עשרים עובדות אקראיות! בסדרה הזו, כמה מחברי צ"ד יקבלו עשרים עובדות עליהם שיספרו על חייהם. אנחנו מתחילים עם זוג ששניהם נהרגו בקרב על הוגוורטס. אחד מהם כבר קיבל תיק אישי, הוא חובט וסמל של הפלפאף ואחד מהאנשים הכי חזקים בהפלפאף. בן זוגו הוא תלמיד מתכנית חילופי תלמידים, ממוצא מיוחד, הכישרון שלו בתור רייבנקלו הוא ספרות של שייקספיר, ועם אומץ לא רגיל.
עשרים עובדות אקראיות על דרק כ' אדמס:
זה לא הגודל שנחשב, אלא מה שאתה עושה איתו.
שם החיבה של אמו של אמו היה גלינדה (1)
בגודל מטר תשעים ועם מבנה גוף לא דקיק בכלל, לאמו לא היה מעולם חבר שגרם לה להרגיש כמו גברת עד לרורי אדמס, והיא פלטה את הסוד שלה לחבר מוגל בדייט הראשון שלהם, כשהיא חוששת להעלות את הציפיות. הוא לא האמין לה עד שהרחיפה אותו בקלות אל גובה שלושה מטרים באוויר בהינף שרביט, אבל לתדהמתה, הוא לא חשש כשכפות רגליו שוב נחתו על האדמה. במקום, הוא נישק אותה ואמר שלעזאזל אם אפשר לתת לנערה שיכולה לעשות את זה להסתלק. מאותו יום, הוא קרא לה גלינדה, המכשפה הטובה שלו, עד שדרק נדהם לגלות - בגיל שתיים עשרה - ששמה של אמו הוא אלינור.הוא היה אנטי בריון חצי-מקצועי
זה קרה בפעם הראשונה כשהיה בן שש בלבד, והרביץ לילד בן עשר שהציק במגרש המשחקים לקטנים. הוא חשש לפגוע בילדים קטנים עם הגודל שלו מאז שזכר את עצמו, אבל אחר כך, זה היה כאילו קיבל אות משמים. אם הדבר היחיד שהבריונים כיבדו היה כוח אלים, היה הגיוני שצריך להיות מישהו על כדור הארץ שיפריד ביניהם לבין הקורבנות המיועדים שלהם לפי החוקים שלהם. כשנכנס להוגוורטס, קראב וגויל אפילו לא הסתכלו ליד תלמידי הפלפאף מהשבוע השני שלו… לא אחרי, כפי שסיפרו למדאם פומפרי, שנפלו במדרגות. ביחד. עם הפנים.הוא הוצא מבית הספר היסודי בגיל עשר
זאת הייתה כמות הזמן שאבא שלו הלך לשם, והוא חשב שזה היה מספיק לדרק, בעיקר מכיוון שאימא הסבירה שעם קסם, הוא יהיה חייב ללכת לבית ספר לקוסמים. רורי לא אהב את זה, אבל בגיל עשר, דרק נראה היה כמו בן ארבע עשרה אם שתק, וזה היה טוב מספיק כדי לחלק ערימות עיתונים בבוקר ומשולחים למכולת אחר הצהריים. הוא היה צריך להתרגל לעבוד קשה אם רצה לעבוד במספנה, ולא הייתה שאלה בנוגע לכך. זה היה מה שאבא שלו עשה, ואבא שלו, ושלו, עד לתקופה בה הם הגיעו לשם עם מלחים ואולי לפני כן.הוא גילה שהיה הומו כי קרא לילד אחר מתרומם מזדיין
הוא חשב שזה רק אמר חלש ובכיין, ככה אבא שלו ושאר הגברים השתמשו בזה, וזה היה מה שאמר לספראוט בביטחון כשמשכה אותו באוזן אל משרדה ושאלה אותו אם הבין מה אמר. כשהסבירה שזה היה מונח מעליב לגברים שאהבו גברים אחרים ולא בנות, הוא היה המום, ופרץ בבכי. הוא מעולם לא חשב מספיק על העניין עם בנות לפני כן - לא יותר ממה שחשב על כך שלא אהב חרדל בכריך. הנזיפה הקצרה הפכה לשלוש שעות, ארבע ממחטות ספוגות בדמעות, ובלי שיהיה לו אכפת שהפרופסור לקחה אותו למטבחים ואכלה איתו פודינג לארוחת ערב כי החמיצו את הארוחה.הוא היה צמחוני
בקיץ בין השנה השלישית לרביעית, הוא עבד בבית המטבחיים של רוסקרו (2) עם אבא שלו. היו להם צרות עם הפולנים, אמרו לו, הם נטשו אותם, אז הם הציעו שכר יותר טוב מהרגיל, הרבה שעות. הוא שרד עד לסוף יום העבודה לפני שהקיא בחניון, ואביו עזר לו לנקות, ובפעם הראשונה שדרק זכר, התנצל. זה לא מה שהוא חשב שזה יהיה, הוא הודה, ולא מקום לילד, אבל הוא טען שדרק היה בן שמונה עשרה לאחר שהביא עשרים לירות לבוס, אז הם היו חייבים לנסות. הוא הבין, והוא עבד, אבל לא נגע בבשר אחר כך, ורורי מעולם לא אמר על זה כלום.הפחד הכי גדול שלו היה גבהים
הוא צחק שזה אמור להיות צפוי כשאתה כל כך גבוה בעמידה זקופה, אבל אפילו להסתכל מעבר למעקה של הקומה השנייה היה מספיק כדי שליבו יפעם בגרונו. בגלל זה הוא הלך לנבחרת הקווידיץ'... כדי לכבוש את הפחד בכוח. טוב, זה והעובדה שהשניים האלו (3) היו בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין ולעזאזל אם יתן להם לפגוע בחברים שלו עם מחבטים בלי התנגדות. עדיין לקח לו שלוש שעות להפסיק לרעוד אחרי משחק או אימון, למרות שסטפן הוריד את זה לעשרים דקות לאחר שגילו כמה הסחות דעת.הוא נלקח לזונה בגיל ארבע עשרה
כשאביו אמר שהם "צריכים לדבר עליך ועל נשים", דרק חשב שליבו עצר. אבל זה לא היה מה שחשב. במקום, הוא התוודה בחולשה מפתיעה של רגע שהוא "הבין מה מדאיג אותו" ושהוא עצמו חשש לפגוע בבחורה בטעות בגילו של דרק. אז הודות כדי להודות לו על עבודת הקיץ שהייתה כמו של מבוגר, הוא נתן לו לילה עם אישה שהתמחתה בבתולים. דרק הרגיש כאילו זה היה תורו להיכנס לבית המטבחיים כשנלקח אל המלון, אבל היא הבינה בתוך כמה דקות מה הייתה הבעיה והבטיחה לשמור על זה בסוד. היא השתמשה בצעצוע כדי לתת לו שיעור מהיר בגוף האישה וכמה טיפים "אם יחתנו אותך", אבל את שאר הפגישה הם בילו במשחק קלפים.הוא תכנן כמעט שלושה חודשים איך להזמין את סטפן לצאת ועדיין פישל
דרק רק התכוון לגרום לקראב להחזיר לתלמיד מרייבנקלו את הסיכומים שלו, אבל היה משהו בעיניים השחורות הללו ובחיוך המסחרר ההוא שהיה יותר חזק מכל אמורטנטיה (4). למרות השמועות, הוא לא העז להאמין שסטפן חלק את העדפותיו, וכשסופסוף אזר את האומץ (יחד עם כמות נדיבה ממשהו שלא ביקש אלא רק אמר להם מה היה צריך שיעשו, מהתאומים וויזלי) כדי להגיד משהו, זה היה אסון. משהו מגומגם, מטומטם ונוראי ואיך שסטפן הבין אותו היה אחד מהנסים הגדולים ביותר בתקופתנו. זה שאמר כן… לא משנה שהמוניטין שלו היה מושיע ולא בריון, אף אחד לא היה מספיק טיפש להגיד לבן שלוש עשרה בגובה שני מטר שצווח כמו ילדה.הוא רצה יותר מכל להיות הילאי
זה היה התפקיד המגן העליון. אבל הם היו האליטה, וכולם ידעו את זה. דרק היה כוח, ולא מוח, וברור שלא היו לו הציונים הטובים והמספר המבהיל של ציוני הכשיפומטרי שהיה נחוץ, כי היה ילד שתמיד איבד נקודות כי ימי עבודה בני שמונה-עשרה שעות בחופשות לא השאירו זמן לשיעורי בית. הוא לא ידע למה התוודה על החלום המגוחך הזה לסטפן, בעיקר כשבקושי החלו לצאת, אבל הוא לא צחק. במקום, הוא תכנן לוח זמנים ותכנית ואמר "כמובן שאתה יכול" כאילו זה היה הדבר הכי קל בעולם. זה לא היה קל. זה היה נוראי. אבל כשהצליח להשיג רק ציוני הל"מ או קס"מ בתשעה מבחני בגרות, הוא האמין בפעם הראשונה שזה היה אפשרי, וכל מי שהכיר אותו ידע שזה כל מה שהיה זקוק לו כדי להפוך לכוח בלתי ניתן לעצירה.הוא אהב מכוניות קלאסיות
אבא שלו וחבריו יכלו לתקן כל מה שזז, וקבוצה מהם שיפצה לאט אבל בטוח יגואר אי מודל 62 שהשיגו כמעט הרוס מהמשחטה. הוא ידע את כל חלקי צינור המפלט לפני שנפלו לו שיני החלב, והוא ניצח ביותר מכמה התערבויות כשאמר מותג, דגם ואפילו שנה לפי צליל המנוע בלבד. קירות חדר השינה שלו כוסו בפוסטרים של קאדילקים נוצצים ואסטון-מרטינים, קורבט ופונטיאק, ואם הנשים הלבושות באופן לא צנוע שהיו על השמשות והבגאז' הורידו את החשדות, נהדר.הוא בערך ידע לנגן על גיטרה
סבא שלו לימד אותו תווים וכמה מנגינות שהיו בנות כמה דורות, אבל באופן כללי הוא לא העז להזכיר את זה למוזיקאי אמיתי כמו אקרלי. אבל היו כמה בקבוקים בחדר הנחיצות, ואיך שהוא הוא השיג את הגיטרה. הוא ניגן את האוגימן עד לחצי הדרך, אבל לקח לו עוד ארבע ניסיונות עד שדי זכר את התווים לעניין הלב של סטן רוג'רס, משהו שזכר מאז ששמע אותו לראשונה בפסטיבל לפני שלוש שנים. הוא אמר כלום לסטפן. הוא לא היה צריך.הוא היה אחד מהלוחמים הפיזיים הכי אכזריים בצ"ד
היה חדר מתחת לבר שאף אחד לא דיבר עליו וכולם ידעו עליו, ושם אבא שלו הרוויח את רוב כסף השתייה שלו מאז שהיה בגילו של דרק בתור אחד מהלוחמים הפיזיים הכי אכזריים במערב המדינה. הוא לימד את דרק להילחם מאז שבקושי הלך, ואפילו שעדיין היה נמוך בשבעה סנטימטרים ורזה בשלושים קילו מאביו שהיה בגובה שני מטרים ובמשקל מאה ארבעים וחמישה קילו, וללא ניסיון בלוחמה אלימה, הייתה לו סנוקרת שיכלה לנפץ משטח אלון כמו פלסטר ויכולת להתעלם ממכות ששאר חברי צ"ד היו נכנסים בגללן לתרדמת. כשנלחם בשיעור אחד מול פריץ ורוואן, מייקל תיאר זאת באימה מרותקת כ"קרב בין כלבים ודובים רק עם בני אדם."הוא פגש את הוריו של סטפן רק פעם אחת
הוא נתן לאבא שלו את הזמן הלא נכון של הגעת הרכבת בתקווה לבלות כמה דקות עם די וטזיסטאוואסיקו קורנפוט, אבל הוא כבר כתב בנוגע לציונים שלו, וההורים שלו הגיעו מוקדם. הוא בקושי אמר שלום כששמע את קולו של אביו במרחק קטן מאחוריו. המבוכה כששאל אותו מה עשה "בצד הלא נכון עם אדומי העור" לא הייתה כלום בהשוואה להקלה שחש, כי היה במרחק של כמה שניות מלהגיד "החבר של הבן שלכם" בקול. חוץ מזה, הוא לא העז אפילו לשמור תמונה של סטפן, או לשלוח מכתב, ואלו היו רק מזכרות מוזרות ומוצפנות כמו נשר מעץ מייפל ששמרו עליו במהלך החופשות הארוכות.הוא היה מספר חמש ברשימת עשרת המהלכים האמיצים והטיפשיים של לבנדר באותה השנה
זה לא היה משהו שחשב עליו, אבל מתוך שאר הרשימה הזאת, רק מייקל קורנר יכול היה להגיד שכן חשב. זה היה אחרי אחת מהמתיחות הטובות ביותר שלהם, זאת עם הברזים המדברים (5), ודרק עבר את הפינה וגילה את אמיקוס מוציא את זעמו על חבורת נערות שנה ראשונה בוכיות מסלית'רין. הוא לא ממש בטוח מה קרה אז. קריווי תיאר את זה כ"ריסוק האלק", אבל הוא ידע שפלט צליל ותפס את אמיקוס בכתף ובשניות הבאות, אוכל המוות נזרק בחצי מהמסדרון, סנייפ פתח את דלת הכיתה, והוא ראה מערכת כוכבים שלמה. אבל הוא זכר שהבנות הקטנות התחמקו.הוא נשאר בהוגוורטס לחופשת האביב של 98 עם סטפן
זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הקשיב למשפחה שלו, הוא ידע מה המכתבים שלא העז לפתוח אמרו, ספראוט אמרה לו שציוו עליו להיות בבית, אבל הוא היה בן שבע עשרה והם לא יכלו להכריח אותו. הוא ידע שזאת דרך ללא מוצא, אבל לא הייתה לו ברירה. הועדה לרישום בני המוגלגים ביטלה את דירוג הדם של סטפן רטרואקטיבית כי שושלת בת שבע-מאות שנה של מורשת שאמנית לא נחשבו אם לא תועדו "כראוי", ואחרי מה שקרה למשפחת קריווי, כולם הסכימו שלא יהיה בטוח באיפסוויץ' (6)... אבל לא, דרק הבטיח, הוא לא יהיה לבד בטירה.הוא אהב חידות ותשבצי היגיון
סטפן התחיל אותם איתו כעזרה לימודית, אבל הם הזכירו לו את הרומנים הבלשיים מהם נהנה כילד ואת האתגרים המדהימים שנמצאו במקרים המסובכים שההילאים בטח התעסקו בהם. הוא התעקש לעשות אותם בראשו, וכשהיה בן חמש עשרה כבר המציא כמה משלו, כשמוחו היה עסוק כשגופו עבד ואת אתגר את הפועלים בכל הפסקה. הם לא היו כאלה מיוחדים בהתחלה, אבל אחרי כמה שבועות בלבד, פועלים אחרים שלחו את הפועל הכי חכם שלהם כדי להתמודד בחידון של הבן של אדמס.היה לו קעקוע
ספינת שודדי ים ישנה על הירך השמאלי שלו, הוא עשה אותו בקיץ בין השנה החמישית והשישית. לקרוא לזה מהלך פזיז היה בלשון המעטה. הוא בדיוק נלחם לראשונה בבר, היה אחרי חצות, הכיסים היו מלאים, הדם שלו עלה לראש, חוש השיפוט נפגע, וטוב, אמן הקעקועים היה בחנות הריקה כשחולצתו הייתה יפה. ספינת שודדי הים הייתה הדבר הכי מגניב שראה, וכשקאלום-אמן-הקעקועים-חסר-החולצה החל לפלרטט איתו, לא הייתה שום צלילה על מטאטא שהלהיבה אותו והפחידה אותו כמו לחייך בחזרה ככה.אבא שלו כמעט שבר לו את הלב בנדיבות של חג המולד
דרק ידע שמשהו לא בסדר כשנפגש איתו בתחנת הרכבת בחליפה ובעניבה. הייתה לו רק אחת, והוא לבש אותה כמו שור בטוקסידו, אבל הוא מרח משחה על השיער שלו והביא את הבגדים הכי טובים של דרק. הם הלכו לדרך וייטהול (7), שאלו כמה שאלות. הוא חשב על זה שנים, ועם כמה שזה לא היה מסורתי, הוא ידע שדרק יבוזבז במספנה. היו, הוא גילה, כמעט 15,000 לירות שארלינג שהצליח לחסוך בחמשת השנים האחרונות, רובם מקרבות אבל חלקם מחשבון הבנק, והוא רצה שדרק יתחיל להיות בלש פרטי אמיתי כשיסיים את בית הספר. הוא לא הבין למה דמעות זלגו על פניו של בנו או למה ילד שרעד כל כך חיבק אותו חזק כל כך.הוא תכנן לברוח
באותה חופשת חג מולד, התכניות כבר היו מוכנות, הויזה מאושרת, אקדמית ההילאים הייתה מוכנה לקבל אותו אם יצליח בבחינות הכשיפומטרי שנקבעו ליוני כי למד כמו מטורף. הוא ידע שלא יוכל להישאר בארון עוד יותר מדי זמן, זה קרע אותו, אבל הוא גם ידע שברגע שיצא, כל פלמות' (8) - יותר חשוב, הבית, ויותר חשוב, אבא שלו - לא יהיו בטוחים אי פעם. הוא היה צריך ללכת מיד וללכת רחוק מאוד, והוא היה אסיר תודה שמשפחת קורנפוט הבטיחה לעזור לו עד שיסתדר, אפילו לא בגלל שהיה החבר של סטפן, אלא, הם אמרו, כי היה זקוק לעזרה.הוא ידע שלא ישרוד את הלילה
כשתכננו תכניות, הם הניחו שיהיו שווים לאוכלי המוות. הם הניחו שיפתיעו אותם. הם הניחו שתהיה להם כל האסטרטגיה, כל המספרים. הם הניחו הרבה מאוד דברים שלא היו שלוש מאות אוכלי מוות, אנשי זאב וענקים שתוקפים בחזית כשלנוויל יש פיקוד רק בתואר וכששני שלישים מצ"ד פונו. כשתכננו, הוא היה ילד, גדול וחצוף ובלתי מנוצח. אבל הוא היה גבר כשתפס את סטפן במדרגות כשנפרדו לעמדות שלהם ונישק אותו במה שידע שהיה לשלום, וכשעמד בשערים הראשיים והקשיב לגיהינום שהופיע מעבר לשערים, בפעם הראשונה בחייו, דרק אדמס הרגיש מאוד, מאוד קטן.
(1) גלינדה- המכשפה הטובה מהדרום מארץ עוץ.
(2) רוסקרו- בית מטבחיים בדרום-מערב אנגליה.
(3) קראב וגויל.
(4) שיקוי אהבה.
(5) שבכו על המוות של בני הזוג קריווי.
(6) איפסוויץ'- עיר בבריטניה.
(7) שם הסקוטלנד יארד, משטרת לונדון.
(8) פלמות'- עיר באנגליה.
עשרים עובדות אקראיות על סטפן פ' קורנפוט:
זה לא היה הבית שלו, אבל היה מישהו שהיה שווה למות בשבילו.
הוא לא היה הודי
הוא לא היה פקיסטני. הוא לא היה משום מקום במזרח התיכון. הוא גם לא היה אינדיאני כזה. הוא לא היה יליד אמריקני מזדיין, ובשנה החמישית שלו, הוא רצה לכסח את כל צוות האנימטורים של דיסני אל צבעי הרוח הקסומים בגלל הבדיחות שאמרו שיזיין את קוקום (1). סטפן פאוקיינימה קורנפוט היה מהאומות הראשונות (2), בלאקפוט (3) אם צריך, ומשבט הסיקסיקה (4) אם שמת על זה. אם היה אכפת לך - ולרוב לא היה - הם היו גדולים פי ארבעה מהממלכה המאוחדת, ואפילו עכשיו הם היו בגודל של צפון אירלנד. אם היה אכפת לך - ולרוב לא היה - הוא יכול היה לחזור אחורה בשושלת שלו עד לשאפו מוקסיקה (5) ולנו אוקסקאטוס (6), דמו היה טהור יותר מהחלומות הפרועים ביותר של דראקו מאלפוי וכחול יותר מאבות אבותיו האצילים של ג'סטין פינץ'-פלצ'לי. אם היה אכפת לך - ולרוב לא היה - סב סבו כישף את האימפריה שלהם והם כבשו מושבות בגודל של אירופה. אבל רוב האנשים חשבו שבדיחות על קארי ועל רקון מדבר זה יותר קל.הוא לא היה מהשמורה
והוא גם לא נולד באוהל. בעצם, אביו היה מומחה לטכנולוגיית תקשורת שעבד יחד עם רשתות מתקדמות, ולאמו היה דוקטורט בהנדסה ובארכאולוגיה והתמחתה בשיקום תשתיות מערים עתיקות. הוא נולד בפורט קוקוויטלאם, ממזרח לונקובר, ומעולם לא ראה את השטחים הרחבים של אלברטה עד לחופשה משפחתית בגיל שש. הוא אולי היה "בן של שוכני ערבות" אבל היה מרציפי פיוג'ט סאונד (7) שם שיחקו הלווייתנים, מהרוחות של סטנלי פארק, מבתי הקפה של קומרשל דרייב (8), מעיר יפהפייה שהתגעגע אליה כל כך הרבה. ונקובר הייתה הבית.הוא לא היגר מרצונו
אביו קיבל הצעת עבודה מאיגוד תקשורת כשהיה בן תשע, והם עברו למשך מה שהיה צריך להיות רק חמש שנים. אבל אז הוא קיבל קידום לעבודה יותר טובה, וארצ'י עמד לגשת לכשיפומטרי וסטפן עמד ללכת לשנה השלישית ולמה לא לקחת הארכה ולתת לבנים לסיים את לימודיהם? ארצ'י יכול היה ללכת לאוקספורד… זה היה מושלם. פרט לכך שסטפן שנא את זה. הוא שנא את הכל בנוגע לאנגליה המזדיינת ובעיקר בנוגע לאיפסוויץ' המזדיינת, והוא סירב בעקשנות להיטמע. ארצ'י פיתח מבטא בריטי תוך שנה ורצה להישאר. סטפן, אם בכלל, נשמע יותר קנדי ממה שהיה כשעזב, והוא ספר בסוד כמה זמן ייקח לפני שיוכל לחזור הביתה. הוא ניסה לברוח בחזרה לקולומביה הבריטית חמש פעמים בשנה הראשונה שלו.הוא התאהב בשייקספיר כשהיה בן שמונה
נתנו לאימא שלו כרטיסים לפסטיבל שייקספיר באונטריו. הוא ראה את קולם פאור (9) בתור ריצ'רד השלישי, ואז שוב למחרת היום כפטרוצ'יו (10) לצד הקייט (10) המדהימה של גולדי סמפל (11), ולמרות שהוריו דאגו שישתעמם, הוא לא. המילים! אוי, המילים! הוא יצא מהתאטרון הזה כילד מאוהב, ומהר מאוד זה הפך לתשוקה. בגיל חמש עשרה, הוא זכר את כל הסונטות וכמה מהמחזות, והוא התאהב גם במרלו, בייקון, פלטצ'ר, קיד ומידלטון (12). לא היו המון ילדים בני שתיים עשרה שתכננו קריירה כפרופסור לספרות אליזבת'נית, אבל גם לא היו הרבה ילדים בני שתיים עשרה שיכלו לנתח בצורה כזאת את ההשפעה של המחזה מנקמי על קומדיה של טעויות.הוא היה אלרגי לחיטה
אימו אובחנה באופן רשמי כחולת צליאק שנתיים לפני שנולד, ולא הפתיע אותה כששני בניה היו רגישים גם הם. זה היה משהו שהוא חשב שלא היה הוגן, כי מצד אחד, פרוסת לחם קטנה יכלה לגרום לו להתכווץ על רצפת השירותים במשך שעה מהרהר במוות, עם כאב ראש למחרת היום ופריחה אם היה בר מזל. אבל מצד שני, טים הורטונס (13). כשהיו בני שש ועשר, הוא וארצ'י מצאו שטר של עשרים דולר והחליטו להמרות את פי ההורים שלהם ולקנות כדור שוקולד. זאת הייתה הבחילה הנוראית ביותר בחייו. הוא לא ממש בטוח אם זה היה שווה את זה.הוא היה נהדר על הרולרבליידס
הזוג הראשון שלו היו פרס ניחומים על כך שלא הייתה נבחרת הוקי באיפסוויץ'. הוא חשב שהם לא ישתוו לזה - ובכמה דרכים, הוא צדק - אבל הם היו די כיפיים בפני עצמם. הוא היה טוב כמו הילדים הגדולים בשכונה, ומהר מאוד התחיל להבהיל את אמו כשהסתובב ברמפות תוצרת בית והתהפך באוויר, החליק על מעקים וקפץ על מדרגות. בשנה השנייה, הוא הביא אותם להוגוורטס. לא היה חוק נגד זה. הוא בדק.אחיו הגדול היה מדריך מעליו במשך שנתיים
ארצ'י היה בשנה החמישית כשסטפן התחיל, וכשמוין גם הוא לרייבנקלו, הוא התלהב בהתחלה. הוא חשב שאח מדריך אומר כל מיני זכויות מיוחדות. זה לא. זה אמר שהטרידו אותו יותר ממה שדמיין, כי בבית, אימא לא בלעה את הזבל הזה וארצ'י לא ניסה להרשים בנות. ארצ'י ניסה להרשים בנות בהוגוורטס, והטכניקה שלו כללה זרות אופנתית, כישרון למחשבים, והיותו מדריך, ולא זה שהיה לו אח קטן ממש חמוד שציטט סונטות.הוא הבין שאהב בנים כשהיה בן עשר
הם השיגו את הנסיכה הקסומה ב-DVD. כעבור שבוע, הוא צפה בזה כבר חמש עשרה פעמים ולא הבין למה רצה כל כך להיות הנסיכה נורית כשחשב שהיא הדבר הכי מטומטם שראה על המסך, או למה התאכזב כל כך שווסלי ואיניגו לא התנשקו בסוף קרב החרבות כי מובן שלא, זה טיפשי. ארצ'י רק התכוון ללעוג לו כששאל אם סטפן שנא כל כך את נורית כי הוא רצה לנשק את ווסלי. למזלו, הוא התעסק בווקמן שניסה לגרום לכך שיפעל בבית הספר, ולא בהבעה הנדהמת של אחיו. סטפן ניסה להילחם בזה, אפילו יצא עם כמה בנות ושמר טבלה על מה שאהב ולא אהב בהן, אבל כשבלונדיני כחול עיניים בגובה שני מטר, כתפיים רחבות ומבטא הורג ביקש ממנו לצאת כשהיה בן ארבע עשרה, שפתיו אמרו אוי אלוהים כן בלי להתייעץ בכלל בטבלאות.הוא פתח את אגף הספרים המוגבלים
אמברידג' חיסלה את תכנית הלימוד שלהם, בחינות הבגרות והכשיפומטרי הגיעו, ומגדל רייבנקלו נראה היה כאילו יהפוך לבית משוגעים. זמנים נואשים דרשו אמצעים נואשים. טוני ומייק וטרי אפילו נתנו להארי פוטר ללמד אותם בשיעור התגוננות לא חוקי, וכולם ידעו שטרי התחיל לשתות שיקויי הרגעה. הסיסמה הייתה במחזה "הסופה", כשהבין שהספרייה הוקמה במאה השבע עשרה. הוא ניתח במשך ארבעה ימים את פרוספרו ואריאל, את קאליבן וסיקורקס, והוא הפך לאל של בני התמותה כשהמדפים הנעולים נפתחו מתחת לידיו. במשך שלושת השבועות הבאים, הוא קיבל כל סוג מטבע.הוא הצליח לשכנע שיעלו לו ציון
הוא קיבל ציון טוב מספיק בבחינת הבגרות בשינויי צורה, וזה היה חרא. שינויי צורה היה הנושא הכי טוב שלו. הוא היה מצוין, הוא ידע, אז הוא ביקש בכתב העתק מלא של הציונים וההערות, וגילה שחטף בגלל "הגייה תקנית". תחושה אכזרית החלה את המחקר שלו בכל המסמכים שהשיג או שתלמידים אחרים פתחו עבורו, והוא הבין מהר מאוד שהענישו על אוטומט כל אחד שלא השתמש או לא יכול היה להשתמש בהגייה תקנית ומושלמת על הקסמים, בלי קשר לתוצאה. הוא שלח מכתב לרשות הבחינות של הקוסמים וגם אמר שהוא מתכוון לתבוע אותם על אפליה על בסיס מעמד ולאום. הם שתקו שלושה שבועות, ואז הכריזו שהייתה "טעות פקידותית זעירה" בחישוב "ציונים מסוימים" ושהציונים החדשים יגיעו. הוא קיבל ציון קס"מ.הוא הביא סכין סודי לשיעור טיפול בחיות פלא
זה לא היה שהוא לא סמך ממש על האגריד, אלא שהוא ממש לא סמך על האגריד. הוא שמע וראה יותר מדי סיפורי אימים על מה שהתרחש בשיעור הזה, והוא לארצה לקחת סיכון ולזכור איזה כישוף צריך להשתמש על איזו חיה שפגשו לפני חמש דקות ולא רצתה להישאר התינוק הקטן והמטומטם של האגריד. זאת הייתה סכין כסף עם פס ברזל במרכזה, והוא הלך עד לסמטת נוקטורן כדי להשיג אותה אז הוא הרגיש מאוד בטוח בנוגע ליכולת שלה לפחות להאט כל מה שתפגע בו. למזלו, הוא לא נאלץ להשתמש בה.הוא הלך רחוק מאוד רק כדי להבריח חפצים מהבית
לפעמים, כמו לאסוף נתחי גבינה ואת הסוג הנכון של רוטב וצ'יפס, הוא יכול היה להכין את זה מדברים בריטיים. לפעמים, כמו הקפה של טים הורטון וממתק הסלמון וצ'יפס עם קטשופ, הוא היה צריך לשחד אנשים כדי שישלחו לו. את המוצרים של הקנאקס (14) הוא נאלץ להזמין מקטלוג, וזה היה מאוד יקר, אבל זאת הייתה רכישה דתית, והוריו הבינו זאת. אביו קיעקע את הלווייתן של הקבוצה על הכתף שלו, אלוהים אדירים, והיה זה צירוף מקרים משמח שקוד הלבוש של רייבנקלו הרשה כל דבר כחול ואפור… וזה אמר שאף אחד לא שם לב שלבש גרביים של הקנאקס במשך כל המסע שלהם לגביע ההוקי ב-94.הוא פעם ניסה להבהיר את העור שלו
הוא ידע שהזכיר את אביו, בניגוד לארצ'י, שקיבל את עורה הטוב של אמם. הוא לא אהב את זה, אבל כשהתבגר, הוא החל להפוך לכהה יותר, ובשנה השישית כשהבין שהיה יותר כהה מפדמה פאטיל, הוא הלך למעבדת השיקויים עם עמוד מועתק בנוגע ליוד כספית ותות נייר, אורז נמס ומשקה עשבים סיני. בהתחלה הוא אמר לעצמו שהצריבה אמרה שזה עובד, ואז הוא התחיל לחשוש ולא ידע איך לעצור את זה בלי להחמיר את זה - אחד מהדברים הראשונים שלמדו בשיעורי שיקויים היה לא להניח לעולם שמים הם התשובה - והוא בלע את גאוותו והעיר את פרופסור סלאגהורן. המבט המרחם היה רע כמעט כמו הטון המנחם שבו אמר שזה מובן, או שסטפן שם לב ממש טוב שכשסלגהורן ליטף את לחיו (אל תהיה טיפשון, יש לך יופי אקזוטי, כדאי שתחבק אותו) ידו לא נשארה שם כמו שנשארה כשהיה לו תירוץ לגעת בקורנר.הוא דאג מאוד להיות מיעוט "טוב"
הם לא נתנו לו לשכוח שהוא היה היחיד, הראשון, ושמעולם לא פגשו אחד אמיתי כמוהו. הוא היה שגריר בדרכים רבות בלי להיבחר, ואסור היה לו לקחת שום דבר כמובן מאליו. אם הוא אמר שרצה ללכת בחוץ, האם הוא חיזק את הסטראוטיפ של 'תקשורת עם הטבע'? אוי, אלוהים, הוא אמר "אה" בסוף המשפט הזה? אסור לו להחזיק ככה את העיפרון, הידיים שלו נראות מוזרות. זה סגנון שיער של להקות בנים, אבל זה אחד מהדברים היחידים ששיערו העבה והישר באופן טיפשי עם החלק המרכזי הטיפשי מוכן לעשות, זה בסדר? ואם הוא חשב שהדבר הכי לוהט אי פעם היה לדמיין את דרק בג'ינס ובגופיה מכוסה בשמן ורוכן מעל למנוע של אחת מהמכוניות שלו אבל כשהוא לא ידע מה ההבדל בין מצבר לצינור מפלט, האם זה אמר שסירב להיות סטרייט או שנכנע לסטראוטיפ, ומה גרוע יותר?הוא חקר חצי שנה לפני שאיבד את בתוליו
הוא פחד. כל כך פחד. לא שהוא לא רצה - הוא רצה כל כך עד שזה היה חצי מהפחד - אלא בגלל שיכול היה למצוא שמונה ספרים באגף המוגבלים כולל שתי מהדורות על כישוף שאפשר לך לעשות את זה אם אתה סטרייט. אבל בשבילם… הכל היה בלחישות ובשמועות ובבדיחות האכזריות על דחיפת אגרופים ועל חורי הצצות ועל בגדי עור ועל קודים מוזרים עם דברים הזויים שלא נשמעו מושכים בכלל כשידע שהוא פשוט רצה לזיין את החבר שלו ולהזדיין בלי שמישהו יפגע או יחטוף איידס, כי זה היה כמעט בלתי אפשרי להשיג קונדומים וכולם אמרו שזאת הדרך היחידה לעשות סקס של הומואים בלי למות מאיידס ואפילו אז אתה לא יכול להיות בטוח.הוא ואחיו היו נינג'ות הירקות
בקיץ לפני שנתו האחרונה של סטפן, לאמו נמאס מיצורי הספה מרוקני המקרר שקראו לעצמם בנים והכריחה אותם לעבוד בגן הירק. לרוע מזלם, אף אחד מהם לא ידע בנוגע לכך, וטעויות רבות נעשו בנוגע ליבול. אחרי ניסיונות נואשים לשמר, להקפיא, לתת ולאכול את התפוקה, שני האחים החליטו להתלבש בשחור ולהתגנב לשכונות לידם בחשכת הלילה, כשארצ'י נוסע בטנדר מלא הירקות שלו וסטיב רץ מבית לבית על הסקטים, כשהם משאירים שקי ירקות על מדרגות הכניסה. הם קראו לעצמם נינג'ות הירקות.הוא היה אתאיסט
הוא הבין את הערך שבשמירה על המסורת שלו, בוודאי, והוא השתתף עם הוריו בכל הטקסים, כמו שהוא וארצ'י למדו לדבר, לקרוא ולכתוב בשפת הסיקסיקה. אבל הוא לא האמין שנאפויה ברא את העולם מבוץ בפיו של צב יותר ממה שהיה מוכן לקנות את זה שיישרף לנצח אם לא האמין שהרומאים שיחקו בלשים את הצלב על הרבי רק בשביל הנשמה שלו. נכון שהיו יותר דברים בשמיים ובארץ ממה שהוריישו (15) חלם, ובעוד שכיבד את זכותם של אחרים לדעה עצמאית, הוא לא הרגיש שום דבר חוץ מגיחוך כשניסה להאניש בטקס את הלא ידוע.הוא דיבר עם הוריו על מימון הויזה של דרק
הוא ניסה להיות הגיוני, לא להגיד אני אוהב אותו, אני צריך אותו, אני לא יכול לדמיין שאעזוב אותו. במקום הוא טען שלא היה בטוח עבור דרק בבית. זה לא היה מוגזם להגיד שאם יצא מהארון ואביו לא יהרוג אותו, אז אחד מחבריו של אביו בטח כן, ועם הפוליטיקה ועם זה שדרק היה מעורב במרד בית ספרי, זה היה כמו גזר דין מוות להשאיר אותו מאחור. ארצ'י אמר שהם התרככו כי סטפן מאוהב בילד, אבל הוא הבין שזה היה קשור ליותר מזה. שני הוריו מרדו במשפחתם כשעזבו את השמורה למען האוניברסיטה, שניהם קיבלו עזרה ממוריהם, והם ידעו מה המשמעות של אדם צעיר שמנסה להחזיק מעמד, מנסה לצאת, מנסה שיהיה לו סיכוי.הוא איבד את דירוג הדם שלו
הוא קיבל התראה שבועיים לפני חופשת האביב, וכל המשפחה נאלצה ללכת למשרד הקסמים. זאת הייתה, כפי שאמר אביו, טעות גדולה, כי זה היה זימון לוועדה לרישום בני מוגלגים, והם ממש לא היו ילידי מוגלגים. אבל כשהגיעו לשם, הוועדה בכלל לא פתחה את המסמכים שאבא נתן להם. הם הסתכלו על חותם הבלאקפוט כאילו צויר בטוש ושאלו אם היה לו מידע אמיתי. סטפן ראה את עיניו של אביו הופכות לשבבי גרניט. "אלו בניי, בשרי ודמי, ארצ'יבלד וסטפן. זאת אשתי, בשרי ודמי, די מיא'טיל. אני טזיסטאוואסיקו, בנו של מאטונגאד, בנו של אסקווא-" הם קטעו אותו. הם קטעו אותו כשצחקו עליו, ופתאום, הטמפרטורה בחדר צנחה כאילו סוהרסנים הגיעו כשסטפן הבין ששום דם, שום הוכחה לא שינתה כי הם עמדו בתוך מעגל של אנשים שראו אותם כנכבשים. נאמר להם בנדיבות שהורשו להישאר עד לסוף שנת הלימודים ואז לעזוב את המדינה.הוא מת עם פרס על הראש שלו
נוויל היה מעולף. הרבה אמרו שמת, וכל המקורות האמינים אמרו שרוסק מתחת לגרם מדרגות ושבלטריקס תקפה אותו אחר כך. אף אחד לא ידע איפה פיניגן. מקמילן נלחם בכל כוחו, אולם לא לקח פיקוד. פאטיל, בוט וקורנר מתו, ואף אחד מהמבוגרים לא תפס פיקוד, ופשוט דרסו אותם. הוא לא ידע מה נשבר, אבל משהו כן, וסטפן תפס פיקוד. הוא התחיל לתת פקודות, לאחד את השורות, לחזור לתקוף, לגרום לאויב לבוא אליהם, לבקש מהצלפים גיבוי כשהם אמרו את הכל לחיילים המפוזרים.
הוא נפגע ארבע פעמים, אבל זה לא שינה; בתוך עשרים דקות, הוא שינה את הכל, והם דחפו את אוכלי המוות מהאגף המזרחי של הטירה, כשגרמו לעכבישים ולענקים ללכת לכיוון השני בתקווה לרסק את אויבם בעלי המצבטיים עם נשק חי. הוא שמע שוולדמורט הציע פרס. 1,000 אוניות על הילד הפקיסטני שהוביל אותם. הוא צחק ואמר שהוא סיקסיקה, שלא אכפת לו בכל מקרה, ושהם יתחננו להפסקת אש בתוך עשר דקות. הוא נפגע שוב תוך שבע. נחתך ונקרע לו כל גיד תוך שמונה. וולדמורט קבע הפסקת אש תוך עשר.
העפר שלו ואות מסדר מרלין הוחזרו למזרח של ונקובר, קשורים בחלק מהחולצה המדממת שאביו לקח מגופו של דרק. הוא הבטיח לבנים שהם ילכו הביתה ביחד.
(1) קוקום- דמות מפוקהונטס, לוחם אינדיאני שאמור להתחתן עם פוקהונטס ולהפוך לצ'יף.
(2) הכינוי הרשמי של האינדיאנים הקנדיים.
(3) שם לשלוש אומות ראשונות.
(4) סיקסיקה- שבט מהאומות הראשונות.
(5) שאפו מוקסיקה- "רגל עורב", הצ'יף של השבטים בסוף המאה התשע-עשרה.
(6) נו אוקסקאטוס- "שלוש שמשות", הצ'יף של השבטים באמצע המאה התשע-עשרה.
(7) מצר באזור של קנדה.
(8) כביש בונקובר.
(9) שחקן אמריקאי.
(10) מהמחזה "אילוף הסוררת".
(11) שחקנית קנדית.
(12) אנשים ששיערו שהיו שייקספיר "האמיתי".
(13) חנות מאפים.
(14) נבחרת ההוקי של ונקובר.
(15) דמות מהמלט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה