ממש לפני שהתחלתי לעבוד באופן מלא ב-WWF, עשיתי טיול מהיר ביפן:
הייתי סקפטי בנוגע לכל ההבטחות שג'ורג' סקוט אמר לי בנוגע למה שה-WWF הכינו בשבילי ורציתי שתהיה
לי רשת ביטחון. עבדתי קשה בטיול והרווחתי עוד שישה שבועות ביפן שיתחילו בפברואר
1985. ב-22 באוקטובר, כתבתי לג'ולי מכתב מנגיטה בנוגע לאיך שהרגשתי כלפי ההווה
והעתיד: "החודשים הקודמים הקשו עליי ואני די מבולבל- סחוט פיזית, מנטלית
ורגשית. אני מרגיש כמו חייה פצועה שהותקפה בחניתות, משוטטת לה בלי כיוון... אני
ממשיך ללכת כאילו הכל בסדר. במוקדם או במאוחר אשבר. אני רוצה להישבר, שהכל ילך מפה
ביללה, אבל אני לא יכול ללכת. ידעתי שהעסק של אבא יכול למות. בעצם פעם ציפיתי לזה.
אך 27 שנים מחיי חלפו כמו קרב. פתאום, מצאתי את עצמי מרעיל את עצמי בסטרואידים כדי
לשמור על עצמי וזה לא אומר כלום. אני גאה בעצמי. אני מאמין שאני (הייתי) מתאבק
גדול אבל... האם הייתי באמת טוב? הקריירה שלי נמצאת בשום מקום. זה מעציב אותי
לראות שדייבי וטום כל כך אובר פה בזמן שאחרי חמישה סיבובי הופעות אני עדיין אף
אחד. מה שפוגע בי הכי הרבה הוא שאילולא אבי היה פרומוטר, לא הייתי מצליח כל כך.
אני יודע ששמעת את הכל לפני כן, אבל אני צריך שתביני, זה כואב לי, אולי קצת, אולי
הרבה. זה פשוט לא פגע בי עוד. אני ממשיך לחשוב שבטח יש יותר בחיים מאשר פרו רסלינג
ובאיזשהו יום אולי אצטרך להוכיח את זה לעצמי". טסתי לקלגרי מטוקיו באחר
הצהריים של יום חמישי, ממש בזמן עבור הבכורה שלי ב-WWF בהופעות הראשונות שלה במערב
קנדה. ג'ולי הביאה את ג'ייד ואת דאלאס כדי שיפגשו אותי בנמל התעופה, אבל ההנאה
הייתה קצרת חיים. למחרת היום החבאתי את התיק שלי במרפסת והתחמקתי מג'ייד כדי שלא
תראה אותי הולך. שוב הלכתי.
המופע של ה-WWF פער את העיניים שלך. מיד
הפכתי למתאבק בקרבות הפתיחה- כבר לא הייתי דג גדול בבריכה קטנה. הקהל בסאדלדום היה
קטן ולא מתלהב. זה כאב להם כמו שזה כאב למתאבקי סטמפיד שהם תמכו בהם לראות אותנו
הופכים לג'וברים עבור מתאבקי ה-WWF. אחרי שנים של היאבקות מהירה וריאליסטית, המעריצים לא התחממו מיד
עבור הסגנון האיטי יותר, הבידורי יותר של ה-WWF. אפילו במופע הראשון, זה היה
ברור של-WWF יהיה קשה להתקבל בקלגרי. בארבעת הימים הבאים טיילתי בטריטוריה
מוכרת עם חבר'ה שלא הכרתי. לא עוד ואנים. עכשיו טסתי במטוסים מסחריים עם חבורה של
נוודים שלעיתים קרובות התנהגו כמו ילדים. הם חשבו שהם ממש קשוחים, אבל הם היו שום
דבר לעומת החבר'ה מהואן- חוץ מאדריאן אדוניס! הוא היה מתאים. קרבות אוכל, כדורי
רוק ומתיחות (חשדתי מיד שיסתדר עם ג'ים ניידהארט). הכרתי כמה מהחבר'ה מיפן
ומטורונטו: SD ג'ונס, קוויק דרו מקגרו, גרג וולנטיין. שמחתי לראות את דייב שולץ.
אנדרה שרך את מגפיו הגדולים כשרציתי ללחוץ את ידו, אבל הוא עדיין לא הסתכל עליי.
ביומי האחרון במערב קנדה, שמתי כיסא בחדר ההלבשה בווינפג כדי לדבר עם ד"ר די.
(דיוויד שולץ). מאיזושהי סיבה, אנג'לו מוסקה החליט לרדת עליי על כך שברוס הרג לסטו
את הטריטוריה עם שופט היל. הופתעתי וממש הייתי אסיר תודה כששולץ אמר לו לסתום את
הפה. אחר כך, שולץ לקח אותי לצד ואמר לי "אל תאכל חרא מהחבר'ה האלה, בריט.
אתה וורקר טוב כמו כל אחד מהם! תעבוד על כישורי המיקרופון שלך, אבל כוורקר, אף אחד
כאן לא יכול להגיד לך כלום". אחרי הקרבות אכלתי במסעדה שבמלון, ומצאתי את
קוויק דרו, חברי לחדר באותו לילה, קובר את פרצופו בצלחת אוכל. הוא שוב לקח מנת
יתר. עזרתי לו לבוא לחדר ושמתי עליו עין כל הלילה. הטיול הראשון שלי בארה"ב
התחיל בקולומבוס, אוהיו, ב-14 בנובמבר 1984. שללו ממני את הרישיון שלי בגלל כל
המהירויות שנסעתי בהן כדי להביא את החבר'ה לערים בזמן, ועדיין לא היה לי כרטיס
אשראי, אז הייתי בנמל התעופה וקיוויתי שאתקל באחד מהחבר'ה. בסוף נסעתי במונית
למרכז אוהיו, ושוב הייתי צריך לשכנע את השומר לתת לי להיכנס.
זה היה מאוד מוקדם, אבל לא ידעתי לאן עוד אפשר ללכת.
התרסקתי לי על שולחן עץ בחדר ההלבשה הריק, כשכובע בייסבול על פניי והתיק שלי
ככרית. התעוררתי במשיכות בוהן בידי בחור שנראה כמו ברני ראבל ששאל אותי מי אני ומה
אני עושה. התיישבתי ואמרתי לו שאני הבן של סטו הארט. "אין לך קרב, אבל נוכל
לזרוק אותך בבאטל רויאל. אני פאט פאטרסון, האייג'נט". בוודאי ששמעתי על פאט
פאטרסון ושותפו, ריי סטיבנס, שנחשבו בידי רבים לצוות הכי טוב בשנות ה-70. פאט היה
מפורסם בגלל הבאמפים והפסיכולוגיה שלו, והוא פרש לאחרונה. מאחורי הקלעים, הוא גם
היה מפורסם על כך שהוא היה הומו ושלא היה אכפת לו אם המתאבקים ידעו. ה-WWF הריצו
בבת אחת שלושה מופעים בערים שונות באותו לילה עם מתאבקים אחרים. פאט היה רוד
אייג'נט עכשיו, כמו צ'יף ג'יי סטרונגבו. הוא ניהל את חדר ההלבשה, הדפיס ליין אפים
ואחרי שקיבל פקודות מוינס ומג'ורג', הייתה לו המשימה הבלתי מבוקשת של לתת למתאבקים
את הסיומות. באותה תקופה, הסיומות התבססו בעיקר על ותק, שלא היה לי, אז לא ציפיתי
למשהו גדול. הייתי צריך לשלם את חובי ב-WWF. כשהתלבשתי לקרב, הייתי חצי מודע לגבי איך
שעורי הלבן והחיוור היה מנוגד לגופים השזופים והשריריים שמילאו את חדר ההלבשה.
מכאן ואילך, עליי ללכת למיטת השיזוף ולמכון כושר בדבקות. המופע השני שלי היה
בדייטון וכמו הראשון. בלילה השלישי, בסינסינטי, פאט אמר לי שאלחם בקרב הפתיחה מול
ילד ממש ירוק מברוקלין בשם סטיב לומברדי ושאעשה כמיטב יכולתי. ניסיתי ממש,
ובסה"כ, הקרב הקטן הזה לא היה רע. פאט התלהב מזה כל כך והבנתי שפאט חיבב את
סטיב. זה לא היה קשור אליי. חשבתי שפאט חברותי, מצחיק ובעל אופי קל.
אובר או עשיתי תיקו של 20 דקות. בבירור, באותה נקודה לא היו להם תוכניות כלפיי.
בצד החיובי, דברים היו הרבה יותר טובים עם ג'ולי, אבל זה היה קשה לדבר איתה בלילה.
הייתי יחד עם מתאבק אחר כל זמן שיכולתי כדי לחסוך כסף, ויש דברים שאתה פשוט לא
תגיד לאשתך כשמתאבק חצי עירום שכב במיטה השנייה וצפה ב-CNN. כשהמטוס נסע מאטלנטה אל
קליפורניה, התרווחתי במושב. בהשוואה לנסיעה בדרכי קנדה בואן עמוס ב-14 מתאבקים
בגודל מלא וכמה גמדים, בלי מזגן ותאורת שמן, אפילו זה היה מרווח. המטוס היה ריקני
באופן מוזר. אז הדיילת הגישה לי ארוחת תרנגול הודו נהדרת. "חג הודיה
שמח," היא אמרה. חג ההודיה האמריקני הראשון שלי. כשפאט נתן לי את הצ'ק הראשון
שלי בסוף סיבוב ההופעות, חשבתי שהעיניים שלי עובדות עליי. עבור רק ארבעה ימים
בקנדה במופעים עם נוכחות נמוכה וחמישה ערים בארה"ב, הם שילמו לי 2,400 דולר.
לא האמנתי. כשהתקשרתי לג'ולי כדי לספר לה על כך, היא רק אמרה "אז אני מניחה
שזה אומר שתלך לשם לנצח?". "ג'ולי, אני לא בטוח כמה זמן זה ימשך, אבל
אני מוכן להישאר כאן כמה שצריך. תחשבי על התינוקות". דממה. ואז, "אני
חושבת שדאלאס בוכה. כדאי שאלך לבדוק". ניתוק. כפי שאבי חזה, ה-WWF נהיו במהירות מכונה משומנת
היטב שדרסה כל תחרות, רוב הזמן בגלל יחסי הציבור המעולים עם האלק הוגאן. חשבתי
שעדיף להיות בתוך המכונה מאשר להיות מתחתיה.
ללא ידיעתי, היו דברים גדולים שהתבשלו. בקיץ 1984,
וינס מקמהן העלה רעיון בפני הצוות שלו שהיה כל כך שאפתני עד שאף אחד לא חשב שהוא
אפשרי. וינס רצה להפוך את ההיאבקות למיין סטרים, לגרום לכך שיהיה מגניב לאהוב
אותה. הוא רצה לשנות את קהל היעד של ה-WWF, ולכוון אל הנישה של ערוץ MTV העולה. הייתה לו אסטרטגיית
שיווק מבריקה של שילוב בין רוק ורסלינג במופע בידורי קיטשי שנוצץ מזוהר, יחד עם
סלבריטאים, עם היאבקות ברקע. הוא כבר חשב על תאריך ומיקום: ה-31 במרץ 1985, מדיסון
סקוור גארדן. הכרטיסים יהיו בסכום חסר תקדים של 100 דולר. וינס תיכנן לשים את
המופע הזה בטלוויזיה במעגל סגור, כך שברים ותיאטראות בכל רחבי צפון אמריקה יוכלו
לראות. זה יקרא רסלמניה. הוא האמין בזה בקנאות למרות הספקות של אנשים מהסגל, והיה
מוכן לגלגל את הקוביות, וכשהייתי בדרכים בחודשים הראשונים הללו, הוא הכין תוכניות
שישנו את פני הרסלינג אחת ולתמיד. הבניינים היו כמעט מלאים או מלאים לגמרי בכל
מקום שהלכנו אליו בארה"ב. אודיטורים קייל בסנט לואיס לא היה שונה. מבחינה
היסטורית, סנט לואיס הייתה עיר המפתח של ה-NWA, והקייל היה ביתם של
הוורקרים הגדולים ביותר בהיאבקות, כולל פאט או'קונור, לו ת'אז והארלי רייס. היה לי
קרב ככה-ככה בזירה גדולה וקשה כמו בטון. אחרי המופע, מתאבקים רבים אכלו בבר
הג'וג'ו ליד המלון. צ'יף התיישב לידי- הוא היה וורקר מכובד בזמנו, אבל היה ברור שלא
החמיץ הרבה ארוחות לאחרונה. הוא שאל אותי מה ההנהלה תיכננה עבורי, וכשהסברתי את מה
שג'ורג' סקוט הבטיח, הוא נראה ספקן. "אתה באמת מאמין לזה?". לא ידעתי
איך רצה שיענה לי, אבל אמרתי שזאת הברירה היחידה שהייתה לי.
צ'יף לקח ביס מהסנדוויץ' שלו ואחרי קצת לעיסה ומחשבה
הוא שאל אותי מה רציתי שוינס יעשה איתי. ראיתי מה הם עשו עבור טונגה קיד, סמואי בן
18 שהיה לו מזל והם ציוותו אותו עם טרזן פולינזי בשם סופרפליי ג'ימי סנוקה. אם הם
רצו, הם יכלו להפוך כל אחד לכוכב. "זה יהיה נחמד אם יתנו לי איזשהו
פוש," אמרתי. "אם הם היו נותנים לי פוש כמו האלק הוגאן, היו צורחים את
שמי כבר בשבוע הבא. הכל קשור למי שהם רוצים לבנות או לא". צ'יף נבח חזק מספיק
כדי שכל השאר ישמעו: "אז אתה חושב שאתה האלק הוגאן, הא? אני לא מאמין לך!
היי, שמעתם את זה? הארט הצעיר כאן חושב שהוא יותר טוב מהוגאן". ניסיתי
להסביר, אבל צ'יף לא היה מעוניין בלהקשיב. לילה אחד בנובמבר ההוא, הלכתי לבית קפה
קרוב להולידיי אין באוקלהומה סיטי וראיתי את סמל סלוטר יושב לבד בשקט. הסמל היה
דרו ענק, כמעט ענק כמו האלק הוגאן בזמנו. הסטוריליין שלו יצא ממשבר בני הערובה
באיראן: כשהאיירון שיק היה היריב שלו, הסמל הקשוח שפעם תיעבו היה עכשיו גיבור
אמריקני גדול. אפילו הייתה לו בובת פעולה של כוח המחץ. סטוריליינים של היאבקות
תמיד ניצלו מלחמות: קודם האמריקני הטוב מול הגרמנים והיפנים, ועכשיו מול הרוסים
והאיראנים. הסמל הזמין אותי להצטרף אליו: דיברנו על המשפחה שלו, התקופה שלו
בביזנס, הקריירה שלו כחייל אמיתי- הוא עזב את הצבא עבור היאבקות. הוא היה אדיב
מספיק כדי להקשיב גם לי, ויעץ לי: "דבר אחד שאני יודע כאן הוא שעליך לשמור על
עצמך. וינס חסר רחמים. הוא יגיד לך מה שאתה רוצה לשמוע, אז מה שהוא אומר לא שווה
הרבה אם תשאל אותי, אבל בהצלחה, ילד". הוא השאיר טיפ על השולחן וחזר למלון.
הוא היה בחור הגון ומתחשב שנראה לי שיהיה שמח יותר בעיסוק אחר. אבל אחרי הוגאן,
הוא היה הכוכב הגדול ביותר בארגון, ואף אחד לא סירב לכסף שהרוויח.
אחרי שסיימתי לאכול, נשכבתי על ספה בלובי של המלון
ובלונדינית מהממת ישבה לידי. לגמתי מהבירה שלי ואמרתי היי והיא החזירה לי היי.
הלשון של הטונגה קיד החליקה מעל שפתיו כמו דרקון קומודו, והוא לא ביזבז אף רגע ובא
להתחיל איתה. ג'ימי סנוקה עצר אותו. "סטו הארט הצעיר בסדר כאן, אחי".
המשכתי להגיד לעצמי שאני לא מנסה להתחיל איתה, אבל כל מה שעשיתי היה להתחיל איתה.
היא אמרה לי שפעם הייתה עם שוטר מאוקלהומה שהבטיח לה שיעזוב את אשתו אבל לא עשה
זאת. באותו לילה היא התעייפה מהבולשיט שלו, כעסה והגיעה אל הבר. היה לה מבנה אתלטי
אז שאלתי אם היא מתעמלת. "כן, עם חבר שלי. הוא גדול, מפוצץ בסטרואידים.
לפעמים אני אפילו מעמיסה את המזרק שלו ונותנת לו זריקה". "את, אה, חושבת
שאולי את יכולה לתת לי זריקה?" שאלתי בבישנות, מובך מהמצב. קצת אחר כך, היא
ישבה על קצה המיטה שלי, שואבת בזהירות את הנוזל לתוך מזרק כמו מקצוענית. היא ביקשה
ממני להוריד מכנסיים, החדירה את המחט עמוק לתחת שלי ושיפשפה עם אלכוהול. ניסיתי
בחצי לב להרים את מכנסיי, אבל היא דחפה אותי באיטיות אל המיטה. חשבתי שזה לא כאילו
שמישהו ידע. כמעט ציפיתי שיכנס שוטר גדול וכועס מאוקלהומה עם הרובה שלו, אבל
המחשבה הזאת נעלמה מהר והוחלפה באחת טובה יותר.
כעבור פחות משבועיים בטורונטו ב-9 בדצמבר 1984,
ג'ורג' סקוט נתן לסמל סלוטר את מסמכי הפיטורין שלו. לא האמנתי שה-WWF נתנו לו
ללכת, אבל אז הם טיפחו ג'ובר חסר כישרון בשם גנרל קירשנר לרשת את הגימיק שלו. המסר
היה ברור: כולנו ברי החלפה. התברר שבובת הפעולה של הסמל גרמה לפיטוריו. ה-WWF הוציאו קו
מוצרים, כולל דמויות פעולה, והציעו למתאבקים שלהם תמלוגים של חמישה אחוזים. הסמל
השיג לעצמו דיל חסר תקדים, ווינס לא סבל את זה. כדג קטן מצאתי את עצמי שוחה חזק
ככל שיכולתי. ב-37 ימים רצופים הייתי בעשר מדינות וארבעה מחוזים. בכנות, הייתי מלא
בתדהמה, לא מסוגל לעכל את כל מה שראיתי. כל פעם שהייתי רחוק מהבית רציתי לחזור אליו:
אם הכסף לא היה טוב, או אם היו מפטרים אותי, הייתי עוזב מיד. במקום זאת, אמריקה
חיבקה אותי חיבוק גדול וחזק. הייתי מבולבל ונשארתי מבולבל, בגלל שלא משנה כמה
ביקשתי שהכל יגמר, בכל הפסקה קצרה לא יכולתי לחכות להתחיל שוב. השמועה על החזון
הגדול של וינס, על רסלמניה, סופסוף הגיעה לחדר ההלבשה. בחורים רבים היו לחוצים
בגלל שהימרו כל כך הרבה על מופע אחד: אם הוא יכשל, יכול להיות שזה הסוף בטרם עת של
ה-WWF.
אבל הקידום התקשורתי שתוכנן בקפידה בחודשים לפני רסלמניה כבר גרם למופעים מלאים כל
לילה, בין אם הוגאן היה בהם ובין אם לאו. היאבקות נהייתה ענקית. התזמון של וינס לא
יכול היה להיות יותר מושלם. למרות שניצול כוחו היה מהלך חסר רחמים, הוא גם היה
נועז ומבריק. הוא הגיע לכל מקום לא משנה מי היה הפרומוטר. הוא פגע במיוחד בורן
גאנייה במיניאפוליס כשביים מופעים מוצגים היטב בחצר האחורית של ורן עם הכוכבים שלו
לשעבר. הוא עשה אותו הדבר לאולי אנדרסון באטלנטה. פרומוטרים הגונים היו חסרי אונים
מול וינס כשרוקן את הרוסטר שלהם. זה היה רע עבור הפרומוטרים, אך טוב עבור החבר'ה:
נראה כאילו המחשבה בקטן הייתה נחלת העבר ושהיאבקות מקצוענית הופכת ללאומית תחת
ניצוחו של בחור שנראה כאילו יש לו את כל מה שצריך כדי להפוך את כולם לכוכבים
גדולים יותר ממה שאי פעם חלמו שיהיו.
הייתי אסיר תודה שאני בצד המנצח ועוד יותר אסיר
תודה שוינס בחר לרקום עסקה עם סטו ולא לקחת את הטריטוריה בכוח. למיטב ידיעתי,
הצעות כאלה הוצעו רק לאבי, למשפחת לאבל בלוס אנג'לס ולמשפחת טאני בטורונטו, בגלל
שוינס אהב וכיבד אותם. מקמהן הפחיד אותי, אך בו זמנית כיבדתי את איך שהתייחס לאבי.
ג'ורג' סקוט דיבר איתי בטורונטו, ממש אחרי שפיטר את הסמל, אמר לי להמשיך בעבודה
הטובה, וגם ביקש ממני להגיד משהו לטום ולדייבי- וינס רצה להכניס אותם לארגון. ואז
הפתיע אותי: "מה שמעתי בנוגע לזה שאחיך ברוס רוצה לקבל רישיון לקדם היאבקות
מולנו בקלגרי?". מה אתה עושה, ברוס? חשבתי. ואז, מה אתה עושה לי? אמרתי
"אני לא יודע שום דבר על זה, ג'ורג', ואני ממש לא קשור לכך". אבל עמדתי
לגלות. כשהגעתי לבית משפחת הארט בחג המולד של 1984, כל המשפחה הייתה שם מלבד אלי,
ג'ים ושלוש הבנות שלהן. ג'ים עבד בטריטוריית ממפיס, שנוהלה בידי בחור בשם ג'ימי
הארט. סטו היה להוט לשמוע על הטיול שלי, ואני הייתי להוט לספר לו. אחרי שעידכנתי
את סטו, דיברנו על ברוס. כשסטו שאל אותו אם הוא אכן ביקש רישיון היאבקות, ברוס
הכחיש מיד. סטו לא האמין לו ודאגתי שברוס יחסל את העסקה שלו עם וינס, ושאני אהיה
קורבן. מאוחר יותר באותו היום מצאתי רגע לשאול את ברוס בעצמי, והוא נשבע בפניי
שזאת רק שמועה. אבל הוא גם אמר לי שחשב שה-WWF לא יהיו קיימים עוד הרבה זמן
ושלא חשב שזה פשע להתכונן ליום שיפלו. אמרתי לברוס שראיתי את וינס בפעולה ושברוס
טעה: ה-WWF רק מתחזקים יותר ויותר. התחננתי בפניו שלא יעשה כלום שיראה לוינס
כמו בגידה כי זה יחסל את העסקה של סטו ואת העתיד שלי. אז אשתו הצעירה של ברוס,
אנדריאה, קראה לו, ונראה שהוקל לו שמצא תירוץ להפסיק את השיחה.
היא ישבה בסלון ודיברה עם מישל ועם ג'ולי, כולן עם
תינוקות בזרועותיהן. ג'ולי שוב זעפה, למרות שתמיד התנצלה על התנהגותה אחרי מעשה.
חסכתי לאט וכשהצ'קים מה-WWF התחילו לבוא, החלטתי למכור את הבית ברמזי ולעבור לשכונה שיותר
מתאימה לגידול משפחה. רגשות אשם בגלל חוסר נאמנותי היו כמו הבהוב בפינה אפלה
במצפוני: רק רציתי שמשהו שאעשה ישמח את ג'ולי. היה יותר מתחת לפני השטח בחג המולד
הזה. טום ודייבי הצטופפו ליד החלון בסלון, כשנופי השלג היו ברקע. דייבי נמצא אשם
בתקיפת השוטר מקלגרי, אבל למזלנו הוא לא סולק מהמדינה הוא נשלח לכלא. הוא נקנס
והושם בתקופת מבחן. אמרתי לטום ולדייבי שוינס רוצה להחתים את שניהם, אבל טום אמר
שאם מדובר בשימוש כמו שה-WWF עשו בי, אז הוא לא מעוניין. אבל שניהם התנהגו באופן מוזר. כששאלתי
אותם אם קרה משהו, הם אמרו שלא. כעבור כמה דקות, בן משך אותי לצד ואמר לי שטום
ודייבי בגדו בניו ג'פאן, ששיתפו פעולה עם ה-WWF, ועברו לאול ג'פאן. כל אחד מהם
קיבל בונוס החתמה של 20,000 דולר והבטחה ל-10,000 דולר לשבוע (לאחר מכן גיליתי
שמדובר ב-6,500 דולר לשבוע). באותו ערב, שוב שאלתי את טום אם משהו קרה. הוא אמר לי
"גייב, אלוהים אדירים, שום דבר לא קורה". זאת הייתה הפעם הראשונה מזה
שנים שהוא שיקר לי לחלוטין. פגע בי שניסיתי לשמור עליהם כמה שיכולתי, אבל הם לא
התחשבו בי. בגלל מערכת היחסים החזקה בין ה-WWF וניו ג'פאן, יכולתי לעבוד
בשני הארגונים, אבל עכשיו ניו ג'פאן בטוח יפטרו אותי- כפועל יוצא ישיר ממה שטום
ודייבי עשו.
צפיתי בהם שותים בירה כשדיברו עם סטו, שלא ידע כלום
בנוגע למזימות הללו. מעבר לחדר ברוס דיבר עם רוס, אואן ועם החברה של אואן, מרת'ה,
וידעתי שגם הוא מתכנן משהו. כולנו היינו עבור עצמנו. אמא שלי הייתה עסוקה בגירוש
חמישה חתולים מעץ האשוח. היא אהבה למקם כל חוט כסף במקום מושלם. היא הייתה שמחה
יותר מתמיד בחג המולד ההוא. היא הוקפה בעשרה נכדים, רובם בני פחות משנתיים. היו לה
11 אם ספרתם גם את ברונוויין של מישל וטום, כמו שהיא תמיד ספרה. אפילו יותר נכדים
היו בדרך, כי אליסון, ג'ורג'יה ודיאנה כולן היו בהיריון. מריה גם הייתה בהיריון,
וידיו של סמית' היו מלאות: היפהפייה הפורטו ריקנית שלו הייתה על סף התמוטטות
עצבים, במיוחד בגלל שגילתה שנישואין לסמית' אינם מה שציפתה לו. מהחלון, ראיתי את
דין מגרד קרח מהמדרגות. הוא גם גר בבית והשתגע יותר ויותר בכל שנה. אז ג'ורג'יה
ואליסון יצאו מדלתות המטבח וסחבו תרנגול הודו צלוי ענק. הרמתי את ג'ייד ונתתי לה
לצלצל בפעמון האוכל, וקית' אסף את כל מי שבא לאכול. הוא ולזלי חייכו כל היום כי
הרוויחו 100,000 דולר בהגרלה. וויין הודה לאלוהים עבור ההון של קית'. הסתכלתי על
אמא שלי. עבורה, מתנת חג המולד הטובה ביותר הייתה שהיא וסטו סופסוף עזבו את
הביזנס, אבל בעיניו של אבי ראיתי ריקנות שסיפרה סיפור אחר לגמרי. כשג'ולי ראתה את
התאריכים שאני מופיעה בהם בערב השנה החדשה, פניה איבדו את הצבע. רציתי להרוויח כסף
ככל שיכולתי, וביקשתי מג'ורג' סקוט לתת לי בוקינג קבוע. למחרת הבוקר, אעזוב למשך
חמישים וחמישה ימים, למרות שאעבור בקלגרי פעמיים בסיבוב ההופעות. היא בקושי דיברה
איתי בשאר הלילה. זה היה הדפוס שלנו: הזמן הקצר שלי בבית נהרס בגלל הכעס שלה בנוגע
לעזיבתי. גמרתי לארוז את התיקים ונכנסתי למיטה שלנו, כשג'ייד ישנה ליד ג'ולי,
שרועה כמו כוכב, ודאלאס בעריסה. כששכבתי שם, לא יכולתי שלא לחשוב שאם היא לא רוצה
אותי, אמצא אחת אחרת. ואז ג'ולי חיבקה אותי ולחשה באוזני ברכות: "אני
מצטערת". "אני יודע. גם אני".
מה עוד יכולתי להגיד?
בפרק הבא: "תהפוך אותנו להילים ותקרא לנו
ההארט פאונדיישן!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה