במשך שבועות ג'ימי ואני ניסינו למצוא כינוי עבורי. בוקר אחד- ב-27 באפריל 1985, ליתר דיוק- בעצירה בפילדלפיה, קראתי בעיתון שתומאס "היטמן" הארנס פרש מאיגרוף אחרי שחטף נוקאאוט מ"מארבולוס" מרווין הייגלר. היטמן הארט. אהבתי את הצליל הזה. באותו לילה עמד להתרחש הקרב הראשון בין ההארט פאונדיישן והבריטיש בולדוגס, ארבעה גיסים בעיר אהבת האחים. גאווה מסויימת התחילה לעלות: הגיע הזמן להראות לאמריקה מה החבר'ה של סטו יודעים לעשות! ג'ורג' סקוט נסע במשך שעתיים וחצי מגריניץ', קונטיקט רק כדי לראות את הקרב. אמרתי לטום שאם זה יהיה קרב טוב אז יכול להיות שג'ורג' יתן לי ולג'ים פוש, ואז הוא התחיל לקרוא לנו אחיי הפוש. לצלילי "רול, בריטניה", הבולדוגס צעדו כדי לפגוש אותנו. כעבור 15 דקות, בחצי הדרך, הרבה מעריצים עמדו. יצאתי כמתאבק טוב שהושפע לרעה בידי גיסו המרושע, הסדן, והובל כצאן לטבח בידי המנג'ר שלו. הבהרתי את עצמי כשהראתי למעריצים דרופקיקס מפעם לפעם רק כדי להרשים אותם. הקהל שנא את העובדה שמי שפעם היה ג'ובר יכול היה להתאבק. זאת הייתה האשמה: אם המעריצים היו תומכים בי, לא הייתי מתנהג כך. אה, ההנאה בלהיות ההיל! הסדן ואני קיבלנו היט מעולה. היינו אלימים, חסרי רחמים ומלוכלכים. "בואו נלך!" אמרתי לג'ים ולדייבי. משכתי את דייבי מהמזרן וג'ים נעל אותו בזרועותיו. חזרתי מהחבלים עם מכת ברך, ובשנייה האחרונה דייבי זז, והסדן ואני התנגשנו. דייבי הכניס את טום בדרמטיות. נתקלתי בדיינמייט ולקחתי באמפים בכל מקום. אל ג'ים. אל הטורנבאקלס. סופלקסים. קלוזליין שנראה כאילו ערף את ראשי. הסדן הונף אל כתפיו של דייבי כשהייתי על גבי והסתכלתי על האורות. אני זוכר שחשבתי שאהבתי להיות היל. דיינמייט טיפס בזהירות על גבו של ג'ים וקפץ עם ראשו עליי. כשג'ימי הארט בא דרך החבלים כדי להתערב, דייבי הוסיף אל הפופ הגדול כבר כך כשזרק עליו את הסדן! דיינמייט החזיק את רגלי עבור ה1... 2... 3. "תודה, גייב," הוא אמר.
טיילתי בכל ארה"ב וקנדה, אבל הייתי בהוג'ו בנווארק יותר מבכל מקום אחר. כל המתאבקים שעבדו בסביבה בסוף התרסקו על הספות בלובי כשלהקה ביתית ניגנה עד שתיים בלילה. החבר'ה מדרג ב' וג' דיברו על איך שהקהל ירד מאז רסלמניה, למרות ספיישל של סאטרדיי נייט מיין איבנט בעל רייטינג גבוה ששודר ב-NBC ב-12 במאי, 1985, וסימן את חזרתה של היאבקות לרשת טלוויזיה בפריים טיים בארה"ב אחרי שלושים שנה. היחידים שעדיין קיבלו צ'קים גדולים היו אלו שעבדו בקארדים של הוגאן. האלק עדיין היה רותח כמו תמיד. טום ודייבי היו ברי מזל ועבדו עם הוגאן בערים הגדולות מיד, ואילו אני וג'ים עבדנו לעיתים קרובות יותר בערים קטנות. כולם קיבלו אחוזים לפי נוכחות הקהל, וטום ודייבי לקחו הביתה צ'קים שהיו בין 5,000 ל-10,000 דולר בשבוע, וזה היה הרבה יותר ממה שאני וג'ים הרווחנו. שמחנו עבורם, לא נטרנו טינה: טוב יותר שזה הם מאשר השאר. נהיינו כנופייה של ארבעה, ושמרנו אחד על השני כמו חברים ואחים. כמובן שאף אחד מאיתנו לא היה מושלם. ג'ים אהב את הבירה והסמים, וחגג עד לשעות הקטנות של הלילה. טום ודייבי אהבו את הבירה, את הכדורים, את הסטרואידים ואת האימונים שלהם. השחרור שלי, האמנזיה שלי ואולי התרופה שלי היו הנשים. הסקס נראה כמו החטא הכי פחות חמור שהיה שם. לילה אחד חיפשתי את ג'ים בחדר של אדריאן. כשדפקתי על הדלת ושאלתי אם ג'ים נמצא שם, שמעתי את אדריאן אומר "אל תפתח אותה!". אז שמעתי את ג'ים אומר "זה רק ברט, הוא בסדר". הם הורידו את הוו. איזו חבורה הייתה שם! מועדון של הקשוחים: ג'ים, אדריאן, רודי, מוראקו, האיירון שיק, ואפילו מר פוג'י- המתאבק היפני הזקן מהוואי בגימיק של צ'ארלי צ'אן. הם מילאו את האמבטיה בקרח ובקבוקי בירה. על השולחן היה הר קוקאין. הייתה תחושה מוזרה, כאילו הם לא סומכים על בן של פרומוטר. רודי הציע לי שטר דולר מגולגל. היססתי יותר מכך שאצטרך לשלם על כך מאשר מה שזה יעשה לי.
בוקר אחד במאי, השארתי את ג'ים נוחר כמו דוב וירדתי למסעדת הוג'ו. כבר ניסיתי כל דבר בתפריט והבנתי שזה גרוע יותר מאוכל של כלא. היחידים שנהנו מזה היו המקקים שהיו בכל מקום. כשאכלתי ארוחת בוקר הבחנתי במלצרית חדשה עם גוף מעולה, עור זהוב-חום, שפתיים אדומות ומלאות, עיני איילה ושיער שחור. הופתעתי כשאמרה, במבטא ג'רזי, "אתה ברט היטמן הארט". התאכזבתי כשאמרה לי שהיא מתפטרת בסוף היום. רוזמרי הייתה פצצה פורטו ריקנית בת 21. אמרתי לה שעליי ללכת לפוקיפסי באותו יום עבור הטלוויזיה, אבל עם קצת מזל אוכל לחזור מוקדם ולתת לה טרמפ הביתה אם תרצה. היא הסכימה. ההארט פאונדיישן עבדו בקרב טלוויזיה, אבל ג'ים ואני התאכזבנו, שוב פעם, כי לא קיבלנו זמן להתראיין. הבולדוגס קיבלו, והם היו נוראיים. כשוינס ראה את טום ואת דייבי בולעים מילים בריאיונות שלהם, הוא מיד ציוות אותם עם לו אלבנו הזקן, מנג'ר שתיין ופטפטן. ללו היה שיער שחור מתולתל וזקן אפור. סיכות ביטחון אמיתיות השתלשלו מהלחי שלו. בלי קפטן לו, הבולדוגס היו הולכים לאיבוד. כשחזרנו לנווארק באותו הערב, ג'ים הלך לבר, ואני הלכתי וחיפשתי את רוזמרי. ישבנו במכונית שלי מאחורי המלון ורק דיברנו. זה היה קצת אחרי שתיים בלילה כשהסעתי אותה הביתה דרך שכונות מרוססות גרפיטי. עכברוש גדול כמו חתול שוטט בכביש הנטוש. היא גרה מעל מכולת. כשחניתי שם, היא רכנה אליי והתנשקנו. זה נתן לי פרפרים. היא הביאה לי את מספר הטלפון שלה כשיצאה מהמכונית, וחייכה. "תתקשר אליי, בסדר?". ראיתי את אמא שלה בחלון.
במלון, מצאתי את ג'ים ואנדרה עוד בבר. בא לי לחגוג, אבל החמצתי את שעת הסגירה. השארתי את ג'ים לטפל בחשבון שלו כשחזרתי לחדר, וקשרתי חולצה על עיניי כדי שג'ים לא יעיר אותי כשיבוא. הייתי בשינה עמוקה כששמעתי צליל מרוחק של מים זורמים. לא, מצד שני, זה נשמע יותר כמו... מישהו שמשתין על השטיח! הורדתי את כיסוי העיניים שלי. החדר עדיין היה חשוך, אבל ראיתי את ג'ים, נשען בקלילות על דוכן הטלוויזיה, ומרוקן את השלפוחית שלו כאילו אין מחר. לא הופתעתי. באותו הבוקר, כשארזנו את התיקים כדי לתפוס את הטיסה, ג'ים חש שהייתי מודאג. אולי זה היה לפי איך שטרקתי את דלת המזוודה שלי על המיטה. הוא שאל בתמימות "משהו לא בסדר?". המבט השמח על פניו גרם לי להסס, אבל אז זה פשוט יצא. "למען האמת, ג'ים, קמתי בבוקר וראיתי אותך משתין על השטיח. אני הולך עם גרביים ו..." ג'ים קטע אותי. "על מה אתה מדבר? תראה לי!". הוא ישב על ברכיו והעביר את ידיו על השטיח. "חלמת!" הוא צחק. "אני חושב שאתה חייב לי התנצלות!". הסתכלתי מקרוב, ואפילו העברתי את הרגל שלי על השטיח. הוא היה יבש לחלוטין. אולי כן חלמתי. "אני חושב שאני כן חייב לך התנצלות, ג'ים!". "ההתנצלות התקבלה!" הוא הכריז כשהרים את המזוודה שלו מהרצפה ונחיל שתן יצא מהפינה שלה. התפוצצתי מצחוק! "לעזאזל," ג'ים מילמל שוב ושוב, כשצחקתי כל הדרך למטוס.
בלוס אנג'לס ספורטס ארינה, ג'ימי הארט תפס אותי ואת ג'ים. "קדימה, תמהרו! יש לנו ריאיונות!". פתאום ההארט פאונדיישן עמדו עם מין ג'ין אוקרלנד, ומבטי הקפוא התקבע על המצלמה. ג'ימי דיבר רוב הריאיון וג'ין היה שקט. הסדן נבח בכעס כמה שורות, ואז הגיע תורי. אמרתי כמה מילים אל המיקרופון והחזרתי אותו לסדן. הצלם הראה שוב את הפרומו במוניטור קטן כדי לראות אם הוא שמיש. הסתכלתי כשעיניי זזו לכל הכיוונים- ברור שהייתי מפוחד! אם וינס היה רואה את זה, זה היה הריאיון האחרון שלנו! רצתי במסדרון אל חדר ההלבשה וחזרתי מהר עם משקפי השמש שלי. התחלנו שוב את הפרומו. לא רע. לא גדול. נשבעתי להשתפר. מאותו יום ואילך לבשתי משקפי שמש- כדי להחביא את הלחץ בעיניים שלי. ביוני ובתחילת יולי 1985 עבדנו רוב הזמן עם הבולדוגס, שהיו הדבר החם, וגנבו את ההצגה כל לילה. הפאונדיישן התחיל לקבל קצת קרדיט, רוב הזמן מהחבר'ה ולפעמים מהאייג'נטס, אבל אף פעם לא מוינס או מג'ורג'. אחרי קרב יחידים ביני ובין דיינמייט בדנבר, צ'יף בא אליי, קורן. "אתה באמת מתחיל לתפוס את זה, סטו!". צ'יף התחיל לקרוא לי סטו, על שם אבי, ולקחתי זאת כמחמאה גדולה. "אם תמשיך עם זה, ילד," הוא אמר. "הם יהיו מוכרחים לעשות איתך משהו". צ'יף חיבב את כולנו באותה נקודה, ובמיוחד את טום ואותי. הייתה לו אהבה רבה לביזנס, והוא ידע יותר מכולם מי עשה את העבודה כל לילה. זה גם לא הזיק שצ'יף אהב בסוד את הציורים שלי. הוא כבר גילה שאני הייתי האומן. כמו קומיקסאי מדופלם, ציירתי ציורים שכללו את החבר'ה ומי שזה לא יהיה, רק מהדימיון שלי. כשציירתי מישהו עם בגדים, זה לא נראה מצחיק, אבל האורגיות, עם הנסיכה טומה במרכז, היו קורעות. המתאבקים נפלו מרוב צחוק, ואנדרה צחק הכי הרבה. צ'יף עמד ובהה בהם עם ידיו על מותניו, וניסה חזק לא לצחוק. "סטו הארור הזה," הוא אמר.
זה נראה יותר ויותר שהחבר'ה מסטמפיד התחילו לתפוס תאוצה בטריטוריה. לא היה שום ספק בכך שהגדולים, כמו הוגאן ואנדרה, היו אובר עם המעריצים בגלל מי שהיו. הם הביאו את הקהל, אבל האמת היא שהם מעולם לא עבדו ביצירות המופת המהירות והיפות שהיו לנו. אחרי קרב ברוזמנט הורייזון בשיקאגו, טרי פאנק משך אותי לצד ואמר לי "אני צופה בכם כל לילה. הקרב הזה בין ארבעתכם הוא קרב הזוגות המזדיין הכי טוב שראיתי בכל מקום מאז שנכנסתי לביזנס! אף אחד לא מתקרב אליו!". אבל התגובה שהכי השפיעה עליי באה מפדרו מוראלס האגדי. אלוף ה-WWWF לשעבר היה מתאבק פורטו ריקני אדיב וכמעט ביישן שהיה אגדי כמו ברונו סאמארטינו. "אני הולך להגיד לך משהו, היטמן. אתה תמיד שומע על חבר'ה בביזנס שמתלוננים שהם אף פעם לא פורצים, או שהפרומוטר דפק אותם, או שהם נפצעו, וכל מיני תירוצים, טובים או רעים. אבל תזכור את זה, תזכור את מה שאמרתי לך: כישרון לא עוצרים! לא משנה מה, במוקדם או במאוחר, הוא יוכיח את עצמו. ולך, חברי, יש כישרון! באיזה יום אתה תהיה כוכב גדול בביזנס". ואז גם היה את ג'סי ונטורה, השותף הותיק של אדריאן. ג'סי היה באדיבילדר ובמלחמת וייטנאם, היה נחת מעוטר שחזר עם הרבה פחדים. כדי לשכוח אותם הוא איבד את עצמו בעולם ההיאבקות הסוריאליסטי. ג'סי היה בחור חד שדיבר בפרטיות וברהיטות למה המתאבקים צריכים להתאגד. הוא ידע שכל ניסיון יהיה ביזבוז זמן אלא אם הוגאן והחבר'ה החשובים יתמכו בזה, והם לא. כשקרישי דם בריאה שלו הפרישו אותו מההיאבקות, ג'סי נהיה פרשן צבע, והוסיף ניתוח שנתן ריאליזם לקרבות, אבל שהיה מלא בשנינות עוקצנית. היה לו כבוד עבור הרקע של ג'ים בהיאבקות מכללות ולשלי כמתאבק חובבן. הוא תמיד הצליח לקחת את הצד של ההיל, ולמצוא איזה היגיון מופרך להתנהגות שלו. כשהוא ישב ליד גורילה מונסון הרציני, או ליד וינס בעצמו, ג'סי לבש צעיפי נוצות צבעוניים, משקפי שמש ענקיים ובנדנה שהחביאה את ראשו הבלונדיני והמקריח.
בפעם האחרונה שראיתי את ריקי ג'וניור, זה היה כשהצתוותנו בטורונטו כשהייתי באדי שובה הלבבות והוא כבר היה בדרך להיות כוכב בקרוליינה. מייק איבד את אחיו הבוגר, דיוויד ואן אריק, למנת יתר שנה וחצי לפני כן, בפברואר 1984. דיוויד עמד להיות אלוף ה-NWA הבא, אבל מת רק בגיל 26. אחד אחד צפיתי בכמעט כל אחד שנכנס לחדרו של זהוריאן יוצא עם שקיות מלאות בסמים, אפילו וינס. קרה לפעמים שמתאבקים קנו כל כך הרבה סמים שלא יכלו להכניס למזוודות והיו צריכים לשלוח אותם הביתה. אף אחד לא שם לב לסימנים, למרות שניסיתי חזק לא להתמכר. אבל החיים בדרך הכריחו אותך לבחור בין נסיעה במיכל ריק, מה שהיה טוב כי היית כל כך מותש עד שיכולת להירדם בכל מקום, לבין נסיעה על אדרנלין, ואז היית עירני מדי כדי לישון. מתאבקים השתמשו בסמים כדי לאזן בין העליות והמורדות. ב-28 בספטמבר, ג'ים ואני הופענו בתוכנית של וינס, טיוזדיי נייט טייטנס, פארודיה קאמפית על הטונייט שואו, שהייתה צריכה להראות למעריצים הצצה נדירה למתאבקים מחוץ לזירה. בקושי דיברתי עם וינס מקמהן בזמנו, וכשפנה אליי, פלטתי שורה מהסרט של רוברט רדפורד, הנאטורל: "אנחנו הטובים ביותר שיש, הטובים ביותר שהיו, והטובים ביותר שיהיו אי פעם!". לא ידעתי שזה יהפוך להיות המשפט הקבוע שלי. אלי וג'ים חזרו לקלגרי מממפיס באוקטובר. אלי מיהרה לבחור בית בבו ריבר, שחשבה שהיה מושלם עבור ג'ים שאהב לדוג. הוא יכל לדוג משהו גדול כל פעם שרצה. ג'ים היה יותר ממרוצה אחרי שסטו השתתף בעלויות המשכנתא. האדיבות של סטו באה מהאושר שאלי ושלושת ילדותיה היו קרובות, וגם בגלל שסטו אהב לכוון את ג'ים לכיוון הנכון. הוא היה משכין השלום בנישואין שלהם.
וינס עודד את סטו להתחיל שוב כי לא הייתה לו כוונה להחזיר את ה-WWF למערב קנדה. וינס בעצם ביטל את העסקה שלהם, אבל הבטיח לסטו שאם ה-WWF יחזרו, סטו יקבל לא את עשרת האחוזים שסוכמו מראש, אלא חמישה אחוזים. וינס החליט שלא ישלם, ולסטו לא נשאר מה לעשות חוץ מתביעה, שהייתה עולה לי, לדייבי, לג'ים ואולי אפילו לטום בעבודות שלנו. אבל האור חזר לעיניו של סטו. כשהתקשרתי הוא נתן לי טיעון הגיוני בנוגע לכך שהביזנס, אם ירוץ כמו שצריך, בעלויות מינימאליות, יכול להכניס כסף. וברוס לא יהיה בשליטה- הקובני יהיה יד ימינו וזה סופי. אבל אחרי האסון עם ראסמוסן ווינס, ברוס איבד את הבית שלו ונכנס לפשיטת רגל. ללא ספק מתן עבודה לברוס ולשאר ילדיו הייתה גורם בהחלטה של סטו לחזור לביזנס. סטו השיג לעצמו זמן טלוויזיה ממש לפני המופע של ה-WWF, ושאל האם אני וג'ים יכולים לעשות לו טובה ולעבוד ביום שישי, ה-1 בנובמבר, עבורו. אז חזרנו לביתן הישן, עשינו פסילה כפולה, כשאני וג'ים ניסינו להיות יותר הילים מרוטן רון סטאר וחקיין אלביס בשם ההונקי טונק מן. הביתן היה בקושי חצי מלא והבנתי את אמא. למחרת היום באומהה, כשנכנסתי לחדר ההלבשה, פאט פאטרסון בא אליי ברצינות ובזהירות. "ג'ים החמיץ את הטיסה שלו. הוא לא יהיה כאן הלילה. שמעת על ריק מקגרו? הוא מת אתמול- מנת יתר בשנתו". חדר ההלבשה היה שקט. קוויק דרו עוד לא היה אפילו בן 30, והשאיר מאחוריו אישה ותינוקת. גורם המוות שלו היה התקף לב, אבל כולנו ידענו שהלב שלו קרס מכדורי ההרגעה. באותו לילה כל החבר'ה שתו, וחגגו את החיים של חבר שעזב. מעבר לגבול, בפאט ג'קס שהיה בקונסיל בלופס, איווה, שרתי את "בורן טו בי וויילד" חזק, יחד עם סטפנוולף ואחיו הקטן של קאובוי בוב, ברי או.
בערב חג המולד, כשכולם התקבצו בבית משפחת הארט, המבט של אמי היה דומה למישהי ששרדה בנס את טביעת הטיטאניק רק כדי לגלות שהיא נמצא על סיפון הלוזיטניה. ברוס כבר העיף את הקובני מעבודתו כבוקר של סטו בכך שניג'ס לו מספיק עד שהקובני ויתר ונתן לו לעשות בוקינג. האוויר בחדר היה מלא קנאה שאיכשהו טום, דייבי, ג'ים ואני התחמקנו מהגורל המר של השאר: עבדנו עבור ה-WWF והשאר לא. ישבתי ודיברתי עם אואן, שכבר היה בן 20, סיים עם היאבקות החובבנים באוניברסיטת קלגרי ורצה להיות מורה לחינוך גופני. הצעתי שינסה היאבקות מקצועית כל עוד זה היה חם. זה אולי הזמן המושלם להיכנס, להרוויח קצת כסף ואז לחזור לבית הספר. אואן היה כמוני, וכמתבגר, מעולם לא רצה שום קשר לעולם ההיאבקות. הוא עבד פעם בכמה זמן ברודיאוים קטנים כדי להרוויח קצת, תמיד תחת מסכה, כדי שזה לא ישפיע על מעמדו בהיאבקות חובבנית. ככל שדיברתי איתו יותר על הערים שהייתי בהם והכסף שהרווחתי, עיניו נדלקו יותר ויותר, עד שפנה למרת'ה, שלעגה לכל הרעיון. מרת'ה הייתה זאת שלבשה את המכנסיים במערכת היחסים ביניהם. היא לא החביאה את העובדה שלא חיבבה את המשפחה שלנו או את הביזנס, אפילו שיכולתי להגיד שלא עבר יותר מדי זמן מאז שהייתה ילדה והריעה לי בביתן. מישל, אנדריאה ודיאנה נראו מהממות: תחרות שקטה. דיאנה החזיקה את הארי בן החמישה חודשים בחיקה ודיברה עם אליסון, שהחזיקה בלינדסי בן השמונה חודשים. מסיבות שרק הם ידעו, סמית' ומריה חשבו שטוב לקרוא לביתם "אקסטזי שטני" (Satanic Ecstasy). אמי קראה לה טניה, בין אם סמית' ומריה אהבו זאת ובין אם לאו. סמית' זימזם מסביבי כמו זבוב ענק, וניסה לעניין אותי בכל מיני יוזמות (ברובן לא חוקיות) שיעשירו אותי.
מצאתי מהר את ג'ים, שהבהיר לי ששנא את הבית החדש שאלי בחרה עבורם. הוא קיטר הרבה על השריקות הבלתי פוסקות מהרכבות החולפות, מזג האוויר הנוראי בחורף, הנהר הקפוא והבית הקריר והלח. אני הבנתי מה זה באמת היה: סטו נהיה יותר מדי השופט בקרבות הצעקות שלהם. ג'ים רצה לעזוב את הבית החדש ולהתרחק מסטו ומקלגרי כמה שאפשר. הוא קיבל את מה שרצה: טום, דייבי, ג'ים ואני טסנו לעבוד דבר ראשון על הבוקר של חג המולד. הרגשתי ממש נורא על כך שהייתי לא נאמן. זה היה כל כך מוזר: הייתי בפסגת העולם והתביישתי בעצמי באותו זמן. כתבתי לעצמי פתק שהיה כתוב בו: "אלוהים היקר, אני לא יודע מה להגיד, אני לא יודע מה לעשות. אני משאיר את זה לך". הייתי בחדרי במלון חמש העונות באמרילו ב-5 בינואר, 1986, כשג'ולי התקשרה ואמרה שידעה על כל הרומנים שלי ושהיא עוזבת אותי. כשנסעתי לקרבות של אותו הלילה, יכולתי עדיין לשמוע את ציפצוף השיחה הממתינה כשניסיתי להתקשר אליה שוב. ליבי היה מלא בפחד. ג'ולי עברה על הקבלות שלי מהמלון ומצאה מספר טלפון שחזר על עצמו מאזור 201. זכרתי את החוק הראשון של המתאבקים במקרים כאלה: תכחיש עד שאתה מת. ג'ולי התקשרה לרוזמרי, שלא אמרה כלום למרות התעקשותה של ג'ולי. המידע שג'ולי כן הצליחה להשיג הוביל אותה למסקנות הפראיות שלה, שבטח היו מדויקות מאוד. הודיתי שאני ידיד של רוזמרי, אבל על מי צחקתי? לא יכולתי לעשות הרבה כדי להגן יותר על פעולותיי.
היה מתח גדל בחדר ההלבשה לגבי הספיישל של סאטרדיי נייט מיין איבנט ב-NBC בו יסודרו כל האנגלים של רסלמניה 2 ויקבעו מי יהיה במופע הגדול. זה היה כאילו וינס וג'ורג' הלכו עם סטייקים גדולים וכל כלב במלונה רצה ביס וקפץ גבוה. בהולדיי אין בפרסנו, קליפורניה, ב-12 בפברואר, קאובוי בוב שוב הגזים, אבל חזר בבטחה לחדרו. אז הוא עשה את הטעות של לקום לשירותים, ובטעות פתח את הדלת למסדרון שצפה אל המבואה המרכזית. הוא שמע משהו במרחק שש קומות בלובי, אז הוא נשען על המעקה, עירום, כשהרגל שלו מאחוריו כדי לשמור על הדלת פתוחה. אבל הרגל שלו החליקה והדלת נסגרה. בלובי, פייפר ומוראקו עמדו להיעצר בידי שוטרים כועסים של פרסנו על מרדף מכוניות מהיר שהסתיים במכונית סחורה שהתהפכה! אז קאובוי בוב החליט לצעוד אל המעלית, חצי עירום, כשהוא מיילל מהגרון קללות בשיכרון. השוטרים לא האמינו למראה עיניהם. דון ורודי קפאו. בוב התחיל להרביץ. השוטרים ירו בו עם חיצי הרדמה שהסתכל עליהם, משך אותם החוצה וצחק "זה כל מה שיש לכם?". התקרית הקטנה הזאת הגיעה לעיתונים. כעבור יומיים, כשהיינו בפיניקס עבור סאטרדיי נייט, רודי הלך לג'ורג' סקוט בלובי. ג'ורג' עשה את הטעות של לנפנף באצבעו בפניו של פייפר, ופייפר כמעט נשך את האצבע. בהקלטות, באנדי צילם את האנגל שלו עם הוגאן, והעמיד פנים ששבר לו את הצלעות, ופייפר ביצע את האנגל שלו עם מיסטר טי, כשהצליף בו עם חגורה. השאר חיכו בחרדה לראות אילו שאריות בשר אדונינו יפילו עלינו עבור הקארד של רסלמניה 2.
בפרק הבא (שיהיה קצת ארוך): "עצמות שנזרקו"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה