הללויה, הסיפורים האחרונים לפני סלואה! אני מתרגש. אז הפעם עשרים עובדות אחרונות לבינתיים. והם על שניים מהסגל הבכיר ביותר של צ"ד. הראשון מת, לצערנו, ואפילו לא נהרג אלא הקריב את עצמו בצורה הכי אצילית שאפשר להגיע אליה. השני עוד חי, אבל למרות זאת- למרות שכל הרשימות עד עכשיו היו אך ורק על אנשים שמתו- הרשימה שלו לא כוללת ספוילרים. והיא תכניס אותנו טוב טוב למצב רוח לקראת הסיפור שלו, לקראת מצב הרוח של סלואה.
עשרים עובדות אקראיות על ארנסט א' מקמילן:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
הוא פגש לראשונה את דראקו מאלפוי כשהיה בן שש
הוא היה בטווילפיט וטאטינגס עם אביו, שהראה למר טווילפיט דוגמאות של צמר מרינו. הוא השתעמם, וכשהאיש הגבוה בעל השיער הכסוף נכנס עם הילד הקטן בגילו, הוא חשב שאולי יוכלו לשחק ביחד כשהמבוגרים עשו עסקים. הוא לא היה כזה מאוכזב כשלא יכל כי הילד היה זה שהיו צריכים למדוד בשביל להביא לו בגדים, אבל הוא הלך להסתכל בכל מקרה, כי הוא לא ראה ילד עם גלימות כאלה. הוא היה סקרן, והאיש והילד - דראקו, הוא אמר שקוראים לו - אפילו נתנו לו להרגיש את הסיבים הרכים והיפים, אבל היה חיוך מצחיק על פניו של האיש, וכשעזב, הוא שמע אותו אומר לדראקו בקול שנועד שארנ ישמע אותו, "תזכור את הילד הזה, דראקו. יש הבדל בין אנשים עם כסף ואנשים איכותיים." האיש הסתכל על מזוודת הדוגמיות המודבקת בקסם של אביו ועל המכנסיים יד-שנייה של ארני כשאמר את זה, ולמרות שלקח לו כמה שנים להבין באמת, הוא הבין את הנימה, וזה כאב.הוא ידע שג'סטין וחנה יהיו החברים הטובים שלו תוך חמש דקות
הם היו היחידים שהיו בתא הזה, וכמוהו, קיוו להגיע להפלפאף, והם התאחדו בהתחלה בשביל הצורך להגן אחד על השני מהלגלוג של אלו שקיוו שיהיו בגריפינדור או בסלית'רין. בדיעבד, הם הבינו שנאמנות כזאת הייתה סימן שיקבלו את מבוקשם, אבל היא שרדה יותר מהנסיעה ברכבת. הם היו שונים מאוד, מעולמות שונים, אבל כולם אהבו את העולם החיצוני בצורה כזאת או אחרת - חנה שאהבה צמחים ופרחים, הרקע החקלאי שלו, הסוסים של ג'סטין - ואפילו מעבר לכך, משהו פשוט התחבר. משהו ללא מילים שלא היה ניתן להסביר, אבל שהיה נכון, וכשהתחילו לצחוק על זה שהם חיקו שלישייה אחרת שנוצרה באותה השנה אבל הייתה יותר מפורסמת, הם הזדרזו להסביר שבעצם, הם היו הראשונים.הוא לא ידע לקרוא עד שהיה בן שמונה, וזה לא היה קל
זה לא שהיה טיפש. ברגע שהמילים היו הגיוניות, הוא הבין אותן טוב מאוד וזכר אותן בקלות. ואם מישהו קרא לו, הוא היה מצוין. אבל לא משנה כמה פעמים עבר על זה, לא משנה כמה טריקים קטנים אמו והמורה שלו ניסו להראות לו, כל מה שחשב עליו היה שהחלק הזה בתוכו היה בטח מאוד טיפש, כי אחרים אמרו שהם ראו את האותיות בצורה אחת, והוא ראה אותן אחרת. טוב, בעצם, היה מזל אם הוא ראה אותן פעמיים באותה צורה כי הן התהפכו והיטשטשו על הדף. התקווה היחידה שלו, ואפילו אז זה לקח יותר זמן ממה שהיה צריך להיות, הייתה לשים אצבע על השורה בדף ולקרוא אות אחר אות.הוא התאמן במשך שעות לבד בניסיון לטשטש את המבטא שלו לפני שהלך להוגוורטס
ארני לא התבייש מעולם במוצאו הסקוטי, אבל התבייש שהיה כזה כפרי. הוא רצה להיות מישהו שאנשים כיבדו, לא אדם שפחדו ממנו, כמו החנוונים שאפילו אביו - שיכול היה לקנות ולמכור אותם פעמיים בלי לגעת בגרינגוטס - היסס לידם. אז הוא החליק את הרי"ש שלו כשלגם מים, התאמן על לא-יכול במקום ליכול כשהחליק את שיערו, והקשיב לקריינים ברשת גל"ק אחרי שהיה צריך לישון. כשהגברת בקינגס קרוס שאלה אותו אם היה סקוטי וקראה לו "אדון מקמילן" במקום "ארני הקטן", הוא כמעט צעק בצורה מאוד לא עדינה, אבל במקום הצליח להנהן ולהגיד "כן (לא 'איי') גבירתי, אני מאזור (לא 'מקרוב') אינברנס. אני הולך (לא 'לך') אל (לא 'ל') הוגוורטס השנה."הוא לא ראה סיבה לקיומן של פטריות, ועוד פחות סיבות שאנשים יאכלו אותן
חלקלקות כשבישלו אותן, עבות וצמיגיות כשלא, ועבור ארני היה להן טעם של בוץ שאיכשהו תמיד נכנס לפה שלך כששיחקת קווידיץ' בגשם. הוא ידע שאיך שגידלו אותן לא עזר, ולמרות שניסה בנימוס לאכול תריסר זנים בצורות מגוונות של בישול, הן עדיין נחשבו לדבר הכי מגעיל שהיה אוכל. הוא חשב שהפגנת האהבה הכי גדולה שהפגין לסוזן הייתה שלא רק שאכל את כל החביתה שהכינה לו בבוקר לאחר החתונה שלהם, אלא שהצליח לעשות זאת בחיוך ועדיין להגיד לה אחר כך בלי לפגוע בה.הוא השתנה כל כך בשנה השלישית עד שאמו לא זיהתה אותו בהתחלה
הבגרות לא הייתה משהו שהגיע אליו, אלא משהו שפגע בו כמו עדר זנבקרניות הונגריות. בשנה אחת, הוא גדל מגובה מטר חמישים ושניים ודי שמנמן - למרות שהעובדה ששמן באופן פתאומי שנה קודם לכן הייתה סימן שגופו תכנן לעשות משהו מדהים - לגובה מטר שבעים ושבעה וכמעט תשעים קילוגרמים של שרירים בכתפיים רחבות ומותניים צרות. קולו התעמק, שיערו שהיה חום עכברי וישר הפך לערימת תלתלים בלונדיניים כמו קש, ועצמות לחייו והלסת שלו התבלטו. פיונה מקמילן שמה ילד קטן על הרכבת בספטמבר, ובחג המולד ובפסחא הוא היה עם ג'סטין, אז כשגבר צעיר הגיע אליה לרציף בסוף יוני, רק הדמיון לאביו גרם לה להבין שזאת לא הייתה מתיחה, אפילו שכתב מכתבים בבקשה לכסף לתלבושות חדשות כבר שלוש פעמים.הוא לא התכוון לשחק קווידיץ'
הספורט לא ממש משך אותו. הוא נראה לו די מטופש, סתם לרכב על מטאטא ולזרוק כדורים, והוא לא ידע איפה האתלטיות אחרי כל הספורט שהכיר אצל הפועלים בהרים. כשסדריק דיגורי הגיע אליו באביב השנה השלישית, ושאל אם יסכים להחליף את הרודף הפצוע, הוא היה המום ולא ידע למה החליט להסכים. אולם אימון אחד לימד אותו שתפיסה וזריקה של כדור גומי מוצק במשקל שלושה קילוגרמים ותעופה מהירה כזאת במשך שעות, שלא לדבר על שליטה והחזקה במטאטא החזק ברגליך כשאתה שומר על שיווי המשקל שלך במהלך הסיבובים והפיתולים, העליות והצלילות, כשאתה נמנע מלהיפגע בידי שני כדורי תותח קטנים… כן, זה היה ספורט. וזה היה הגיוני שדיגורי רצה ילד שיוכל לזרוק את אותו הכדור במשקל שלושה קילוגרמים מצד אחד של המגרש אל החישוקים במכה אחת.הוא לא האמין באהבה עד שהתאהב
היא נראתה מגוחכת בסיפורים, בשירים, כשילדים אחרים הלכו במועדון והחליטו שהם מאוהבים ללא תקווה במכשפה אחת או אחרת. הוא היה רגיש מדי בשביל זה, יותר מדי מעשי. הוא נדלק, ברור, והייתה כימיה חזקה - אם כי נפיצה ולא ממש בריאה - עם מורג בשנה השישית, אבל הוא ידע שהוא לא הסוג שיהיה רגיש ממשהו. בטח שלא מילדה. בטח לא ממשהו קטן שציירה פרחים על המחברת שלה ולבשה סרטים ורודים חיוורים בשיערה ואהבה לקרוא סיפורים רגישים על חיות שגרמו לה לבכות במועדון. אבל כשזה קרה, זה היה כמו כוח בטבע, ואולי זה היה האירוניה של הגורל, אבל עשרים וארבע שעות לאחר נשיקתם הראשונה, הוא היה מאוהב עד מעל לראש.הוא לא סלח להארי על שלא סיפר להם על סדריק
באמת, הוא מעולם לא חיבב את פוטר יותר מדי. הוא הבין טוב מאוד שלא יכולת לשלוט על משהו שקרה כשהיית בן שנה, וגם שהילד לא ידע שהיה קוסם עד כמה חודשים לפני שבא להוגוורטס, אבל את הגישה הוא לא חיבב. אם פוטר היה מחבק ונהנה ממעמדו כמפורסם, זה היה מעורר בחילה, ברור, אבל זה היה יותר הגיוני מהתחושה הנצחית של הקדוש המעונה. הוא היה שונה, כאילו נולד חירש או עם משהו מסובך בראשו שגרם למילים להסתובב על הדף. הוא נאלץ להתמודד עם זה, להתאמץ, ולעשות את מה שצריך לעשות בלי לבכות כל כך הרבה, ואיך שהוא טיפל במותו של סדריק היה בצורה הכי אנוכית שארני ראה אי פעם. כן, זה בטח היה לו קשה, אבל הוא לא הבין שסדריק היה בן אדם, מישהו עם חברים וחברים בבית ומשפחה? שמנע מהם את הקטע הבסיסי להבין איך מת בשביל הצער שלו, ואז הסתובב ואמר את זה לצהובון לפני שאמר לאנשים ששאלו, שהתחננו לדעת, אבל שעדיין ציפה שילכו אחריו…הוא קצת חשש מכוחו, ומאוד חשש מהמזג שלו
הוא לא הבין בדיוק מה יכול היה לעשות עד שחזר אל המעונות בערב הנוראי לאחר שגופתו של סדריק הופיעה באמצע השמחה באצטדיון הוא כל כך כעס, כל כך פחד, כל כך הופתע מהטעות, מחוסר ההגינות עד שבקושי ראה דרך הדמעות, כל גופו רועד ומכווץ ומרגיש כאילו יקיא בכל רגע. הוא לא ידע מה לעשות עם זה, לא הרגיש משהו כזה קודם, הדחף לפגוע, להכאיב, בשם מרלין, להרוג, והוא הרביץ למיטה שלו במה שהיה אמור קצת להקל את המתח. העמוד היה מאלון מוצק, ברוחב שנים עשר סנטימטרים, ונשבר כמו בול עץ רקוב, שבר לו שתי אצבעות ותקע שברים בפרקי האצבעות. הוא בהה בו בתדהמה כמעט דקה לפני ששמע את זאק אומר שחייבים להביא אותו לבית החולים, והוא לעולם, לעולם לא שכח.הוא פחד מעכבישים
זה לא משנה שהם היו קטנים. זה לא משנה אם היה יודע עשרה כשפים שהיו מחסלים אותם בלי להתקרב לדברים המגעילים, המפחידים, הזוחלים והמזעזעים הללו. אם ראה אחד, כל ההיגיון בנוגע להפרש הגדלים ולזה שלא הזיקו ואפילו זה שאכלו לכאורה כל מיני חרקים רעים אחרים נעלמו לחלוטין. אם הגאווה שלו הייתה בת מזל, או אם המצב היה מספיק חשוב, הוא סתם היה קופא והופך לצבע של דג מת. אם גאוותו לא הייתה בת מזל, הוא היה צורח כמו ילדה ובורח. הוא לא ידע למה, כי לעולם - עד שאקרומנטולות תקפו אותם בקרב האחרון, ואז, באופן אירוני, הכל היה מטורף מכדי שיהיה אכפת לו - לא הייתה לו חוויה רעה איתם. הם סתם היו מפחידים.הוא מעולם לא חשב על נישואין לפני סוזן
הרעיון של להתחתן תמיד נראה כמו משהו שהיה רחוק מאוד. הוא היה רק בן שמונה עשרה, היה צריך לסיים בית ספר, ואז הוא רצה להתקדם יותר בטיפול ביצורי הפלא, ללמוד קצת עסקים, לראות אם יוכל לשכנע את אביו לשנות קצת את החווה, לצאת לשנת שבתון ארוכה וטובה עם חנה וג'סטין. אבל מתישהו, הוא ידע שיכיר ילדה, שיצאו קצת זמן, שיציע לה נישואין, אבל זה היה תמיד בשטח המעורפל בעתיד הרחוק שנודע כ"בערך בשנות העשרים שלי." וכן, אם לא היה חושב שהם עומדים למות, הוא היה מחכה עם סוזן, אבל הוא לא ראה שום טעם לעבוד על עצמו. כשירד על ברך אחת והציע לילדה הכי יפה בעולם את הטבעת הכי גדולה והכי מרגשת שיכול היה למצוא, הוא ידע שהוא הקדים רק בכמה חודשים.האף שלו נשבר בשביל בחורה. פעמיים
תלמידי גריפינדור לא היו אמורים להיות אלו עם האומץ הממש מטומטם? נכון, ארני ידע שאף אחד לא התאים ממש למאפייני הבית שלו, אבל למרות שהיה תלמיד הפלפאף גאה, הוא ידע שלעתים היו לו מקרים של אומץ מטומטם. הראשון היה משהו שבאמת שקל אותו במרפאה לאחר שחסם מרביצן שעמד לפגוע ללין פוסט בצד שלא ראתה. עם הפרצוף שלו. בפעם השנייה שהיה במרפאה, הפעם כשחטף פיצוץ שלם מסקרוט פוץ-תחת עבור פדמה פאטיל, זה היה מאוד מגוחך. ג'סטין קרא להם רגעי גריפינדור.הוא רצה שאביו יבין את ההבדל בין איכות וכמות
כן, הוא הכיר את החיסכון הסקוטי המפורסם. כן, הוא ידע שילדותו של אביו עברה בין העוני למעמד הפועלים עד שסבו עלה על הרעיון ליבא דמיגייזים. אבל הם היו עשירים עכשיו, עשירים מאוד, ולמרות שלא רצה להיות בזבזן, ארני לא יכול היה לשאת את זה שהכול היה מודבק בקסם ומתוקן בקסם, שהביגוד עבר מאדם אחד לשני עד שהוא התפרק, ואז השתמשו בו לדברים אחרים, את האכילה מצלחות בדיל שעמדו להפוך לאמנות אבסטרקטית. בכמה ריבים שהפכו לרעים כשהתבגר, אביו האשים אותו בכך שרצה להיות מופקע, אבל הוא חשב שהיה יותר מביך שהיו לו יותר חולצות שטולאו מאשר לרון וויזלי כשדראקו מאלפוי גיחך מקצה האולם הגדול עם חולצות איטלקיות חדשות שנתפרו במיוחד, ועם חצי מהשווי שלו בגרינגוטס.הם ויתרו על לנסות לשנות אחד את השני לאחר השנה השישית
כשארני התבגר, הוא גם השיג את החלק הראשון של הירושה שלו. נכון, הכל יהיה שלו בתור בן יחיד כשהוריו ימותו, אבל שמונה מיליון אוניות לא היו העניין. חצי מהן עדיין שכבו בגרינגוטס, והוא השקיע את רוב החצי השני, משהו שלא חשב שהיה 'הימור טיפשי', ובטח לא כשראה תשואות כאלה רק מחנות הוקוס מוקוס של האחים וויזלי, וכמה מהבחירות שג'סטין הציע לו בשווקים המוגלגיים גם הצליחו יפה, למרות שלא היה לו מושג מה חצי מהם היו, ולמה שמישהו ימכור מניות בתפוח מכני. חלק קטן מאוד הלך אליו, והוא קנה בגדים ראויים, מטאטא טוב, מזוודה איכותית, וכמה קישוטים לחדר שלו. במבט לאחור, הוא לא היה משנה את זה, אבל הוא שונא את כמה שזה פגע באביו כשחזר הביתה בבגדים חדשים, יותר מכך שחזר הביתה כעבור שנה עם אישה שלא הכירו.הוא לא יכול היה לשתות חצי מהאלכוהול שהוא חשב שיכל
אנשים ציפו שענק שגדל בהרים הסקוטיים יוכל לשתות כמו כולם שם. נכון, הוא יכול היה לשתות יותר מרוב האנשים, אבל זה היה רק בגלל משקלו… בשנה השביעית הוא היה בגודל של קצת פחות ממטר שמונים ומאה קילוגרמים. אבל אם היה מול מישהו בגודלו, מהר מאוד ראו כמה היה צעיר. זה לא היה עניין גדול, והוא לא ממש אהב ללכת לשתות, או את ההאנגאובר, אבל הייתה העובדה הקטנה והמנדנדת שחברו הטוב, שהיה כמעט אחיו, חברו הטוב ביותר בעולם, יכול היה לשתות כמו סוס משא.הוא למד שיקויים ברמת כשיפומטרי רק כדי לעצבן את סנייפ
שיקויים לא היה השיעור האהוב על מי שלא היה בסלית'רין, אבל זה היה נורא עבור ארני. השנאה של סנייפ לפוטר וללונגבוטום בשיעורים של גריפינדור/סלית'רין הייתה אגדית, אבל בשיעורים של הפלפאף/רייבנקלו, ארני היה המטרה האהובה עליו. היה שם כל כך דגש על קריאה מהירה ומדויקת, וחצי מההנחיות בכלל לא היו בספרים, אלא כתובים על הלוח בכתב היד הקטן והצפוף של סנייפ, אז הם יכלו גם להיות בסינית. הוא ידע שזה לא היה הוגן, אבל ארור יהיה אם יתחנן להקלות מצד הפרופסור הזה, אז הוא הוריד את ראשו ועבר בעזרת עבודה קשה ונחישות. לקח לו שעות יותר מכל שיעור אחר, ואימוני הקווידיץ' וצ"ד ובחינות הבגרות כמעט הרגו אותו מחוסר בשינה, אבל הוא זכר כל הנחייה אפשרית, רקח את השיקויים במועדון שלו, גרם לג'סטין ולחנה להקליט את הספרים ואת הסיכומים שלהם כדי שיוכל להקשיב להם שוב ושוב. הוא השיג ציון קס"מ, ולמרות שהתאכזב מכך שסנייפ לא לימד אותם לכשיפומטרי, הוא היה מספיק מסופק מהמבט על פניו כשעבר אותו בדרך למרתפים בשנה השישית, ואפילו היה מספיק חצוף כדי להפריח למורה הישן שלו נשיקה ולהודות לו.הוא היה גרוע בשירה
הוא אהב מוזיקה, אהב להקשיב למוזיקה, היה מת לנגן בכלי נגינה. לצערו, כישרון מוזיקלי היה משהו שהגורל לא חשב שהתאים לארנסט איאן מקמילן. הוא ידע שהיה לו קול די נעים, אבל הוא לא יכול היה להידבק לטון גם עם כישוף הדבקה. לג'סטין היה קול מקסים והוא שר במקהלה בבית הספר שלו, והוא ניסה ללמד את ארני כמה פעמים איך למצוא את הטון ולהישאר שם, אבל בסוף, החברות ביניהם אמרה שיצטרך להכריז שאין לו תקווה. הוא עדיין אהב לשיר לעצמו, אבל זה לא הביך כמו שהוא פשוט לא רצה שאחרים ישמעו אותו. חנה וג'סטין היו היחידים ששר בפניהם כשהיה פיכח… טוב, וסוזן. אבל איכשהו, כששר שירי ערש לבתו, זה לא נראה כזה מוזר.הרגע בו הכי פחד היה כשהחזיק את חייו של קולין בידיו
צווארו של הילד היה עדין כמו של סוזן, ואפילו שהיה צעיר ממנו רק בשנתיים, הוא נראה לו כמו ילד קטן, פרצופו חיוור ושלו באופן מוזר, ריסיו זהובים על לחייו הלבנים כקלף באור הקלוש של המרתף, שפתיו בקושי נפרדות וכחולות-סגולות באופן נורא. השרביט נראה לו כמו חנית, עבה וכבד ופועם בחום מפחיד, והוא הרגיש את עיני האחרים צמודות אליו כמו משקל שהוציא את האוויר מריאותיו. מהלך שגוי אחד, לטעות בסנטימטר אחד, והוא היה דוקר ומוציא את מעט החיים שנשארו בילד שכל כך היה תלוי בו, מציף את ריאותיו בדם שהיה אמור להציל אותו. כשהקצה החד כתער חורר את העור, קולין זז, והוא כמעט נבהל שם, אבל נוויל הנהן שימשיך, וכל מה שעשה היה להחזיק את ידו כדי שלא תרעד, להכריח את עצמו להרגיש את התחושה של העורקים, ולקווצת, אוי, בבקשה, מרלין, רק לקוות שהוא עשה את זה נכון כשהחליק אותו פנימה והרשה לדם להתחיל לזרום. כששום דבר רע לא קרה, כשהרגיש את הדופק החלש מתחיל להתחזק, ראה את השפתיים שוב הופכות לוורודות, הוא כמעט בכה מרוב הקלה, אבל לא יכול היה להתפרק באמת עד שהכל נגמר והוא היה נותן הכל כדי לסדר את הדברים בגרטנה גרין. אבל כשהיה בזרועות האישה שבקושי הבין שהייתה אשתו עכשיו, עברה שעה לפני שיכול היה לנשום מספיק כדי לדבר.הוא שמר על ילדתו בכל יום מימי חייה
הוא חשב שיילקח מהן לנצח, היה מוכן להקריב את זה, ובצורה מסוימת הוא כן. הוא לעולם לא יכול היה לגעת בלחיים הרכות והוורודות של ילדתו, לא יכול היה להחזיק את ידה כשניסתה להזדקף על רגליה הקטנות והשמנמנות, לא יכול היה להחזיק אותה בפעם הראשונה שבן שבר את לבה, לא יכול היה ללכת איתה כדי להגיש את ידיה הדקיקות - כל כך דומות לאלו של אמה - אל ידיו של נוויל סמית', לא יכול היה לזרוק את נכדיו בצחוק אל האוויר כשעצמה את עיניה. אבל הוא עדיין יכול היה להיות שם, עדיין להסתכל ולתת לה להרגיש את נוכחותו השקטה, אפילו אחרי שכבר התבגרה מדי כדי לראות או לשמוע אותו. הוא יכול היה לצפות בה גדלה, לצפות בה חייה, לצפות בה לומדת ואוהבת ולפעמים מפסידה, ובכל רגע בחייה הארוכים כל כך לפני שעבר אל מה שלא חיכה לו במשך כמעט תשעים שנה, הוא ידע שזה היה יותר משווה את זה. הוא לא חי חיים ללא חרטות, אבל הוא לא התחרט על איך שהם הסתיימו.
עשרים עובדות אקראיות על שיימוס ק' פ' פיניגן:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
הוא היה כל כך חולני כילד עד שהמשפחה שלו בכלל לא חשבה שילך להוגוורטס
הסבים שלו טענו שזה בגלל שאביו היה מוגל. הם אמרו שלפעמים הדם פשוט לא התערבב, ובמשך קצת זמן, לחלוטין לא נראה שזה עבד כל כך טוב. שיימוס נולד בשבוע השלושים ואחת בלבד, כשהוא שוקל בקושי קילו וחצי, ובמשך קצת זמן, הם לא חשבו שהוא ישרוד. כילד, הוא נדבק בכל מה שהיה, וממש הוציא אותו מבית הספר היסודי בכיתה א'. הוא למד בבית לאחר מכן, אבל למרות שכולם חשבו שהיה ילד שברירי, שיימוס בחיים לא הבין את זה על עצמו. המרפאים בקדוש מנגו ורופאי הילדים בבית החולים של בלפסט סיטי הכירו אותו מיד, בין אם זה היה בגלל שטיפלו בדלקת הריאות שלו ובין אם נאלצו להוציא חתיכת גדר מרגלו. הם אמרו שיצטרך לעבור חצי שנה בלי לחלות בשום דבר כדי להתקבל להוגוורטס. הוא הצליח ממש שבוע לפני כן, ולא חלה בכלום עד לאבעבועות הדרקון בשנתו האחרונה. אמו הייתה היחידה שלא הופתעה. היא ידעה בדיוק עד כמה עקשן הבן שלה.הוא אהב מאוד מתוקים
הסימן הראשון שהפגין לקסם היה להרחיף ביסקוויטים מהארון. הוא היה יכול לטפס כדי להשיג אותם, אבל הם שמו מנעולים. הם עדיין לא ידעו שהיה קוסם. למרות שזה הוביל להשלכות שמעולם לא סלח לעצמו עליהם, זה לא שינה בכלל את אהבתו למתוקים. הוא יכול היה לבזבז את דמי הכיס של כל השליש בתוך פחות מרבע שעה בדובשנרייה. דין הבין זאת בפעם הראשונה שהלכו להוגסמיד, ואחר כך, הוא לקח כמות מוגדרת של כסף וקנה לשניהם כששיימוס חיכה בשלושת המטאטאים. בעצם, היה עדיף ככה. שלא לדבר על כך שכשהיה לו יותר מדי סוכר, אף אחד במגדל גריפינדור לא הבין מילה שיצאה לו מהפה.הוא למד להשתמש באקדח כשהיה בן שלוש עשרה
הוא דאג לאמו. הם לא חיו באזור רע, אבל באמצע שנות התשעים, לא היו אזורים טובים בבלפסט, והיו לו סיוטים כל השנה כשהיה בהוגוורטס. נכון, אולי הרבה היה בגלל שכולם חששו בגלל נושא חדר הסודות - והוא לא הרגיש כל כך בטוח אפילו כחצוי דם (1) - אבל הוא לא אהב את הרעיון שלא היה לה שום דבר חוץ משרביט שיכלה להשתמש בו בציבור כדי להגן על עצמה. הוא השיג אקדח מאח גדול של חבר, בשישים לירות שטרלינג, בלי שאלות. זה עלה לו בחסכונות של שנה, וזה היה קטן, אבל הוא למד איך להשתמש בו במהירות שדי הפחידה את הנער הבוגר. כשניסה לתת אותו לאמו וללמד אותה, היא סירבה והרביצה לו יותר חזק ממה שחשב שיכלה. בשנה השישית, הוא מצא אותו בארנק שלה. ואז הוא הבין שהדברים רעים.הוא גדל כקתולי, אבל נטש את דתו כשהיה בן עשר
אמו עשתה כמיטב יכולתה כדי למלא את הבטחתה ולגדל אותו תחת דתו של אביו, אפילו שפטריק עזב כשהסבירה לו מה הייתה. היא המירה את דתה בשבילו, והיא ניסתה להראות לשיימוס את היופי בפולחנים, את הקצב השלו והמרגיע של התפילות, את גדולת הטקסים. כשהיה צעיר, הוא ראה את הכל, והוא ראה בכך חיבור לאיש שהוא בקושי זכר. אבל ככל שהתבגר, והפך למודע יותר לעולם שסביבו, הוא לא יכול היה להאמין בכנסייה שהרשתה לכל כך הרבה להרוג ולהיהרג בשמה. הוא אף פעם לא החליט איך הוא באמת מרגיש לגבי אלוהים.הוא כמעט מוין לסלית'רין
המצנפת דנה לגביו במשך יותר מדקה. הוא אמר להרבה אנשים סיבות שונות למה, אבל האמת הייתה, שהיא הייתה מאוד קרובה למיין אותו לסלית'רין. הוא היה אכזרי, הוא יכול היה לדמיין שאלו ששנא לא היו בני אדם, הייתה לו תשוקה, מזג חם, ריכוז, שאפתנות, והרבה כישרון קסום ושום כבוד לכל צורת סמכות פרט לאימא שלו. אבל הייתה חסרה לו התכונה האחת שהייתה צריכה להיות לסלית'רין אמיתי: אנוכיות. שיימוס היה מקריב את חייו כדי לחסוך כאב רגעי למישהו אחר בתוך שנייה, וכשהמצנפת ראתה זאת, היא הכריזה שהוא תלמיד גריפינדור בביטחון כזה שמחק את כל ההתלבטויות הקודמות.המזג שלו נוח להשתנות
למרות שהמזג שלו הוא אחד מהדברים הראשונים שרוב האנשים שמים לב לגביו, שיימוס יודע שזאת רק הנקודה הכי בולטת בקשת שלמה של רגשות שמוצגת לעולם. הוא לא רק מתרגז בקלות, הוא גם צוחק, אוהב, חולם, וגרוע מכל, נפגע בקלות. לבו לא רק על השרוול שלו, סבתא שלו אמרה שהוא מושיט אותו בידיים פתוחות, והרבה זמן חשבו שלא יוכל להרגיש שום דבר בקלילות. לפעמים, כשהתלהב על חומה של עוגה מהתנור או שעבר את גן העדן כי הנבחרת ניצחה במשחק, זה נהדר. אבל כשמותו של מישהו בעיתון פוגע בו כאילו היה ממשפחתו, הוא היה עושה הכל כדי לשמור על נשמתו. כשהתבגר, גילה שאלכוהול קצת הקהה את זה, אבל זה גרם לכל כך הרבה בעיות עד שידע שזה משהו שיצטרך לחיות איתו. אנשים אחרים חשבו שזה חמוד. הוא חושב שזאת קללה.הוא אף פעם לא חשב מה יעשה כשיהיה גדול
לפעמים הוא השתעשע ברעיונות, פנטזיות, בעצם. הן לא היו תכניות אמיתיות, והן פשוט היו מה שהאדם הכי מגניב שחשב עליו כרגע עשה. הוא הסתכל על העלונים שהגיעו בשנת הבגרויות שלהם, אבל למרות שהיו כמה מקצועות שהוא פסל מיד - שום דבר, שום דבר מאחורי שולחן או שכולל את המילה דיפלומטיה יתאים לו - הוא פשוט השתמש בהם כדי להכין ינשופים מנייר וניצוצות צבעוניים מעניינים. באותו הזמן, הוא לא ראה בזה טעם כשעדיין כל חייו היו לפניו. בשנה השביעית, לא היה שום טעם, כי חייו כמעט נגמרו.הוא יודע טוב מאוד שתשעים אחוזים מהצלחתו עם נשים זה סתם חן
הוא נחשב לשרמנטי, תיארו אותו כ"מהמם" יותר מפעם אחת, אבל הוא חשב שזה מצחיק לדעת טוב מאוד שבמיטבו הוא סתם בחור ממוצע. למען האמת, הוא די נמוך, קצת רזה, עם יותר מדי נמשים, שיער גבוה מדי, לסת מרובעת מדי, ועיניים שלמרות שהן כחולות ויפות, קצת עמוקות מדי. אבל יש לו חיוך שיעצור לך את הנשימה ממרחק שני מחוזות, ומה שזה לא יהיה שיוצר כריזמה, יש לו מספיק מזה עבור לפחות עשרה אנשים פי שלושה ממנו בגודל. וזה מתחזק כי הוא יודע שזה עושה אותו למישהו שאין לעמוד בפניו.הוא התחבר עם דין בגלל כדורגל
הוא אוהב ספורט באופן כללי, אבל היחיד שידע לשחק טוב היה כדורגל. אם השמש זרחה ולא היה קרב באזור, לא יכולת לעבור שלושה מטרים בלי למצוא חבורת ילדים וכדור, אפילו אם השערים היו די גרועים ולא עמדו כמו שצריך. מעטים מהתלמידים האחרים בכלל הכירו כדורגל, שלא לדבר על גרסת הרחוב שלו, אבל דין ממש הביא כדורגל להוגוורטס, ושיימוס החליט שישתמש בו בהזדמנות הראשונה. הם כמעט איבדו אותו לצד רציף תשע ושלושה רבעים, אבל עד שהחרימו אותו (למזלם עם הבטחה שיחזירו להם ברגע שיהיו בבית הספר) הם כבר היו חברים שכמעט רבו על הנושא של בקהאם: אל כדורגל או פיה מפזזת?הוא רקדן מעולה
סבתא שלו לימדה אותו לרקוד, והילדה שגרה לידם רצתה להיות מקצוענית, אז הם התאמנו ביחד במהלך השעות הארוכות שהיה צריך להחלים ממשהו. הוא אף פעם לא חשב שתהיה לו סיבה להשתמש בזה בהוגוורטס, אבל בשבוע לפני נשף חג המולד, הוא עשה הון קטן כשלימד את הבנים האחרים את הבסיס של הואלס והפוקסטרוט, איך להרים ילדה וקצת לנצוץ פה ושם. הוא לא חלק איתם את החומר הטוב, הוא היה חכם מדי בשביל זה, והאמת, לאחר שהאירוע נגמר, האהדה שלו בקרב המכשפות עלתה מאוד.הוא אף פעם לא הבין את שינויי הצורה
הוא לא התכוון לרמות את דרכו אל רמת כשיפומטרי. הוא פשוט אף פעם לא חשב כמה עזרה קיבל מרון, וכמה עזרה קיבל רון מהרמיוני. הבגרות המעשית בשינויי צורה לא הייתה כל כך טובה, אבל היא הצליחה להעביר אותו כשענה באופן מושלם על כל השאלות הכתובות. שיעורי כשיפומטרי היו נושא אחר לגמרי. שיעורי כשיפומטרי בלי הרמיוני היו אסון. הוא ידע שהיה צריך לעזוב את השיעור בשבוע הראשון, אבל כשהקארואים וסנייפ אחראיים, מקגונגל לא עמדה להכשיל קצין צ"ד מהבית שלה. הוא מאוד אהב את המרדנות שלה, כי היא הצילה את הגאווה שלו, למרות שלא את שיעורי הבית שלו.הוא קורא לפטרונוס שלו בעזרת הזיכרון האמיתי היחיד שלו עם כל המשפחה ביחד
זה היה יום ראשון של חג הפסחא. הוא היה בקושי בן ארבע, וכולם כל כך התגאו מזה שישב בלי לעשות שום דבר רע בכל הבלאגן. לסבתא היה סל של הממתק המיוחד והממש טוב שהיו צריכים להסתיר מאבא, אבל כולם התחלקו בשוקולד קדברי, ואפילו בבגדים הטובים שלו, הרשו לו לרדת על הברכיים וללכת לחול ואימא ואבא וכל הדודות והדודים שמחו כשמצא את הביצה האחרונה. אבא הוריד לו את הבגדים ולקח את הצינור לפני שחזר לבית, וסבתא אמרה שהוא ימות מזה, אבל אבא חייך ופרע את שיערו, והמבט על פניו לא נעלם למרות כל השנים שעברו. "לא הילד שלי! אתה קשוח יותר מזה, נכון? אתה שלי, ופיניגן לא נופל בקלות."הוא תמיד קינא בנוויל
לא, הוא לא רצה את חייו, בכלל לא, והוא חשב שאם יצטרך לגור עם אוגוסטה לונגבוטום, זה יסתיים ברצח, מסיבה לא ידועה. אבל לנוויל הייתה אמונה עמוקה יותר מכל כנסייה או אל, שפשוט האמינה שהעולם והאנשים בתוכו היו טובים מטבעם, ושכל האנשים הנוראיים והדברים הנוראיים היו סטיות שהאנשים הטובים יכלו לעצור. הוא ראה את הכוח שלו, והרגיש את חוסר התוחלת שהגיע עם הידע העמוק באותה המידה שהגורל היה כלבה לפעמים, שלא הייתה סיבה לשום דבר, ושמי שניצח היה הממזר הכי בר מזל עם הביצים הכי גדולות והשיניים הכי חדות. ועדיין, לא שינה לו למה היו שונים ככה, כי הם היו, ואם היה מצליח להאמין שלקנא בכך ישנה את הכל, האמונה שלו לא הייתה שם.הוא לא יודע לשחות
זה לא שפחד ממים, די להפך, הוא אהב אותם. אבל לא היה שום מקום ללמוד בו בשכונה שלו, המחשבה על החיידקים שהיו בברכה הציבורית גרמה לאמו להתכווץ, ולמרות שלא פחד ממים, דיונון באורך עשרים ושבעה מטרים כן מפחיד. לפחות מספיק עד שמעולם לא צלל. בכוונה. הרבה מאוד זמן. וכפי שאמר לדין כמה פעמים, למרות שלא ידע לשחות, הוא מצוין בלא לטבוע. זה פשוט לא כזה יפה, וזה גם לא מביא אותו לשום מקום חוץ מלא למטה.הוא אוהב לבשל
הוא אהב לשבת במטבח עם אמו בערבים, להסתכל עליה מכינה ארוחת ערב ומקשיבה לרדיו, צופה בטלוויזיה, או רק מדברת על דברים, דברים שילדים אחרים לא דיברו עליהם עם האמהות שלהם, אבל ביניהם לא היו סודות. הוא סיפר לה על הדבר הגדול שמצאו ליד הנחל שנראה כמו שד רקוב ומת, והיא הקשיבה, והיא אמרה לו שהם צריכים להחליף מכולת כי הם העלו מחירים עכשיו כשמדריכי התיירים התקרבו, והוא הקשיב. ובאותו הזמן, הוא לא ידע לשבת בשקט, אז הוא למד לחתוך ולמדוד, להרגיש את חום המחבת ואיך להקציף ביצה שתהיה יותר קלה מכנפיו של מלאך, וכשהיה מספיק בוגר להשתמש בקסם בעצמו, הוא לא רצה ולא הזדקק לכך. אפילו כמבוגר שהיה מסוגל להזמין אוכל או להטיל כישוף, הוא עדיין מעדיף להוציא סכינים ולדבר, בין אם יש מישהו שיקשיב או לא. לפעמים זה מרגיש כאילו אימא שלו תמיד תקשיב.הוא דובר גאלית שוטפת מסבא שלו
סבא לעולם לא סלח לאמו על כך שהתחתנה עם מוגל, אבל מעולם לא זקף את זה לחובתו של שיימוס, אולי כי הילד נקרא על שמו כמחוות פיוס. הוא התעקש ששיימוס יכיר את כל המורשת שלו, הקסומה והמוגלגית, ולימד את בנו כל מה שיכול היה למרות עינה החדה של בתו על הקסמים והדרכים הישנות, היצורים הקסומים ואגדות הפיות וטיר נה נוג (2), בראן המבורך (3) וקוקוליין (4). הוא גם התעקש ללמד את שיימוס גאלית, ולמרות שהחלקים הטובים היו חסרי תועלת בבית, בהוגוורטס הוא גילה שבכלל לא היו אנשים שהכירו משהו מהשפה, והוא יכול היה להגיד את הדברים הכי גסים בבטחה. כשסבו מת, הוא הרגיש כאילו איבד שער למקום שהיה חשוב בצורה שהיה צעיר מכדי להסביר, אבל כשהבין שירש את השרביט שהיה של אבא שלו, ולכן היה הדור הרביעי שהשתמש בו, הקשר היה שם ברגע שידו נסגרה על עץ האלמון החקוק.הוא לא התאבל כששמע שאביו מת
לפני חופשת חג המולד של השנה השישית, פרופסור מקגונגל הוציאה אותו מהמועדון כדי לדבר בפרטיות. המבט בעינייה היה כל כך מבין עד שכמעט פרץ בבכי, כשהוא בטוח שאמו מתה. הוא החזיק מעמד מספיק כדי לשמוע שהייתה התקפה של אוכלי מוות קרוב לקריקפרגוס (5), שכמעט עשרים מוגלגים נהרגו, ושאחרי שאחד מהם זוהה כפטריק מייקל פיניגן, אמו אימתה שזה היה אביו. הפרופסור ראתה את פניו, ושמה את ידה על זרועו כדי שישב על הכיסא ושהיא תזמן כוס תה כשהחל לבכות, אבל זה לא היה קשור לאביו, בכלל לא. זה רק היה הפחד, חלקיק השנייה הנוראי שחשב שזאת הייתה אימא שלו, חבר ילדות, סבתא, בן דוד או אחר שאהב. זה היה רק אבא שלו, איש שהיה קיים בפרצוף במראה ובפרצוף בתמונות אבל בכל כך מעט דברים… הדמעות היו של הקלה.הוא כתב מכתב מעריצים לעין-הזעם מודי
הוא לא חתם עליו, לקח לו שנה להשיג את האומץ לשלוח אותו, אבל הוא היה צריך לדעת שלהילאי הזקן תמיד יהיו דרכים להבין מי שלח משהו כמו מכתב אנונימי. הוא היה המום לחלוטין כשקיבל פתק בתמורה, ועוד יותר כשזאת הייתה נזיפה. מודי אמר שהוא לא אדם שצריך להעריץ, שערנות מתמדת היא הכרחית, אבל שאי אפשר להגן על אחרים מהגשם בלי להירטב עד לעצמותיך, ושלא תוכל להילחם בדבר שאינך מכיר, ושלהכיר אותו אומר להפוך לחלק ממנו. לקח לו כמעט עשור להבין את המכתב. ואז, הוא ביקש שלא יבין.לא היה לו מושג שדין היה הומו
במשך שש שנים, אי אפשר היה להפריד ביניהם. תשעה חודשים בשנה, הם גרו ביחד, וכל חג, הם ביקרו בבית של מישהו אחר. הוא ידע שדין לא ממש התלהב מלצאת עם ג'יני, שהמזמוזים לא היו כמו שדמיין, ובדיעבד, הוא הבין שחברו לא דיבר כל כך על מכשפות, אבל הוא עדיין נדהם כשהוא התוודה שלא רק שהוא הומו, אלא שהיה מאוהב בשיימוס במשך שנתיים לפחות. הוא ידע שהגיב רע, אבל דבר אחד ששיימוס למד שוב ושוב בחייו אבל לא הצליח לעצור היה שמילים, ברגע שאמרת אותן, לא יוכלו להימחק. במיוחד שהיו מילים בתגובה לוידוי של "אם אמות הלילה".יש לו רק חרטה אמיתית אחת
הלוואי שלא היה קורא לדין הומו מזדיין. הלוואי שלא היה אומר את זה. זה הרס את הכל. הלוואי שלא היה אומר שהם לא חברים יותר. אבל מה שבאמת התחרט עליו היה שכל ההתנצלויות, כל התחינות, כל ההבטחות שלא באמת התכוון אליהן, שהיה מוכן לנסות, ואפילו הנשיקה הנואשת והנלהבת נפלו על אוזניים שלא יכלו לשמוע אותו ועל שפתיים שלא יכלו להרגיש יותר.
(1) שיימוס טען שאבא שלו "היה קצת בשוק" כשגילה שאימא שלו מכשפה.
(2) "ארץ הנעורים הנצחיים" באירית. העולם הבא.
(3) ענק ומלך בריטניה במיתולוגיה.
(4) גיבור במיתולוגיה האירית.
(5) עיר גדולה בצפון אירלנד.
בקרוב:
https://www.youtube.com/watch?v=dH2LQrYYsZc
הניצחון הוא רגעי…
הנביא היומי מכריז על תבוסתו של וולדמורט, על איך שהארי ניצח אותו ועל האבדות בקרב.
בתוך חמש שנים…
שיימוס מסתכל על המסך.
הרבה משתנה.
שיימוס עטוי בברדס, שיערו ארוך, ויש קעקוע על חצי מפניו.
חברים ישנים יכולים ליפול…
שיימוס מצמיד סכין לצוואר של נוויל.
אויב חדש עולה…
אדם מסתורי בברדס מרים את ידיו.
וקריאת החובה…
נוויל במדי הילאים.
תיקח אותך אל מעבר…
נוויל מכין את ג'ימי פיקס לקרב.
לסיוטים הפרועים ביותר שלך.
יצור ירוק עם עין אחת שואג. רון מנחם את הרמיוני הבוכה. אדם ג'ינג'י מחזיק בבטנו המדממת. מישהי מחזיקה בחץ וקשת. אישה ג'ינג'ית ואישה בלונדינית עם אותו הראש מסתכלות על המסך. מישהו מכוון אקדח. כישוף ירוק יוצא מיד.
סלואה. רומן של תאנפיקשן.
בין הטוב והרע…
נוויל, בלבוש אבירי, מכוון חרב לאדם אפור.
יש אפור.
העין הכחולה של שיימוס מסתכלת על המסך.
בפעם הבאה: סלואה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה