עוד שני סיפורים על מייקל ועל טרי. הפעם ניחשף למשהו חשוב במערכת היחסים ביניהם: דיבור בצרפתית. כן, הם מדברים בצרפתית… שני הסיפורים מתרחשים בשנה הרביעית, כלומר בין 1994 ל-1995.
וו אס ז'ולי:
החברות לא נאבדת בתרגום.
הכותרת היא שיבוש של "ווז אט טרה ז'ולי"- את מאוד יפה, בצרפתית.
טרי נאנח עמוקות, החליף מבט מיוסר עם חברו הטוב מעל לראשו של אנתוני, ואז הוריד את משקפיו, וניגב אותם על קצה שרוולו לפני ששוב הרכיב אותם. "נסה שוב, טוני: 'בונז'ור, מדמוואזל דלאקור. מון נום אט אנתוני. ווז אט טרה ז'ולי. וולה וו אלר א הוגסמיד סה סמדי (1)?"
אנתוני העביר את אצבעותיו בשיערו, ואז ליקק את שפתיו בלחץ לפני שניסה בפעם החמש עשרה. "בונג'ור, מדמוואזל -"
"בונ-ז'ור, טוני. לא 'ג'' כמו ב'גוב', זה …" מייקל היסס לרגע. השפות תמיד היו קלות כל כך, אבל להסביר אותן היה עניין אחר לגמרי. "זה כמו זד ו'ש' באותו הזמן. בונז'ור ולא 'בונג'ור'."
"אם לוקח לי שעתיים ללמוד איך להזמין אותה לצאת," התעצבן אנתוני, "איך אני אמור לדבר איתה, לעזאזל, כשנהיה בדייט, או לדעת בכלל אם היא אמרה כן?"
"זה יהיה קל, חבר." מייקל צחק. "אם היא מצחקקת ומחייכת, תהיה בטוח שזה טוב. חוץ מזה, 'נון' נשמע די דומה ל'לא' אז אתה תבין את העניין."
"היא מדברת אנגלית הרבה יותר טוב מאיך שאני לא מדבר צרפתית," הוא התעקש, משלב את זרועותיו על החזה שלו, וטרי הניח יד מנחמת על כתפו.
"ולכן אתה תשרוד את הדייט. זה לא מחסום השפה, טרי, זה הניסיון. כבר חצי מהתלמידים בשנה השלישית עד החמישית הזמינו את גבריאלה (2) לצאת… אתה רק צריך לעשות את זה בצורה אחרת."
"אני עושה את זה בצורה אחרת," אנתוני הגיב בעיקשות, "כלומר: ממש בטמטום."
"לא," חייך מייקל, "ורמונט סטופיד (2)."
המבט שקיבל בתגובה היה ממש מלוכלך, אבל אחרי הפסקה ארוכה, אנתוני נשם נשימה עמוקה, עצם את עיניו ושוב התחיל. "בונז'ור מאדם-ואזל דלאקור. מון נום אה -"
OOO
"הוא יהרוג אותנו אם יגלה."
"לא הוא לא. הוא יהיה אסיר תודה."
"רק אם זה יעבוד."
"טוב מספיק… אבל אין סיבה שלא."
"שששש!"
שני התלמידים מרייבנקלו עצרו את נשימתם, ונצמדו קרוב לכרכרה (3), למרות כישופי ההנגזה שכבר העלימו אותם. גבריאלה ואחותה הגיעו, וכן. מייקל תקע מרפק בצלעותיו של טרי כשראה שהצעירה מבין שתי הבנות אכן החזיקה את המכתב שהרחיפו אל כיסה בארוחת הבוקר.
לה אמור פרפוס טרבוש סור סון פרופר קר,
מאה דה בל פארולה סון ביין אינפייריור אוז יה
לה בורז'ון א פלו פריסוקס קה לה פלור,
און קומפרהסיון אנטרה לה מו אנ דה." (4)
בפעם הבאה שראו את הנערה בעלת השיער הכסוף, זה היה מחוץ למדאם פודיפוט (5), כשזרועה שלובה בזאת של חברם, והוא חייך כמו ילד שניתן לו מפתח לכל הכספות בגרינגוטס. שני החברים הסתכלו אחד על השני, ואז נתנו כיף שקט מאחורי גבם. קצה מכתבם עדיין בלט מכיסה של גבריאלה.
עיניו הכחולות והכהות של טרי נצצו כשהסתכל על מייקל, והנמיך את קולו כדי לא להפריע לזוג הצעיר לפניהם. "כמורים לשפות אנחנו גרועים, אבל אתה ממש לא רע בתור סיראנו (6), מייק."
מייקל קד קצת. "ז'ה וו רמרסי, מון אמי (7)."
הסוף
(1) "שלום, העלמה דלאקור. שמי הוא אנתוני. את מאוד יפה. רוצה ללכת להוגסמיד ביום שבת?"
(2) "ממש בטמטום".
(3) של בובאטון, בית הספר הצרפתי.
(4) "האהבה לפעמים גורמת לך למעוד,
אבל מילים יפות נמצאות מתחת לאף.
הניצן יותר חשוב מהפרח,
והבנה בין מילים".
(5) מדאם פודיפוט- בית קפה בהוגסמיד, לזוגות.
(6) סיראנו דה ברז'ראק- לוחם וכותב צרפתי. כתב מכתבי אהבה כדי שבחור אחר יקרא אותם לאהובתו.
(7) "תודה רבה לך, יקירי."
אחדות:
הקדמה ל-DAYD. בשנתם הרביעית, מייק וטרי עושים צעד שישנה את חייהם- וחברותם- לנצח.
הוא חיכה לי בחושך בחנות הריקה, נראה כמו רוח בצבע כחול חיוור, כשהזהב והארד נעלמו באור השרביט. עיניו היו נסתרות מאחורי משקפיו, אבל הוא משך את שיערו מאחורי אוזנו כבר בפעם הרביעית כשהורדתי את התיק ונעלתי את הדלת. בטח נשכתי את שפתיי אותו מספר פעמים, אם לא פי שניים.
נשימתו הייתה כבדה, והוא שוב משך את שיערו. סידר את השרוולים. השאיר את השרביט לרחף כשבדק את הדלת ושוב הסתובב, גבו אליה. "אסור לנו לעשות את זה."
אני צחקתי, וניסיתי להישמע מספיק שחצן כדי שאוכל לפחות לקוות שהוא יאמין לזה. "עכשיו? אתה אומר את זה עכשיו, אחרי כל החודשים שעברו?" צעד אחד קדימה, והידיים שלי היו על כתפיו מול הדלת, ורכנתי קרוב כשהכנתי את שנינו. "יהיה בסדר."
ראיתי את עיניו. רחבות וארוכות ריסים וכחולות באור השמש כל כך עד שהאור הזה גרם להן להיראות לא אנושיות. הוא הרים את ידו. שם יד על החזה שלי, ונשען עליי. הוא רעד. הרגשתי את זה. "פשוט… אי אפשר לחזור אחר כך."
"בוודאי שלא." גם אני רעדתי. הוא הרגיש את זה. "אי אפשר לחזור אחרי שום דבר. החיים בדרך כלל זזים קדימה."
"אל תהיה -" הוא עצר כשמשהו בפניו אמר לו שלא, זה לא היה אמור להיות בדיחה או משהו לא קשור. זאת הייתה טענה, לא לעג, ניסיון להבין שזה בלתי נמנע, להציע תירוץ.
הוא לא לקח את זה. הוא התרחק ממני, גורר את רגליו על רצפת האבן. הוא לא הסתכל בעיניי עכשיו. השיער מאחורי האוזן שוב. "סליחה. אני לא יכול. אני אאבד אותך."
נימת קולו הייתה כל כך בטוחה עד שקימטתי את מצחי, קצת מודאג פתאום, וזכרתי את השעות של השיחות, החישובים, המחקרים, הוויכוחים. לא מצאתי כלום, וזה הדאיג אותי עוד יותר, כי ידעתי שהיינו במצב עמוק יותר ממה שילדים בגילנו היו אמורים להיות, ומה אם טעינו? אבל לא. זה בלתי אפשרי. בדקנו שוב ושוב את הערות השוליים, דייקנו עד לפרט האחרון. "עשינו הכל נכון, אני בטוח בזה. אני יודע שיש סיכוי קטן לנזק מוחי אבל חשבתי שהסכמנו שהוא קטן -"
"לא, לא ככה."
הוא נשמע רגזן, כועס, ולא התכוונתי לחזור על זה אבל חיכיתי לזה כל היום, כל ליל אמש, כל השבוע, כל השנה, אולי מאז שפגשתי אותו או אפילו מאז היום בו נולדתי. הנעתי את אצבעותיי, גרוני ניחר. "אז איך, בשם מרלין?"
"אתה…" הוא היסס, הוציא אותו, ואז החליק אותו בלחישה כשבלע את רוקו. "תראה אותי…"
הנדתי בראשי, ואז תפסתי את הלסת שלו בקצה אצבעי ותפסתי את הסנטר שלו כשהרמתי את עיניו אל שלי. אכן הייתי רואה אותו. רואה את הקמט בין גבותיו, את הנקודה הזוהרת על משקפיו שאצבעו נגעה בה כשהתעסק בשיערו, את שני הנמשים - רק שניים - על אפו. "אם חשבת שאתה עם כישוף הנגזה עכשיו, טרי, אני שונא להביא לך חדשות רעות…"
"אני זיוף." ציפיתי שיתרחק עכשיו, שיתכנס בתוך עצמו כמו שבדרך כלל עשה, כשהוא מגן על עצמו. הופתעתי לחלוטין כשדחף את ידי ואחז את כתפיי בידיו, כל כך חזק עד שהשתנקתי. "אני חתיכת שרלטן. כל מה שאני, כל מה שאני עושה, אני רק מחקה, בעיקר אותך." כל הברה הייתה ברורה כמו עדות לפני גרדום. "אני תוכי, מייקל, במקרה הטוב ביותר. אתה רוקד ומרחף מעל כל פתק וכל שיטה שאני משתמש כדי להעתיק אותך כאילו כלום, אתה מצפה שהעולם יאהב אותך והוא כן ואיך לא? אתה מביא לו אהבה בפתיחות וללא תנאים ו -"
שמתי אצבע על פיו והשתקתי אותו. "שקר."
"בקושי." הוא הסתובב הרחק מהיד שלי, אבל עדיין אחזתי בלחי שלו, חלקה למרות ששלי התחילה להתקשות בשבועות האחרונים. "אפילו בבית, כלום לא השתנה. בחג המולד הזה, ארבעים אנשים נדהמו מהאש ואני התחבאתי בארון."
"אתה חושב עליי יותר מדי דברים טובים ופחות מדי על עצמך. אני ידעתי לפני שלוש שנים כשנתתי לך את החיבוק הראשון שלך, ואתה חושב שאני שופט את הלב שלך בגלל כישורים חברתיים?" לא היה טעם להסביר עכשיו שהתה והעוגיות בארון הזה כשהמעילים שפשפו את שיערנו היה החלק האהוב ביותר עליי בחג. אם נצליח בזה, אולי הוא יבין. "אני כבר יודע מה אתה יותר טוב ממך."
זה לא היה צחוק, אפילו לא צחקוק, אלא סתם פליטת אוויר קטנה שלא היה בה הומור. "פרויקט שלך, כמו שאימא שלך אומרת?"
"אחי, כמו שאני אומר." תיקנתי מהר, והורדתי את ידו מכתפי כדי שנתכופף ונשב על הרצפה. "עכשיו בוא." הנהנתי כשהסכים בלי להתלונן, ויישר את גליל הקלף שאף אחד מאיתנו לא היה זקוק לו כי למדנו אותו בעל פה כבר לפני כמה שבועות, והוצאתי את הצלוחית הקטנה מכיסי כשהנחתי אותה בין שנינו בחיוך מקווה. "הם אומרים שאם הכל ילך כמו שצריך ונעבוד על זה מספיק זמן, נוכל ללמוד לדבר בלי מילים."
הזזתי את האצבע שלי מהצלוחית, אבל הוא שוב נסוג לפני שנגעתי ברקה שלו, הניד בראשו וגרם לשיער שלו להתפזר כשהסתכל על הרצפה, מודאג מקרע בקצה הנעל שלו. "אתה תראה דברים שאתה לא רוצה לראות. לפעמים אני מדמיין שאני פוגע באנשים."
"אני עומד להיות מרפא, טרי, וגדלתי עם סיפורים על תרופות כל חיי." זה הפתיע אותו שאפילו לא התוודיתי, רק הייתי חסר סבלנות, אבל אני ידעתי שלנחם אותו רק יפגע בו עוד יותר. הכרתי אותו טוב. יותר טוב מכולם. "אתה חושב שמעולם לא תהיתי במגרש אילו פציעות מרתקות יקרו אם מישהו ייפול מהגובה הזה?"
הוא זז קצת, היסס, אבל הוא יכול היה לראות שאמרתי את האמת, והפחד שלו היה חייב לחפש טיעון אחר. "אני שונא את הבנות שתמיד מכרכרות סביבך."
למרות הכל, כן צחקתי מזה, אבל הצליל הזה היה מריר כמו הנביחה של טרי. "לא כמוני, אני משער."
"זה מגוחך." קצת האשמה הייתה שם, אבל זה הוגן. "אתה מקסים אותן כמו -"
"שחקן. אני לא יודע מה עוד אוכל לעשות." זה היה מביך יותר להתוודות על כך ממה שציפיתי, והרגשתי את לחיי מאדימות כשהסטתי מבט. משכתי בכתפיי. ניגבתי את האצבע על בטנת מכנסיי כדי שאעשה משהו בידיי. היה עוד שיקוי בכל מקרה. "רקדתי מאז גיל שנתיים, למדתי רפואה מאז גיל שש. הגוף - הגוף שלי - לא אמור להיות נסתר לי ועדיין הן משפיעות עליי ו ..."
איך להסביר כשלא הבנתי בעצמי? איך שהן רדפו אחריי כבר שנה שלמה, כמעט שנתיים, וזה נהיה גרוע יותר בכל יום. לא רק הבנות, אלא גם נשים, ואפילו פעם גבר בסטודיו לריקוד. איך שלחשו, רמזו, הציעו, צבטו, תפסו, הסתכלו, צפו. מהרוב ניסיתי להתעלם אבל הדבר הגרוע ביותר היה שהגוף שלי נענה והיצרים השתלטו, אפילו כשהמוח והלב שלי לא רצו. איך לא רציתי להתרחק ממנו, בכלל לא, אלא רציתי שינחם אותי בכל יום שעבר. לא היו מילים. אולי אם זה יעבוד. פרשתי את ידיי בחוסר אונים. "אני נשבע שאני לא רוצה את מה שנראה שאני רוצה."
דממה ארוכה. חמש עשרה נשימות. הוא סובב את הצלוחית בלי לגעת בה לאט, ויצר מעגל על האבן, כשהזכוכית יצרה צליל מוזר. "אני מפחד."
"גם אני. מכל כך הרבה דברים."
הצלוחית עצרה. הקמט בין גבותיו נהיה עמוק יותר. הוא משך את שיערו. "ממה אתה יכול לפחד?"
"מליפול."
מכס המלכות.
מהעמדה הנערצת.
באהבה.
מאוחר מדי והוא ידע את הכל ולא יכולתי לנשום. הוא הרים את הצלוחית, פתח אותה, טבל את אצבעו היבשה. שרביטו היה על הרצפה איפה שהוא מאחורי שנינו, זוהר ומטיל את אור הרוחות שלו. הו, אבל הוא היה כה מחונן בדרכים שבקושי יכולתי להכיל. לעולם לא אוכל להיות. איך לא ראה את זה? אולי אם זה יעבוד."
הוא נגע ברקות שלי עם השיקוי; קודם באחת, ואז בשנייה. "אני אתפוס אותך."
"אני יודע." הייתי צריך לקחת את הזכוכית ביד. היא הייתה חמה ופעמה כמו דבר חי, והרגשתי את הקסם שלו עוד רועד בתוכה. "בגלל זה אני סומך עליך שתעשה את זה איתי. אפילו שתגלה." משכתי את השיער שלו בשבילו ונגעתי ברקותיו, וחייכתי ברכות אל המבט השואל שלו.
"אני?"
"הכל היה שקר." זזתי קרוב יותר, נשען על עקביי עד שהגובה שלנו היה שווה, ושמתי את המצח שלי על שלו, את ידי השמאלית במקום בו נגע בי, את ידי הימנית איפה שנגעתי בו. תיאמנו נשימה בלי להתכוון לכך. "כל מה שהאמנת, שההורים שלי אומרים, שהבנות נאנחות, שהבנים מלגלגים." זה היה צריך להיות קשה, אפילו מזעזע להגיד. זה לא היה. זה הרגיש כמו נשיקה. כמו להחזיק אחד את השני מתחת לשש שמיכות בסופה שהרעידה את המגדל. כמו הרגע לפני שהמסך עלה. "אני כל כך, כל כך רחוק מלהיות מושלם." כמו כנפיים שנפגעות ומתקמטות. כמו כדור שעובר דרך החישוק לתרועות הקהל. "למעשה, אני חושב שעשיתי רק שני דברים מושלמים בחיי."
"רק שניים?" ידו השמאלית הייתה עכשיו גם היא על פניו, וידו הימנית על שלי. הדופק שלנו הפך לזהה. הרגשתי קלילות ואפילו לא ידעתי אם זה התחיל. עצמתי את עיניי. היינו צעירים מדי, הם אמרו. זה היה מסוכן מדי. לא הייתה לנו הבגרות, השליטה, היכולת לרמה הנחוצה של אינטימיות אחראית, שלא לדבר על היכולת להתמודד עם כל הסיבוכים. לחסום, אולי, בכוח רב, אבל לא לחוש, לחדור, לקבל, להזמין, להשיג. זה יכול לשנות את מי שאתה אם אתה צעיר מדי. לא לפני גיל שבע-עשרה, בוודאי. לא לילדים. לא לנו.
אבל את החוקים הפרו החריגים. או המדהימים.
"למצוא אותך, ועכשיו להכניס אותך." כל שערה בגופי סמרה. האור נכבה. אפלה מוחלטת. רק דממה. בלי זמן לחשוש. "אספיצ'יס? ארמה יאצ'נט: אן סום טיבי נודוס, אינרמיס: סי פוטס, אין נודום ספיקולה מטה, ניקה (1)." נשמתי עמוק, התרכזתי בכל מה שלמדתי וחששתי וקיוויתי וידעתי, אספתי את הכוח ואת הקסם ואת היכולת הנחושה ואת כל כוח הרצון שלי וחייכתי אל החשכה. "קדימה, טרי. נראה אותך."
"בסדר."
והעולם השתנה.
סוף
(1) מלטינית- "רואה? הזרועות משקרות. אני ערום וללא כל נשק. אם אתה יכול, עכשיו תירה ותפגע בי!" ~ מפואמה של תומאס מורלי, מלחין בריטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה