סופסוף שני הסיפורים הקצרים האחרונים! אחר כך קובץ של עשרים עובדות על שתי דמויות, ואז… סופסוף, סלואה! אז הסיפורים של היום עוסקים בנוויל ובג'יני. והאמת שהראשון מביניהם ספג ביקורת רצינית על מה שמתרחש שם. גם אני שותף לביקורת. הסיפור השני מתרחש לאחר שג'יני התארסה להארי, ופותר את העניין.
מעט מדי, מאוחר מדי:
לפעמים דברים לא תמיד פשוטים. מתרחש ביולי 1998.
"אני לא יכולה לסבול את זה את זה יותר!" קולה של ג'יני היה מלא בזעם כשהעיפה את המקל אל העץ, מנפצת אותו ומחמיצה את שיחי הדלפיניות שפרחו שם במעט כל כך עד שנוויל העווה את פניו. "אתה-יודע-מי מת כבר חודש, וכל מה שהוא עושה זה להיות מדוכא ולכעוס, והוא עדיין מצפה שאני אסגוד לו כמו איזה גיבור שחזר!"
הוא הושיט את ידו, ושם יד על כתפה עם חיוך מבין. "הוא גיבור, ג'יני, אולי עדיף שתתני לו קצת יותר זמן, זה לא קל שהוא -"
"שטויות!" עיניה החומות הבזיקו כשהסתובבה והסתכלה עליו. "אתה לא חושב שדיברתי עם אחי? הוא יילל וגנח וחצי מעולם הקוסמים מת כשחיכה שיעשה את הדברים המזורגגים!" היא היססה פתאום, ועיניה נפלו, סומק מופיע בלחייה, וקולה מעט יותר מלחישה עכשיו. "לפעמים, אני אפילו לא יודעת אם אני עוד אוהבת אותו."
"אהבת אותו כשבכלל לא ידעת אם הוא היה חי," אמר נוויל בעדינות, "ולא היית שם. אני לא חושב שאת יכולה לסמוך לגמרי על מה שרון אמר. אני לא אומר שהוא שיקר, אבל אי אפשר להיכנס למישהו לתוך הלב, אפילו לא לחבר הטוב שלך."
"לא הייתי שם," הודתה ג'יני. הייתה שתיקה ארוכה, ואז לתדהמתו של נוויל, היא צעדה קדימה, כרכה את זרועותיה מסביב למותניו ושמה את ראשה על החזה שלו. היה חם ביולי, אפילו באמצע יורקשייר, וחולצתו הדקה והשמלה הקלילה שלה לא היו כלום ביניהם. הוא נשם במהירות, עצם את עיניו, וניסה לחשוב על הארי, לחשוב על חנה, לחשוב על כל דבר חוץ ממה שהרגישה. זה היה נורא. היא הייתה מודאגת.
הוא הרגיש את שפתיה זזות כשדיברה. "הייתי בהוגוורטס איתך, נוויל. זה להיות גיבור. זה מה שחשבתי שהארי עשה. זה מה שכואב לי כל כך… לדעת שבחרתי לא נכון."
לבו כמעט עצר. "את…"
"הייתי ילדה קטנה וטיפשה שנדלקה על מישהו ולא יכלה לראות מעבר לצלקת על הראש שלו." ידיה החליקו אל מתחת לחולצתו עכשיו, נוגעות בקווים על גבו, גורמות לו לרעוד. "לא ידעתי שאלו הצלקות שאתה בוחר שהופכות אותך לגיבור. התאהבתי בך באמצע השליש הראשון, אני חושבת, רק שהשלכתי את כל מה שידעתי לגביך אל כל מה שחשבתי שהארי יהיה. אבל המלחמה מוציאה את האמת באנשים, נכון?"
עכשיו ידיה יצאו מתחת לחזה שלו, תודה למרלין, אבל זה לא היה טוב יותר, כי הן עלו במעלה החזה שלו, אל כתפיו, ותפסו את פניו, כך שהיא נישקה אותו בצורה שהייתה צריכה להיעצר. אבל הוא לא עצר. הוא לא ידע למה, הוא ידע שיתחרט על כך, אבל הוא נישק אותה בחזרה, עמוק וחזק, והוא רעד, וזאת הייתה טעות וזה היה נכון ויהיו כל כך, כל כך הרבה צרות מכל כך, כל כך הרבה סיבות.
כשהנשיקה נפסקה לבסוף, היו דמעות בעיניה. "אני לא לוקחת אותך מחנה, נוויל. אני יודעת שאתה אוהב אותה. ואני לא חושבת שאוכל לעבור את זה שכולם בעולם הקוסמים ישנאו אותי אחרי שהארי אמר לחצי מהעיתונים שהוא עבר את השנה ואהב אותי. אני פשוט לא משקרת לגבר שאני ממש מכבדת."
הסוף
נבחר:
לפעמים בחירה היא נכונה כי היא לא קלה.
"זה לא מקסים? זה היה של אימא שלו." ג'יני הושיטה את ידה השמאלית אל שולחן המטבח, והציגה את הטבעת שנצצה עליה, ונוויל הנהן לאט.
"זה נחמד מאוד." הוא התכוון לזה בנוגע לתכשיט, אבל גבותיה האדמוניות של ג'יני התכווצו מיד, והיא הטתה את ראשה בחשדנות.
"אבל…?"
"למה את מתכוונת?" נוויל ניסה להיראות תמים לגמרי, ולגם ארוכות מהתה שלו כשמשך בכתפיו. "היא יפה מאוד, ג'יני, ואת נראית שמחה מאוד בגללה. אני שמח בשביל שניכם."
"עדיין יש 'אבל'," היא התעקשה, ומשכה את ידה כדי לשלב את ידיה על החזה. "תראה, אם זה איזה דבר בגלל שהארי קודם לסגן ראש מחלקת ה -"
"לא!" נוויל הניד בראשו במהירות. "אין לי שום עניין בזה! הארי רוצה להיות הילאי, אני שמח שהוא קודם. אני מעדיף לאכול ביצי דוקסי (1)!"
"אז מה העניין?" לחצה ג'יני. "אני אולי לא מכירה אותך כמו חנה, אבל אני עדיין מבינה אותך די טוב, נוויל, ולא קשה לדעת מתי אתה מסתיר משהו."
"פשוט…" הוא היסס, ונשם נשימה ארוכה ועמוקה כשהכריח את עצמו לא להסית את מבטה. "אמרת כן כי את אוהבת אותו, נכון?"
מבטה הפך לזועף. "כמובן שכן. אני אהבתי אותו מאז שהייתי בת עשר."
נוויל ידע שעליו להפסיק, ידע שהסכימו לעולם לא לדבר על כך, אבל הזיכרון של אותו אחר הצהריים בקיץ לפני שלוש שנים היה תלוי במטבח כמו רוח רפאים, והוא ליקק את שפתיו בצורה מוזרה. "הייתה תקופה שלא היית כל כך בטוחה."
לחייה הבהירות של ג'יני החווירו, ופיה נפער כשהוא ראה את הכל מתחבר בעיניה החומות והרכות. "אה." היא הסיטה את מבטה, מסתכלת אל הטבעת כשהסומק חזר בעוז אל הנמשים בלחייה ובאפה. "אתה זוכר את זה."
נוויל הנהן שוב בזהירות. "הזיכרון שלי לא כזה רע, ג'ין (2)."
הייתה שתיקה ארוכה וקשה, והיא לא הרימה את מבטה, כתפיה נמתחות. "זאת הייתה תקופה קשה, נוויל. זה הכל."
"את לא מתחתנת איתו כי את מרגישה שאת צריכה? או כדי לשמח את אימא שלך? או כי אני עם חנה?"
"זה ישנה אם כן?" היה קצה מוזר של האשמה בשאלה, אבל הוא סירב להיכנע.
"כן, בעצם. זה ישנה מאוד לי." הוא הושיט את ידו, לקח את זרועה ושחרר אותה מהאחיזה כדי שיוכל להכניס את אצבעותיו המיובלות דרך הקטנות שלה. "את חברה שלי, ואת היית הסגנית הראשונה שלי. אני לא רוצה לראות אותך טועה."
"טעיתי, נוויל." הוא בקושי שמע אותה בהתחלה, ואז קולה התחזק, והיא הרימה את פניה, ובהתה בו בעוז. "אבל לא עם הארי, איתך. לא הייתי צריכה לעשות את זה. זאת הייתה טעות בכל כך הרבה דרכי"
"אם התכוונת לזה…"
"כן, אבל זה לא אומר שאני עדיין מתכוונת," היא אמרה בפשטות. "כן הייתה לי הידלקות של ילדה קטנה על גיבור עם הארי, וכשהתברר שהוא רק בן אדם, ניסיתי להעביר את זה אליך, אבל לא נתת לי, ואולי זה היה הדבר הכי טוב שיכולת לעשות, כי אז הבנתי שאם אני אחכה לגיבור המושלם, אני אמות זקנה, כי הם לא קיימים."
"ג'יני…" נוויל לחץ על ידה בעדינות, ונלחם בדחף להושיט יד ולגעת בפניה בצורה מנחמת שיכלה להתפרש לא נכון. "את בת תשע-עשרה. את לא צריכה ל -"
"לא שמעת אותי?" ג'יני משכה את ידה בחיוך אטום וקודר. "אמרתי שזה היה דבר טוב. מנעת ממני לעשות טעות טיפשית ולרדוף אחרי חלומות של ילדה בת עשר, והשארת אותי עם הארי פוטר כשהייתי מוכנה לבגוד בנבחר."
"אבל זה לא הוא או אני או כלום," התעקש נוויל. "רק בגלל שמדורי הרכילות בנביא אומרים זה לא אומר ששניכם חייבים להיות ביחד לנצח או -
"אבל אני כן אוהבת את הארי," היא קטעה אותו בעדינות. "הארי; מלא בבעיות, נפוח, שומר יותר מדי לעצמו, עקשן, אמיץ, אדיב, נאמן, אחראי, חכם יותר ממה שהוא חושב, וממש מאוהב בי ובחוש ההומור הגס שלי, בבלגן שלי, במזג שלי, בפה הגדול שלי, בנטייה שלי לדרוס אנשים, ובזה שאני אלך לחצי שנה אל ההרפיות."
עכשיו ג'יני הושיטה את ידה במחווה שחשש ממנה, ותפסה את פניו בידה בחיוך אימהי ומוזר. "להבין שאין לך נסיך זה לא נורא אם את מבינה שלא משנה מה אבא ואחים שלך אומרים, את לא נסיכה. תודה שאמרת לי לא, נוויל."
נוויל הסתכל עליה בהפתעה, בטוח שלא הבין נכון. "אין מצב שהייתי הראשון."
"הראשון שבאמת היה חשוב לי," היא הנהנה בביישנות. "זה כאב מאוד. אני לא יכולה להודות לך מספיק."
הוא צחק בלחץ, לא בטוח איך להרגיש בנוגע לכך, אבל ההקלה התפשטה. "תמיד."
"אה, לא יותר מדי פעמים." היא הושיטה את ראשה לאחור, ונופפה באצבעותיה כדי להראות את הטבעת בקריצה חצופה. "זה שאני לא נסיכה לא אומר שאני לא אקבל את מה שאני רוצה!"
החיוך היה אמיתי הפעם, וכך גם הצחוק, מלא בתודה על החברות שעוד הייתה שם. "כל עוד את יודעת מה זה."
"זה הארי," ג'יני אמרה ברצחנות, ואז החיוך התרחב כשפרעה את שיערו בחיוך משלה. "ואותך כחבר."
היא הייתה מהירה, אבל על מה שהיה חסר לו במהירות של מחפשת מקצועית, פיצה נוויל בכך שזלזלה בו, והוא התכופף מתחת לזרוע שלה כדי לתפוס בשיער שלה וגם לצווח בחוסר כבוד. "היי! אני עדיין המפקד שלך, הסגנית!"
"תיזהר, אדוני!" ג'יני יצאה מהטווח שלו, והוציאה לו לשון. "או שאהפוך אותך לשושבינה!"
הסוף
(1) דוקסי- פיות נשכניות. הן כמו מזיקים בבית. הביצים שלהן נחשבות לפריט בלתי סחיר.
(2) נוויל אף פעם לא הצטיין בזיכרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה