כשהטיסה שלי לטורונטו המריאה ב-3 בדצמבר, 1983,
הסתכלתי מעבר לחלון וכמעט שציפיתי לראות ענן פטריה מיתמר מעל לבית משפחת הארט.
צוותי חדשות טלוויזיה התמקמו מחוצה לו וחיפשו סיפור גדול, מוכנים לדבר על האלימות
בהיאבקות כשהם מאשימים את סטו בהסתתרות מפניהם במקום לדבר איתם כמו גבר. למעשה,
סטו היה בבית של וויילן, וניסה לשכנע את אד לחזור. יצאתי מהמונית בדלת האחורית של
המייפל ליף גארדנס והסברתי למאבטחים שאני הוא באדי "שובה הלבבות" ושאני
פה כדי להתאבק. הם הביאו אותי ישירות אל הפרומוטרים, ג'ק ואד טאני. ג'ק היה גדול
ועליז, ואד היה קטן וידידותי. ג'וני ווייבר, הבוקר שלהם, היה זקן. בחדר ההלבשה,
גרג וולנטיין נהם וחייך אליי. הוא דיבר על קרב רצועת הכלבים שלו עם בחור בחצאית
וחולצה צמודה בשם "ראודי" רודי פייפר. מה שהפתיע אותי בנוגע לרודי היה
הנימוס שלו כשלחץ את ידי. היממתי את הקהל עם ניצחון אפסט על היל ראשי בשם הגרייט
קאבוקי, מתאבק יפני עם שיער ארוך שלבש מכנסי קראטה שחורות וצבע פנים כחול. מעבר
למסך, ג'וני ווייבר בירך אותי בחיוך גדול. כשהתרתי את המגפיים שלי ג'וני הבטיח לי
שברגע שאחזור מהטיול הבא שלי ליפן, ליאו בורק ואני נעבוד ביחד הרבה זמן בטריטוריה,
כשליאו הוא ההיל, ובסופה אזכה בגירסה שלהם לאליפות הצפון-אמריקאית. לא יכולתי שלא
לחייך- סופסוף פריצת דרך.
הייתי בטוקיו כששמעתי שג'ולי שוב בהיריון. עדיין לא
ידעתי איפה הייתי בעולם ההיאבקות, ועוד תינוק בדרך רק גרם לי לפחד עוד יותר מהעתיד.
הרגשתי יותר טוב כשג'ולי שמה את ג'ייד בטלפון והיא דיברה בתינוקיות איתי. היו לה
ארבע שיניים עכשיו וכשהלכתי, ג'ולי סיפרה לי שהיא זחלה ונישקה תמונה שלי. ביפן,
עבדאללה חזר להיות האטרקציה הראשית, כשהוא נראה גדול יותר, עגול יותר ועשיר יותר
מאי פעם. וגם היה את "פלייבוי" באדי רוז- מתאבק בלונדיני ושמן בצורת פו
הדוב מטריטוריית אוראגון שהיה וורקר טוב באופן מפתיע. רולרבול היה מאנגליה,
וסטרלינג גולדן עמד להגיע בפברואר עבור השבועיים האחרונים של סיבוב ההופעות, רק
שעכשיו הוא היה ידוע כהאלק הוגאן. וגם דייבי היה בסיבוב ההופעות הראשון שלו ביפן,
משתרך מאחורי בן דודו. לצערי, תחת השפעתו של טום, דייבי נהיה קצת מרושע. שניהם
הזכירו לי זוג פיטבולס כועסים ומהונדסים גנטית. הם השתעשעו בשחרור פלוצים ארוכים
ומסריחים במעליות העמוסות של מלונות היוקרה ששהינו בהם. בכל הזדמנות דייבי גיהק
חזק ככל שיכל אל פניי, וכשזה הספיק לי, כמעט הרבצנו אחד לשני. בטיול הזה
הפרומוטרים גרמו לי להפסיד לכולם, ולקחתי את זה כסימן רע. כשהגיע הזמן לעבוד עם
דייבי, חשבתי שיהיה קל לעשות פשוט את הקרבות שעשינו בקנדה, ורק להפוך את התוצאה.
אבל דייבי היה מוזר כמו הצעירים היפנים, ובסיום הוא הוריד אותי חזק ככל שיכל אל
המזרן, כשהוא מרסק את הצוואר שלי כאילו היה שק זבל. לילה אחד זקן יפני בשם רושר
קימורה הזמין את טום, את דייבי ואותי למועדון לילה יוקרתי. למרות חילוקי הדעות
בינינו, כולנו הלכנו. שלוש כוסות קטנות היו על הבר לפנינו, והכילו וודקה יפנית.
בכל אחת מהן צף משהו שנראה כמו פטריה לבנה עם שורש ארוך. קימורה הסביר שכל משקה
עלה יותר מ-400 דולר אמריקני, שהבחור היפני שישב בפינה הזמין אותם ושזה יחשב
לעלבון אם לא נשתה. טום אמר שחסרה לבחור זרת ולכן הבנו שהוא בטח גאנגסטר יפני.
כולנו הרמנו כוסית לכבודו ושתינו בקושי את מה שהרגיש כמו גומי נוזלי. דיינמייט רק
העמיד פנים ששתה את שלו, ובתור אחד שלעולם לא יזרוק משקה בשווי 400 דולר, שתיתי את
שלו! אז, קימורה טפח לי על השכם ואמר "פין של צב. טוב לזיונים!". הוא צדק.
בשבוע ההוא, לבשתי רק מכנסי טרנינג, וזה היה קצת מביך כל פעם שעמדתי.
טום, דייבי ואני עמדנו בחדר ההלבשה עם עבדאללה כדי
לצפות בהאלק הוגאן מתאבק: עדיין אותו בלונדיני גדול, עם הזרועות הגדולות ביותר
שראיתי מימי. הוא לא נצץ יותר מדי, והיה חכם מספיק כדי לדבוק במהלכים שעשה טוב,
אבל המבנה שלו יותר מפיצה על יכולתו המוגבלת בזירה. האלק עבר דרך ארוכה מאז שראיתי
אותו באטלנטה. הוא עשה כסף טוב עם ד"ר די עבור ורן גאנייה וה-AWA במיניאפוליס, עד שבאולפן שבו הם הקליטו את התוכניות שלהם, ורן, שעדיין האמין שהיה
קשוח כמו שהיה בימיו המוקדמים, איבד את קור רוחו ותקף את הוגאן. האלק נעל אותו
בנעילת פנים קדמית וחנק את הפרומוטר בן ה-61 על הרצפה. ורן הושפל. וינס מקמהן
ג'וניור, נחוש לתקוף, הגיע ופיתה בכסף את הוגאן ואת שולץ אל ה-WWF, ואפילו לקח את הכרוז
של ורן, מין ג'ין אוקרלנד. המלחמה פרצה. ביום לפני שהאלק הגיע ליפן, הוא זכה בתואר
ה-WWF העולמי למשקל כבד ועדיין התרגש מכך. זאת הייתה החגורה הכי מתגמלת פיננסית בביזנס,
אפילו יותר משל ה-AWA או ה-NWA, למרות העובדה שתואר ה-NWA נתן לך יותר כבוד. כשהאלק הגיע ל-WWF, בוב באקלנד סירב
להפסיד לו את החגורה, ודרש שמי שינצח אותו ויזכה בחגורה יצטרך להיות מישהו עם רקע
בהיאבקות אמיתית. אז האיירון שיק לקח את החגורה מבאקלנד והפסיד את החגורה להוגאן.
כשצפינו בו, טום התיישב על הרצפה ואמר "אז זה הבחור הגדול, הא? הוא לא יכול
לעבוד טוב ממש, לא?". עבדאללה הוריד את משקפיו. דייבי בהה בזירה, כמעט מאוהב,
מפנטז על גודל ושרירים כמו האלק.
בלילה האחרון של סיבוב ההופעות, ב-10 בפברואר,
1984, הטורניר על אליפות הג'וניורים העולמית הסתיים בהיכל בודוקן בטוקיו. עמדתי
וצפיתי מדלת חדר ההלבשה כשדיינמייט נלחם מול דייבי בקרב המצופה שלהם. בסוף, דייבי
הרים את דיינמייט לסופלקס באמצע הזירה. כשהם עייפים, שניהם החליקו על החבל הראשי
כשטום נחת חזק על הפינה של צד הזירה. למרות שנפגע, טום הצליח לחזור פנימה, וניצח
את הספירה כדי לזכות בקרב. הוא בקושי יכול היה ללכת, אבל יצא החוצה ושוב נתן קרב
קשה. כשזה נגמר, הצעירים עזרו לטום לחזור אל חדר ההלבשה, והניחו אותו בעדינות על
הרצפה. האלק עבר מסביבו כשקרע את חדר ההלבשה במהלך הקרב שלו מול אינוקי: הגנת
התואר הראשונה שלו. הצעירים הצמידו קרח לגב התחתון של טום כשגנח בכאב, והחזיק חזק
בחגורת הג'וניורים העולמית. תארים. יהיה לא נכון אם מישהו יחשוב שהם לא אומרים
כלום, שהכל מזוייף. ידעתי שבאותו לילה, התואר היה הכל עבור טום, אבל זה עלה לו
במחיר שאפילו לא יכול היה לדמיין. כשאספתי את הכסף שלי באותו הלילה, לא הופתעתי
לשמוע שטום ודייבי יחזרו ליפן ביולי בלעדיי, והבנתי למה. טום ודייבי היו חסונים
ושריריים. למרות שהייתי מתאבק טוב ממש כמוהם, לא יכולתי להילחם במראה שלהם כי לא
לקחתי סטרואידים. לא לקחתי את זה באופן אישי. הייתי שמח עבור דייבי. לפחות הייתה
לי טורונטו! כעבור יומיים הייתי בחדר ההלבשה במייפל ליף גארדנס אחרי ניצחון חזק על
בחור בשם ג'יי ג'יי דילון. מאוחר יותר בקארד, יצאתי והצלתי בייביפייס בקרב של
ליאו, והברחתי אותו מהזירה כשאני מקבל פופ ענק. התוכנית הייתה שאחזור בעוד שבועיים
ואלחם מול ליאו על התואר הצפון אמריקאי שלהם. ואז הייתי ברג'יינה, כשכל מה שמפריד
ביני ובין ג'ולי הייתה נסיעה של 800 קילומטר. צפיתי בקרב האחרון דרך חור בחדר
ההלבשה, וחיכיתי לסימן שלי להגיע לזירה כדי לתקוף את חברי הותיק קילר קאן, מה
שיתחיל את הפיוד שלנו בטריטוריה.
מה שקרה אז מתנגן בראשי לנצח. הקהל שאג כשהגעתי אל
הזירה, כשהרבצתי לקאן שהיה בגובה מטר תשעים וחמש עד שנפל אל הרצפה. "קדימה!
קדימה!" הוא צעק. הודיתי לו על כך שהתאמץ כדי שאיראה טוב, אז קפצתי אליו. אבל
לא שפטתי נכון את המרחק אל הרצפה והרגל שלי פגעה בבטון! הקהל שאג באמפתיה. הבנתי
שהפריצה היחידה שאקבל תהיה בברך הימנית המנופצת שלי. כשהתגלגלתי על הרצפה, גונח,
קילר קאן התרחק, והקהל הסתכל עליי בשקט בעיניים עצובות והמומות. היטו כרע לצידי,
והניד בראשו בעצב. "זה רע. מאוד רע". עברתי את הלילה בלי כלום חוץ
מחבילת קרח מטפטפת כדי לעצור את הנפיחות. הייתי צריך להמתין ברשימת המתנה עבור
ניתוח ברך. קצת אחרי שנפצעתי, טום חזר לקלגרי כדי לעבוד שוב עם סטו. מישל גם הייתה
בהיריון והם רצו שהתינוק יוולד בקנדה. הילדה, ברונווין, נולדה במאי. הברך שלי
נותחה סופסוף ב-26 ביוני, ארבעה חודשים אחרי שנפצעתי. כדי לנצל טוב את זמן ההחלמה,
עברתי ניתוח להסרת כל ארבע שיני הבינה שלי למחרת היום. זה היה יום קנדה, ערב יום
הולדתי ה-27, ולא הייתי במצב רוח לחגיגות. ג'ולי חזרה לרג'יינה כדי לבקר את סבתה,
והשאירה אותי על קביים. יופי של מתנה. היא סילקה אותי כמו חתול כשירדה במדרגות
הבית ושמה את ג'ייד המחייכת על הקאדילק האפור. בכנות, שמחתי שהלכה. כשהם התרחקו,
נופפתי לשלום בציניות שקטה מהמדרגות הקדמיות, ולא הופתעתי שרק ג'ייד נופפה בחזרה.
האוויר בבית היה מסריח מכעס כל כך חזק עד שהדממה
גרמה לרגשות שלי להתפרץ. ישבתי על כיסא ישן וחצי מלא והרשתי לעצמי לרחם על עצמי.
נגעתי בפניי הנפוחות, ואז בברך הנפוחה שלי עם התפרים הטריים. הרגשתי כמו המפלצת של
פרנקנשטיין, או לפחות מלך הכאב. אבל הכאב הפיזי לא היה קשה כמו הספקות והפחדים
שהיו עמוק בליבי. זאת הייתה אחת מהפעמים הללו שבהן באמת הזדקקתי לג'ולי, והיא פשוט
לא יכלה או לא רצתה להיות שם עבורי, מסיבות שלא הבנתי, ואני עדיין לא מבין. טום
ודייבי גם דהרו מלפניי כשג'ולי התרחקה. הסתכלתי על הסדקים בתקרה מספיק זמן עד
שיצרו תמונות אבסטרקט, אבל כשעצמתי את עיניי התמונה האמיתית התבהרה. סבלתי מספיק
עם ג'ולי. אילולא ג'ייד והתינוק שבדרך, הייתי מוותר עכשיו. קבלת האמת הזאת, עצובה
ככל האפשר, עזרה לי לאסוף את עצמי. לא יכולתי לעזוב את התינוקות שלי, אבל לא
התכוונתי להיות אומלל ברכבת הרים מטורפת לשארית חיי. נשארתי נאמן לעצמי, הייתי חכם
והלכתי על בטוח, ולא לקחתי סטרואידים, אבל היה ברור מהסתכלות על טום ועל דייבי
שהסטרואידים שינו להם את הקריירה. רופא הברכיים אמר לי שההחלמה תארוך עד שישה
חודשים! לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד כל כך הרבה. אבל פתאום שמעתי שמשפחת טאני
ניתקו קשרים עם ה-NWA והתחילו לשתף פעולה עם וינס מקמהן וה-WWF. אם רציתי להתקדם בעולם,
נשאר לי רק קלף אחד לשחק בו. יפן. שימה שם אותי שם לארבעה שבועות באוקטובר. הייתי
חייב להיות מוכן!
כמה ימים לבדי, אבל לא בבדידות, בבית שלי עשו לי
טוב. בסוף השבוע מצב רוחי השתפר והלכתי למופע הגדול של סטמפיד כדי להגיד שלום
לחבר'ה. אחת מהאטרקציות הראשיות היה עבדאללה, שמצאתי בחדר ההלבשה, שמח כמו תמיד.
"היי, גייב!" הוא אמר. מאיזושהי סיבה, אייבי קרא לכולם גייב. התיישבתי
לא רחוק מהזירה, והוכרחתי להיות מעריץ באותו הלילה. אייבי עבד על ג'רי מורו,
וכשהשופט פסל אותו, הוא לקח כיסאות מתכת מתקפלים וזרק אותם אל הזירה ואז הפיל את
שולחן מודד הזמנים, בדיוק כמו בזמנים הטובים. אז אייבי בא אליי ונתתי לו מבט. אני
לא יכול! הברך שלי! כמה שניסיתי לא לעשות זאת, הרבצתי לו בראש עם הקב. הוא חתך את
המצח שלו עם הבלייד. הדם נשפך. "תכה אותי שוב!". עשיתי זאת. איזה עסק
מוזר. אפשר להציע דם כמחווה של אדיבות. באותו לילה אייבי הסכים לגרום לי להיראות
טוב, אולי כטובה עבור סטו, או אולי עבורי. הילד הקטן והמפוחד שהעריץ היאבקות בתוכי
ופעם חלם על אימתו של עבדאללה הקצב לא יכול היה להיות יותר שמח כשהוא גילגל את עיניו
אליי, מדמם, כשהצבעתי עליו עם הקב שלי. אבי חייך וקרא לו ממזר שמן. אני קראתי לו
חתול מגניב.
תודה, אייבי.
כבר מגיע פרק 15. אגב, הנה הקטע בין עבדאללה וברט: https://www.youtube.com/watch?v=wkse2hoADd8
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה