עשרים עובדות אקראיות ממשיכות, והפעם אנחנו ממשיכים עם שניים שקשורים. טוב, בעצם הם קשורים בגלל ששניהם אוהבים מאוד קווידיץ'. אחד מהם נחשב לזכר האלפא של צ"ד, שהתחיל עם כל כך הרבה בנות עד ש… כן, קרה משהו. וגם יש לו סוד מעניין. השנייה היא אולי הכי קשוחה בצ"ד, קצינה, אחראית כושר ולסבית גאה.
עשרים עובדות אקראיות על ג'ק ט' סלופר:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
הוא היה תאום
מבחינה טכנית, ג'ק היה הבוגר, אבל היה הפרש של פחות מחמש דקות ביניהם. כולם דיברו על הקשר בין התאומים, והוא ראה את זה בחלק מהאחרים שהכיר בבית הספר - בעיקר הוויזלים - אבל הוא פשוט אף פעם לא הבין את זה. היו המון אחים רגילים ואפילו כמה חברים שהיו יותר קרובים אחד לשני ממה שהיה עם ג'ו, והם אפילו לא היו דומים. ג'ק הזכיר את אמו, גבוה ורזה עם שיער כהה ועיניים אפורות, ואילו ג'ו היה נמוך ורחב יותר, עם התלתלים הערמוניים והעיניים הכחולות של אבא שלהם. הם בקושי היו חברים בילדותם, כשהאמביציה של ג'ו התנגשה בסערה הפנימית של ג'ק, והוא אפילו לא הופתע כשהם גמרו בבתים שונים. למען האמת, הוא היה די אסיר תודה.הוא נולד חירש
בחודשים הראשונים של חייו, הוריו פשוט חשבו שהוא התאום ה'קל', זה שבקושי בכה ונרדם בלילה כמעט בבת אחת, אבל אז הם שמו לב שהוא לא מלמל כמו אחיו, ושהוא לא נבהל כשמישהו התעתק, וכשבכה, לא היה אפשרי להרגיע אותו במוזיקה או בקול נעים. כשהיה בן קצת יותר משנה, המרפאים אימתו שהיה חירש לגמרי, אבל הם עדיין הצליחו לעזור כי הם גילו את זה כשהיה צעיר כל כך. הם לא יכלו לסדר שישמע כמו שצריך, אבל קמעות מכושפים הוצבו מאחורי אוזניו ופירשו קולות אנושיים אל תוך מוחו בעזרת הלטת הכרה. אף אחד לא ידע - ובטח שלא ג'ק - אם שמע אותם כמו כל השאר, אבל לפחות הם אפשרו לו לדבר תוך שנה או שתיים, והוא תפקד בצורה כמעט נורמלית אפילו בעולם שלא היה בו כלום חוץ משתיקה ודיבורים.הוא ממש אהב מוזיקת רוק כבד
מוזיקה הייתה משהו שלא יכול היה לשמוע בכלל, כי הקולות של הזמרים היו מעוותים יותר מדי עם המוזיקה כדי שהקמעות יפרשו אותם, אבל כשהיה נער צעיר, הוא הלך להופעה של המתחזים למוגלגים עם כמה חברים שלא ידעו, והוא אהב את זה יותר ממה שחשב. זה פעם בגופו, עקצץ בעורו, הלם בעצמותיו ובקצות אצבעותיו כמו דופק שני, והוא התנועע ורקד באותו הקצב כמו השאר. הרדיו לא היה מספיק חזק כדי להפוך את זה לטוב, וגם לא התקליטים, אבל בכל הזדמנות שהייתה לו ללכת להופעה חיה, הוא עמד במרחק קטן מהרמקולים והרגיש כל פעימה דחופה ורעבה.הוא אכל יותר מגברים פי שניים ממנו
זה היה משהו שכמעט ייאש את אמו בנוגע לחשבונות המכולת, והיא התלונה לעיתים קרובות שאם רצתה להאכיל נבחרת קווידיץ' שלמה, היא הייתה מולידה יותר משני ילדים. הוא לא ידע לאיפה הכל הלך, כי תמיד היה רזה מאוד, ואפילו קצת צנום. אפילו כששיחק קווידיץ' ואז התעמל עם צ"ד, לא נראה היה שהצליח להעלות במשקל, והוא רק קיווה שברגע שיפסיק לגבוה כל כך, הוא אולי גם יתמלא. בן אדם נורמלי היה חושב שלאכול חמישה ביצים, שתי מנות נקניקיות, שישה טוסטים והר תפוחי אדמה מטוגנים כארוחת בוקר 'קלה' תהיה יותר חשובה מכך שחבריו לבית יבהו בו בתדהמה.הוא שיחק קווידיץ' כדי להתגבר על פחד הגבהים שלו
ג'ק פחד מגבהים מאז שנפל מעץ ושבר את הרגל שלו בכאב כילד צעיר. הוא ידע שזה לא טוב לעולם בו המטאטאים היו נתיב התחבורה המרכזי, והוא שנא את הסחרחורת של טיול עם אבקת פלו, אז בשנה הרביעית שלו, הוא נשבע לכבוש את הפחד שלו מספיק כדי להיכנס לנבחרת הקווידיץ' בשנה הבאה. הוא התקבל לתפקיד החובט, ולמרות שידע שהוא לא היה טוב, הוא ידע שהוא היה טוב מספיק, והאימה עזרה לו כשהוא לא פחד מהמרביצנים. הבעיה היחידה הייתה שהוא לא שמע את הפקודות של הקפטן בהתחלה, אבל כשהצליח להבדיל בין קולות חבריו לנבחרת וצעקות הקהל הוא שיפר את זה.היו לו בעיות לשלוט בקסם שלו
הוא אהב את תחושת הכוח שלו, ההתלהבות והעוצמה שבכישוף חזק, וזה היה קשה להיות עדין במצב שדרש קצת פחות מעוצמה מירבית. שינויי צורה היה ממש קשה, אבל הוא אהב את ההתגוננות מפני כוחות האופל וכל דבר אחר שבו הצליח להשתחרר. זה היה הדבר היחיד שעליו הוא וג'ו ממש הסכימו, למרות שזה גם אמר שבפעם היחידה בשנה השישית כשאחיו נאלץ להטיל עליו קרושיאטוס, הוא ידע עד כמה זה יהיה נורא לפני שהכישוף נזרק אל חלל האוויר.הייתה לו בת שהמשפחה שלו לא ידעה עליה
הוא פגש את הבחורה בגמר ליגת הקווידיץ' כשהיה בן שש עשרה, והוא אפילו לא חשב יותר מדי על סוף השבוע המטורף בפינות האפלות ובמסדרונות הנטושים עד שהינשוף הגיע כעבור תשעה חודשים. היא לא סיפרה להורים מי היה האבא, ועבור כך הוא היה אסיר תודה, כי אביו היה במעמד גבוה במשרד הקסמים ושקל להתמודד על תפקיד שר הקסמים, וזה היה הרסני, שלא לדבר על כך שבטח יכריחו אותו להתחתן עם הבחורה. ועדיין, הוא לא נטש את התינוקת, שנאמר לו ששמה היה בריאנה. הוא שלח לה כסף כמה שיכל והלך לפגוש אותה בסופי שבוע של הוגסמיד ובחופשות. היו לה העיניים שלו, מה שריתק אותו, אבל הוא לא ממש התחבר עם הרעיון שהיה אבא כמו שהבין שעשה טעות שהיה צריך להשתיק.הוא עבד בסוד עבור השבועון למכשפה
הוא חשב על כך כרעיון כשניסה לחשוב איפה יוכל להרוויח עוד קצת כסף, אבל הוא היה כותב מצוין, ותמיד הצליח בחיבורים שהיו מספיק טובים כדי שאפילו מקגונגל תחייך קצת. אמו קיבלה עשר אוניות על כתבה קצרה על איך לסרוג שרוול למטאטא עבור השבועון למכשפה, והוא פרסם כמה כתבות קצרות על האופנה האחרונה למכשפות - כשהוא אסף את המידע ללא בושה מהמגזינים האחרים של אמו - והסגנון הביקורתי שלו הפך את "ג'קי ס." לאחד מהכותבים הכי אהודים במגזין, שנחשב בעיני רבים ליורש הטבעי לעט הנוצה המושחז של ריטה סקיטר.הוא אהב את העובדה שאף אחד לא באמת הכיר אותו
דודתו האמינה שזה היה כי חי בעולם שלו, בעיקר מכיוון שלא אהב ללבוש את הקמעות כשלא היה בבית הספר, אבל ג'ק העדיף לשמור על הפרטיות שלו ברוב הדברים. הוא ידע מספיק מעבודתו כעיתונאי וגם מלהסתכל על הוריו ועל אחיו איך אפשר להשתמש בדברים מול אנשים, אבל אי אפשר היה להשתמש במה שלא ידעת, ולמרות שהיה די נדיב ובחור כיפי להיות בסביבתו, אנשים די נדהמו לגלות שכשחשבו על כך, הם לא ממש ידעו כלום על הבחור שהכירו שנים.הוא האמין שצ"ד זאת תקוותם היחידה
הוא לא היה חבר של פוטר, אבל הוא הסתכל עליו מרחוק באותו הבית מאז שנתו הראשונה - השלישית של פוטר - והוא לא האמין כמו כולם שלילד שנשאר בחיים היה סיכוי בעולם הזה. הוא ראה מספיק מהדיכאון, מהכעס, מהספק, מהנטייה לקפוא ולפנות אל חבריו תחת לחץ עד שחשב שפוטר חלש, והוא ידע שלאתם-יודעים-מי אין רחמים לחולשה. את נוויל הוא כיבד הרבה יותר, כי שם היה מישהו שסמך בעיקר על עצמו אפילו כשהוביל אחרים, ושני הדברים הללו היו נחוצים כדי לנצח. אם פוטר לא יכול היה לסמוך על עצמו ועל הרעיונות שלו או לקבץ צבא מסביבו, אז מסדר עוף החול וכל איש בוגר שהלך אחרי ה"נבחר" לכאורה היו ממש טיפשים. וזה אמר שרק צ"ד יכלו לנצח בזה.הוא היה יותר חזק ממה שראו
הזרועות שלו היו דקיקות כמו של הבנות, הצלעות שלו בלטו בצידי גופו, אבל היה כוח גדול בשרירים הללו, והוא יכול היה לזרוק מרביצן מכל המגרש בכוח שגרם לקראב ולגויל לעוות את פניהם כשחבטו בו עם המחבט שלהם. הוא לא חשב שזה היה משהו יותר חשוב מלנצח בהתערבות של הורדת ידיים, אבל היה ממש אסיר תודה כשהיה צריך להרים את שיימוס ששקל חמישים וחמישה קילוגרמים ולהעמיס אותו על המטאטא בתוך חלקיק שנייה. כאב לו הגב במשך כמה שעות אחר כך, אבל הוא עשה את זה.הוא שנא מזג אוויר קר
ג'ק אהב להרגיש את אור השמש על עורו, את הירוק והפרחים השמחים של האביב ושל הקיץ, אבל הוא היה בדיכאון גדול בסתיו ובחורף. הענפים הריקים והערומים של העצים נראו כל כך חסרי תקווה, והכל היה אפור ובוצי או פשוט לבן וחיוור, ואנשים התחבאו מתחת לשכבות ביגוד, והלכו לכל מקום כשפרצופם באדמה או התקבצו מסביב למדורות. האוכל היה פחות טעים, והרוח והכפור ממש כאבו לפעמים, עד לעצמות שלו. כשגדל, הוא ידע שהוא רצה לעבור למקום ממש לא כמו איפה שגדל בצ'לסי. הוא עבר במהלך השנים על אפשרויות כמו קליפורניה או מצרים, אבל כרגע, ג'מייקה הובילה.הוא הצטיין בשיקויים
זה היה משהו בו השליטה העצמית לא הייתה חשובה, אבל תשומת הלב כן, וגם הידיעה של מרקמים מדויקים וריחות מסוימים, תזמון טוב והבנה של צבעים. אלו היו דברים שלג'ק היה, ויותר מכך, הוא היה מרותק מהתהליך שיכול היה להפוך ערימת מרכיבים לא קשורים לשיקוי אחד עוצמתי. הוא ידע שלא הייתה לו הגאונות של סנייפ, או אפילו היצר המסתורי של רומילדה, אבל הוא תמיד הוציא את מה שהספר רצה, וזה היה טוב מספיק כדי שיצליח להוציא ציונים טובים במבחן.הוא לא הבין למה היה בגריפינדור
הוא האמין בעליונות טוהר הדם כמו שאר משפחתו, משהו שהיה די טאבו בבית, והוא לא חשב שהיה אמיץ במיוחד. ברור, הוא רצה תהילה, אבל זה היה משהו שג'ו - שמוין מיד לסלית'רין - גם רצה, והוא חשב שכל הרעיון של האבירות היה מיושן ומעליב למכשפות שהיו שוות לקוסמים. רק כשהתחמק מהקללות של אלקטו ומענפי הערבה המפליקה שהיו כל כך קרובים עד שקרעו לו את הגלימה מהגב הוא הבין שאולי בכל זאת הוא צריך להיות שם. ג'ו לא היה עושה זאת.הוא אהב לגור בחדר הנחיצות
זה היה סוג של חברות שלא רק שלא הכיר, אלא שלא ציפה בכלל שיהנה ממנה. היו שם גברים, חופשיים במקלט שלהם יותר ממה שהיו כל השנה. כל יריבויות הבתים התפרקו, למרות שהנאמנות לנבחרות הקווידיץ' הייתה מאוד חשובה, והוא נדהם לגלות כמה היה להם במשותף אחרי הכל. הדתות, דעותיהם הפוליטיות, ההעדפות המיניות, המראה, הרקע, השאיפות שלהם לא שינו - והם עברו על כל אלו ועל עוד - כי כולם האמינו בצ"ד, כולם עברו את אותם המבחנים באותה השנה, וכולם צחקו מאותה הבדיחה, שתו מאותו הבקבוק, כאבו אחרי אותו תרגיל, והכי חשוב, התאחדו כולם בלזרוק דברים על ראשו של וויין כשהוא דיבר בשנתו, משהו שארני הסביר בעצב רב שהשלים איתו אחרי שבע שנים.הוא פחד מהחושך
מה שאנשים אחרים קראו לה הנכות שלו לא הטריד אותו, כי הוא לא הכיר שום דבר אחר, אבל בחשכה אמיתית, זה היה מפחיד. הכל יכול היה להיות שם, נושם, מיילל, הכל, והוא לא ידע שזה היה שם אלא אם דיבר בקול אנושי, או עד שסגר עליו, באצבעות ריריות. אהבת סרטי אימה בילדותו ודמיון פעיל לא עזרו בכלל לפחד, וגם לא אח די מרושע, ואם הוא אי פעם היה בחושך מוחלט, ג'ק היה כל כך משותק מפחד עד שרק יכול היה להתכרבל לכדור שרעד באימה עד ששוב היה אור.הייתה לו בעיה אמיתית עם נשים
מהפעם הראשונה שבה התמזמז עם ילדה - עם גוונדולין האו בשנה השלישית - הוא היה מכור כמו כל שיקוי. הטעם של העור, התחושה של הגוף ורכות שיערן, המרקם הרך והחום הזה, התנועות הקטנות, הגניחות שלהן על שפתיו, הרטיבות המלוחה-מתוקה באצבעותיו… הוא איבד את בתוליו לחלוטין כשהיה בן חמש עשרה ולא הסתכל לאחור. יותר מכך, הוא עשה את זה עם לא פחות מאחת עשרה בנות שונות בסוף השנה השישית, והוא ידע שזה לא בסדר, הוא ידע שהוא היה נבזה, רמאי, סקסיסט, אנוכי, מתהולל ועוד הרבה שמות לא טובים, ידע שכבר נכנס לצרות מאוד גדולות פעם, אבל אוי, מרלין, לא הייתה לו שליטה על זה.הוא כעס שתלמידי סלית'רין לא נלחמו
הוא לא ציפה שיצטרפו לצ"ד, אבל כשאוכלי המוות התקרבו והכל היה תלוי בפוטר שאיך שהוא שרד אחרי הכל וסמך עליהם עבור כל רגע שהדם יכול היה להרוויח! הוא היה ממשפחה של סלית'רין במשך שנים, הוא ידע שזה לא קשור לעליונות יותר, שאדון האופל היה מטורף והיה צריך לעצור אותו, אבל לא היה אכפת להם, וג'ק ממש כעס. כשהם פונו מהאולם הגדול ותלמידי סלית'רין רצו במדרגות אל המחבוא היקר שלהם, הוא איבד כל שליטה, ושאג אל ג'ו האשמות כועסות כשהמילים פחדן! ובוגד! ואיך יכולת! נאבדו בתוך צרחות ואש של קללה כשתיקל את אחיו אל האדמה. הוא שם פנס בשתי העיניים שלו והפרצוף שלו היה מכוסה בשלפוחיות ענקיות כשדרק, ארני, מייק, טרי ופריץ הצליחו למשוך אותו בכוחות משותפים.הוא פלט את הסוד שלו לסוזן בסוף
הוא היה נער מאוד מופנם, אבל כשכולם דיברו על התינוקת של מקמילן, הוא לא יכול היה שלא לחשוב על בריאנה, ולבסוף, רק יומיים לפני הקרב האחרון, הוא לקח את סוזן לצד וסיפר לה. היה לו מכתב, אחד שהוא השביע אותה לשלוח רק אם ימות, אבל זה היה לבתו, והיה בעיקר התנצלויות; מקווה שהיה בוגר מספיק כדי להיות משהו אמיתי עבורה, מקווה שהיה יכול להתבגר מספיק כדי שזה ישתנה. היה גם אחד להוריו, שמסר להם את החדשות וביקש מהם להבין מספיק כדי שלפחות ייקחו את האחריות הכלכלית ועוד כמה התנצלויות שם. היה אחד שלישי לג'ו, אבל זה היה שונה יותר ממה שחשב, כי שם הייתה תודה שאפילו אחרי כל מה שהפריד ביניהם, התאום לפחות, הוא ידע זאת, נלחם לצידו.הוא גילה שלמות לא היה נורא כמו שחשב
הוא נלחם מול שניים, החזיק מעמד, בקושי, ואז הגיע שלישי משום מקום, והשרביט שלו עף מידו. ג'ק קפא מרוב אימה כשגילה שפורק מנשקו, ואולי יכול היה לעשות משהו אם היה שומר על ראשו, אבל בטח שלא, כי תוך פחות מרגע הקללות פגעו. ואז הוא נפל, ידיו נשרפו, היה חור בקיר מאחוריו והוא לא יכול היה לקום שוב, וכשהרביץ עם ידיו על גלימתו הוא הבין שזה היה בגלל שהרגל שלו נעלמה, יותר דם ממה שידע שהיה לו מכתים את הרצפה מתחתיו. היה כאב, אבל זה נראה היה כאילו זה רחוק, והוא חשב שאולי ניסה לקשור אותה בעניבה, ואולי נוויל היה שם ואולי זה היה רק חלום כי הכל פתאום מאוד התרחק וכל מה שהיה בטוח היה שמשהו מאוד מאוד מוזר פעם בראשו. הוא לא הכיר אותו, הוא לא ידע מה זה, אבל הוא נפל לתוך הכלום עם הפעימות הנחלשות של לבו שאותן שמע בפעם הראשונה והאחרונה.
עשרים עובדות אקראיות על רוואן ט' גליניס:
היה לה אומץ מעל ומעבר.
היא נולדה על רצפת המטבח
זה היה לילה אפל וסוער. לא, באמת. לא ראו כלום, הכבישים היו מסוכנים בעבור האופנוע שהצליח לעבור את הדרך מקאת'רו לקרנארבון (1). אביה לא היה מוכן להתעתק עם אישה שיולדת, ולא היה להם פלו בבית, אז הם פשוט הסתדרו. ליילד לא היה חדש למשפחת גליניס, או למישהו בכפר על קצה הרי סנודוניה (2). אביה מצא שכן שהתנסה בזה כבר, ובתוך כמה שעות היה הרבה בלאגן וילדה בריאה ושלמה שצרחה חזק כמו אימא שלה.הזיכרון הראשון שלה היה אכילת גללי כבשה בעבור חמישים פרוטות
בדיעבד, היא הייתה צריכה לבקש יותר, אבל לילדה בת ארבע, המטבע היה ענק, והיה אפשר לקנות בו הרבה ממתקים בקיוסק. זה גם לא היה כזה נורא, למען האמת. קצת עשבי וטחוב, לרוב. כמו איזו פטריה ונייר דבק ירוק עם קצת חול וטעם לוואי של שעועית זולה מאוד. אבל לראות את תגובות שאר הילדים לימד אותה לקח יקר יותר מחמישים הפרוטות: זה לא מה שעשית, אלא כמה אנשים אחרים חשבו שזה היה גדול.היא ממש שנאה תיירים
לא שינה לה אם באו מההרים לטירה או מהטירה להרים. הם תמיד הלכו לאיבוד - היה כביש אחד ארור - ותמיד פנו אליה כאילו הייתה איזו משרתת. "היי, ילדה!" ואיפה פארק הקרוונים. לא היה בכפר כלום חוץ מכפר הקרוונים, והם תמיד שאלו. או אם רצו לדעת על הטירה או על סנודון (3) או איפה להשיג שתייה או כמה עד קאריף (4) - וכל אדם ששאל איפה קארדיף במחוז גוויניד' היה אמריקני - או איך להגות את זה או את זה (היה צריך שלטים שיסבירו לבני זונות שאין בדיחות חדשות על האיות הוולשי. אין.) או שרצו להצטלם ליד הדברים הכי מטופשים. כשהייתה בת שמונה, היא התחילה לראות עד כמה תוכל לעבוד עליהם בנוגע לשמות הדברים, בגיל עשר היא זרקה גושי לכלוך על המכוניות עם החבר'ה ומתחה את התיירים. בגיל שתיים עשרה היא שכנעה אוסטרלי שהם ייבאו את הכבשים שלהם כי לויילס נגמרו וגרמה לו לחפש קעקוע של "יוצר באוסטרליה" בתוך האוזניים שלהן.היא הלכה למשחק הקווידיץ' הראשון שלה ונדלקה באותו היום
היא הייתה בת שש, וגוונוג ג'ונס הייתה אלה בירוק ובזהב. בת שבע עשרה והמחפשת החדשה שלהן, והיא טסה כאילו נולדה עם כנפיים ולא שמעה על כוח הכבידה. אבא שלה העריץ את ההרפיות והיא שיחקה קצת עם הילדים באזור לפני כן, אבל כשעזבה את המגרש, הדבר היחיד שיכול היה לשמח אותה היה להיות בדיוק כמוה. מאותו היום, כל דמי הכיס הלכו ישירות למוצרי המועדון או לכרטיסים למשחק, והיא ממש התעלפה מהתלהבות כשג'ונס הפכה לקפטנית. היא העריצה אותה בכל הרמות שידעה ובכמה שלא ידעה עד שהתבגרה - גוונוג באמת עשתה דברים נהדרים למכנסיים הלבנים והצמודים - אבל היו לה הנחישות והכוח האתלטי, ובגיל ארבע עשרה, היא עמדה לעמוד בקריטריונים של ההרפיות כשתסיים את בית הספר.לא היו לה חברות… הרבה מאוד זמן
היא ניסתה, ואימא שלה ניסתה יותר. זה תמיד התחיל טוב מספיק, כשרוואן ניסתה כמיטב יכולתה לשחק בבובות או בתחפושות, והם לא היו משחקים רעים. הם פשוט היו משעממים. היא באמת רצתה לבלות זמן עם שאר הילדות, אבל תמיד מישהי בכתה או שאמרו לאימא שלה שלא רוצים שתחזור. זה היה ממש מכעיס וגרם לה להרגיש כאילו נכשלה בקיום איך שהוא בצורה שגרמה לתחושת אשמה עמוקה בבטנה, במיוחד כשראתה את המבט על פניה של אמה כשחשבה שרוואן לא הסתכלה. היא ניסתה. ממש. זה לא היה הוגן שאף אחת מהן לא חשבה כמוה שקווידיץ' זה משהו חשוב, או שהיא כנראה הייתה היחידה שחשבה שהדברים יהיו יותר מעניינים אם בובת התינוק תיאכל בידי שודדי ים דרקוניים שהפליצו סוהרסנים. אחיה של הילדה חשב שזה מדהים.אבא שלה חשב בהתחלה שה"גבריות" שלה משעשעת. אימא שלה דאגה.
כשהייתה ילדה, הוא צחק שתמיד רצה המון בנים ואהב שלא היה צריך להפריד בין אחיה הגדול ובינה. היה לו ממש כיף לקחת אותה למשחקי קווידיץ', ללמד אותה ללכוד ארנבים ולפשוט להם את העור, לבצע שכיבות סמיכה או להרביץ, והוא התרברב בפני חבריו שהיא טובה יותר מהבנים שלהם. היא סגדה לו, והוא אהב אותה… אבל אז הדברים החלו להשתנות כשהיא התבגרה. הוא התחיל להתרחק, ניסה לגרום לה לבלות יותר זמן עם אימא שלה, חשב שהיא כבר "גדולה מדי בשביל זה". היא שמעה אותו אומר לאימא שזה רק שיגעון חולף, והוא נשמע כל כך אשם, אפילו שהבטיח שהיא "תשתפר". אימא שלה אמרה שזה בסדר, זאת לא אשמתו. אימא אמרה שרוואן רק צריכה לפגוש את הילד הנכון והכל "ייפתר מעצמו". רק שהיא לא נשמעה כאילו האמינה בזה.היא הייתה מצוינת בהנדסת מכונות בלי לנסות
אולי זה היה בגלל ששיחקה משחק כזה תלת ממדי, אולי בגלל השעות שהשקיעה בעזרה לילדים אחרים ולאחיהם להוציא דברים ממכסחת דשא ישנה וממנועי אופנועים ומגרוטאות, או הנחישות שלה לא לזרוק כלום אם הייתה אפשרות לתקן אותו או להפוך אותו למשהו אחר. אולי זה היה הטמטום שלה שאמר לה ללכת ימינה אם כל השאר הלכו שמאלה. אבל לא היה הרבה שהיא לא יכלה ליצור מקצת זבל או לתקן עם מסטיק גומי וקצת חוטים. פעם היא תיקנה את הבלמים במטאטא של מורג באמצע המשחק עם החוט והשרוכים מהנעליים שלה בלי שהוץ' בכלל שמה לב שמשהו השתבש.היה לה קושי לימודי בנושאים מופשטים או בפרשנות
כמה גדול, כמה רחוק, מתי, מי, כמה. אלו היו דברים שהיא הבינה, והיא השיגה ציונים נהדרים כשזה היה משהו שהיה לו תשובות. אפילו היה די קל בהיסטוריה בהתחלה, כשפשוט אמרו למה אנשים עשו דברים ואז כתבת אותם בבחינה. ואז הם התחילו לבקש ממך להיות פילוסופי בנוגע לספרים במקום לזכור אותם כך שידעו שבאמת קראת אותם, והיו כמה דברים מגוחכים כמו לבקש חיבורים על סמליות הרגשות שהדמיון של המחבר הוציא והיא העדיפה לשרוף את עט הנוצה לפני שיתקע לה בעין. היא נכנסה לצרות יותר מפעם אחת כשכתבה משפטים כמו "למי אכפת?" במקום חיבור.
היא הייתה טומבוי ששנאה להתלכלך. זה גם הפתיע אותה.
במהלך המעשים, בכלל לא היה אכפת לה והיא לא שמה לב, אבל ברגע שהכול נרגע, היא לפתע הפכה למודעת בנוגע למרקם גופה. זיעה, שומן, דם, לכלוך, בוץ וכל דבר אחר הפכו לכבדים מנשוא, והיא הייתה צריכה להתקלח מיד. זאת הייתה אותה הסיבה בגללה לא יכלה לסבול אפילו קצת איפור. היא הרגישה אותו, מגעיל ומלוכלך ומתחנן שתנגב אותו. אנשים צחקו עליה לפעמים על זה כשהייתה צעירה, איך שניסתה לדחוף אותם אל הבוץ ואז בכתה כשלא הצליחה לנקות את עצמה. זה בדרך כלל סתם הוסיף גם דם לכל העניין.היא מעולם לא חשבה למחות על השמלות
שיער ארוך זה בלתי מקובל. לג'ונס היה שיער קצר, וכך גם לרוב המקצועניות בקווידיץ'. שיער ארוך סתם הפריע, היה צריך להתעסק איתו, הוא נפל בזמן הכי גרוע. היא ניצחה בקרב הזה עוד לפני שנפלה לה השן הראשונה שלה, אבל שמלות היו משהו שהיא פשוט קיבלה. ג'ונס לבשה אותם באירועים מיוחדים במגזינים, ואפילו שרוואן האמינה שהיא בעצמה נראתה מאוד טיפשית בתוכן ושהיה מוזר מאוד לזוז בתוכן, הן היו כמו שייקים עם חלבונים ותיירים ולהשתפשף כששיחקת בגשם כמו כל הדברים הגרועים בחיים. כשויקי אמרה לה שהיא לא חייבת, זאת הייתה התגלות מדהימה. כשראתה את עצמה לבושה בפעם הראשונה במכנסיים, חולצה עם צווארון ומעיל, זאת הייתה הפעם הראשונה שאהבה במראה משהו שלא היה שריר או חבלה מניצחון במשחק.היה לה תוכי מחמד שהיא ירשה מדודתה כשהייתה בת שתיים עשרה
היצור בשם איידר ליווץ' גווין היה ממזר קטן ושמן עם נוצות שנשך כל מי שהתקרב אליו וחי אך ורק על קרקרים, אבל הוא חיבב אותה מאז שהייתה ילדה, והתחושה הייתה הדדית באופן מוזר, אפילו אם לא הייתה בטוחה למה. הוא לא היה תוכי ממש מעניין, הוא לא דיבר, והוא לא ישב על כתפה. רוב הזמן הוא סתם ישב שם ובהה או הזעיף פנים, אבל לפעמים הסתכל עליה במבט כל כך חכם עד שרעדה. אז הוא לא היה טוב בלהיות תומכי. היא לא הייתה טובה בלהיות בת אדם. והוא יכול היה להעמיד פני מת ולהיתלות מהיד שלה כשירתה ניצוצות ירוקים, וזה היה מצחיק.היא אהבה היפ הופ ו-R&B
אז היה לה קשה לעקוב אחרי המילים כשהכול הפך למהיר מדי, והיה הבינה שהיא החמיצה הרבה התייחסויות תרבותיות אמריקניות, אבל היא אהבה את הצליל, הדופק והחוצפה והכעס והנחישות שהייתה מושלמת להתעמלות. זה גרם לה להרגיש יותר בטוחה בעצמה ויותר סקסית מאשר כל מה שמדונה או הספייס גירלז אי פעם הוציאו (אבל לעזאזל עם הלאומיות הוולשית, ג'רי האליוול (5) כמעט גרמה לה להיות מוכנה להישבע אמונים לדגל הבריטי שלה), והיא הרגישה שהיא תוכל לשיר את זה מספיק טוב למרות הבעיות שלה עם גובה הצליל. חוץ מזה, זה עזר לה להסדיר נשימות. וו-טאנג קלאן, מארק בי, DJ סקיטז ו-TLC היו הדבר היחיד שהתחרה במוצרים של ההרפיות בתקציב שלה, והיא נשארה ערה עד השעות הקטנות כשהיא ניסתה לקלוט רדיו ממנצ'סטר.תכנית הגיבוי שלה הייתה להיות מאלפת הדרקונים הראשונה
הקווידיץ' המקצועני היה אלים וחסר לב ולא מבטיח כלום. כשרוואן הייתה בת עשר, היא הבינה. היא ראתה מספיק שחקנים נהדרים מפסידים הכל בתאונות טיפשיות או בפציעות, עוברים לנבחרות גרועות במהלכים עסקיים, או אפילו מאבדים את תמיכת המעריצים ללא שום סיבה ואז משוחררים לטובת צעיר עולה. הייתה צריכה להיות אפשרות שנייה - אפילו שהיא לא עמדה לקרוא לזה תכנית "אמיתית" כמו שאנשים אמרו שהיא צריכה כי קווידיץ' היה התכנית ה"אמיתית" היחידה - והיא הייתה חייבת להיות אחת שהיא תוכל להיות מסופקת איתה. כיוון שחיה די קרוב לשמורה, זאת הייתה בחירה קלה. היא עמדה להיות מאלפת דרקונים. הדרישות הפיזיות די מנעו ממכשפות להגיע למקצוע, אבל היא ידעה שהן קלות בשבילה, והיא התאמנה לאט כדי לסבול רמות גדולות יותר של חום ואש. השיער הקצר עזר בזה.היא חשבה תקופה מסוימת שאולי היא טרנסג'נדרית
בטח לא היה מצב כזה. רוואן פשוט ידעה שהיא הייתה כישלון כ"ילדה" ולמרות שלא בדיוק רצתה להיות ילד, זה בטח היה מקל על העניינים. ב"ילד" היא הצליחה. את ה"ילד" היא הבינה. כשתהיה "ילד", אף אחד לא ינסה לתקן אותה או לגלגל עיניים או להיגעל. "ילדים" היו צריכים להסתכל על ילדות יפות בכושר ושיתייבש להם הפה, שהמוח שלהם ימס, שידיהם ירצו לתפוס את קפלי הגוף ושהבטן שלהם תתמלא בתשוקה. בנות לא היו אמורות להרגיש תשוקה. והיא ממש הרגישה תשוקה. והיא ידעה שאימא שלה טעתה. לא משנה מה קיוותה, לא היה מצב שתפגוש בן ותהפוך לפתע לכל מה שילדה הייתה צריכה להיות. היא רצתה להיות בן כי היא שנאה להיכשל, שנאה להפסיד. ורק כשויקי הגיעה היא גילתה ש"אוחצ'ה" זה לא רק שם גס שקראו לבנות גדולות יותר ממנה. בפעם הראשונה שהבינה מה זה באמת "בוצ'ה", היא בכתה. יום המחרת היה היום הראשון מאז שקיבלה אותם שלא ניסתה להסתיר את החזה שלה.היא חתכה לפעמים
זה התחיל כדרך להקשיח את עצמה, להרגיל אותה לכאב אחרי שכמה מרביצנים רציניים גרמו לה לבכות במגרש. אבל מערכת היחסים שלה עם הכאב היה משהו שכבר הייתה… מוזרה בגלל האימונים הנוראיים שהיא ופריץ העבירו את עצמם ואת השאר, ולכן לא היה מפתיע שזה הרגיש טוב בצורה מוזרה. זה היה מרגיע. יציב. נשלט. היא בחנה את עצמה איפה ואיך יכלה לחתוך בלי שיכאב לה. היא הרגישה את ההורמונים עולים ואת תחושת השליטה על היצר הבסיסי לא לפגוע בגוף שלך. היא ידעה בעצמה שזה היה אתגר פיזי. להעמיד פנים שזה לא קרה יותר מהמקרים בהם קראו לה בשמות גרועים, שהזכירו לה שאולי הייתה "נאה" אבל שלעולם לא תהיה יפה או מדהימה, ששנאה את עצמה על משהו, שהרגישה כמו כישלון, במיוחד בשנה האחרונה. הקסם אפשר לה להחלים במהירות, והיו רק כמה סימנים שבקושי שמו לב אליהם במקומות שבטעות חתכה עמוק מדי.הדבר הכי אהוב עליה בעולם אחרי משחק או אימון קשה היה שק צ'יפס מלוחים ושומניים טבולים בנוטלה
פריץ הזדעזע. הוא היה פנאט בנוגע לתזונה כמו לאימונים, והיא כיבדה את זה. אבל היא גם ידעה שהיה לה חילוף חומרים של קצרת-חוטם שבדית שיכלה לאכול פחות או יותר כל מה שרצתה והיא עדיין התאמנה מספיק כדי שיהיו לה קוביות בבטן שרוב הבנים רק יכלו לחלום עליהן. והוא לא ידע מה הוא מפספס. זה נשמע מגעיל, אבל זה היה הכי קרוב לגן עדן שהצלחת להגיע אליו בציבור ולא על מטאטא.היא מעולם לא השתכרה, אבל זייפה פעם אחת
רוואן הייתה מצפון ויילס. היא הכירה את תרבות השתייה כמו את תרבות הנשימה, וזאת הייתה הבעיה. היא ראתה יותר מדי אנשים מתעוררים בבריכות של הקיא שלהם או משתינים על עצמם, והיא הפכה למאוד פרנואידית. כן, היא שתתה פעם או פעמיים, רק כדי לא להיראות כזאת קשה, אבל אחר כך היא הכירה תרגילים לגרום לזה להיראות כאילו המשיכה בלי להסתבך בצרות, אז רוב האנשים חשבו שהיא פשוט החזיקה מעמד יפה. בפעם היחידה שהעמידה פני שיכורה הייתה הפעם שלא תסלח לעצמה עליה, ושהשאירה מלא קווים על הירך שלה. אפילו אם כל השאר - אפילו ארני - צחקו, אפילו אם סוזן באמת הייתה שיכורה, אפילו אם זה היה מזמוז טוב, זה פשוט לא היה צודק להעמיד פנים שאת שיכורה כדי להתמזמז עם כלה במסיבת החתונה שלה. במיוחד כשהייתה לך חברה. במיוחד אם עשית את זה בגלל שרצית לעשות את זה במשך שנים וידעת שאולי לא יהיה לך עוד סיכוי.היא הצילה את חייו של זאק סמית'
הוא היה היחיד מעל גיל שבע עשרה שלא היה מסלית'רין שעזב, ולא היה צריך לדעת שהוא הבין. ויותר - למרות שהקארואים וסנייפ לא ידעו זאת - הפידליוס כבר לא השפיע עליו. הזעם שרוואן הרגישה כלפיו כשעזב את צ"ד הפך לכבוד, אבל היא לא יכלה להחזיר אותו, וקולין לא היה מוכן לשמוע. טיפש מגריפינדור. זה היה "עניין עקרוני". טוב, זה לא היה עניין עקרוני כשהחזירה אלקטו העיפה לו שן כשנקשר לכיסא בחדר המועדון. היא קיוותה שאו שיישבר או שמישהו שיצפה יעשה את זה, אבל כל מה שהיא עשתה היה להפוך אותו לכחול, כשאותה נעילת גוף מלאה שמנעה ממנו להילחם בה מנעה ממנו לבלוע או לירוק את הדם מפיו, והיא צדקה כשרוואן נשברה. אבל במקום לפלוט מידע, היא פיצתה על זה שהייתה ללא שרביט כשריסקה את צלוחית התה וחתכה לקארו את גיד אכילס, מה שגרם לה ליפול ולה לנקות את הגרון של זאק לפני שנחנק. המכות והקרושיו היו נוראיים, אבל היא עדיין עשתה לכלבה הזאת יותר נזק מכל מה שמישהו גרם למענים שלהם במשך כל השנה. אפילו אם זה החלים מהר מאוד.היא מתה ביום הולדתה השישה עשר
העבודה הייתה פשוטה. לקנות זמן לפוטר. הבעיה הייתה פשוטה; ג'יני לא הייתה רק הלב של פוטר באמצע שדה הקרב כמו החישוק של הקווידיץ', אלא שהייתה חברה ג'ינג'ית במשפחה הכי שנואה בעולם הקוסמים עבור אוכלי המוות. היא נלחמה כמו חתולה, אבל שלושה אוכלי מוות תקפו אותה והיא החלה להפסיד. רוואן אימנה אותה, עבדה איתה שעות רבות מספור, והיא ידעה שהחולשה של ג'יני היא הגנה. באותו הרגע, התוקפים לחצו חזק מדי כדי להבין את זה, אבל היא תתחיל להתעייף בקרוב ו… לא. חלק ממנה בטח כבר החליט, כבר ידע, כי ברגע שהבינה מה עשתה, היא כבר רצה חצי מהמדשאות. היו חייבים להגן על ג'יני. אם היא תיפול ופוטר ראה… הוא היה מגריפינדור. הוא היה עושה משהו דבילי וכולם ידפקו. אז היא תפסה פיקוד וחטפה מכות והסתכלה על ההבעה הנדהמת בעיניים מאחורי מסכת הכסף שלא ידעו איך לטפל בילדה שאף פעם לא שיחקה לפי החוקים.כשג'יני התקבלה להרפיות, היא ביקשה שינציחו את רוואן
רוואן מעולם לא נכשלה בסיום המשחק, והמרפאים לא האמינו, כשהסתכלו על ההרס של גופה, שהצליחה לעמוד ולהילחם עד להפסקת האש, אפילו אם מתה כמה רגעים אחר כך בזרועותיה של ג'יני. בתעודת המוות שלה היה כתוב "אומץ מעל ומעבר", וזאת הסיבה שנתנו לה אות מסדר מרלין לאחר מותה, אבל ג'יני ידעה שההישגים הללו לא אמרו לה כלום. כשהוצע לה תפקיד בהרפיות מהוליהד, ג'יני כמעט לא הצטרפה אליהן. היא הרגישה כאילו גנבה מהילדה שנתנה לה הכל, אבל למזלה, ג'ונס הבינה. היא הציעה לתת לג'יני ללבוש את המספר של רוואן ושכולם ידעו מה המשמעות שלו, וג'יני הסכימה… בתנאי אחד.
ב-2 במאי, 2000, ביום הראשון שג'יני וויזלי שיחקה עבור ההרפיות מהוליהד, האצטדיון הביתי שלהן קיבל באופן רשמי את השם מגרש גליניס.
(1) שתי ערים בויילס.
(2) פארק לאומי בויילס.
(3) ההר הגבוה בויילס.
(4) בירת ויילס.
(5) ג'ינג'ר ספייס.
