שלושה סיפורים היום. הראשון הוא סיפורו של זכריה סמית', תלמיד מהפלפאף שעזב את צ"ד במהלך חג הפסחא. השני הוא על דמלזה, החברה של קולין, אחרי סוף הקרב. השלישי מסביר על העזיבה של מלקולם בארדוק את צ"ד אחרי הרצח של רני.
מלחמה אמיתית:
יש לנו רק סיכוי אחד.
היה דחף להשתנק, להתנשף כדי לשאוף אוויר מרוב מאמץ, אבל פריץ לימד אותם לפני הרבה מאוד זמן כמה טכניקה שינתה בטווח הארוך אם לא רצית שידיו המוכשרות של קורנר וחיוכו היפה יתפסו אותך, אז הוא המשיך לנשום ביציבות, שאף כשדחף את עצמו, ונשף כשהוריד את עצמו אל הרצפה. למרות הפיתוי בחופש, זאק היה שם כדי להמשיך באימונים שלו כשיכול היה. הזמן שלהם התקצר מאוד עכשיו, והוא לא היה סולח לעצמו אם לא היה הכי חזק שיוכל להיות, כי ידע שכולם צעירים יותר ממנו, והסתכלו עליו, וזה היה כבד יותר מהתרמיל המלא בספרים שהיה על גבו.
דפיקה על הדלת הפתיעה אותו כל כך עד שכמעט נפל על פניו, "זאק, חבר, אנחנו צריכים לדבר." לא דבר טוב לשמוע מאבא.
היה לו חלקיק שנייה להחליט, ו"לא" לא הייתה אפשרות. כן, הוא יכול היה לקפוץ, לקחת חולצה וספר, להעמיד פנים שקרא, אבל הוא לא יוכל להסתיר את הזיעה או את הנשימה או את הסמוק, והיו כל כך הרבה הנחות מביכות אחרות שיוכלו לנבוע מכך. ועדיין, לא היה צריך להדגיש פרטים שאולי יגרמו לשאלות. במהירות, הוא הוריד את התרמיל ודחף אותו מתחת למיטה, זז קדימה כדי שרגליו ינוחו על הכיסא והמשיך בשכיבות הסמיכה. "בסדר."
הדלת נפתחה, והוא נעמד כשאביו נכנס, לקח את החולצה ממיטתו וניגב את פניו לפני שלבש אותה. "כן, אבא?"
הוא ציפה למבט הארוך, המשתאה של אביו, אבל לא לעצב בעיניו או לכובד בקולו כשהנהן וישב על קצה המיטה. "יפה לך. אני מניח שאוכל להקפיץ גוז משרירי הבטן שלך."
זאק משך בכתפיו בכבדות. "קצת התעמלתי השנה. חשבתי…" הוא הפסיק, לא בטוח כיצד לסיים, אבל ההבנה כבר הייתה שם ברמה שגרמה לו להיות לחוץ.
"אתה לא צריך להצדיק את עצמך. כמו שאמרתי, יפה לך. זה מה שאני עשיתי בגילך." הייתה עוד שתיקה ארוכה ומעיקה. "אתה הפתעת אותי במטבח הלילה, זאק."
הוא קימט את מצחו, וניסה לאמץ את זכרונו ולזכור על מה אביו דיבר, אבל לא זכר כלום. בטח שלעשות כלים עם אמו לא היה כזה חריג. "באמת?"
"עמדתי לקרוא את העיתון, וראיתי אותך נכנס בדלת מזווית העין שלי. בהתחלה חשבתי שיש זר בבית, ואז הבנתי שזה קרה." הוא הניד את ראשו בצחוק קודר ומכונס. "לפני שמונה-עשרה וחצי שנים חשבתי שהייתי מוכן לזה, התכוננתי לזה, אבל זה פשוט מפתיע כשאתה מגלה שהגבר ההוא במטבח היה פעם הילד הקטן שלך. גדלת, זאק."
עם כמה שהיה בטוח בכך, הצהיר כך, דאג בנוגע לכך, הרגיש את הנטל כל השנה, לשמוע את אביו אומר את זה הפתיע אותו, וסומק ממש לא בוגר חימם את פניו כשליקק לאט את שפתיו. "כנראה שכן." זה נשמע כמו דבר טיפשי להגיד, אבל הוא לא ידע מה עוד יכול היה להגיד.
"עדיין מתכנן לבקש ממג להתחתן איתך בסוף השנה?" זה היה נושא מוכר יותר, למרות שהיה חמוץ מתוק מאוד לאחרונה, והוא נתן לעצמו לחייך.
"די עשיתי את זה. הצעת-טרום-נישואין, כנראה, כדי שאוכל להתחיל לחסוך לטבעת. יש לי בערך חצי, ובחרתי באחת ושמרתי אותה עד שאשיג את השאר. אבל כן, בנוגע ללרדת על ברך אחת ולהציע, אני מחכה עד סוף השנה אם -" המחסום המוכר והחונק של הפידליוס מילא את גרונו, וקטע את אם נשרוד עד שהחליף אותו ב "-הכל ילך כמו שצריך."
הוא לא החמיץ את העצירה, והקמטים בין גבותיו של אביו העמיקו, ואז החליקו שוב באהדה. "אני לא מקנא בך, זאק. אתה נכנס לעולם המבוגרים כשהוא גיהינום. אני יכול לראות שכבר חשבת על זה שאתה צריך להגן עליה - כמו שאמרתי, גם אני אהיה שם - אבל אתה תצטרף לעזוב את בית הספר ביותר דרכים מאשר להפסיק ללמוד, ולא על זה רציתי לדבר איתך."
"אני…" מחשבותיו דהרו במהירות, ותהו האם הקסם נשבר, האשמה נלחמה בבלבול, אבל נפנוף של האיש הבוגר חיסלה את החיפוש אחר הסכמה, התנגדות, או משהו שלא ידע מהו עדיין.
"אתה הפלפאף, בדיוק כמוני, בדיוק כמו אימא שלך וסבא שלך, ואתה יודע כמה אנחנו גאים בך בנוגע לכך, אבל יש סיבה שהילדים האחרים מסתכלים עלינו עם אפים עקומים."
זאק לא עצר את החיוך שלו. "הם כוסיות."
"הם צעירים." התשובה הייתה כבדה, והוא פתאום הרגיש מגוחך בגלל הבדיחה. "הם חושבים שאנחנו כבשים, כי זה מה שנאמנות אומרת כשאתה ילד: צייתנות עיוורת לקבוצה, וקבוצות ילדים מקובצות רוב הזמן בידי בוגרים שמחליטים מי בכיתה שלך, בחדר שלך, עם מי אתה משחק, איפה אתה גר. אבל אתה כבר לא ילד. אתה יוצר קבוצות משלך, נכון?"
זאת לא הייתה ממש האשמה, אבל הוא לא יכול היה לטעות במה שהתכוון אליו, וידע שזה היה חסר תועלת אפילו כשניסה להתבלבל. "מג ואני עדיין מתכננים משפחה גדולה, נכון, אבל זה עניין של אחד בכל פעם, ואנחנו לא רוצים ילדים מיד לפני שאמצע עבודה טובה."
"זכריה, אל תשקר לי. אני מדבר אליך כמו אל מבוגר, ואני מצפה שתראה לי את אותו הכבוד, ולא להתנהג כאילו תפסתי אותך מלקק גלידה."
השקט פגע בו כמו מכה בבטן, אבל הוא לא יכול היה לעשות כלום, והוא הוריד את מבטו, משחק בידיו על בטנת החולצה שלו. "אני מצטער, אבא, אני פשוט לא יכול לספר לך. הייתי מספר אם יכולתי. זה לא שאני לא סומך עליך."
הוא הרגיש את המבט הסורק עליו, ולא יכול היה להרים את מבטו. "כישוף פידליוס? נדר כובל? חותם סודיות? או סתם שבועת זרת ישנה וטובה שאסור להפר?"
עכשיו הוא הרים את מבטו, עיניו מתחננות. "אבא…"
"לא משנה," אביו נופף בידו בביטול. "מצטער. לא הייתי צריך להגיד את זה."
"איך אתה…?"
"אולי צ'ארלס סמית' הוא מבוגר מאוד בשבילך, חבר, אבל הוא לא טיפש, ולמרות שזה ידהים אותך לשמוע את זה, הורים יכולים לתקשר אחד עם השני. כשכל ילד בצהוב ושחור חוזר הביתה עם גוף של אתלט ועיניים של אסיר, אנחנו עושים אחד ועוד אחד."
היה מאוד ברור שהוא עומד להקיא. "ומה התוצאה?"
"שיש לפחות שלושה אוכלי מוות בסגל. שכולנו ראינו איך הגבתם לחטיפה של העלמה לאבגוד בחג המולד, וזה לא סוד מי אחראי - יש קצת תלונות עליו, אבל אם הוא דומה להורים שלו או לסבתא שלו, זאת בחירה טובה, ופוטר סמך עליו, אז אני לא עומד להתלונן פה. שלהילחם מול אחד מכם, ילדים, זאת דרך טובה לאבד שיניים בימים אלו. שקריווי איבד יד בחופשת חג המולד ושהוא נמצא אצל רובינס עכשיו, וזה אומר שאין לו בית ללכת אליו. שכולם חושבים שפוטר אולי יחזור להוגוורטס בכל יום עכשיו כי מה שהוא לא עומד לנסות כלל את דמבלדור. בקיצור, שהעולם שלכם הולך לעזאזל כמו זה שבחוץ ושאתם מתכוננים לא ליפול בקלות."
הוא לא יכול היה להגיד כלום, שום דבר לטעון, אבל זאק הופתע לגלות שלא רצה. מה שרצה לעשות לא היה בוגר כמו שאמרו שהיה. מה שרצה היה לפרוץ בבכי בתודה על כך שמישהו הבין את זה, שהם לא באמת היו לבד, אבל מה שעצר אותו היה יותר מגאווה. זה היה שלמרות שהמילים שלו הראו שאישר זאת, היה שם עוד משהו. הוא עצר את עצמו, נשם נשימה עמוקה ולקח את המחברת הצהובה-שחורה מהשולחן עם שיעורי הבית שלו. "אתה ממש לא טיפש. אבל מה הקשר בין זה לזה?"
"לא אכפת לי מהציונים שלך השנה, זאק, זה -"
"לא הציונים שלי, אבא. הבית שלי. אם אתה חושב שהצטרפתי בעיוורון לדברים כי אני מהפלפאף…"
"לא." הוא לקח את המחברת, ודפדף בה בצורה שזאק היה יכול לחשוב שהייתה קלילה, אבל עכשיו שם לב להבעות הפנים, להצטמצמות העיניים כשעברו על חיבורים בלימודי המוגלגים, לנשימה העצורה בנוגע לשיעורי הבית באומנויות האופל. "אבל אני חושב שאתה צריך להסתכל מעבר לקבוצות שיש בבית הספר, כי עם כמה שזה נראה כאילו הן כל היקום בשבע השנים האחרונות, אתה עומד להיכנס לעולם גדול הרבה יותר, ואתה צריך לחשוב על כך לשארית חייך."
עכשיו היה זה תור הכתפיים של זאק להתכווץ, וראשו התרומם בהתרסה. "אני לא עומד ללכת בשקט. אני יודע שאתה רוצה שאני אהיה בטוח -"
"זין על זה, ילד." זאת הייתה הפעם הראשונה ששמע את המילה הזאת יוצאת מפיו של אחד מהוריו בלי שדפקו בוהן בספה או נכוו והתנצלו מיד, והוא נאלם דום כשאביו המשיך. "אין כאן יותר 'בטוח', ולא יהיה עד שהכול יגמר איכשהו. הלוואי שיכולתי להגיד לך להישאר בטוח, שאוכל לשמור עליך בטוח… אבל שנינו יודעים שזה לא עומד לקרות, ויותר סביר בימים האלו שהשרירים שלך יהיו מה שיציל אותך יותר מכל דבר שאני יכול לעשות."
היה צער נורא בוידוי הזה, והוא לא אמר כלום כשאביו הוריד את המחברת, שם את ידו בידיו והסתכל על עיניו בביטחון. "מה שאתם לא עושים בבית הספר, אם זה רק לנסות להגן על עצמכם, אני תומך בזה לחלוטין. אבל אם אתם חושבים על לתקוף, אתה שווה יותר מזה. מרלין, אתה שווה כל כך הרבה יותר מזה.
הוא ניסה להתערב, אבל נעצר בידי מבט מזהיר. "כבר אמרתי שאתה צריך להילחם. אבל אחד מהדברים הכי חשובים שלומד גבר הוא שהעולם האמיתי לא עובד כמו לשחק משחקים בחצר האחורית. כשהכול נגמר, המתים לא קמים ואוכלים ביסקוויטים ושותים מיץ עם השאר. אם תקריב את חייך, זהו זה. זה נגמר. אין תיקונים, אין הזדמנות שנייה, אין סיבוב שני. אז אתה גורם לזה להיחשב. אתה לא מוכר את הבן הבכור שלי, את הדם הטהור של המייסדת או את בעלה של מג ואב ילדיה עבור משהו שהוא לא המחיר הכי טוב שיש."
"אני לא, אבא." זאק הופתע לגלות שלחש בגלל המשקל של מה שהיה אמור להיות ברור לו תמיד, אבל איכשהו לא היה. "אני איזהר."
"זה לא קשור ללהיזהר. זה קשור ללבחור עם מי אתה נלחם ולא לחשוב שמה שהחיים של הילד נתנו לך זאת האפשרות הכי טובה כמבוגר."
"אני מצטער, אני לא מבין."
"לונגבוטום הוא ילד אמיץ ממשפחה טובה מאוד; אף אחד לא מפקפק בזה אחרי מה שקרה במשרד הקסמים ב-96. אבל הוא לא ההורים שלו או סבתא שלו. אין לו אימונים, ואם האימונים לא היו חשובים, אז כל צבא בעולם לא היה משקיע בהם, ואני לא מתכוון רק למה שעשיתם מבחינה פיזית. אני מתכוון לטכניקות, לאסטרטגיות קרב, לניסיון בקרב. אין לו יותר מאשר לאחותך הקטנה."
מה שהציע נראה לו כמו בגידה, אבל זאק עצר את ההתנגדות הפגועה המידית, וניסה להיות הגיוני. "אז מה אתה כן רוצה שאעשה?"
"מסדר עוף החול." הפשטות הדהימה אותו, והוא מצמץ בחוסר אמונה.
"מה!"
"תשמע אותי!" אבא שלו עזב, והעביר יד בשיער שלו בחוסר אמונה, כאילו גם הוא לא האמין למה שאמר כרגע. "אני יודע, אני יודע, פעם קראתי להם פורעי חוק, קיצוניים - היה שונה אז. אני מצטער. אבל אלו זמנים נואשים, ואני לא גאה להודות שטעיתי. אני אפילו לא יודע הרבה עליהם, אבל כולם יודעים שהם היו האליטה של דמבלדור שעצרה את אתה-יודע-מי בפעם האחרונה, ושהם חזרו עכשיו, ושוויזלי או לונגבוטום בטח יודעים איך ליצור קשר איתם. השמועה היא שהם מתקשים, שהם בחיסרון, אבל…"
הוא נשם נשימה עמוקה ורועדת, וזאק בקושי האמין שהקול שלו התחיל לרעוד, וכשהרים את מבטו היו דמעות בעיניו. "...אולי אם יקבלו תגבורת בעוד כמה חודשים? אולי תריסר? צעירים, חזקים, קשוחים, מוכנים, אמיצים, ונאמנים עם כל כך הרבה להילחם עבורו כדי לא לטעות כמו ההורים שלהם…"
לא משנה אם מבוגר או לא. הוא זרק את זרועותיו על אביו, וחיבק אותו חזק בכל כוחו. "אוי, אבא -!"
החיבוק חזר ביותר כוח ממה שחשב שהיה לאיש הבוגר, יד אחת בשיערו של זאק כשאביו נצמד כאילו כל שד בעולם הנורא הזה עמד לנסות ולהפריד ביניהם בכל רגע. "אני הייתי עושה הכל כדי שלעולם לא אצטרך לברך אותך על כך שתלך ותהרוג את עצמך, זכריה. אני מרגיש כאילו הכשלתי אותך כאבא, כמגן, זין, כאיש שהיה אמור להפוך את העולם הזה לטוב יותר לדור שלך."
"לא, אבא, לא הכשלת אותי, בכלל לא! זאת לא אשמת, זה -"
"זה לא משנה. מאוחר מדי עכשיו." הוא הרגיש את הנשימה העמוקה שייצבה אותו, ואז אביו התרחק, והחזיק אותו בכתפיו. "אבל אני אתן את הברכה הזאת רק לגבר שהולך למלחמה, ולא לילד שמשחק בה בבית הספר, אתה מבין אותי?"
"כן." והוא באמת הבין, אפילו אם כאב לו להבין את האמת, אפילו אם היה מעדיף להילחם מול אתם-יודעים-מי לבדו ולא לחשוב על איך שיספר למפקד. חוץ מזה שאולי זה לא היה צריך להיות ככה. אולי הוא יוכל לגרום לכולם לשנות את התכניות, כי זה נכון, לא? אם יצטרפו למסדר בהמוניהם, ויאחדו את האומץ והאימונים של צ"ד עם הניסיון של אנשים כמו מודי ושאקלבולט… הוא הרגיש את עצמו מחייך למרות הפחד. "אני לא אאכזב אותך."
"אה, לא פקפקתי בזה." החיוך שבר משהו בעיניו של אביו כשנעמד, ושם יד על כתפו של זאק עד שלא יכול היה יותר. "אבל עוד דבר אחד?"
"כן?"
"הבאתי לך את אלו." הוא חיטט בכיסו, הוציא את ידו ופתח אותה כדי לחשוף שתי טבעות, אחת דקה מיהלומים ומספירים, והאחרת רצועת זהב גברית. "הם היו של סבא וסבתאשלך. אני רוצה שתיקח אחת למג, כי אימא שלך ואני הסכמנו שאנחנו רוצים שהיא תיקח אותה כשהבנו ששניכם רציניים, ובגלל שאתה תצטרך את הכסף. מורדים תמיד מרוששים."
זאק לקח אותן בזהירות, בחרדה, ושיחק בהן בידיו כדי להעריך את הדיוק העתיק בהן. "וזאת של סבא?"
"טבעות אירוסין לא חייבות להיות רק למכשפות, אתה יודע," החיוך העמיק. "וחוץ מזה, אולי אם תזכור כמה אתה צריך לשרוד, אולי אקבל את כל הנכדים האלו אחרי הכל, אפילו אם אתה באמת נלחם."
הסוף
בסוף העולם:
אחרי שבילית יותר מדי זמן, איך יודעים מתי מפסיקים להילחם?
היא התכוונה למלא פקודות. זה היה אוטומטי כרגע, אחרי כמעט שנה. צליל קולו של המפקד היה מלא באותה סמכות מוחלטת ויציבה בעבורה כמו שהיה לאימא שלה, והוא אמר לה שזה נגמר עכשיו, האדרנלין של הקרב הפך לתחושת נימול שבמהלכה הכאוס של הכל התערבל כמו חלום מוזר ונוראי שבו העין שלה פעמה בכאב, בקצב קבוע.
חלק ממנה, חלק מאוד רחוק, ידע שאי אפשר לעזור. דמלזה הרגישה את ידו של אוכל המוות חופרת עמוק, הרגישה את הצליל הנורא כשהעין יצאה, הרגישה את הרטיבות החולנית של מה שהיה יותר מדם שזלג על לחיה, אבל היא לא חיברה את הכל לכך שהיא חצי עיוורת, לנצח, מעוותת ונכה. זה היה סתם דבר רע, שנאבד במבול של דברים רעים כמו טיפת מים קטנה בצונאמי ששטף את כל העולם שהכירה לפני חיים שלמים או לילה אחד.
במהלך החלום בהקיץ, כפות רגליה דרכו על זכוכית ועל אבן, החליקו בדם, מעדו בגלל אבן מנופצת ורהיטים שבורים ואנשים שבורים. במקום רחוק, הייתה שמחה וצעקות וקריאה בשמות ודמעות שאי אפשר היה לעצור. גלימות אדומות של מרפאים וירוקות של הילאים התערבלו פה ושם במה שהיה הסמכות בעולם הקודם, ומה שהיה הסמכות בעולם עכשיו גרם לה להתרכז בקבוצת האנשים באדום בקצה הרחוק של האולם.
תעשי משהו בנוגע לעין הזאת.
משהו פתאומי ודוקר כמעט העיף אותה מרגליה, והיא הגיבה מיד, באינסטינקט, והסתובבה כדי להתכופף ולירות, אבל היא כבר השתמשה בכל כוחה, והפצפוץ הקטן משרביטה בקושי הצליח לגרום לחריכה על הגלימה של הממזר הטיפש שרץ אליה. היה קצת לחץ כשהוא לא נפל, קצת חוסר ביטחון בכך שהיא נכשלה, שעמדה למות, ולא היה שום דבר שיכלה לעשות בנוגע לכך כשהידיים סגרו על כתפייה ועמדו לסגור על צווארה.
היא צרחה, נאבקה, ניסתה לברוח, אבל היא הייתה כל כך מותשת, ובסוף, המילים חדרו דרך המציאות המוזרה שבה עדיין הייתה חיה. תירגעי, מתוקה, זה בסדר, אני כאן כדי לעזור לך, שקט, שקט…
גלימות אדומות עם שרביט ועצם מוצלבים. עיניים עדינות, כמעט מוכרות מעל מסכת אבק. שיער שחור. מרפא. היא הייתה אמורה למצוא מרפא. התנשפויות לחוצות מילאו את ריאותיה ביותר מדי אבק ואבנים, ודמלזה נפלה אל האחיזה שעדיין לא כאבה לה בכלל, והשתעלה עד שהבלאגן על הרצפה המזוהמת היה קצת יותר אדום שבכלל לא שינה בצבע החדש של העולם.
איך קוראים לך, מתוקה? אני כאן כדי לעזור לך. את יכולה לדבר? אני דוקטור קורנר, את יכולה להגיד לי את השם שלך? את בסדר?
אליה. הוא דיבר אליה. קורנר. הם הפכו את מייקל למרפא? כבר? ולאיש הזה היו קמטים בקצות עיניו, אבל הן היו דומות כל כך לעיניים של מייקל, אבל הוא היה צעיר, אחד מהם, עם גלימות כחולות ולא אדומות. זה לא היה הגיוני. הקרב באמת נמשך כל כך הרבה זמן? כנראה שכן, או לפחות, זה לא היה בלתי אפשרי. שום דבר כבר לא היה בלתי אפשרי. עכשיו הייתה שמש אבל הכל נראה חשוך, היה יום אבל היא רעדה מקור. ניצחון וכל כך הרבה אנשים בכו.
היא נחנקה שוב, ירקה, הנידה בראשה והבינה איזו טעות נוראית זאת הייתה כי הכאב בארובת העין הריקה רק הוכפל. לא אני, היא רצתה להגיד, אנוון, קולין. תעזור להם. שהם לא ימותו. אחותי. חבר שלי. אם אתה תציל מישהו שמאוחר מדי להציל, אם אתה רוצה לתת לי נס, תציל לי את העולם, ולא את העין שלי.
"דמי." המילה נשמעה מוזרה מאוד, נימה אבודה של ילדה יצאה מהגרון של דג מת. "אני חושבת שאני פצועה."
את בשוק. הנה, שבי, תני לי את השרביט, תני לי להסתכל בעין שלך.
שוק. לא. זה לא היה נכון. השוק היה אמור להיות קשה, פוגעני, אלים, מכה של יד בעין שלך שנעלמה. הפיצוצים והזכוכיות העפות והאבן שנשברה והאנשים שנשברו במה שהיה פעם בית הספר. הצרחה של אחותך כשכישוף קרע אותה. הטעות בכך שראית את הזרוע שלה עפה מגופה אל האוויר והאיברים הפנימיים שלה כמו הבדיחה הכי גרועה שהייתה אמורה לדמות פחית בוטנים. הניסיון לחזור מאוחר מדי ולעצור רחוק מדי ולראות עיניים כל כך כמו שלך נכבות.
זה היה שוק. שוק היה מכוער. זה היה כמעט נעים, התחושה הרדומה, החלשה, האיטית הזאת שבה החליקה מהמציאות הקטנה שנשארה איתה עם האיש הזה שידיו היו עדינות ועיניו כמעט מוכרות.
משהו צבט בזרועה במקום בו החזיקה אותה, ודמלזה הנידה בראשה במהירות, והכריחה את הכאב לבוא, מסרבת לתת לשכרות המפתה לקחת אותה, יודעת שזה טוב מדי כדי להיות נכון. הוא פגע בה. שיקר. זה לא יכול היה להיגמר, זה לא נגמר. זה היה תכסיס, מתיחה, לא ככה היו הדברים. מבוגרים בתלבושות לא באו לתקן דברים בעולם החדש, אף אחד לא עזר חוץ מצ"ד. אבל היא אכזבה את צ"ד, לא? חלשה מדי מכדי להמשיך להילחם, המפקד שלח אותה משם, ועכשיו היא… מה היא הייתה? זה שינה בכלל? היה קשה מאוד לחשוב.
ממקום שלא ידעה שהיה לה, זרם אחרון וקטן של כוח וצלילות הגיע אל שכלה וגופה. היא שמעה את עצמה צורחת, הסתובבה והורידה את הבן זונה בהפתעה, קמה על רגליה ונותנת לו בעיטה ענקית שפגעה לו בלסת בדיוק מוחלט. דמלזה כמעט ברחה, הצליחה ללכת שנים-עשר צעדים, ואז הרצפה שוב פגשה את ראשה וזה לא היה נכון, כי זה לא היה קשה וקר כשנחתה.
מישהו תפס אותה, ובטשטוש של העין היחידה, הכבדה והדומעת שלה, היא ראתה גלימות אדומות ועיניים מוכרות ומסכת אבק מוכתמת בדם והיא פגעה בו, היא תפסה אותו, הוא היה אמור לפגוע בה בחזרה, לנסות להרוג כי היא הייתה חלשה מדי. למה היא עדיין לא מתה? למה הוא לא פשוט גמר את זה? איזה מין מטורף יוכל לרחם על החלשים? או אולי הוא רק חיכה שתיפול לאן שלקח אותה, כשלא תוכל להחזיק יותר כשהרגישה את אצבעותיה מחליקות ממנו.
היה קשה לה לדבר, והיא הייתה מודעת בקושי לכך שהרעשים היו מלמולים לא מובנים, אבל זה לא שינה, כי אלו שדיברה אליהם כבר לא יכלו לשמוע. "בבקשה, רק תנו לי למות. תנו לי להמשיך להיות איתכם. אני לא רוצה שיפגעו בי יותר, אני לא רוצה להמשיך להילחם, אבל אני לא זוכרת איך לחיות.
הסוף
שלום זה לא הסוף:
לכולם יש סיבות להישאר… ולעזוב.
אף אחד לא יכול היה לראות אותו הולך. מלקולם היה בטוח בכך. הוא נזהר כל כך, וקרא לדלת מתוך תא השירותים מבין כל המקומות, אבל באותו הזמן, כשנסגרה מאחוריו, זה נשמע כמו איך שחשב שדלת לתא גז תיסגר. הוא בלע את רוקו, וחייך במתיחות רבה מדי לשלושת התלמידים הבוגרים מרייבנקלו שחיכו לו. "טוני. סטיב. לונה. סליחה שאיחרתי."
"זה בסדר. הנחנו שיהיה לך קצת יותר קשה מהרגיל להגיע לכאן. אני שמח שהצלחת." לא הייתה תוקפנות במילים או בנימת קולו של סטיב, אבל כתפיו של מלקולם עדיין היו מתוחות כמו ברזל כשהתיישב על קצה הכיסא שהוצע לו, ושיחק באצבעותיו עד שכאבו.
"אין לי תמונה. אני מצטער. הם עברו - פשוט… אולי יזהו אותה. כשלי, כלומר." הוא לא רצה לבכות. לבכות זה מגוחך. לא הייתה סיבה לכך, לא כאן, וזה לא היה בטוח.
משהו נגע בזרועו, והוא קפץ כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא, והשתנק לפני שיכול היה לתפוס את עצמו ולהבין שהיה טיפש. רק לונה. לונה המג'נונה, שהסתכלה עליו בשלווה עם עיני הדג המוזרות שלה. "תרצה כוס תה? יש לי מרווה-קמומיל. מרגיע ומטהר מאוד."
"לא. כלומר, בטח. סליחה." הוא הנהן והניד בראשו באותו הזמן, לחייו מאדימות.
"אם תתנצל עוד פעם אחת, בארדוק, אולי נתחיל לתהות מה קורה כאן." פניו של טוני היו מלאות במה שאולי הייתה תמיכה ואולי היה חשד, ומלקולם לקח את כוס התה מלונה כל כך בחוזקה עד שלא היה אכפת לו שידיו צרבו מהחום וששרף את גרונו.
"שום דבר! כלומר… אוי, מרלין, הכל." הוא לא רצה להגיד את זה. הוא לא ידע למה אמר את זה חוץ מזה שלא יכול היה לא להגיד את זה יותר ושלא היה לו עוד איפה להגיד את זה. משהו צווח בחדות בראשו כדי שפשוט יסתום, אבל המילים עדיין נשפכו כמו הדם שראה לפני שלושה לילות בחלומו מגופו השבור של רני.
"הם באו אתמול כולם והם שמו אותנו על הרצפה עם ידיים מאחורי הראש כאילו היינו פושעים והם רוקנו את הכיסים שלנו ועברו על כל הדברים שלנו ואפילו קרעו את הכריות והפכו את המזרנים וכל מה שהיה לנו היה מפוזר על הרצפה עם דברים שבורים בכל מקום לפני כולם והם צרחו עלינו שהיינו אמורים לדעת ושלא הבנו מה יקרה למשפחות שלנו ואם רצינו שזה יקרה ושהיינו אמורים להבין נאמנות וטוהר הדם ואיך יכולנו… איך הוא יכול… האם רצינו… האם הם היו צריכים אני מצטעראנימצטעראני… אני לא יכול לעשות את זה יותר! אני רוצה לצאת מצ"ד!" והוא אמר את זה, זה יהיה רע, הוא התייפח, במקום רחוק נשברה כוס, משהו רותח על קרסוליו, והוא התכרבל מתחת לזרוע שהייתה על כתפו וידע שתפגע בו, כשהוא לא מסוגל לעצור את זה יותר.
"זה בסדר." אבל זה היה שקר. חוסר נאמנות לא הייתה אפשרות. זה יקרה לו כמו שזה קרה לרני. הוא הרגיש בחילה. לא היה מספיק אוויר. הכל הסתובב מתחת למבטא המוזר, הזר, והמתנגן של סטיב. "לא סיפרת להם עלינו. אתה תחת הפידליוס. לא יכולת. מה שהם עשו לך לא היה נכון, לא היה הוגן, וזה בסדר אם תצטרך לעזוב. אנחנו לא מכריחים אף אחד להיות חלק מזה."
מלקולם הרים את מבטו, ומצמץ במהירות כדי לנקות את עיניו להבין את הכל. "אבל אם אתם… אם אני… אתם לא מבינים? הם עומדים להרוג את כולנו בגלל זה. למה שתישארו אם אתם יכולים לעזוב? אסור לנו לפרוש!"
"אה, נוכל לפרוש אם נרצה." טוני הנהן, וצעד מעבר לבלאגן על הרצפה כדי לכרוע בצד השני של הכיסא. "לחלקנו פשוט יש סיבות משלנו."
הייתה תמונה על השולחן; רני במועדון לפני יקום או לפני שלושה שבועות, לפני שאיזה נייר חתם על כתב המוות של משפחה טהורה ונאמנה. מלקולם הניח את ידו עליה, ועצר עוד התפרצות של בכי. "אתם לא מבינים את זה? הם -"
"רצחו אותו. ואת כל המשפחה שלו." לא היה שום דבר קל או מבלבל בעיניו של טוני, רק הבנה שהייתה מבוגרת ומפחידה, אפילו מתלמיד שנה-שביעית. "זה מה שמשטרים כאלה עושים. זה קרה לעם שלי. זה קרה לעם של סטיב. זה אפילו קרה ללונה בגלל שהיא מאמינה בהרבה דברים שהיו גורמים לה להישרף כמכשפה אפילו אם היא לא הייתה אחת. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים למות, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה, אבל החלטנו. זה בסדר אם ההחלטה שלך שונה."
הוא שמע את המילים, אבל הן לא היו הגיוניות, ועכשיו הוא קיווה שלא זרק את התה כי היה צריך משהו בידיים שלו כדי שלא יסתכל על השאר. הבד הירוק של הגלימות שלו נראה כאילו לעג לאחדות ולביטחון, וצחק עליו כשזע והסתובב. הגרון שלו כאב. "אני מצטער. אני פחדן."
"זה לא נכון." לונה נראתה מוסחת כמו תמיד, אבל היא הרימה את הכוס, תיקנה אותה, ולא היה שום דבר מוזר באיך ששפכה את הקומקום ודחפה עלים מנרתיק הצבעוני שהוציאה מכיסה. "אם היית פחדן, היית מתעלם מאיתנו היום ומעמיד פנים שאתה לא מכיר אותנו. אתה עדיין כאן כדי לעזור עם ההספד לרנקורן, לא?"
מלקולם הנהן, לא מסוגל להגיד כלום, והיא חייכה דרך האדים כאילו לא יכול היה לתת תשובה אחרת. "זה ממש אמיץ, ואנחנו ידענו שלא תבגוד בנו אפילו אם תעזוב. אנחנו לא נסיר ממך את הפידליוס, כמובן, אבל אני לא חושבת שתבגוד בנו בכל זאת. אתה לא רוצה לראות את זה קורה לאף אחד - אפילו לא להארי פוטר - נכון?"
"אין לי כלום נגד פוטר. אני אפילו לא מכיר אותו." הוא נשם נשימה עמוקה, וניגב את אפו בשרוול כי לא סמך על עצמו מספיק כדי לזוז ולחפש ממחטה. "לפעמים אני פשוט רוצה שימות ושאתם-יודעים-מי ימצא את הגופה כדי שהכול יפסיק, אבל…"
"זה לא אותו הדבר," לונה אמרה בחומרה. "הנה, שמתי דבש ואתה יכול להישען ולשים את העלים הנוספים על העיניים שלך כשנתמלל אותך וככה שתחזור, לא ידעו שבכית." היא נתנה לו את הכוס, אבל הפעם הוא לא לגם במהירות, והסתכל בזהירות על שלושת הפרצופים מסביבו.
"למה אתם כאלה? נחמדים אליי. הרגע באתי לכאן ואמרתי לכם שאני עוזב."
טוני וסטיב החליפו מבטים, וטוני משך בכתפו. "בניגוד לכמה אנשים, אנחנו יודעים מי האויבים שלנו. ומי לא."
"אתם-יודעים-מי." הוא עדיין רעד, אפו עדיין נזל וגרונו עדיין היה יבש מדי, הזיכרונות מריחה של רצפת האבן וצליל המגירות שנפתחו והכריות שנחתכו עדיין טריים מדי, אבל הוא נשמע קצת יותר טוב עכשיו. עוד נשימה עמוקה, קצת תה, והוא נשמע הרבה יותר טוב. "אתם-יודעים-מי הוא האויב."
"בדיוק, לעזאזל," חייך טוני, נעמד והוציא עט נוצה מקסת הדיו כשהוא סובב אותו בין אצבעותיו. "אז. בוא ניתן לך להיפרד מצ"ד כמו שצריך, בסדר? מה תוכל לספר לי על רנקורן?"
הסוף
