הרשמיות בחדר הישיבות, שהיו בו שולחנות מצוחצחים מעץ, שטיח ופודיום, סימנה שעמד לקרות משהו רציני. סטו הביא את ברוס ואותי איתו כשהדלתות נסגרו. אאוטסיידרים ומאזיני סתר לא היו רצויים. כולם היו דרוכים כי ורן גאנייה, מה-AWA היריבה, נצפה בלובי. כמעט ציפיתי מהם ליצור חבורה שתעשה בו לינץ'. היו 60 אנשים בחדר שהקשיבו לנאומים משעממים, מה שהסביר למה אמא שלי הפסיקה לבוא. כולם לא דיברו על הבעיה האמיתית עד שאולי אנדרסון קם והגיע ישר לנקודה, ודיבר על איך שהטריטוריה בניו יורק הריצה את התוכניות שלהם באוהיו שלו. אולי בהה חזק בוינס ג'וניור, אבל וינס נשאר חסר רגש. "אם אתה רוצה מלחמה, מקמהן, אתם לך מלחמה! אני אעשה דברים בפנסילבניה". כולם התחילו להתווכח. אז וינס נעמד ופשוט יצא. ברגע ההוא, הייתי עד לתחילת הסוף של פרומוטרים כמו אבי ושל הטריטוריות האזוריות כמו סטמפיד- למרות שבאותו רגע אף אחד לא ידע את זה. אבל סטו אמר לברוס ולי שעכשיו יהיה קרב השתנות משולש בין מקמהן, משפחת קרוקט וגאנייה, ולכל השלושה היה מספיק כסף כדי להשתין הרבה זמן. שאלתי אותו מי ינצח. אחרי מחשבה עמוקה, הוא אמר "אני שם את הכסף על וינס. עם הטלוויזיה בניו יורק, יהיו לו הכיסים הכי עמוקים".
אחד מהזכרונות הכי גדולים שלי היה להצתוות עם אבא
שלי. חשבתי ש-JR יצליח להוסיף קצת הומור לעניין, אבל כשיש שני שוטרים זקנים ביחד
הדברים יצאו משליטה. סטו שבר את השיניים התותבות של JR לחצי, ואיכשהו JR, שעבד במגפי בוקרים אמיתיים,
דרך על אבא שלי כל כך חזק עד ששבר כמה צלעות. לא צריך להגיד ש-JR השתין מפחד כל פעם שראה את
אבא שלי אחר כך. בעבורי, ארצ'י נתן לי את הביטחון שאיבדתי עם באד ניוז. האוטובוס
נסע מזרחה בסוף אוקטובר עבור עוד טיול בססקטון. ישבתי ליד ברוס, ולידנו ישב קארל
מופט. האופנוען הקירח עבר את המבחנים בצינוק, ונהיה טוב מספיק, די טוב למען האמת,
ועשה את הטיול הראשון שלו בדרכים. באד ניוז גם חזר, והוא עדיין היה על קרח דק מאוד
עם הועדה. מופט עדיין היה מארק, ודיבר בהתלהבות על באד ניוז, או "מר
אלן" מספיק חזק כדי שניוז, שישב בירכתי האוטובוס, ישמע כל מילה. ניוז בקושי
עצר את עצמו מלצחוק, מלבד כשקארל הסתכל עליו. קארל ציפה להינהון מלא הערכה, אולם
קיבל מבט קר כקרח ואז התחבא. עם קריצה, ברוס סיפר שביתו בת ה-4 של ניוז התקבלה
לג'וליארד כפסנתרנית הצעירה ביותר בהיסטוריה של ניו יורק. קארל סמך על כל מילה, אבל
התנהגנו כאילו לא שמנו לב. ברוס אמר לי שזה רעיון טוב לברך את ניוז. כשהיססתי
בכוונה, קארל קם ממושבו והלך לאחור כשכל העיניים הסתכלו עליו. קארל התקרב לניוז,
מחייך בזהירות. "מזל טוב, מר אלן! שמעתי שהבת שלך היא נגנית פסנתר
מוכשרת!". "יא חמור מזדיין," ניוז צעק בקול עמוק וכועס. "הבת
שלי איבדה את הידיים שלה בתאונת סירות! אני אחתוך לך את הלב!". הוא נעמד
והוציא את הסכין שלו. "תעוף ממני, יא מזדיין, לפני שאני אשנה את דעתי!".
הקובני ודייבי ניסו להרגיע את באד ניוז כשקארל
הסתובב, לבן יותר מרוח, רועד. כשהאופנוען הגדול התיישב, הוא בכה, ומילמל ב-500
הקילומטר הבאים שברוס שלח אותו למשימת התאבדות. אם קארל רק היה מסתובב, הוא היה
רואה שכולם צחקו עליו. הוא אולי שרד את הצינוק, אבל נכשל במתיחה הראשונה שלו.
כשחזרנו לקלגרי, לכולנו כבר נמאס מבכי של קארל
על איך שיכול היה להיהרג. ניוז לא סבל יותר אז התוודה בפני מופט שבכלל לא הייתה לו
ילדה בת ארבע. לקארל הוכר כל כך עד ששתה באופן מוגזם, מה שעיצבן אותנו עוד יותר כי
עכשיו הוא צחק על איך שעבדנו עליו. באפלת הבוקר המוקדם, ב-160 המיילים האחרונים
הביתה, JR הזקן ישן
מתחת לעוד קצף גילוח, כשליטל וולפי דפק בעייפות על הבונגוס ושר. זה עזר לוויין
להישאר ער על ההגה. ואז מופט, כל כך שיכור עד שבקושי יכול היה לעמוד, פתאום הכריז
שהוא החליט "לפוצץ את הדובדבן שלי". אף אחד לא ידע על מה לעזאזל הוא
דיבר, עד שהלך לאסלה המסריחה וחזר עם בלייד ביד ודם על המצח. "תראה, מר אלן,
אני יכול לעשות את זה!". הטמבל נטף דם על באד ניוז, שתמיד לבש בגדים טובים.
כשנכנסנו לעיר, ניוז קם ואיים להרוג את מופט, הפעם באמת, מה שהתחיל את היללות שוב.
ליטל וולפי ישב על המדרגות וחסם את דמעותיו כשבהה במופט. "זה בסדר,
קארל." הוא אמר. וולפי היה בחור רגשן.
כעבור כמה לילות, ממש מחוץ לקלגרי, שני חבר'ה
במכונית שחורה נסעו באור אדום כשוויין נמנע מהתנגשות בקושי. כשחלפו לידנו, אחד זרק
בקבוק בירה על האוטובוס. המתאבקים שמחו כששוטר עצר אותם על מהירות מופרזת, ועצרנו
שם כדי להגיד לשוטרים כמה מהר הם נסעו. אבל אף אחד לא האמין למה שקרה אחר כך.
דייבי קפץ מהאוטובוס, דחף את השוטר ותפס את הנהג דרך החלון החצי פתוח. השוטר ניסה
לרסן את דייבי וחנק אותו עם פנס כיס. כהרף עין דייבי נתן לו היפ טוס אל אמצע הדרך!
המכונית נסעה ולא נראתה שוב. כולנו ישבנו באוטובוס, לא מאמינים כשבהינו בדייבי, באזיקים
ובניידת. נראה כאילו הוא נכנס לצרות. אם הוא יעצר על תקיפת שוטר הוא יעוף מהמדינה.
לא רציתי להיות זה שיספר לדיאנה. סופסוף קיבלתי חדשות טובות. ליאו עבד אצל משפחת
קרוקט בקרוליינה וזרק מילה טובה עליי. משפחת קרוקט שלחה מתאבקים למשפחת טאני
בטורונטו כל יום ראשון פעם בשבועיים למופע גדול, וכתוצאה מכך קיבלתי שיחה מהבוקר,
ג'וני ווייבר, שביקש ממני להתחיל בטורונטו ברביעי בדצמבר. הייתה רק בעיה קטנה אחת.
כבר היה בחור בשם ברט הארט שעשה רק ג'ובים בתוכנית של משפחת קרוקט, ששודרה בדרום-
וגם בטורונטו. לא אוכל להתאבק כברט הארט. אז ווייבר נתן לי את השם "באדי
'שובה הלבבות' הארט", שם שתיעבתי. אבל זאת תוכל להיות הפריצה שחיכיתי לה.
נהייתי באדי "שובר הלבבות". לפני שעזבתי את הטריטוריה עבור טורונטו
בדצמבר, תיכננו לצלם את האנגל הכי גדול מאז שעבדאללה נלחם מול "הרומס"
ב-1971: קרב שלשות בין דייבי, סוני טו ריברס ואני נגד באד ניוז, הרומס וילד ירוק
מטנסי בשם ג'ף, שהעמיד פנים שהוא הבן של ארצ'י. הקהל חש שמשהו גדול הלך לקרות,
וידע שלבאד ניוז ולרומס היו אגואים גדולים שעמדו להתפוצץ. גורד גרייסון, ראש ועדת
האיגרוף וההיאבקות של קלגרי, היה בקהל וחיפש תירוץ לעשות צרות. הוא ממש לא חיבב את
באד ניוז. שמעתי את ברוס מזהיר את ניוז: "אל תשתמש במזלג או במשהו
הלילה". ניוז הסכים.
"שיר הנושא של שאפט" התנגן כשניוז צעד אל
הזירה. איש זקן וקטן הרביץ לו כשעבר וניוז העיף אותו מהכיסא ומשך אותו בשיער. אד
וויילן זעם. אז, במהלך הבגידה, כשאד המפוחד וגרייסון המסופק מסתכלים, באד ניוז תקף
את הרומס עם המזלג ואז נתן פיילדרייבר לילד של הרומס אל הבטון. באד ניוז היה צריך
להילחם כדי לחזור לחדר ההלבשה. הוא פעם אמר "הדבר היחיד שאני אוהב לעשות יותר
מלדפוק זה להילחם, ולא בהכרח בסדר הזה". הפעם הוא עשה את שניהם ביחד. אד
החזיק את המיקרופון לארצ'י, שנתן את אחד מהפרומואים החזקים ביותר שראיתי אי פעם,
וגינה את מה שקרה בזירה. המעריצים והסדרנים היו מפוחדים ועצובים. זה נראה אמיתי
מדי. אפילו אד הפך למארק כשראה את ארצ'י החיוור לחלוטין עולה לאמבולנס כשזה לקח את
ג'ף. אבל כשהעשן מהוורק המוחלט הזה נעלם, לא היה כלום חוץ מחדשות רעות באמת: ניוז
הושעה, הרישיון של סטו בקלגרי נלקח ואד וויילן פרש, ואמר שהדברים הפכו לאלימים
מדי. באופן מדהים, באד ניוז עדיין לא הבין איפה טעה. אחרי קרב באדמונטון למחרת
היום, מעריץ ניסה להמעיד אותו, וניוז כיסח אותו עם כיסא. במהומה נפצעה גם אישה
בהריון, וניוז איבד את האישור להתאבק גם באדמונטון. למרבה המזל, לא היו תביעות.
האנגל היה אמור לעשות לנו הרבה כסף, להקל על אמא שלי ולתת שלווה לאבא שלי. במקום
זאת, המעשים של באד ניוז פגעו בטריטוריה ואחרי זה, לדעתי, היא לעולם לא התאוששה.
סטו נאלץ להעביר את הזירה במשך ההשעיה לארינת שבעת הצ'יפים, בשמורת ילידים ממש
מחוץ לעיר. האינדיאנים משבט סארסי (שידועים עכשיו כאומת הטסו טינה) היו אדיבים
מספיק כדי לעזור לסטו אבל הדברים נראו עגומים. מזג האוויר נהיה נוראי כמו הלחץ. לא
היה לנו מיין איבנט והדבר הכי ברור היה שגם אד וויילן לא היה, ובמובנים רבים, הוא
היה הכוכב של התוכנית.
לכל בני המשפחה היו מבטים ריקניים ואטומים, מלבד אמא שלי,
שהשתוללה לחלוטין, והתחננה בפני סטו לוותר על הביזנס.
בשני הפרקים הבאים (שניהם מאוד קצרים וביחד הם
באורך של פרק קצר אחד): המלחמה פורצת, ובפרק האחרון של החלק הזה, ברט סופסוף עובר
לחלק הבא בקריירה שלו. לטבוע או לשחות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה