זה עבד.
כל לילה, מעריצים עוינים חיכו מחוץ לבניינים עבור הגעתי. גיליתי שהדבר האחד שעיצבן
מעריצי היאבקות יותר מכל היה התקפה על הפטריוטיות שלהם. כשהגעתי אל הזירה, הייתי
מכוסה ברוק. מטבעות, משקאות וזבל קפצו מעל ראשי כשהמעריצים קיללו ורגמו אותי. זה
הזכיר לי את סוג ההיט שהסמל סלוטר קיבל כשלבש מגפיים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ.
אחרי המופעים הייתי צריך ליווי משטרתי כדי לצאת מהעיר. אפילו אז, מצאתי את עצמי
נוסע מהר כדי לעקוף מעריצים שרדפו אחריי, נתלו על חלונות המכונית, נופפו ברובים
ובבקבוקי בירה חצי ריקים כשניסו להעיף אותי מהדרך. אחרי שישה ימים בבית בתחילת
אפריל, נסעתי לשני סיבובי הופעות, לדרום אפריקה ואז לכוויית. הפרומוטרים בשני
המקומות דרשו שאני ואנדרטייקר נוביל את המופעים או שיבטלו את המופעים שהיו מלאים,
ולמרות שהתאריכים ביניהם חפפו, שנינו הסכמנו לעשות עבודה כפולה כמחוייבות לוינס
בזמן קושי פיננסי. לפני שעזבתי קיבלתי שיחה לא צפויה מאריק בישוף שאמר שנדהם מהקרב
שלי מול סטיב. הוא רצה שאדע שאם דברים לא יעבדו עם וינס, הדלת תמיד פתוחה עבורי ב-WCW. הטיסה שלי מקלגרי לדרום
אפריקה הייתה הטיול הכי יוקרתי שאי פעם הייתי בו, וזה אומר משהו. יכולתי להגיד
לעצמי שככה זה מרגיש להיות סופרסטאר. עשיתי את הקונקשן בהית'רו, ונכנסתי לחדר
בהילטון בנמל התעופה, שנכלל כחלק מהכרטיס שלי. נהניתי משינה של שמונה שעות לפני
שנסעתי בטיסה ישירה של בריטיש איירליינס לקייפטאון. אכלתי כתף כבש וישנתי במושב
ביצתי שנשכב כמו מיטה. הרגשתי כל כך טעון כשנחתתי עד ששכרתי אסטון מרטין ונסעתי
מנמל התעופה כדי למצוא את המלון בוא אהיה עם שאר חברי ה-WWF. כשנסעתי בקייפטאון, העננים
היתמרו מעל להר השולחן וליבי פעם בחזה.
איך
יכולתי לדעת שזה יהיה סיבוב ההופעות האחרון שלי כגיבור היאבקות? איך מישהו יכול
היה לדעת, חוץ מקומץ קונספירטורים שנפגשו בדלתיים סגורות במלון בשעות הקטנות, הרבה
אחרי שהמעריצים הלכו הביתה, הרבה אחרי שהחבר'ה הלכו לישון. בילתי את יום המחרת
בנסיעה מסביב לעיר, וחשבתי על איך שבא לי ללכת הביתה לתמיד. הייתי חייב להודות
שהכאבים לא נעלמו. המפרקים שלי התקשו, ובקושי יכולתי לכופף את פרק היד הימני שלי,
מרוב עבודה על המשקולות והיאבקות. אבל אמרתי לעצמי שאני עדיין מצליח לתת סיפור אחד
יפהפה, של דמות שתמיד נשארה נאמנה לעצמה ושל אדם שנלחם עבור מה שהוא מאמין בו,
והיה נאמן לאלה שהאמינו בו. באותו לילה נסעתי לבניין ולא הייתי בטוח האם מעריציי
הנאמנים בקייפטאון מוכנים לסטוריליין החדש. יצאתי לפופ ענק, ונופפתי בדגל
הדרום-אפריקאי: המעריצים בקייפטאון אכלו את זה (כמובן ששידרו אותי מנופף בדגל
הדרום-אפריקאי ב-RAW כדי להוציא עוד היט מהקהל האמריקני). באותו לילה, ובשאר הערים
היפות, לטייקר ולי היו קרבות נהדרים. זה היה חשוב שתמיד יהיה המפלצת, מה שהרשה לי
הזדמנות לצאת אל הזירה כל לילה כגיבור גדול. הימים באפריקה גרמו לי להתגעגע לזמן
בהיאבקות שהלך ונעלם.
הייתי
שזוף ורענן כשאני וטייקר הגענו לכוויית ב-8 באפריל כדי להילחם מול צוות שונה. אואן
ודייבי בדיוק חזרו מ-RAW חי במאנסי, אינדיאנה, והם סיפרו לי על ריאיון שוט ששון עשה שעבר
את הגבול כל כך עד ששניהם זעמו בשבילי. לא הבנתי למה עד שהתקשרתי לחברתי מרסי שכל
כך כעסה על הריאיון והייתה מעוצבנת על שון עד שהשמיעה לי את הריאיון בן ה-18 דקות
בטלפון. שון התחיל באופן הגון, בוורק, ודיבר על איך שנעלתי אותו בפיג'ר פור על
העמוד לפני כמה שבועות ושהוא לא יגיד מתי יחזור להתאבק. אחרי זה, לא האמנתי למשמע
אוזניי. תזכרו, זה היה בתקופה שבה מתאבקים מקצוענים לא עלו בטלוויזיה ודיברו
בפתיחות על העסק או על מה שקרה מאחורי הקלעים. דיברת רק על דמות ההיאבקות של בחור,
לא עליו כבן אדם. הנה שון: "כולם שואלים, למה פתאום ברט הארט הוא 'בחור רע'?
טוב, גבירותיי ורבותיי, בנים ובנות, אני לא אשקר לכם. ברט הארט ושון מייקלס מתעבים
אחד את השני. בין אם זה כאן בחוץ או שם מאחורי הקלעים, אל תטעו בנוגע לכך, ברט
הארט שונא את הצורה שלי. ואם להיות כנה, אני שונא את שלו. עכשיו, בואו נוריד את
הכפפות כאן. ברט הארט לא הפך לאחרונה לבחור רע. הוא תמיד היה בחור רע. הוא יוצא
לכאן ומדבר על איך שפדרציית ההיאבקות העולמית ניצלה את המשפחה שלו. טוב, יש לי
חדשות בשבילכם, גבירותיי ורבותיי, ברט הארט הוא האחד שביקש מאמו ומאביו להיות
בטלוויזיה. ברט הארט הוא זה שסוחב את אחותו וילדיו לטלוויזיה. פדרציית ההיאבקות
העולמית מנצלת את המשפחה של ברט כי הוא מרשה את זה... והסיבה שהוא מרשה את זה היא
פשוטה מאוד... עבור הרווח הפיננסי של ברט הארט. אם ברט יוכל להרוויח כסף הוא ימכור
את אמא שלו, וזאת האמת!". ושון רק התחמם.
"לברט
הארט יש אובססיה עם שון מייקלס ואליפות פדרציית ההיאבקות העולמית. בשנה שעברה
זכיתי באליפות פדרציית ההיאבקות העולמית באופן הוגן. אבל אני רוצה לחזור ללפני שש
שנים. כששון מייקלס התחיל את קריירת היחידים שלו ונהיה האלוף הביניבשתי, באותה
תקופה שברט הארט נהיה אלוף פדרציית ההיאבקות העולמית. רצתי לתמוך בו. סיפרתי
לכולם, כולל לעצמי ולמשפחה שלו, שתמכתי בו. והייתי כינור שני לברט במשך שנים כאן,
ועשיתי זאת עם חיוך על פניי, בגלל שזה מה שעושה גבר כשזה מגיע לעסקים. אבל אז,
כשהגיע תורו של ברט הארט להחזיר את הטובה, או, הוא עשה זאת, אבל עשה זאת כשהוא
בועט וצורח כל הדרך. ואז, ברט הארט לוקח חופש... הוא אומר שזה בגלל שהוא צריך
לנוח. מה שהוא עשה היה לקחת זמן חופשי כדי לראות האם שון מייקלס ופדרציית ההיאבקות
העולמית יפלו על פניהם בלעדיו. טוב, נחשו מה? לא נפלנו בשום מקום! למען האמת,
פדרציית ההיאבקות העולמית עשתה את העסקים הכי טובים שלה במשך שש השנים
האחרונות". ואז שון הסתובב לוינס, שעמד לצידו בשקט כל הזמן הזה. "אתה
הבוס. אני צודק או לא?". וינס חייך כשאמר "אתה צודק". מה עוד וינס
יכול היה להגיד בזמן הזה, כששון מדבר בטלוויזיה חיה? אבל העובדה היא שכשהתחלתי את
כהונת התואר הראשונה שלי, ה-WWF היו באמצע שערוריות הסטרואידים והסקס, והעסקים נפלו בגלל תקשורת
שלילית- לא בגלל שהייתי האלוף. למעשה, סחבתי את האליפות במהלך הימים החשוכים ביותר
בהיסטוריה של ה-WWF, וכל מתאבק שהיה שם אז ידע זאת. וינס יודע זאת, חשבתי לעצמי. שון
המשיך: "ברט הארט, הוא ישב בקלגרי ושפט את שון מייקלס והוא סיפר לכולם על
החסרונות שלי. ותאמינו לי, חברים, יש לי מלא חסרונות. אבל מעולם, מעולם לא שיקרתי
לכם בנוגע לכך. הוא דיבר על הריקוד שלי. איך מעריצי פדרציית ההיאבקות העולמית
יכולים לעודד מתאבק שרוקד? שיש לו שיער ארוך? שחורר את הטבור שלו? שיש לו קעקועים?
איך מעריצי פדרציית ההיאבקות העולמית יכולים לתמוך במשהו כזה? טוב, זה פשוט, הם
אוהבים את זה, יא אידיוט!". אבל כל מה שאני אמרתי היה על הדמות שלו, לא עליו
כבן אדם. אם הייתי מדבר באופן אישי על שון מייקלס, הייתי מדבר על איך שהוא היה
מכור לסמים וכמה לא בטוח ונוירוטי הוא היה- ולא עשיתי זאת. באשר למעריצים? מעריצי WWF זכרים עזבו עבור WCW בנחילים כששון קיבל את
החגורה.
"וברט
הארט... מדבר על הנאמנות שלו למעריצי ה-WWF. וזה מה שגרם לו לחזור
לפדרציית ההיאבקות העולמית. טוב, זאת ערימה של קקי של סוסים. הסיבה שברט הארט חזר
לפדרציית ההיאבקות העולמית, אחרי שהשתמש בארגון יריב מול האיש הזה והארגון שהפך
אותו למה שהיה, הוא דקר את פדרציית ההיאבקות העולמית בגב! למה? עבור הרווח הפיננסי
שלו! ברט הארט לא חזר לפדרציית ההיאבקות העולמית עבור המעריצים שלו, הוא חזר עבור
הדולר!". הוגאן, רודי, רייזור, דיזל, קיד ואפילו קורט הניג נטשו את הספינה
הטובעת של וינס. נשארתי נאמן לוינס ול-WWF וסירבתי לחוזה של 2.8 מיליון
דולר לשנה כדי לקחת את המיליון וחצי של וינס. אבל האם וינס אמר את זה? "עכשיו
כולנו תוהים, למה אתה אובססיבי בנוגע לאליפות פדרציית ההיאבקות העולמית? אני אגיד
לכם, אני רציתי להיות אלוף פדרציית ההיאבקות העולמית מאז שהייתי ילד קטן. זה היה
חלום. ברט הארט אובססיבי עם אליפות פדרציית ההיאבקות העולמית כי הוא נולד לתוכה.
אם ברט הארט לא היה אלוף עולם, הוא היה מרגיש כאילו נכשל. כשהוא חוזר הביתה
לקלגרי, הוא עדיין ברט היטמן הארט, אלוף פדרציית ההיאבקות העולמית לשעבר. שון מייקלס,
כשהוא חוזר הביתה, הוא לא ההארט ברייק קיד, הוא לא שון מייקלס, הוא סתם שון. ברט,
אתה ההיטמן עשרים וארבע שעות ביום. וזאת הסיבה שברט הארט לא יכול להפריד את כל זה
מהחיים האמיתיים שלו. לכן הוא מביא את המשפחה שלו לשם, ולכן הוא מכניס את החברים
שלו לשם. ברט הארט אובססיבי בנוגע לאור הזרקורים יותר ממה שאני יכול לדמיין! ברט
הארט, האובססיה שלך איתי ועם אליפות פדרציית ההיאבקות העולמית בסופו של דבר תהיה,
ואני רוצה שתקרא את שפתיי, זה בסוף מה שיהרוס אותך". מרסי אמרה לי שכששון
גמר, הוא הוריד את הז'קט שלו כדי לעשות את ריקוד החשפן שלו ונגע ברגל של וינס.
התקשרתי
לקרלו, והוא אמר שגם הוא לא אהב את הריאיון. קרלו היה בפאניקה, חושש לעבודתו ולא
סומך על אף אחד, שהייתי צריך לצעוק לתוך הטלפון כדי להרגיע אותו. אחר כך התקשרתי
לוינס. בלי היסוס של רגע הוא אמר לי שההתנהגות של שון הייתה לא מקובלת והוא יטפל
בו. במחשבה נוספת, אני המום שהאמנתי לו: אף אחד לא היה עושה את מה ששון עשה בנאום
טלוויזיוני בלי שוינס יארגן כל דבר מכך. אני חושב שפשוט רציתי להאמין לו. שאלתי
אותו, שוב, אם הייתה לו בעיה עם החוזה שלנו, והוא הבטיח לי שלא. הזכרתי לו שסירבתי
להרבה מאוד כסף כדי להישאר נאמן לארגון, ושזה משהו ששון צריך לדעת. הוא הסכים. איך
שון יכול היה לשכוח ששמתי את הלפיד ביד שלו? סיבוב ההופעות בכוויית סיפק לי קצת
הסחת דעת והקלה. לאואן ולי הייתה הזכות לבלות יום וחצי עם מחלקת הטנקים של פרשי
הגדוד השביעי, "גרי אואן". החיילים הטיסו אותנו במסוק לקאמפ דוהה על
גבול כוויית-עיראק, ושם ישבנו לארוחה דשנה עם כל החיילים באוהל, כולל הגנרל.
הכומר, רב"ט קן סורנסון, שתאם בדיוק את האב מולקהי ממ*א*ש, אמר לי שהחבר'ה
אהבו לצפות בהיאבקות. רבים מהחיילים אמרו שלא האמינו שעשינו את כל הדרך בשביל לבקר
אותם. הם הסיעו אותנו בברדלי טנק למאחזים מרוחקים שבהם הזקיפים שמרו. מה שהרשים
אותי בנוגע לחיילים הללו היה האומץ והפחד שלהם: היה להם האומץ להילחם מול כולם והם
חיו עם הפחד שבו הם ידעו שהם אולי יצטרכו לעשות זאת בכל רגע. מצאתי את האחווה בין
החיילים כלא שונה מאוד מהאחווה בין המתאבקים. בצבא הם צריכים לסמוך ולכבד אחד את
השני ולסמוך אחד על השני, בין אם אוהבים אחד את השני או לא, שזה לא שונה מהחיבור
של מתאבקים שעובדים בזירה. כשעזבנו, הגנרל אמר לנו שהביקור שלנו העלה להם את
המורל, ואמרתי לו "גם אצלנו".
בנסיעה
בחזרה לבסיס, אואן, דייבי ואני מצאנו את עצמנו עפים בשמיים הכחולים מעל מדבר זהוב
במסוק צבאי פתוח, שמחים שאנחנו חיים ומקווים שההארט פאונדיישן החדש יהיה מאוד
אובר! כמתנת עזיבה הכומר הושיט לי מטבע עם הקדשה בו היה כתוב: "חנה מלאך ה'
סביב ליראיו ויחלצם, תהילים ל"ג ח'". האנשים מהגדוד השביעי נתנו לי סיכת
גרי אואן. מאותו יום ואילך, אפילו כשירדתי על מעריצי ההיאבקות האמריקניים, לבשתי
את הסיכה בגאווה על הז'קט שלי כדרך ליידע אותם איך באמת הרגשתי כלפי אמריקנים.
ב-11 באפריל ויידר עשה את הטעות של להשתולל ב"בוקר טוב כוויית" (ריאיון). הוא
וטייקר הופיעו ביחד בתוכנית והוזהרו מראש שהמנחה ישאל אותם את השאלה הצפויה על
היאבקות מקצוענית: זה מזוייף? טייקר ענה בדיפלומטיות שהיאבקות היא בידור עם
אתלטיות בתוכה. אבל ויידר עבד הרבה ביפן, ושם היאבקות מקצוענית עדיין נלקחת
ברצינות כשוט, ומתאבקים מטילים אימה על מנחי טוק שואוז כל הזמן. אז ויידר תפס את
המנחה בעניבה וזרק אותו לאחור על כיסאות ושלחן, כשהוא מכריז ששאלות כאלה הן
"בולשיט!". הוא מיד נשלח לכלא, ואיימו עליו במאסר של שלושה חודשים, לרוב
בגלל שזה לא היה חוקי לקלל בטלוויזיה בכוויית. למרות הניסיונות של וינס להוציא משם
את ויידר, למשך קצת זמן הרשויות לא הסכימו. הם הסכימו לבסוף על מעצר בית במלון.
כשראיתי את ויידר שוב, הוא נראה כמו כלב גדול ורע שקרע את הגדר. עם כמה שהביזנס
השתנה בשתים עשרה השנים מאז הסקנדל של דיוויד שולץ וג'ון סטוסל, כמה דברים לעולם
לא ישתנו.
בלילה
לפני האחרון שלי בסיבוב ההופעות, סחבתי דגל כווייתי אל הקרב שלי מול טייקר, שהוקלט
לטלוויזיה בבית. התכופפתי מתחתיו, כמו שעשיתי הרבה פעמים לפני כן, אבל הרגל שלי
נתפסה במזרן והרגשתי משהו נשבר בברכי הימנית, כמו חוליה קטנה במניפה שנשברת. צלעתי
קצת בשאר הקרב ישירות לליל המחרת, בו הקהל השתגע כשניצחתי את סטון קולד בגמר
וזכיתי בגביע הכווייתי (הערת המתרגם: ממש לא... לא רק שלא מצאתי שום תיעוד לקרב
מול טייקר, ושאוסטין בכלל ניצח בספירת חוץ את ברט, ברט גם לא זכה בשום גביע. טייגר
עלי סינג זכה בגביע באותה שנה). כשחזרתי הביתה, הייתי שבע רצון לקרוא את זה
ברסלינג אובזרבר ב-21 באפריל: "הפסקת מציאות, חברים. ברור שבזירה מייקלס עשה
עבודה נהדרת ב-1996... אבל בואו לא נשכתב את ההיסטוריה ונגיד שהכהונה של שון הייתה
כמו הוגאן מנקודת מבט עסקית, כי שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. רייטינג
התוכניות קרס ביוני 1996 תחת ניצוחו של שון, לא של ברט, והגיע לשפל עבור הארגון
בשאר השנה. לא רק הרייטינג בימי שני בגלל נייטרו- רייטינג בכלל. הסינדיקציה מתה.
אי אפשר להכחיש את עבודתו של שון בזירה... אבל הביירייטס נפלו במהלך כהונתו ובמהלך
הכהונה של שון, בפעם הראשונה מזה עשור ה-WWF נפלו גם ברייטינג וגם ב-PPV למקום שני באמריקה. ובנוגע
להאוס שואוס, בעוד של-WWF הייתה שנה חזקה ב-1996, החודשים הכי טובים שלה היו בפברואר ובמרץ
ומי היה האלוף באותה תקופה? הקיץ היה טוב אבל הייתה ירידה רצינית בסתיו, ובאותה
נקודה וינס ניסה את כל מה שיכל כדי להחזיר את ברט, כולל להבטיח לו את החגורה. בואו
לא נשכח שהיו כמה מקרים שמייקלס חווה התפרצויות לא מקצועיות במהלך הכהונה שלו
בזירה".
אבל עדיין
הייתי פגוע ומעוצבן- ולא היה לי מושג מה לעשות בנוגע לכך.
בפרק הבא:
"לא משנה מה יקרה, אני נאמן לך"!
