סלואה- פרק 1: אדמה ביתית

סלואה!!!!! סוף סוף! החלק השני בסיפור. מתרחש ב-2003, על רקע ה"צרות", הסכסוך בצפון אירלנד בין אירים קתוליים שתמכו באירלנד העצמאית, ובין האירים הפרוטסטנטים שתמכו בבריטניה.

ונתחיל מיד באזהרות שהכותב כתב…

סלואה:

כשנוויל הסכים להפוך להילאי לאחר הקרב על הוגוורטס, הוא לא ציפה שיצטרך לצוד חבר ישן… או לסיוט שזה יוביל אליו. ההמשך ל"צבא דמבלדור ושנת האפלה", מתרחש כעבור חמש שנים.

אזהרות ומבוא:

הרומן הזה הוא המשך של יקום צ"ד, ולמרות שאפשר לקרוא אותו בלי שקראת קודם את "צבא דמבלדור ושנת האפלה", אני מציע בחום שתקראו, כי אחרת תחמיצו הרבה דברים, וחלקים מסוימים בכלל לא יהיו הגיוניים. אבל אחרי שאמרתי את זה, זה סיפור הרבה יותר אפל ובוגר, ויכיל כמה דברים אישיים ופוליטיים שאולי יעצבנו כמה אנשים. תמצאו נושאים מאוד בוגרים, שפה קשה ופוגענית, ניבולי פה גזעניים, דתיים ואתניים, אלימות גרפית קשה, מוות של דמויות, אונס, קריעה של חלקי גוף, קניבליזם, ומיניות מעט קשה מסוג הטרוסקסואלי והומוסקסואלי. גם תקבלו קורס מזורז בפוליטיקה האירית ובמיתולוגיה הקלטית.

זה לא הפאנפיק הטיפוסי של הארי פוטר. אם אתם מרגישים בסדר עם זה, אני גם יכול להבטיח לכם חתיכת מסע, עם סיפור חזק באותה המידה על אהבה, גאולה, חברות, נאמנות ואמונה. ילדי צ"ד הם כבר לא ילדים, וזה בכלל לא סיפור לילדים, אבל אני חושב שהוא עדיין די טוב.

פרק 1

אדמה ביתית

"אם דברים כאלו ימשיכו לקרות, מותק, הם יצטרכו להתחיל לספק לכם קסדות," חנה הורידה את ידה, ונתנה לשיערו של נוויל ליפול על העור הוורדרד מתחת לחתך שהחלים כרגע על מצחו. הוא יעלם בקרוב - המרפאים עבדו טוב, ואפילו לא תישאר צלקת - אבל הוא ידע שזאת הייתה האחרונה בדאגותיה של אשתו. הוא לקח את ידה, וחייך בעדינות כשנישק את קצות אצבעותיה.

"זאת רק הייתה חתיכה מרסיס. אבל זאת חלק מהעבודה. אוכלי המוות שברחו פעם אחת לא אוהבים שלוקחים אותם לאזקבאן, במיוחד אם כבר היו שם קודם. אני לא מתמרמר על החתכים והשריטות שהשגת מהעבודה בקלחת מאז שסבא שלך מת."

חנה נחרה בביטול, משכה את ידה והרביצה לו בנזיפה על החזה. "כן, אתה כן!"

"טוב," הוא צחק, "אז אולי כן. אבל רק בגלל שאני אוהב אותך." נוויל הושיט את ידו, ומשך אותה אל זרועותיו כשנישק את צווארה. "ואני יודע שבגלל זה את כועסת עליי. אני פשוט כל כך שמח שאת מבינה לגבי הדברים האלה. לא כולם כאלה ברי מזל. לי עובר חברות כמו רון בארוחת הבוקר."

"אני לא אוהבת את זה, אבל הבטחת, נוויל, ואני מכבדת את זה." הוא שמע את הנימה הזהירה שבקולה, וידע שניסתה להחליק על הוויכוח שכבר עברו הרבה מאוד פעמים.

הוא לחץ על ידה בעדינות, וסובב אותה כדי להסתכל ישירות בעיניים הירוקות שאהב כל כך. "זה רק עוד שלוש שנים. ואז יהיו להם עוד אנשים שרוצים לעשות את זה, והם יוכלו לשחרר אותי ואת רון ואת כל השאר שהסכימו להחליף את כל הוותיקים שפשוט חוסלו."

"ואז לא אחכה יותר? לא יהיו עוד קוסמים אפלים?" אצבעותיה שוב מיששו את מצחו. "לא עוד תהיות אם אני אקבל אותך בחתיכה אחת כשתחזור הביתה? לא עוד 'מצטער, חנה, זה סודי'?"

"לא עוד." הוא הנהן ברצינות. "נצא לירח דבש אמיתי, נקים משפחה, אולי נבנה את בקתת הקיץ שרצית, ואני נשבע שלא אגע בשום דבר מסוכן שאין לו עלים במשך שארית חיי."

גבה בלונדינית אחת התרוממה בספקנות. "ואתה עדיין אומר שאתה רוצה ילדים?"

נוויל הטה את ראשו, "מה זה קשור?"

"ברור," היא צחקה, "שלא פגשת אף ילד, יקירי." ידיה עלו אל צידי פניו, וכיסו את הצלקות שעדיין חצו את שתי לחיו כשמשכה אותו אל נשיקה. "הם יותר גרועים מאוכלי מוות."

הוא החזיר את הנשיקה, החליק את אצבעותיו בשיערה וכרך את ידו השנייה על מותנה כדי למשוך אותה קרוב אליו, אבל היא הכירה אותו טוב, ולמרות התשוקה שעברה בפה שלו, היא התנתקה לאחר כמה שניות בלבד, מצחה מתקמט בחשד. "נוויל, אתה מסתיר משהו."

הוא ניסה לזייף מבט מופתע שלא הרגיש. "למה את אומרת את זה?"

"אני מרגישה את זה. אתה שקרן גרוע, תמיד היית, ואפילו לא העמדת פנים שאתה אוהב את העבודה הזאת… לא נתת לי את השורות הרגילות שלך על כמה שאתה גאה ללכת בעקבות אבא שלך או משהו." עיניה הצטמצמו, וידיה שולבו בחוזקה על החזה שלה. "קרה עוד משהו בעבודה היום? היה איזה - אוי, איך המשרד אוהב לקרוא לזה - 'נזק נלווה' במהלך המעצר?"

נוויל נאנח עמוקות, משך כיסא מהשולחן הקטן בדירה הקטנה שחלקו מעל המסבאה (1) והתיישב, כל הקלילות מפסיקה כשהרשה לכתפיו ליפול קדימה, אצבעותיו עוברות בשיערו. "לא. לא נזק נלווה. אבל את צודקת, כן, יש משהו." הוא הסתכל עליה בחיוך מתוח ומבויש. "אכפת לך אם נשתמש במשהו מהמלאי?"

המבט המודאג על פניה קדר, והיא התיישבה מולו, אוחזת את ידו בשתי ידיה. "אם אתה רוצה לשתות כדי לספר לי על זה, זה לא יכול להיות טוב. מישהו -"

"לא." נוויל הניד בראשו במהירות. "אף אחד לא מת. אף אחד גם לא חטף יותר מכמה שריטות - לפחות, אף אחד בצד שלנו. פשוט…" הוא היסס, המילים קשות יותר ממה שציפה עכשיו כשנאלץ לדבר על כך. הוא עדיין לא דיבר על זה. לא מאז שיצא ממשרדו של קינגסלי, והשיחה שם רק הייתה 'כן, כבוד השר,' ו'מיד, כבוד השר' ולסרב להפנים את זה. עכשיו, הוא הבין, זה הופנם. הוא ליקק את שפתיו היבשות-פתאום. "חנה, יש לי משימה. זה אומר שאני אצטרך ללכת לקצת זמן, אני לא יודע כמה. יש נוקם חופשי."

"נוקם?" קולה היה שמור, מחכה למכה השנייה, והוא הנהן.

"באירלנד. אנשים נעלמו. לפעמים שוב מצאו אותם, לפעמים לא. כשמוצאים אותם, זה לא יפה. הבחור שעושה את זה קורא לעצמו 'סלואה', וזה מונח אירי לרוח נוקמת." הוא סובב את שרביטו בידו, ובהה בעץ הדובדבן הנקי כדי להימנע ממבטה. "הממשלה המוגלגית מעורבת, כי הוא פוגע גם בקוסמים וגם במוגלגים והם חשבו במשך תקופה מסוימת שזאת בעיה שלהם, אבל שני הצדדים מאשימים אחד את השני, ויש לנו סיבה להאמין שקוסם עושה את זה."

הייתה שתיקה ארוכה, ואז היא הגיבה באנחה רכה כשראשה הזהוב נפל קדימה אל ידיה. "אוי, מרלין… שיימוס."

"ובגלל זה הם רוצים שאני אעשה את זה. הם חושבים שמישהו שהכיר אותו…"

"אבל אתה לא מכיר אותו!" עיניה הבזיקו כשהרימה את מבטה, והוא ראה שהשתקף בהן קצת מהכאב שכולם הרגישו כשחברם ושותפם לשעבר נעלם לראשונה מהמעגל הצמוד של ניצולי צ"ד. "אף אחד מאיתנו כבר לא מכיר אותו, נוויל! לא הכרנו אותו מאז שלא הגיע למסיבת הניצחון, ללידות, לחתונות… לכל דבר! ואם הוא עושה את זה, הוא השתנה אפילו יותר." היא הנידה בראשה בחוזקה. "אתה לא יכול ללכת! הוא היה אחד מאיתנו, הוא מכיר -"

"בדיוק. הוא מכיר כל כישוף מלוכלך וטריק מגעיל שלמדנו כשניסינו לשרוד בשנה ההיא. וככה הוא התחמק מההילאים של הרפובליקה (2) ומהשוטרים המוגלגים ומעוד שניים ששלחו לפניי. וחוץ מזה -" הוא ניסה להכריח את השיחה להיות קלה יותר, "להתחמק מזיכרונות רעים זה דבר אחד, אבל הוא לעולם לא -"

"היה הופך לרוצח? יפנה גב לחברים שלו?"

הסנטר של נוויל התרומם בביטחון עקשן שלא באמת הרגיש. "הוא לעולם לא יפגע בי."

היא שתקה הרבה זמן, ואז חנה נעמדה, והקיפה את השולחן כדי לכרוע בין רגליו, זרועותיה מסביב למותניו כשהניחה את ראשה על החזה שלו. "אל תגיד 'לעולם'. כולנו עברנו יותר מדי דברים ש'לעולם' לא יקרו. אני פשוט רוצה שתבטיח לי שתשמור על עצמך, ושאתה לא תתן לחברות שאולי כבר נעלמה לקחת את כל מה שיש לך."

עיניו נעצמו, וזה הרגיש כאילו דקרה אותו, הנשימה תקועה בגרונו. מה שאמרה, מה שרמזה היה כלום שלא שנא לדעת כבר, ועדיין…

לאט, הוא הנהן, ושנא את קולו של ההילאי, המפקד, החייל שדיבר ונלחם ושלט הרבה, הרבה יותר בחייו מכל מה שדמיין או שרצה, אבל שלא עזב אותו, שלא יכל להתחמק ממנו מאז השנה החמישית. הסיוטים כללו חוקים ותאי אבן והוא ברח מהם למציאות, והחלומות לא נראו שוב עד שחזרו. אז הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, לא את מה שרצה לעשות, ואפילו אז, לא הייתה באמת שאלה. "אם אצטרך, לא, אני לא ארסן קללות. זאת העבודה שלי להוריד אותו."

"אולי זה בכלל לא יהיה הוא," היא הציעה ביובש. "אולי הם טעו. הוא לא הקוסם היחיד משם עם סיבה לכעוס."

צחוק קודר וחסר הומור הרעיד את גרונו. "אולי. אבל את צודקת, את יודעת. זה לא הוא. השאלה היחידה, אני חושב, היא האם זה שיימוס פיניגן."

OOO

נוויל זעם. הוא ציפה שירגמו אותו באבנים, כי הזהירו אותו שגברת פיניגן סירבה אפילו להרשות לבלשים האחרים להיכנס אל ביתה. עד עכשיו, היא סירבה להילאים שנשלחו בידי משרד הקסמים, וגם למחלקת ההילאים הרפובליקנית האירית, ולמשטרה הבריטית מבלפסט ומהסקוטלנד יארד, שלפיהם היא בכלל אמרה שהיא לא דוברת אנגלית, ופשוט פלטה קללות עקשניות כשסופסוף הביאו מתורגמן גאלי. אז לכן, הוא ציפה לחלוטין להתנגדות, אבל להפתעתו, היא קיבלה אותו כמו בן משפחה אבוד כשהגיע אל מפתנה.

הוא היה צריך לדעת שזה לא יהיה כזה קל. קייט פיניגן לא נראתה כמו בנה: אישה נמוכה עם שיער כהה ועיניים ירוקות חדות, עורה היה לבן כשיש, ללא אף אחד מהנמשים שהכתימו את פניו וגופו של שיימוס, פרצופה חסון בעוד שלו היה די עדין, אבל הפה שלו היה שלה, וגם, בבירור, העקשנות.

במשך שלוש שעות, הוא הקשיב לקולה המתנגן כשדיברה על המלחמה מול רידל, על המלחמה במדינה שלה שפשוט קראה לה 'הצרות' (3), על משפחתה, ועל בנה. היא שיבחה את מה שעשה עם צ"ד, אמרה לו עד כמה ההתנגדות הייתה חשובה לכולם, והתעקשה להאכיל אותו, כשהביאה לו נזיד כבש טעים ברוטב עשיר וכבד ופרסה פרוסות עבות מכיכר לחם שיבולת שועל כל כך טרי עד שהקרום שחרר עננות קיטור כשחתכה אותו בסכין שלה. הוא שמע על ילדותו של שיימוס, על זכייתה של אירלנד בגביע הקווידיץ' העולמי, ועל איך שהיה אצלם הרבה מאוד גשם השנה, אבל זה רק הביא תיירים ולא היה ממש דבר טוב, כי הם לא הבינו שהיא חיה במדינה, ישנה וגאה ועצמאית, ולא הייתה איזו אטרקציה מוזרה ומשעשעת.

היא דיברה הרבה מאוד, בחופשיות ובקלילות. אבל היא לא נתנה לו אף פיסת מידע.

נוויל ידע שלא היה מוכשר בסוג החקירות שלימדו באימוני הילאים. למרות שהיה גבוה ורחב כתפיים, הייתה אדיבות ואמפתיה שהראה כלפי אחרים אפילו מבעד לפניו המצולקות, והוא לא הצליח להפוך למאיים מדי אלא אם כמעט יצא מכליו. ואז אנשים לא דיברו, כי אז הוא היה מאיים מאוד, והם הפעילו את הרגליים או את השרביטים במקום את הפה.

ועדיין הוא תמיד היה טוב בהשגת מידע מאנשים. הוא היה מקשיב מצוין, טוב בגרימה לאנשים להרגיש מוערכים, ויכול היה להקשיב כל היום לעד המפוחד עד שהפחד נרגע והם הרגישו שהיה מספיק חבר כדי לספר לו את מה שהיה צריך. אולם הגברת פיניגן הייתה כישוף קשה יותר להטלה (4).

היא לא פחדה, לא התגוננה, לא סירבה לדבר… היא פשוט סירבה לעזור, אבל לא בשום צורה שהבין. באנחה עמוקה, הוא שתה את שארית התה, ואז הפך אותו בידיו, מסתכל על הספל הצבוע בעוז. אולי יוכל לשחק במשחק שלה. קולו היה קליל מאוד כשדיבר. "זאת עבודה מוגלגית, נכון, קייט? הסט של התה?"

כפי שקיווה, היא שתקה לרגע, מופתעת שהפסיק לנסות לשאול לגבי שיימוס, וראה נצנוץ קטן של ניצחון בעיניה לפני שהנהנה. "מהמשפחה של בעלי, סט קטן ומתוק, 'תה אוהב אותו?"

הוא הנהן, מבריש את העלים הירוקים שהקיפו את דוגמת החרסינה באצבעו. "מאוד יפה. הרבה מהציורים שחושבים שהם תלתנים הם בעצם אספסת, אפילו כאן, אבל זה צמח שונה לגמרי, וזה האמיתי." נוויל שתק, ונתן לה חיוך מבויש קצת. "הצמחים הם האהבה האמיתית שלי. אני במחלקת ההילאים לכמה שנים בלבד כטובה לשר. היו להם הרבה יותר אוכלי מוות נמלטים מאשר הילאים ששרדו, אז הם לקחו הרבה מאיתנו כדי לסתום חורים. אבל הלב שלי לא ממש בזה, אם את רוצה את האמת. כלומר, הילאי אמיתי היה תוקף אותך אחר הצהריים הזה, והנה אני, חושב שהאפונים בנזיד בטח גדלו באזור, ותוהה איך עשית את זה כל כך מוקדם העונה."

קייט צחקה, חיוכה יותר כנה עכשיו ממה שהיה מאז שהגיע, והיא הסתכלה עליו כמעט במבט זומם כשחזרה אל דלת המטבח. "אה, הנה הבחור ששיימוס שלי דיבר עליו. ואתה לא טעית אפילו פעם אחת. אז בוא… האפונים מהחצר האחורית, ואני אשמח להראות לך איך עושים אותן, למרות שלא הבנתי איך ידעת."

"כבול (5)," הוא ענה במהירות, קם על רגליו ומנקה את גלימותיו מפירורים. "מוסיף טעם ייחודי לדברים, אבל נעלם מהר מירקות טריים. אז בטח אספת אותן היום או אולי אתמול לכל היותר. זאת אדמה נהדרת, רק זבל אורגני, אפילו אם הוא קצת חומצי. אבל אבן הגיר מתחת מבטלת את זה, וכל הגשם, אבל עדיין שמש טובה, והכבול אוגר מים ומתנקז יפה… לא מפתיע שהכל כל כך ירוק פה. לא יכולת לבקש משהו יותר טוב."

החצר האחורית שהביאה אותם אליה הייתה קטנה אך מטופחת, וניצלה כל שטח בחצר המלאה בעציצים ובצמחים, שהיו די עסיסיים יחסית לשבוע הראשון של אפריל. פרצופו של נוויל זרח מרוב התלהבות אמיתית כשהניח את ידו על הזוהר שהופיע כשידו התקרבה אל האפונים שטיפסו על סורגי הגדר האחורית. "אה, כמובן! אני לא מאמין שלא חשבתי על זה! רק פרוטגו , אבל הוא מונע מהקור להיכנס, ומהרוח… כמו חממה קטנה, אבל עדיין מכניסה מספיק חום כדי לא - זה מבריק!"

הוא הסתובב, לא מנסה להסתיר את אהבתו לדברים שצומחים כשהסתכל בילדותיות מעציץ אחד לאחר, מסביר שמות פשוטים ומדעיים, מתלהב מהטריקים הקטנים ששם לב אליהם, ומציע עצות משלו פה ושם. מכלים, הוא הסביר, גרמו לאדמה להתרכז במרכז ולהפנות מים אל מרכז הצמחים, מה שגרם להם להרקיב, אבל לשים קצת חצץ באמצע התחתית כשנטעת את הצמחים טיפל בזה, וכישוף הרחבה אוטומטי ימנע מקשרים לחתוך את הצמחים המטפסים.

"סבתא שלי," הוא צחק, על ברכיו ליד ערוגת גזרים שעליהם הרכים בדיוק נפתחו מעל האדמה העשירה והכהה, "עדיין אומרת לי לפעמים שהחלק הנורא ביותר בלא לדעת אם אני חי או מת כל יום במהלך השנה ההיא היה שלא ידעה אם תצטרך לשכור גנן שיטפל בגן שעשיתי לה בבית. אני גר כרגע עם אשתי, כמובן, אבל אני עדיין חוזר לעתים קרובות. היא גם טובה בצמחים, אבל היא די מבוגרת, ויש הרבה עבודת כפיים שקוסם צעיר יכול לעזור לה בה."

"איי (6)," היא הנהנה, "אולי אבקש ממך בעצמי להזיז חלק מהחביות האלה לפני שתלך. שיימוס לא אמר שום מילה לגבי מתי שיחזור, ו -" היא עצרה, ידה מתרוממת אל פיה כשלחיה החווירו פתאום.

עיניו של נוויל לא משו משלה, אבל נימת קולו נשארה עדינה. "ידעתי ששמעת ממנו, קייט."

הסומק חזר בעוז כשעיניה הסתכלו בהתנגדות, סנטרה מתרומם. "אה, באמת?"

"את אוהבת את שיימוס. זה ברור, אפילו אם לא הייתי מכיר אותו, אפילו אם לא הייתי יודע במשך שבע שנים שהוא תלמיד גריפינדור שהכי קשור לאימא שלו. אם את ממש לא שמעת שום דבר, שום דבר ממנו במשך שנים… לא היית מנסה להיפטר מאיתנו. היית שוברת את הדלתות של כל רשות מכאן ועד לוויילס כשאת מנסה למצוא אותו." הוא הושיט את ידו בעדינות, וניגב את הלכלוך מכף ידו על מכנסיו לפני שהניח את ידו על כתפה. "הם צופים בך כבר יותר משנה, מסתכלים על ה -"

נוויל עצר, ועצם את עיניו כשהאמת הפשוטה עלתה בפניו. זה היה כל כך קל, כל כך ברור, עד שהרגיש כמו אידיוט שלא חשב על כך קודם. "קייט, אל תגרמי לי לחפש בבית שלך את האוניה."

הייתה שתיקה ארוכה, ואז כשדיברה שוב, קולה היה נמוך, צרוד וקשה. "אז 'תה בטח חושב ש'תה חתיכת חכמולוג, לא? גרמת לי לחשוב שהיה בן אדם מתחת לתג הנוצץ הזה, אבל אתה סתם עוד שוטר, לא? רוצה לשלוח 'תי לאזקבאן כמו השאר."

הוא הניד בראשו במהירות, בעוצמה, והעוצמה בעיניו הייתה אמיתית כשלחץ על הכתף שהתקשתה מתחת לכתפו. "לא! שיימוס לא היה סתם אחד מהסגנים שלי בצ"ד, אכפת לי ממנו… אם הוא זה שעשה את זה, אז משהו מאוד לא בסדר, ואני רוצה לעזור לו, לא לתפוס אותו."

הצחוק שלה היה אחד מהצלילים המרירים ביותר ששמע. "אה, משהו לא בסדר, איי. לא היה שום דבר מזורגג שהיה בסדר איתו מאז שחזר מהמלחמה, אם אפשר לקרוא לזה לחזור."

ידו החליקה במורד זרועה והוא החזיק אותה בשתי ידיו. היא רעדה, והיא בהתה בשביל החצץ מתחת לרגליהם, לא מסתכלת על עיניו. "מה קרה לחבר שלי?" שאל נוויל בשקט.

תשובתה של קייט הייתה לחישה דקה, בקושי נשמעת, אבל היא נשמעה באוזניו של נוויל כמו צעקה. "זה שבר אותו, כל זה. פשוט ריסק אותו. הוא לא היה פחדן, לעולם לא - הוא אהב להילחם, הרביץ מאז שהגיע לברכיים שלי - אבל היה בילד הזה לב גדול ועדין מאוד. הוא חזר הביתה מדמם מהאף וקורן בנוגע לקרב כמו השמש, אבל אז בכה לגמרי אם ראינו ציפור קטנה ששכבה מתה על המדרכה. שיימוס היה מוכן למות בשבילך בלי לפחד לרגע, אבל מה שלא ראה באותו הלילה היו דברים שלא יכל…"

היא התייפחה קצת, והוא הנהן, נושך את שפתיו בגלל הזיכרונות של השעות שהיו שנים והשנים שלא הקלו ע הכאב. "איבדנו הרבה חברים."

"איבדת גם אותו, בין אם נשם אחר כך או לא," היא ירקה. דמעות זלגו מפניה הנפולות על ידיהם, אבל היא לא ניסתה למחות אותן. "הוא אפילו לא פתח את הדלת לחדר הישן שלו. הוא אמר לי שאני יכולה לשרוף את הכל, בעצם. התיישב במרתף כמו בטלן, חי בפינה ולא ראה יום אחד שהיה פיכח כמעט שנתיים."

"ואת -?"

"כמובן שכן!" עיניה נדלקו עכשיו, מלאות בזעם דרך הדמעות. "עשיתי כל מה שיכולתי! דיברתי אליו, התחננתי אליו, ניסיתי לדבר איתו בהיגיון… שלחתי חצי מהמשפחה המזורגגת, שניים מהם לוחמים, ואפילו כומר אל המרתף, וכל אחד מהם חזר מקולל וחסר תועלת אם בכלל הצליחו לפתוח את הדלת." היא עצרה, נשמה נשימה עמוקה ורועדת, ופניה שוב נפלו, הזעם פונה פנימה שוב. "הייתי צריכה לעשות עוד. אכזבתי אותו בסוף."

נוויל הניד בראשו. "זאת לא אשמתך, קייט, אם הוא לא רצה עזרה."

"אה, אבל כן." היה צער נורא ושקט בכל נשימה של הוידוי. "נמאס לי מזה. שנתיים, והוא לא הראה שום סימן שמשהו משתנה… זה היה יום ההולדת העשרים שלו, וראיתי את כל החיים של הילד נעלמים לי. זאת הייתה אשמתי. נתתי לו אולטימטום. אמרתי לו להוציא את התחת שלו ולעשות משהו, או שאסלק אותו."

"אבל זה היה הוגן," הוא מחה. "זה היה הדבר הנכון לעשות. ניסית כל דבר אחר. לא היית באמת אוהבת אותו אם היית נותנת לו לעשות את זה לעצמו לנצח… היית חייבת לנסות משהו קיצוני כדי לשנות את הדברים."

"טוב, הם השתנו," היא אמרה בקדרות. "למחרת בבוקר, קמתי וגיליתי שהדלת פתוחה ושיימוס נעלם, ועל השולחן הייתה האוניה ופתק שאמר שהיה אסיר תודה, ושידע מה הוא צריך לעשות עכשיו. היא נדלקה פעם ביום מאז, סיפרה לי שהוא בחיים, שהוא אוהב אותי, לא לדאוג, אבל זה הכל, וזאת חתיכת בדיחה. לא עשיתי שום דבר חוץ מלדאוג לו כמעט שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אפילו נמש אחד מהבן היחיד שלי."

הצחוק שלה היה גבוה, לחוץ, כמעט מטורף. "אולי זה פשוט עובר בדם. פטריק אפילו לא השאיר לי פתק. פשוט נעלם כמו ערפל של הבוקר אחרי שאמרתי לו שהסיבה שהילד גרם לביסקוויטים לעוף מהמדף העליון היא שאימא שלו מכשפה. אבא כמו בן, לא ככה?"

קצת כעס הופיע בחזה שלו בגלל כמות הכאב ששיימוס העביר את אמו, והוא עצר אותו, מכריח את קולו להישאר אדיב ורך. "ולא שמעת עוד משהו? רק אותה ההודעה בכל יום? אולי חבר ראה אותו, מישהו במשפחה… אין מישהו שאת יכולה -"

"לא, ואני לא אעשה את זה!" הכאב נעלם עכשיו, והפך להתנגדות האלימה שראה כשגילה על האוניה. "כואב לו, יא בן זונה! מה שלא עשה, הוא לא פושע, ותיקח 'תי לאזקבאן שמחה מאוד לפני שאני אעשה משהו כדי שהתינוק שלי לא יכנס לשם! ואם הוא הסלואה, אז אתה צריך לתת לו מדליה, לא תא כלא, וזאת האמת! הממשלה, החוק," המילים היו קללות, "זה חרא, וככה זה היה כל החיים. אם אתה סומך עליהם, אתה מקבל ימי ראשון עקובים מדם (7) ואדוני אופל ושמות של ילדים כתובים בשיש קר על אנדרטה במה שלא היה צריך להיות שדה קרב!"

"גברת פיניגן," המרירות שבדרך כלל החביא עמוק נראתה עכשיו, והוא הרים יד אחת כדי להוציא כפתורים מצווארון חולצתו מתחת למדי ההילאי ולהוריד אותו מספיק כדי להראות את הקווים הלבנים של הצלקות שעדיין היו על כתפו. "אני לא ממש הצלחתי לסמוך על הסמכות בעצמי. אני יודע בדיוק עד כמה משרד הקסמים אכזב אותנו. את יודעת שאני זה שהוביל את המרד ההוא, ואני מבין אם לא תוכלי לסלוח לי אחרי מה שזה גרם לך, אבל אני מרגיש אחראי אם זה עשה לו את זה, ואני נותן לך את המילה שלי שאני לא ארדוף אחריו כהילאי, אלא כמפקד ישן, וכחבר."

הגבה שלה התרוממה בהפתעה חשדנית. "אז 'תה לא תסגיר אותו אם תמצא אותו?"

נוויל היסס, ולקח נשימה עמוקה לפני שענה בכנות. "אני אצטרך להסגיר אותו… אבל עדיף ככה!" הוא המשיך במהירות אחרי שנחרה בביטול. "הם לא עומדים לעזוב את זה! הם עומדים להמשיך לשלוח אנשים ולשלוח אנשים, ובסוף, כן יתפסו אותו."

ידו חיפשה בכיסו, והוא הוציא חתיכה של גליל קלף חתום רשמית, והושיט לה אותו כאילו היה משהו מלוכלך. "הם נתנו לי רשות להשתמש בכוח אם אצטרך. השלב הבא יהיה לשלוח אליו מתנקשים-כשפים מהמשרד. זה רציני, קייט. אני הסיכוי הכי טוב שלו."

זרועותיה השתלבו בעקשנות על החזה. "עדיף שייהרג מהר ונקי מאשר אזקבאן, אם זה העניין."

"אבל אולי אם אוכל לגרום לו להקשיב, לגרום לו לבוא בשקט, אוכל לשכנע אותם שזה כמו שאמרת - שכואב לו, שמשהו לא בסדר במוח שלו, משהו. אולי אוכל לשלוח אותו לקדוש מנגו במקום לאזקבאן…" הוא היסס, בלע את רוקו, ועיניו נעצמו כשכמעט לא האמין למה ששמע את עצמו מבטיח. "ואם הוא יצטרך לחיות באזקבאן, אם לא תהיה תקווה בכלל, אני אוודא שיהרגו אותו באופן נקי כשינסה לברוח."

העיניים הירוקות הראו כבוד חדש וזהיר. "אתה נשבע לי?"

"אני נשבע."

"אז תהיה לך העזרה שלי, למרות שסיפרתי לך את כל העניין, וזה הכל." היא תפסה את סנטרו בידה בכוח מדהים, ועיניה הירוקות הסתכלו על שלו ממרחק קטן, כשהאזהרה שלה היא שאגה של הגנה אימהית, מסוכנת יותר מכל חיית פרא. "אבל אם שיקרת לי, חבוב, אם תבגוד בבן שלי, תבלה את השעות האחרונות שלך כשתתפלל שלא נולדת בעולם הזה."

OOO

"'תה תקשיב לי, ו'תה תקשיב לי טוב. כבר שמו אותי עם שניים ממכם, ואני לא שם שני גוזים על מה שאתם באנגליה היקרה שלכם. 'תה מבחוץ כאן, סתם איזה פילר (8), ובדרך דרודהייל (9), השמש לא זורחת להארי פוטר מהתחת, ואני גם לא רואה ששלך נוצץ ממש. אות מסדר מרלין ש'ך מסריח עד לשמיים כאן, אז 'תה תסתום את הפה הבריטי הגדול שלך ותן לנו להתעסק בבעיות, 'בנת אותי?" ההילאי החסון שילב את זרועותיו בחוזקה על החזה הרחב שלו, סנטרו מתרומם בהתרסה, אבל נוויל הסתכל על העיניים הכחולות בכעס.

"אני מקשיב לך, קאלאהאן, אבל אתה הולך להקשיב גם לי, עכשיו," הוא הגיב בקרירות. "אנחנו כאן ביחד, בין אם אתה אוהב את זה או לא, ואם יכולת להתמודד עם הבעיות שלך, לא הייתי כאן. אטמת את זירת הפשע?"

"תאמין או לא, ג'וני בול (10), אנחנו יודעים כמה דברים בנוגע לפשעים בדרום בלפסט," אמר קאלאהאן באיפוק כשהחלו לצעוד על המרצפות של הסמטה הצרה.

בכל צד, הלבנים האדומות של הבניינים בני שתי הקומות היו מתפוררות וישנות, מלאות בגרפיטי שהסביר על כמעט מאה שנים של מתח ונאמנות ממפולגת בשכונה הרעועה. למרות הביטחון שניסה להראות לשותפו, נוויל לא היה צריך שההילאי האחר יסביר לו שלא היה רצוי, והתלבושת שבדרך כלל כל כך התגאה בה גרמה לו להרגיש כאילו היה מסומן, כשהסתכל על מספר המבטים החשדניים ואפילו השונאים שמשכה.

קוסם בגיל העמידה עם פנים מצולקות סימן לו תנועה מגונה עם שרביטו מהחלון העליון, וקאלאהאן צחק כשראה את זה, כשהוא מצדיע בחזרה לאיש. "מה שלומך היום, או'רורק?"

"לא כל כך טוב מאז שראיתי שהבאת חבר'ה כמוהו אלינו," הייתה התשובה, וקאלאהאן נחר בהסכמה.

"איי, אבל הייתה עוד מהומה של הסלואה ליד הבנשי השחורה, והוא חושב שיוכל להגיד לנו משהו שאנחנו לא יודעים כבר."

"אז תגיד לו שהוא לא יקבל שום עזרה מאיתנו!" צעק או'רורק. "מי שזה לא יהיה, הוא הדבר הכי טוב מאז וולף טון (11), ואל תפחד להגיד שאמרתי את זה. לכל הנשמות ששלח לעולם הבא הגיע שיעשה את זה עוד עשר פעמים." הוא ירק גוש רוק לכיוונו של נוויל, ואז החלון נסגר, והוא הסתובב אל קאלאהאן.

"אז הוא הפך לגיבור עממי, אם ככה?" הוא אמר. "למה לא כללת את זה בדו"ח שלך? זה משהו שאני צריך לזכור כשאני מדבר עם עדי ראייה."

"כי זה לא עסק ש'ך, ו'תה לא תדבר עם שום עדים, ג'וני בול." אמר קאלאהאן בקיצור. "'תה לא יודע איך הדברים פה."

"אני חושב שאני מתחיל להבין את התמונה." נוויל הסתכל בהמשך הסמטה הצרה, וראה שלט מעל אישה בגלימה שחורה ושיער פרוע, הכניסה לבנשי השחורה. הוא עצר מבחוץ, ותפס את קאלאהאן בכתף עבה אחת כדי לסובב את האיש הקטן יותר שיסתכל עליו.

"עכשיו תורך להקשיב, ותקשיב טוב לפני שניכנס לשם. אני לא ג'וני בול, פילר, בריטי או כל מה שלא רצית לקרוא לי. אני מנסה להיות מקצוען כאן, ולא לקרוא לך פדי (12) מטומטם, מיק (13) עקשן, תחת של דרקון או כל דבר אחר שאולי מגיע לך. השר אמר שאני אחראי על החקירה הזאת, וזה אומר שאתה כאן כדי לעזור לי. אתה אומר שאני לא יודע מה קורה, זה אומר שתתקצר לי, ועד שנלך לישון הלילה, אני אוכל לשיר מה כל קוסם בדרום בלפסט חושב לאחור לצלילי האל, נצור את המלכה וגם שיר החיילים (14), הבנת?"

הייתה שתיקה ארוכה ומסוכנת, ואז ראשו המתולתל והכהה של קאלאהאן נסוג לאחור, ופיו נפער בשאגת צחוק שגרמה לכל מכשפה וקוסם ששמעו להסתכל. נוויל הכריח את עצמו לא להגיב, אלא רק לחכות עד שיפסיק לצחוק ושקאלאהאן ירים את זרועו כדי לשים יד בשרנית אחת על הכתף של האיש הגבוה יותר. "נוויל, יקירי," הוא חייך, "אני חושב שאולי אוכל לסבול 'תך אחרי הכל."

OOO

נוויל היה מותש כשזרק חופן מהאבקה המנצנצת אל האח בחדרו בפונדק הקטן בדרך דונאגל, אבל הוא הניד בראשו כשהלהבות הפכו לבורקות כאזמרגד, החליק את שיערו ועטה מבט מקצוען כשראשו החלק והכהה של קינגסלי שאקלבולט הופיע. הוא הנהן בכבוד, שם את ידיו מאחורי הגב. "כבוד השר."

שאקלבולט הנהן הנהון קטן, קולו העמוק ישיר. "שמעתי שהיה לך עוד אחד היום, לונגבוטום?"

"כן, אדוני," הוא אמר בעצב. "זה קרה כשהייתי אצל גברת פיניגן, אני חושש. אבל קאלאהאן ואני הצלחנו להגיע אל זירת הפשע תוך פחות משעה, והרשויות המקומיות טיפלו בזה יפה עד אז. לא נגעו בגופה." הוא העווה את פניו, "היה די ברור שאין טעם לקחת אותו לבית החולים."

"כמו השאר?"

"בהרבה דרכים," הסכים נוויל, מוציא את ערימת הניירות העבה מכיס גלימתו ועובר עליהם. "גורם המוות היה מכת סכין בחדר השמאלי של הלב, להב של עשרים סנטימטרים, עם להב אחד, באורך ארבעה סנטימטרים, אבל המסכן בטח היה אסיר תודה באותו הרגע. בערך חמישים חדירות לפני המוות לעומק ולאורך של הזרועות, הרגליים והגוף, שנמנעו במכוון מאיברים חיוניים. אני אומר בערך, כי היו הרבה שהיו אחד על השני ואנחנו לא ממש בטוחים. פשיטה מוחלטת של הזרועה השמאלית הפנימית, כשהעור שהוסר והאות האפל נמצאו לו בקיבה, לא מעוכלים, אבל לעוסים. שרביטו של הקרבן נשבר לחצי, שתי החתיכות באזור הישבן, והראיות הוכיחו שהוא נדחף לשם בחדירה לפני המוות. סלואה חקוק על מצחו. בלי פצעי מגננה או כל סימן להתנגדות, בלי פציעה לראש, בלי קשרים, בלי רעל או שיקויים וכמות נמוכה יחסית של אלכוהול בדם. וזה אומר שאנחנו די בטוחים שזאת הייתה נעילת-גוף."

שאקלבולט כתב פתקים משל עצמו, למרות שנוויל כבר שלח עותקים בינשוף, ולמרות הטבע הנורא של הרצח, פרצופו של הקוסם המבוגר היה כאילו קרא טורי השקעות בנביא היומי. "אז הדבר הכי חריג ביחס להתקפות הקודמות הוא התזמון של ההתקפות. מה טווח הזמנים?"

"בערך עשר דקות לכאן או לכאן, אדוני." הוא שוב בדק את הפתקים שלו. "הברמן ראה אותו עוזב עם בחור בגלימה אפורה וברדס ממש לפני השעה שלוש, וברבע לארבע, כשהלך להוציא את הזבל לפני הגל של הערב, הקרבן היה מת טרי. טביעות רגל הובילו מגופו של הקורבן אל מקום במרחק שלושה וחצי מטרים, שם ראו סימן מעגלי שמתאים להתעתקות. שעת המוות נקבעה לשלוש וחצי, בהתבסס על התקרשות הדם שנשפך וטמפרטורת הגופה של הקרבן. הוא עבד מהר. לאור היום, ובטח היו כישופי השתקה, אפילו עם נעילת-הגוף, כי יש רחוב די הומה במרחק קטן מאתר הרצח."

"הוא מתרברב עלינו." שאקלבולט נשמע כאילו נפגע באופן אישי. "כל השאר היו במעטה האפלה, הקרבנות היו במקומות יותר מבודדים. ובלי עדים?"

"אף אחד," נאנח נוויל עמוקות, כשהוא מרשה לחלק מהעייפות להראות עכשיו כשצבט באפו עם האגודל והאצבע, משפשף את כאב הראש שהתמקם מאחורי עיניו. "לפחות, אדוני, לא אחד שהיה מוכן להגיד משהו. אבל ברגע שהתחלתי לשאול, הייתה תופעה מדהימה של עיוורון וחירשות אצל המקומיים."

"מה בנוגע לברמן? מה הוא יכול לתת לנו על האיש בגלימה האפורה?"

"רק זה, אדוני. איש בגלימה אפורה. רק שאמר שאולי היא הייתה גם כחולה, ירוקה, שחורה או לבנה ומלוכלכת. והאדם הזה היה בערך בין הגובה שלי ושל קאלאהאן, וזה אומר שהוא באזור בין מטר שבעים למטר שמונים וחמש." הוא לא הצליח להסתיר את הציניות שלו כשהמשיך. "אפילו לא הבין מה מבנה הגוף שלו, לא ראה פרצוף, ידיים, או שיער, אבל הגיש לו משקאות במשך שלוש שעות בלי לאסוף אפילו גוז אחד. מדהים, בעצם. ואפילו לא מחקו את זכרונו."

"מהמם," הסכים שאקלבולט ביובש. "אז כל מה שזה נותן לנו זה שחיכה לקרבן שלו, ומה שאתה אומר הוא שחברנו מוגן בכוונה."

"זה בלשון המעטה." הנהן נוויל, "המקומיים חושבים שהוא ממש גיבור. זה עוד משהו שגיליתי כשהייתי עם קאלאהאן היום, וזה כן מביא לנו עוד קשר בין הרציחות חוץ מהשיטה."

"מה?" גבה אחת התרוממה בעניין חדש. "תמשיך, לונגבוטום."

"כן, כבוד השר. היה מבלבל למה הרציחות היו מפוזרות בין אזורים מוגלגיים וקסומים, ולמה הקרבנות המוגלגים היו אקראיים, אבל הם לא. אנחנו כבר יודעים שכל הקוסמים והמכשפות היו מעורבים באמנויות האופל - ממש אוכלי מוות או לפחות תומכים ומרגלים - אבל המוגלגים כולם היו מעורבים במה שהם קוראים לו 'הצרות' עד לאוזניים. בשני הצדדים, אבל כל אחד מהם היה עובד די טוב; סוחרי נשק, מתנקשים, בריונים… לא אנשים שארצה שהבת שלי תביא הביתה."

"וזה מה שהופך אותו ליקר לאזרחים."

"לחלוטין. קאלהאן אמר לי שכל מקום בו הכה היה מקום לא רק בבלפסט, אלא בערים אחרות - דבלין, בנגור, ליסבורן, ניורי, בליימנה, קאריקפרגוס, לונדונדרי - שבהן הרשויות המקומיות ויתרו על התקווה. אזורים ממש רעים בהם שלטון החוק הוא בדיחה מוחלטת, והם מחבבים את משרד הקסמים כמו שהם מחבבים את הכתר או את הממשלה הרפובליקנית, וזה כמו מנה נחמדה של אבעבועות הדרקון. ירקו עליי פעמיים ולמדתי בערך חמישים מילים חדשות ל'בריטי' ו'הילאי', ואף אחת מהן לא מחמיאה ממש."

הוא היסס, מזיז את רגליו על השטיח לפני שהמשיך, לא מסוגל להסתכל בעיניו של שאקלבולט. "אני לא יכול להגיד שאני באמת מאשים אותם, אדוני. האזור בו ההתקפה לפני זאת קרה - הם קוראים לו הכפר - זה נורא. לא מתאים לעכברושים לחיות שם. ראיתי ילד עם סכין והוא לא יותר מבן שמונה. אתה ואני היינו בתנועות התנגדות בעצמנו, ואני יודע מה זה כשאתה לא סומך על -"

"זאת מלחמה, לונגבוטום," קטע אותו שאקלבולט בחומרה. "אנחנו בשלום כבר חמש שנים, וגם הם (15). זה דבר אחד לפעול עצמאית כשיש ממשלה שמונעת זכויות וחירויות בסיסיות, כשההליכים הושחתו ושאין צדק, אבל לעשות כך כשיש ממשלה הוגנת - גם אם לא מושלמת - זה פשע, וזה קרוב באופן מסוכן לאנרכיה."

"כן, אדוני," נוויל נאנח. "אני פשוט לא אוהב את זה. אפילו אם זה כן הוא."

"מה יצא מהשיחה שלך עם גברת פיניגן? היא דיברה איתך?"

"היא דיברה איתי…" הוא עצר, לא בטוח בכמה עליו להודות, ואז החליט על המקום שעדיף לשמור את הפרטים לעצמו לעת עתה. אחרי מה שראה באותו היום, הנאמנויות שכבר התלבט בנוגע אליהן לחברו הסתבכו עוד יותר, והוא היה צריך עוד קצת זמן כדי לחשוב על הדברים. תמיד יוכל להוציא ממנה עוד אחר כך. "אבל היא לא נתנה לי הרבה. דיברה הרבה על איך שהיה בתור ילד, אבל לא רצתה להגיד כלום על מה שקרה מאז המלחמה." זה היה מספיק נכון.

העיניים השחורות הצטמצמו. "מה האינסטינקטים שלך אומרים לך?"

"זה פיניגן," הוא הודה. "לא הייתי שם את השרביט שלי על זה, אבל…" הוא פרש את זרועותיו בחוסר רצון. "הוא טוב מדי. הדברים שהתחמק מהם, ברור שהסלואה מאומן כראוי, ושהוא לא סתם מישהו עם טינה, אבל אין להם הילאים ללא אליבי טוב לפחות לחלק מההתקפות. ויש לו מספיק הצלחה כך שהאלימות, עם כמה שהיא שגויה, לא שונה ממנו. וחוץ מזה, הוא אמר לי כבר לפני שנים שהייתה לו בעיה עם 'הצרות' כמו עם אוכלי המוות, אז גם זה מתאים."

"ניסית עוזרים ידועים אחרים עד עכשיו?"

נוויל לא יכול היה שלא לצחוק מזה. "אדוני, אם אתה רוצה עוזרים, אני ממליץ על חצי מהאזרחים בלפחות שבעה מחוזות. כל אחד יכול לעזור לו, ולא רק שהם סותמים את הפה, יש להם שפה מזורגגת משלהם כשהם לא רוצים שאדע מה קורה. תאמין לי, שמעתי מספיק ממנה היום."

היה הנהון מבין, ונוויל היה אסיר תודה שהשר היה פעם הילאי בעצמו. לפחות הוא ידע מה זה לחקור עד קשה ולא ציפה לניסים כשלא היו. "טוב, יש לנו לפחות אחד," הוא אמר לבסוף.

גבותיו של הקוסם הצעיר התרוממו בהפתעה. "אתה -"

"תפסו אותי בקרייגאבן בבוקר; הוא ניסה לשמור על כמה חפצים שהיו חסרים על הקורבן של השבוע שעבר, והוא נשבר בחקירה."

נוויל רכן קדימה בבהילות, קרוב כל כך ללהבות הירוקות עד שהרגיש את החום שלהן על פניו. "מה הוא נתן לנו?"

"שמועה, בעצם." שאקלבולט נעלם לרגע, ואז הופיע שוב עם גליל קלף בידו וזוג משקפי קריאה שהוצבו על אפו הרחב. "אדם בשם דיוויד רוני. נשבע תחת וריטסרום (16) שלא ידע מי היה הסלואה, אבל ששמע שמועות על הקורבן והגיע לשם רגעים ספורים לאחר הרצח. שמע את צליל ההתעתקות, בעצם. הוא גם נתן לנו קצת מידע שאולי יחסום את הקללה על הבא בתור."

"תן לי את השם, אדוני," הגיב נוויל במהירות, "אני אשמור עליו - או עליה - מיד."

"כאן הקושי, מר לונגבוטום," קימט שאקלבולט את מצחו. "נראה שצללים רודפים אחרי צללים."

"אני לא מבין."

"נאמר שהמטרה הגדולה של הסלואה היא קוסם שידוע כדיאבאל דוב (17), וההתקפות הנוכחיות הן רק ניסיון להתחמם ולעצור את חסידיו. השם מומצא בבירור, בדיוק כמו הסלואה עצמו, אולם, קיומו של הקוסם הזה לא אומת. אולי זה אדם אחד, או אולי תנועת אמנויות האופל באירלנד, או אולי דמות 'שטנית' שהם מייחסים אליה כל קסם אפל בלתי מוסבר." שאקלבולט משך בכתפיו, ושוב הוריד את גליל הקלף. "אנחנו פשוט לא יודעים, ומה שאמרת לי מסבך את העניינים, כי אם הסלואה הוא גיבור עממי, אז זאת אולי שמועה שמנסה לקשר אותו לאויב מיסטי כמוהו."

כאב הראש גבר עכשיו, ונוויל שוב שפשף אותו, מסתכל על שעונו. הייתה לו תחושה חזקה שלא ידבר עם חנה הלילה. "אני אראה מה אוכל למצוא על הדיאבל דוב הזה, אם ככה, ואחזור אליך מחר. הרציחות יותר תכופות עכשיו, אי אפשר לחכות… אני אטפל בזה הלילה."

"תודה לך, לונגבוטום," שאקלבולט חייך כמעט באבהות. "אתה עושה עבודה מצוינת. אולי אצטרך לגרום לך להישאר במחלקת ההילאים באופן קבוע."

"עם כל הכבוד, אדוני," נוויל הניד בראשו במהירות, "אין לך סיכוי של ניפלר (18) בגרינגוטס. ברגע שתחנוך את מחלקת ההילאים האמיתית הראשונה שלך, אני אצא מהמשרד שלי כל כך מהר, עד שתחשוב שהתעתקתי. זה לא איך שאני רוצה לחיות, ואני לא רק מתכוון לצוד אנשים שאני יותר ויותר בטוח שהם חברים מפעם. אני מתכוון לסכנה, לכיעור. היה לי יותר מדי מזה עם צ"ד, תודה רבה לך. אני רק גנן קטן ושקט בפנים."

"אולי," היה חיוך מוזר על שפתיו המלאות של שאקלבולט, "אבל אתה הוכחת שאתה מסוגל לעשות יותר מלנכש עשבים ולהשקות כשצריך."

נוויל צחק. "לא ניסית לנכש טנטקולה ארסית, אדוני."

"רק אל תשכח מה על הכף כאן, נוויל." הקול העמוק החמיר, ונוויל הזדקף פתאום בגלל השימוש הנדיר בשמו הפרטי בידי השר. "הסלואה, מי שלא יהיה, סיכן את עולם הקסמים בחשיפה באירלנד. במיוחד שהתקפותיו הופכות ליותר נועזות והשמועות מתפשטות במהירות כזאת, המצב איום ונורא, שלא לדבר על אובדן החיים הנורא. לא אכפת לי אם זאת סבתא שלך, אסור לך שהרגשות ישפיעו עליך."

הוא הנהן, אבל המילים היו חלולות על שפתיו. "כמובן שלא, אדוני."

"טוב מאוד." שאקלבולט לא נראה מסופק לגמרי, אבל נראה שידע שלא יכל להגיד עוד כלום, והראש הקירח הנהן. "ערב טוב, אם כך, ואצפה שתדווח לי שוב מחר."

"ערב טוב, כבוד השר." הלהבות התרוממו, שוב הסתחררו, ואז האח היה מלא רק באפר קר ואפור. נוויל בהה אל קמין האבן זמן ארוך, ידיו רפויות לצידי גופו, כתפיו כורעות ממשקל שהיה כבד כי לא היה ממשי.

הוא הבין, אוי, הוא הבין טוב מאוד מה השר אמר ואת החכמה במילותיו. ועדיין…

עיניו נעצמו, ומאה זיכרונות התערבלו מאחוריהן. זיכרונות של ילד צוחק ותמים. נער בעל עיניים נלהבות. לוחם צעיר וקשה שעדיין חייך וירד בחוצפה על הרמיוני אפילו במהלך הפסקת-האש שחשבו שהייתה הספירה לאחור לקראת רגעיהם האחרונים. דמעות על לחי כהה וקרה. כאב ערום על בקבוק מלא בעין הענבר בחדר חרוך והרוס.

מה ששאקלבולט לא הבין, לא יכול היה להבין, מה שאף אחד שלא היה אחד מהם בשנה הזאת יוכל להבין היה מה שבאמת היה העניין פה. זה לא היה קשור לאנרכיה, אפילו לא למלחמה. זה היה על בגידה, על סוג של בגידה שהשר לא יבין.

את שנת ילדותו האחרונה ואת שנת ההתבגרות הראשונה שלו העביר בתכנון למות כי היו לבד, נטושים, נבגדים לגמרי בידי כולם וכל דבר שהיה אמור להגן עליהם, שברו את לבם ואת גופן ואת תמימותם וניסו למנוע מהצעירים את מה שאף אחד לא מנע מהם. שיימוס רק המשיך להילחם, וניסה לנקום מאלו שנמנעו ממגני העם שהיו נואשים וחסרי תקווה כמו הילד בן השמונה עם הסכין. כמו הילדים בני הארבע-עשרה ששמותיהם, כפי שגברת פיניגן הזכירה לו בחדות, היו חקוקים על אבן חסרת חיים.

איך האיש שהוביל אותם בסיוט הזה יוכל לבגוד באחד משלו?

"אני לא יכול." ההכרזה הייתה לחישה צרודה בחדר הריק, ונוויל כרע על ברכיו, ראשו כבד בידיו. "אבל אוי, מרלין, שיימוס, איפה הגבול עובר הפעם?"

(1) רולינג אימתה שנוויל וחנה גרים מעל הקלחת הרותחת.

(2) הרפובליקה האירית- אירלנד החופשית והעצמאית.

(3) "הצרות"- עימות שהתחולל מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים בין הפלגים האתנו-דתיים באוכלוסיית צפון אירלנד: הרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי שחפץ בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והמיעוט הקתולי שדרש שוויון זכויות וחלקו אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד. התבטא במהומות רחבות-היקף ובטרור שהצריכו את פריסת הצבא הבריטי בחבל ב-1969.
(4) כמו "אגוז קשה לפיצוח".

(5) מין סוג של דשן.

(6) "איי"- כן. תזכרו את זה.

(7) יום ראשון העקוב מדם- ידוע גם בשם "יום ראשון הארור" ובאנגלית: Bloody Sunday, הוא אירוע שהתרחש ביום ראשון ב-30 בינואר 1972, ובו צנחנים בריטים ירו למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי שבצפון אירלנד. יום ראשון העקוב מדם נחשב כאירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות מצד הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA) נגד בריטניה.

(8) פילר- כינוי גנאי אירי לשוטרים. על שמו של רוברט פיל, ראש ממשלה בריטי לשעבר שכשר הפנים, הקים את מערך המשטרה הבריטי.

(9) קסם באירית.

(10) דמות בדיונית המסמלת את אנגליה ולעתים את כל בריטניה (בדומה לדוד סם האמריקני). מתואר בדרך כלל כגבר נמוך וכבד בעל כובע צילינדר נמוך, מעיל ערב ומקטורן העשוי מדגל בריטניה.

(11) מורד אירי שדרש שוויון זכויות לקתולים והקמת אירלנד עצמאית.

(12) כינוי לאירי, קיצור לפטריק.

(13) עוד כינוי לאירי. כנראה בגלל ה"מק" בשמות שלהם.

(14) "האל, נצור את המלכה" זה ההמנון הבריטי. "שיר החיילים" הוא ההמנון האירי.

(15) ב-1998, נחתם הסכם יום שישי הטוב שסיים את הצרות באירלנד.

(16) שיקוי האמת.

(17) "השטן השחור".

(18) יצור שמחפש זהב.

עשרים עובדות אקראיות- אחרונות לפני סלואה!

הללויה, הסיפורים האחרונים לפני סלואה! אני מתרגש. אז הפעם עשרים עובדות אחרונות לבינתיים. והם על שניים מהסגל הבכיר ביותר של צ"ד. הראשון מת, לצערנו, ואפילו לא נהרג אלא הקריב את עצמו בצורה הכי אצילית שאפשר להגיע אליה. השני עוד חי, אבל למרות זאת- למרות שכל הרשימות עד עכשיו היו אך ורק על אנשים שמתו- הרשימה שלו לא כוללת ספוילרים. והיא תכניס אותנו טוב טוב למצב רוח לקראת הסיפור שלו, לקראת מצב הרוח של סלואה.

עשרים עובדות אקראיות על ארנסט א' מקמילן:

נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.

1. הוא פגש לראשונה את דראקו מאלפוי כשהיה בן שש
   הוא היה בטווילפיט וטאטינגס עם אביו, שהראה למר טווילפיט דוגמאות של צמר מרינו. הוא השתעמם, וכשהאיש הגבוה בעל השיער הכסוף נכנס עם הילד הקטן בגילו, הוא חשב שאולי יוכלו לשחק ביחד כשהמבוגרים עשו עסקים. הוא לא היה כזה מאוכזב כשלא יכל כי הילד היה זה שהיו צריכים למדוד בשביל להביא לו בגדים, אבל הוא הלך להסתכל בכל מקרה, כי הוא לא ראה ילד עם גלימות כאלה. הוא היה סקרן, והאיש והילד - דראקו, הוא אמר שקוראים לו - אפילו נתנו לו להרגיש את הסיבים הרכים והיפים, אבל היה חיוך מצחיק על פניו של האיש, וכשעזב, הוא שמע אותו אומר לדראקו בקול שנועד שארנ ישמע אותו, "תזכור את הילד הזה, דראקו. יש הבדל בין אנשים עם כסף ואנשים איכותיים." האיש הסתכל על מזוודת הדוגמיות המודבקת בקסם של אביו ועל המכנסיים יד-שנייה של ארני כשאמר את זה, ולמרות שלקח לו כמה שנים להבין באמת, הוא הבין את הנימה, וזה כאב.
   
   

2. הוא ידע שג'סטין וחנה יהיו החברים הטובים שלו תוך חמש דקות
   הם היו היחידים שהיו בתא הזה, וכמוהו, קיוו להגיע להפלפאף, והם התאחדו בהתחלה בשביל הצורך להגן אחד על השני מהלגלוג של אלו שקיוו שיהיו בגריפינדור או בסלית'רין. בדיעבד, הם הבינו שנאמנות כזאת הייתה סימן שיקבלו את מבוקשם, אבל היא שרדה יותר מהנסיעה ברכבת. הם היו שונים מאוד, מעולמות שונים, אבל כולם אהבו את העולם החיצוני בצורה כזאת או אחרת - חנה שאהבה צמחים ופרחים, הרקע החקלאי שלו, הסוסים של ג'סטין - ואפילו מעבר לכך, משהו פשוט התחבר. משהו ללא מילים שלא היה ניתן להסביר, אבל שהיה נכון, וכשהתחילו לצחוק על זה שהם חיקו שלישייה אחרת שנוצרה באותה השנה אבל הייתה יותר מפורסמת, הם הזדרזו להסביר שבעצם, הם היו הראשונים.
   
   

3. הוא לא ידע לקרוא עד שהיה בן שמונה, וזה לא היה קל
   זה לא שהיה טיפש. ברגע שהמילים היו הגיוניות, הוא הבין אותן טוב מאוד וזכר אותן בקלות. ואם מישהו קרא לו, הוא היה מצוין. אבל לא משנה כמה פעמים עבר על זה, לא משנה כמה טריקים קטנים אמו והמורה שלו ניסו להראות לו, כל מה שחשב עליו היה שהחלק הזה בתוכו היה בטח מאוד טיפש, כי אחרים אמרו שהם ראו את האותיות בצורה אחת, והוא ראה אותן אחרת. טוב, בעצם, היה מזל אם הוא ראה אותן פעמיים באותה צורה כי הן התהפכו והיטשטשו על הדף. התקווה היחידה שלו, ואפילו אז זה לקח יותר זמן ממה שהיה צריך להיות, הייתה לשים אצבע על השורה בדף ולקרוא אות אחר אות.
   
   

4. הוא התאמן במשך שעות לבד בניסיון לטשטש את המבטא שלו לפני שהלך להוגוורטס
   ארני לא התבייש מעולם במוצאו הסקוטי, אבל התבייש שהיה כזה כפרי. הוא רצה להיות מישהו שאנשים כיבדו, לא אדם שפחדו ממנו, כמו החנוונים שאפילו אביו - שיכול היה לקנות ולמכור אותם פעמיים בלי לגעת בגרינגוטס - היסס לידם. אז הוא החליק את הרי"ש שלו כשלגם מים, התאמן על לא-יכול במקום ליכול כשהחליק את שיערו, והקשיב לקריינים ברשת גל"ק אחרי שהיה צריך לישון. כשהגברת בקינגס קרוס שאלה אותו אם היה סקוטי וקראה לו "אדון מקמילן" במקום "ארני הקטן", הוא כמעט צעק בצורה מאוד לא עדינה, אבל במקום הצליח להנהן ולהגיד "כן (לא 'איי') גבירתי, אני מאזור (לא 'מקרוב') אינברנס. אני הולך (לא 'לך') אל (לא 'ל') הוגוורטס השנה."
   
   

5. הוא לא ראה סיבה לקיומן של פטריות, ועוד פחות סיבות שאנשים יאכלו אותן
   חלקלקות כשבישלו אותן, עבות וצמיגיות כשלא, ועבור ארני היה להן טעם של בוץ שאיכשהו תמיד נכנס לפה שלך כששיחקת קווידיץ' בגשם. הוא ידע שאיך שגידלו אותן לא עזר, ולמרות שניסה בנימוס לאכול תריסר זנים בצורות מגוונות של בישול, הן עדיין נחשבו לדבר הכי מגעיל שהיה אוכל. הוא חשב שהפגנת האהבה הכי גדולה שהפגין לסוזן הייתה שלא רק שאכל את כל החביתה שהכינה לו בבוקר לאחר החתונה שלהם, אלא שהצליח לעשות זאת בחיוך ועדיין להגיד לה אחר כך בלי לפגוע בה.
   
   

6. הוא השתנה כל כך בשנה השלישית עד שאמו לא זיהתה אותו בהתחלה
   הבגרות לא הייתה משהו שהגיע אליו, אלא משהו שפגע בו כמו עדר זנבקרניות הונגריות. בשנה אחת, הוא גדל מגובה מטר חמישים ושניים ודי שמנמן - למרות שהעובדה ששמן באופן פתאומי שנה קודם לכן הייתה סימן שגופו תכנן לעשות משהו מדהים - לגובה מטר שבעים ושבעה וכמעט תשעים קילוגרמים של שרירים בכתפיים רחבות ומותניים צרות. קולו התעמק, שיערו שהיה חום עכברי וישר הפך לערימת תלתלים בלונדיניים כמו קש, ועצמות לחייו והלסת שלו התבלטו. פיונה מקמילן שמה ילד קטן על הרכבת בספטמבר, ובחג המולד ובפסחא הוא היה עם ג'סטין, אז כשגבר צעיר הגיע אליה לרציף בסוף יוני, רק הדמיון לאביו גרם לה להבין שזאת לא הייתה מתיחה, אפילו שכתב מכתבים בבקשה לכסף לתלבושות חדשות כבר שלוש פעמים.
   
   

7. הוא לא התכוון לשחק קווידיץ'
   הספורט לא ממש משך אותו. הוא נראה לו די מטופש, סתם לרכב על מטאטא ולזרוק כדורים, והוא לא ידע איפה האתלטיות אחרי כל הספורט שהכיר אצל הפועלים בהרים. כשסדריק דיגורי הגיע אליו באביב השנה השלישית, ושאל אם יסכים להחליף את הרודף הפצוע, הוא היה המום ולא ידע למה החליט להסכים. אולם אימון אחד לימד אותו שתפיסה וזריקה של כדור גומי מוצק במשקל שלושה קילוגרמים ותעופה מהירה כזאת במשך שעות, שלא לדבר על שליטה והחזקה במטאטא החזק ברגליך כשאתה שומר על שיווי המשקל שלך במהלך הסיבובים והפיתולים, העליות והצלילות, כשאתה נמנע מלהיפגע בידי שני כדורי תותח קטנים… כן, זה היה ספורט. וזה היה הגיוני שדיגורי רצה ילד שיוכל לזרוק את אותו הכדור במשקל שלושה קילוגרמים מצד אחד של המגרש אל החישוקים במכה אחת.
   
   

8. הוא לא האמין באהבה עד שהתאהב
   היא נראתה מגוחכת בסיפורים, בשירים, כשילדים אחרים הלכו במועדון והחליטו שהם מאוהבים ללא תקווה במכשפה אחת או אחרת. הוא היה רגיש מדי בשביל זה, יותר מדי מעשי. הוא נדלק, ברור, והייתה כימיה חזקה - אם כי נפיצה ולא ממש בריאה - עם מורג בשנה השישית, אבל הוא ידע שהוא לא הסוג שיהיה רגיש ממשהו. בטח שלא מילדה. בטח לא ממשהו קטן שציירה פרחים על המחברת שלה ולבשה סרטים ורודים חיוורים בשיערה ואהבה לקרוא סיפורים רגישים על חיות שגרמו לה לבכות במועדון. אבל כשזה קרה, זה היה כמו כוח בטבע, ואולי זה היה האירוניה של הגורל, אבל עשרים וארבע שעות לאחר נשיקתם הראשונה, הוא היה מאוהב עד מעל לראש.
   
   

9. הוא לא סלח להארי על שלא סיפר להם על סדריק
   באמת, הוא מעולם לא חיבב את פוטר יותר מדי. הוא הבין טוב מאוד שלא יכולת לשלוט על משהו שקרה כשהיית בן שנה, וגם שהילד לא ידע שהיה קוסם עד כמה חודשים לפני שבא להוגוורטס, אבל את הגישה הוא לא חיבב. אם פוטר היה מחבק  ונהנה ממעמדו כמפורסם, זה היה מעורר בחילה, ברור, אבל זה היה יותר הגיוני מהתחושה הנצחית של הקדוש המעונה. הוא היה שונה, כאילו נולד חירש או עם משהו מסובך בראשו שגרם למילים להסתובב על הדף. הוא נאלץ להתמודד עם זה, להתאמץ, ולעשות את מה שצריך לעשות בלי לבכות כל כך הרבה, ואיך שהוא טיפל במותו של סדריק היה בצורה הכי אנוכית שארני ראה אי פעם. כן, זה בטח היה לו קשה, אבל הוא לא הבין שסדריק היה בן אדם, מישהו עם חברים וחברים בבית ומשפחה? שמנע מהם את הקטע הבסיסי להבין איך מת בשביל הצער שלו, ואז הסתובב ואמר את זה לצהובון לפני שאמר לאנשים ששאלו, שהתחננו לדעת, אבל שעדיין ציפה שילכו אחריו…
   
   

10. הוא קצת חשש מכוחו, ומאוד חשש מהמזג שלו
    הוא לא הבין בדיוק מה יכול היה לעשות עד שחזר אל המעונות בערב הנוראי לאחר שגופתו של סדריק הופיעה באמצע השמחה באצטדיון הוא כל כך כעס, כל כך פחד, כל כך הופתע מהטעות, מחוסר ההגינות עד שבקושי ראה דרך הדמעות, כל גופו רועד ומכווץ ומרגיש כאילו יקיא בכל רגע. הוא לא ידע מה לעשות עם זה, לא הרגיש משהו כזה קודם, הדחף לפגוע, להכאיב, בשם מרלין, להרוג, והוא הרביץ למיטה שלו במה שהיה אמור קצת להקל את המתח. העמוד היה מאלון מוצק, ברוחב שנים עשר סנטימטרים, ונשבר כמו בול עץ רקוב, שבר לו שתי אצבעות ותקע שברים בפרקי האצבעות. הוא בהה בו בתדהמה כמעט דקה לפני ששמע את זאק אומר שחייבים להביא אותו לבית החולים, והוא לעולם, לעולם לא שכח.
    
    
    
    

11. הוא פחד מעכבישים
    זה לא משנה שהם היו קטנים. זה לא משנה אם היה יודע עשרה כשפים שהיו מחסלים אותם בלי להתקרב לדברים המגעילים, המפחידים, הזוחלים והמזעזעים הללו. אם ראה אחד, כל ההיגיון בנוגע להפרש הגדלים ולזה שלא הזיקו ואפילו זה שאכלו לכאורה כל מיני חרקים רעים אחרים נעלמו לחלוטין. אם הגאווה שלו הייתה בת מזל, או אם המצב היה מספיק חשוב, הוא סתם היה קופא והופך לצבע של דג מת. אם גאוותו לא הייתה בת מזל, הוא היה צורח כמו ילדה ובורח. הוא לא ידע למה, כי לעולם - עד שאקרומנטולות תקפו אותם בקרב האחרון, ואז, באופן אירוני, הכל היה מטורף מכדי שיהיה אכפת לו - לא הייתה לו חוויה רעה איתם. הם סתם היו מפחידים.
    
    

12. הוא מעולם לא חשב על נישואין לפני סוזן
    הרעיון של להתחתן תמיד נראה כמו משהו שהיה רחוק מאוד. הוא היה רק בן שמונה עשרה, היה צריך לסיים בית ספר, ואז הוא רצה להתקדם יותר בטיפול ביצורי הפלא, ללמוד קצת עסקים, לראות אם יוכל לשכנע את אביו לשנות קצת את החווה, לצאת לשנת שבתון ארוכה וטובה עם חנה וג'סטין. אבל מתישהו, הוא ידע שיכיר ילדה, שיצאו קצת זמן, שיציע לה נישואין, אבל זה היה תמיד בשטח המעורפל בעתיד הרחוק שנודע כ"בערך בשנות העשרים שלי." וכן, אם לא היה חושב שהם עומדים למות, הוא היה מחכה עם סוזן, אבל הוא לא ראה שום טעם לעבוד על עצמו. כשירד על ברך אחת והציע לילדה הכי יפה בעולם את הטבעת הכי גדולה והכי מרגשת שיכול היה למצוא, הוא ידע שהוא הקדים רק בכמה חודשים.
    
    

13. האף שלו נשבר בשביל בחורה. פעמיים
    תלמידי גריפינדור לא היו אמורים להיות אלו עם האומץ הממש מטומטם? נכון, ארני ידע שאף אחד לא התאים ממש למאפייני הבית שלו, אבל למרות שהיה תלמיד הפלפאף גאה, הוא ידע שלעתים היו לו מקרים של אומץ מטומטם. הראשון היה משהו שבאמת שקל אותו במרפאה לאחר שחסם מרביצן שעמד לפגוע ללין פוסט בצד שלא ראתה. עם הפרצוף שלו. בפעם השנייה שהיה במרפאה, הפעם כשחטף פיצוץ שלם מסקרוט פוץ-תחת עבור פדמה פאטיל, זה היה מאוד מגוחך. ג'סטין קרא להם רגעי גריפינדור.
    
    

14. הוא רצה שאביו יבין את ההבדל בין איכות וכמות
    כן, הוא הכיר את החיסכון הסקוטי המפורסם. כן, הוא ידע שילדותו של אביו עברה בין העוני למעמד הפועלים עד שסבו עלה על הרעיון ליבא דמיגייזים. אבל הם היו עשירים עכשיו, עשירים מאוד, ולמרות שלא רצה להיות בזבזן, ארני לא יכול היה לשאת את זה שהכול היה מודבק בקסם ומתוקן בקסם, שהביגוד עבר מאדם אחד לשני עד שהוא התפרק, ואז השתמשו בו לדברים אחרים, את האכילה מצלחות בדיל שעמדו להפוך לאמנות אבסטרקטית. בכמה ריבים שהפכו לרעים כשהתבגר, אביו האשים אותו בכך שרצה להיות מופקע, אבל הוא חשב שהיה יותר מביך שהיו לו יותר חולצות שטולאו מאשר לרון וויזלי כשדראקו מאלפוי גיחך מקצה האולם הגדול עם חולצות איטלקיות חדשות שנתפרו במיוחד, ועם חצי מהשווי שלו בגרינגוטס.
    
    

15. הם ויתרו על לנסות לשנות אחד את השני לאחר השנה השישית
    כשארני התבגר, הוא גם השיג את החלק הראשון של הירושה שלו. נכון, הכל יהיה שלו בתור בן יחיד כשהוריו ימותו, אבל שמונה מיליון אוניות לא היו העניין. חצי מהן עדיין שכבו בגרינגוטס, והוא השקיע את רוב החצי השני, משהו שלא חשב שהיה 'הימור טיפשי', ובטח לא כשראה תשואות כאלה רק מחנות הוקוס מוקוס של האחים וויזלי, וכמה מהבחירות שג'סטין הציע לו בשווקים המוגלגיים גם הצליחו יפה, למרות שלא היה לו מושג מה חצי מהם היו, ולמה שמישהו ימכור מניות בתפוח מכני. חלק קטן מאוד הלך אליו, והוא קנה בגדים ראויים, מטאטא טוב, מזוודה איכותית, וכמה קישוטים לחדר שלו. במבט לאחור, הוא לא היה משנה את זה, אבל הוא שונא את כמה שזה פגע באביו כשחזר הביתה בבגדים חדשים, יותר מכך שחזר הביתה כעבור שנה עם אישה שלא הכירו.
    
    

16. הוא לא יכול היה לשתות חצי מהאלכוהול שהוא חשב שיכל
    אנשים ציפו שענק שגדל בהרים הסקוטיים יוכל לשתות כמו כולם שם. נכון, הוא יכול היה לשתות יותר מרוב האנשים, אבל זה היה רק בגלל משקלו… בשנה השביעית הוא היה בגודל של קצת פחות ממטר שמונים ומאה קילוגרמים. אבל אם היה מול מישהו בגודלו, מהר מאוד ראו כמה היה צעיר. זה לא היה עניין גדול, והוא לא ממש אהב ללכת לשתות, או את ההאנגאובר, אבל הייתה העובדה הקטנה והמנדנדת שחברו הטוב, שהיה כמעט אחיו, חברו הטוב ביותר בעולם, יכול היה לשתות כמו סוס משא.
    
    

17. הוא למד שיקויים ברמת כשיפומטרי רק כדי לעצבן את סנייפ
    שיקויים לא היה השיעור האהוב על מי שלא היה בסלית'רין, אבל זה היה נורא עבור ארני. השנאה של סנייפ לפוטר וללונגבוטום בשיעורים של גריפינדור/סלית'רין הייתה אגדית, אבל בשיעורים של הפלפאף/רייבנקלו, ארני היה המטרה האהובה עליו. היה שם כל כך דגש על קריאה מהירה ומדויקת, וחצי מההנחיות בכלל לא היו בספרים, אלא כתובים על הלוח בכתב היד הקטן והצפוף של סנייפ, אז הם יכלו גם להיות בסינית. הוא ידע שזה לא היה הוגן, אבל ארור יהיה אם יתחנן להקלות מצד הפרופסור הזה, אז הוא הוריד את ראשו ועבר בעזרת עבודה קשה ונחישות. לקח לו שעות יותר מכל שיעור אחר, ואימוני הקווידיץ' וצ"ד ובחינות הבגרות כמעט הרגו אותו מחוסר בשינה, אבל הוא זכר כל הנחייה אפשרית, רקח את השיקויים במועדון שלו, גרם לג'סטין ולחנה להקליט את הספרים ואת הסיכומים שלהם כדי שיוכל להקשיב להם שוב ושוב. הוא השיג ציון קס"מ, ולמרות שהתאכזב מכך שסנייפ לא לימד אותם לכשיפומטרי, הוא היה מספיק מסופק מהמבט על פניו כשעבר אותו בדרך למרתפים בשנה השישית, ואפילו היה מספיק חצוף כדי להפריח למורה הישן שלו נשיקה ולהודות לו.
    
    

18. הוא היה גרוע בשירה
    הוא אהב מוזיקה, אהב להקשיב למוזיקה, היה מת לנגן בכלי נגינה. לצערו, כישרון מוזיקלי היה משהו שהגורל לא חשב שהתאים לארנסט איאן מקמילן. הוא ידע שהיה לו קול די נעים, אבל הוא לא יכול היה להידבק לטון גם עם כישוף הדבקה. לג'סטין היה קול מקסים והוא שר במקהלה בבית הספר שלו, והוא ניסה ללמד את ארני כמה פעמים איך למצוא את הטון ולהישאר שם, אבל בסוף, החברות ביניהם אמרה שיצטרך להכריז שאין לו תקווה. הוא עדיין אהב לשיר לעצמו, אבל זה לא הביך כמו שהוא פשוט לא רצה שאחרים ישמעו אותו. חנה וג'סטין היו היחידים ששר בפניהם כשהיה פיכח… טוב, וסוזן. אבל איכשהו, כששר שירי ערש לבתו, זה לא נראה כזה מוזר.
    
    

19. הרגע בו הכי פחד היה כשהחזיק את חייו של קולין בידיו
    צווארו של הילד היה עדין כמו של סוזן, ואפילו שהיה צעיר ממנו רק בשנתיים, הוא נראה לו כמו ילד קטן, פרצופו חיוור ושלו באופן מוזר, ריסיו זהובים על לחייו הלבנים כקלף באור הקלוש של המרתף, שפתיו בקושי נפרדות וכחולות-סגולות באופן נורא. השרביט נראה לו כמו חנית, עבה וכבד ופועם בחום מפחיד, והוא הרגיש את עיני האחרים צמודות אליו כמו משקל שהוציא את האוויר מריאותיו. מהלך שגוי אחד, לטעות בסנטימטר אחד, והוא היה דוקר ומוציא את מעט החיים שנשארו בילד שכל כך היה תלוי בו, מציף את ריאותיו בדם שהיה אמור להציל אותו. כשהקצה החד כתער חורר את העור, קולין זז, והוא כמעט נבהל שם, אבל נוויל הנהן שימשיך, וכל מה שעשה היה להחזיק את ידו כדי שלא תרעד, להכריח את עצמו להרגיש את התחושה של העורקים, ולקווצת, אוי, בבקשה, מרלין, רק לקוות שהוא עשה את זה נכון כשהחליק אותו פנימה והרשה לדם להתחיל לזרום. כששום דבר רע לא קרה, כשהרגיש את הדופק החלש מתחיל להתחזק, ראה את השפתיים שוב הופכות לוורודות, הוא כמעט בכה מרוב הקלה, אבל לא יכול היה להתפרק באמת עד שהכל נגמר והוא היה נותן הכל כדי לסדר את הדברים בגרטנה גרין. אבל כשהיה בזרועות האישה שבקושי הבין שהייתה אשתו עכשיו, עברה שעה לפני שיכול היה לנשום מספיק כדי לדבר.
    
    

20. הוא שמר על ילדתו בכל יום מימי חייה
    הוא חשב שיילקח מהן לנצח, היה מוכן להקריב את זה, ובצורה מסוימת הוא כן. הוא לעולם לא יכול היה לגעת בלחיים הרכות והוורודות של ילדתו, לא יכול היה להחזיק את ידה כשניסתה להזדקף על רגליה הקטנות והשמנמנות, לא יכול היה להחזיק אותה בפעם הראשונה שבן שבר את לבה, לא יכול היה ללכת איתה כדי להגיש את ידיה הדקיקות - כל כך דומות לאלו של אמה - אל ידיו של נוויל סמית', לא יכול היה לזרוק את נכדיו בצחוק אל האוויר כשעצמה את עיניה. אבל הוא עדיין יכול היה להיות שם, עדיין להסתכל ולתת לה להרגיש את נוכחותו השקטה, אפילו אחרי שכבר התבגרה מדי כדי לראות או לשמוע אותו. הוא יכול היה לצפות בה גדלה, לצפות בה חייה, לצפות בה לומדת ואוהבת ולפעמים מפסידה, ובכל רגע בחייה הארוכים כל כך לפני שעבר אל מה שלא חיכה לו במשך כמעט תשעים שנה, הוא ידע שזה היה יותר משווה את זה. הוא לא חי חיים ללא חרטות, אבל הוא לא התחרט על איך שהם הסתיימו.
    
    

עשרים עובדות אקראיות על שיימוס ק' פ' פיניגן:

נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.

1. הוא היה כל כך חולני כילד עד שהמשפחה שלו בכלל לא חשבה שילך להוגוורטס
   הסבים שלו טענו שזה בגלל שאביו היה מוגל. הם אמרו שלפעמים הדם פשוט לא התערבב, ובמשך קצת זמן, לחלוטין לא נראה שזה עבד כל כך טוב. שיימוס נולד בשבוע השלושים ואחת בלבד, כשהוא שוקל בקושי קילו וחצי, ובמשך קצת זמן, הם לא חשבו שהוא ישרוד. כילד, הוא נדבק בכל מה שהיה, וממש הוציא אותו מבית הספר היסודי בכיתה א'. הוא למד בבית לאחר מכן, אבל למרות שכולם חשבו שהיה ילד שברירי, שיימוס בחיים לא הבין את זה על עצמו. המרפאים בקדוש מנגו ורופאי הילדים בבית החולים של בלפסט סיטי הכירו אותו מיד, בין אם זה היה בגלל שטיפלו בדלקת הריאות שלו ובין אם נאלצו להוציא חתיכת גדר מרגלו. הם אמרו שיצטרך לעבור חצי שנה בלי לחלות בשום דבר כדי להתקבל להוגוורטס. הוא הצליח ממש שבוע לפני כן, ולא חלה בכלום עד לאבעבועות הדרקון בשנתו האחרונה. אמו הייתה היחידה שלא הופתעה. היא ידעה בדיוק עד כמה עקשן הבן שלה.
   
   

2. הוא אהב מאוד מתוקים
   הסימן הראשון שהפגין לקסם היה להרחיף ביסקוויטים מהארון. הוא היה יכול לטפס כדי להשיג אותם, אבל הם שמו מנעולים. הם עדיין לא ידעו שהיה קוסם. למרות שזה הוביל להשלכות שמעולם לא סלח לעצמו עליהם, זה לא שינה בכלל את אהבתו למתוקים. הוא יכול היה לבזבז את דמי הכיס של כל השליש בתוך פחות מרבע שעה בדובשנרייה. דין הבין זאת בפעם הראשונה שהלכו להוגסמיד, ואחר כך, הוא לקח כמות מוגדרת של כסף וקנה לשניהם כששיימוס חיכה בשלושת המטאטאים. בעצם, היה עדיף ככה. שלא לדבר על כך שכשהיה לו יותר מדי סוכר, אף אחד במגדל גריפינדור לא הבין מילה שיצאה לו מהפה.
   
   

3. הוא למד להשתמש באקדח כשהיה בן שלוש עשרה
   הוא דאג לאמו. הם לא חיו באזור רע, אבל באמצע שנות התשעים, לא היו אזורים טובים בבלפסט, והיו לו סיוטים כל השנה כשהיה בהוגוורטס. נכון, אולי הרבה היה בגלל שכולם חששו בגלל נושא חדר הסודות - והוא לא הרגיש כל כך בטוח אפילו כחצוי דם (1) - אבל הוא לא אהב את הרעיון שלא היה לה שום דבר חוץ משרביט שיכלה להשתמש בו בציבור כדי להגן על עצמה. הוא השיג אקדח מאח גדול של חבר, בשישים לירות שטרלינג, בלי שאלות. זה עלה לו בחסכונות של שנה, וזה היה קטן, אבל הוא למד איך להשתמש בו במהירות שדי הפחידה את הנער הבוגר. כשניסה לתת אותו לאמו וללמד אותה, היא סירבה והרביצה לו יותר חזק ממה שחשב שיכלה. בשנה השישית, הוא מצא אותו בארנק שלה. ואז הוא הבין שהדברים רעים.
   
   

4. הוא גדל כקתולי, אבל נטש את דתו כשהיה בן עשר
   אמו עשתה כמיטב יכולתה כדי למלא את הבטחתה ולגדל אותו תחת דתו של אביו, אפילו שפטריק עזב כשהסבירה לו מה הייתה. היא המירה את דתה בשבילו, והיא ניסתה להראות לשיימוס את היופי בפולחנים, את הקצב השלו והמרגיע של התפילות, את גדולת הטקסים. כשהיה צעיר, הוא ראה את הכל, והוא ראה בכך חיבור לאיש שהוא בקושי זכר. אבל ככל שהתבגר, והפך למודע יותר לעולם שסביבו, הוא לא יכול היה להאמין בכנסייה שהרשתה לכל כך הרבה להרוג ולהיהרג בשמה. הוא אף פעם לא החליט איך הוא באמת מרגיש לגבי אלוהים.
   
   

5. הוא כמעט מוין לסלית'רין
   המצנפת דנה לגביו במשך יותר מדקה. הוא אמר להרבה אנשים סיבות שונות למה, אבל האמת הייתה, שהיא הייתה מאוד קרובה למיין אותו לסלית'רין. הוא היה אכזרי, הוא יכול היה לדמיין שאלו ששנא לא היו בני אדם, הייתה לו תשוקה, מזג חם, ריכוז, שאפתנות, והרבה כישרון קסום ושום כבוד לכל צורת סמכות פרט לאימא שלו. אבל הייתה חסרה לו התכונה האחת שהייתה צריכה להיות לסלית'רין אמיתי: אנוכיות. שיימוס היה מקריב את חייו כדי לחסוך כאב רגעי למישהו אחר בתוך שנייה, וכשהמצנפת ראתה זאת, היא הכריזה שהוא תלמיד גריפינדור בביטחון כזה שמחק את כל ההתלבטויות הקודמות.
   
   

6. המזג שלו נוח להשתנות
   למרות שהמזג שלו הוא אחד מהדברים הראשונים שרוב האנשים שמים לב לגביו, שיימוס יודע שזאת רק הנקודה הכי בולטת בקשת שלמה של רגשות שמוצגת לעולם. הוא לא רק מתרגז בקלות, הוא גם צוחק, אוהב, חולם, וגרוע מכל, נפגע בקלות. לבו לא רק על השרוול שלו, סבתא שלו אמרה שהוא מושיט אותו בידיים פתוחות, והרבה זמן חשבו שלא יוכל להרגיש שום דבר בקלילות. לפעמים, כשהתלהב על חומה של עוגה מהתנור או שעבר את גן העדן כי הנבחרת ניצחה במשחק, זה נהדר. אבל כשמותו של מישהו בעיתון פוגע בו כאילו היה ממשפחתו, הוא היה עושה הכל כדי לשמור על נשמתו. כשהתבגר, גילה שאלכוהול קצת הקהה את זה, אבל זה גרם לכל כך הרבה בעיות עד שידע שזה משהו שיצטרך לחיות איתו. אנשים אחרים חשבו שזה חמוד. הוא חושב שזאת קללה.
   
   

7. הוא אף פעם לא חשב מה יעשה כשיהיה גדול
   לפעמים הוא השתעשע ברעיונות, פנטזיות, בעצם. הן לא היו תכניות אמיתיות, והן פשוט היו מה שהאדם הכי מגניב שחשב עליו כרגע עשה. הוא הסתכל על העלונים שהגיעו בשנת הבגרויות שלהם, אבל למרות שהיו כמה מקצועות שהוא פסל מיד - שום דבר, שום דבר מאחורי שולחן או שכולל את המילה דיפלומטיה יתאים לו - הוא פשוט השתמש בהם כדי להכין ינשופים מנייר וניצוצות צבעוניים מעניינים. באותו הזמן, הוא לא ראה בזה טעם כשעדיין כל חייו היו לפניו. בשנה השביעית, לא היה שום טעם, כי חייו כמעט נגמרו.
   
   

8. הוא יודע טוב מאוד שתשעים אחוזים מהצלחתו עם נשים זה סתם חן
   הוא נחשב לשרמנטי, תיארו אותו כ"מהמם" יותר מפעם אחת, אבל הוא חשב שזה מצחיק לדעת טוב מאוד שבמיטבו הוא סתם בחור ממוצע. למען האמת, הוא די נמוך, קצת רזה, עם יותר מדי נמשים, שיער גבוה מדי, לסת מרובעת מדי, ועיניים שלמרות שהן כחולות ויפות, קצת עמוקות מדי. אבל יש לו חיוך שיעצור לך את הנשימה ממרחק שני מחוזות, ומה שזה לא יהיה שיוצר כריזמה, יש לו מספיק מזה עבור לפחות עשרה אנשים פי שלושה ממנו בגודל. וזה מתחזק כי הוא יודע שזה עושה אותו למישהו שאין לעמוד בפניו.
   
   

9. הוא התחבר עם דין בגלל כדורגל
   הוא אוהב ספורט באופן כללי, אבל היחיד שידע לשחק טוב היה כדורגל. אם השמש זרחה ולא היה קרב באזור, לא יכולת לעבור שלושה מטרים בלי למצוא חבורת ילדים וכדור, אפילו אם השערים היו די גרועים ולא עמדו כמו שצריך. מעטים מהתלמידים האחרים בכלל הכירו כדורגל, שלא לדבר על גרסת הרחוב שלו, אבל דין ממש הביא כדורגל להוגוורטס, ושיימוס החליט שישתמש בו בהזדמנות הראשונה. הם כמעט איבדו אותו לצד רציף תשע ושלושה רבעים, אבל עד שהחרימו אותו (למזלם עם הבטחה שיחזירו להם ברגע שיהיו בבית הספר) הם כבר היו חברים שכמעט רבו על הנושא של בקהאם: אל כדורגל או פיה מפזזת?
   
   

10. הוא רקדן מעולה
    סבתא שלו לימדה אותו לרקוד, והילדה שגרה לידם רצתה להיות מקצוענית, אז הם התאמנו ביחד במהלך השעות הארוכות שהיה צריך להחלים ממשהו. הוא אף פעם לא חשב שתהיה לו סיבה להשתמש בזה בהוגוורטס, אבל בשבוע לפני נשף חג המולד, הוא עשה הון קטן כשלימד את הבנים האחרים את הבסיס של הואלס והפוקסטרוט, איך להרים ילדה וקצת לנצוץ פה ושם. הוא לא חלק איתם את החומר הטוב, הוא היה חכם מדי בשביל זה, והאמת, לאחר שהאירוע נגמר, האהדה שלו בקרב המכשפות עלתה מאוד.
    
    
    
    

11. הוא אף פעם לא הבין את שינויי הצורה
    הוא לא התכוון לרמות את דרכו אל רמת כשיפומטרי. הוא פשוט אף פעם לא חשב כמה עזרה קיבל מרון, וכמה עזרה קיבל רון מהרמיוני. הבגרות המעשית בשינויי צורה לא הייתה כל כך טובה, אבל היא הצליחה להעביר אותו כשענה באופן מושלם על כל השאלות הכתובות. שיעורי כשיפומטרי היו נושא אחר לגמרי. שיעורי כשיפומטרי בלי הרמיוני היו אסון. הוא ידע שהיה צריך לעזוב את השיעור בשבוע הראשון, אבל כשהקארואים וסנייפ אחראיים, מקגונגל לא עמדה להכשיל קצין צ"ד מהבית שלה. הוא מאוד אהב את המרדנות שלה, כי היא הצילה את הגאווה שלו, למרות שלא את שיעורי הבית שלו.
    
    

12. הוא קורא לפטרונוס שלו בעזרת הזיכרון האמיתי היחיד שלו עם כל המשפחה ביחד
    זה היה יום ראשון של חג הפסחא. הוא היה בקושי בן ארבע, וכולם כל כך התגאו מזה שישב בלי לעשות שום דבר רע בכל הבלאגן. לסבתא היה סל של הממתק המיוחד והממש טוב שהיו צריכים להסתיר מאבא, אבל כולם התחלקו בשוקולד קדברי, ואפילו בבגדים הטובים שלו, הרשו לו לרדת על הברכיים וללכת לחול ואימא ואבא וכל הדודות והדודים שמחו כשמצא את הביצה האחרונה. אבא הוריד לו את הבגדים ולקח את הצינור לפני שחזר לבית, וסבתא אמרה שהוא ימות מזה, אבל אבא חייך ופרע את שיערו, והמבט על פניו לא נעלם למרות כל השנים שעברו. "לא הילד שלי! אתה קשוח יותר מזה, נכון? אתה שלי, ופיניגן לא נופל בקלות."
    
    

13. הוא תמיד קינא בנוויל
    לא, הוא  לא רצה את חייו, בכלל לא, והוא חשב שאם יצטרך לגור עם אוגוסטה לונגבוטום, זה יסתיים ברצח, מסיבה לא ידועה. אבל לנוויל הייתה אמונה עמוקה יותר מכל כנסייה או אל, שפשוט האמינה שהעולם והאנשים בתוכו היו טובים מטבעם, ושכל האנשים הנוראיים והדברים הנוראיים היו סטיות שהאנשים הטובים יכלו לעצור. הוא ראה את הכוח שלו, והרגיש את חוסר התוחלת שהגיע עם הידע העמוק באותה המידה שהגורל היה כלבה לפעמים, שלא הייתה סיבה לשום דבר, ושמי שניצח היה הממזר הכי בר מזל עם הביצים הכי גדולות והשיניים הכי חדות. ועדיין, לא שינה לו למה היו שונים ככה, כי הם היו, ואם היה מצליח להאמין שלקנא בכך ישנה את הכל, האמונה שלו לא הייתה שם.
    
    

14. הוא לא יודע לשחות
    זה לא שפחד ממים, די להפך, הוא אהב אותם. אבל לא היה שום מקום ללמוד בו בשכונה שלו, המחשבה על החיידקים שהיו בברכה הציבורית גרמה לאמו להתכווץ, ולמרות שלא פחד ממים, דיונון באורך עשרים ושבעה מטרים כן מפחיד. לפחות מספיק עד שמעולם לא צלל. בכוונה. הרבה מאוד זמן. וכפי שאמר לדין כמה פעמים, למרות שלא ידע לשחות, הוא מצוין בלא לטבוע. זה פשוט לא כזה יפה, וזה גם לא מביא אותו לשום מקום חוץ מלא למטה.
    
    

15. הוא אוהב לבשל
    הוא אהב לשבת במטבח עם אמו בערבים, להסתכל עליה מכינה ארוחת ערב ומקשיבה לרדיו, צופה בטלוויזיה, או רק מדברת על דברים, דברים שילדים אחרים לא דיברו עליהם עם האמהות שלהם, אבל ביניהם לא היו סודות. הוא סיפר לה על הדבר הגדול שמצאו ליד הנחל שנראה כמו שד רקוב ומת, והיא הקשיבה, והיא אמרה לו שהם צריכים להחליף מכולת כי הם העלו מחירים עכשיו כשמדריכי התיירים התקרבו, והוא הקשיב. ובאותו הזמן, הוא לא ידע לשבת בשקט, אז הוא למד לחתוך ולמדוד, להרגיש את חום המחבת ואיך להקציף ביצה שתהיה יותר קלה מכנפיו של מלאך, וכשהיה מספיק בוגר להשתמש בקסם בעצמו, הוא לא רצה ולא הזדקק לכך. אפילו כמבוגר שהיה מסוגל להזמין אוכל או להטיל כישוף, הוא עדיין מעדיף להוציא סכינים ולדבר, בין אם יש מישהו שיקשיב או לא. לפעמים זה מרגיש כאילו אימא שלו תמיד תקשיב.
    
    

16. הוא דובר גאלית שוטפת מסבא שלו
    סבא לעולם לא סלח לאמו על כך שהתחתנה עם מוגל, אבל מעולם לא זקף את זה לחובתו של שיימוס, אולי כי הילד נקרא על שמו כמחוות פיוס. הוא התעקש ששיימוס יכיר את כל המורשת שלו, הקסומה והמוגלגית, ולימד את בנו כל מה שיכול היה למרות עינה החדה של בתו על הקסמים והדרכים הישנות, היצורים הקסומים ואגדות הפיות וטיר נה נוג (2), בראן המבורך (3) וקוקוליין (4). הוא גם התעקש ללמד את שיימוס גאלית, ולמרות שהחלקים הטובים היו חסרי תועלת בבית, בהוגוורטס הוא גילה שבכלל לא היו אנשים שהכירו משהו מהשפה, והוא יכול היה להגיד את הדברים הכי גסים בבטחה. כשסבו מת, הוא הרגיש כאילו איבד שער למקום שהיה חשוב בצורה שהיה צעיר מכדי להסביר, אבל כשהבין שירש את השרביט שהיה של אבא שלו, ולכן היה הדור הרביעי שהשתמש בו, הקשר היה שם ברגע שידו נסגרה על עץ האלמון החקוק.
    
    

17. הוא לא התאבל כששמע שאביו מת
    לפני חופשת חג המולד של השנה השישית, פרופסור מקגונגל הוציאה אותו מהמועדון כדי לדבר בפרטיות. המבט בעינייה היה כל כך מבין עד שכמעט פרץ בבכי, כשהוא בטוח שאמו מתה. הוא החזיק מעמד מספיק כדי לשמוע שהייתה התקפה של אוכלי מוות קרוב לקריקפרגוס (5), שכמעט עשרים מוגלגים נהרגו, ושאחרי שאחד מהם זוהה כפטריק מייקל פיניגן, אמו אימתה שזה היה אביו. הפרופסור ראתה את פניו, ושמה את ידה על זרועו כדי שישב על הכיסא ושהיא תזמן כוס תה כשהחל לבכות, אבל זה לא היה קשור לאביו, בכלל לא. זה רק היה הפחד, חלקיק השנייה הנוראי שחשב שזאת הייתה אימא שלו, חבר ילדות, סבתא, בן דוד או אחר שאהב. זה היה רק אבא שלו, איש שהיה קיים בפרצוף במראה ובפרצוף בתמונות אבל בכל כך מעט דברים… הדמעות היו של הקלה.
    
    

18. הוא כתב מכתב מעריצים לעין-הזעם מודי
    הוא לא חתם עליו, לקח לו שנה להשיג את האומץ לשלוח אותו, אבל הוא היה צריך לדעת שלהילאי הזקן תמיד יהיו דרכים להבין מי שלח משהו כמו מכתב אנונימי. הוא היה המום לחלוטין כשקיבל פתק בתמורה, ועוד יותר כשזאת הייתה נזיפה. מודי אמר שהוא לא אדם שצריך להעריץ, שערנות מתמדת היא הכרחית, אבל שאי אפשר להגן על אחרים מהגשם בלי להירטב עד לעצמותיך, ושלא תוכל להילחם בדבר שאינך מכיר, ושלהכיר אותו אומר להפוך לחלק ממנו. לקח לו כמעט עשור להבין את המכתב. ואז, הוא ביקש שלא יבין.
    
    

19. לא היה לו מושג שדין היה הומו
    במשך שש שנים, אי אפשר היה להפריד ביניהם. תשעה חודשים בשנה, הם גרו ביחד, וכל חג, הם ביקרו בבית של מישהו אחר. הוא ידע שדין לא ממש התלהב מלצאת עם ג'יני, שהמזמוזים לא היו כמו שדמיין, ובדיעבד, הוא הבין שחברו לא דיבר כל כך על מכשפות, אבל הוא עדיין נדהם כשהוא התוודה שלא רק שהוא הומו, אלא שהיה מאוהב בשיימוס במשך שנתיים לפחות. הוא ידע שהגיב רע, אבל דבר אחד ששיימוס למד שוב ושוב בחייו אבל לא הצליח לעצור היה שמילים, ברגע שאמרת אותן, לא יוכלו להימחק. במיוחד שהיו מילים בתגובה לוידוי של "אם אמות הלילה".
    
    

20. יש לו רק חרטה אמיתית אחת
    הלוואי שלא היה קורא לדין הומו מזדיין. הלוואי שלא היה אומר את זה. זה הרס את הכל. הלוואי שלא היה אומר שהם לא חברים יותר. אבל מה שבאמת התחרט עליו היה שכל ההתנצלויות, כל התחינות, כל ההבטחות שלא באמת התכוון אליהן, שהיה מוכן לנסות, ואפילו הנשיקה הנואשת והנלהבת נפלו על אוזניים שלא יכלו לשמוע אותו ועל שפתיים שלא יכלו להרגיש יותר.

(1) שיימוס טען שאבא שלו "היה קצת בשוק" כשגילה שאימא שלו מכשפה.

(2) "ארץ הנעורים הנצחיים" באירית. העולם הבא.

(3) ענק ומלך בריטניה במיתולוגיה.
(4) גיבור במיתולוגיה האירית.

(5) עיר גדולה בצפון אירלנד.

בקרוב:

https://www.youtube.com/watch?v=dH2LQrYYsZc

הניצחון הוא רגעי…

הנביא היומי מכריז על תבוסתו של וולדמורט, על איך שהארי ניצח אותו ועל האבדות בקרב.

בתוך חמש שנים…

שיימוס מסתכל על המסך.

הרבה משתנה.

שיימוס עטוי בברדס, שיערו ארוך, ויש קעקוע על חצי מפניו.

חברים ישנים יכולים ליפול…

שיימוס מצמיד סכין לצוואר של נוויל.

אויב חדש עולה…

אדם מסתורי בברדס מרים את ידיו.

וקריאת החובה…

נוויל במדי הילאים.

תיקח אותך אל מעבר…

נוויל מכין את ג'ימי פיקס לקרב.

לסיוטים הפרועים ביותר שלך.

יצור ירוק עם עין אחת שואג. רון מנחם את הרמיוני הבוכה. אדם ג'ינג'י מחזיק בבטנו המדממת. מישהי מחזיקה בחץ וקשת. אישה ג'ינג'ית ואישה בלונדינית עם אותו הראש מסתכלות על המסך. מישהו מכוון אקדח. כישוף ירוק יוצא מיד.

סלואה. רומן של תאנפיקשן.

בין הטוב והרע…

נוויל, בלבוש אבירי, מכוון חרב לאדם אפור.

יש אפור.

העין הכחולה של שיימוס מסתכלת על המסך.

בפעם הבאה: סלואה!