וינס הוסיף אירוע רביעי ללוח השנה, סאמרסלאם,
והראשון נקבע ל-29 באוגוסט, 1988, במדיסון סקוור גארדן. למרות שהפסדנו בכל לילה בקרבות
יחידים וזוגות בעשרת החודשים האחרונים, ההארט פאונדיישן קיבלו באופן מוזר קרב על
תארי הזוגות מול דמולישן. ביל אדי נודע כעת בתור אקס, ברי דארסו היה סמאש, וביחד,
כדמולישן, הם כיסחו כל צוות ב-WWF. ברור היה שהפאונדיישן לא יצאו אובר בסאמרסלאם, אבל שוב ראיתי
הזדמנות פז לתת קרב ענק ואולי אפילו לגנוב את ההצגה (בקרב הזה). אחרי שכוסחתי בידי דמולישן,
ששניהם היו וורקרים חזקים, גדולים וריאליסטיים, הכנסתי את ג'ים שניקה את הזירה,
וריסק אותם עם תיקולי פוטובול מעופפים ודרופקיקס. פתאום כל הבניין נעמד. הייתה
שאגה מחרישת אוזניים כשמשכתי את החבל הראשי כאילו היה קשת ענקית ושיגרתי את הסדן
בגודל ששקל 127 קילו על אקס וסמאש, שעמדו על הרצפה. בסיום, אקס הרביץ לי בראש עם
המגפון של ג'ימי הארט. הפסדנו בקרב אבל גנבנו את ההצגה. מאוחר יותר באותו היום,
אולטימייט ווריור הוריד את ההונקי טונק מן מכיסאו כאלוף ביניבשתי תוך 15 שניות.
הוגאן חלק קצת מהזוהר שלו עם מאצ'ו מן כשהצתוותו ביחד מול איש מיליון הדולר
ואנדרה. עבור סיום כמו סרט מצוייר, מיס אליזבת' נשארה בבגד הים שלה עבור הסחת דעת
כדי שרנדי והאלק יאספו את עצמם וינצחו בקרב. לא היה שום דבר רע במה שאליזבת' עשתה-
זה היה מצחיק ובטעם טוב. באותה תקופה, ה-WWF ניסו לתת בידור משפחתי
ושיווקה לילדים. אחרי המופע, אואן, ג'ים ואני לעסנו קצת בשר משומר וכרוב בפאב
במנהטן שנקרא הבלרני סטון. המקום היה מלא בחתולים וזה הזכיר לנו את המטבח של סטו.
אואן, שממש שנא את כמות החתולים בבית של סטו, עיווה את פניו בגועל. "באמת,
אואן," אמרתי. "כמות כזאת של חתולים לא אומרת שיש כאן עכברים,
נכון?".
מאז שהתחיל ביולי, אואן השתמש בכמה שמות שונים:
הבלו אנג'ל, הבלו דימון והבלו לייזר. וינס לא הביא את התחפושת או השם שהבטיח,
ואואן לבש תלבושת זולה שהכין החבר של מרת'ה. עודדתי אותו להוציא קצת כסף על תלבושת
טובה יותר, אבל הוא אמר שאם יעשה כן זה יפגע ברגשותיה של מרת'ה. נושא השיחה עבר אל
הבולדוגס, שהיממו את כולנו בכך שנתנו התראת עזיבה. הם עמדו לפרוש מה-WWF בסרבייבור סירייס בנובמבר.
טום החליט שהם יחזרו ליפן ולקלגרי, אפילו שהטריטוריה של סטו הייתה בייסורייה
האחרונים. תהיתי מה שניהם יחשבו על חזרה לואן במזג אוויר של 4 מעלות מתחת לאפס, בעוברם
את הפסל הירוק והענק של סטו בדרך לססקטון. אבל קינאתי בעובדה שהם סופסוף יהיו
בבית. ג'ימי הארט הכין להארט פאונדיישן מוזיקת כניסה, ריף גיטרה שחזר על עצמו
ונשמע כמו קטר חזק שנוסע במסילה. ומחלקת השיווק נתנה לי זוג משקפי שמש שקופים
וכסופים שאלבש בכל לילה והם ימכרו במופעים. ביקשו ממני לתת זוג אחד לילד בר מזל
לפני כל קרב. בהתחלה הילדים התרחקו- הם עדיין זכרו אותי כהיל. אבל אחרי כמה חודשים
בטלוויזיה, זה היה כמו להאכיל סנאים בפארק: היו יותר ילדים ממה שהייתי זקוק לו, מקווים
להיבחר. הטקס הקטן הזה יהפוך להיות חשוב בזהותי כבייביפייס. למרות סימני החיים,
העסק לא היה כמו שהיה פעם, והתשלומים ירדו אלא אם היית בקארדים של מאצ'ו. וינס
החליט שהוא לא יכול להרשות לעצמו יותר לשלם על הטיסות של המתאבקים הביתה, הוא רק
ישלם עבור כרטיס חד כיווני, ואז היית צריך לשלם בעבור החזרה שלך. רוב המתאבקים גרו
בפלורידה, והיה זול יותר לטוס לשם מאשר לקלגרי. כתוצאה מכך, בשלושת ימי החופש שלי
בין סיבובי ההופעות, רוב הזמן לא יכולתי להרשות לעצמי לחזור הביתה. במקום זאת,
נשארתי במלון וחסכתי עבור טיסות להפסקה הבאה. הייתי תקוע בין פטיש כספי לסדן רגשי:
ג'ולי ידעה למה לא באתי הביתה, אבל לא היא ולא הילדים אהבו את זה. גם אני לא.
קורט הניג, שנקרא מיסטר פרפקט, היה מתאבק מדור שני עם
שיער בלונדיני מתולתל והיה חדש ל-WWF. שלא במודע, הוא החל שרשרת אירועים שפגעה
בטום. הניג, וורקר מעולה, היה גם מתחן טוב. הוא שם כמה מנעולים כבדים על ידית
המזוודה של ז'אק רוז'ו כדי להכביד עליו יותר. ז'אק הניח בטעות שהבולדוגס עשו זאת,
ואמר להניג שאם יעשו זאת שוב הוא ידבר עם וינס. קורט, עדיין במתיחה, הלך ישר לטום
ואמר לו מה ז'אק אמר. טום זעם על כך שז'אק ילשין על משהו שלא עשה, ונכנס אל חדר
ההלבשה בו ז'אק שיחק בקלפים כשסטר לז'אק בראש מאחור והפיל אותו מהכיסא. ז'אק לא
העמיד פנים שהוא קשוח, אבל היו לו מספיק ביצים כדי לעמוד על שלו. הוא רץ אל טום
שנעל אותו בפייסלוק קדמי, כשהוא חונק אותו על המזרן. הוא שיחרר אותו רק כדי שז'אק
שוב יתקוף אותו. טום פגע לו בפה ושוב הוריד אותו אל המזרן. הפעם טום נעל אותו עד
שז'אק טפח על המזרן בכניעה. אחיו של ז'אק, ריי, הגיע וביקש מטום בנימוס לתת לז'אק
לקום. טום עשה זאת, ואמר לז'אק לא להשתנקר להנהלה ולהאשים אותו במשהו שלא עשה. ריי
רוז'ו היה אלוף איגרוף בעברו ולמרות מראהו הלא מאיים, כולם כיבדו אותו כקשוח
אמיתי. הוא נפצע בברכו שבוע קודם לכן כשעבד איתי ועם ג'ים, והוא חבש את ברכו ושם
עליה קרח כל לילה. טום, בתור הביריון שהיה, ראה קהל מתאבקים מתאסף ולא יכול היה
לעמוד בפיתוי של ללגלג על ריי. ריי אמר "הברך שלי פצועה". טום הגיב
"כן, בטח, ריי. תבוא אליי כשהברך שלך תהיה במצב טוב יותר. אחכה לך".
כיוון שהפאונדיישן עבדו מול האחים רוז'ו כל לילה, היה קשה לא לשים לב שהם רתחו על
העלבונות הללו. וכל לילה טום שאל את ריי מה עם הברך. הזהרתי את טום שכדאי לו לעזוב
את זה. ואז בהקלטות הטלוויזיה בטולדו, טום סיים שיחה עם פאט פאטרסון. הם היו
השניים האחרונים בחדר האוכל. כשקמו והלכו אל הדלת, ז'אק הרביץ לטום בפנים, והוציא
לו את השיניים הקדמיות מהמקום. כשטום התכופף, מסוחרר והמום, כשדם זרם מפיו, ז'אק
הרביץ אותו עד שבאד ניוז התערב והציל אותו. בינתיים, פאט קיפץ כמו אישה היסטרית.
האחים רוז'ו כבר הכינו את התיקים שלהם בדלת האחורית וברחו לפני שטום בכלל הבין מה
קרה לו.
בהתחלה הייתי מודאג, ושקלתי להתערב. אבל ככל שחשבתי
על כך הבנתי שזה הגיע לטום כבר שנים ושכל מי שהוא הציק לו ישמח מהחדשות. החלטתי
שזה לא הקרב שלי. הבולדוגס היו חייבים לעזוב למחרת היום לסיבוב הופעות של ה-WWF בצרפת. וינס התקשר לטום
בצרפת והציע לו לשלם על טיפולי השיניים, אבל התעקש שכשיחזרו הוא רוצה שטום ודייבי
יבואו לחדר המלון שלו בהקלטות בסן פרנסיסקו. האחים רוז'ו ופאט יהיו שם והוא רוצה
שישלימו. הוא אמר לטום שאם הוא והאחים רוז'ו ימשיכו בזה, הוא ידחה לו את התשלום על
התמלוגים, האירועים וההופעות בצרפת (הערת המתרגם: ז'אק רוז'ו גם ביקש מחבר מהמאפיה
הקנדית לחסל את דיינמייט אם דיינמייט ינסה לנקום). טום הסכים בטינה למה שוינס אמר.
זאת הייתה הפתעה עצובה עבור המתאבקים כשטום, הפיטבול האגדי, סורס. אלו מאיתנו
שבאמת הכירו אותו הבינו שהמכה בשיניים הייתה תחילת הסוף עבורו. דיינמייט נשאר נאמן
למילותיו ולחץ ידיים עם האחים רוז'ו לפני וינס. ב-24 בנובמבר, הוא אפילו מכר עבור
שניהם בקרב האחרון של הבולדוגס ב-WWF בסרבייבור סירייס (הערת המתרגם: גם ברט היה חלק מהקרב הזה) ונתן
כמה ספוטים עם ז'אק. הוא פשוט לא יכול היה להרשות לעצמו לא לעשות זאת. לא שיחקתי
תפקיד חשוב בסרבייבור סירייס (הוא היה פה ופה ופה). לוינס הייתה חבורת סופרסטארים ולא הייתי אחד מהם.
למעשה, הייתי בר מזל שעדיין הייתי ב-WWF, בהתחשב בכך שהם ערפו ראשים
על ימין ועל שמאל: הם פיטרו את מוראקו, JYD, האסיר המשוחרר קן פאטרה ואת
הקילר ביז. אני לא יודע בנוגע לשאר, אבל חשדתי שהביז פוטרו בגלל שדיברו על התאגדות
עם ג'סי ונטורה.
במהלך המופע, אואן לא תיזמן נכון קפיצה על גרג "הפטיש"
וולנטיין, שראשו פגע ישירות במפשעה של אואן שניסה לקפוץ מעליו. אואן הצליח איכשהו
לא רק לסיים את הקרב, אלא אפילו קפץ מהחבל על וולנטיין עבור הסיום, רק כדי שיזוז.
רק למחרת גיליתי שאחד מאשכיו של אואן התנפח לגודל בייסבול ושהלך הביתה בכאב אדיר
ובפחד שאולי יצטרכו לסרס אותו! ב-6 בדצמבר, היה לי קרב בטלוויזיה מול סוס העבודה
הזקן, וולנטיין (זה), ועשינו אנגל שבו הונקי יצא והתערב כשריסק לי על הראש את הגיטרה. ג'ים
קיבל פופ גדול כשבא להציל אותי למרות התשבוחות, כל מה שיכולתי לעשות כל לילה היה לעשות
ג'ובים להונקי. והונקי לא הבין שבציוות שלו איתי, הוא נדחק אל האנדרקארד. עם
זרועותיו הרזות ורגליו הכפופות, המכות והבעיטות של הונקי נראו כאילו לא יכלו לשבור
ביצה: הוא פשוט היה כל כך מזוייף. החבר'ה הישנים, שהתגאו בקרבות מציאותיים, נעלמו.
התחלתי להרגיש כמו אחד מהגנרלים של סטאלין שמחכה לטיהור כשהאזור התמלא באפילו יותר
פריקים שרירנים, שלרובם לא היה כישרון אמיתי לעבוד. האולטימייט ווריור עמד להיות
הכוכב החדש של וינס. דמויות כמו ראבישינג ריק רוד, הביג בוס מן והמסור ג'ים דאגן
(שחזר מפיטוריו) החליפו את סטימבוט, מוראקו ופייפר. בקלגרי, אואן החלים מהפציעה
שלו, שלמזלו לא הייתה זקוקה לניתוח. באופן לא מפתיע, הבולדוגס, שחזרו לסטמפיד,
מילאו את הביתן. אבל אז סטו וקית' נתנו לטום לעשות בוקינג בגלל שהוא תמיד היה טוב
בלהמציא סיומות. לרוע מזלו, הוא לא יכול היה לכתוב משהו ניתן לקריאה כל שבוע ולא
יכול היה לעשות בוקינג. כאבים, משככי כאבים וגם וודקה כולם השפיעו עליו, והמצב עם
האחים רוז'ו הפך אותו עוד יותר לשיכור אפל ומריר. הוא האשים את דייבי בכל מה
שהפריע לו במקום להכיר בנזקים הבלתי הפיכים לגופו השחוק. דייבי אמר לי שזאת הייתה
טעות גדולה לעזוב את ה-WWF ושהוא מצטער שעשה זאת. בינתיים, טום, מנופח ועל משככי כאבים, ירה
לכל הכיוונים בטריטוריה עם קרבות גימיק מלאי דם. זה עבד בהתחלה, אבל אחרי כמה
שבועות זה הרג לחלוטין את העסק של סטו.
התקשרתי הרבה הביתה והזדקקתי לאהבה ולתמיכה, כשאני
מתוודה על פחדיי וספקותיי בפני ג'ולי. אבל שוב היא דיברה על לעזוב אותי. ידעתי שזה
היה קשה עבורה, אבל גם ידעתי שעבדתי קשה כדי להשיג את המיטב עבורה ועבור התינוקות.
אלכסנדרה סבינה, שכולנו קראנו לה בינס, כבר הלכה והיו לה ארבע שיניים. הגיע הזמן
לבנות לקראת רסלמניה 5. הוגאן ומאצ'ו היו המגה פאוורס, אבל הם נפרדו ועכשיו נבנו
לקראת קרב על תואר העולם. לא הייתי אופטימי בנוגע לקרב, וצדקתי כשהתברר לי
שהפאונדיישן יילחמו מול וולנטיין והונקי, שנודעו כ"קצב ובלוז", בהאוס
שואוס לקראת רסלמניה. ארבעתנו ניסינו להעמיד פנים שזה יהיה שווה במופע הגדול, אבל
ידענו שלא. כולנו צחקנו מהמהדורה של מד מגזין במרץ 1989, שהכניסה את כוכבי ה-WWF לתפקידים ראשיים בסרטים גדולים. ג'ים ואני מצאנו את עצמנו ב"הבלתי
משוחדים", שבו הונקי טונק מן הרביץ לי עם גיטרה. מה שיותר הצחיק היה שג'ים
כעס בגלל שציירו אותו עם פנים כנועות וכתפיים קטנות. זה באמת הטריד אותו. הבאתי את
ג'ייד ואת סטו לאטלנטיק סיטי עבור רסלמניה 5, כיוון שגם אואן וגם אני היינו בקארד.
סטו היה בחדר איתי ועם ג'ייד וסיפר לי איך זכר את אטלנטיק סיטי בשנות ה-40, בהן
הייתה עיר נופש ימית. בבוקר של רסלמניה 5, היה לסטו טלפון, וסטו עמד בכותונת הלילה
המפוספסת שלו עם חיוך גדול על פניו. "כן, רג'... מה שלומך, לעזאזל?"
רג' פארק היה פעם באדיבילדר מכובד. הוא היה בחור
קליל והשיחה התנהלה באופן ידידותי, אבל סטו לא האמין למשמע אוזניו כשרג' אמר פתאום
"סטו, תמיד פחדת ממני. לא היו לך הביצים לנסות אותי, או שהייתי דוחף לך את
הראש בתחת!". סטו צעד ברחבי החדר עם השפופרת והלסת שלו היה קשיחה. "רג',
אם רצית לנסות אותי, למה לא ניסית אותי?" אפילו הורידים ברגליו רתחו מכעס-
הייתי בטוח שסטו ירד למטה ויגמור את העניינים עם רג' בלובי! לג'ייד התרחבו העיניים
והיא תהתה למה סבאל'ה כועס כל כך. אז סטו התיישב לפתע על המיטה וטרק את השפופרת.
חיוך ביישן, כמעט נבוך הופיע על פניו של אבי. אחד שלא אשכח לעולם. "זה היה
אואן. הממזר הקטן עבד עליי!". אואן, עכשיו במסכה ובגלימה תחת השם "הבלו
בלייזר", עבד עם קורט הניג (בקרב הזה), שהפך במהירות למתאבק הטוב ביותר בארגון. אואן
החלים מהפציעה שלו וציפה לקרב עמוס מול קורט, אבל נתנו להם רק 8 דקות. קורט היה טוב
מספיק כדי לתת לאואן יותר ממה שהזדקק לו. הוא כיבד אותי ואת אואן עבור העבודה
שלנו. הצלחתי לגרום לרנדי ולליז לשמור על ג'ייד, שהעריצה את ליז. כמה מעריצות
שהכרתי מהאזור לקחו את ג'ייד לסלון יופי וסידרו לה את השיער ואת השמלה כך שנראיתה
כמו האלילה שלה. הקרב שלי היה בסדר.. אחר כך עמדתי עם ג'ייד מאחורי הקלעים וראיתי
את הוגאן זוכה בתואר העולמי למשקל כבד בחזרה מרנדי. כשזה נגמר דפקתי על הדלת של
רנדי ואמרתי לו ולליז שאני חושב שהוא היה אלוף נהדר. הוא וליז עבדו קשה עבור
כולנו.
היה לי הרבה יותר כבוד עבור רנדי מאשר עבור
האולטימייט ווריור, שנהיה אובר יותר ויותר בכל יום רק בגלל המראה שלו. הקרבות שלו,
לעומת זאת, כללו אותו רוטט ורועד כשאחז בחבלים בזרועותיו הגדולות והשריריות. הוא
לא מכר כלום לאף אחד כשחיכה שהאלים יתנו לו אנרגיה. בסוף הוא התפוצץ לקלוזליינים
בריצה, וכפינישר, הרים את יריבו מעל ראשו, הפיל אותו אל המזרן ואז רץ ברחבי הזירה
שלוש או ארבע פעמים כאילו זה איכשהו הוסיף למומנטום שלו כשנחת על היריב שלו עבור
האחד... שתיים... שלוש. מה שווריור מעולם לא העריך היה שרק חדר הלבשה מלא באנשים
פיצה על הופעותיו כל לילה. וורקרים כמוני, כמו דיביאסי, הניג ורוד, שגרמו לבטלנים
כמו הווריור להיראות כמו זהב. וינס בטח נתן פוש לווריור כי חשב שהוגאן איבד קצת
מהזוהר שלו. הגעתי למילאנו לסיבוב ההופעות הראשון שלי באיטליה ב-8 באפריל, 1989.
הייתי מותש מהטיסה הארוכה כשהלכתי אל חדר ההלבשה והעברתי את אצבעי על הליינאפ על
הקיר. הופתעתי לראות שאתאבק מול אנדרה! בתור מתאבק טכני, לא היה לי שום מושג איך
להתאבק מול ענק. אני חושב שאנדרה הריח את הפחד שלי. הוא צחק ואמר "אל תדאג,
בוס, אני אוביל שם". יצאתי לקולות עידוד נחמדים ונכנסתי באנדרה. הופתעתי
בדיוק כמו הקהל כשנפל וקשר את עצמו לחבלים. הרבצתי לו עד שאמר לי לרוץ אל החבלים,
ואז פגעתי במגף הגדול שלו. התלהבתי לשמוע את הקהל מאחוריי. בנקודה אחת שכבתי מתחת
לחבל התחתון, אנדרה שם רגל אחת על החזה שלי ואז את האחרת על הבטן שלי. לקחתי נשימה
עמוקה בחושבי שאוכל לתמוך בו, אבל האוויר יצא לי מהגוף. זה הרגיש כאילו ניסיתי
להרים משאית והיא נפלה עליי. ככה אנדרה הזכיר ליריבים שלו שאם רצה, הוא יכול היה
להרוג אותך בקלות אם נפל עליך. מתאבק גילה מהר אם אנדרה לא חיבב אותו. הוא ירד
ממני ושוב יכולתי לנשום, אבל לא עבר הרבה זמן לפני שראיתי אותו נוטה ואז הוא קרס
עליי עם המרפק. אם רק החמיץ בסנטימטר... הרגל שלי בלטה מתחתיו ובעטה כמו המכשפה
שנפל עליה הבית בקוסם מארץ עוץ. במציאות, אנדרה היה וורקר מעולה- לא הרגשתי כלום. אחרי
הקרב הוא אמר לי שביקש באופן ספציפי לעבוד איתי לפחות פעם אחת כי חשב שאני מתאבק
נהדר. זה היה חשוב עבורי יותר ממה שיכול היה לדעת.
כשהלכתי לאוטובוס הטיולים דרך הדלת, ראיתי שתי בחורות
צעירות צורחות בלי שליטה כשהרימו שלט "אוהבות אותך, היטמן!". ג'ימי הארט
לא הרפה מכך. "זה משהו מאוד מיוחד, מישהו חייב לצלם את זה. זה לא משהו שתראה
בכל מקום אחר עבור כל אחד אחר בביזנס". יצאתי לשתות עם הבחורות האיטלקיות
ודיברנו על פוליטיקה אמריקאית ועל מוזיקה. אואן נשאר רוב הזמן בחדרו: אחרי כמה
ימים הוא היה על סף שבירה, כמו הרבה מתאבקים. וורלורד והווריור חשבו שהם מתכווצים
כי לא היו מכוני כושר והאוכל היה יותר מדי לא אמריקני. כשהגענו לקגליארי,
בסרדיניה, המתאבקים כבר היו מוכנים למרוד. ביליתי את ימי האחרונים באיטליה במלון
מוזר בסאסארי שהיה לו גן חיות. ציפורים אקזוטיות, בבונים וחזירי יבלות אומללים
ובקושי חיים היו נעולים בכלובים. הרגשתי חיבור עם היצורים המסכנים והגנבתי להם
תפוחים שפילחתי מהמלון. ביום האחרון של הטיול וורלורד ישן על ספה בלובי כי פחד
שיחמיץ את שיחת ההשקמה שלו עבור הטיסה בחזרה לאמריקה. כשחזרתי היה לי קרב מאכזב
בספקטרום ארינה בפילדלפיה, תיקו של 20 דקות מול קורט הניג. עבדנו על מה שחשבנו
שיהיה קרב גדול, עד שנכנסנו לזירה וזה לא היה למרות שניסינו הרבה, בעצם ניסינו
יותר מדי. אבל זה הפך למאבק סלופי ושנינו תהינו אשמת מי זה. למחרת היום, בטורונטו (כלומר, פה),
היה לנו בדיוק אותו קרב אבל הפעם הכל התחבר וכל הבניין עמד על רגליו.
עם קורט יכולתי לבצע מהלכים שלא חלמתי לבצע מול באד
ניוז או הונקי. התאמנו לתזמון אחד של השני בקרב שהלך לשני הצדדים כשויתרנו אחד
לשני. כמעט ניצחתי את קורט אחרי שצללתי עליו מהחבל השני, כשאני פוגע לו בחזה עם
המרפק שלי ומחזיק את הרגל שלו עבור האחד... שתיים... כשהפעמון צילצל. קורט ברח
כשלקחתי את המיקרופון וביקשתי עוד 5 דקות. קורט עמד לעזוב וסימן לי להפנות את הגב
אליו. במהירות הוא חזר אל הזירה והרביץ לי. קורט טיפס אל הפינה, אבל קמתי על רגליי
והרבצתי לו בבטן, כשאני גורם לו לאבד את שיווי המשקל ולנחות על הפינה. הקהל השתגע
כשמשכתי אותו בשיער והרבצתי לו מפינה אחת לשנייה עד שברח מהזירה ונסוג. המעריצים
הריעו באישור. זה היה אחד מהקרבות הטובים ביותר שהיו לי בכל חיי, ואני חייב את זה
לקורט, וורקר נהדר. ה-WWF סופסוף מכרו קצת מוצרי היטמן, וגופייה ומשקפי השמש שלי נמכרו טוב.
ה-WWF הקדישו לי פינה מיוחדת במגזין שלהם באביב, עם תצלום של הראש שלי
על הכריכה. לא אשכח את הבדיחה של גרג וולנטיין שרק מלהסתכל על כך הוא רוצה לזיין
אותי. זה היה מגזין ההיאבקות הנמכר ביותר עד לאותו היום. במגזין היאבקות יפנית
שהועבר בחדר ההלבשה באותו הזמן, הייתה תמונה מבעיתה ובאורך מלא של דיינמייט עם ראש
מגולח, מצולק כולו כששיניו שבורות. הוא נראה נורא, והתביישתי עבורו. המקרה עם
האחים רוז'ו צד אותו, והוא נראה על סף השמדה עצמית. מישל וילדיה עברו באופן זמני
לבית הגדול שלי בגלל שטום זרק אותם בהתקף זעם. החולצות שלי מכרו טוב, אבל לא נראה
שזה אמר משהו לוינס. למרות הפוש שהבטיח לי, הוא נתן לי להוציא אובר את פרפקט כדי
להכין אותו לווריור ולהוגאן. הכימיה בינינו רק השתפרה ונתנו בקלות את הקרב הטוב
ביותר בקארד. למרות העובדה ששוב הרגשתי שוינס בגד בי, זה לא נראה בקרבות שלי.
הייתי הבחור שסמך עליו שיוציא אנשים אובר כדי שיוכלו להרוויח את הכסף הגדול.
בפרק הבא: "מחיר החטא!"
