התחלתי שוב להתאבק ב-10 באוגוסט, וזה היה מוקדם
מדי. התוכנית הייתה שאעשה קרבות זוגות למשך קצת זמן, ורוב הזמן אעמוד בפינה. בחדר
ההלבשה בביתן לפני הקרב הראשון שלי, אבי הציג אותי בפני ג'ורג' סקוט, אחד מהאחים
סקוט המפורסמים שעבדו אצלו בשנות ה-60. ג'ורג' (שלאחר מכן הבנתי שמזכיר מאוד את
דונאלד רמספלד) גמר ריצה ארוכה כבוקר ב-NWA אצל משפחת קרוקט והפך להיות
הבוקר של ה-WWF ואחד מהחיילים הראשיים של וינס מקמהן. הוא בא לקלגרי כדי לתת לסטו
הצעה שאי אפשר לסרב לה. וינס רצה את הטריטוריה של סטו. אם סטו לא ימכור, אז מקמהן
יכנס לטריטוריה בכל מקרה, ואז סטו יצא מהביזנס ויהיה הרוס. לפחות הייתה הצעה
לקנייה. ג'ורג' עמד לצד סטו כשאבא הסביר לי את ההצעה של ה-WWF. סטמפיד רסלינג תיסגר,
התוכנית של ה-WWF תחליף את התוכנית של סטו, והוריי יקבלו 250,000 דולר ראשוניים
ועשרה אחוזים מכל ההכנסות מהאוס שואוס שיהיו בערים הרגילות של סטו, כולל ונקובר.
תגובתי הייתה הקלה מידית, אבל לא חשפתי זאת בפני ג'ורג'. הוריי איבדו הון, ונראה
כאילו מכירת כל כאב הראש הזה למקמהן תבטיח להם גמלאות נוחה שהגיעה להם.
כמובן, היו לי דאגות בנוגע לעתידי. סטו הסביר שה-WWF הציעו להעביר את ברוס לעבודה
משרדית כמייצג שלהם בקידום כל המופעים במערב קנדה. וינס גם יחתים את דיינמייט, את
דייבי, אותי ואולי גם את ג'ים (שעדיין עבד בלואיזיאנה) בבוא העת כמתאבקים. קינאתי
מיד במה שהציעו לברוס כיוון שהוא יהיה בבית כל לילה. אמרתי לג'ורג' שלא רציתי
להיעלם לי בתחתית הקארד שלהם. הוא חייך והניד בראשו. "אתה לא מבין. אתה תעבוד
עם כל הבחורים הגדולים באנגלים הגדולים. אנחנו נהפוך אותך לכוכב גדול, ברט".
חשבתי לעצמי- כן, בטח. בתוך כמה ימים, הוא אמר, דיינמייט ואני נטוס להקלטות
טלוויזיה של ה-WWF כדי שמקמהן יסתכל עלינו. התמקחתי עם ג'ורג' ואמרתי לו שבקושי
יכולתי ללכת בחדר- לא בדיוק זמן טוב כדי להראות את כישוריי. הוא אמר לי שהקרב יהיה
קצר ולא אצטרך לעשות הרבה. לא רציתי לאבד את ההזדמנות, אז הסכמתי. אבי ביקש ממני
לשמור את הכל בסוד לעת עתה. נפגשתי עם כמה מהחבר'ה אחרי המופע. כשחזרתי הביתה ב-3
לפנות בוקר, הופתעתי למצוא את ווילק ישן על מיטתי. הוא הסביר שג'ולי הייתה בבית
החולים והתקשרה אליו כדי שישמור על ג'ייד עד שאחזור הביתה. באחר הצהריים למחרת,
ג'ולי עדיין כרעה ללדת, והתקשרתי לסטו כדי לא לעבוד באדמונטון באותו הלילה. הוא
אמר ברוגע "תצטרך את הכסף הזה". כך מצאתי את עצמי מגלה את החדשות
שלג'ולי ולי היה בן בטלפון ציבורי בתחנת דלק מלוכלכת ברד דיר. דאלאס ג'פרי הארט
נולד ב-11 באוגוסט, 1984.
כעבור שבוע, טום ואני טסנו מזרחה ובילינו את כל היום
במרכז האזרחי של המילטון, כשאנחנו צופים במתאבקי ה-WWF עושים את הרוטינה שלהם
בהקלטות טלוויזיה. נדרשנו להיות בבניין ב-11 בבוקר ואז גילינו שההקלטות יקחו כל
היום. לא יכולנו לעזוב עד אחרי שהקרבות נגמרו, ממש לפני חצות. ה-WWF לא סיפקו אוכל, ולא
היו מסעדות קרובות, אז נהיינו רעבים. מתאבקים שוטטו לידנו: סופרפליי ג'ימי סנוקה,
רודי פייפר, גרג וולנטיין, אדריאן אדוניס, טיטו סנטאנה. לוחות גדולים ואטומים לרעש
תחמו את האזור בו המתאבקים הגיעו בתורם לתת פרומואים לטלוויזיה, וחזרו בדיוק על
אותם פרומואים של דקה עבור הרבה שווקים שונים, כשהם רק מחליפים את שם הארינה או
העיר. למרות שהשתפרתי על המיקרופון, נבהלתי כששמעתי כמה מדוייקים ואינטנסיביים היו
מתאבקי ה-WWF בפרומואים שלהם. הטריטוריה בניו יורק הייתה ידועה בדברנים שלה, ואלו היו
הפרומואיסטים הטובים ביותר בביזנס. ידעתי שהייתי בצרות. הייתי צריך לטבוע או
לשחות. ג'יי סטרונגבו, שנודע כצ'יף, התקרב אלינו עם ידיו מאחורי גבו כדי להסביר
לנו את קרב הזוגות שלנו שישודר בטלוויזיה. צ'יף היה איטלקי שרירן, ועכשיו באמצע
שנות ה-50 שלו, שהצליח להתאבק כאינדיאני במשך שנים. באותם ימים הצ'יף היה אייג'נט,
מנהל עבודה שמילא את דבריו של הבוס. הוקל לי כשאמר לי שנפסיק עם הגימיק של באדי
שובה הלבבות: אהיה ברט הארט. מאיך שצ'יף בחן את טום, היה ברור ששמו הלך לפניו. הוא
אמר לטום ליפול איך שרצה, והזהיר אותנו לוודא שקרב הזוגות, כולל הכניסות, יארוך
פחות מארבע דקות. וינס מקמהן, שאליו צ'יף התייחס כשליט, נופף לי ולטום. וינס היה
בגובה מטר תשעים, החליק את השיער שלו לאחור, ולבש נעלי ריצה לבנות וז'קט אדום עם
כתפיות מרופדות. לי השליט נראה יותר כמו ילד גדול ממסעדת המבורגרים. גברים ענקיים,
קרועים וחתוכים, שזופים ומשומנים, עברו והתחננו לתשומת ליבו. לא הייתה לי ברירה
אלא לקבל את האמת הבלתי ניתנת לערעור שהיה לו את הכוח לשנות את חיי לנצח, לטובה או
לרעה.
טום, שלא ממש היה איש שיחה, הגיב בנהמה כשוינס
החמיא לו על מראהו השרירי. אז, כשהסתכל עליי, וינס אמר ביובש "אני רוצה
שהמתאבקים שלי יהיו הרבה זמן במכון הכושר. אני מצפה לקרב שלך". קיוויתי שהבין
שכרגע חזרתי מניתוח ברך. אז הצ'יף קרא לו. הקרב הראשון שלי ב-WWF הפך לאסון. לא התרגלתי
לקרבות מול ג'וברים, קרבות קצרים כל כך. הייתי על הספסל כל כך הרבה זמן עד שהייתי
חלוד, וכשהטחתי את הג'ובר, הברך שלי קרסה. טום, שנשען על הפינה, נהם בגלל שהטחתי
אותו בכיוון הלא נכון. הייתי צריך לסובב את הג'ובר ברגליו. טום גילגל את עיניו
והסתכל בי, זועף, לפני שביצע צלילה מושלמת. הייתי נורא. וידעתי זאת. וינס פגש
אותנו כשחזרנו. הוא אפילו לא הסתכל עליי כשאמר "עבודה טובה, דיינמייט!".
ההקלטות של ה-WWF נמשכו יומיים, במהלכם הם הקליטו תוכניות לשלושה סופי שבוע. בפוקיפסי,
ניו יורק, האלק הוגאן ודייוויד שולץ בירכו את טום ואותי בחיוכים גדולים. נראה
כאילו הם היו חברים טובים, צחקו אחד על השני והעמידו פנים שהם מתאבקים. טום ואני
צפינו בהם כשהמשחק הידידותי שלהם הפך לרציני, כששולץ נעל נעילת פנים קדמית. למשך
ארבעים וחמש דקות לפחות, הם הפכו רהיטים וחטפו כוויות בברכיים ובמרפקים, עד שהוגאן
ניצח כששולץ ויתר. וזה היה הרגע בו החברות שלהם הסתיימה. הייתי בעוד קרב של ארבע
דקות, הפעם לבד, ועשיתי הופעה יותר טובה, כשעשיתי פיילדרייבר מושלם. אבל כשחזרתי
לאחורי הקלעים, צ'יף הסתכל עליי במבט נבוך ואמר "זה הפינישר של אורנדורף! אל
תשתמש בו שוב!".
בסוף הלילה, טום ואני קיבלנו חמישים דולר כל אחד.
יום לפני כן קיבלנו 75 דולר. אפילו הכוכבים הכי גדולים קיבלו רק סכום סמלי עבור
טלוויזיה, כיוון שה-WWF הרגישה שהמתאבקים צריכים להיות אסירי תודה עבור החשיפה. דיינמייט
מילמל לי שהוא לא טס כל הדרך לפה כדי לקבל 50 דולר. הוא אמר לסטו להגיד ל-WWF שילכו להזדיין. הוא לא היה
זקוק לזה: לו ולדייבי היה את יפן. ביום ראשון של סוף השבוע הארוך ההוא באוגוסט,
התכופפתי מעל העריסה ובהיתי בדאלאס. היו לו עיניים גדולות ויפות, שום שיערה על
ראשו, והפה של אמא שלו. הדברים לא השתפרו ביני ובין ג'ולי. הברך הימנית שלי לא הייתה
שורדת את יפן. הבנתי שאם אני רוצה להאכיל את משפחתי, עליי להחלים ומהר: הייתי חייב
לקחת סטרואידים. זאת הייתה אחת מההחלטות הקשות ביותר שעשיתי אי פעם. התקשרתי לטום,
ותוך דקה הוא הופיע בביתי חמוש בשני מזרקים מלאים, אחד לכל לחי בישבן. מאוחר יותר
באותו לילה, שכבתי עם חום, רצתי לשירותים עם שלשולים והקאות. התברר שהסטרואידים
היו מוטרינר ונועדו לסוסים. גם טום חלה. דייבי, שנעצר על ההיפ טוס שנתן לשוטר
מקלגרי, פחד מהאפשרות שיגורש ופתאום הכריז שהוא ודיאנה יתחתנו באוקטובר. בכל הזמן
הזה, לאף אחד לא היה מושג בנוגע להחלטה הענקית שאבי עמד לעשות- למכור או לא? ביום
שישי, ה-6 בספטמבר, סטו סופסוף אמר שמכר לוינס, ושזאת תהיה ההקלטה האחרונה של
התוכנית של סטמפיד. ברוס זעם: סטו והלן לא שמו אותו בסוד העניינים. הפחד שלו הפך
לזעם והוא סירב לעבוד. הוא אפילו ניסה לארגן את החבר'ה כדי להחרים את התוכנית.
נאמר שסטו מכר את סטמפיד רסלינג בגלל שהרגיש לחץ מצד אמא שלי לצאת מהביזנס, אבל
הוא אמר לי יותר מפעם אחת במהלך השנים, שהסיבה הגדולה שבגללה מכר את הארגון הייתה
שפשוט לא סבל את איך שברוס הריץ את העניינים. בהקלטות האחרונות, יצאנו לדרכים למשך
שבוע, וגמרנו בפילדהאוס באדמונטון ב-15 בספטמבר, 1984, עבור קרב כלוב אחרון. רוב
החבר'ה בילו את השבוע בהטבעת פחדיהם מהעתיד בבירה. טיפסתי על קיר הכלוב עם חתך
ארוך על המצח שלי. כעסתי, שמחתי ונעצבתי שהכל נגמר. הצתוותי עם דיינמייט השיכור מול
רוטן רון סטאר ובאד ניוז. חוץ מניוז, כולם דיממו. רוטן רון, עם האפרו הג'ינג'י והדיבור
הדרומי שלו, היה מתאבק מפחיד. מעריצים ירקו עליו, והוא תפס את זה בפיו, בלע וחייך.
תחבתי את המגף שלי בשמחה אל פניו של רוטן רון. דיינמייט השתחרר מבאד ניוז, וביחד
ברחנו מצד הכלוב, טיפסנו עליו וברחנו בקושי מציפורניהם של ההילים. ראינו את פני
המעריצים שראו אותנו כל כך הרבה. בחצי הגובה של הכלוב, נפלנו אל הרצפה בפרץ של
שמחה מעורבת בעצבות.
חזרתי לחדר ההלבשה, רדום, ונפרדתי לשלום מקארל
מופט, היפנים ובמיוחד מהקובני. כל כך הרבה מהחבר'ה של סטו היו טובים, אבל עם
עלייתו של וינס מקמהן, הגיע השחר של עידן הפריקים עם הסטרואידים. למרות שלא היו לי
אשליות בנוגע לסיכוי שלי להצליח ב-WWF, לפחות הייתה לי עבודה חדשה. ודאגתי בנוגע למה שיקרה לכל השאר. היטו.
עבורו זה נגמר והוא ידע זאת. אבל הוא חייך כמו חתול זקן, ולא יכולתי שלא להרגיש
שנשארו לו כמה נשמות. הוא ינחת על רגליו איפשהו. רוס. וויין. כלום. אבל חוץ מברוס,
אף אחד לא כעס. איך הם יכלו? סטו הפסיד כסף הרבה זמן אבל עדיין שילם להם משכורת,
וכולם ידעו זאת. כשמעריצים שהיו איתנו מאז 1948, בכל רגעי השיא והשפל של הטריטוריה
של קלגרי, רצו לראות את התוכנית בשבוע הבא, היא פשוט נעלמה, והתוכנית של וינס
הייתה במקומה. משהו ייחודי וקטן נעלם לנצח. עבורי, זה היה הקו הדק בין אהבה ושנאה.
לא הייתי מתגעגע לכל הכבישים האינסופיים, למזג האוויר הגרוע, לכאב הפיזי ולבדידות,
אבל אתגעגע לחבר'ה, למעריצים ולערים. כשהואן נסע וחזרנו לקלגרי, JR והחבר'ה ניגנו במפוחית ביצוע
אחרון של "תוריד את הראש שלך, טום דולי, תוריד את הראש שלך ותבכה. תוריד את
הראש שלך, בוב דולי, ילד מסכן, נועדת למות".
לא הייתי בטוח אם זאת הייתה תחילת הסוף, או סוף
ההתחלה שלי.
שתיים, הפאונדיישן: לשלם את חובי ב-WWF!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה