אמר שהוא חיבב את
סנייפ, הוא רק השתמש בו, והוא היה אידיוט אם לא היה משתמש בו."
"הוגן מספיק," אמר נוויל בכעס, ואז נאנח, ועיסה את רקותיו
בקצות אצבעותיו. "אני שונא אותך, רון."
הקוסם האחר מצמץ, המום. "מה?"
"כל השנה," הוא אמר לאט, "זה היה גיהינום. ועכשיו
איבדנו מספיק מהחברים שלנו עד שזה כואב להמשיך, אבל נשארו עדיין מספיק מאתנו עד
שזה ניצחון, וגם וולדמורט מת, סנייפ מת - והוא עזר לנו לנצח
בזה בסוף, למרות שהיה בן אדם נורא - והכל עדיין מבולגן, ודמבלדור פישל, אבל
תודות לך אני חושב שאני יודע שהוא לא פישל מספיק כדי שאני אוכל לשנוא אותו על זה,
ופאדג' פתטי מדי כדי שאני אשנא אותו… וזה רק… קולין פעם אמר שהוא אהב את
עולם הקוסמים כי הוא היה ברור. טוב. רע. סוף הסיפור. וזה לא."
רון הנהן, והייתה הבנה מוחלטת וכאב דומה בעיניו. "אתה חושב שזאת
המשמעות של להיות מבוגר?"
חיוך חסר הומור עלה על פיו של נוויל. "אם כן, רוצה לשבור את
השרביטים וללכת להיות מוגל? שמעתי שהם לא הופכים לבגירים עד שהם בני
שמונה-עשרה."
"לא, אני לא חושב," אמר רון ביובש. "מאוחר מדי
בשבילי, ולך נשארו עוד כמה, שלושה חודשים?"
"כנראה שכן. ואני הייתי יומיים בעולם שלהם בחג המולד בכל
מקרה." הוא הניד בראשו. "אתה צודק. יותר מדי צרות."
"אז מה תעשה עכשיו?" שאל רון לאחר שתיקה ארוכה.
נוויל נשם נשימה עמוקה, ושקל את זה בזהירות לפני שענה. "אני
עדיין רוצה לדעת אם נועדתי פעם למשהו, או שזאת פשוט הייתה הצורה של דמבלדור לנסות
לוודא שמישהו יטפל בזה אם הארי כן היה מת בצורה שהוא לא תכנן. זה
לא ממש משנה עכשיו, אני יודע, אבל אני חושב שאני אשן טוב יותר בלילה אם
תהיה לי תשובה. אבל חוץ מזה… אני חושב… אני אנסה להמשיך. אנסה לעזור לחברים שלי,
אעשה את מסיבת הניצחון שהבטחתי לניצולים, ואראה לאן הדברים ילכו עם חנה… פשוט אעשה
כמיטב יכולתי. מה אתך?"
"קודם אני אמצא את הרמיוני. אני אחזור להתמזמז אתה עד שהיא תיתן
לי סטירה, או עד ששלושים השעות האחרונות סופסוף יפעלו ואני אתעלף. ואז אני חושב
שאעשה כמוך… פשוט… אמשיך." כמו נוויל עצמו, הוא נשמע מהוסס להגיד את זה,
כאילו ההכרה בכך שיכלו להמשיך בחייהם הייתה חסרת כבוד כלפי אלו שחייהם הסתיימו. הוא
העביר את ידו בשיערו האדום והמאובק, ועצם את עיניו כשמתח את גבו בתשישות, ונוויל
שם לב בפעם הראשונה שהיו קמטים חדשים ליד העיניים של רון, ושזרועו הימנית
כנראה לא התרוממה גבוה כמו השמאלית.
הכול לעולם לא יהיה אותו הדבר. כולם היו מצולקים, כולם היו חבולים,
כולם דיממו מהלב שלהם בכל עמוד בלוח השנה באותה שנה, ועוד יותר על שדה הקרב מתחת.
אבל הם ימשיכו. איזו ברירה הייתה להם עכשיו כששרדו?
הוא לחץ על הכתף של רון, אבל היה שקע מוזר בעור מתחת לגלימה, כאילו השריר מתחת נעלם. האיש האחר פקח את עיניו למגע, והוא חייך במעוקם. "גוזררתי (7). מזכרת קטנה, רק למקרה שאני אשכח."
נוויל טפח על פניו, שם הריפוי מתחת ללהבות של מצנפת המיון סופסוף סגר את הפצעים המקוללים שלו, אבל איפה שהיו עכשיו שתי צלקות ארוכות מאוזן עד סנטר, חלקות ולבנות באופן לא טבעי על לחייו. "זה הדבר היחיד שבאמת פשוט. לא נשכח אף פעם."
(1) רוז זלר- תלמידת שנה שלישית מהפלפאף.
מוינה אחרונה בספר החמישי. פה בסיפור היא תלמידת שנה רביעית.
(2) חובשים-כושפים- מטפלים בפצועים טיפול
ראשוני.
(3) פלטון סאמרבי- דמות מקורית, תלמיד שנה חמישית מהפלפאף.
(4) ריטה סקיטר- עיתונאית חטטנית מהנביא היומי. יכולה להפוך
לחיפושית.
(5) לפי מה שאני יודע, ריטה סקיטר לא הזכירה
את סדריק בכלל בכתבות על טורניר הקוסמים המשולש, אלא בעיקר את הארי. בשמות של קרום
ושל פלר, לעומת זאת, היא טעתה.
(6) קורנליוס פאדג'- שר הקסמים מ-1990 עד 1995. התפטר כי סירב להגיד
שוולדמורט חזר, עד שראה אותו.
(7) רון גוזרר כשהם ברחו ממשרד הקסמים, הוא דימם כהוגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה