בפרק האחרון של גורם המירי, סופסוף, ההתנצלות של נוויל.
גורם המירי:
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 7: מידות האדם (1)
הייתה הפסקה, לא בגלל שחיכה שהמפקד יעלם באמת ואפילו לא בגלל שזה שינה לו, כי זה לא. זה היה רק מספיק זמן כדי שישאף אוויר, כדי שהיפחות הקטנות יהפכו להתנשמות אחת וחסרת בושה, ואז עוד אחת, ואז קולין, בפשטות, יצא מדעתו. לא, הדברים לא נשרפו כמו שקרו לאחיו, אבל הייתה בו רק מעט יותר שליטה, והוא לא בכה - לא ייבב - ככה כבר עשר שנים לפחות, כשהוא יילל כשהאגרוף היחיד שיכול היה לשלוט בו היה מול פיו חסר האונים עד שאפו דלף ופניו רתחו והכל היה רטוב ומבולגן ומגעיל כל כך אבל זה כבר לא שינה כי הוא היה מגעיל, וזה הגיע לו.
הגיע לו להיראות כמו ילד, הגיע לו שיהיה מסביבו מעגל לא נינוח של אנשים שלא ידעו לאן להסתכל או מה לעשות חוץ מגברת וויזלי שרכנה אל הכיסא מאחוריו והחזיקה אותו בצורה שאם היה אדם ראוי לשמו היה מוותר כיוון שזה לא היה הוגן או צודק אבל הוא היה חלש מדי כדי לעשות את זה. אז הוא נתן לה להישאר ולנדנד אותו ונתן ליפחות לצאת בגלים נוראיים וגדולים של אשמה ותיעוב עד שהן הפסיקו לבסוף כדי שהמילים יצאו דרכן. "אני… אני הרגתי אותו, אוי אלוהים, אני… אני פא… אני פאקינג הרגתי אותו. אני לא התכוונתי ל…"
"אתה זוכר את אד האנטי (2), בן?" קולו של פרופסור לופין היה עדין, אבל הוא תמיד הצליח איכשהו להישמע בכיתה הכי רועשת בלי צורך להרים את קולו, והשלוש או ארבע השנים שעברו מאז שהפגין אותו לאחרונה לא הקהו אותו. זה הרגיש כאילו כוס מים קרים נשפכה על פניו בלי לכאוב בכלל, וקולין בלע את רוקו, והחזיר את פניו אל השמיכה כשניסה להתאושש כדי לענות כי החלק האחר בנימה הקסומה הזאת גרם לכך שהיית חייב לענות.
"ברור." הוא נשם עוד נשימה עמוקה, ועדיין לא הצליח למנוע מקולו להישבר, עדיין רעד, עדיין היה אדום והחזה כאב והגרון כאב וזרועו שוב פעמה במפרק, אבל הוא הצליח להשתלט על עצמו לרגע קטן. חוץ מזה, זה פשוט יהיה לא נכון אם לא יענה. כמובן שהכיר את האנטי. האיש היה ברמה של לארי בורוס (1). "הצלם מבישופגייט (2)".
פרופסור לופין חייך בגאווה, הנהן והרים את אגרופו בניצחון כמו שתמיד עשה בכיתה כשמישהו צדק. אז זה נראה היה די מטופש, אחד מעשרות הדברים המוזרים בנוגע לפרופסור הצעיר המבוגר ביותר שאי פעם ראו. עכשיו קולין יכול היה לחבק אותו על כך. "התקרית מ-93, זה נכון." לופין אישר, "הוא שמע את האזהרות, הוא ידע שה'מטים' (2) סורקים את האזור, אבל הוא החליט לעשות את מה שעיתונאים עשו במשך עידנים ורץ ישירות אל תוך משהו אפילו שכולם הלכו בכיוון ההפוך. זה עלה לו בחייו, אבל ניוז אוף דה וורלד (2) לא הרגו אותו, וגם לא ה'מטים'. הצבא האירי הרפובליקני היה אחראי, וגם, בצורה כלשהי, הוא."
קולין הניד את ראשו במהירות, והתנתק מידה של גברת וויזלי שהייתה על כתפו ושנא את זה שהיה כל כך מסובך בשמיכות עד שלא יכול היה לקפוץ על רגליו במחאה. "זה לא דומה!" הוא צעק. "אם אתה רוצה להתייחס לזה ככה, אני זה שהסיע את המשאית הארורה למרתף ההוא, לא?"
"לא, אתה לא." התגובה של הפרופסור הייתה רגועה אך מוחלטת. "לא היית בשליטה על התהליך הזה יותר ממה שדניס היה; אם תסלח לי על חוצפתי, שניכם הייתם ילדים חזקים אך מפוחדים שעבדו לפי היצרים שלהם ולא לפי תהליך קבלת החלטות אמיתי, עד כדי כך שהיה לכם כפיל."
בונז עשתה פרצוף, מופתעת בבירור מהשימוש במילה. "היה להם מה?"
"זאת תופעת קסם גסה שקורה לעיתים קרובות, כמו השליטה באש הבלתי-רצונית שדניס גם הדגים לכולנו." פרופסור לופין עבר למצב לימודי מלא, ונעמד כדי לצעוד ברחבי החדר כשידיו תחובות אל כיסי המעיל המטולא שלו. "כשמכשפה או קוסם נמצאים תחת לחץ קיצוני - בדרך כלל כשמוות מגיע - אז 'כפיל' או דמות רפאים שלהם לפעמים מופיעה במקום אחר, ולעיתים קרובות מתחננת לעזרה או מזהירה את החברים, השותפים או האהובים שלו מסכנה או מאסון."
"אני מבקש את סליחתך, אדוני," הסגן מקמילן התערב, והרים את ידו באופן אוטומטי, כפי שהיה מורגל מבית הספר. "אבל זה לא היה כפיל של קולין. זה היה הפטרונוס שלו. ראיתי אותו קודם."
"כל הרעיון של הפטרונוס שמופיע כחייה הוא שקל יותר, באופן מוזר, לאנשים לדמיין חייה שאנחנו מזדהים איתה מאשר לדמיין תמונה ברורה שלנו… בעצם הם כן כפילים מכוונים, עוזרים ועדינים שאומנו במהלך שנות לימודי הקסם לשלוח הודעות או לפעול בשם המשלח שלהם, כמו להשתמש בקסם כנגד סוהרסן בלי שיהיו להם רגשות או זכרונות שיושפעו." הוא עצר, וחייך אל קולין חצי חיוך רך. "האדון קריווי פשוט עשה זאת בדרך הישנה."
גברת וויזלי כחכחה בגרונה, ונימתה הייתה אימהית. "רמוס, כולנו מעריכים את השיעור, אבל אני מאמינה שגרמת לקולין - ולא לכפיל שלו - לחשוב שרצח את חברו."
התזכורת, עם כמה שהייתה עדינה, פגעה בקולין כמו מכה, והוא בקושי הצליח לרסן את הדמעות שהתחדשו. "זה נכון. הובלתי אותם לבית שלו."
פרופסור לופין הניד בראשו, והוציא יד אחת מכיסו כדי להצביע עליו. "אתה לא. אפילו לא ידעת שתגיע לשם, והיית מאוד חסר הכרה בזמן בו בראד- ואני מדגיש שזאת הייתה הבחירה שלו - בחר לעזור לאחרים או להגן עליך." קולו התרכך, והיה צער מבין ועמוק בעיניו המקומטות בטרם-עת. "חברך ויתר על חייו עבורך, אבל זה לא אותו דבר כמו לקיחת החיים ממנו. אני מצטער שנאלצת ללמוד את ההבדל."
לא נראה היה כאילו ההבדל שינה בכלל, וקולין הרגיש את הדמעות מתחילות לזלוג על לחייו שוב לא משנה עד כמה ניסה לעצור אותן. "זה לא היה הקרב שלו."
"אין מלחמה ללא קורבנות בעורף." הסגן מקמילן חצה את החדר כשלא הסתכל, והניח יד אחת על זרועו של קולין מעל לשמיכות, עיני האגוז שלו נוצצות בזהב באור האח. "אנחנו רק חייבים לנסות ולוודא שהם לא לשווא."
"מה בנוגע לדניס?" קולין מחה. "אני אחראי עליו עכשיו. אני לא יודע אם אוכל פשוט לתת לאוכלי המוות לקחת אותו, אפילו אם זה בשביל להגן על צ"ד. זה אומר שאני צריך לתת למפקד לקחת את זה ממני, כי הוא צודק, פישלתי יותר מרק עם בראד, אני -"
"תעצור שם." אבוט נעמדה, ידיה על מותניה. "אל תקשיב למילה ממה שנוויל אמר, קולין. פשוט אל."
"הוא צדק."
"לא, הוא לא," היא התעקשה בעוז, "אבל יותר מזה, אני חושבת שאני מכירה אותו יותר טוב מכל אחד אחר בחדר הזה, ואני אפילו לא היחידה ששמה לב שהוא היה ממש, ממש מנותק."
קולין הניד בראשו, ועמד למחות, אבל ידה של גברת וויזלי על גבו עצרה אותו בסמכות אילמת. "ארתור וקינגסלי נמצאים שם עכשיו ומנסים לגלות אם זה בכלל הוא, ואם כן, אז מה לא בסדר איתו."
הוא הסתובב וניסה להסתכל עליה, אבל השמיכות עצרו אותו. "למה את מתכוונת?"
"זה לא היה נוויל," הבהירה ג'יני, "או לפחות, לא הנוויל שאנחנו רגילים אליו."
"כלומר…" הוא עצר, וקיווה שלא ירגיש כאילו הוא היחיד בחדר שלא הבין את זה כשניסה להבין לאן הם חותרים. "מתחזה עם פולימיצי, כמו מודי המזויף?"
"כנראה," חנה הסכימה, "או שאולי הוא פשוט בשוק. גם זה יכול להיות. אנשים עושים דברים מוזרים כשהם בשוק, והוא לא גיבור על, קולין. הוא עבר ממסיבת חתונה למרחץ דמים."
המחשבה על האיפוק המוזר והמרוחק של המפקד חזרה אליו, והוא הרגיש פתאום כל כך תמים על כך שלא ראה את זה, אפילו שהמילים עצמן לא הרפו ממצפונו. "אני מצטער."
זאת הייתה תגובה מטומטמת, חסרת תועלת, אבל באופן מוזר, בונז- לא, הוא לא צריך לקרוא לה כך יותר, היא התחתנה, למה זה היה קשה כל כך לזכור? - גברת מקמילן רק צחקה. "היום שלך היה גרוע יותר, אל תתנצל."
"אבל אני מבין בנוגע לשוק." קולין שוב ניגב את פניו, וניסה להשתלט על הדמעות שלמזלו האטו. "כלומר, ניסיתי להדביק את הזרוע שלי בנייר דבק. זה היה מטומטם, לעזאזל. לבשתי עניבה, וקורנר לימד אותי איך להשתמש באלו."
להפתעתו, היא לא ניסתה להתווכח איתו, והנהנה במקום בהסכמה עניינית. "בדיוק."
הייתה עוד שתיקה מוזרה, והוקל לקולין שסופסוף הפסיק לבכות. הוא ליקק את שפתיו, וזע בכיסא כדי לנסות ולהיחלץ ממה שגילה שהיה כדור כובל איברים נוראי שבכלל לא זכר שהתכרבל אליו. "אבל מה אם זה היה הוא?", הוא שאל מיד. "כי הוא צדק בנוגע לחלק. עשיתי די הרבה חרא מטומטם."
"אז אתה -" גברת וויזלי התחילה, אבל היא עצרה כשדלת המטבח נפתחה. כל החדר עצר את נשימתו עד שאדון וויזלי הציץ מהדלת וקולין הרגיש אותה נרגעת מאחוריו. "כן, ארתור?"
אדון וויזלי הנהן רק לרגע בפני אשתו, ואז הסתכל ישירות על קולין, וגרם לו להצטער על כך שהשתחרר כל כך מהר. "קולין, דיברתי עם נוויל, והוא רוצה להתנצל."
הוא משך את השמיכות מסביבו כאילו יוכל להיעלם, ובהה בגושים שהיו רגליו כשהוא מונע מהן לבעוט בעצמן במבוכה כמו ילד שנקרא אל משרד המנהל. "הוא לא צריך, אדוני."
"כן, הוא כן. על דברים שאתה אפילו לא יודע עליהם. אבל זה תלוי בך אם תרצה לקבל את ההתנצלות, ואף אחד לא יכריח אותך או יזלזל בך אם לא בא לך עכשיו." למרות שאמר שהייתה כאן בחירה, לא הייתה, וכולם ידעו זאת.
קולין נאנח, והסתכל מסביבו כאילו למישהו הייתה אפשרות אחרת אפילו שידע שלא תהיה. אבל לפחות אולי הפעם יהיה קצת פחות מביך, אפילו אם זאת הייתה הדרך הפחדנית לפתור את המצב. "אפשר… זאת אומרת, תיפגעו אם זה יהיה רק אנחנו?"
"מובן שלא." גברת וויזלי קמה מהכיסא מאחוריו, יישרה את חצאיתה והסינר שלה ביעילות כשהסתכלה על החבורה. "ארתור, אולי נתחלף? צריך לנקות את המטבח בכל מקרה, ואני לא רואה למה כל האנשים שהפכו אותו לאזור אסון כשהביאו לשם את הילדים לא יכולים לתת שרביט ולהוריד את הכתמים של השזיף הדיריג'יבילי מהתקרה."
אדון וויזלי הנהן עם רמז בחיוכו שאמר שהתגעגע לכך שיהיו בבית המון ילדים שיוכל לגרום להם לעשות זאת. "רק עוד דבר אחד, קולין?"
לא הייתה סיבה להרגיש שהוא היה בצרות. לא עם אדון וויזלי, בכל מקרה, והוא אמר שהמפקד רצה להתנצל בכל מקרה, אבל עדיין היה קשה למנוע מקולו להיות יללה מאוד משפילה כשענה. "כן?"
"אם הוא שוב מתנהג כמו חמור, אתה מבטיח שתגיד לי?" השאלה לא הייתה מה שציפה, אפילו אם לא ידע למה כן ציפה, והוא משך בכתפיו.
"בטח."
זה היה מוזר, הזוי לחלוטין לחקות שם בגולם שלו כשכל השאר אספו שרביטים ונפרדו והבטיחו הבטחות שבכלל לא שמע, ליבו פועם כל כך חזק עד שחסם כל דבר אחר כשניסה לא להילחץ שוב, לעזאזל. הוא ידע מה אדון וויזלי אמר כרגע, הוא האמין לו לגמרי, והגיעה לו כל מילה מתוך הביקורת של המפקד לא משנה מה הם אמרו, אז למה פחד כל כך?
אולי בגלל שהכיר את המפקד, וכן ידע שלמרות התדהמה או כל דבר אחר, הוא צדק, והתנצלות רק תראה שכולם טיפלו בו בכפפות של משי; שהיה צעיר מדי, טיפש מדי, שביר מדי כדי שיתייחסו אליו כמו אל גבר ואל חייל שעשה טעות נוראית. או כמה מהן. וגרוע יותר, אולי כי כולם צדקו.
"קולין?" קולו של המפקד קטע את חוט המחשבה שלו, אבל גם החזיר זיעה קרה ופחד כשהרים את מבטו.
"המפקד, אני -"
הקוסם הבוגר יותר נראה נבוך באופן מוזר, ושיחק בידיו ותופף ברגליו כאילו חזרו לאחור לפני שנים כשהיה רק נוויל. "תן לי לסיים קודם? ואז תוכל להגיד את מה שתרצה."
קולין סגר את פיו, והסית את מבטו לפני שיבינו שבהה בטיפשות במפקד שלו. "כמובן, אדוני."
"אכזבתי אותך, קולין."
מכל הדברים… "אדוני -!"
"- תן לי לסיים." המפקד הרים את מבטו, עיניו מתחננות, ובאותו הרגע, הוא באמת היה שוב נוויל, וזה היה מפחיד יותר מכל צעקה או נזיפה או ביקורת בעולם. "בבקשה." הוא נשם נשימה עמוקה, ואז הכל יצא בזרם של חרטה ותיעוב עצמי שנשמעו מוכרים יותר מדי. "אכזבתי אותך לפני שירדתי בכלל, כי הייתי כל כך עסוק במתח שלי ובדאגות שלי כשהייתי למעלה עד שלקחתי משהו שמצאתי בארון התרופות בלי לחשוב בכלל מה זה יעשה ליכולת שלי לטפל בך או בשאר החברים שלי אם הם עדיין צריכים אותי. וזה בכלל לא מכסה את כמה שהייתי לא אחראי כי שתיתי שיקוי פג תוקף שאפילו לא נרשם עבורי. עשיתי את זה, וזה גרם לי להתנתק אז כשהגעתי לכאן, לא ראיתי דברים כמו שצריך, והייתי מפקד רע, בן אדם רע, וחבר רע באיך שדיברתי אליך. אני מצטער, על כל השלושה, ואני מבקש את סליחתך."
הדממה הקיפה את החדר, חמה וכבדה, שואבת את האוויר בעולם ששוב התהפך. לא היה מה להגיד ורק דבר אחד להגיד, וקולין לאט, בזהירות השתחרר מהשמיכות, והופתע לגלות שהוא לא היה מסוחרר כמו שחשש כשהצליח לשים את רגליו מתחתיו ולעמוד. ארבעת הצעדים שצעד בסלון היו הימור, הרצפה רעדה והסתובבה באופן מבשר רעות, אבל הוא עשה את זה, והוא שמח שעשה זאת כשהושיט את ידו האמיתית. "כמובן שאני סולח לך. צדקת בחלק מהדברים, בכל מקרה. נלחצתי, מאוד, וכל סדר העדיפויות שלי נדפק."
נוויל לחץ את ידו, יותר בכוח ממה שקיווה, והייתה הבעת פנים מוזרה בעיניו שהכילה לפחות עשרות רגשות שקולין הבין טוב מאוד. "תוכל להגיד את אותו הדבר עליי."
"אז שנינו פישלנו." הוא לא ידע כמה עוד יוכל לעמוד, והוא השקיע את כל כוחו כדי לא להישען על נוויל.
"אולי," הודה נוויל, ולהקלתו של קולין הוא עזב והתיישב על הכורסה הקרובה.
זה נתן לקולין תירוץ להציל את גאוותו וכמעט ולא לקרוס אל הדרגש הקרוב אליו, כשהנהן במהירות רבה מדי כדי להסכים, וההקלה השתלטה על שיפוטו- לא שאי פעם היה לו הרבה, הוא ידע. "אני די מופתע שלא השתגעת קודם, אתה יודע? תמיד חשבתי שהייתי די בוגר לגילי ואחראי כי ניהלתי קבוצת דיון וערכתי מגזין (3) ואני צלם די טוב ומתקדם ברוב השיעורים שלי והכל, אבל זה בכלל לא אותו הדבר, נכון? כלומר, להיות התלמיד המועדף על פרופסור ספראוט ואחד מהחברים המיוחדים של הארי -"
הוא עצר, ונדהם ממה שפלט, אבל נוויל רק חייך את החיוך העקום והמוכר שלו. "לא. זה לא, נכון? בכלל לא."
כל כך הרבה השתנה, בעבור שניהם. הוא תהה אם אחרים ראו את זה בו כמו שראה זאת בנוויל, וכמעט שנא את זה שאולי לא. שומר-הסוד והמפקד, והאם לא לפני רק כמה חודשים הם היו ילדים וחברים לבית? הוא שמע את הנימה של משהו שהיה מוזר בקולו כשחיפש את האדם ההוא מאחורי השיער המאפיר והעיניים השחורות. "אתה לא כל כך בוגר יותר ממני, נכון, אדוני?"
הוא משך בכתפו בביטול, בקושי רב לאחר שקרעו את גבו. "בערך בעשרה, אחד-עשר חודשים."
קולין צחק צחוק קטן ושמח, ובחן מול האח את אצבעותיו החלקות והגמישות. "כנראה שעשיתי מרתון דוקטור הו כשאתה התבגרת."
נוויל הסמיק, והעביר יד על הזיפים שלא טרח לגלח כשהיה במקלחת למעלה. "כולם שונים. אבל אתה באמת גדל, קולין. אתה ממש לא ילד יותר." הוא נראה קצת לא נינוח, כאילו לא היה בטוח איך לנסח את זה בלי לפגוע. "שמתי לב כשקמת בפגישה הראשונה שלנו ונאמת את הנאום הזה שלך. כלומר, לא כאילו שמתי לב לזה, אבל -"
"אל תדאג," קולין צחק למרות הכל. "אני מבין. וחוץ מזה, אתה ואבוט…" הוא עצר, ותפס את עצמו לפני שהפה שלו שוב יסבך אותו ושינה את הנושא. "אתה התכוונת לבטל את הפידליוס?"
השינוי הפתאומי בנושא תפס את נוויל לא מוכן, אבל הוא התאושש כמעט מיד. "אם אתה רוצה. אני אבין אם לא תרצה לחזור לבית הספר. אם תצטרך לטפל בדניס."
לרגע אחד, זאת הייתה הצעה מפתה, אבל הפנטזיות שבבריחה לניו יורק או אפילו לעבור לדודו ולדודתו נעלמו במהירות כשהניד בראשו לפני שהתחילו. "אנחנו חייבים לחזור, המפקד. לא משנה לאן נלך בעולם המוגלגי, אנחנו נדפקנו כמו שהיינו במלון, והם הוכיחו שלא אכפת להם מעונש קולקטיבי. התקווה היחידה שלנו היא להיות מוקפים בעדים שהם חושבים שנחשבים."
נוויל הנהן בראשו בשמחה, והוא היה אסיר תודה שלא ניסה ללחוץ על כך יותר. "אתה עדיין רוצה להיות שומר-הסוד?"
זאת הייתה שאלה קשה יותר, קשה יותר ממה שבכלל ציפה לפני רגע. הפיתוי היה להגיד שכמובן, להבטיח לגמרי שלא יכשל שוב, אבל האחריות החדשה, והאחרת שלו שאולי כל הזמן הייתה כבדה יותר לא הייתה קלה, כמו כל דבר, בעצם. להישאר שומר-הסוד יסכן את דניס, אבל כולם היו כבר בסכנה נוראית בגלל דירוג דם שבו בכלל לא שלטו, ומה עזר לו להתחבא ולברוח חוץ מלסכן עוד אנשים?
הוא בהה בידיו, בזאת שהייתה שלו ובזאת שעדיין לא האמין שהייתה, וכשדיבר שוב, הוא כמעט לחש. "אתה חושב שתוכל לעשות זאת, אדוני?"
"למה אתה מתכוון?"
"לצ"ד. כשדיברנו על זה בהתחלה, כששיימוס כוסח, אתה אמרת שאם נצליח לעמוד מספיק זמן נוכל לגמור את זה, עם או בלי הארי." הוא הרים את מבטו, והסתכל בעיניו של נוויל בריכוז. "אתה עדיין מאמין בזה? אתה חושב שנצליח? שאתה תצליח?"
הוא שמח על השתיקה, על המחשבה שבאה לפני ההנהון הקטן והמפוחד, שעדיין היה בטוח כל כך עד שזה הפתיע את נוויל בעצמו. "כן."
קולין הנהן בחזרה, וחייך בשמחה. "איזה דייסה בישלנו לנו, מר פרודו (4)."
הצער העצוב הפך לתדהמה מוחלטת, ונוויל מצמץ, והניד בראשו. "מה?"
הוא החליט לא להסביר, ובקושי עצר את הצחוק שבאמת לא היה מתאים עכשיו. להסביר את יקום מורדור יחכה עד שיתקרבו יותר להר דום. "לא משנה. אני איתך. בוא נגמור את זה."
"קדימה." נוויל שוב הושיט את ידו, אבל כשקולין קם כדי ללחוץ אותה, כוח הכבידה החליט שנלחם קצת יותר מדי ומרד בו, כך שהוא נפל הצידה וכמעט אל הרצפה אם הדרגש לא יכול היה להציל אותו מרגליו שאיבדו את עצמותיהן. הזעם והמבוכה והבחילה נלחמו אחד בשני כששמע את קולו של נוויל ממה שהיה מרחק של לפחות שני חדרים. "אתה בסדר, קולין? קולין?"
הוא הכריח את עצמו להזדקף, ותפס בקצה הדרגש בידו הטובה וניסה כמיטב יכולתו לא להישמע כאילו הוא מיואש לגמרי. "אני סתם… עייף. אתה יכול לתת לי רגע?"
ותודה לכל דבר טוב שנוויל הבין, ממש הבין, עם כל הגאווה הטיפשית של גריפינדור, והוא לא עשה עניין גדול כשעזר לקולין לשבת כמו שצריך לפני שצעד לאחור. "בטח. תקרא לי אם תצטרך משהו?"
"ברור." החיוכים הקטנים ביניהם אמרו את כל מה שהיה צריך להיאמר; התנצלויות והבטחות והצהרות וחרטות והאשמות.
קולין צפה בו הולך, צפה בדלת נסגרת לחלוטין, חיכה לשמוע את המלמולים מהצד השני, חיכה לוודא שהדלת לא תיפתח שוב מיד לפני שנתן לעצמו את הזכות לעזוב כדי להחליק אל הרצפה, ראשו נח על המושב המרופד כשעצם את עיניו, שפתיו בקושי זזות כשמלמל את הדקלום שהפך מתישהו מבידור לשבועה. "התפשרנו כבר יותר מדי; נסוגנו יותר מדי. הם פלשו אל החלל שלנו, ונסוגנו. הם שיעבדו עולמות שלמים, ונסוגנו. לא שוב. כאן צריך לשים את הגבול. עד כאן, לא יותר. ואני אגרום להם לשלם על מה שהם עשו (5)."
הסוף
(1) "מידות האדם" - מתייחס לפרק מהדור הבא (עונה 2, פרק 9) שבו המפקד דאטה חייב לטעון לזכותו להגדרה עצמית כדי שלא יכריזו עליו כרכוש הצי הכוכבי וישפצו אותו בשם המדע.
(2) "אד האנטי... בישופגייט"- ההפצצה בבישופגייט- פיגוע משאית תופת שהתרחש ב-24 באפריל, 1993, בידי הצבא האירי הרפובליקני המחתרתי, שבו נהרג העיתונאי אד האנטי, 44 אחרים נפצעו, ונזק של מיליארד לירות שטרלינג נגרם, כולל השמדת הכנסייה של אתלבורגה הקדושה, ונזק רציני לתחנת הרחבת ברחוב ליברפול. המשטרה קיבלה אזהרה מוצפנת, אבל עדיין סרקה את האזור בזמן הפיצוץ. תשלומי הביטוח היו כה ענקיים, עד שבורסת ליוד בלונדון כמעט פשטה רגל מרוב תביעות, והיה משבר בשוק הביטוח בלונדון. האזור כבר סבל נזק מהפצצה של הבורסה הבלטית שנה קודם לכן. ה"מטים" הם משטרת המטרופולין של לונדון.
(3) "ניהלתי קבוצת דיון וערכתי מגזין..." - זוכרים את אלו? קבוצת דיון ביוזנט קיימת בדרך כלל במערכת היוזנט, עבור הודעות שמשתמשים רבים ממקומות שונים מפרסמים. המונח אולי מבלבל חלק מהאנשים, כי זאת קבוצת שיח בדרך כלל. קבוצות דיון אמורות להיות אחרות, אבל בעצם דומות, פורומים ברשת האינטרנט. משתמשים בתכנת ניוזרידר כדי לקרוא אותן. למרות התקדמות הטכנולוגיות לשיתוף קבצים כמו ביטורנט, וגם עליית השימוש בבלוגים, בפורום לדיונים וברשתות חברתיות, יחד עם מספר גודל של ספקי אינטרנט שחוסמות גישה ליוזנט, עדיין משתמשים הרבה בקבוצות דיון. מגזין מעריצים הוא... טוב, זה די ברור.
(4) "איזה דייסה בישלנו לנו, מר פרודו" - קולין מצטט את סמוויז גמג'י, חברו הטוב ובן לווייתו של פרודו בשר הטבעות.
(5) "התפשרנו כבר יותר מדי; נסוגנו יותר מדי..."- מצטט את קפטן פיקארד במסע בין כוכבים: המפגש, ובעיקר את הנאום של "קפטן אחאב" של פיקארד, בו הוא מבין למה נתן לרצון הנקמה שלו מול הבורג להפוך אותו- הוא אפילו מצטט (בשגיאה) את מובי דיק לאחר מכן. הדבר המעניין הוא שאז פיקארד מחליט להקשיב לעצה של בארד ומחליט שהזהירות היא הגבורה האמיתית ומשמיד את האנטרפרייז, כשהוא משמיד את הבורג שעליה. (בקיצור, קולין פשוט מחמיץ את הנקודה.)
הערות שוליים של יוסי:
(1) לארי בורוס- צלם אמריקני שצילם במלחמת וייטנאם תמונות רבות. קולין צלם בעצמו, אז הוא מכיר צלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה