ישבתי בבר קטן מול מלון האמפק בלוס אנג'לס והקשבתי
לקוקו בי וור שר על הפסנתר את "כשהקדושים יצעדו". הוא היה מתאבק שחור,
כפוף ונמוך מממפיס עם קול מעולה. כשהעברתי את הבירה לסדן, והסתכלתי ברחבי הבר,
יכולתי לראות כמה פרצופים מוכרים מעברי. הארלי רייס ויתר על המלחמה מול וינס
והחליט להצטרף אליו במקום זאת. הוא שתה בירות שחורות עם ביל אדי (הערת המתרגם: אקס
מדמולישן), שפעם היה הסופרסטאר במסכה, ונשבע בפניי ביפן שלעולם לא יעבוד שוב עבור
מקמהן. שניהם ישבו שם. ליד דייבי בוי ישב בילי ג'ק היינס, מתאבק גדול מפורטלנד
שלאחרונה ראיתי אותו מותח את אוזניו במלקחיים בואן של סטו כי רצה אוזניים כמו של
הותיקים. הסתכלתי על פניו המחייכות של המוחץ הגדול ממיסיסיפי, ג'ים האריס הגדול,
שהתאבק כקאמאלה. בפעם האחרונה שהתראינו, ג'ים צייר עיגולים לבנים על פניו השחורות
בקרוידון, אנגליה, כשעבדנו עבור מקס קראבטרי. ההונקי טונק מן, וויין פאריס, ישב עם
ג'ימי הארט, שיערו השחור מעוצב בתסרוקת אלביס. טרי גיבס, שפעם התלונן על העבודה
איתי, גם היה שם, וכרע תחת הנטל הבלתי אפשרי של לנסות להוציא קרב טוב מול טום מקג'י
בכל לילה. לא משנה כמה קשה גיבס ניסה, הם הסריחו את הבניין כל לילה. הכסף הגדול ב-WWF פיתה מתאבקים מכל מקום. היה
קל להבין שקוקו אהב לבדר את החבר'ה. הוא שר “Oh Lord I
want to be in that number, when the saints go marchin’ in.” טוב, היו מעט מאוד קדושים
בינינו. סופת שלג עמדה לפרוץ בלוס אנג'לס, וברגע שהרחתי שהקוקאין עמד לבוא, אמרתי
לבחורה שדיברתי איתה: "תוציאי אותי מכאן!".
כעבור כמה ימים, בהקלטות בניו ג'רזי, גיליתי שאני
וג'ים נקבל את תארי הזוגות בסוף החודש בטמפה. טום עמד להגיע למופע במיוחד כדי
להפסיד לנו את החגורות, מחווה גדולה מצידו בהתחשב בפציעת הגב שלו. אבל הוא גם לא
רצה להחמיץ את המעורבות באנגל שיוביל לתשלום גדול ברסלמניה 3 בפונטיאק במישיגן.
וינס היה בטוח שהמופע הגדול השלישי שלו ימשוך יותר מ-90,000 צופים לסילברדום, אבל
לא כולם היו כל כך בטוחים. כששאלתי את וינס איך נראה העתיד שלי, הוא ייעץ לי
"תקנה את הבית הכי גדול שתוכל למצוא". הסתכלתי עליו ואמרתי שכבר קניתי.
בשבועות הבאים לדייבי היו שותפים מיוחדים במקום טום. התלהבתי להיות בזירה עם מאד
דוג ואשון, המוחץ וברונו סאמארטינו. התחלנו להשתמש בשופט ההיל, דני דייוויס, כדי
לעשות את מה שאלכסנדר סקוט עשה בסטמפיד. לרוע מזלנו, דני לא היה טוב כל כך, למרות
שהיה בחור נחמד. חזרתי הביתה באמצע ינואר וראיתי שוב את טום. כל כך כאב לו עד שזה
היה בלתי אפשרי לדמיין שיתאבק בתוך פחות משבועיים. הוא ירד 22 קילו ונראה חיוור
וחלש. הרופאים ייעצו לו בחומרה לא להתאבק שוב אבל הוא סירב להקשיב. כעבור שלושה
ימים, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר. התוכנית הייתה שאשיג מכונית שכורה לאחר שאנחת בנמל
התעופה של פיטסבורג, ואאסוף את ג'ים כשיגיע מטמפה. חיכיתי על המדרכה ואז ראיתי את
ג'ים, אזוק ומלווה מהטרמינל בידי כמה שוטרים. הוא לא הגיע לקרבות באותו לילה
באוהיו. פגשתי אותו בבר בקווליטי אין, והוא אמר לי שהואשם בתקיפת דיילת אוויר.
ג'ים הבטיח לי שלא הניח עליה אצבע, והאמנתי לו. שנינו חששנו שזה יעלה לנו בתארי
הזוגות. אבל וינס אמר שחשב שזה מקרה ברור שבו מאשימים מתאבק כנגדו, והוא החתים את
עורך הדין הכי כריש שיכל למצוא כדי לגרום להם להתחרט שהתעסקו עם אחד מהמתאבקים
שלו.
ביום ראשון של הסופרבול, היינו תקועים בהולידיי אין
בטמפה בגלל שוינס היה צריך אותנו יום קודם לכן להקלטות טלוויזיה. וינס אירגן מסיבת
סופרבול, מחווה נחמדה, וסטו וג'ורג'יה שהבאתי לביקור נהנו ממש. סטו נעל אחיזות על
כל מתאבק שלא היה חכם מספיק לברוח ממנו! סופרבול 21 היה עוד תחרות חד צדדית. הניו
יורק ג'ייאנטס כיסחו את הדנבר ברונקוס, וחשבתי שאולי ההיאבקות נהייתה כל כך
פופולארית בגלל שהסיומות המבויימות שלנו היו לעיתים קרובות מלהיבות יותר מהתוצאות
בספורט טהור. באחר הצהריים למחרת היום, בסאן דום בטמפה, כמה מהחבר'ה היו צריכים
לעצור את דמעותיהם כשדייבי עזר לצל החיוור של הדיינמייט קיד אל מאחורי הקלעים.
כשטום התלבש בכאב הבגדים היו גדולים עליו, ואפילו אני הרגשתי דמעות בגלל המכונה
השבורה הזאת שפעם פעלה הכי טוב. פאט הסביר שכל מה שהיה על טום לעשות היה ללכת
לזירה. כך קרה כעבור שעה (בקרב הזה, ללא התקיפה של דיינמייט, למרות שתוכלו לראות את דיינמייט בוידאו ב2:12), כשמתילדה הובילה את הדרך. דיינמייט אפילו לא הגיע לזירה
כשתקפתי אותו מאחור והורדתי אותו אל המזרן עם המגפון של ג'ימי. כעבור כמה דקות
שבהן גרמנו לדייבי להיראות טוב, ג'ים ואני הצתוותנו נגדו, כשדיינמייט נשאר מכורבל
כמו כדור על הרצפה כשדני דייוויס רכן מעליו וציווה עליו להיכנס אל הזירה. אז ג'ים
הרים את דייבי, ורצתי אל החבלים כשנתתי לו את ההארט אטאק והקרב נגמר. כל הקרב ארך
רק ארבע דקות. ג'ימי קפץ אל זרועותינו, ושלושתנו, ביחד עם דייוויס, חזרנו אל חדר
ההלבשה. כשדייבי עזר לדיינמייט לחזור אל חדר ההלבשה, כל מתאבק וכל אייג'נט עמד
והצדיע לטום, כולל וינס.
הסתכלתי על החגורה החדשה שלי, והבנתי במה עלה לטום
להיות אלוף. תהיתי במה זה יעלה לי. באותו רגע נשבעתי לא לשכוח מעולם שרסלינג זה
וורק, ונשבעתי להתכונן למסע הקשה. רציתי לצאת משם בחתיכה אחת. במסיבת העיתונאים של
רסלמניה 3, וינס גילה איך הוא מתכנן למלא את הפונטיאק סילברדום. הם הפכו את אנדרה
להיל ושמו אותו מול הוגאן עבור מיין איבנט ענק, קרב שדיברו עליו במשך שנים. פייפר
ילחם מול אדריאן אדוניס במה שהוכרז כקרב הפרישה של רודי. אחד מהמתאבקים הכי טובים
בזמנו היה מאצ'ו מן רנדי סאבאג', מתאבק דור שני צבעוני. הוא יפגוש את ריקי סטימבוט
במה שבטוח יהיה קרב קלאסי, וכולם ידעו שזה יהיה הקרב הכי טוב בקארד. ג'ים ואני
הסתפקנו בכך שהיה לנו מקום מובטח בקרב מרכזי: קרב שלשות בו דני דייוויס יצתוות עם
ההארט פאונדיישן מול הבריטיש בולדוגס וטיטו סאנטאנה. הרעיון היה שקרב שלשות יוריד
מעמס מהגב של טום. הפאונדיישן סופסוף הגיעו לכריכה של תוכניה, וה-WWF הוציאו לנו בובות חדשות.
עבורי, הבובות היו העדות הראשונה לכך שאולי נחזיק בחגורות קצת זמן, אפילו שהיו
שמועות שבגלל האישומים על ג'ים נהיה אלופים לטווח קצר. כשחיכיתי לקרב שלי ברסלמניה
3 ב-29 במרץ 1987, צפיתי במוניטור מאחורי הקלעים כשבאנדי הטיח את ליטל ביבר ונתן
מרפק ששקל 200 קילו על הגמד ששקל 40 קילו. לא יכולתי שלא לצחוק כששלושת הגמדים
האחרים בגדו בבאנדי והבריחו אותו! חבל שבאנדי לא ראה את הצחוק שכך- הוא התגאה בכך
שהיה היל מפלצתי ורציני.
הבניין היה כל כך ענק עד שהם הסיעו את כולם לזירה
ברחבה ממונעת עם חבלי היאבקות. הסתכלתי על הקהל, ומעולם לא שמעתי או ראיתי משהו
כזה. אנשים מעולם לא הפסיקו לשאול אותי איך זה היה להתאבק מול 93,000 אנשים. האמת
היא, שאני לא ממש יודע. בתחילת הקרב (פה) הבולדוגס הוציאו אותי ואת ג'ים מהזירה, ואז
תפסו את דני דייוויס המפוחד, הניפו אותו מעל כתפיהם וזרקו אותו מעל החבל. כשניסיתי
לעצור את הנפילה שלו, דני פגע לי בעין. אחר כך, מה שהיה אמור להיות אחד מהזכרונות
הטובים ביותר שלי הפך לטישטוש כואב. בסיום, דני הרביץ לדייבי בוי עם המגפון של
ג'ימי באמצע קטטה מרובעת עבור הניצחון. רודי ניצח את אדריאן ורכב אל עבר השקיעה.
רנדי סאבאג' וריקי סטימבוט נתנו את מה שרבים אמרו שהיה הקרב הטוב ביותר בכל
הזמנים- לפחות עד לאותה נקודה. כשהגיע הזמן למיין איבנט המעריצים היו מחשמלים. לא
ראיתי מעולם את הוגאן עובד יותר קשה עד שהוגאן סופסוף נתן לו קלוזליין אל המזרן.
הוגאן הצליח להרים את אנדרה ולהטיח אותו כמו שאף אחד לא עשה לפני כן. אז בא הסיום
של הוגאן, הלג דרופ בריצה. כל מה שאני יכול להגיד זה שלעולם לא שמעתי צליל כמו זה
של 93,000 אנשים שסופרים את אנדרה ביחד עם השופט ג'ואי מוראלה. היו לי 23 ימי
חופש, ועיני הייתה כל כך נפוחה עד שהיא כל הזמן דמעה. לסטו היה פרצוף של איש שמנסה
ככל יכולתו להיראות טוב, אבל הבוקינג של ברוס- מכות לביצים, שופטים הילים וסיומות
גרועות- שיגעו אותו. העסק לא היה רע כל כך בערים קטנות, אבל היה נוראי בערים
הגדולות כמו קלגרי או אדמונטון. הנחמה היחידה של סטו היה אואן, שלא רק שהיה וורקר
טוב, אלא גם היה כנה ומחוייב למשפחה. אם אואן נתן את הכל, סטו הרגיש שאסור לו
לוותר. טום ממש הפחיד אותנו. הוא רכש 3 כלבים גדולים
והשיג מצבור רציני של רובים ואקדחים. כשנסענו עם הילדים לבקר אותו ואת מישל, הוא
שכב במרפסת וירה בכל מה שזז, על אף שילדיו שיחקו בארגז החול שהיה די קרוב לשם. היה
לו עונג חולני כשירה ברגלי ארנבים אשר קיפצו בסביבה, בזמן שבלע משככי כאבים לצד
וודקה ומיץ תפוזים. ג'ולי ואני שמחנו להסתלק משם, ואחר כך החלטנו לא
להביא לשם את הילדים כשטום היה בבית.
דייבי ואני עזרנו לסטו ועבדנו בכמה סופי שבוע (מה
שעזר לוינס, כיוון שהקרבות שלנו בנו היט לקראת קרב הכלוב בין הפאונדיישן לבולדוגס
כשה-WWF יחזרו
לסאדלדום במאי). בסטמפיד קוראל, ב-17 באפריל, הייתי קשור במותניי לדייבי בקרב
שרשרת ארבע פינות לפני קהל טוב של כמעט 4,000 אנשים. המנצח יהיה הראשון שיגע בארבע
הפינות ברצף. המעריצים רצו לראות אותי מפסיד. הרמתי את ידיי כדי להבריח את דייבי,
שנינו מדממים, אבל הוא הרים אותי מהמזרן בכתפית הבגד שלי וזרק אותי מעל כתפו.
כשדייבי זז מעמוד אחד לשני, כשהוא מכה בידו המכוסה בדם על כך טורנבאקל, הוא העמיד
פני שלא ראה אותי נוגע בכל אחד עם ידי המדממת. אז, כשהתקרב אל הפינה האחרונה,
אחזתי בחבל וסובבתי אותו לצד השני. נפלתי מאחוריו ופגעתי בחבל לפניו, כשאני זוחל
בניצחון על המזרן, חלש מדי מכדי לעמוד. הקהל סינן קללה כשהלכתי אל חדר ההלבשה,
כשאני עובר בדרכי מבטים כעוסים, קללות ותנועות מגונות. כמו בחלום רע, מזוודתי
נארזה והייתה מוכנה לדרך מוקדם מדיי. כשירדתי במדרגות ביתי, הכאבים שלי רק התחילו
לרדת, ובדיוק התחלתי להתרגל שוב להיות אבא. הפאונדיישן והבולדוגס עכשיו נלחמו אחד
מול השני בקרבות כלוב על החגורות. זה היה אדיב עבור טום, וקל יותר עבורו מקרב
רגיל, למרות שאף אחד שצפה לא היה מנחש. קרבות כלוב מלהיבים בגלל הציפייה כשהצוותים
מטפסים, וכמובן, בגלל הדם, אבל במציאות הם היו פשוטים לביצוע. עלינו אחרונים כמעט
כל לילה, ונתנו את הכל בסגנון אמין, אינטנסיבי ופיזי של סטמפיד.
אלו גם היו קרבות אלימים- היינו נחושים להפוך אותם
לקרבות הכלוב הגדולים ביותר בהיסטוריה של ה-WWF, וכל לילה לקחנו תורות
בלדמם. אחרי שבעה מופעים בלבד לכולנו היו חתכים עמוקים בראשינו כמו חריצים של
קופות חיסכון. בכל לילה הסיום היה של טום, וזה הפך לסיום הסטנדרטי של קרבות כלוב
בכל מקום. כשטום ואני עדיין נשארנו בכלוב בסוף, ניסיתי לברוח מעל החבל הראשי, על
הטורנבאקל, כשדיינמייט, מכוסה בדם, תפס לי את הקרסול ומשך אותי למטה כשאני נוחת עם
המפשעה על החבל. אז התחלנו קטטה איטית אל דלת הכלוב הפתוחה, כשאני זוחל ומדמם
מאחוריו, לא מצליח להדביק אותו. המתח היה מדהים! הסדן ניסה להתערב מהרצפה, דייבי
תפס אותו והתחיל ביניהם קרב אלים. בדיוק כשטום הוציא את ראשו מעבר לדלת, משום מקום
ג'ימי הארט הטיח אותה חזק ככל שיכל אל ראשו של טום, והעיף אותו בחזרה פנימה. אז
החלקתי מעל דיינמייט המעולף ומחוץ לדלת הפתוחה. ההארט פאונדיישן עברו את המעריצים,
נוטפים דם. הקרבות האלה הפכו ספקנים למאמינים. ציפיתי לתשלומים גבוהים עבור כל הדם
והעבודה הקשה. אבל גיליתי מטום שכיוון שהג'אנקיארד דוג ופול אורנדורף היו המיין
איבנט כל לילה, הכסף הגדול הלך אליהם. בהקלטות טלוויזיה בבאפלו ב-2 ביוני, וינס
הכועס אסף את כל המתאבקים כדי לשוחח על התקרית האחרונה והמביכה. "המסור"
ג'ים דאגן, ענק מזוקן בעל אישיות של סן ברנרד ידידותי, עשה את הטעות הפשוטה של מתן
טרמפ ליריבו בסטוריליין, האיירון שיק, אל אסבורי פארק, ניו ג'רזי, בו יעבדו ביחד
אחד עם השני. השיק הביא כמה פחיות בירה והדליק ג'וינט, למרות שדאגן ביקש ממנו לא
לעשן במכונית. השוטרים התקהלו סביבם, וניחוח המריחואנה היה כל מה שהיו צריכים כדי
לחפש ברכב. הם גילו קוקאין בערכת הגילוח של השיק, אז גם הוא וגם דאגן נעצרו.
קשה להגיד מה הפך את זה לסיפור חדשות בקנה מידה
לאומי- המתאבקים היריבים שטיילו ביחד באמצע הפיוד הענק שלהם בין אמריקה ואיראן, או
העובדה שהם נתפסו לכאורה עם סמים. ביתו של דאגן היה גלנס פולס, ניו יורק, פרוור
ישנוני של אלבני, וכולם שם התכוננו ליום "המסור" ג'ים דאגן בחסות ה-WWF, כשאביו של ג'ים, מפקד
המשטרה המכובד שם, יהיה בראש הכל. לא צריך להגיד שהכל הלך. וינס פיטר אותם מיד
(הערת המתרגם: ולכן דאגן חזר לארגון לאחר זמן קצר ונשאר בארגון עד 2007...), ועכשיו
נתן לנו הרצאה ארוכה על הנחיצות המוחלטת לשמור על קייפייב. "ימיי הבירות
והמציצות נגמרו!" הוא צרח. לכל המתאבקים הייתה הבעת פנים שהתקשתה להאמין לכך.
ואז הוא אמר לכולם שהוא יתחיל בדיקות סמים תקופתיות עבור קוקאין וכל מי שיכשל בהן
יושעה לשישה שבועות ללא תשלום. בפעם השנייה תלך למכון גמילה שימומן מהצ'ק שלך.
פסילה שלישית ואתה מפוטר! הסדן הואשם בתקיפת הדיילת ווינס עזר לו לתבוע את החברה.
הוא חשב שהעולם נראה די ורוד. הוקל לי שבקרוב יחלו הבדיקות, וקיוויתי שזה יכריח
יותר מתאבקים להתנקות לפני שעוד מישהו ימות. אז המסור והאיירון שיק הלכו. כשסרקתי
את החדר בזמן שוינס דיבר, הבנתי שהמון מהפרצופים הישנים היו חסרים. מתאבק חדש
שהגיע היה דינגו ווריור, באדי בילדר מפוצץ סטרואידים בגובה מטר שמונים בשם ג'ים
הלוויג. כמו טום מקג'י, הוא נראה נהדר, אבל לא ידע להתאבק.
בהיאבקות המקצועית בסוף שנות ה-80, כל מה שבאמת היית
צריך היה גימיק טוב או המראה הנכון כדי להיות כוכב גדול: יכולות ההיאבקות היו
משניות (למרות שמקג'י שוחרר לפני סוף השנה, מקרה חסר סיכוי שכמותו). באותה תקופה,
כמה וורקרים טובים הגיעו ל-WWF בנחילים מהשאריות האחרונות של הטריטוריות
האזוריות הגוססות. אחד מהם היה גרגורי גריי, שנקרא הוואן מן גנג, מתאבק בעל מוהוק
שחור וזקן מלוכלך עם משקפי שמש שחורים וז'קט ג'ינס כחול עם גולגולת ועצמות על הגב
ששקל 180 קילו. בטלוויזיה הוואן מן גנג היה דמות רוגזת, אבל במציאות ג'ורג' היה
בחור עדין שאהב מאוד לקרוא. קילר קאן היה עוד היל מפלצתי שעמד מאחורי קאמאלה כדי
לנסות להרוויח קצת כסף מההאלקמאניה. ואז היה סקוט "באם באם" ביגלו מניו
ג'רזי, שהיה כנראה הביג מן הכי טוב בביזנס. באם באם יכול היה לקפוץ מהחבל הראשי בזריזות
של חתול. היה לו זקן ג'ינג'י שהדגיש את הלסת המרובעת שלו, ראש עגול ושן קדמית אחת.
ראשו הקירח היה מכוסה בקעקועי להבות. הוא עדיין היה ירוק אבל היה לו הרבה מאוד היט
מהמתאבקים בגלל שהתרברב על התשלומים הגבוהים שקיבל. לילה אחד בזירה של מדיסון
סקוור גארדן, אנדרה קיבל את ביגלו והרג אותו בזירה. זה כל מה שביגלו היה צריך,
והוא שינה את דרכיו. עוד מתאבק חדש היה "ראבישינג" ריק רוד, בחור בגילי
ממיניאפוליס עם שנינות יבשה וגישה קלילה. הוא היה גבוה ורזה, עם שיער שחור, ארוך
ומתולתל, שפם עבה, זרועות בשרניות וקוביות בבטן. הוא נחשב לבחור קשוח ומתאבק
רציני. כפי שכולנו ידענו, וינס גדל וחלם על להתאבק. כילד הוא חלם על גימיק: היל
עשיר מאוד שיזרוק כסף לקהל ויקנה כל מה שיוכל. כשטד דיביאסי, מתאבק דור שני
מאמרילו, הצטרף ל-WWF, הוא נהיה איש מיליון הדולר, התגשמות חלומו של וינס. טד היה שרירי
כמו אל יווני ותמיד נראה טוב. הפאנקים לימדו אותו והוא היה מועמד לאליפות ה-NWA כשוינס שינה הכל.
עכשיו טד הלך ישר לפסגה כהיל הלוהט החדש של ה-WWF. היה לו מלווה אישי בשם מייק ג'ונס, שנקרא
וירג'יל כבדיחה על הבוקר של ה-NWA, דאסטי רודס, שנקרא במציאות וירג'יל ראנלס (וינס לא
החמיץ הזדמנות לרדת על כל מי שחשב שבגד בו). טד גם חי את הגימיק מחוץ לזירה. איש
מיליון הדולר נסע לכל מקום בלימוזינה ארוכה, נשאר במלונות ארבעה כוכבים וטס במחלקה
ראשונה, כשהכל מהכיס של וינס, מה שעיצבן את החבר'ה כי רוב המתאבקים הגדולים נאלצו
להידחס למושבים במטוס.
ממולי ישבו שני הנערים היפים מה-AWA הגוססת: שון מייקלס ומרטי
ג'נטי, צוות מעופף שנודע כמידנייט רוקרס. זה היה יומם הראשון ב-WWF, ובחנתי אותם כמו אריה
שמסתכל על שתי אנטילופות. ההארט פאונדיישן הזדקקו באופן נואש לצוות חדש לעבוד
איתו, ודי מיצינו את הריצות עם הבולדוגס, הביז והאחים רוז'ו. ג'ים מילמל לי שהם
היו רזים וקטנים מדי, אבל ידעתי שברגע שההארט פאונדיישן ישיגו עליהם היט רציני,
הבחורות הצעירות יתמכו בהם ונוכל לכהן כאלופים יותר זמן. באותה תקופה, מייקלס היה
בלונדיני רזה כמעט בלי שרירים. מרטי ג'נטי היה נמוך וקומפקטי יותר עם שיער חום
וסבוך. אף אחד מהם לא היה תמים כמו שנראה: הם באו עם מוניטין ידוע לשמצה של חגיגות
עד לשעות הקטנות של הלילה, משהו שלא התיישב טוב עם הקו החדש של וינס. בסופו של
דבר, באותו הלילה במועדון הפלייבוי של הילטון בבופאלו, הרוקרס התפרעו, שברו
בקבוקים וכוסות, וגרמו למהומת שיכורים. וינס הרגיש שהם לא קלטו אותו ופיטר אותם.
הרוקרס שרדו רק יום אחד ב-WWF. להתראות לצוות החדש שרצינו לעבוד איתו.
כעבור שישה שבועות, חדר ההלבשה ביוסטון רעש
מהתוצאות של מבחן הקוקאין הראשון ב-WWF, שהתרחש ב-23 ביוני באינדיאנפוליס. הראשון ללכת היה ג'ייק "הנחש"
רוברטס, שהושעה לשישה שבועות. הוא הלך ישר לוינס כדי לשאול למה לא מטפלים גם
בבריאן בלייר, אז וינס השעה את בלייר. זה לא עזר לנו, כיוון שג'ים ואני עבדנו עם
הביז כמעט כל לילה. החדשות מהבית המשיכו להיות יותר ויותר מוזרות. בלילה אחד באמצע
יולי, כשג'ים ואני נסענו בגלנס פולס וחיפשנו משהו לאכול, הוא סיפר לי סיפור מדהים
על אמא שלו ועל אשתו של סמית', מריה, שהייתה על סף התמוטטות במשך שנים. בפעם
האחרונה שהיה בבית, אמא של ג'ים, קייטי, ואחותי אליסון התנדבו לשמור על שלושת ילדיהם
כך שג'ים ואלי יוכלו לבלות כמה ימים רומנטיים בהרים של באנף. כשקייטי ואליסון חצו
את הכביש לבית משפחת הארט עם הילדים של ג'ים ואלי והתינוקת של אליסון, הן נדהמו
לראות את מריה עומדת על מרפסת הקומה השנייה, ממש מעליהן. היא הייתה עירומה מלבד
מעיל דובון כבד בחום. נראה כאילו היא דימיינה שהיא צופה אינדיאנית עם יד אחת על
המצח שלה: "אני חושבת שהגשם בא". לקייטי הייתה גישה חריפה מקליפורניה.
היא נופפה ברוגע, חייכה ואמרה "כן, יקירה, נהדר!" ואז עלתה במדרגות כדי
להרחיק את מריה משם. אז מריה ירדה למטבח וקייטי, בניסיון להיות נורמלית, הציעה לה
סניקרס. משום סיבה מובנת, מריה לקחה אותו והשליכה אותו חזק ככל שיכלה על אליסון,
כשברוק בת השנה הייתה בזרועותיה. מריה אז תקפה את אליסון והתחילה למשוך אותה ברחבי
המטבח באמצעות השיער, כשקייטי מנסה להתערב. במאבק הזה אליסון תפסה אצבע ובפחד לא
רק עבורה, אלא בעיקר עבור התינוקת שלה, נשכה את האצבע ככל יכולתה! מריה לא הרגישה
כלום והמשיכה למשוך לאליסון בשיער, אז אליסון המשיכה לנשוך לה את האצבע. אז היא
הסתכלה על קייטי, שדמעות זלגו על לחייה. קייטי אמרה "מותק... זאת האצבע
שלי".
סופסוף סטו שמע זאת ובא להציל אותן. אמו המסכנה של
ג'ים גמרה עם שש צלעות סדוקות ואצבע פגועה. לאליסון היו כמה מכות יבשות. כעבור כמה
ימים, סטו קנה למריה כרטיס חד כיווני הביתה לפורטו ריקו. לסמית' לא נותרה שום
ברירה מלבד לעזוב אותה: אפילו הוקל לו. כשמריה עזבה את הבית, היא הסתכלה על אליסון
בניצוץ של צלילות ואמרה לה כמה שהיא מצטערת. כשג'ים ואני הלכנו לגראונד ראונד בגלנס
פולס, המלצרית שאלה האם אנחנו חלק ממסיבת המתאבקים. הנחתי שזאת מסיבת מעריצים
והחלטתי להימנע: הייתי עייף מדיי. ישבנו על הבר, הזמנו אוכל ושתינו קצת בירה. כל
כמה דקות ג'ים אמר שהוא לא מאמין מה קרה לאמא שלו. מאיזושהי סיבה מלצרית מבוגרת לא
ממש חיבבה אותנו. ככל שהלילה התקרב, היא הציעה משקאות אחרונים לכולם חוץ מאיתנו.
החלפנו מילים ואז קראתי לה כלבה זקנה. היא נדהמה והלכה למטבח. זה היה התפקיד של
ג'ים לעשות זאת בציבור, אבל באותו לילה הוא ישב על הכיסא שלו, נדהם. הוא מחא לי
כפיים ואמר "יפה מאוד!". כיוון שלא הייתה לנו עוד בירה, אמרתי לג'ים
שנהרוס את מסיבת המעריצים. ועשינו זאת: מחיצה חסמה את הדרך לחלק האחורי של המסעדה,
וכשדחפנו אותה, הפלנו בטעות כמה אנשים בצד השני. אז נפלנו אל החדר. זאת לא הייתה
מסיבת מעריצים! וינס אירגן מסיבת משרד פרטית עם שולחן ארוך מלא בחנפנים, שלא לדבר
על הוגאן ועל בריאן בלייר שהושעה. לא יכולתי לדבר עם וינס, שעדיין הפחיד אותי.
ג'ים ואני לא הצלחנו לברוח מהר מספיק. עשינו פניית פרסה, אך אז ראינו שישה שוטרים
ואת המלצרית המבוגרת שהצביעה עליי! דחפתי את ג'ים אל החדר ואמרתי "אתה תתעסק
עם וינס ואני איתם!". כשניסיתי להתחמק מהעניין, ג'ים טרוי, אחד מהחיילים
הנאמנים והחברים הקרובים ביותר של וינס, פתאום היה לצידי. הוא הסביר לשוטרים
שהייתי חלק מהמסיבה, אז הם ויתרו על העניין, וג'ים טרוי הוביל אותי בזרועו אל
המסיבה. רק יכולתי לדמיין איך זה יראה לוינס, אבל כשהתיישבתי בעצבנות הסתבר שוינס
היה ממש שיכור. כעבור כמה דקות היו צריכים לעזור לו לחזור ללימוזינה.
למחרת הבוקר, לג'ים ולי היה האנגאובר, ונסענו לליק
פלאציד עבור יום ההקלטות השני. מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, וינס, שגם לו היה
האנגאובר, התקשר אליי ואמר לי שהוא צריך לדבר איתי. הוא הלך איתי במסדרון ארוך אל
חדר וסגר את הדלת אבל הובך כששכח על מה רצה לדבר איתי. הוא אמר בסוף "אל
תדאג, אם אני לא זוכר את זה, זה כנראה לא חשוב". אחרי המהירות שבה הרוקרס
פוטרו, הייתי אסיר תודה עבור סליחתו. בחדר ההלבשה בסידר ראפידס, איווה, ב-7
בספטמבר, התקרב אליי ג'ק לאנזה, עוד מתאבק שהפך לאייג'נט של ה-WWF. היה לו מראה של עיט משופם
ואישיות תואמת, והוא אהב להמציא את החוקים תוך כדי משחק, אבל הפעם הוא העביר חוק
ישירות מוינס: לא עוד בליידינג ב-WWF. חשבתי שמתאים שגילינו זאת ממש לפני עוד קרב כלוב אלים, הפעם מול
הקילר ביז בעלי הראשים הבתוליים. הרחקת הדם תיקח הרבה מקרבות גימיק גדולים, אבל
יותר מדי מעריצים הבחינו בבלייד עכשיו. למרות שחתכתי את עצמי כשחשבתי שזה יגביר את
ההיט לקרב, התהליך היה ממש מטופש, ועצירתו הייתה צעד בכיוון הנכון כדי להגן על
המתאבקים. מה שהטריד אותי היה שוינס הרחיק את הבליידים ארבעה חודשים מאוחר מדי.
היו במצח שלי כבר כל כך הרבה חתכים עמוקים מקרבות כלוב קודמים עד שיכולתי להפריד
בין החתיכות באצבעותיי. פאט פאטרסון הסביר אחר כך שהדאגה האמיתית הייתה שאיידס
יתפשט מכל הדם בזירה. הוקל לי, ובו זמנית הרגשתי רע על כך שעשיתי זאת.
בסוף ספטמבר 1987, סופסוף הרגשתי כאילו ההארט
פאונדיישן מתחילים להאיץ. האנגל המרכזי הראשון שלנו מאז שקיבלנו את החגורות עמד
להיות משודר ב-SNME ב-NBC. בחדר ההלבשה לפני ההקלטות, פאט הסביר: ג'ים ואני נתערב בקרב (פה) של
הונקי טונק מן מול המאצ'ו מן רנדי סאבאג'. בדיוק כשמאצ'ו מן כמעט ינצח, ניכנס
ונרביץ לו, וכשנחזיק במאצ'ו, הונקי יאיים לשבור את הגיטרה שלו על הראש של מאצ'ו.
מיס אליזבת' המקסימה, אשתו של סאבאג' בחיים והמלווה המושכת שלו, תעמוד בדרכו של
הונקי ותתחנן שנעצור. הונקי ידחוף אותה אל המזרן וישבור את הגיטרה המזוייפת שלו על
ראשו של סאבאג' כשהיא תתנפץ לחתיכות. לגעת בבחורה בטלוויזיה היה חסר תקדים, וכולנו
נקבל מלא היט מכך. הכל הלך כמתוכנן, והקהל ממש זעם כששלושת ההילים חזרו אל חדר
ההלבשה (הערת המתרגם: משום מה, ברט שכח לספר על ההתערבות של הוגאן או על האטומיק דרופ שחטף מסאבאג'...). מאוחר יותר באותו הלילה גם גיליתי שאעבוד בקרב יחידים מול מאצ'ו ב-SNME הבא. מאצ'ו היה עכשיו
הבייביפייס הכי לוהט בטריטוריה, לצד הוגאן: זאת הייתה הזדמנות מצויינת להראות את
הכישרון שלי עם וורקר ענק שגם כיבד אותי. במופע צפו 60 מיליון צופים, הרבה יותר
מכל אירוע, אפילו מרסלמניה. כשהתקשרתי הביתה באותו לילה, קיבלתי חדשות עוד יותר
גדולות שג'ולי בהיריון שוב, ותלד במאי.
אולי אם הקריירה שלי התהפכה אז גם האהבה שלי תתהפך.
בפרק הבא: "יותר דואר מהוגאן"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה