אפילוג
יום שני, ה-9 בספטמבר 2013 - כעבור חמש עשרה שנים
OOO
מישהו צפה בו, הוא הרגיש את זה.
אצבעותיו של נוויל התהדקו על ידית שרביטו כשסרק את
העלים הצפופים בזהירות, וחיפש נצנוץ של עין, חתיכת גלימה שתסגיר את הכול. שם. קצה
של נעל הציץ מתחת לעליו הירוקים, הכהים והנוצצים של שיח הדרדר-פרפר (1), ושרביטו
הצליף במהירות הבזק. "לויקורפוס !"
נשמעה צווחה ורשרוש ענפים כשהתוקף המיועד הונף אל
האוויר, והתנדנד בגובה העיניים שלו מקרסול אחד. הוא היה מזוהם, מצופה בבוץ, אבל
צחק בטירוף, לחייו העגולות אדומות, ונוויל נאנח עמוקות. "חנה!" הוא קרא.
"תעשי ספירת ראשים! איבדת אחד!"
הפסקה של רגע, ואשתו הופיעה בדלת המטבח, ידיה על
מותניה כשהסתכלה על הילד בן-השנתיים שהיה תלוי באוויר. שפתיה התקמטו בכעס, אבל
עיניה רקדו כשהסתכלה על בעלה, ואז שוב החמירו כשהסתכלה על הילד. "טירסיוס
מייקל לונגבוטום, אתה מלוכלך! ומה
אמרתי לך על לעקוב אחרי אבא?"
"ניפה!" אמר הילד בשמחה, ועיקם את חוטמו
כדי לרחרח, ידיו השמנמנות מבצעות תנועת חפירה.
"אה," הנהן נוויל בהבנה, "טוב,
אהובתי, זה מסביר את הכול. רק חשבתי שתפסתי
קוסם קטן. כנראה, שפלשו אלינו ניפלרים קטנים."
"ניפה! ניפה!" הנהן טרי בהתלהבות.
"אני מבינה…" מבטה החמור נשבר, והיא לא
יכלה לעצור את החיוך המשועשע שלה כשלקחה את השרביט שלה, וגרמה לזאטוט לרחף לפניה.
"טוב, כולנו יודעים מה קורה לניפלרים, נכון, טרי? הם מקבלים אמבטיה."
"לאאאאאאאאאאאא! לא בתיה!" הפרצוף הקטן
התעוות בפחד, ונוויל הנהן ברצינות.
"כן, בוודאי. עם סבון."
"לא בתיה! לא בתיה!" התלתלים החומים של הילד השפריצו בוץ לכל
הכיוונים כשהניד בראשו בכעס, וחנה הושיטה את ידה, וניקתה קצת את הגלימה של נוויל.
"אתה אשם בזה."
"במה?" הוא הסתכל עליה במבט מיתמם.
"בילד או בבוץ?"
"שניהם." היא הנידה בראשה, ואז נישקה
אותו על הלחי. "אם אני זוכרת נכון, אתה זה שהתחלת את כל הרעיון של לשחק
בניפלרים מלכתחילה."
"זה נראה כמו רעיון טוב אז," הוא משך
בכתפיו, "ארני לא זכר איפה הוא וטרב קברו את הג'וג'ואים (2) של פגי כששיחקו
בגובלינים, אז חשבתי שאני אקח קצת עזרה."
"כי לזמן -"
"פשוט לא עלה בדעתי." הוא כרך זרוע אחת
מסביב למותניה, ופרע את שיערה הזהוב. המחאה של טרי נעלמה לרגע, כי חיפושית נחתה על
זרועו, והוא נגע בה בהתעניינות, שוכח לגמרי את הפחד שלו מאמבטיה. "אני חסר תועלת
בלעדייך, חנה, את יודעת את זה. אני לא יודע איך את שורדת את זה - תשאירי אותי סוף
שבוע אחד עם חמישה ילדים, ו - טרי, אל תאכל את זה! לא אוכל! אציו חיפושית !"
החיפושית, שעמדה להיבלע, יצאה מפיו של הילד, ומתה
לגמרי כשפגעה בגלימה של נוויל. חנה נאבקה כדי לא לצחוק, והפסידה. "אוי… נו…
טוב, לפחות אתה לא עובד במשרד."
"אלו ממילא לא נשארים נקיים יותר מדי
זמן," הוא חייך אליה בצער, וניקה רק בחצי לב את שאריות החיפושית. "אנחנו
עושים היום את המימבלוס מימבלטוניה (3)."
היא עשתה פרצוף. "תשאיר את הגלימה שלך בדלת,
אם ככה."
נוויל הרים גבה אחת, ונתן בה חיוך זומם. "באמת?"
לרגע אחד, נראה היה שתנזוף בו על חוצפתו, ואז החיוך
שלה גדל, והירוק בעיניה הפך לעמוק יותר, והיא רכנה קרוב, נשימתה חמה על אוזנו
כשלשונה ריחפה על צד צווארו וגרמה לו לרעוד. "לגמרי. אבל תיתן ציונים לחיבורים או משהו ותבוא לכאן אחרי
תשע כדי שכל הקטנים כבר ישנו."
"כן, גברתי," הוא הנהן, ואז הסתכל
בשעונו, "אבל אני אאחר אם אני לא -"
"קדימה." היא נישקה אותו בחופזה שוב, ואז
שוב הצליפה בשרביטה, ונתנה לטרי ליפול אבל תפסה אותו במומחיות, כשעטפה אותו חזק
בסינר שלה לפני שיכול היה להזיל בוץ על כל דבר אחר. "ואל תשכח, יש לנו מחר
ארוחת ערב אצל הפוטרים, והנביא שלחו ינשוף; הם רוצים לעשות כתבה על המגפה בצמחים בחוף המזרחי,
והם ביקשו דעה של מומחה."
"אין לי זמן לריאיון, אבל אני אכתוב להם שורה,
תודה. נתראה בערב." הוא נישק אותה בחזרה, ואז הסתובב במקומו, והתרכז במשרדו.
הייתה חשכה רגעית והתחושה הלוחצת והמחניקה שמעולם לא התרגל אליה, ואז הוא הגיע
לשם. במהירות, הוא לקח עוד כמה ספרים - מישהו תמיד שכח את שלו - משקפיים מגנים - מישהו תמיד שבר את
שלו - את הניירות שלו, וערימת זרעים בשביל המשימות הראשונות שייתן להם לשיעורי
בית, ואז מיהר אל החממות בריצה.
הכיתה כבר חיכתה לו כשהגיע לשם, ובשורה הראשונה,
קוסם גבוה וצעיר שילב את זרועותיו, שיערו מאדים בכעס לפני שהפך לצבע צהוב-קנרית
עז. "שוב איחרת, פרופסור?"
"בפחות מדקה, מר לופין (4)," הוא אמר
במהירות. "והמשימה הראשונה שלכם היום היא שבפעם הבאה שתכתבו למשפחות שלכם,
אני רוצה שכולכם תתנצלו על זה שאי פעם הייתם בני שנתיים. במיוחד אם היה לכם תיאבון
לחרקים."
כמה מהתלמידים החליפו מבטים מבולבלים, אבל הוא לא
הרחיב, ובמקום הסתכל על הצמח הדומה לקקטוס שהיה על שולחנו וליטף בזהירות את הענפים
המכוסים בשלפוחיות. הוא היה שלו כבר כמעט עשרים שנה, והכיר את המגע שלו, והוא רטט
וכמעט גרגר. "עכשיו, מישהו יודע איך אני יכול לעשות את זה, ובמה אני אתכסה אם
לא אעשה את זה נכון?"
"שרף-סרח?" ניחשה ילדה. "והרווחת את
אמונו, נכון?"
"בדיוק, והשרף-סרח נקרא בשם מתאים לו. למען
האמת, בשנה הראשונה שהיה לי את הקטנצ'יק הזה, החלטתי לדקור אותו עם עט הנוצה שלי,
ופגעתי בכל התא שלי ברכבת ממש טוב (5). איזה שלושה אנשים חטפו ולא הצלחתי להוציא
את הריח מהגלימות שלי למשך כמה ימים. אבל אנחנו נתעסק בזה יותר בהרחבה השנה, וגם
בעוד הרבה צמחים שיכולים להיות ממש מעניינים או ממש מסוכנים אם לא תיזהרו במה שאתם
עושים. אתם כבר בשנה החמישית עכשיו, אז אתם מספיק בוגרים כדי לשחק עם
הגדולים."
"מה הם הגדולים?" שאל לופין בהתלהבות.
"טנטקולה ארסית, מלכודת-השטן, סנרגאלוף…"
הוא חייך, "...הדברים הטובים."
עוד ילדה בשורה האחורית הרימה את ידה גבוה לאוויר,
ונופפה בה כדי לתפוס את תשומת ליבו של הפרופסור. נוויל הנהן לעברה. "העלמה
טנסר?"
"כן, אדוני… זה נכון שפעם נלחמת באוכלי-מוות?
קראתי בהוגוורטס: תולדות (6) שהשתמשו בצמחים להגנה, ואני יודעת שהיית -"
"ניסיון נחמד." צחק נוויל, ואז עצר, ועבר
את השולחן כדי לשבת עליו, עם רגל אחת על השנייה כשהסתכל על הפרצופים המבריקים
שנצצו באור הזהוב של ספטמבר שבצבץ מעל קירות הזכוכית של החממה.
"הייתי המורה שלכם מאז שספראוט פרשה בשנה
השנייה שלכם, ומאז… אה…" הוא עצר ועשה כאילו חשב לרגע, "...אני חושב שתי
דקות אחרי שהתחלתי, קיבלתי שאלות על אלו -" טפח נוויל באצבעו על הצלקות שרצו
באלכסון על לחייו, "-ועל המלחמה. ואמרתי לכם שאתם צעירים מדי, ושאספר לכם אחר
כך. טוב, אני אהיה כנה. אני התעכבתי כדי שתרצו לשמוע את זה יותר, כי אני עומד לשחד
אתכם."
נשמע צליל גרירת ספסלים כשהתלמידים רכנו קדימה,
חלקם בהתלהבות, חלקם במבטים חשדניים. חיוכו של נוויל התרחב, והוא הושיט יד אל הכיס
שלו, והוציא מטבע זהב נוצץ. "מישהו יודע מה זה?"
"זה אחד מהאמתיים? מצבא דמבלדור?" התלהב אדריאן ווד, עיניו של
המחפש הצעיר מתרחבות בתדהמה.
"כן, בהחלט. וזה גם עדיין עובד… למרות שבימים
אלו, אשתי בדרך כלל משתמשת בו כדי להגיד לי אם שכחתי משהו בבית," הוא הודה.
"אבל עשיתי עסקה עם שתי הכיתות האחרונות שהגשתי לבגרות… כל מי שיש לו ציונים
גבוהים מספיק ואני חושב שיעבור, אני אספר לו את כל הסיפור. לא את מה שתקבלו בהוגוורטס: תולדות. לא את מה שתמצאו בעותקים ישנים של הנביא. את הדבר האמתי.
הרבה אנשים יגידו שאתם צעירים מכדי לשמוע את זה, אבל לפי דעתי, אם חצי מהקוסמים
והמכשפות שחיו את זה היו בגילכם, אתם מספיק בוגרים כדי לדעת
על זה. זה ייקח כל היום, אבל אחד מהיתרונות שבלימוד תורת-הצמחים זה שנוכל לעשות
טיולי שדה מתי שאני רוצה, וזה יהיה היום או היומיים האחרונים בבית הספר, אז זאת לא
תהיה בעיה לפנות את מערכת השעות שלכם."
מלמול נלהב עבר בכיתה, וטדי לופין שוב הרים את ידו.
"ואנחנו רק צריכים לעבור?"
"אני מצפה שתעשו כמיטב יכולתכם, ואני אתן לכם
ציון מתאים אם אני אחשוב שאתם לא מנסים באמת, אבל כן, זאת העסקה," הוא הנהן.
"טוב מספיק ומעלה, ותקבלו את הסיפור של כל השנה ההיא."
עיניו נפלו על ילדה בשורה השנייה. היא הייתה חסונה אך רזה, יפהפייה עם שיער שחור וארוך, והפה המתוק והקטן של אימא שלה, אבל היו לה את עיני האגוז של אביה, וחיוכו של נוויל הפך לחמוץ-מתוק. "והפעם במיוחד, העלמה מקמילן, אני אוודא שאספר את זה כמו שצריך."
OOO הסוף OOO
הערות אחרונות של הכותב
רוב הדמויות, המצבים, והיסודות בסיפור זה הם רכושה
של ג'יי.קיי. רולינג ונלקחו בשלמותם או בחלקם מסדרת "הארי פוטר". הם
משומשים כאן ללא רשותה או ידיעתה של גברת רולינג. אין כאן ניסיון לגניבת דעת,
והכותב לא הרוויח משימוש בהם, שנועד רק למטרות בידוריות. כל הדמויות המקוריות
והדברים המקוריים הם רכושו של היוצר.
"צבא דמבלדור ושנת האפלה" היה הרפתקה
גדולה, יותר ממה שחשבתי שיהיה. יש בו יותר מ-247,000 מילים, יותר מהספר שגרם לי
להתחיל אותו, ואני מודה לקוראים על כך. אתם נשארתם לצד נוויל וצ"ד במשך מעל
חודשיים, במהלך כל הנסיעה הפראית הזאת. אני יודע שלעקוב אחרי סיפור שכזה זה קשה
כמעט כמו לכתוב אותו, ואני רוצה שתדעו שאם הגעתם עד לכאן, אני מודה לכם, ואשמח
לשמוע מכם. זה הדבר הראשון שכתבתי, ואני תמיד אשמח לדעת שאחרים קראו אותו, בין אם
אהבו או שנאו אותו.
אני מקווה שצחקתם לפעמים, אולי אפילו בכיתם, ואני
מקווה שלפחות פעם או פעמיים, חשבתם. הדמויות שעקבתם אחריהן היו כמעט כולן דמויות
ברקע של ספרי הארי פוטר, אבל אפילו האנשים ברקע של חיינו הם עדיין אנשים, ולכולם
יש סיפור לספר. צ"ד ממש תפסו את המקלדת שלי ודרשו שאספר את שלהם.
אבל הסיפור לא מוקדש לקוראיי, או לקבוצה של מתבגרים
דמיוניים, גם אם - לפחות לי - מעניינים. הוא מוקדש לחיילים האמתיים שהשקיעו מזמנם
כדי לעזור לי עם פסיכולוגית המלחמה. רבים מהגברים והנשים הצעירים הללו הם בני
שמונה-עשרה בעצמם, והם לא נלחמים עם שרביטים וקללות בבית ספר דמיוני לקוסמות. הם
יורים כדורים אמתיים ומזילים דם אמתי בשדה הקרב המאוד לא-דמיוני של העולם המוגלגי
אפילו בעת קריאת שורות אלו, והאומץ שלהם, הקורבן שלהם,
נשכח לעיתים קרובות מדי, כי הם עושים זאת מחוץ לטווח הראייה שלנו.
אם הערצתם את האומץ של הקוסמים והמכשפות הצעירים
בסיפור הזה, תדעו שביססתי הרבה מאוד ממנו - במיוחד מה שאדם צעיר עובר בקרב, איך זה
לצפות בחבר שמת, איך זה להתכונן למוות שלך כשבקושי התחלת לחיות - על הגיבורים האמתיים
הללו. תגיבו לי אם תרצו, אבל אני גם רוצה שבפעם הבאה שתראו איש או אישה צעירים
במדים, תיקחו רגע ותלחצו את ידיהם. האמת שלהם גדולה יותר מכל מה שמסופר.
-אנדרו, ידוע גם כתאנפיקשן
הטיפש האחראי
יוצר: צבא דמבלדור ושנת האפלה
בקרוב: סלואה
(1) דרדר-פרפר - מין שיח.
(2) ג'וג'ואים- מין גולות שמשפריצות נוזל
מסריח כשאתה מפסיד.
(3)
מימבלוס מימבלטוניה- צמח מוזר, פולט שרף-סרח כשהוא מאוים ודוקרים אותו.
(4)
טדי לופין- הבן של לופין וטונקס, בן הסנדקות של הארי. השיער שלו מחליף צבעים כמו
זה של אימא שלו.
(5)
בספר החמישי, והוא פגע בהארי, ג'יני ולונה.
(6) הוגוורטס: תולדות - הספר האהוב על הרמיוני, מתאר את הוגוורטס בדיוק רב. הארי ורון לעולם לא קראו אותו, והרמיוני תמיד צריכה להסביר להם על דברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה