ב-23
במרץ, הגעתי לרוזמונד הורייזון בשיקאגו ב-10 בבוקר עבור רסלמניה 13. וינס בדיוק
הודיע לסטון קולד על ההיל טרן שלי והיפוך התפקידים בינינו, והוא ואני ישבנו על
האייפרון ובהינו אחד בשני. סטיב פחד בנוגע לאיך שנספר את הסיפור. התחלתי לזרוק
רעיונות, וביחד התחלנו לתכנן את הקרב שלנו. אמרתי לו שבשביל שההיל טרן שלי יראה
אמיתי, נצטרך להילחם ממש בהתחלה, אל הרצפה, מעבר למחסום ואל הדוכנים. כזה דבר
יגרום להכל להרגיש כמו שוט. המעריצים יהיו קרובים, אז נצטרך לשמור על עצמנו.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי: "מה שבאמת יהפוך את זה לקרב טוב יהיה שאתה תדמם
קצת". סטיב הודה באי נוחות שמעולם לא עשה את זה לפני כן, אבל הציע לנסות. היה
יותר מדי על הכף מכדי שיתחיל להתאמן על כך ברסלמניה. "סטיב, אני הבחור הראשון
שיגיד לך לא לתת לאף אחד לחתוך אותך, אבל במצב הזה תצטרך לסמוך עליי. אני אעשה את
זה כמו שצריך". סטיב הסכים איתי שאם נעשה זאת, כדאי שאני אעשה את זה. התוכנית
הייתה שיתעלף בשארפשוטר אבל לא יכנע, ושנינו היינו צריכים למצוא את הדרך לבצע זאת.
חייכתי אל סטיב ואמרתי "אי פעם ראית את הסצנה ב'קן הקוקיה', בה הדמות של ג'ק
ניקולסון מנסה להרים את הכיור מהרצפה כדי לזרוק אותו מהחלון, כדי שיוכל לברוח מבית
המשוגעים ולצפות בוורלד סירייס? אתה רוצה שיצליח, אבל כמה שהוא לא מנסה, הוא פשוט
לא יכול. הסצנה הזאת עשתה אותו, וזה מה שנעשה איתך". סטיב סמך עליי כי ידע
שיכל. וינס סופסוף החתים את קן שאמרוק, משהו שהצעתי, והוא עמד לשפוט את הקרב שלנו,
ויביא את האמינות שצבר בעולם האלים של ה-UFC. כשיצאתי כמו אריה, סטיב צעד
בזירה כמו צבוע מעוצבן. הרגשתי כאילו עומד להיות לי קרב אחרי בית הספר עם ילד
ששנאתי. קיבלתי עידוד טוב, אבל היו מספיק שלטים וקריאות בוז כועסות בשביל שאבין
שימיי כבייביפייס נגמרו. סטיב תיקל אותי בכוח מלא כשנכנסתי דרך החבלים והפעמון
צילצל (הקרב!). כשהתקוטטנו עד הדוכנים, הוטחתי טוב בלוחות ההוקי, וסטיב לקח באקדרופ
מניסיון פיילדרייבר אל מדרגות הבטון. אני זוכר את החלק הזה בקרב בהילוך איטי.
מעריצים נדהמים וכועסים קפצו וצרחו מסביבנו. העידוד היה כל כך חזק עד שלא שמעתי
כלום. האגרופים שלי קפצו באופן מושלם מראשו של סטיב, והוא לא הפסיק להילחם בחזרה.
קן שאמרוק, שלבש חולצת זברה מפוספסת וחסרת שרוולים של שופט, נראה נדהם מכמה
שהעבודה שלנו הייתה קרובה, וכמה שהיא הייתה אמינה.
בסוף
ניטרלתי את סטיב והתחלתי לעבוד על הרגל שלו. סחבתי אותו אל הפינה, נפלתי לרצפה
ונעלתי את הפיג'ר פור מסביב לעמוד. סטיב מכר את זה כאילו שברתי את רגליו! שיחררתי
ולקחתי את פעמון הזירה, ואז השארתי אותו על האייפרון כשחיפשתי נשק טוב יותר. כמו
רוצח קר לקחתי כיסא, אבל הוא היה מרופד, אז הורדתי אותו ולקחתי אחד מתכתי. ראיתי
את ג'ולי ואת הילדים בשורה הראשונה. בינס כיסתה את עיניה, והיא ישבה ליד סטו הזועף
והלן המופתעת. התכוננתי לשבור את הקרסול של סטון קולד, כמו שהמעריצים זכרו שעשה
לפילמן לפני כמה חודשים, בכך שאשים את עצם הירך שלו על הכיסא ואדרך עליו. טיפסתי
אל הפינה העליונה כדי לקפוץ ולהפוך אותו לנכה, אבל סטיב קם לברך אותי והרביץ לי
בגב עם כיסא הברזל, והעיף אותי למזרן. כשהייתי על ארבע הוא תקע שוב את הכיסא בגב
שלי, והשאיר אותי מתפתל ומתעוות בזירה. ההיל טרן שלי עמד להתחיל. וינס, שפירשן עם
לולר, הכריז להמונים שצפו בשידור חי באירוע "איזה תירוץ ברט הארט ימציא
הפעם?". ואז סטון קולד ניסה לנעול עליי את השארפשוטר כשלולר אמר "זה לא
יהיה הדבר הכי טוב בכל הזמנים? שברט הארט יכנע לאחיזה שלו?". סטיב נעל עליי
את השארפשוטר לא נכון, ותקעתי אצבע בעיניו כדי לשבור את האחיזה, כשנלחמתי עם מכה
חזקה. רצתי אל החבלים, אבל הוא צעד לידי וזרק אותי אל הרצפה. ירקתי את הבלייד שהיה
תחוב בין שפתי העליונה והחניכיים. כשנלחמנו על הרצפה, אמרתי "זה הזמן!".
שמעתי אותו אומר "אולי לא כדאי...?". הפכתי את הזריקה שלו ואמרתי
"מאוחר מדי!". שלחתי אותו אל מודד הזמנים, והוא התנגש במחסום האבטחה.
צעדתי ברוגע מעל סטיב, כשוינס הסתכל ממש עליי ועל המעריצים הצורחים ממרחק קטן.
לקחתי את ראשו ופוצצתי אותו מכות עם אגרופיי כמו עם פטיש מגומי. ואז חתכתי אותו
באופן מושלם, באורך של פחות מסנטימטר וחצי ובדקיקות כמו מטבע. אף אחד לא ראה כלום.
הדם זרם מראשו כשהתחלתי לקלל אותו. למרות כל ההתקפות האלימות שנתן לי, הקהל עכשיו
עודד אותו כשנלחם כדי להחזיק מעמד. לקחתי את הכיסא שזרקתי קודם לכן וריסקתי אותו
בברך שלו, כאילו רציתי להשמיד אותו. למען האמת, עשיתי את המיטב כדי לפגוע במגן
הברך שלו כל פעם.
הצלחתי
לכסח את אוסטין המדמם אך הלוחם אל הפינה, אבל כמו בריון מבית ספר עם גבו מול הקיר,
הוא בעט בי בכוח מלא בביצים. וורק מוחלט. החזקתי במפשעה ונפלתי לאחור. המומנטום
השתנה. סטון קולד הזועם עשה ככל יכולתו כדי להוריד את ההיטמן. הקהל נראה קרוע בין
שנינו, אבל כשנתן לי סופלקס מהפינה העליונה אל הזירה, סטיב גרם למעריצים להיות
מאחוריו. אחרי עשרים דקות הלכנו לסיום, אבל סטיב זרק אותי לצד הלא נכון של הזירה-
הייתי צריך את הפעמון שהשארתי על האייפרון. סטיב הלך לכבל של מיקרופון, בזמן
שנמתחתי לאיפה שהייתי צריך להיות. הוא נאנח בשקט ובהקלה שתיקנתי את הטעות,
וכשנשענתי דרך החבלים מבחוץ על האייפרון, הוא בא מאחוריי וכרך סביב צווארי את הכבל
כמה פעמים, מעמיד פנים שהוא חונק אותי. נפלתי אל ברכיי, משתנק ונאבק, ואז תפסתי את
הפעמון, והטחתי אותו בייאוש על ראשו הקירח והמדמם של סטיב. שיחררתי את הכבל
מצווארי כדי למצוא את סטיב שטוח על גבו. הגיע הזמן שהבן כלבה ישלם! סובבתי אותו
לשארפשוטר, ומתחתי לאחור עם כל מה שהיה לי. הדם זרם ממצחו, אבל סטון קולד סירב
לוותר ואיכשהו מצא את הרצון להתנגד אליי. הקהל הצטרף אליו, עוצר את נשימתו. הוא
הכריח אותי ליפול אל המזרן באיטיות, אבל האם הוא יכול היה לצאת מהאחיזה שלא הכשילה
אותי מעולם? לא! ההיטמן החזיק בנחישות! המעריצים עודדו אותו, אבל כמו ג'ק ניקולסון
בקן הקוקיה, הוא לא יכול היה להניף את הכיור. כשנעמדתי על רגליי ונעלתי את
השארפשוטר יותר חזק, שברתי כל לב שסטון קולד זכה בו. בסוף, אוסטין לא נכנע ואיבד
הכרה. שאמרוק עצר את הקרב והרים את ידי, הפעמון נשמע. התחלתי לתקוף את הברכיים
שלו, ואז רציתי לתת שארפשוטר כדי לפגוע בו, אבל לפני שיכולתי, שאמרוק תפס אותי
במותניי והעיף אותי אל המזרן. קמתי למעלה בזעם, טעם הדם על שפתי העליונה, וקן ואני
התנגשנו באגרופים קמוצים. הוא איתגר אותי להילחם, והקהל של שיקאגו התפוצץ. עבורו,
נשתל זרע ליום אחר. עבורי, עמדתי לבד אך נחוש, גאה וחסר הערצה, החייל הורוד חסר
הרחמים בשדה הקרב האפל ורווי הדם.
כשנפלתי לרצפה,
שלטים רקדו מול פניי: "ברט מי?" ו"תחזור לקנדה!". אבל ילדים
עדיין נעמדו עם חולצות ההיטמן שלי שנתנו לי כיף כדי להראות שהם איתי. נגעתי בידיי
תמיכה שהושטו אליי, אבל מעריץ אחד נתן לי אצבע משולשת. הנפתי אחת וצעקתי "לך
תזדיין גם אתה!". אהבתי את זה. הקרב, הכל. אם אי פעם ארצה שהמעריצים שלי
יזכרו רק רגע אחד ממני, זה היה הרגע הזה, כשהלכתי בחזרה אל חדר ההלבשה. כשעברתי את
טייקר, הוא חייך ואמר "חתיכת קרב, בן אדם, אין סיכוי שאני וסיד נתעלה על
זה!". הוא אמר את זה בכבוד, מוורקר אחד לשני. הייתי מלא בגאווה כשהלכתי אל
שאר המתאבקים ללחיצות יד ושבחים. כשסטיב נכנס, לחצנו ידיים כשהוא קרן, והעמיד פנים
שהוא מודאג בנוגע לראשו החתוך. ברסלינג אובזרבר, דייב מלצר כתב "היה צפוי שזה
יהיה מופע של איש אחד. ולמזלו של השם של רסלמניה, האיש הזה נתן את קרב השנה...
הארט וסטיב אוסטין יותר מהצילו את האירוע עם קרב מדהים בוורקרייט, אינטנסיביות
וסיפור". למחרת היום וינס משך אותי למשרדו כשהגעתי למרכז האזרחי ברוקפורד
ושאל אותי אם סטיב ואני החלטנו על דעת עצמנו לדמם. סטיב הכחיש את זה. כך גם אני.
וינס לא אמר לי עוד מילה על כך.
ואז הוא
שאל אותי אם אני מוכן לתת את הריאיון של חיי, ואמר לי את מה הוא רוצה שאגיד. הכל
התחיל בשבוע לפני רסלמניה (פה), כשוינס אמר לי להשתולל בתוכנית ולקלל אותו בנוגע לאי צדק שחוויתי, ואז לדחוף אותו באלימות אל המזרן. הוא הבטיח שישתמשו בדיליי של שלוש
השניות כדי לצנזר את הקללות שלי, אבל הם לא צינזרו כלום, והזעם שלי שודר בכל מקום
מלבד קנדה, שם התוכנית לא שודרה בשידור חי. הריאיון שעשיתי באותו הלילה היה אחד
מהארוכים ביותר בהיסטוריה של העסק באותו הזמן, נאום חי בן עשרים ושתיים דקות שאני
חושב שהיה הכי טוב בקריירה שלי (הנאום!). לבשתי תלבושת שחורה עם ז'קט עור שחור חדש שסימל את
כוונותיי: עם גולגולת מאיימת בתוך משולש ורוד על הגב (אף אחד מהמעריצים לא ניחש
שזה היה ציור שג'רי לולר צייר בתור לוגו אפשרי לנבחרת ההוקי של ההיטמן). התחלתי
להתנצל בפני המעריצים שלי בכל רחבי העולם על ההתפרצות שחוו. ואז לקחתי נשימה עמוקה
וחשבתי שאנחנו מתחילים, זהו זה: "בפני המעריצים שלי בארצות הברית של אמריקה,
אני לא מתנצל בפניכם על כלום. לא משנה כמה ניסיתי לנצח, כשאני חוזר לחדר ההלבשה,
אתם מתייחסים אליי כאילו הפסדתי. אפילו שסטון קולד הפסיד, אתם מעודדים אותו כאילו
ניצח... אתם מעודדים פריטי בוי כמו שון מייקלס. נתתם לו לדפוק אותי בקרב על תואר
העולם, אבל ה-WWF זקוקה לגיבור, למודל לחיקוי, לא למישהו עם עגילים וקעקועים שמצטלם
למגזין נשי, שהוא מגזין להומואים... חשבתי שזאת קריאה לחזור ולנקות את ה-WWF- ועשיתי זאת. חזרתי וניצחתי
את סטון קולד סטיב אוסטין בסרבייבור סירייס. כשהיה לי את הסיכוי הראשון לזכות
בחגורה, מול סייקו סיד, שון מייקלס התערב ועלה לי בחגורה. לאף אחד מכם לא היה
אכפת.
...אבל אז
אמרו לי, אל תדאג, תוכל להילחם מול עשרים ותשעה אנשים אחרים ברויאל ראמבל ואם
תנצח, תקבל קרב על התואר ברסלמניה. עשרים ותשעה אנשים שניצחתי. הייתי האיש החוקי
האחרון שעמד, אבל איכשהו הוצדק שסטיב אוסטין ניצח... גורילה מונסון ווינס מקמהן
התחננו בפניי לא לפרוש. לחשוב על המעריצים שלי. אז עשיתי זאת. נאמר לי שאם אנצח
בקרב הפיינל פור אקבל את הקרב ברסלמניה. נשמע טוב בשבילי. קיבלתי. חזרתי. פתאום,
האלוף שלכם, הגיבור שלכם, שון מייקלס, ממציא את הפציעה גומרת החיים ומסיימת
הקריירות שלו, ומוותר על התואר כך שיוכל לחזור ולמצוא את החיוך שלו... אם מדברים
על בכי, ראיתי את כולם בקהל בוכים על זה... חשבתי רק על דבר אחד אחרי שכולם ב-WWF דפקו אותי- אחרי שהמעריצים
בארצות הברית נטשו אותי- החלטתי ללכת לקרב ההכנעות הזה ולתת לסטיב אוסטין בדיוק את
מה שמגיע לו. כיסוח תחת ישן וטוב. אז כשעשיתי זאת, כשלקחתי את הצבוע המסריח,
המלוכלך והרקוב הזה, סטיב אוסטין, וכיסחתי אותו עד שדימם, אתם מחליטים לנטוש אותי
ולעודד אותו". רוב המעריצים בקהל עמדו בדממה, לא מסוגלים לספוג מה שקרה. אבל
היו מעריצי היטמן שהיו כל כך נאמנים אליי עד שהאמינו שיש לי כל זכות להרגיש איך
שהרגשתי כיוון שה-WWF דפקו אותי וגם להם נמאס מזה. לפי דעתם, דיברתי אל מעריצי ההיאבקות
האמריקניים שהשתנו, והם לא, אז הם תמכו בהיל טרן. גם לולר הגן עליי. אז כדי להוכיח
לקהל שאני בחור רע, וינס אמר "הרעל נשפך מברט הארט" כשהם הראו שלט שהיה
כתוב עליו "ברט, תשיג חיים!". השנאה יצאה מעיניי כשאמרתי את מה שוינס
הציע לי להגיד: "הוכחתי את עצמי כל כך הרבה פעמים כאן ב-WWF. ניסיתי להיות כל מה שרציתם
שאהיה, אבל נראה לי שאתם לא מבינים מה זה אומר שיהיה לך כבוד עצמי, איזון, להביא
יוקרה... להיות איש שמביא קלאסה... בגלל שאתם מעדיפים לעודד גיבורים כמו צ'ארלס
מנסון ו-OJ סימפסון. אף אחד לא מהלל פושעים כמו אמריקנים. כל שאר המדינות
שאני הולך אליהן ברחבי העולם עדיין מכבדות מה נכון ומה לא".
לגלגתי
בבוז "כבוד". ואז המשכתי אל מעבר לנקודת האל חזור: "עכשיו כשהבהרנו
את הכל כאן הלילה, זה ברור לי שכל המעריצים האמריקניים מחוף אל חוף לא מכבדים
אותי. טוב, העובדה היא, שאני לא מכבד אתכם. לא מגיע לכם. אז מכאן ואילך מעריצי
ההיאבקות האמריקניים יכולים לנשק לי את התחת!". ואז שון הופיע ברמפה וצעד אל
הזירה כשעמדנו פנים מול פנים והגיע תורו. "יו, היטמן! אף אחד לא יודע יותר
טוב ממני שיש לך כתב מאלוהים שהחגורה תהיה עליך. ניסיתי וניסיתי להתעלם. עכשיו,
ברט, אני לא במצב להתאבק. אני יודע שאתה קשוח יותר ממני, בלה בלה בלה, אני מודה
בזה. זה בסדר. אני לא צריך להיות מספר אחת. אני לא אובססיבי כמוך. אני עושה את זה
כי אני אוהב את זה. אתה עושה את זה כי במוח שלך, היטמן, אתה באמת חושב שכל זה שלך!
מה שאתה צריך להבין, זה שכל פעם שאחד מהמעריצים הללו מוציא כסף כדי לצפות בי, בך
או בכל השאר, יש להם זכות לעודד או לבוז למי שהם רוצים. עכשיו, אתה לא צריך לספר
את זה לי, הם מעודדים אותי עכשיו, אבל צעקו לי בוז לפני כן. אבל אתה לא רואה אותי
יוצא מדעתי". באותו רגע, מעריץ אחד צעק על שון "אתה שקרן!". שון דיבר
על התיקון הראשון לחוקה: "אני לא רוצה לעלות על רכבת ההרים הזאת. ברט, ידידי,
אתה רוצה לעלות? בוא נלך! יש לנו אימרה בארצות הברית של אמריקה. זה נקרא אמריקה,
תאהב או שתעזוב!". "בוי טוי," אמרתי. "תחזור לחדר ההלבשה.
פשוט תסתלק מהפנים שלי". "ואיך אתה יודע שהייתי במגזין להומואים? היית
חייב לדפדף, נכון?".
הקהל נתן
פופ. שון הפנה את גבו אליי כדי להסתכל על המעריצים . במהירות כמו חתול באתי מאחור
והלכתי ישר לברך ה"פצועה" כביכול. סחבתי אותו אל הפינה, נפלתי ונעלתי את
הפיג'ר פור על העמוד. עם כמה ששני הריאיונות שלנו היו מציאותיים, עדיין עבדנו: הוא
הגן עליי כשהחזיק את הרגל שלי כך שאוכל להיתלות אל הרצפה בלי להתרסק על הראש שלי,
מה שהיה החלק המסוכן היחיד בנוגע לאחיזה. התגובה של שון תוסרטה בידי וינס כמו
הנאום שלי. הוא היה הבובנאי הראשי ששיחק עם מריונטות. ב-25 במרץ, הקלטנו את RAW בפיאורייה, כדי לשדר אותו
ביום שני. באותו הלילה אואן ואני סיימנו את מלחמת שלוש השנים שלנו, ומילאנו את
ההבטחה שנתנו אחד לשני בתחילת מלחמת האח מול האח שלנו. דייבי ואואן נלחמו שוב על
התואר האירופאי, אפילו שהם עדיין היו אלופי ה-WWF המכהנים לזוגות. בשיא הקרב
שלהם, פתאום נכנסתי לזירה ועצרתי את הקרב (הנה זה), כמו אח גדול שעוצר שני אחים קטנים.
הצלחתי לשמור על הסדר מספיק זמן כדי לקחת מיקרופון, ואז נתתי מונולוג על ערכי
משפחה. מעריצים כועסים צעקו לי בוז, אבל דיברתי ישירות לאואן ולדייבי: "על מה
אתם נלחמים? אמריקנים לא מבינים משפחות, הם ביססו את כל ההיסטוריה שלהם על אח מול
אח". כשהם ניסו להילחם אחד מול השני שוב, נכנסתי ביניהם והפרדתי, ואז דיברתי
אל דייבי: "נלחמתי מולך באיצטדיון וומבלי. נלחמנו כמו שני גברים והתחבקנו
כשזה נגמר". נראה כאילו המילים שלי נגעו בו, במיוחד כשאמרתי איך שהשתמשו
בדיאנה כדי לתקוע תריז בינינו. הסתובבתי לבסוף לאואן, אחי הקטן: "מי היה שם
בשבילך יותר ממני?" שאלתי את אואן, שעיניו דמעו ופיו הביע הבעה זוכת פרסי
אוסקר. למרות הבוז, ראיתי מעריצים בשורה הראשונה מתחילים גם לדמוע. "אמריקנים
לא מבינים משפחות! דייבי, אואן, אני מבקש את עזרתכם. אואן, תסתכל לי בעיניים. תשמע
אותי ברור. לא אכפת לי מהאנשים האלה. אני אוהב אותך".
דמעות
זלגו מעיניו של אואן כשנפל לזרועותיי. שלושתנו התחבקנו באמצע הזירה כשהקהל נתן לנו
קריאות בוז. כשאואן פרע את שיערו השטוח של דייבי, כמעט התפוצצתי מצחוק, אבל הצלחתי
לבהות בקרירות אל המצלמה בשנאה מקפיאה לכל מי שהתנגד אלינו. ההארט פאונדיישן החדש
נולד! מאוחר יותר בתוכנית, סטון קולד עשה ריאיון בזירה עם תחבושת לבנה שכיסתה את
החתך הקטן על מצחו, ודיבר על איך שמעולם לא אמר "אני פורש". הופעתי על
המסך הענקי ואמרתי לו שכרגע הוא כוסח בידי מלך הג'ונגל האמיתי, ושגמרתי איתו. הוא
ירה בחזרה "לא אתה לא. תצטרך להרוג אותי כדי לגמור איתי". באותו לילה
הייתה עוד מהמורה: ועדת הבוקינג נתנה לי לאתגר את רוקי מאיביה על התואר הביניבשתי,
והאנטר התעקש שאנצח אותו. לא ראיתי שום צורך שאנצח את רוקי: זה לא יבנה היט עבור
ההיל טרן החדש שלי, ורק יפגע בכישרון אמיתי. התעקשתי על פסילה במקום, מה שהכעיס את
האנטר. הוא ושון לא חיבבו את רוקי וכעסו שהוא נועד להיות אחד מהכוכבים הכי גדולים
בהיסטוריה של העסק, הרוק. במבט לאחור אני שמח שעבדתי איתו לפחות פעם אחת. הקרב
שלנו (קרב חד פעמי) היה נחמד, מהיר ופשוט. בסוף, משכתי את הרגליים שלו ממתחת לפינה, החלקתי מתחת
לחבל התחתי ונעלתי אותו בפיג'ר פור על עמוד הזירה. לאחר כמה שופטים עדיין לא
שיחררתי את האחיזה אז נפסלתי. סטון קולד יצא כדי להציל את רוקי, אבל הותקף בידי
אואן ודייבי, והצטרפתי בכך שמשכתי את החולצה של סטון קולד מעל ראשו, כמו שעשיתי
לשון, והעמדתי פנים שאני מכסח אותו. לגיון האבדון יצאו להצלה, התנגשו עם אואן
ודייבי, בדיוק כשסטיב נלחם בחזרה. בפעולה נדירה של פחדנות, ההארט פאונדיישן ברח
מעבר למחסומי האבטחה אל הקהל לקריאות בוז.
כבר מגיע חלק 2...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה