לא היה לי שום מושג כמה זמן זה ימשך, אז באמצע
פברואר של אותה שנה הבאתי את הוריי לצפות בי מתאבק במדיסון סקוור גארדן. אמי לא
ראתה קרב היאבקות מאז שהיא וסטו נפגשו כשעבד בניו יורק בשנות ה-40. היא צפתה בכמה
הילים מכסחים את סטו וברחה מהבניין בדמעות. עכשיו, כל כך הרבה שנים אחר כך, היא
וסטו ישבו וצפו בי ובחתנם, ההילים, נלחמים מול הקילר ביז, בי.בריאן בלייר וג'ים
בראנזל הקופץ. הביז היו בייביפייסים מהירים וקלים שלבשו מכנסונים מפוספסים בצהוב
ובשחור. הייתה להם פסיכולוגיה מעולה והם היו וורקרים מצויינים. אבי עדיין לא אהב
את הרעיון שאני היל. לא אשכח לעולם את המבט ההמום על פניו של סטו כשדרכתי על ג'ים
בראנזל המיילל על הרצפה מחוץ לזירה. בנינו את ההיט שלנו כמו זאבים שתוקפים אדם
פצוע, ובנקודה אחת עשינו מהלך שקראנו לו ה"סנדוויץ'". זרקתי את הסדן אל
בראנזל, כשהוא תיקל אותו עם הכתף אל הפינה. כעבור כמה רגעים, עשינו שוב את המהלך,
אבל הפעם ג'ים זרק אותי. בראנזל זז, ופגעתי בטורנבאקל כל כך חזק עד שכמעט שברתי את
עצם הבריח. בראנזל החליק מתחת לרגליו של הסדן והכניס את בלייר המחומם. הגארדן
התפוצץ כשהביז עשו קאמבק מדהים, כשאני בקושי מחזיק מעמד כשהפעמון צילצל שוב ושוב
מעל קולות הקהל השואג. זה היה תיקו. כשעברתי את אמי ואבי בקהל בדרכי אל חדר
ההלבשה, עיניה של אמי היו גדולות כמו החיוך על פניו של סטו. לא נראה כאילו כבר היה
אכפת לו שאני היל. וינס בירך אותנו מעבר למסך ב"קרב נהדר, חבר'ה!".
וואו, הוא סופסוף שם לב אלינו. הוא אשכרה דיבר איתנו.
ג'ים ואני היינו צריכים לחכות כל הלילה, כיוון
שנתנו לבאנדי טרמפ לגארדן והוא היה בקרב האחרון. בחדר ההלבשה, ג'ורג' סקוט משך
אותי הצידה כדי להגיד לי שאעבוד עם ריקי "הדרקון" סטימבוט ברסלמניה 2. כל
מי שנכנס לזירה עם ריקי סטימבוט יגיד לכם שהוא היה אחד מהוורקרים הטובים ביותר בכל
הזמנים. זאת הייתה ההזדמנות שחיכיתי לה!
הייתי במצב רוח מעולה בסוף הלילה. כשנכנסנו למעלית מאחורי הקלעים, איתגרתי
את ג'ים ואת באנדי לקרב סומו סופי בהחלט בחדר ההלבשה. באנדי פסל את הרעיון, וצחק
"אני לא מבזבז את הזמן שלי עם גמדים". יצאנו צוחקים מהמעלית, ובלי לחשוב
יצאתי ישירות החוצה. בדרך כלל עזבתי במהלך המופע, כשהרחובות היו ריקים, אבל עכשיו
המופע נגמר. הלכתי אל תוך המון זועם של מאה מעריצים. באנדי וג'ים ניסו למשוך אותי בחזרה
פנימה, אבל לבאנדי היה המון היט בגלל ששבר להוגאן את הצלעות ב-SNME. ברגע שהמעריצים ראו אותו,
המעריצים סטרו, בעטו וירקו עליו ועל ג'ים, כשנערות מתבגרות נמרחו עליי והשאירו
סימני ליפסטיק על החולצה שלי ועל פניי. כשסוף סוף הגענו אל המכונית, באנדי וג'ים
נזפו בי על זה שכמעט הרגתי אותנו! הם צדקו. הייתי חדש בלהיות היל באמריקה. אז
נסענו במגרש החניה, ואותו המון זועם ניסה לתקוף את המכונית שלנו כמו בבונים. נעלנו
את הדלתות בדיוק בזמן! הם תקפו את החלונות ונידנדו את המכונית, פניהם לחוצים אל
החלונות. באנדי, נמחץ במושב האחורי, נתן מבט זועף: זה היה הדבר היחיד שהיה לנו כדי
להפחיד אותם! בקושי ראיתי משהו, אז נסעתי קרוב למדרכה. המעריצים רדפו אחרינו,
והרביצו למכונית עד שברחתי במבוך רחובות צדדיים של מנהטן. שיחררנו אנחה משותפת
וצחקנו, ואז ג'ים אמר לי לא לעשות זאת שוב. אבל איבדתי את הדרך, ומהר מאוד, נסענו
בחזרה ליד הגארדן! "הארט! יא זין טיפש!" באנדי צרח בחוסר אמונה. ניסינו
להתכופף כדי שההמון לא ישים לב אלינו, אבל זה היה בלתי אפשרי עבור המעריצים לא
להבחין בראשו הענק של באנדי שזהר כמו נורה גדולה. "אלו הם!" צעקו ההמון,
והתחילו לרדוף אחרינו בידיים מורמות ועיניים כועסות! אז שוב עברנו את כל העניין
וצחקנו אחר כך. אה, החיים של ההיל!
ב-19 הימים הבאים, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הקרב
מול סטימבוט ברסלמניה 2. ריקי היה היריב המושלם עבורי, עם הדרך שבה הוא מכר,
התעוות בכאב, וגרם לקהל לבכות ביחד איתו. ואני הייתי ההיל חם המזג המושלם עבורו,
שהיה צריך שילמדו אותו לקח לטובתו. ציפיתי לקרב שלנו בבוסטון, בו נרגיש אחד את
השני לקראת המופע הגדול. ברגע שנכנסתי לחדר ההלבשה בבוסטון גארדן ב-8 במרץ, ידעתי
שמשהו קרה מהמבט על פניו של צ'יף. הוא משך אותי אל המסדרון ואמר לי שהקרב שלי
במניה נגנז. הורדתי אל הבאטל רויאל של 22 האנשים במקום. זעפתי כשהתלבשתי, ולא הצלחתי
לשכוח מהאכזבה. ריקי שם לב כמה קשה לקחתי את זה. מכיוון שלא עמדנו לעבוד ביחד
במניה, הקרב שלנו בבוסטון כבר לא היה מיוחד יותר. ועדיין, ריקי נתן לי סיום נדיב:
"בוא נצא ונראה להם מה הם יפסידו ברסלמניה!" ריקי אמר. הוא צדק. יצאתי
ונתתי את מה שהיה אחד מהקרבות החשובים בקריירה שלי. כשנכנסתי אל הזירה מאחורי
ג'ימי, הסתכלתי בזעם קר על הקהל, כאילו לא הייתה לי כוונה להפסיד. הדרקון יצא
ונראה טוב ובכושר כמו ברוס לי, כשלבש טייטס שחור וחיוך בטוח. הקהל קם ממקומו כדי
לברך אותו.
מהרגע שתקפתי אותו מאחור, הבנו אחד את השני, ונתנו
קרב מלא בתשוקה. במהלכו הדרקון הראה לי את ההיאבקות כאומנות- העבודה הטובה,
הנדירה, שנבניתה בהדרגה- עד שתפס אותי עבור ה-1... 2... 3. כשהדרקון נעמד עייף אבל
מנצח, שכבתי על המזרן והכיתי בו באגרופיי. הרגשתי בליבי שזה היה אמיתי- שאיכשהו
ההפסד עלה לי בסיכוי להילחם ברסלמניה. הקרב שודר בשידור חי ברשת NESN (הערת המתרגם: הנה). זאת הייתה הפעם הראשונה שבה
גורילה מונסון התייחס אליי כמצטיין בביצוע. בהקלטות בפוקיפסי ב-11 במרץ, נפגשתי עם
ג'ייק "הנחש" רוברטס. היה לו חיוך גדול, ולא היה פלא, בהתחשב בצורה שבה
ג'ורג' הוקסם ממנו ומהפיתון באורך 6 מטר שלו. וורקר טוב ואחד הדברנים הטובים ביותר
בביזנס, ג'ייק היה בדיוק מה שוינס חיפש. הצעתי לג'ורג' את הרעיון שזה אולי יהיה
סוף טוב לבאטל רויאל שאנדרה ירים אותי מעל ראשו ויזרוק אותי מעל החבל אל הסדן על
הרצפה. בסוף הלילה ג'ורג' אמר לי שאנדרה אהב את הסיום שלי עבור הבאטל רויאל, אז זה
מה שנעשה במניה. זה בחיים לא יהיה כמו קרב מול סטימבוט, אבל לפחות זה היה משהו.
הרסלמניה הראשונה הייתה כזאת הצלחה גדולה עד שהשאלה הייתה איך להפוך את רסלמניה 2,
ב-7 באפריל 1986, אפילו יותר גדולה. וינס העלה רעיון לערוך שלושה אירועים ביחד,
באזורי זמן שונים, ולשדר אותם בלוויין ליותר מ-200 אולמות טלוויזיה במעגל סגור
בארה"ב ובקנדה: קרקס שלוש זירות עבור התקשורת. אלו היו הימים הראשונים עבור
טלוויזיה בכבלים ובלוויין, אז שום דבר כזה עוד לא נעשה. אנשים בכל אזור מקומי
יוכלו לצפות במה שקורה בשני המקומות האחרים על מסכים גדולים שיותקנו במיוחד.
הוגאן ובאנדי יהיו המיין איבנט בלוס אנג'לס ספורטס
ארינה, בכלוב ברזל. בימי התהילה של ההאלקאמניה, היה נפוץ לראות מתאבקים לוחצים
להוגאן את היד, ומודים לו שהוא שם להם אוכל על השולחן. הייתי אחד מהם. להאלק היה
כוכב בדלת חדר ההלבשה הפרטי שלו, לימוזינה מהארגון ומטוס סילון, ואף אחד לא חשב
שזה לא הגיע לו. בלונג איילנד, ניו יורק, המיין איבנט יהיה קרב איגרוף בין רודי
פייפר ומיסטר טי. ביום הגדול, הייתי בחדר ההלבשה בשיקאגו כשאנדרה הסביר לי איך רצה
להגיע לסיום. הוא לבש מכנסיים צהובים בהירים כשרכן לקשור את מגפיו העבות. שיניו
נראו כמו שורות תירס בפה פירנאה ענקית. הרצתי את הרעיון שלו בראש לפני שהצעתי
בתמימות שאם ג'ים ואני נילחם מולו ביחד, נוכל לעשות סנדוויץ' ויוכל לתת לי ביג בוט
משם. אנדרה חשב על כך כשאצבעותיו הענקיות קשרו את השרוכים. חדר ההלבשה נהיה שקט
פתאום. ראיתי מבט קפוא על פניו של טום, ותהיתי מה אמרתי לא בסדר. אז אנדרה חייך
ואמר לי "כן, בוס, זה נשמע עוד יותר טוב". כמה דקות אחר כך, טום אמר לי
שאף פעם אף אחד לא הציע שינויים, אפילו קלים, לאנדרה. אבל אני הבנתי טוב. אנדרה היה
וורקר נהדר והעריך את זה שהצעתי שיפרה את הסיום. כשכולם חוץ משמונה אנשים הודחו
מהבאטל רויאל, ג'ים ואני תקפנו את ויליאם "המקרר" פארי מהדובים של
שיקאגו. ביחד זרקנו אותו ברחבי הזירה, אבל הוא התגלגל אל רגליו ורץ אלינו כמו כדור
באולינג, כשפגע בשנינו בסטרייק ענק וקיבל פופ ענק. בסוף אלו היו רק אני, הסדן
ואנדרה, ומצאתי את עצמי רץ אל מגפו של אנדרה. לא עבר הרבה זמן עד שהענק הרים אותי
מעל ראשו. הוא זרק אותי אל מחוץ לזירה ונזרקתי 4 מטר אל הרצפה, כשנחתתי בזרועותיו
של הסדן. זאת הייתה דרך ארוכה לשם! (הערת המתרגם: הנה הקרב!) כשהוגאן ניצח את באנדי בקרב הכלוב בלוס אנג'לס,
ישבתי בבר של שיקאגו עם ג'ולי, אלי וג'ים. רוב המתאבקים כבר לא שמרו עוד על
קייפייב, אבל ההארט פאונדיישן והבולדוגס כן. היינו אולד סקולים. אז מעבר לחדר, טום
ודייבי חגגו את זכייתם בתארי העולם לזוגות. עברנו דרך ארוכה מאז הנסיעות בואן של
סטו. הרמתי את הבירה שלי. טום הכיר בכך בהנהון מעבר לבר שרק אני ראיתי. בהצלחה,
אחי. שתהיה לך ריצה טובה. הייתי גאה בכולנו.
אחרי רסלמניה 2, מצאתי את עצמי מזמזם את "עוברים
למעלה" מהסיטקום "משפחת ג'פרסון". ג'ים הרחיק את משפחתו מסטו כמה
שיכל, וקנה בית מפלצתי בטמפה, פלורידה. טום, מישל והתינוק עברו אליי עד שטום יכל
למצוא בית בכפר. אפילו דייבי רכש שטח בפאתי קלגרי. כולנו קנינו חלום באשראי. עם
עשרת ימי החופש שלי, עשיתי את המיטב כדי לבלות זמן עם ילדיי, כשסיירתי בבית הגדול
והחדש שלי, שחיתי בבריכה הפנימית- למרות שעדיין לא שחיתי טוב- והרפיתי את שריריי
הכואבים בג'קוזי. הסתכלתי בקו העיר ודימיינתי את הילדים הולכים לבית הספר. הוקל לי
שהרחקתי את משפחתי מרמזי. כל מה שהייתי צריך לעשות היה לעבוד קשה ומספיק זמן כדי
לשלם על החלום הזה- ולבוא הביתה בסוף בריא ושלם. גם ביקרתי המון את אמא ואבא. סטמפיד
רסלינג, כמו ספינה טובעת, הפליגה בים מסוכן כשברוס הוא הקפטן. החזקתי את אמי, ראשה
על החזה שלי כשבכתה. "אנחנו מפסידים הכל, מותק". היא קינחה את אפה
בממחטה וישבתי איתה ועם סטו במטבח כשסיפרתי להם סיפורים מהמסעות שלי. סטו נאנח,
והוקל לו לראות את אמי מחייכת לשם שינוי. אחר צהריים אחד, אואן הלך אל המטבח של
סטו ונראה טוב, כאילו היה קצת במכון. הוא שאל אותי אם עדיין חשבתי שהוא צריך
להיכנס לביזנס, ואמרתי לו "שמעתי שבכמה מופעים שהיית בהם, היית טוב מאוד. ככל
שתיכנס לביזנס יותר מהר, אוכל להביא אותך מהר יותר לניו יורק (ל-WWF), ותוכל
להרוויח הרבה כסף לפני שזה יגמר". בתוך כמה שבועות, אואן התאבק עבור סטו
במשרה מלאה.
בדרכים, ג'ים ואני היינו יכולים להיות כבולים אחד
לשני כמו אסירים. היינו אחד עם השני יותר ממה שבילינו עם רעיותנו, ולא התווכחנו.
צוותים אחרים לא היו ברי מזל, ובדרך כלל גמרו עם טינות ומריבות. אבל אנחנו טפחנו
אחד לשני על הגב לפני כל קרב. לפעמים, לפני שעברנו דרך הוילון, החזקתי לג'ים את
היד. לפעמים התחלתי לדלג. הוא הצטרף אליי והתפוצצנו מצחוק. אז יצאנו מהוילון רציניים,
הילים כמו תמיד. הוא העדיף להשאיר לי את הטיפול בפרטי הקרבות. השתמשתי עליו בפסיכולוגיה הפוכה, וזה עבד כל
הזמן. אם אמרתי לג'ים שלא יכל לעשות משהו בזירה, הוא עשה זאת רק כדי להראות שיכל.
כמו חברים לקרב, ג'ים ואני שמרנו על התקוות שלנו בחיים. התשלום שלי עבור רסלמניה 2
היה מאכזב: 2,000 דולר, אותו סכום שקיבלתי עבור הקרב שלי מול ריקי
"הדרקון" סטימבוט בבוסטון. זה היה נדיב עבור האוס שואו, אבל לא עבור
המופע הגדול ביותר בשנה. כששמעתי שאחרים באותו באטל רויאל קיבלו פי ארבעה וחמישה
ממני, ושהבולדוגס קיבלו 20,000 דולר כל אחד עבור קרב תארי הזוגות שלהם, כתבתי מכתב
ונתתי אותו לג'ורג' ביחד עם הצ'ק שלי. במכתב היה כתוב: "אני מצטער, אבל אני
מרגיש מרומה ומעדיף בכלל לא לקבל את הצ'ק. זה לא משקף את תחושותיו או דעתו של
שותפי, או את תחושותיי כלפיך וכלפי הארגון. אני אסיר תודה שאני כאן, ואמשיך לתת לך
מאה אחוז מיכולתי". ג'ורג' הושיט לי את הצ'ק בחזרה ואמר לי שיבדוק מה יכל
לעשות. בסוף קיבלתי כפול וכך גם ג'ים, אבל בדיעבד הבנתי שהטובה האמיתית שג'ורג'
עשה הייתה לא להראות את הפתק לוינס. הוא היה מפטר אותי על בטוח.
בסופו של דבר, זה שפוטר היה דווקא ג'ורג', ב-20
ביוני של אותה שנה. השמועה בחדר ההלבשה הייתה שהוגאן ופייפר היו נגדו. הם לא אהבו
את הבוקינג שלו, אולי בגלל שתמיד נתן פוש לחבר'ה שלו מקרוליינה, ואמרו לוינס
"או שהוא הולך או שאנחנו הולכים". במהירות הבזק ג'ורג' פוטר. תמיד אהיה
אסיר תודה עבור הסדק שפתח עבורי בדלת. אחרי רוזמארי, נשבעתי לשנות את דרכיי, אבל
לא לקח לי הרבה זמן להבין שג'ולי לא באמת סלחה לי. ועדיין לא יכולתי להיות לבד.
התקרבתי יותר למשפחת המתאבקים, אבל לרוע מזלי יותר מדי מהם היו מאוהבים בקוקאין
ורציתי להתרחק מזה. הייתה הרבה אמת באמרה לפיה ילדות רעות הן חברה טובה. אז שיחקתי
משחק עם עצמי. אחרי המופעים, נכנסתי לבר וניסיתי להישאר בפרופיל נמוך. ישבתי בכיסא
וסרקתי את החדר בחיפוש אחרי שתי בנות שארצה להיות בזרועותיהן כל הלילה. אנעל על
היפה ביותר, ואיתגרתי את עצמי כדי לראות אם אוכל לזכות בה בכמה השעות הקצרות
שהייתי בעיר. אם פישלתי, זה לא שינה לי ממש. התיישבתי, ידידותי וחמקמק בו זמנית,
ולעיתים קרובות הפתעתי את עצמי כשהתעוררתי עם בחורה יפה מכורבלת לידי במיטה. לא
אשכח לעולם את המולאטית המתולתלת כחולת העיניים. או את הדוגמנית שיכלה לנגן מוזיקה
קלאסית בפסנתר. או את הרקדנית הצרפתייה היפהפייה שפיזזה בחדר שלי כמו חתולה. קשה
לי לשנוא את הזיכרון שבו היא מילמלה מילים באוזן שלי שלא הבנתי אף אחת מהן. הייתי
גאה ואשם בו זמנית: בדיכוטומיה הזאת האשמה לא פגעה לי בגאווה. אני מניח שכמה ישפטו
אותי בחומרה. אם הם רק יכלו ללכת קצת בנעליי, הם יופתעו לגלות שהם אפילו לא יכולים
לשרוך אותן. בסוף היום, רדיפתי אחר נשים מנעה ממני להיכנס לצרות. יכול להיות שהיא
אף הצילה את חיי, בהתחשב בכמה שמתאבקים מתו מהתמכרויות לסמים ולאלכוהול.
בתחילת ספטמבר, צ'יף אמר לי שחסר להם מתאבק אחד להופעות
בחוף המערבי ושאל אם הכרתי מישהו שיוכל לעבוד בהתראה קצרה. הצעתי את אואן, שהתחיל
לקבל ביקורות טובות כסנסציה המעופפת החדשה עבור סטמפיד רסלינג והוכרז כטירון השנה
בידי מגזיני ההיאבקות והמארקים שכתבו אותם. צ'יף נתן לי אור ירוק. אואן היה המום
מכך שהבאתי לו את הסיכוי לעבוד ב-WWF ואולי להרשים אותם מספיק כדי לעבוד במשרה מלאה. אבל העתיד לא נראה
טוב עבורי ועבור ג'ים. הייתה שמועה בחדר ההלבשה שהבולדוגז עומדים לאבד את החגורות,
והיינו בספק שהפאונדיישן יקבל אותן. זאת למרות העובדה שהיו לנו הקרבות הכי טובים
מול כל הצוותים, כולל האחים רוז'ו, שאחד מהם היה ג'ימי רוז'ו שאיתו התחלתי לפני כל
כך הרבה זמן, ועכשיו נקרא ז'אק. להארט פאונדיישן עדיין לא ניתנה תמונה אחת במגזין
החודשי של ה-WWF או פיוד, ולא זכינו באף קרב בהאוס שואוס. ג'ים התייחס אלינו כאל
"סופרסטארים מדומים", ביטוי שחשבתי שמתאר היטב את מצבנו. היינו
בטלוויזיה מספיק כדי שיזהו אותנו בכל מקום אליו הלכנו, אבל לא הרווחנו את הכסף
שרוב כוכבי הטלוויזיה עשו. קנינו בתים גדולים שבקושי נהנינו מהם והם היו בבעלות
הבנק. נמאס לי מכל העסק, אבל הימרתי על יותר מדי עכשיו. הדרך היחידה שידעתי שתקיים
את משפחתי הייתה זאת שהרחיקה אותי מהם. חשתי שאואן היה לחוץ כשהציג את עצמו בפני
המתאבקים בדנבר. הוא עבר מהר מאוד דרך ארוכה מלעשות היפוכים על החבלים בחצר של
סטו. הוא לבש טייטס בצבע טורקיז עם מגפי כסף. הוא נראה עבה ושרירי, ושיערו
הבלונדיני הארוך גלש על פניו כששרך את מגפיו. הוא עבד תחת השם "אואן
ג'יימס" והצתוות יחד עם SD ג'ונס מולי ומול ג'ים. אואן היה מתאבק מעופף, מה שאמר שבשביל
שיהיה לו קרב טוב, הייתי חייב לתפוס אותו תמיד, ולהיות הרשת שלו. לא ראיתי אותו
עובד מעולם, אבל הייתי נחוש לא להכשיל אותו.
הוא הסביר לי איך להיות שם עבור כל הספוטים, שהיו
מסובכים ומסוכנים, אבל לא הייתה לי בעיה איתם ונכנסנו לזירה. הקהל במקניקולס
ספורטס ארינה עודד חזק מפעמון הפתיחה כשאואן התחיל לתת מהלכים טובים. ברגע שנעלנו
ידיים תמכתי בו כשרץ על אמצע החבלים כמו מדרגות, ועמד על הראשי. משם הוא קפץ, נחת
עם התחת שלו על החבל הראשי וקפץ בסלטה לאחור, כשהוא נוחת על רגליו. הוא נתן לי
היפטוס ברחבי הזירה, ובתוך שניות העיף את הגג מהבניין כשזרקתי אותו אל הפינה והוא
קפץ בקלילות אל הטורנבאקל הראשי ועשה היפוך. תפסתי אותו בשלמות, וגילגלתי אותו
בניר-פול. בסוף, ג'ים ואני עצרנו אותו ועבדנו עליו כמו ביריונים, כשבנינו היט טוב
עד שפגע בנו עם דרופקיק כפול. אחרי שג'ים קם על רגליו, אואן השתחל בין רגליו של
ג'ים והכניס את SD, שעשה קאמבק בסגנון ניו יורקרי לפני שהכניס שוב את אואן. אז שוב עצרנו
את אואן ושמעתי אכזבה בקהל, שהיה ממש מאחוריו ותהה מי היה הבלונדיני המדהים הזה.
ג'ים החזיק אותו בחיבוק דוב כשרצתי עליו עם הקלוזליין עבור ה1... 2... 3.
"תודה, ברט," לחש אואן כשהתגלגלתי הרחק ממנו. הוא חייך. בלי שום פגם. זה
היה הקרב הראשון שלנו ביחד. הוא היה טוב יותר מרוב הבייביפייסים שעבדו בטופ של ה-WWF. אמרתי לו שאתן לו קרב
ניסיון כשוינס יראה אותו. אבל צ'יף לא רצה להוציא את אואן יותר מדי אובר, אפילו
שכל החבר'ה מתו עליו.
צ'יף היה במצב רוח רע מאז שפאט פאטרסון נבחר להחליף
את ג'ורג' סקוט כבוקר החדש. רודי אמר לי שעליי להתעסק ישירות עם וינס. חשבתי שכדאי
לי: הייתי צריך לשוחח על העתיד של אואן ושלי, וגם שמעתי ממשפחתי שהוא החליט שה-WWF יחזרו לקלגרי. למחרת היום
בהקלטות הטלוויזיה דפקתי על הדלת של וינס, והוא הזמין אותי פנימה. שאלתי אם הוא
אהב את הקרבות שלי, והוא אמר שכן, אז שאלתי מה עליי לעשות כדי לקבל עוד פוש. הוא
אמר שהוא החליט למי לתת פוש, ושאני צריך עוד לעבוד על הריאיונות שלי. הצעתי שאולי
יאפשר לי ולג'ים לתת יותר ריאיונות, ואולי מקום ב-SNME. הוא אמר שיחשוב על כך.
העליתי את זה שה-WWF חוזרים לקלגרי, והוא מיד אמר שלעולם לא יריץ מופעים בקלגרי, או
בכל הערים של סטו, בלי לתת לסטו את האחוזים המובטחים לו. שאלתי אותו אם יש מצב
שיזיז את המופע הבא של ה-WWF בקלגרי קדימה בשבוע, בגלל שסטמפיד רסלינג עשו בלו אוף- סיום
לסטוריליין ארוך- בדיוק כשהמופע שלו עמד להגיע. הוא אמר שהוא לא מעורב בקביעת לוח
הזמנים ושהתאריכים נקבעים חודשים מראש. מופע של ה-WWF של וינס יהרוג את מופע
הסטמפיד המדשדש של סטו, ושנינו ידענו את זה. אחרי היעדרות של כמעט שנתיים, ה-WWF, עם הוגאן, הבולדוגס ואפילו
ההארט פאונדיישן ימלאו את קלגרי על בטוח בכל לילה בשבוע. כשעמדתי לעזוב, הזכרתי
לוינס את אואן, ואמרתי לו שהוא היה ממש טוב, יותר טוב ממני. וינס אמר שאואן קטן
מדי, שיכול היה להיות רק בייביפייס ושאין לו מקום לעוד בייביפייס. אמרתי שלא היו
לנו מתאבקים במסכה, ושאואן יוכל להיות הגירסה של ה-WWF לטייגר מאסק, כשוינס יוכל
לקבל הרבה כסף ממכירות מוצרים של הגיבור במסכה. וינס אהב את הרעיון ואמר לי למסור
לאואן שיבוא להקלטות ברוצ'סטר עבור ניסיון. כשעזבתי שאלתי אותו אם אוכל לבוא אליו
פה ושם כדי לקבל דיווח בנוגע למה שעשיתי ומה שאני צריך כדי לעלות בסולם. הוא אמר
שהוא תמיד זמין בהקלטות טלוויזיה. יותר משמחתי כשיצאתי מהדלת ועברתי את תור
המתאבקים שכולם קיוו שוינס יזרוק להם עצם.
באותו לילה, התקשרתי לסטו ואמרתי לו את מה שוינס
אמר בנוגע לעסקה שלהם ושהצלחתי להשיג לאואן בוקינג. להפסיד את אואן לוינס בטח
יוציא את סטו מהביזנס, כיוון שאואן היה בבירור המתאבק הטוב ביותר של סטו. אבל סטו
הבין שמגיעה לאואן פריצה כמו כל אחד אחר. הוא גם ביקש ממני לספר לוינס שרצה שיעיף
מבט על הפרויקט החדש שלו, ילד בשם טום מקג'י, שהיה אחד מהאנשים החזקים ביותר
בעולם. זה היה מתאים לאבי לנסות להבטיח שלמקג'י יהיה עתיד טוב אצל וינס אפילו שידע
שלאבד כוכב ראשי יפגע בביזנס שלו. כטובה לסטו, דייבי ואני שוב הופענו בסטמפיד
רסלינג ב-29 בספטמבר. עמדתי במלתחות של הביתן וחשבתי שאואן הזכיר לי את עצמי לפני
זמן קצר. בקרוב הוא יכנס אל עולם ההיאבקות של ה-WWF, אבל הלילה אחזור לעולם שלו-
כדי לגלות שברוס עושה לאואן את אותו חרא שעשה לי. באותו לילה אואן נראה כועס כמוני.
אחרי שדייבי חזר מהריאיון שלו עם אד וויילן, רוס ביקש ממני לצאת ולעשות את שלי. בתוכניות של ה-WWF צפו הרבה מאוד אנשים עכשיו, ואני ודייבי נחשבנו לכוכבים גדולים מהחיים. כשנכנסתי
אל החבלים המעריצים הותיקים שלי מקלגרי צרחו "ברט! ברט! ברט!"- וזאת לא
הייתה התגובה שרציתי, כי עכשיו הייתי היל לחלוטין. אז כשאד ריאיין אותי עשיתי גישה
שחצנית ומגעילה, לבשתי את משקפי השמש שלי ואמרתי שההארט פאונדיישן היו הצוות הכי
טוב שיצא מקלגרי, ולא הבולדוגס, שתארי ה-WWF לזוגות אמורים להיות שלנו
בצדק ושזה רק עניין של זמן עד שנוכיח זאת. אמרתי לוויילן ולכל המעריצים הותיקים
שמעולם לא כיבדו אותי כמו שהיו צריכים. כשעזבתי את הזירה הם צרחו בוז. זה היה
מוזר. כשעזבתי את חדר ההלבשה באותו הלילה הסתובבתי לאואן ואמרתי "נתראה בשבוע
הבא ברוצ'סטר!". לא יכולתי שלא להבחין בטירון הנאה והשרירי, טום מקג'י. הוא
לא יכל ללכת בזירה בלי למעוד.
הטסתי את ג'ולי לסקרמנטו עבור סיבוב הופעות בן
ארבעה ימים בקליפורניה. אחרי נסיעה של שעתיים נכנסנו למלון רק אחרי חצות. בקושי
נכנסנו לחדר כשרודי התקשר והזמין אותי לבירה, כשהוא לא יודע שג'ולי נמצאת. שנאתי
להחמיץ הזדמנות להיות עם רודי, כי למדתי ממנו הרבה כל פעם שהייתי איתו. ג'ולי
הייתה עייפה ואמרה שהיא לא רוצה לעמוד בינינו, אז אמרתי לה שאלך לבירה אחת ואחזור
מיד. איזו טעות. כבר היה שלוש בבוקר כשרודי ואני יצאנו מהלובי אל החדר שלו דרך
המעלית. הברמן נתן לכל אחד מאיתנו לקחת בירה אחת איתו. כשהגענו לחדר של רודי הוא
תיקל אותי והתקוטטנו, והפלנו כל דבר שלא היה ממוסמר לרצפה. בדיוק כשחשבתי שהצמדתי
את רודי, הוא דחף לי אצבע לעין והתרסקנו אל הקיר. עבר קצת זמן עד ששמנו לב לזוג
רגליים והסתכלנו על מאבטח רזה שהסתכל עלינו. האיש הקטן התחנן בפנינו שנפסיק ורודי
אמר לו שבסדר אם ילך ויביא לנו עוד בירה אחת לכל אחד. חשבתי שזה בדיוק מה שלא היינו
צריכים. המאבטח חזר עם הבירות רק כדי לגלות ששוב נלחמנו ושהפכנו את המיטה! הוא
התחנן בפנינו שנעצור כי נגרום לפיטוריו. עמדתי לעזוב אבל רודי שוב תיקל אותי והפעם
התנגשתי במאבטח שהתנגש איתנו בקיר! כשעוד מאבטח הגיע, הצלחתי לברוח ונכנסתי לחדר.
ג'ולי לא הלכה לישון וחיכתה לי כל הזמן. הזעם שחיכה לי כשפתחתי את הדלת לחדר שלי
היה גרוע ביותר מכל דבר שהשארתי בחדר של רודי! בבוקר המחרת, כשרודי ראה את ג'ולי
בלובי, הוא מיהר להתנצל בפניה, ולקח אחריות כמו ג'נטלמן מושלם. לא שמעתי שום דבר
על כך שוב.
כששמתי את התיק שלי בחדר ההלבשה ברוצ'סטר, הסתכלתי
על אואן ועל טום מקג'י שהתלבשו בפחד. צ'יף התקרב אליי בזעם. "אה, סטו, אתה
עובד עם מקג'י ואנחנו צריכים שתוציא אותו אובר". "מה?" שאלתי בחוסר
אמונה. הוא משך בכתפיו. "וינס רוצה שיהיה אובר". הלכתי ישר לדלת של
וינס, נכנסתי פנימה, ושאלתי למה רצה שאוציא אובר בחור לא מוכח באחת מהערים שאני
תמיד נמצא בהם כשיש מלא ג'וברים. זאת הייתה הזכות של המתאבק לשקול למי להפסיד. אם
הבוקרים חשו שלא אכפת לו, אז הוא אולי יפסיד כל הזמן. "אתה היחיד שאני יכול
לסמוך עליו שיוציא אותו אובר ויראה לי אם הבחור הזה יכול להרוויח לי כסף,"
וינס הגיב. מה יכולתי להגיד לו? "וינס, אם הוא טוב, תראה אחרי שאגמור איתו.
אם מישהו יכול להוציא אותו אובר, זה אני". הוא הבטיח לי שהקרב הזה לעולם לא
ישודר בטלוויזיה. מצאתי את מקג'י עם אואן ואמרתי לו שאם יסמוך עליי, אוציא אותו
אובר. "תן לי את שלושת המהלכים הטובים ביותר שלך. אם יהיה לך קרב טוב, לוינס
יהיו תוכניות גדולות לגביך". תיכננתי קרב פשוט, והכנסתי את המהלכים הטובים
שלו ממש בזמן. כשעבדתי עם מקג'י על הקרב, אואן עשה כמיטב יכולתו לתכנן קרב עם
ג'ובר שלומיאל שבבירור לא היו לו הכישרונות שהיה זקוק להם. ידעתי שאואן, שמגיע
מרקע של סטמפיד, יתקשה עם הקונספט של לכסח ג'ובר בארבע דקות. אואן הלך אל הספוט הראשון
שלו, בו רץ על החבלים כמו מדרגות, אבל הג'ובר לא תמך בו והוא החליק ונפל על התחת
שלו. הקרב הידרדר משם. בסוף, אואן קפץ מהחבל עם צלילה מושלמת עבור הניצחון. כשחזר
לחדר ההלבשה ראיתי את האכזבה בעיניו. כעבור כמה דקות יצאתי עם ג'ימי הארט לקריאות
בוז. אז מקג'י יצא ונראה כמו פסל שרירי ונאה עם שיער בלונדיני מתולתל. הקהל עודד
כשקפץ אל פינת הזירה ודילג מעל החבל הראשי. כשהפעמון נשמע הוא עשה הכל בדיוק כמו
שאמרתי לו. לא משנה כמה טוב נראה, הוא היה נוראי, ומזוייף באופן פתטי. התקשיתי
להתכונן למהלכים בלי שהמעריצים לא יבינו את הבעיות שלו, אבל הוצאתי קרב חובה לכל
מי שרוצה לדעת איך להוציא בחור גדול וירוק טוב.
כשעברתי דרך הוילון, וינס ופאט התקהלו סביב מקג'י.
אחר כך טום אמר לי שוינס כמעט השתין במכנסיים שלו כשצפה במוניטור, כשאמר מספיק חזק
כדי שכולם ישמעו "זה האלוף הבא שלי!". הרגשתי רע על כך שהתעלמו מאואן
ושמקג'י גם הוחתם וגם נראה כאילו יהפוך לסופרסטאר! לא רק זה, אלא שנראה כאילו וינס
חשב שמקג'י עשה זאת בעצמו. במלון, רודי אמר לי שהיה עדיף שהייתי גורם למקג'י
להיראות רע, אבל לא יכולתי לעשות זאת. למחרת הבוקר אואן חזר הביתה מדוכא לחלוטין.
בסוף אוקטובר, אחרי סיבוב הופעות מתיש בן 16 ימים, השטתחתי על השטיח לפני האח ושיחקתי עם דאלאס ועם האוסף ההולך וגדל
של בובות ה-WWF שלו, כשטום התקשר מהדרכים איפשהו ואמר לי שאני וג'ים נקבל את
חגורות הזוגות בינואר. "וינס רצה שדייבי ואני נפסיד את החגורות לשיק
ולוולקוף, ואמרתי לו שלעזאזל עם זה, אנחנו נפסיד אותן רק לצוות שעובד הכי קשה
בטריטוריה, אז הנה לך, גייב! אחי הפוש מקבלים את החגורות!". הודיתי לו. לא
היה ספק שרק בגלל טום ההארט פאונדיישן סופסוף קיבלו פוש רציני. לא ידענו- ג'ים,
טום, דייבי ואני- שלהארט פאונדיישן ולבריטיש בולדוגס יהיה את אחד מהקרבות הגדולים האחרונים
שלנו ב-1 בנובמבר 1986, בבוסטון גארדן (הערת המתרגם: הנה הקרב). התקבצנו ביחד בחדר ההלבשה ועברנו על הסיום
שפאט נתן לנו.
כרגיל, דייבי וג'ים ישבו במבטים אטומים וריקים
כשאני וטום תיכננו עבורם את הכל. הבולדוגס יצאו אובר, כמו תמיד. היו לי כמה ספוטים
חדשים שחשבתי לנסות, ואמרתי אותם לדייבי כשטום הוריד כמה משככי כאבים עם קפה. פאט
נתן לנו סימן ויצאנו החוצה, כשאנחנו לובשים את התלבושת החדשה שלנו עם פס ורוד על
כל רגל. הבולדוגס יצאו עם הקמע החדש שלהם, בולדוגית עתיקה בשם מתילדה, שגרמה לקצת
פחות כאב ראש מהמנג'ר לשעבר שלהם, לו אלבנו. לו תמיד השתכר מאחורי הקלעים ובעידודו
של טום, כבדיחה, לו אמר לוינס ללכת להזדיין- פעם אחת יותר מדי. כשהלכנו אל הסיום,
הסדן הרים את דיינמייט והטיח אותו במזרן. טום העווה את פניו כשמילמל "או, הגב
שלי!" (הערת המתרגם: בוידיאו, ב-12:54, תוכלו לראות את הספוט). אחר כך, בחדר ההלבשה, שאלתי אותו אם היה בסדר, והוא אמר לי שזאת רק עווית.
הוא טעה מאוד. בבר טום נראה בסדר כששוחח עם שתי נערות קבועות שהיו באזור, גריזלדה
וסליפרס. עשרת משככי הכאבים שלקח בלילה גרמו לכאב החד להיעלם מהר מספיק כדי שיעמיד
פנים שאין ממה לדאוג. ג'ודי, התופרת שעשתה את התלבושות עבורנו, אמרה לנו שהיה לה
צבע חדש שרצתה שאני וג'ים ננסה: ורוד-נאון-מסטיק. אחרי ששקלנו זאת הבנו שלבוש ורוד
יביא לנו היט מיידי ויביא לנו מראה חדש לקראת הבכורה שלנו ב-SNME. עדיין, בחדר ההלבשה בסן
דיאגו בו הקלטנו פרומואים עבור SNME, ג'ים ואני הרגשנו מוזר
ללבוש את הטייטס הורודים האלה. התלבשתי ולקחתי אוכל בקפיטריה כשוינס, שישב עם דיק
אברסול, ראש מחלקת ספורט ב-NBC, צרח עליי "תעצרו! אל תזוזו!". ראשים הסתובבו. נהיה שקט
פתאום. חשבתי שאנחנו בצרות, אבל לא הבנתי למה. וינס נעמד והקיף אותי ואת ג'ים
כשחייך: "אל תשנו את הצבע הזה! הצבע הזה הוא אתם! זה מה שהיה חסר לכם כל הזמן
הזה! מעכשיו והלאה אני לא רוצה שתלבשו שום דבר פרט לורוד!".
למחרת היום בלוס אנג'לס, לג'ים ולי היה קרב מצויין
מול הביז (הערת המתרגם: והנה הוא!), ובנינו אחלה היט על ג'ים בראנזל. בסיום הביז שמו מסיכות צהובות-שחורות,
ובראנזל החליף מקומות עם בלייר מתחת לחבלים כשהסחתי את השופט. כשנכנסתי, הנחתי את
ידיי בביטחון על היריב וסחבתי את מי שחשבתי שהיה בראנזל עבור באדי סלאם כשבלייר
נתן לי סמול פאקאג' עבור ה1... 2... 3. הספורטס ארינה התפוצצה. לדעתי היה לנו את
הקרב הטוב ביותר בספיישל ההוא. כשחזרנו לאחורי הקלעים, דיק אברסול קרן ונתן לנו
כיף. כשטילפנתי הביתה באמצע דצמבר, ג'ולי אמר לי שטום פצע את הגב קשה בקרב
בהמילטון ושפונה באמבולנס. כשסיימתי את ההופעות, ראיתי את טום בבית החולים של הצלב
הקדוש. התברר שהיו לו שני דיסקים קרועים ושהיה חייב לעבור ניתוח דחוף. הוא זעם כי
דייבי ודיאנה באו עם צלם מהקלגרי סאן כדי לצלם אותו במיטת בית החולים. אז אמרתי לו
שוינס ביקש ממני להביא את חגורות הזוגות איתי כשאבקר אותו. טום אמר לי להגיד לוינס
שילך להזדיין, אז השארתי לשניהם לפתור את זה. הבנתי שהחגורה הייתה תג כבוד: היא
הייתה של טום עד שיפסיד אותה. מישל הרגה אותי כשאמרה שלא ידעה שמצב גבו של טום היה
כל כך רע. היא ידעה שהיו לו צנצנות בגודל מסחרי של פלצידיל ומשככי כאבים, ואמרה לי ששתה הרבה וודקה כל לילה לפני שהלך
לישון. עכשיו הרופאים התעקשו שהקריירה שלו נגמרה, ולא היה לה שום מושג איך יתמוך
במשפחה. לא היה לי שום מושג כיצד הפציעה של טום תשפיע על הקריירה שלי, או מה יקרה
עם החגורות. בערב חג המולד, מישל, אחיה מארק ודיוק מאיירס אספו את טום כששוחרר
מבית החולים. הם נסעו הביתה בקצב צב כי כל פניה או מהמורה קטנה גרמה לו לצעוק
בכאב. כשטום היה בדרך הביתה, הייתי בדרכי לנמל התעופה במונית כדי לעבוד בוושינגטון
ובריצ'מונד ביום חג המולד. בביתי, חגגנו ככל שיכולנו יום לפני. למזלי ג'ייד ודאלאס
היו צעירים מדי כדי להבין את ההבדל.
בפרק הבא: "תערוף את הראשים שלנו כמו קופות
חיסכון"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה