הפרק ה"מותח" האחרון… כן, פרק 24 הוא פרק "אחרי הסערה", ופרק 25 הוא אפילוג ולא קשור לעלילה. איזה קטע, ממש לפני ה-2 במאי, יום הקרב על הוגוורטס. אתם יודעים שבעיני מעריצי הסיפור הזה, ה-2 במאי הוא ממש יום זיכרון בשבילם?
אגב, השם של הפרק… הוא מתוך "האיגרת הראשונה אל הקורינתיים", ספר בברית החדשה, פרק ט"ו פס' כ"ו. נאמר שם ש"האויב האחרון שימוגר הוא המוות". באופן לא מקרי, זה המשפט שחקוק על הקבר של הפוטרים במכתש גודריק. הוא מדבר על תחיית ישו (כמו הארי?), ועל להשלים עם המוות. אגב, גם בקבר של אריאנה וקנדרה (אימא של) דמבלדור, כתוב פסוק מ"הבשורה על פי מתי" (עוד ספר מהברית החדשה), פרק ו' פס' כ"א: "כי במקום אשר אוצרכם בו, שם יהיה גם לבבכם". הוא מנסה להסביר שהדבר החשוב הוא לא אוצרות חומריים (אוצרות המוות, לפחות אצל דמבלדור) אלא הרגעים שהאדם חווה בחייו. רולינג טענה ששני הפסוקים האלה מסכמים את הסדרה.
"הקרב הוכרע.
איבדתם מחצית מלוחמיכם. מספרכם קטן ממספר אוכלי המוות שלי, והילד שנשאר בחיים
חוסל. די למלחמה הזאת. כל מי שימשיכו להתנגד, גברים, נשים וטף, כולם יישחטו, ואיתם
כל בני ביתם. צאו כעת מהטירה, צאו וכרעו ברך לפני, ואחוס על חייכם. הוריכם
וילדיכם, אחיכם ואחיותיכם, יחיו ויזכו למחילה, ואתם תצטרפו אליי בעולם החדש שנקים
יחדיו."
"זה תכסיס! זה תכסיס מזורגג!" הקול אפילו
לא סיים להדהד לפני שרון צעק באולם הגדול. פרצופו המנומש היה אדום וחם, ידיו הפכו
לאגרופים לצדו והוא הסתובב והסתכל על כולם. "אל תעזו להאמין לו! הארי לא -"
"רון, אם באמת יש להם גופה…" קולה של
הרמיוני היה רך, אבל קטע אותו בקלות, והיא הנידה בראשה באיטיות, והדמעות שנוצרו שם
כשארני הקריב את עצמו זלגו על לחייה.
"פולימיצי!" הוא נשמע נואש לחלוטין, אבל
סנטרו היה מורם בכעס. "יש כאן מלא גופות!"
"בשיקוי פולימיצי אפשר להשתמש רק על בן אדם חי
שיש לו יכולות קסומות מינימאליות (1)." אנתוני הרים את עצמו על מרפק מהשמיכה
בה שכב במרפאה המאולתרת. פרצופו עדיין היה חיוור, וקולו רעד מרוב הכאב ברגליו
המרוסקות, אבל היו שם ביטחון וחוכמה, והוא הניד בראשו לאט. "הרמיוני צודקת.
אם הם מוכנים להראות לנו גופה, הם אומרים את האמת."
"הוא לעולם לא היה בורח," יצאה ג'יני להגנת אחיה.
"לנסות להסגיר את עצמו ולהציל אותנו, אני אאמין לזה, אבל לא שהוא ברח כדי
להציל את עצמו… ואני לא חושבת שהוא היה מסגיר את עצמו, כי הוא עשה משהו כדי לעצור
את אתם-יודעים-מי." היא עצרה, ואז גרונה נצרד, כי היא לחשה ברעד. "אבל
אולי זה השתבש, כנראה."
"לאו דווקא," ניגבה הרמיוני את הדמעות
שלה בגב ידה, והתאפסה. "אני חושבת שזאת התכנית."
"דמבלדור ניסה כמיטב יכולתו להגן על הארי,
העלמה גריינג'ר," אמרה מקגונגל מיד, "אני לא מאמינה שהיה מקל בכך."
"הארי…" היא הסתכלה על רון בשאלה שקטה,
והוא הנהן. הרמיוני עצמה את עיניה, ופלטה את סודם במהירות. "וולדמורט שרד כי
הוא פיצל את נשמתו, החביא אותה במקומות שונים, והארי היה צריך למצוא את החתיכות
ולהשמיד אותן לפני שנוכל להרוג אותו לנצח, והיחידה שנשארה זו הנחשית. הוא היה צריך
ללכת להרוג את הנחשית. אבל אני לא חושבת שזה רק זה, כי הנבואה אמרה שאף אחד מהם לא
יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים, ואני חושבת שבגלל זה הארי לא לקח את רון
ואותי אתו כשהוא הלך כי הוא ידע שגם הוא צריך למות." עיניה נפקחו שוב, אבל
הפעם לא היו בהן דמעות, אלא נחישות. "אבל אם הוא הרג את הנחשית, זה אומר
שוולדמורט הוא בן-תמותה. אפשר להרוג אותו עכשיו."
מבטה התמקד על רון לבסוף, והוא צעד לאחור, והרים את
ידיו במגננה. "אל תסתכלי עליי, הרמיוני! אני לא פחדן, אבל בן-תמותה או לא,
אני אהיה בר מזל אם אוציא את השרביט מהכיס לפני שהוא יהפוך אותי לכתם ג'ינג'י בכל
ה -"
"זה אני."
הכרזתו של נוויל עצרה את הקוסם האחר. הוא לא צעק את
זה, לא היה שום אומץ במילותיו, אלא שהענייניות שבקולו הייתה מה שמשך את תשומת ליבם
אליו, והוא נשם נשימה עמוקה. "הנבואה יכלה לדבר על כל אחד מאתנו. אתם-יודעים
-" הוא עצר את עצמו. אם הוא עמד להילחם מולו בדו-קרב, עדיף שלפחות יהיה לו
האומץ לקרוא לו בשמו. "וולדמורט בחר
בהארי, אבל דמבלדור עצמו אמר שאני תכנית הגיבוי."
הוא משך בכתפיו, וניסה ליצור חיוך שלא יצא.
"די חכם, בעצם. כל העולם התרכז בהארי, אפילו שזה שוולדמורט בחר בו היה צריך
למות בסוף. ובינתיים, הוא פשוט יכול היה לתת לי לשמור על פרופיל נמוך ולא להסתבך
בצרות, וזה לא משנה אם אני גיבור גדול או לא, כי תודות להארי, הוא בן-תמותה עכשיו
וזה תורי."
ג'ורג' שרק, ואז חייך בניסיון לשחזר את החיוך שהיה
לו פעם. "אם זה נקרא לשמור על פרופיל נמוך, נוויל, לא הייתי רוצה לראות מה
היה קורה אם היית מנסה לעשות משהו השנה."
"אתה מתכוון לזה, כן?" עזב שיימוס את
החלון שלו, ולא היה שום צחוק בעיניו הכחולות. מדאם פומפרי הורידה את חולצתו כדי
לחבוש את הכוויות על גבו, ונוויל שם לב כמעט בהיסח הדעת שהקעקוע על זרועו כבר לא
היה כחול, אלא שחור. הוא אפילו לא התפתה לשאול למה (2). בסוף לכולם היו סודות
משלהם.
הוא הנהן, והסתכל לסגן האחרון שלו ישירות בעיניים.
"אני חייב להיות האחד, שיימוס. אבל זה עדיין ישאיר את כל האנשים שלו, ואני לא
חושב שהם ממש ישמחו לראות את אדון האופל שלהם נופל. אני די בטוח שלא אשרוד יותר
זמן ממנו. אתה מוכן…"
שיימוס הרים את שרביטו בהצדעה כמו שעשה לפני כל כך
הרבה חודשים, כשהחדר הזה הזכיר עדיין בית ספר ולא שדה קרב. "בכבוד, נוויל."
"מה?" צחק נוויל קצת, "לא 'המנהיג הנועז'?"
"לא, חבר," ועכשיו היה שם חיוך, והוא
נמתח בכאב על פיו. "אתה נראה לי ממש מפוחד."
לרגע אחד, הוא רצה למחות, להגיד שבכלל לא פחד לפגוש
את הקוסם שכל סיוטיו השתחוו בפניו, אבל זה יהיה סתם שקר טיפשי, והוא בלע את רוקו.
"נכון."
ואז סבתו הגיעה לשם, והיא הושיטה אליו את ידו. הוא
לקח אותה, ולחץ אותה חזק, כשהוא קיווה שלא תשים לב שהוא רעד. הוא רצה שתזכור אותו
חזק. נוויל הסתכל עליה – על האישה שגידלה אותו כל השנים הללו, שכל כך הרבה אנשים
חשבו שהייתה קרה, אפילו חסרת לב, אבל שבכתה כשחשבה שהוא מת, שהראתה לו את הגן
ואמרה לו שיוכל לעשות קסם אם פשוט ישים זרע שעועית באדמה ויחזור כל יום להשקות
אותו. היו כל כך הרבה דברים שרצה להגיד, אבל הוא לא יכול היה למצוא מילים, והוא
קיווה שראתה זאת בעיניו.
אבל היא כן, נראה היה שכן, וחיוכה היה מלא בצער
ובגאווה. "אני אלך עכשיו, נוויל."
הוא מצמץ, מופתע. "את לא -"
"אני אקח את גברת מקמילן ואת הילדה הקטנה. אין
סיבה שהמקום הזה יהיה יותר עצוב ממה שהוא צריך להיות. אני רק רוצה שתדע שאני לא צריכה לראות אותך נלחם מולו. אני יודעת שתילחם."
נוויל פתח את פיו כדי לענות, כדי להודות לה, אבל
הוא נעצר בגלל צעקת האזהרה של שאקלבולט. "הם כאן!"
כל מי שהיה מסוגל רץ אל החלונות שפנו אל היער,
והתמקם בעמדות לצד הפתחים שנוצרו בקיר, וההילאי צדק… אבל כך גם וולדמורט.
עדיין היו מעל למאה אוכלי מוות, ועוד תריסר מאנשי
הזאב של גרייבק לצדם. הם עמדו בשורה ארוכה ומאיימת בקצה היער, מסכות הכסף שלהם
עדיין נוצצות באופן לא אנושי על מחציתם, והאחרים בפרצופים גלויים, מחייכים חיוכים
אכזריים ומלאים בניצחון שהיה נורא מכך. הענקים התנשאו באלימות טיפשית באמצע השורה,
מוכנים לקרוע את האבנים המתפוררות שוב פעם, אבל כל העיניים הסתכלו על שתי הדמויות
במרכז הצבא שבא להשמיד את הניסיון האחרון שלהם להתנגד.
האגריד נראה היה כמעט כמו גמד לצד הענקים המלאים,
אבל הוא עדיין התנשא בבירור מעל הרוצחים בגלימות השחורות, וראשו הגדול והפרוע היה
רכון, כתפיו רעדו מרוב בכי אפילו מהמרחק הזה. ובזרועו, נראה פתאום צעיר הרבה יותר
מכל שבע-עשרה שנותיו, היה בבירור, באופן בלתי נסבל, גופו הרפוי והדומם של הארי
פוטר. הילד שנשאר בחיים. מת.
"לא!" צעקתה של
מקגונגל הייתה מלאה בכאב, ונוויל רעד. הוא מעולם לא ציפה שהפרופסור המאופקת תוציא
צליל כזה, אבל המבט על פניה הראה לו שזה היה יותר מסתם צער כלפי הארי. האובדן שלו
פשוט היה הקש האחרון, והצטרף לאובדן כל תלמידיה באותו הלילה, חיים צעירים שלא
הצליחה להגן עליהם, שנה שלמה שצפתה בהם סובלים בחוסר אונים בתקווה שבובת הסמרטוטים
השבורה הזאת תהפוך את הכול לשווה את זה.
אף אחד לא נתן פקודה, אף אחד לא ממש ידע מי זז
ראשון, אבל כאיש אחד, הם נטשו את החדר שתכננו להחזיק בו, ויצאו אל המדרגות כדי
לפגוש את גורלם. כשיצאו החוצה, הבין נוויל שהזריחה כמעט התחילה, והאור הכחול הגדל
לאט גרם לפרצופו הנחשי של וולדמורט לזהור כשעמד לפני קורבנו, והנחשית הענקית הייתה
תלויה ברפיון אבל עדיין חיה, לצערו, מסביב לכתפו כשליטף את ראשה באצבע ארוכה
ושלדית.
זה היה אמתי יותר עכשיו. אפילו שהתקרבו רק קצת
יותר, עכשיו כשלא הסתכלו בחשכה וכשעיניהם התרגלו, הוא ראה את פיו של הארי פעור, את
משקפיו תלויות במעוקם על פניו, את ידיו שנפלו על מעיל פרוות הסמור של האגריד.
צעקות וקריאות נשמעו מסביבו מכל השאר, ואלו של רון ושל הרמיוני ושל ג'יני היו החזקות
ביותר ועם הכאב הגדול ביותר, אבל כולם צרחו בתדהמה, בצער, והוסיפו קריאות קרב,
עלבונות, שבועות להמשיך להילחם, ואפילו הבטחות נאמנות.
"דממה!" הניף וולדמורט
בשרביטו, והיה פיצוץ והבזק אור, ופיותיהם זזו ללא קול, כשכישוף ההשתקה השפיע עליהם.
"זה נגמר!" הוא חייך, "תניח אותו, האגריד, לרגליי, במקום היאה לו!"
"אתם רואים?" התחיל וולדמורט
לפסוע הלוך ושוב כשהאגריד הניח בעדינות את הגופה על הדשא המוכתם בדם. "הארי פוטר מת! אתם מבינים עכשיו, אתם השוגים באשליות? הוא אף
פעם לא היה יותר מסתם ילד שציפה מאחרים להקריב את עצמם למענו!"
רון זינק קדימה, וכוח הנאמנות והחברות והשנאה פרצו
את כישוף ההשתקה כאילו מעולם לא הוטל. "הוא ניצח אותך!"
הוא שבר את הכישוף לכולם, והצעקות שוב נשמעו, הפעם
מלאות בתזכורות לעגניות לכל הפעמים בהן הארי נלחם מול וולדמורט בעבר, לכל הכישלונות
של הקוסם הבלתי-מנוצח לכאורה, והן התחזקו והתחזקו עד שפיצוץ נוסף, חזק יותר, והבזק
אור חזק יותר השתיק אותם בשנית.
וולדמורט חייך בסיפוק מחליא כשראה אותם שותקים,
ומשהו, איזה חוש, אמר לנוויל שעכשיו הגיע הזמן לפעול. עכשיו, כשהוא שמח לאיד, הראה
את הפרס, לפני שיוכל לפרוש את אנשיו או להכין את התכנית הזדונית הבאה שלו. הוא עצם
את עיניו, ונשם נשימה אחרונה ועמוקה מאוויר הבוקר הקריר.
זה בשביל כולם. זה כדי שזה לא יהיה לשווא. אימא,
אבא, תנו לי כוח עכשיו. רק תגנו עליי מספיק זמן כדי שאני אעשה את מה שאני צריך
לעשות…
"הוא נהרג," המשיך
וולדמורט, "בשעה שניסה לברוח משטחי הטירה. נהרג בזמן שניסה לחלץ
את נפשו -" אבל הוא לא המשיך. הקול הגבוה והלעגני נקטע
באמצע המשפט, כי נוויל פעל.
עיניו נפקחו עכשיו, והסתכלו על האישונים המחורצים
והאדומים של אויבו, ונוויל רץ במורד המדרגות, והסתער ישירות אל הקוסם האפל
כששרביטו התרומם, קללת ההריגה על קצה לשונו, והוא היה מוכן להשתמש בה עם כל כוח
האהבה והשנאה שלו על הנחשית ועל אדונה. וולדמורט אפילו לא מצמץ.
השרביט הארוך בקושי זז, היה עוד פיצוץ, הבזק,
ונוויל הרגיש כאילו רכבת עמוסה פגעה בו. הוא נפל מרגליו, ועף באוויר רק כדי ליפול
חזק, נשימתו נעתקת ממנו, שרביט עץ הדובדבן שהיה אמור לפגוע במכה האחרונה ניתק מידו
ועף הצידה. לפחות שתיים מצלעותיו הפגועות נשברו, אבל לא היה אכפת לו, אפילו לא היה
אכפת לו שהוא פורק מנשקו. הוא היה חייב לעשות את זה, הוא נועד לעשות את זה, ושרביט או לא שרביט, הייתה חייבת להיות
דרך.
וולדמורט צחק, ואז דיבר בלעג, קולו לחישת נחש שקטה.
"ומי זה פה? מי התנדב להדגים מה יקרה למי שימשיך
להילחם אחרי תום הקרב?"
צחוקה הצווחני, המטורף והגבוה של בלטריקס נשמע כמעט
ישירות מאחורי אדונה. "זה נוויל לונגבוטום,
אדון! הילד שעשה כל כך הרבה צרות לקארואים! בנם של ההילאים, זוכר?"
"אה, כן, אני זוכר…"
נוויל נאבק לקום על רגליו, והתעלם מהכאב שבקושי
השפיע עליו מרוב אדרנלין, וידיו הפכו לאגרופים קמוצים לצדו. הם היו באותו הגובה,
ובאופן מוזר, זה הקל עליו להתמודד מול האויב ללא פחד. הוא תמיד דמיין אותו כמתנשא,
שטני, אבל הוא הצליח להסתכל בעיניים הלא-אנושיות ממש כמו אל כל קוסם אחר, וזה
הוכיח שאפילו וולדמורט פעם היה רק בן אדם. והוא גם יהיה שוב, בין אם ידע זאת ובין
אם לא.
העיניים האדומות הצטמצמו בסקרנות, ובחנו אותו.
"אבל אתה הרי טהור-דם, הלוא כן, נערי האמיץ?"
הוא הרים את ראשו, הוציא מעיניו את השיער שנפל
עליהן, והסתכל עליו במבט חודר. אז, יש לו כזה מוניטין עד שאפילו וולדמורט ידע מי
הוא היה. במקום להרגיש מפוחד, ומסומן כמו שזה היה אמור לגרום לו להרגיש, הידע רק
גרם לו להתגאות, וגרם לתגובתו להישמע חזק מעל צלעותיו השבורות. "ומה אם כן?"
"יש לך אופי, ואומץ, ואבותיך היו בעלי דם נעלה (3). בתור
אוכל-מוות תהיה נכס. אנחנו זקוקים לשכמותך, נוויל לונגבוטום."
תגובתו נשמעה בלי היסוס בכלל. "אני אצטרף אליך כשהגיהינום יקפא!" הוא הרים את קולו, והשמיע את הקריאה שגרמה להתנגדות בכל השנה האפלה אל שדה הקרב הריק, אל הכוחות שעדיין עמדו בדלת מאחוריו. "צבא דמבלדור!"
כשהתרועות נשמעו, וכישוף ההשתקה פשוט לא עבד, הוא
כמעט חייך. כוחו של וולדמורט נחלש מאוד. הרמיוני צדקה. הוא טעה בכך שפקפק באומץ של
הארי, כי בין אם הצליח או לא במשימה האחרונה, ההקרבה שלו והדברים שהשמיד השאירו
אויב שממש לא היה נורא כמו שהאמין שהיה.
התרועות נעלמו לבסוף, ווולדמורט הנהן בראשו
בחלקלקות, ואפילו קד אל נוויל. "בסדר… אם זוהי בחירתך, לונגבוטום, נחזור לתכנית המקורית. על
ראשך יהיה זה."
הוא הניף את שרביטו אל על, ולרגע אחד, לא היה כלום,
ואז הוא שמע משהו עף, והוא הסתובב וראה משהו גדול וחסר צורה עף אליהם מהטירה
למעלה. וולדמורט תפס אותו, וכשהסתכל שוב על נוויל, הקוסם הצעיר ראה שזאת הייתה
מצנפת המיון מלאת הטלאים, המרופטת והבלויה, ממשרד המנהל.
זה היה דבר מוזר לזמן, ונוויל קימט את מצחו. אם
וולדמורט ניסה להביך אותו, לנסות להצניע אותו לגלות שהמצנפת שקלה שיהיה בהפלפאף
לזמן קצר, הוא טעה לגמרי. הגבורה של סדריק, ארני, פריץ, רוואן, חנה וכל חבריהם
לבית לא גרמה לאף אחד מהניצולים לחשוב שזאת לא מחמאה.
"לא ייערך עוד מיון בבית-הספר הוגוורטס," אמר וולדמורט ברוגע. "ולא יהיו עוד בתים. הסמל, המגן והצבעים של אבי-אבותיי הנערץ,
סלזאר סלית'רין, יתאימו לכולם. הלוא כן, נוויל לונגבוטום?"
הוא פתח את פיו כדי לענות, אבל באותו הרגע, הניף
שוב וולדמורט בשרביטו, ונוויל הרגיש את גופו מתקשה בחוסר-אונים בקללת נעילת-גוף.
הוא לא יכול היה לעשות כלום, לא יכול היה להגיד כלום כשוולדמורט משף את המצנפת
בכוח על ראשו, והוריד אותה כל כך עד שכיסתה את עיניו והשאירה אותו בתוך אפלה מלאה
בעובש. מהטירה מאחוריו, הוא שמע קריאות מחאה, אבל היה גל של תנועה מאוכלי המוות
בצד השני, וזה הפסיק מהר.
"נוויל שלנו הולך להדגים עכשיו מה יקרה לכל מי שיהיה טיפש מספיק
כדי להמשיך להתנגד לי."
הפסקה של חלקיק שנייה, והוא עלה באש. הוא רצה
לצרוח, לנוע, לקרוע את המצנפת הבוערת מראשו, כישוף מגן, כישוף הקפאה… אוי, כל דבר! אבל לא היה לו שרביט והוא היה משותק, והוא רק יכול
היה לעמוד שם כששיערו בער, כשפניו האדימו, נכוו, כשהחום התפשט בכל גופו והיה גרוע
פי אלף מהחום שכמעט הרג אותו. הוא עמד להישרף למוות, כמו קייטי, והוא ידע עכשיו מה
גרם למבט הנוראי בפניה ברגעים האחרונים הללו. רק קללת הקרושיאטוס ממישהו מומחה
הייתה כואבת כמו מוות באש.
אבל אז הכאב נעצר. נוויל תהה בהתחלה אם העצבים שלו
נשרפו, וניתן לו רגע של נחת לפני שימות, אבל לא, הוא עדיין הרגיש. תחושה כמו מים
קרים שנשפכו על העור של פניו וכתפיו, דגדוג קטן, והוא עדיין ראה את האדום והכתום
של הלהבות לפניו, מסביבו, אבל הן כבר לא פגעו בו.
והיו פרצופים בלהבות. פרצופים מוכרים, פרצופים
אהובים, אבל לא כמו שראה אותם תמיד, חבולים ומותשים, קרועים ושבורים. הם נראו כמו
שהיו צריכים להיראות, נקיים ושלמים, נוצצים בעיניים ואדומי לחיים בבריאות
ובנעורים, והם חייכו אליו בגאווה ובנאמנות ובאהבה. ארני. טרי. מייקל. פרוואטי.
קולין. פדמה. רומילדה. ג'ק. דין. דניס. ועוד… היה שם גם רני, גאה בגלימתו הירוקה
של סלית'רין, וגם פרופסור לופין, צעיר וחזק יותר ממה שנראה בכל חייו, ולצדו סדריק
עם הצהוב והשחור והגלימה שלבש בטורניר הקוסמים המשולש, וכל האחרים שנפלו באותו
הלילה ובמהלך עלייתו ושלטונו של וולדמורט.
הם לא אמרו כלום, אבל נראה היה כאילו יצרו מגן שעצר
את הלהבות, והוא הרגיש את הדגדוג כשעורו התחיל לרפא את עצמו, את שיערו נושב על
עורפו, ואת הכוח שחזר אליו. הוא הזיז את זרועותיו, והופתע לגלות שהן הגיבו לו, כי
הקללה שעצרה אותו התנפצה תחת המשקל של כל כך הרבה אהבה וחברות לצדו.
הוא לא ידע אם היו רוחות, אם היו הזיות, או רוחות
נוקמות שנשבעו שלא ינוחו עד שישלימו את המשימה שבגללה הן מתו, אבל לא היה אכפת לו.
הן נסוגו עכשיו, והוא השתנק כשראה את דמותו הגבוהה ואפורת-השיער של פרופסור
דמבלדור הולכת ביניהם, משהו נוצץ וכסוף בידיו. הקוסם הזקן חייך בחביבות, עיניו
הכחולות קורנות מרוב גאווה מאחורי משקפי החרמשים שלו. "רק תלמיד גריפינדור
אמתי יכול להניף את החרב."
ידיו של נוויל התהדקו על הניצב המכוסה באבני האודם,
והדמויות נעלמו, אבל זה לא היה חשוב. בתנועה אחת חלקה ומהירה, הוא שלף את החרב
הכבדה, והשאריות החרוכות של הכובע נפלו בקלילות מידו ומכתפיו.
הלהב נצץ באור הבוקר המוקדם, השחר כבר כמעט הגיע, והוא אפילו לא עצר, כי ידע שיכוון כמו שצריך, וסמך על ליבו וחושיו שידריכו אותו. היא פגעה. הידית קצת רעדה באחיזתו, אבל הלהב היה חד כתער.
ראשה של נגיני נערף. הוא הסתחרר גבוה באוויר, פיה
מלא הניבים שאג בצרחה אחרונה, אבל הצרחה הייתה של וולדמורט כשהגוף הכבד נפל מכתפיו
ופגע באדמה בצליל עמום.
ועכשיו המפלצת הייתה בת-תמותה.
נוויל הפך את החרב, והשתמש בה כדי לפגוע בצווארו
הלבן והנחשי של וולדמורט במכה אחרונה, אבל הלהב נעצר, ופגע בכישוף המגן, והיה בלתי
אפשרי לעצור, כי מותה של נגיני גרם לסופה לפרוץ (4).
הלילה התפרע מרוב רעש. איפשהו, רחוק מאחוריהם, הוא
שמע קול המולה, חמישים קולות נשמעו בניצחון כשמגני הוגוורטס צרחו צרחות עידוד
וניצחון, אבל אלו היו רק חלק מהם. עוד אלף גרונות הצטרפו בזעקות קרב, התגבורת שחיכו
לה ורצו שתבוא הגיעה. המספרים שלהם היו בדיוק כמו שמייקל הבטיח, והם צלחו את
החומות השבורות, רגליהם רוקעות על האדמה כמו רעם מתחת לצרחותיהם ולמטח הכישופים
שכבר נורה לעבר אוכלי המוות.
והיה עוד. גרעפ הופיע, שאג את שמו של אחיו והכעיס
את ענקיו של וולדמורט, שרצו קדימה, רגליהם מרעידות את הארץ מתחתיהם כשנלחמו בקרב
שלהם. הם היו אמורים להיות רבים מדי גם עבור כוחו של גרעפ, אבל גם אחרים תקפו
אותם. ת'סטראלים (5) שלדיים עם כנפי עטלפים שחגו באוויר, וכולם ראו אותם כי כולם
ראו את המוות. היפוגריף (6) המריא וצלל אליהם, וקריאתו פילחה את הלילה כשטפריו
החדים קרעו את עיני הענקים, והם התחילו לצעוק ולרקוע ברגליהם, מרביצים לפניהם
כשגרעפ פגע בהם באגרופים שיכלו לנפץ אבנים.
חצים עפו באוויר, סופה קטלנית שגרמה לשורת הקוסמים
העטויים בשחור לצווח, וקצה היער רעש וגעש כשהקנטאורים הצטרפו לקרב. פרסות רמסו
מסכות כסופות לחלוטין, זרועות אנושיות מתחו וירו מקשתותיהם העבות במהירות כל כך
גדולה עד שצליל דריכת הקשתות נשמע הרסני.
נוויל ווולדמורט עמדו במרכז התוהו, כשאף אחד מהם לא
הצליח לפעול מרוב תדהמה, עיניים חומות חמימות פגשו עיניים אדומות ומתות ברגע של
אחדות בלתי-אפשרית ובלתי-נתפסת. ואז קולו של האגריד נשמע מעל התוהו, "הארי - איפה הוא הארי?!"
מאות ראשים הסתובבו, אבל גופתו של הארי נעלמה. איפה
ששכב לרגליהם, הייתה רק ערימת דשא נטולת טל, ונוויל השתנק בתדהמה. האם הוא - מי -
אבל הוא - כלום כבר לא היה הגיוני!
זה לא שינה. וולדמורט התאושש מהר יותר, ובהבזק של
עור לבן ומערבולת גלימות שחורות, הוא נעלם. נוויל הסתובב, וניסה למצוא מישהו בקרב
שהתפרץ, אבל לא את וולדמורט הוא איתר. אלא את גרייבק.
בייללה גבוהה, הרים איש הזאב את פניו אל הלילה וצעק
ברעב. הלהקה שלו רצה קדימה, אבל לא כדי להצטרף אל הקרב. המפלצות עברו את הענקים
והקנטאורים, את אוכלי המוות ואת אנשי התגבורת שבדיוק הגיעו, ואותם הובילה דמותו
אדומת השיער של קוסם שהיה בטוח צ'ארלי וויזלי. הם הלכו אל הטירה, וברגע אחד מחריד,
הבין נוויל את מטרתם. גרייבק רדף אחרי הפצועים.
נוויל היסס רק לרגע, וחיפש נואשות את שרביטו, אבל
הוא לא מצא אותו, לא בטירוף הזה, שום חתיכת עץ דקה בין מאות חצים והמולת הקרב. אבל
עדיין הייתה לו החרב, והוא הידק את אחיזתו כשרדף אחריהם.
האם הארי חי? האם הוא מת? איפה היה וולדמורט? מאיפה
באו הקנטאורים והת'סטראלים? מה קרה כאן? כל השאלות כבר לא שינו. זאת הייתה אחת
מההקלות הגדולות שגילה בקרב. אתה לא יכולת לחשוב על הבעיות הגדולות, על התמונה
הגדולה, אפילו על למה אתה נלחם או כמה אנשים נפלו מסביבך.
את המוות היה צריך לפגוש שלב-שלב, ועכשיו, המוות
הגיע אל חבריו שהיו שבורים וחסרי אונים, וזה לא שינה אם הארי ווולדמורט נלחמו
בעצמם בדו-קרב על המדרגות. נוויל רק הסתכל על הראסטות האפורות והמלוכלכות מעל
הגלימות הנוראיות כשצמצם את הפער ביניהם, וכל נשימה רק הכעיסה אותו יותר מרוב כאב
בצלעותיו השבורות.
הקרב הלך אחריו במדרגות ודרך הדלתות השבורות אל
אולם הכניסה, כששני הצדדים פנו אל הטירה מרוב רגליהם המוחצות של הענקים והתקפתם
האווירית של הת'סטראלים, והוא נאלץ לפלס את דרכו בכתפו ליד בעלי בריתו ואויביו כדי
להמשיך לראות את איש הזאב. הלהקה שלו הותקפה מכל הצדדים, והם נפלו תחת קללות
וכישופים, חלקם אפילו הופלו מרגליהם באלימות רבה רק באמצעות כוח מספרי, אבל גרייבק
עצמו נראה היה כאילו מכושף כשפרץ אל האולם הגדול, והוא רץ, כפוף, ממהר מתחת
לחלונות השבורים אל הבמה בה שכבו הפצועים.
לי ראתה אותו בא והתחילה לצעוק, ידיה אוחזות ברצפה
כשניסתה לגרור את עצמה, אבל הקללה שהפכה את פלג גופה התחתון לאבן פגעה בה, ונטעה
אותה במקומה. נוויל היה רחוק מאחור, והוא ידע שלא יספיק, אבל זרועו נמתחה, והוא
זרק את הלהב כמו חנית, כשהוא זורק אותו קדימה בכוח שלא דמיין שעדיין היה לו. הוא
לא פגע במרכז גבו כמו שקיווה, אבל עדיין פגע בגרייבק, וחתך את צדו לפני שהחליק על
רצפת האבן.
גרייבק התכופף, ותפס בצלעותיו המדממות כשיילל לא
ברעב אלא בכאב, אבל הוא התאושש כמעט מיד, ורץ אל החרב. טפריו היו במרחק קטן
מהניצב, אבל פריץ התגלגל, לא מסוגל לעצור אבל גם לא נעצר בידי צווחת הכאב שלו
כשאגרף את ידיו השרופות לאגרופים, וריסק את אצבעותיו של איש הזאב. זה היה מספיק.
זה נתן לו זמן.
נוויל נפל אל הרצפה, והחליק את המרחק הקטן כדי
לתפוס את החרב ולהתגלגל שוב אל ברכיו. הוא התנשף והתנשם, והוציא את שיערו מעיניו,
ועכשיו שוב קם על רגליו; אבל גם גרייבק.
הקרב הגיע אל האולם. הוא שמע את הפרסות על האבן,
ראה את מערבולת הגלימות ושמע את צעקות הקרב והבזקי הכשפים כשהחדר הענק התמלא
בלוחמים, הקנטאורים מתנשאים מעל הקוסמים והמכשפות כשהתווסף עוד קרב ליד הברכיים
שלהם- גמדוני הבית של הוגוורטס התגברו על האימה שלהם והצטרפו אל הקרב, דוקרים
וחותכים שוקיים וקרסוליים בסכיני מטבח ובקופיצים. עוד עשרות מבני בריתם רצו אל
הבמה, והגנו על הפצועים מההתקפות, אבל הכול היה רעשי רקע.
עולמו היה רק הלהב הכסוף שנצץ בידו והניצוץ הזהוב
בעיניו של אויבו.
הם הקיפו אחד את השני לאט, כתפיהם זקופות, נשימתם יוצאת בכאב, ואז גרייבק קפץ. נוויל היה מוכן, וניסה לפגוע בו עם חרבו, אבל הוא לא ניסה לתקוף. איש הזאב הלך לערימת החצץ ליד הבמה, ועכשיו גם הוא היה חמוש, כשחתיכה ארוכה ומעוקלת של ברזל שפעם הייתה חלק מהחלון הגדול הייתה בידיו, משוננת בקצוות ומלאה ברסיסי זכוכית מהחלון השבור בצדדים.
נוויל לא התאמן בשימוש בחרב. זה היה נשק כבד, ארוך וקשה, ממש לא דומה
לשרביט או לאגרופים, והוא היה בעולמו של גרייבק עכשיו, עולם בו קסמים וקללות נעלמו
לטובת אלימות גסה. הוא התחמק מהמכות במהירות האפשרית, והתעלם מרסיסי הזכוכית שעפו
בכל מכה, כשהוא מרגיש אותם פוגעים בידיו ובזרועותיו כמו עוקצים, אבל רק אימונים של
חודשים הרשו לו להישאר על רגליו, וגופו כבר הגיע לגבול.
עשרים-וארבע שעות של אדרנלין, חמש שעות של קרב נורא, קללת קרושיאטוס,
הצער באובדן חברים רבים כל כך, הפצעים… כל מכה הייתה איטית יותר מהראשונה,
זרועותיו רעדו, החרב התחילה להישמט ממנו, הוא נשף אוויר שהיה לו טעם של נחושת,
וגרייבק לא הזיע. אם בכלל, הוא לחם חזק יותר, הריח ניצחון, ואז נשמעה נביחה נוראית
וצרודה, צחוק, כשמוט הברזל הצליח לעבור את נוויל ופגע לו בירך, פגע בשריר וגרם לו
ליפול על ברכיו.
השיניים הצהובות הבזיקו, הכתפיים נמתחו כשהתכונן לתקוף - אבל אז
סילון אור סגול פגע בפרצוף האכזרי, והוא נסוג לאחור, ושאג בכאב ובתדהמה.
"אכפת לכם אם אני אצטרף?"
זה היה רון (7). שרביטו של הקוסם השני היה שלוף, והיה מכוון אל איש
הזאב כשתפס בידו הפנויה של נוויל, והרים אותו על רגליו בכוח מפתיע. "אני
עדיין חייב לזבל הזה על ביל!"
גרייבק צחק, והידק את אחיזתו על המוט כשהתחיל שוב להקיף אותם, עיניו
הקטנות נוצצות לעבר האתגר החדש. "אז יש שלושה מכם, מה?" הוא נחר.
"פגשתי כבר את אחותך, אתה יודע."
"שבעה, אבל אני האחרון שתפגוש," אמר רון בקרירות.
בשאגה נוראית, רץ גרייבק, אבל רון התחמק מהמכה שהייתה יכולה לנפץ את
ראשו כמו ביצה, והרים את שרביטו בתנועת חיתוך הרסנית שהוציאה עוד סילון של אור אל
החזה העבה. המפלצת רעדה, השתנקה, התרחקה, ונוויל ניצל את ההזדמנות, והרים את החרב
למכה אחרונה שקברה את הלהב עמוק בצוואר מתחת לזקן המלוכלך, וגרמה לדמו של גרייבק
להצטרף לזה של קורבנותיו בשיער הסבוך והאפור.
נשמעה שאגה רועדת ואחרונה, והעיניים הזהובות נעצמו, כשהמוט נפל אל
האבנים. החייה מתה.
רון פנה אל נוויל, עיניו הכחולות נוצצות כשחייך בשמחה. "אתה
נלחם כהוגן, חבר."
"שנה שביעית…" הוא הצליח לפלוט, ומשך בכתפיו, "...אתה
יודע…חייבים לצאת ברעש גדול."
"אתה לא צוחק." הגבה הג'ינג'ית התרוממה כשרון הסתכל על
רגלו המדממת. "אתה עדיין בסדר?"
"כן, זה לא עמוק," הנהן נוויל, וניגב את הזיעה ממצחו בגב
ידו. "איפה וולדמורט?"
"הוא -" התשובה נקטעה בקללה חזקה, ונוויל הסתובב למקום
אליו רון הסתכל, והבין מיד מה גרם לצבע לאזול מלחייו של חברו.
הקרב לא הסתיים. עם כל כך הרבה בעלי ברית חדשים, אוכלי המוות כבר
הובסו, ורק שניים נשארו, כשכל השאר היו מתים או אסירים; כבולים, מפורקים מנשקם,
ושרביט לוכדיהם מכוון אליהם. אבל השניים שנשארו נלחמו בשלושה כל אחד, והקרבות היו
נוראיים יותר מכל מה שנוויל ראה באותו הלילה, רצף מסחרר של הבזקים ופיצוצים כששתי
חבורות הלוחמים הסתובבו והתכופפו במרכז מעגל הצופים שנוצר בקצות ההיכל.
וולדמורט, נלחם מול שאקלבולט, מקגונגל וסלגהורן.
בלטריקס מול הרמיוני, לונה וג'יני.
שלוש הבנות היו מכשפות מוכשרות מאוד, וזה נראה היה לו בלתי אפשרי שבן
אדם אחד יוכל לעמוד מול הידע והאומץ שלהן, אבל בלטריקס יכלה להן. היא נראתה כמעט
כאילו נהנתה מזה, השתעשעה איתן ולא נלחמה על חייה, ונשימתו נעצרה כששיערה האדום של
ג'יני הבזיק בירוק מקללת הריגה שעברה כשני סנטימטרים ליד ראשה.
הוא החליף מבט לרגע עם רון, ושניהם התחילו לרוץ קדימה, אבל קול נוסף,
מוכר אך זר לגמרי מרוב זעם, צעק באולם, ועצר אותם.
"לא את הבת שלי, כלבה!"
גברת וויזלי יצאה ממעגל הצופים, וזרקה את גלימתה אל הרצפה כשרצה אל
הלוחמות הצעירות. "זוזו!"
היא הניפה את שרביטה וזרקה אותן לאחור לפני שמחו, ושתי הנשים הסתכלו אחת על השנייה
במשך פחות מרגע כשהקללות שוב עפו.
לכמה רגעים, בלטריקס חייכה, וצחקה למראה קורבן קל כמו האישה האימהית,
השמנמנה ובגיל העמידה הזאת, אבל החיוך נעלם מפניה במהירות, והפך לריכוז קטלני.
גברת וויזלי אולי השתמשה בשרביטה לניקוי ולבישול, אבל היא גם נתנה לג'יני את המזג
שלה, וגידלה מסיר-קללות ומאלף-דרקונים, ועכשיו פעלה בזכות אהבה של הורים. הרצפה
מסביבן התחילה להתחמם ולהיסדק, וזה היה קרב עד המוות, וסילון ירוק החמיץ את גברת
וויזלי בקצת יותר ממה שהחמיץ את ביתה, ונוויל לא היה היחיד שלא יכול היה לסבול את
זה.
הוא התחיל לרוץ קדימה, כשרון, שיימוס, ועוד כמה מהניצולים של
צ"ד עשו אותו הדבר, אבל גברת וויזלי גם ראתה אותם. "לא!"
היא צרחה, "תתרחקו! תתרחקו! היא שלי!"
אלף עיניים הסתכלו בנשימה עצורה כשהקרב המשיך, כשוולדמורט ואלו
שנלחמו בו נשכחו בעימות של שתי המכשפות, ועיניה השחורות של בלטריקס נצצו בטירוף
כשלגלגה על יריבתה. "מה יהיה על הילדים שלך אחרי שאהרוג
אותך? כשאמאל'ה תלך בעקבות פרדי הקטן?"
הפרצוף האדיב התעוות בשנאה נוראה, והתגובה נשמעה בין הקללות שלא
עצרו. "את - אף פעם - לא - תגעי - שוב - בילדים - שלנו!"
בלטריקס צחקה, צחוק צווחני, נרגש ולעגני, אבל זה היה הצליל האחרון
שהאישה המרושעת תשמיע. הקללה האחרונה של גברת וויזלי ריחפה מתחת לשרביט המושט שלה,
ופגעה לה ישירות בחזה. עיניה התבלטו, התרחבו, הצחוק נקטע בהבנה של חלקיק-שנייה,
אבל זה כבר נעשה. היא נפלה, ושאגת ההנאה הנקמנית של נוויל נאלמה באלף אחרות.
לאחר נפילתה של בת-בריתו האחרונה, הלוחמת הכי חשובה מכל חסידיו,
וולדמורט צרח, ושרביטו כמו התפוצץ מרוב כוח. מקגונגל, שאקלבולט וסלגהורן הועפו
מרגליהם, וריחפו באולם כשקרסו ללא תנועה לרגלי הצופים, ופני הנחש היו מעוותים בזעם
כשהסתובב אל גברת וויזלי.
"פרוטגו !"
הצעקה כאילו נשמעה משום מקום, ולחש המגן התנפח בעוצמה בין וולדמורט
והמטרה שלו, אבל כמעט מיד, המקור נהיה ברור.
גלימת ההיעלמות נפלה אל הרצפה, וקוסם צעיר עמד שם, גבו זקוף וחזק
כששרביטו מכוון ישירות אל העיניים האדומות.
הארי פוטר. חי מאוד, מאוד.
"הארי!"
נוויל לא יכול היה לעצור את צעקת התדהמה שלו ממש כמו אלו שהיו סביבו, כולם קראו
זאת בבת אחת כשראו את המחזה הבלתי אפשרי. הם ראו
אותו, הם ידעו שהיה מת… אבל זאת בטח הייתה טעות. זאת בטח הייתה אשליה,
תכסיס, כי אי אפשר היה לטעות בשיער השחור והפרוע הזה, במשקפיים האלה, בעיניים האלה,
בצלקת הזאת.
לא, זה היה הארי על בטוח, ונוויל נשם נשימה עמוקה, לא בטוח על מה
שהיה צריך לעשות כששני הקוסמים התחילו להקיף אחד את השני באיטיות, חברו נראה הרבה
יותר מחושב, כמעט כמו חיית טרף. וולדמורט היה בן אנוש עכשיו, הוא ידע, אבל זה לא
הפך אותו לקוסם פחות חזק, כי הוא הצליח להעיף שני מורים והילאי כאילו היו תלמידי
שנה-ראשונה, ולא משנה מה אמרה איזושהי נבואה או עד כמה הארי היה אמיץ…
אצבעותיו התהדקו על ניצב החרב. נוויל היה מותש, ללא שרביט, אבל הרגיש
בטוח בנוגע לזה שיצליח לעשות משהו עם חרבו של גריפינדור ליורש של סלית'רין יותר
ממה שהיה בטוח אי פעם בקסם שלו. עיניו הסתכלו על רון, על ג'יני, על שיימוס, על
מקגונגל, על לונה, על הרמיוני, וכאחד, הם התחילו לצעוד קדימה, אבל קולו של הארי
נשמע מעל לדממה בלי שום סימן לחוסר הביטחון והעייפות שהיו שם מאז חזרתו בראש
החזיר.
"אני לא רוצה שאף אחד ינסה לעזור. זה
מוכרח להיות ככה. זה חייב להיות אני."
זה היה קולו של איש מבוגר, ויותר מכך, קולו של מנהיג, ונוויל היה המום כמו בפעם
הראשונה ששם לב לשינוי בעצמו.
וולדמורט רשף בצליל שהיה כמעט צחוק, אבל יותר כמו לחישת נחש. "פוטר
לא מתכוון לזה. זה הרי לא אופן הפעולה שלו, נכון?"
הוא החווה אל הלוחמים שהתחילו לזוז, "במי
אתה מתכוון להשתמש כמגן היום, פוטר?"
"באף אחד,"
זאת הייתה הכרזה פשוטה ועניינית, אבל היה הייתה כזאת משכנעת עד שנוויל התרחק.
"אין יותר הורקרוקסים. זה רק אני ואתה. איש מאתנו לא יוכל לחיות כל עוד
ימשיך השני להתקיים, ואחד מאתנו עומד לעזוב לתמיד."
לצדו, השתנק רון מבעד לשיניו, ונוויל השתמש בידו השנייה, ואחז בידו
של הנער באחיזה חזקה. הוא ניסה לנחם ולרסן, ורון לא ניער אותו כשוולדמורט חייך
באופן נורא, גופו דרוך ומתוח, ורידי צווארו בולטים וגורמים לו להיראות כמו נחש
שעומד להכיש. "אחד מאתנו? אתה חושב שאתה זה שישרוד,
אתה, הילד שנשאר בחיים במקרה, ובגלל שדמבלדור משך בחוטים?"
"מקרה, אתה קורא לזה, שאימא שלי מתה
כדי להציל אותי? מקרה, שהחלטתי להילחם בך שם בבית-הקברות? מקרה, שלא הגנתי על עצמי
הלילה ובכל זאת נשארתי בחיים, וחזרתי כדי להילחם בך שוב?"
המילים יצאו בלגלוג, כשהמשיכו להקיף אחד את השני, ויצרו מעגל מוות מושלם באמצע
האולם ההרוס כשטביעות רגליהם עלו אחת על השנייה מבעד לכתמי הדם על רצפת האבן.
"צירופי מקרים!" וולדמורט צרח את המילים בכזה
זעם פתאומי עד שנוויל עצם את עיניו, והיה בטוח שזאת המכה האחרונה, אבל היא לא
יצאה. הקוסם האפל נרגע רק כדי להמשיך בלעג. "מקרה
ומזל, וגם העובדה שהסתתרת כמו פחדן מאחורי החצאיות של גברים ונשים גדולים ממך,
והנחת לי להרוג אותם למענך!"
הארי לא מצמץ. "הלילה לא תהרוג יותר אף אחד. לא תוכל
יותר להרוג אף אחד מהם, אף פעם. אתה לא תופס? הייתי מוכן למות כדי למנוע ממך לפגוע
באנשים האלה -"
"אבל לא מתת!"
"- אבל התכוונתי למות, וזה מה שעשה את
ההבדל. עשיתי מה שאימא שלי עשתה. הם מוגנים מפניך. לא שמת לב שאף אחד מהלחשים
שהטלת עליהם לא החזיק מעמד? אתה לא יכול לענות אותם. אתה לא יכול לגעת בהם. אתה לא
לומד מהשגיאות שלך, רידל?"
וולדמורט מצמץ, מופתע מהשימוש בשם הקודם שלו כשכל הקהל השתנק מחוצפתו
של הארי. "אתה מעז -"
באופן מדהים, הארי חייך. "כן,
אני מעז. אני יודע דברים שאתה לא יודע, טום רידל. אני יודע הרבה דברים חשובים שאתה
לא יודע. רוצה לשמוע כמה מהם לפני שתעשה עוד טעות גדולה?"
"שוב תדבר איתי על אהבה?"
הפרצוף הלבן הנוראי התעוות בלעג. "הפתרון
האהוב על דמבלדור, האהבה, שלטענתו יכולה לגבור על המוות, אם כי האהבה לא מנעה ממנו
ליפול מראש המגדל ולהתפרק כמו פסל-שעווה ישן? האהבה, שלא מנעה ממני למעוך
כמו מקק את אמך הבוצדמית, פוטר- ונראה שהפעם אף אחד לא אוהב אותך מספיק כדי לרוץ
ולספוג את הקללה שלי במקומך. אז מה ימנע ממך למות כשאפגע בך הפעם?"
הוא הניע קצת את שרביטו הארוך, ומתחת לידו, הרגיש נוויל את רון נמתח,
וידע שבכל רגע אולי יצטרך למנוע בגופו מחברו הטוב של הארי לעשות בדיוק את מה
שוולדמורט אמר שאף אחד לא היה מוכן לעשות. הוא היה מוכן לכך בעצמו, הוא ידע שהוכיח
זאת כבר, אבל היה כאן משהו מעבר, והוא רק יכול היה להבין שהוא לא הבין כלום. אסור
היה להם להתערב עכשיו. לא כשהכול היה על הכף בצורה מסוכנת כל כך. ואם הארי טעה…
טוב, הם יצטרכו כל נאמנות וכל טיפת דם כדי לגמור את זה.
לרגע, נראה היה שהארי שקל את האתגר של וולדמורט כאילו זה היה משהו
חדש, ואז דיבר, קולו שקט אבל נשמע בקלות בכל אוזן. "רק
דבר אחד."
"אם לא האהבה תציל אותך הפעם, נראה
שאתה מאמין שיש לך קסם שאין לי, או שיש לך נשק חזק יותר משלי?"
"גם וגם."
לשנייה, נפער פיו חסר השפתיים של וולדמורט בתדהמה מרוב החוצפה
שבמילים, ואז לאט לאט, פיו התעקל, והגולגולת הלבנה והמבריקה נפלה על הברדס והתחילה
לצחוק. זה היה צליל נוראי. גבוה וצווחני כמו זה של בלטריקס, והיה בו אותו הטירוף,
אותה אהבת האכזריות, ונוויל רעד.
ההד של הצחוק נעלם, ווולדמורט חייך אל הקוסם הצעיר כמעט בשמחה.
"אתה חושב שאתה מכיר יותר קסמים ממני? ממני,
מהלורד וולדמורט, שביצע קסמים שדמבלדור עצמו אפילו לא חלם עליהם?"
"הו, הוא חלם עליהם, אבל הוא ידע יותר
ממך, ידע מספיק כדי לא לעשות את מה שאתה עשית."
"אתה מתכוון שהוא היה חלש!"
התגובה נשמעה. "חלש מכדי להעז, חלש מכדי לקחת את מה
שהיה יכול להיות שלו, מה שיהיה שלי!"
"לא, הוא היה חכם יותר ממך, קוסם יותר
טוב, אדם יותר טוב."
"אני הבאתי למותו של אלבוס דמבלדור!"
התרברב וולדמורט, אבל הארי הניד בראשו, וחיוך הופיע מתחת לעיניים הירוקות.
"כך אולי חשבת, אבל טעית."
דמבלדור? חי? הוא נשם בהפתעה ולא יכול היה
לעצור את זה, ופתאום, זכרונו זימן את תמונת המצבה בבית-קברות רחוק מאוד מהמקום בו
עמדו. סבתו לקחה אותו לשם, אמרה שזאת חובתם של כל הקוסמים לחלוק להם כבוד, אבל הוא
מעולם לא חשב בכלל על האמרה שהייתה חקוקה על קבריהם של לילי וג'יימס פוטר. האויב
האחרון שימוגר הוא המוות.
ליבו הלם, הוא לא יכול היה לנשום, ופתאום, תקווה כבדה מנשוא תפסה את
גרונו כי בפעם הראשונה, תשומת ליבו הוסחה מהמאבק. נוויל בהה בשורת הגופות שהעידו
בשקט על קורבנם, ועיניו נחו על ארני, שעדיין שכב על ברכיו בסוף השורה. פתאום, הוא
לא נראה היה רפוי, והמחשבה הייתה קרובה כל כך, מדהימה כל כך, עד שכמעט יכול היה
לראות את השרירים בגבו נמתחים, את הכתפיים החזקות נמתחות ושהוא יעמוד, עיני האגוז
שלו זוהרות וחיות ומוכן שוב להילחם.
אוי, אפשר לבטל את הכול? אפשר להחזיר
אותם: את ארני ואת פרוואטי ואת טרי ואת מייקל ואת קולין ואת לבנדר ואת…
צווחתו של וולדמורט הפכה את החלום שוב לבלתי אפשרי.
"דמבלדור מת! גופתו נרקבת בקבר השיש שבשטח הטירה הזאת, ראיתי אותה,
פוטר, והוא כבר לא ישוב!"
"כן, דמבלדור מת,"
השיב הארי בשלווה, ונוויל הרגיש פתאום שהוא עמד לבכות יותר ממה שבכה כל הלילה, כי
האפשרות הזאת נעלמה. אבל התחושה נמשכה רק לרגע לפני שהחזיר את תשומת ליבו אל שני
הקוסמים החיים-מאוד במרכז המעגל האדום. "אבל
לא אתה הבאת למותו. הוא בחר את אופן מותו, בחר אותו חודשים ארוכים לפני שמת, ותיאם
את כל הפרטים עם האיש שחשבת שהוא משרתך."
"איזה מין חלום ילדותי הוא זה?"
"סוורוס סנייפ לא היה שלך. סנייפ היה
של דמבלדור, של דמבלדור מהרגע שהתחלת לרדוף את אמי. ואתה לא שמת לב לכך בגלל הדבר
ההוא שאתה לא מבין. אף פעם לא ראית את סנייפ מטיל פטרונוס, נכון, רידל? הפטרונוס
של סנייפ היה איילה, בדיוק כמו הפטרונוס של אימא שלי, כי הוא אהב אותה כמעט כל
חייו, מאז שהיו ילדים. היית צריך לדעת את זה, הוא הרי ביקש ממך שתחוס על חייה, לא?"
"הוא חשק בה, זה הכול,"
לגלג וולדמורט, "אבל אחרי שהלכה, הוא הסכים שישנן נשים
אחרות, בעלות דם טהור יותר, ראויות לו יותר -"
"מובן שזה מה שהוא אמר לך, אבל הוא היה
המרגל של דמבלדור מהרגע שאיימת על חייה, ומאז ועד מותו הוא פעל נגדך! דמבלדור כבר
גסס כשסנייפ חיסל אותו!"
סנייפ?
בעל-ברית של דמבלדור? אבל איך דמבלדור יכול היה לסמוך, להסכים - זעם
קר התחיל להיווצר בחזה של נוויל. הכול היה יותר מסובך ממה שחשב, והוא לא היה בטוח
אם כעס יותר על דמבלדור ששיתף פעולה עם כזה אדם או על סנייפ שהשתמש באמון שנתנו לו
כדי לאיים ולפגוע.
"זה לא משנה!"
צרח וולדמורט, ואז צחק שוב. "זה לא משנה אם סנייפ היה שלי או של
דמבלדור, או אילו מכשולים קטנים הם ניסו להעמיד בדרכי! רמסתי אותם כפי שרמסתי את
אמך, פוטר, כביכול אהבת חייו של סנייפ!"
העיניים האדומות הצטמצמו, והוא רכן קצת, וחייך. "הא,
אבל הכול מתיישב, פוטר, ובדרכים שאתה לא תבין! דמבלדור ניסה למנוע ממני להשיג את
שרביט הבכור! הוא התכוון שסנייפ יהיה בעליו האמתי של השרביט! אבל אני הקדמתי אותך
בכמה צעדים, ילד קטן - הגעתי לשרביט לפני שאתה הצלחת להשיג אותו, והבנתי את האמת
לפניך. לפני שלוש שעות הרגתי את סוורוס סנייפ, ושרביט הבכור, מטה המוות, שרביט
הגורל, שייך לי כעת באמת ובתמים! תכניתו של דמבלדור השתבשה, הארי פוטר!"
שרביט… אבל שרביט הבכור היה אגדה! סיפור ילדים! עיניו הסתכלו בתדהמה
על השרביט שהיה באצבעותיו הארוכות והדקות של וולדמורט. האם זה היה נכון? אם כך, אז
לפי הסיפור, זה היה בלתי אפשרי לנצח אותו, הוא היה בלתי פגיע כאילו היו לו
הורקרוקסים, ויכולתו לעצור שלושה קוסמים חזקים הייתה ברורה, למרות שהוא לא הבין
איך הארי הצליח לשרוד. נוויל הניד בראשו, ותהה האם זה היה הגיוני למישהו אחר, אבל
אפילו רון היה נראה מבולבל, והוא התחיל לחשוב שאולי שיימוס צדק כל הזמן. הארי יצא
מדעתו.
"כן, היא השתבשה."
משך הארי בכתפיו. "אתה צודק, אבל לפני שתנסה להרוג אותי,
אני מציע שתחשוב על מה שעשית… תחשוב, וכדאי לך לחוש קצת חרטה, רידל…"
ההצעה הפתיעה את וולדמורט לחלוטין, והוא התרחק קצת, גבתו מורמת.
"מה זה?"
"זה הסיכוי האחרון שלך, זה כל מה שנשאר
לך… ראיתי מה יעלה בגורלך אחרת… נסה להיות בן אדם… נסה… נסה קצת חרטה…"
"אתה מעז -"
לחש וולדמורט.
"כן, אני מעז."
אמר הארי בפשטות. "כי שיבוש התכנית האחרונה של דמבלדור
לא התנקם בי כלל וכלל. להפך, הוא התנקם בך, רידל. השרביט הזה לא עובד בשבילך כי לא
רצחת את האדם הנכון. סוורוס סנייפ מעולם לא היה בעליו של שרביט הבכור. הוא מעולם
לא הביס את דמבלדור."
"הוא הרג -"
"לא הקשבת לי? סנייפ
מעולם לא הביס את דמבלדור! מותו של דמבלדור היה מתוכנן ומוסכם על שניהם!
דמבלדור התכוון למות בלתי מובס, אדונו האחרון של השרביט! אילו הכול היה מתקדם
כמתוכנן, כוחו של השרביט היה חדל עם מותו, כי איש מעולם לא זכה לקחת אותו מידיו!"
"אבל אם ככה, פוטר, הרי שדמבלדור פחות
או יותר הגיש את השרביט לידי!" הקול הגבוה נשמע בסיפוק.
"גנבתי את השרביט מקברו של אדונו האחרון! לקחתי אותו בניגוד לדעתו של
אדונו האחרון! כוחו שייך לי!"
"אתה עדיין לא קולט, רידל?"
מילותיו של הארי כמעט היו צחוק. "רק
להחזיק בשרביט זה לא מספיק. לשמור אותו, להשתמש בו, כל זה לא הופך אותו לשלך באמת.
לא הקשבת לאוליבנדר? השרביט בוחר את הקוסם…"
הקוסם הצעיר עצר, נתן למילים לשקוע, ונוויל ראה את העיניים הירוקות
מסתכלות על הקהל לרגע, אבל לא עליו, לא על רון או על ג'יני או על הרמיוני כמו
שציפה. במקום זאת, הן נחו על דמות שנוויל ממש לא שם לב אליה, איש צעיר עם שיער בלונדיני
לבן, פרצוף מחודד שהיה מלא בפיח, עם שפה מדממת, שהיה בפינת האולם עם הוריו כאילו
ניסה להיעלם אל האבנים.
לפני שנוויל בכלל יכול היה לחשוב למה הארי חיפש את יריבו הוותיק מבית
הספר בכזה רגע, עיניו של הארי שוב הסתכלו על וולדמורט, והוא המשיך בקלות. "שרביט
הבכור בחר לעצמו אדון חדש לפני מותו של דמבלדור, מישהו שמעולם אפילו לא הניח עליו
את היד. האדון החדש הוציא את השרביט מידו של דמבלדור בניגוד לרצונו, אפילו בלי
להבין מה בדיוק הוא עושה, ובלי להעלות בדעתו שהשרביט המסוכן ביותר בעולם העביר כעת
את נאמנותו אליו. האדון האמתי של שרביט הבכור היה דראקו מאלפוי."
וולדמורט התנשם בכבדות עכשיו, החזה שלו התרומם וירד במהירות מתחת
לגלימה השחורה, ולרגע, הבעת פנים נדהמת והרוסה הופיעה על פניו הנחשיים, אבל היא
נמחקה במהירות עד שכמעט ולא הייתה שם, והוא חייך שוב בביטחון אכזרי. "אבל
מה זה משנה? אפילו אם אתה צודק, פוטר, זה לא משנה בכלל לי ולך. שרביט עוף החול כבר
לא בידך, אנחנו נלחמים כעת בכוח היכולות שלנו בלבד… ואחרי שאהרוג אותך, אוכל לטפל
בדראקו מאלפוי…"
"אבל איחרת את המועד. פספסת את
ההזדמנות שלך. אני הגעתי לשם קודם. אני גברתי על דראקו כבר לפני שבועות. לקחתי
ממנו את השרביט הזה." הוא נופף בשרביט שהיה בידו,
ונוויל ראה את פרצופו של מאלפוי מלבין עוד יותר מאחורי הפיח, פיו נפתח בגניחה קטנה
ושקטה כשעיניו האפורות נעצמו. הוא כמעט, כמעט הרגיש צער עבורו. ואז הוא חשב על
החיוך האכזרי כשהעגיל נפל אל ידו, על המבט של הכוח האכזרי כשהשרביט שהארי החזיק
עכשיו עמד ללחוץ על האות האפל. כמעט.
"הכול קם ונופל על שאלה אחת,"
קולו של הארי היה לחישה, אבל הוא היה חזק כמו צרחותיו של וולדמורט. בפעם הראשונה,
הוא הראה את המתח מהעימות. כתפיו היו כפופות, והוא התחיל להאט את ההקפה, ונוויל
ראה את הדופק על צווארו של חברו, כשאצבעותיו התהדקו על ידית שרביטו של מאלפוי.
"האם השרביט שבידך יודע שאדונו הקודם פורק מנשקו? כי אם כן… הרי שאני
הוא בעליו האמתי של שרביט הבכור."
הגילוי האחרון, המשפט האחרון היה יותר מדי. וולדמורט תקף.
האולם הגדול הבזיק מרוב אור. כאילו שחיכתה לרגע הזה ממש, השמש שזרחה
נגלתה בפינות התקרה המכושפת, מעל לאדני החלונות המנופצים, וזוהר אדום ועז פגע בשני
הפרצופים. שני הקוסמים פעלו באותו הרגע, ושניהם צעקו בדיוק באותו הרגע, להבות זהב
התפוצצו כשהקסמים התנגשו בפיצוץ כזה גדול עד שהעלה אבק מהאבנים הסדוקות והחלשות.
"אבדה קדברה !"
"אקספליארמוס !"
השרביט נקרע מידו של וולדמורט. לאט לאט, שחור על רקע הזריחה, הוא
הסתובב, הסתחרר באוויר, והארי קפץ, ותפס אותו באגרופו באותה המיומנות המושחזת
שהפכה אותו לכוכב נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור מאז השנה הראשונה. הוא תפס אותו,
לחייו אדומות ופיו פעור בציפייה עצורת נשימה, תקווה, אימה, ועיניו של נוויל עקבו
אחרי עיניו של חברו, בקושי מעזות…
וולדמורט שכב ללא תנועה על האבנים, זרועותיו ורגליו פשוטות לצדדים,
הבעת פניו רפה וריקה, עיניו כבר לא אדומות יותר אלא לבנות ועיוורות. ידיו החיוורות
היו פתוחות וריקות, גלימותיו היו תלויות מסביבו כבגד שחור רגיל, והוא היה סתם עוד
גופה; לא מאיים, לא מפחיד אפילו יותר מגופות הילדים ששכבו מסביבו, והזכירו להם
בשקט שבסוף, האהבה הייתה חזקה יותר מהשנאה.
הכול נגמר. טום רידל מת.
(1) אני לא יודע למה הכותב התכוון כאן, כי שלוש פעמים בסדרה (בספר השביעי) השתמשו בפולימיצי כדי להתחזות למוגלגים.
(2) כל זאת ועוד ב"סלואה", החלק השני של הטרילוגיה.
(3) הידעתם שמשפחת לונגבוטום היא משפחה מהטהורות דם הוותיקות ביותר? יש רשימה של "עשרים ושמונה הקדושות", רשימה של משפחות קוסמים שפורסמה ביקום של הארי פוטר (בשנות השלושים, כמובן, כמו כל הכתבים הגזעניים), וטענה שיש עשרים ושמונה משפחות קוסמים שהן טהורות לגמרי.
(4) חשוב לדעת, הקרב פרץ, לפי הספר, קצת לפני שנוויל ערף לנגיני את הראש.
(5) ת'סטראלים/פגעסוסים- סוסים שלדיים ומכונפים, מסיעים את הכרכרות בהוגוורטס. רק מי שראה מוות יכול לראות אותם.
(6) בקביק ההיפוגריף- חצי נשר חצי סוס, שייך להאגריד וגם לסיריוס בלק.
(7) "הוא ראה את רון ואת נוויל מפילים את פנריר גרייבק..." ~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 683
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה