בדיוק כשחשבתי שהדברים נראים טוב עבור ההארט
פאונדיישן, הופתעתי לחלוטין כשדינו בראבו, מתאבק בלונדיני מחומצן וגדול שהיה בקשר
טוב עם פאט פאטרסון, אמר לי ולג'ים שוינס ופאט יקחו מאיתנו את החגורות בהקלטות
הבאות, שהיו במרחק של שבוע. נראה שדינו נהנה מהמבט ההרוס על פנינו, ואפילו צחק על
כך שלא ידענו. כשהתקשרתי לפאט, הוא אימת את זה שנפסיד את התארים לצוות חדש שנקרא
סטרייק פורס, ריק מרטל וטיטו סאנטאנה. אמרתי לפאט שיותר מנשמח להוציא אותם אובר,
אבל לא חשבתי שזה נכון ששמעתי על כך מדינו בראבו בהתראה כה קצרה. להפסיד את החגורות
אמר שנרוויח פחות באופן משמעותי.
וכך זה היה: הפסדנו את תארי הזוגות ב-27 באוקטובר
1987, בקרב טלוויזיה קצר אך אנרגטי (פה) עם מרטל וסאנטאנה שהוקלט בסירקוז. באותם ימים,
אם הפסדת את החגורה בקרב שעוד לא שודר, היית ממשיך להתאבק כאלוף בהאוס שואוס עד
שהחלפת התואר שודרה. אז בשבועות הבאים, זה מה שאני וג'ים עשינו. החיים בדרכים
שוחקים אותך. לילה אחד בפיניקס הייתי האחרון שעזב את הלובי ברודוויי אין, וזה אומר
משהו, בהתחשב בכל המתאבקים המבוגרים והכבדים כמו אנדרה, הארלי וג'ים, שהיו איתי.
כשהלכתי אל החדר שלי הנסיכה טומה כרכה את זרועותיה סביבי בלובי והציעה לי את
שירותיה. כשאמרתי לה שעליי לקום מוקדם, היא הסתכלה עליי ואמרה "אני זוכרת
כשהחבר'ה עשו כיף!". כיף? הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי לטום. "יש לי
חתיכה אמיתית כאן, ואני לא צוחק. מה מספר החדר שלך?". כעבור כמה דקות דפקתי
על הדלת שלו, וכיסיתי את העינית עם אצבעי. השרשרת שוחררה והדלת נפתחה. טומה עמדה
לידי, עירומה לחלוטין, עטופה בסדין מהמיטה שלי שאותו זרקה, וחשפה שדיים נפולים
שירדו עד לפופיק שלה, כשצרחה צרחת מלחמה. היא רצה אל החדר ואמרה "תן לי את זה
חזק!". "או פוקינג הל!" טום אמר. סגרתי עליהם את הדלת, וצחקתי כל
הדרך לחדר שלי. המשכתי לחכות עד שטום יזרוק אותה משם, אבל כשהיא לא חזרה לקחת את
הבגדים שלה דחפתי אותם אל ציפית והשארתי אותה מחוץ לחדר. טום אמר לי למחרת בבוקר
שלא אכפת לו שלטומה היו רשתות עכביש על העכוז שלה, וזה בדיוק מה שציירתי על הלוח
בפעם הבאה!
עדיין היה לי את הקרב מול רנדי סאבאג' ב-SNME, אך לא
יכולנו לעשות אותו כפי שרצינו. באחר הצהריים של ה-11 בנובמבר, נפגשנו ותיכננו קרב
גדול, אבל פחות משעה לפני המופע, וינס קרא לנו למשרדו. הוא רצה קרב שונה לחלוטין,
שיהיה קשור לסטוריליין טלוויזיוני ויהיה קשור לעבודה על הקרסול של רנדי. כשהסברתי
שעבודה על הקרסול של רנדי תגביל את תזוזתו ותיקח את המהירות מהקרב, וינס קטע אותי:
"אתה הוורקר הטוב, תפתור את זה". רנדי ואני התחלנו להילחם (כאן) ואפילו עם
השינויים, היה גדול. בנקודה אחת הוא שלח אותי מצד הזירה אל הרצפה ורגלי פגעה בבטון
והעצם נסדקה. התגברתי על כך בכאב. כדי שזה יראה טוב הורדתי לו את המגף ודרכתי
ובעטתי לו בקרסול, מה שפגע יותר ברגל שלי משלו. אז הטחתי את רגלו של רנדי בעמוד
הזירה ושמעתי סדק. לא התכוונתי, אבל בטעות נתתי לו את אותה פציעה בקרסול שנגרמה לי,
באחת מהתאונות הנדירות בקריירה שלי. רנדי לא אמר כלום על כך והמשיך לעבוד כמו
המקצוען שהיה. לשנינו כאב, ורנדי סופסוף נתן לי סמול פאקאג' כשניסיתי להטיח אותו
וניצח. וינס בירך אותנו כשחזרנו אל מאחורי הוילון, ורנדי חיבק אותי בכאב לפני שצלע
לו משם עם ליז. וינס המשיך להמציא רעיונות חדשים כדי לגרום להתעניינות תקשורתית.
בסוף השבוע של חג ההודיה של 1987, הוא העלה אירוע חדש שנקרא סרבייבור סירייס.
סרבייבור סירייס הראשון היה היום האחרון של באנדי.
הוא חסך מספיק כסף כדי ללכת הביתה. כמתיחת סיום ציירתי את באנדי על הלוח, על ארבע,
מקיא אברי מין בכל הצבעים, הצורות והגדלים. לא הייתי בטוח מה ניסיתי להשיג, אבל
כולם צחקו, במיוחד באנדי. באנדי לא הסכים להפסיד ורשם על כל אברי המין את השמות של
האחים שלי. באופן מדהים, הוא צדק בכולם. עוד חבר הלך. עבדתי קשה בסרבייבור סירייס (בקרב הזה) והפתעתי את עצמי כשאמרו ברסלינג אובזרבר שהייתי הכי טוב באותו לילה (דייב מלצר כתב
"הארט היה נפלא"). זה היה הרבה לפני האינטרנט, והצהובונים היו הדרך
היחידה שהמעריצים ואפילו הפרומוטרים קיבלו מידע על הביזנס. אבל הייתה לי בעיה עם
זה שאנשים לא מהביזנס כתבו על כך כאילו הם הבינו הכל. תמיד אמרתי שהדרך היחידה
לדעת אם מישהו הוא וורקר טוב או לא היא להתאבק מולו. חשבתי שמלצר והשאר הרוויחו
כסף מעמל ועצמות שבורות של אחרים, ומחשיפת ביזנס שהם לא חלק ממנו. אבל אז חזרתי
הביתה ומצאתי את אמא קוראת את הצהובונים עם סטו. הפרומוטרים היו בטוחים שהדרך
היחידה שמישהו מהביזנס ידע מה קורה בטריטוריות אחרות- ואפילו בשלהם- הייתה ממישהו
מבחוץ. זאת הייתה האירוניה האולטימטיבית: רוב המתאבקים שנאו את הצהובונים, אבל היו
הראשונים שקראו אותם עם מישהו הביא אחד לחדר ההלבשה. ציפיתי לחזור הביתה בחג
המולד, אבל התחנה האחרונה שלי הייתה עוד יצירה של וינס: טקס פרסי הסלאמיז, הגירסה
של וינס לפרסי הגראמיז. שחוק, סחבתי את המזוודות בלובי של סיזר פאלאס, כשהן עמוסות
בצעצועים שלא יכולתי לחכות להביא לילדים שלי. בלילה לפני התוכנית הייתה חזרה.
בהדרכת כוריאוגרפית מקצועית, כולנו היינו צריכים לשיר ולרקוד, משהו שבבירור לא
ידענו לעשות. היא רצתה שאני וג'ים נרקוד ברחבי הבמה כשהונקי ישיר את השיר שלו, אבל
אמרתי שזה יראה יותר טוב אם ג'ים יזרוק אותי ואני אזרוק אותו, כשהוא יחליק ברחבי
הבמה על ברכיו. משם אקפוץ מעליו ואז נרקוד אל מחוץ לבמה. היא אהבה את זה.
מ-9 עד 12 למחרת, עשינו חזרות. אז עשינו את כל
המופע בלי קהל אחר הצהריים, כך שאם יהיו פישולים לפני הקהל אז נוכל לערוך אותם.
כמתיחה, במופע האמיתי, כשהייתי צריך לזרוק את ג'ים על הבמה, זרקתי אותו חזק ככל
יכולתי, כמו טיל ורוד חסר שליטה. ג'ים החליק ברחבי הבמה על התחת, וניסה חזק ככל
שיכל לעצור את עצמו כך שלא יתרסק על השולחנות. הוא עצר על קצה הבמה, ואז הבנתי
שעליי לקפוץ מעליו עם שטח קטן לעמוד עליו! כמו קופץ לרוחק באולימפיאדה, רצתי
וקפצתי, כשרגלי משפשפת את ראשו של ג'ים. סיימנו חלק ורקדנו, ואז יצאנו מהבמה (הקטע המלא...). דיק אברסול
אהב את זה. אז החלפנו לטוקסידו ורוד והתיישבנו בקהל כדי לראות את הבוס מופיע. וינס
נתן את כל כולו לשיר הרוק של ה-WWF שנקרא "Stand Back", כשניענע את המותניים
כמו טום ג'ונס. אבל המסר של השיר ששר- על איך שאף אחד לא יעצור אותו בדרכו לפסגה-
לא הוחמץ בידי המתאבקים שערכו חזרות ואז העלו מופע עבורו שלוש פעמים במשך 24 שעות,
בלי אוכל ושתייה מההנהלה. האם הוא שר על הפרומוטרים שחיסל או על המתאבקים ששחק?
השיא היה השיר האחרון של הלילה, שגם נכתב עבור וינס ואלבום הפיילדרייבר שהסלאמיז
נועדו לקדם. כל המתאבקים התאספו על הבמה לשיר "If You Only Knew" ביחד, ושם היינו, שרים על איך שגורלנו היה שייך לוינס.
למיטב ידיעתי, אף אחד לא קיבל אגורה על ההשתתפות
בסלאמיז או על אלבום הפיילדרייבר. "תהיה עשיר ומפורסם במקצוע מוזר,"
אמרה עוגיית המזל שלי בסוף הארוחה הסינית של חג המולד. ב-1 בינואר 1988, שכבתי
בחדר קר ובודד בנייטס אין בלנסינג, מישיגן, מקשיב למיכאיל גורבצ'וב בטלוויזיה מדבר
על פרסטרויקה וסיום למירוץ הגרעיני ומסכם לעצמי את 1987. היה לי מופע טוב ברסלמניה
3, וקיבלתי 15,000 דולר (סכום מאכזב בהתחשב בכך שוינס הביא 93,000 אנשים
לסילברדום). ג'ים ואני זכינו והפסדנו את תארי הזוגות. ג'ולי ואני עדיין היינו
בחלום שביר בבית גדול, והילד השלישי שלנו היה בדרך. כנראה לא הייתה לי זכות
להתלונן, כי לא כולם במשפחה הצליחו כל כך. סמית', בלי מריה, היא מריר יותר ואומלל
יותר מאי פעם. חייו של דין התנדנדו בין התמסטלות לבין קיום. הוא ניסה לתקן את
הקאדילקים הישנים והזיז לבנים או זבל מקצה אחד של החצר אל השני בלי סיבה. ברוס
ורוס חיו ונשמו עבור סטמפיד רסלינג. רוס לא לקח כסף משם והתפרנס ממה שהרוויח
כמורה. וויין עדיין שפט ונהג. לא הבנתי אף פעם למה ההורים שלי לא נתנו לוויין,
שהיה כל כך אמין, תפקיד גדול יותר. כנראה הם לא חשבו כמו שצריך. אבל אף אחד
מהקורבנות שלהם לא עזר: אפילו המעריצים המקומיים של קלגרי נראו כמו גחלת דועכת של
מעריצים בהשוואה ל-WWF.
אואן סחב את הטריטוריה, ונתן קרבות מדהימים עם
מתאבק גדול ועגלגל בשם מייק שו (באסטיון בוגר) והאופנוען הגדול ההוא, קארל מופט,
שעכשיו התאבק כג'ייסון האיום, ולבש בגד גוף לבן עם מסכת הוקי ונופף במסור. קארל
הפך להיות וורקר סביר אבל היה פריק של בליידינג, וחתך את עצמו כל לילה. סטו גם משך
את כריס בנואה מאדמונטון, שהיה העתק מדוייק של הדיינמייט קיד, רק בלי הרשע (הערת
המתרגם: הספר יצא לפני המקרה), בלם אחורי לשעבר מה-CFL בשם "פליין" בריאן
פילמן, ומתאבקים יפניים נהדרים אך קטנים, הירושי הייז ופומיהירו ניקורה, שנקראו
הוויטקונג אקספרס. אואן גם נהיה כוכב ביפן וזכה באליפות ה-IWGP לג'וניורים, תואר היחידים
הראשי של ניו ג'פאן- הישג יפה. אמי עדיין הייתה אומללה בגלל שההון המשפחתי לכאורה
בוזבז על סטמפיד רסלינג. כשבאתי הביתה עם ג'ולי, ג'ייד ודאלאס, היא נצמדה אליי
כאילו הייתי אי של שפיות. היא ואבי משכו כיסאות במטבח, הנמיכו את הטלוויזיה וכשסטו
הרתיח קומקום עבור תה, הם הקשיבו בתשוקה לסיפורים ולחדשות שלי בנוגע לביזנס. לא
אשכח איך סטו צפה בסלאמיז בחג המולד, וצחק כל כך מהשירה של וינס עד שבכה. הוא שאל
אותי שוב ושוב עם חיוך ענק על פניו: "אז וינס סופסוף יצא מהארון, הא?". וינס
לא היה הומו, אבל בעולם של סטו, רק הומו היה רוקד ככה. לוח הזמנים נהיה חסר רחמים,
עם צילומים כפולים כל סוף שבוע, מופע בשני ערים שונות ביום שבת ואז שוב ביום
ראשון. חיי היו מערבולת של נמלי תעופה, מלונות מדרג ב', מכוני כושר וחדרי הלבשה.
זה הפך לנסבל יותר כי האלק בדיוק חזר מהחופש שלו והתשלום השתפר. בינו ובין מאצ'ו,
היו לנו שני בייביפייסים ראשיים עבור הבנייה לרסלמניה 4. כל בוקר הרגשתי את המכות
מהטורנבאקל שאהבתי לעשות וברכיי התקשו מכל הקפיצות מהחבל האמצעי. כל יום הייתי
צריך מקלחת חמה של רבע שעה כדי לעמוד זקוף. תמיד כאב לי: יום אחד הכתף, למחרת היום
ברך, קרסול, שפה חתוכה, חתך, פנס ותמיד כאבו לי הגב והמרפק השמאלי מזריקה אל
החבלים מאיש חזק. טום ורבים אחרים לקחו משככי כאבים לפני כל קרב, ולעיתים קרובות
יותר מדי התחלתי לעשות את אותו הדבר. כאב לי.
אחרי הקרבות שלי, האייג'נטס נתנו לי מכה בטוסיק עם
מצע קשיח ואמרו "יופי של קרב!". חזרתי אל חדר ההלבשה עם כל הרוק של
המעריצים עליי, וטום תמיד הקיא בכיור. עדיין, אהבתי את האנרגיה ואת התחושה של
להיות שחוק בזיעה שלי. הבולדוגס סבלו. דייבי היה הכוכב עכשיו, ונמאס לו לעשות כל
מה שטום דרש ממנו לעשות בזירה ואז לשמור עליו כל לילה. דייבי גם שמע שטום סיפר
לכולם שזאת הייתה אשמתו של דייבי שפצע את הגב. אולי כדי להסיח את הדעת מכך, טום
ודייבי הלכו למכון יותר מאי פעם, אבל עם שני שותפים חדשים: הוורלורד והאולטימייט
ווריור (לשעבר הדינגו ווריור). כמה ממתאבקי ה-WWF נראו כל כך מוזר מרוב
סטרואידים עד שנראה כאילו יתפוצצו. זריקת הטסטוסטרון או אלוהים יודע מה בתחת שלי
גרמה לי לחשוב בנוגע לסיבות שבגללן נשארתי בביזנס. אף אחד לא יודע האם האנטר אס
טומפסון כתב את המילים שמיוחסות אליו: "עסקי הטלוויזיה הם מכרות כסף אכזריים
ורדודים. מסדרון ארוך מפלסטיק בו גנבים וסרסורים רצים בחופשיות ואנשים טובים מתים
כמו כלבים. יש גם צד שלילי בזה". אבל לדעתי, עולם הטלוויזיה היה בארון חשוך
בסוף המסדרון. סרבייבור סירייס הייתה הצלחה אדירה, אז וינס החליט ללכת על אירוע
שלישי בשנה, וחלם שהרויאל ראמבל תתקיים בכל ינואר. זה יהיה כמו באטל רויאל מלבד
שהוא יתחיל כששני מתאבקים יהיו בזירה, ואז מישהו אחר יצטרף אליהם כל שתי דקות.
המנצח יהיה האחרון שיעמוד. האירוע הראשון נקבע לשידור ביום ראשון לפני הסופרבול,
כשלא היה NFL. נבחרתי להיות הבחור הראשון בזירה, והתאבקתי שם 36 דקות (פה) בניסיון
להשיג את תשומת ליבו של וינס, בתקווה לקבל מקום טוב ברסלמניה 4. זה לא עבד: כל מה
שהוצע לי היה מקום בבאטל רויאל של 30 האנשים.
מוקדם בבוקר אחד בפברואר, התעוררתי לשיחה מוינס. הוא
התעניין בבאד ניוז ושאל אותי אם חשבתי שיוכל לעשות איתו עסקים. הוא גם אמר שהוא
רצה לנסות שוב את אואן, עם גימיק המסכה שהצעתי. כשהתעוררתי מהשינה, מחשבתי המיידית
הייתה לגנות את באד ניוז, יריבי הותיק. אבל רוס שאל אותי לאחרונה אם היה סיכוי
שאוכל להשיג לניוז בוקינג ב-WWF כי לאואן היו איתו בדיוק אותן בעיות שהיו
לי, כשנאכל בחיים ונקטע באמצע הקאמבקים שלו. ניוז גם היה יקר, והם לא יכלו להרשות
אותו לעצמם יותר. אז שיבחתי אותו בפני וינס. בעבור אואן, וינס הבטיח תוכניות
גדולות, ואמר לי שלא יחסוך כלום: מחלקת האומנות שלו תעצב לאואן תחפושת עם גלימה, והוא
רצה להמציא שם מעופף לאואן, משהו עם ציפור או עם טיל. התקשרתי לסטו ועזרתי לאואן
להיכנס ל-WWF.
אז התקשרתי לבאד ניוז. הוא נדהם שאני, מכל האנשים, התקשרתי אליו ואמרתי לו שרוצים
אותו ב-WWF.
ההקלטות בטופאקה ב-17 בפברואר היו הראשונות עבור באד ניוז. היו להם תוכניות גדולות
עבורו, שיהיה ההיל הראשי ויעבוד מול הוגאן. חשבתי שזה טוב עבורו, כל עוד לא יעבוד
איתי! באופן מקרי, באותו היום, למתנקש הקובני היה את קרב הניסיון שלו ב-WWF. זאת תהיה הפריצה
הגדולה בקריירה הארוכה שלו- ואלוהים יודע שהרוויח זאת. הם רצו לצוות אותו עם ניקולאי
וולקוף, ולהכריז עליו כמישהו ממוסקבה, בגלל שהעבודה שלו תסחוב את הצוות. כשעברנו
את באד ניוז ליד משאיות ההפקה, ג'ים אמר בשמחה "טוב שכל החבר'ה פה! אתה,
ועכשיו גם הקובני!"
באד ניוז הרים מוט ברזל וצעק "אם המאדרפאקר
הזה נמצא פה, אהרוג אותו!". התברר שלמרות שהקובני היה השושבין בחתונה של באד
ניוז, לנשים שלהן היה ריב. איכשהו ניוז והקובני, שפעם היו חברים טובים, נשבעו
להרוג אחד את השני. ניוז רץ וכעבור כמה שניות הבריח את הקובני מהבניין, כשהוא
מנופף במוט הברזל כשהקובני חתך את האוויר בסכין שלו. צ'יף וכמה אייג'נטס הפרידו,
ואז וינס קרא לשניהם למשרד שלו: הוא פיטר את הקובני לפני שיכל להיכנס אל הזירה.
היו לו תוכניות גדולות עבור ניוז. להתראות לפריצה של הקובני. חזרתי הביתה ליום
ההולדת של ג'ולי במרץ. אחר כך תיכננתי לקחת את דאלאס בן ה-3 לטיול הגדול הראשון
שלו עם אבא, לרסלמניה 4. כשעמדתי במטבח, וראיתי את ג'ולי אורזת את המזוודה הקטנה
של דאלאס, הטלפון צילצל. "היטמן, זה וינס. רציתי שתשמע את זה ממני קודם
כל," הוא אמר. "אין לי מושג איך לעזאזל זה קרה, אבל קיבלנו יותר דואר
עבורך כאן במשרד מכל מתאבק אחר בארגון- אני לא יודע אם זה בגלל השיער השמנוני שלך
או מה. אז אני הופך אותך לבייביפייס". הופתעתי לחלוטין. "קיבלת אפילו
יותר דואר מהוגאן," המשיך וינס. "אני הולך לפרק את הפאונדיישן! אני הולך
לתת לך את הפוש הגדול הזה שהגיע לך לפני הרבה זמן". ברסלמניה 4, הוא הסביר,
באד ניוז ואני נשתף פעולה בסוף הבאטל רויאל ונדיח את הג'אנקיארד דוג, אבל ניוז
יבגוד בי ויזרוק אותי משם. כשיוענק לו הגביע הענק, אתקוף אותו וארסק את הגביע.
שאלתי איך זה ישפיע על ג'ים. וינס צחק. "אנגל אחד לכל אדם. ג'ים יצטרך
לחכות". הוא אמר שקיבלתי יותר דואר מהוגאן. המשכתי לחזור על זה לעצמי בלי
אמונה. קיבלתי שקי זבל מלאים בדואר עבורי כל הקלטות טלוויזיה, אבל לא דימיינתי שזה
יותר ממה שהאלק קיבל.
למחרת היום הורדתי את דאלאס המהופנט מהמטוס
בפילדלפיה, שכרתי מכונית ושמתי אותו במושב הילדים בנסיעה לאטלנטיק סיטי.
ביומיים
הבאים, דאלאס נהנה מאוד, ושיחק עם כל המתאבקים האהובים עליו מקרוב. כל הבובות שלו
התעוררו לחיים: הוא הכיר מיד את כולם. הוגאן היה ממש נחמד אליו, וכך גם אנדרה,
שקרא לו בקולו העבה. דאלאס נדהם כשהתקרב לענק שהרים אותו על ברכיו. כשהאירוע עמד
להתחיל, לא מצאתי את דאלאס בשום מקום: ליבי קפץ כשראיתי אותו בגובה ארבע וחצי מטר,
רוכן מקצה של פיגום! היה לו חיוך גדול על פניו כשעליתי במדרגות בקצב כפול, ותפסתי אותו
בקרסול! תודה לאל! מאצ'ו וליז היו נחמדים מספיק כדי לשמור על דאלאס כשהתלבשתי
והתכוננתי לבאטל רויאל עם פאט ובאד ניוז בראון, בשמו החדש, שעכשיו התנהג כמו החבר
הטוב ביותר שלי. הבאטל רויאל (פה ופה) הלך כמתוכנן, וכששברתי את הגביע הגדול לחתיכות,
קיבלתי עידוד גדול וכך הפכתי לבייביפייס. במיין איבנט, עם קצת עזרה מהוגאן, מאצ'ו
מן זכה בתואר העולמי למשקל כבד. אחרי המופע עשיתי את ריאיון היחידים הראשון שלי מאחורי
הקלעים, עד כמעט 3 בבוקר. השתפרתי בדיבור, ובפעם הראשונה אמרתי ששרדתי את הצינוק
של סטו. בסוף סחבתי את דאלאס העייף בזרועותיי, דרך המעריצים בלובי ועד לחדרי.
בדרכי הביתה התיק שלי התפוצץ מצעצועי גוסטבאסטרס. בעצירה בדנבר, שמתי את דאלאס
בטלפון עם אמא שלו, והוא סיפר לה בשמחה הכל על הטיול הגדול. אחרי כמה דקות הוא
העביר לי את הטלפון. לא רציתי להדאיג את ג'ולי, אז לא סיפרתי לה על איך שנעל את
עצמו בשירותים, שלא לדבר על איך שטיפס על הפיגום. כשניתקתי והסתובבתי, דאלאס נעלם!
חיפשתי אותו בפחד בכל מקום. מה עם הלך לשירותי הנשים? או עלה על מטוס? גרמתי גם
לאייג'נטס לחפש. בסוף, מצאתי אותו על מדרכה, מחייך אליי בשובבות ומחזיק את היד של
מאבטח מחייך. כל כך הוקל לי לראות אותו שוב אז חייכתי אליו. אני לא יודע מה שחק
אותי יותר, דאלאס או רסלמניה 4!
כבייביפייס מצאתי את עצמי עושה ג'ובים לבאד ניוז
בהאוס שואוז כמעט בכל לילה. הם הכינו אותו להוגאן. לא שמחתי על זה שהייתי בייביפייס,
במיוחד אחד שמפסיד. ממש פוש! לבאד ניוז עדיין לא הייתה פסיכולוגיה או כריזמה. לילה
אחד אחרי קטטה ארוכה ומשעממת במדיסון סקוור גארדן, וינס אמר לי "ברט, אתה
יכול להוציא קרב טוב אפילו ממטאטא!". אמרתי "זה קשה כשהמטאטא מטאטא איתך
את הרצפה!". הוא צחק, אבל אני לא. הייתי בבית ב-17 במאי, כשג'ולי ילדה תינוקת
יפהפייה במשקל 3.6 קילו. קראנו לה אלכסנדרה סבינה. כשליבי מלא וריק בו זמנית, טסתי
למחרת הבוקר. שוב לעבודה. ב-22 ביוני בהקלטות הטלוויזיה בבינגהאמטון, ניו יורק,
קריירת היחידים שלי נגמרה פתאום. וינס החליט לחבר את ההארט פאונדיישן מחדש
כבייביפייסים, והוא אמר שזה היה בגלל שהיינו טובים מדי כדי להתפרק. אבל מיד התחלנו
לעשות ג'ובים עבור האחים רוז'ו, שבדיוק הפכו להילים. אפילו היה להם את ג'ימי הארט
כמנג'ר. למרות זאת, שמחתי שאני שוב עם ג'ים. הארלי רייס בלט בחסרונו אחרי רסלמניה
4, כי עבר ניתוח דחוף בו הוסרו 8 וחצי סנטימטרים ממעיו. ואז הוא נאלץ להתגרש
מאשתו. הונקי עשה טעות גדולה כשהתבדח בחדר ההלבשה שלהארלי לא היה אומץ (GUTS- גם
מעיים). הונקי היה אחד מהמתאבקים האלה שלא היו קשוחים. כשאחד מהחבר'ה הפחות קשוחים
לא כיבד בחור אגדי וקשוח כמו הארלי, כמה מאיתנו נפגענו, ודיינמייט קם והפיל את
הונקי מהכיסא שלו. הונקי בכה כמו תינוק אחר כך והתחנן לסליחה.
כשהארלי הלך, טום היה זקוק לשותף חדש לשתייה. הוא
נצמד לג'וס לדוק, חוטב עצים צרפתי-קנדי שוינס קרא לו "המטורף". הכינוי
התאים לג'וס באופן מושלם. כל לילה במשך מעל לשבוע, טום וג'וס שתו ביחד ולקחו
כמויות מטורפות של כדורים. ג'וס היה רגיל לכך, אבל טום גם עירבב אותם במשקאות שלו.
ועדיין, ג'וס היה זה שסחב את טום אל חדרו כל לילה. כשזה הגיע לכדורים, ג'וס לא היה
אנושי. אז טום נשבע שזה יהיה הלילה בו ג'וס יפסיד. ישבתי והסתכלתי עליהם שותים.
בנקודה אחת ג'וס היה שקוע בכיסא שלו, בחצי המרחק לעילפון, כשטום שיטח את הסיגריה
הדולקת שלו באצבעותיו ושם אותה בזהירות על ראשו הגדול והקירח של ג'וס. כשהיא
התחילה להישרף, ג'וס קם והסיגריה נפלה אל גב חולצתו. בלי להגיד מילה, ג'וס השתמש
בגופו כדי להוציא את הסיגריה על כיסאו, ואז הלך לחדר. כל זה הפתיע את טום, אבל
למחרת היום ג'וס פוטר. הכדורים לא הורידו אותו, אלא טום, בפחות משבוע! ביום הולדתי
ה-31, אמי וג'ורג'יה אירגנו לי מסיבת הפתעה בבית משפחת הארט. הסתכלתי בכל הנכדים.
טום, שלבש חולצה יפה, וגילגל את עיניו אליי כששר "יום הולדת שמח". כמה
מתאבקים צעירים שעבדו עבור סטו היו שם גם כן, כולל בריאן פילמן. הוא שר בחיוך, עם
צרידות בקולו, כתזכורת לסרטן במיתרי הקול שהתגבר עליו בתור ילד. עיניהם של דאלאס
ושל ג'ייד היו גדולות ונוצצות בגלל הנרות על העוגה שלי. אמי הייתה היחידה ששמה לב
לכך שעיני דמעו כשדאלאס עזר לי לכבות את הנרות. היו מחיאות כפיים ומזלגות שהכו על
כוסות. כל העיניים היו עליי. אני חושב שהבנתי באותו לילה שחלק מבני משפחתי מחכים
שאמעד ואפול. גם הייתי צריך להכיר בעובדה שהפרצופים שלהם השתנו: העולם היה מלא
בטרגדיות בהיאבקות. ברוס היה מדוכדך בגלל שסטו סופסוף פיטר אותו מתפקיד הבוקר. סטו
לא יכול היה לסבול יותר את איך שברוס הריץ מופע. הוא החליף אותו בקית', וזה אמר
שגם לזלי הייתה בשליטה.
הסתכלתי על ג'ים, שהיה האויב הכי גדול של עצמו
ומהמר גרוע. הכסף נפל מהכיס שלו. ככל שהיה לו יותר כסף, הוא נפל יותר. הוא חי
כאילו אין מחר, וקנה לעצמו תכשיטים, ג'ט סקיז, סירות דייג ואופנועים. אלי לא ראתה
אגורה מכך בגלל שמסיבות שהיו ידועות רק לו, הוא נתן לה ולילדיו דמי כיס נוקשים.
כמובן שאם מדברים על כסף, טום היה במצב הכי טוב. הוא היה היחיד ששילם על הבית שלו.
הוא ודייבי היו קמצנים מאוד בדרכים, אבל בבית הם פינקו את נשותיהם במכוניות, מעילי
פרווה, תכשיטים וכסף. נראה כאילו חוץ ממני אף אחד לא דאג לגבי מחר. מי שרציתי לדבר
איתו במסיבה היה אואן, בגלל שיתחיל לעבוד ב-WWF בתוך כמה ימים, אבל מרת'ה
הוציאה אותו משם מוקדם. אואן עמד להצטרף אל שאר החבר'ה הצעירים שרצו קדימה.
ההרפתקאה הייתה בחוסר הידיעה לאן אנחנו הולכים. הסכנה הייתה בכך שלא ראינו שהגורל
שלנו לא היה בשליטתנו, לא משנה כמה היינו חזקים. עוד מיתות הוסיפו לתחושת הפחד
שלי. ב-4 ביולי, כשנסע לקרב בגנדר, ניופאונדלנד, מייק קלי סטה מהדרך כדי לפספס צבי
ואיבד שליטה על הואן. הואן התגלגל והרג את אחיו, פאט קאלי, את דייב מקקינגלי- ואת
אדריאן אדוניס. אחיו של פאט, מייק, שרד, למרות שהוא נפצע מאוד ברגלו. טסתי
לבייקרספילד, קליפורניה, עבור הלווייה של אדריאן. אשתו אמרה לי "הוא היה כל
כך גדול. כלום מעולם לא פגע בו. עכשיו הוא מת".
הברויזר ברודי נדקר למוות. תמיד הייתי אסיר תודה
כלפי ברודי ומילות העידוד שלו בחודשים הראשונים שלי בדרכים ב-WWF, כשצ'יף ייבש אותי. הפעם
האחרונה שראיתי אותו הייתה במקרה בנמל התעופה של דטרויט. אנדרה רכב על עגלת
מזוודות אז ג'ים ואני הצטרפנו. מעבר לפינה ראינו את ברודי שצחק עלינו. הזיכרון
האחרון שלי ממנו היה הנפנוף והחיוך שלו. ב-17 ביולי, ברודי נקרא לחדר ההלבשה בפורטו
ריקו בידי הבוקר, חוזה גונזלס, שגם התאבק מתחת למסכה כאינביידר. גונזלס, שאותו
זכרתי מפורטו ריקו כבחור קליל, דקר את ברודי בסכין קצבים והשאיר אותו למות על רצפת
המקלחות המלוכלכת. לכאורה, ברודי היה ביריון בזירה כלפי גונזלס פעם אחת יותר מדי,
וגונזלס השתגע. כל המתאבקים פחדו לעזור לברודי, אז הם ישבו שם מעל לשעה עד שמת. אף
מתאבק לא העיד נגד גונזלס כי פחדו שאם יעשו זאת הם לא יחיו מספיק זמן כדי לצאת
מהאי! גונזלס טען להגנה עצמית וזוכה. זה היה אחד מהדברים הכי נוראיים שאי פעם קרו
בעסקי ההיאבקות. זה מוזר, אבל לעיתים קרובות, מתאבקים מתים בשלשות. ב-24 ביולי,
שמעתי ש-JR פולי מת. סרטן בכליות לקח אותו מהר, מהר מדי ואפילו לא הספקתי
לבקר אותו פעם אחרונה. JR היה אדם נהדר ששיפר את העולם. בלווייה שלו בקלגרי הם ניגנו את כל
השירים האהובים עליו מהואן. ידעתי שהוא גאה במה שיצא משירותיו.
בפרק הבא: "כל כלב בא יומו!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה