אז סיפור ארוך אחד, כשאנחנו מתקדמים יותר ויותר אל הסיפור השני, סלואה. חוץ מהסיפור הזה, נשארו לנו עוד שניים קצרים, שני אוספים של עשרים עובדות, ואז נוכל להתחיל. תתכוננו, עומדים לנסוע לאירלנד! היום מתעסקים בשניים. רוז זלר, תלמידת שנה רביעית מהפלפאף (במציאות תלמידת שנה שלישית) שנפצעה ברגליה ונאלצה לעבור טיפולים, וג'ימי פיקס, תלמיד שנה רביעית מגריפינדור, שצולק בפניו בקרב והחליט לנשור מבית הספר ולהפוך לפריק. הסיפור מתרחש ב-2001.
לשחרר:
לפעמים, לאהוב אומר לשחרר דברים שלא ידעת שאתה מחזיק בכלל.
היה ברור שהיא לא הייתה עליה. שלוש פעמים הוא הדליק את האוניה, שלח את אותה ההודעה כל פעם, אבל היא לא בדקה את הכיס שלה כמוהו, והיא עדיין ישבה עם הבנות האחרות בשולחן שלהן בשלושת המטאטאים, נראות דרך החלון צוחקות ומשוחחות. אפילו כשסופסוף קמה היא הלכה ישר לשירותים, והוא נאנח, עצם את עיניו ודחף את ידיו עמוק אל כיסי הג'ינס שלו כשנתן לראשו להישען על הלבנים הקרות והקשות בסמטה.
נהדר. פשוט נהדר. הוא חשב שלפחות יצליח לראות אותה לכמה דקות, ולא מחוץ לחלון כמו קבצן שמרייר על הסחורות בבוטיק יקר. זה היה מגוחך שלא יכול היה להיכנס ולדבר איתה, אבל היה אסור לו להיכנס לשלושת המטאטאים מאז הקיץ שעבר, אפילו שהוריו שילמו בעד הנזקים. זה גם לא היה יותר מדי. כמה כיסאות, מראה אחת, שלושה או ארבעה בקבוקים של דברים שאפילו לא היו כאלה יקרים. היית חושב שברמנית הגונה תוכל לספוג חרא כזה בגאווה. זה שאנשים ניסו לשחרר קצת קיטור היה כל העניין. שום דבר שהיה שווה להתקשר לנביא בשבילו.
אולי אם ילך מסביב, ויתרחק באופן רשמי מהשטח של הצד השני של הרחוב, הוא יוכל לחכות למישהו שהכיר טוב. טוב, זה צריך להיות מישהו מצ"ד, בעצם. אף אחד אחר לא ימסור הודעה מבחור שנראה כמוהו לבחורה שנראית כמוה. לא ממש. הוא לא יתבזה אם זה יהיה מישהו מצ"ד.
שיעול מזויף נשמע ממקום ישירות מאחוריו, והוא קפץ מטר, כועס על חוסר תשומת ליבו אפילו כשידו הלכה אל מותנו ושלפה את השרביט באותה תנועה שגרמה לו לעבור לתנוחת דו קרב אותה גופו לעולם לא ישכח. ליבו של ג'ימי התמלא בפרנויה על מאה אפשרויות שונות, כתפיו התקשחו במוכנות להרביץ או להטיל קללה על מי או מה שאיך שהוא הצליח ל -
לאט, בקלילות גדולה, הרימה רוז גבה אחת, הזיזה את משקלה על הרביים ופתחה את ידה כדי לגלות את האוניה, הודעתו עדיין חקוקה בבהירות על הקצה. "אה, אתה זה שקרא לי, אתה יודע."
"זין, אני -" הוא קטע את עצמו כשהניד בראשו והכריח את עצמו לשחרר את תנוחת הלחימה. כבוד עצמי פצוע התערבב בכעס אמיתי שהייתה מוכנה להסתכן בטיפשות כזאת, אבל הוא נשך את שפתיו, ומצץ את טבעת המתכת שהייתה שם כשניסה להישמע הגיוני. הוא לא רצה להילחם, ממש לא. "רוז, את -"
"שמתי לב." היא דקרה את האוויר לפניה עם קצה שרביטה, מחייכת בחמימות וקצת בחוצפה כשהוא נצץ בכסף. "פרוטגו (1), יא טמבל."
אמצעי הזהירות היה אמור לגרום לו להרגיש טוב, אבל הוא לא יכול היה להחליט אם זה היה מעצבן או טוב, והוא עשה פרצוף, משנה את הנושא. "חשבתי שאת מתעלמת ממני."
התשובה הגיעה בתור נשיקה, חמה וצחקנית, והוא נקבר בתוכה, שוכח את כל המבוכה כמו הציפייה לפניה. ג'ימי משך אותה ברעב, מצץ את הטעם שלה, אבל היא הנידה בראשה, וניתקה את החיבוק. "אני לא יכולה להישאר כאן הרבה זמן." היא רעדה, והוא שם לב למתח בקצוות עיניה שהודה ביותר במה שהייתה מוכנה להסביר. "קר. זה חודר ל -" רוז הפסיקה, אבל הוא הבין טוב מאוד, וכבר הוריד את גלימת העור הכבדה שלו ושם אותה במקום הגלימה שהשאירה בפנים כיוון שאמרה שרק הלכה לשירותים.
"כמובן שאת יכולה. לא להישאר כאן בחוץ, זאת אומרת." הוא שם את ידו על כתפיה, נזהר לא לפגוע באיזון שלה, כשהסתכל אל הסמטה בה חיכה המטאטא שלו, מוחבא בין צללי פחי האשפה. "בואי נביא אותך למקום חם."
לרגע נראה היה שזה יהיה כזה קל, אבל שום דבר לא היה כזה קל, והיא היססה, והחוותה בראשה אל דלת המטבח של המטאטאים. "באמת, אני - יש לנו ערב של מכשפות -"
עם רוב האנשים, ג'ימי ידע שמשהו ילדותי כמו הצחוק על פניו המושחתות יראו באופן מוזר כמו שיציבו מלאך בסמטת נוקטורן, אבל רוז הכירה את פניו כמו שהיו פעם. הוא השתמש בזה לטובתו, והרחיב את עיניו באכזבה תמימה. "זה יום האהבה."
היא נאנחה עמוקות, נימת קולה עדיין חמורה, אבל עיניה אמרו שנמסה. "ג'ימי…"
הוא המשיך לעשות פרצוף מסכן, וניסה לגרום לה לצחוק עכשיו. "את עם חבורת מכשפות רווקות. זה חרא טיפשי."
"זה הקטע." צחקוק! הצלחה! או לפחות תקווה לכך.
"אבל את לא רווקה."
"כן, אבל הן לא יודעות את זה."
"אבל הבאתי לך מתנה." זה לא היה קסם אמיתי, אבל בעזרת תזוזת יד, הצמיד הופיע על אצבעותיו כאילו משום מקום, מנצנץ בבהירות אפילו באפלוליות הסמטה החורפית.
הוא קיבל השתנקות הערכה קטנה, אבל המבט המופתע והשמח שלה הצטמצם כמעט מיד לחשד עייף. "קיבלת או שגנבת?"
"בכל מקרה השגתי את זה בעמל רב," הוא משך בכתפיו. "ובאמת, זה לא יותר יפה אם לא תדעי?"
עיניה הצטמצמו אפילו עוד יותר, ואז היא הנידה בראשה, ועשתה רעש קטן בין נחרת בוז וצחוק כשלקחה אותו. "כאילו שלא." היא לבשה אותו, וסובבה את פרק ידה כדי לראות אותו יותר מקרוב. זה היה זהב טהור, יחד עם עשרה ממה שהיה בטוח שלא היו יהלומים ורודים אמיתיים, אבל היה ברור שזה היה מחוץ לליגה שלו, ושניהם ידעו את זה. "איך אני אמורה להסביר את זה?"
"אל." היה קצה מרדני בחיוך של המילה שהוא ידע ששכנעה יותר ממה שהייתה מוכנה להודיע. "גיבורים לא צריכים להסביר את עצמם בפני אף אחד."
"מתבגרים כן."
"גיל שבע עשרה זה מבוגר."
"מה שתגיד." היא הנידה בראשה בחוסר רצון, הורידה את הצמיד והושיטה לו אותו. "כל עוד אני בהוגוורטס, זה לא משנה."
"העניין שמשנה, זה היה לפני שנים. מספרים זה חרא." ג'ימי סירב לקחת אותו, והחזיר אותו אל כף ידה במקום. "בחייך, רוז, אני לא מבקש ממך לברוח איתי."
הייתה שתיקה ארוכה, אבל אז המתנה שוב הייתה על ידה, והחיוך שלה אמר הכל כשהיא הניעה קצת את הקביים על האבנים הקפואות. "טוב, כי אני לא בורחת לשום מקום."
"בדיוק!" ג'ימי ניסה לא להישמע שחצן מדי כשמיהר לתפוס את המטאטא שלו, והוציא אותו ממקום המחבוא שלו יחד עם חבילה קטנה ועטופה. "ובגלל זה הבאתי את זה. ואת אלו."
החבילה נפתחה והפכה לכמה צעיפים ארוכים וחלקים, ורוז חייכה, והטתה את ראשה בשריקה. "קינקי."
הוא החזיר לה חיוך משלו, ולא ניסה להסתיר את ההתלהבות שהחיוך העביר בתוכו. "אולי אחר כך. אבל עכשיו, זה כדי שתוכלי לבוא איתי." בזהירות, הוא הצליח להראות לה איך הצליח למצוא דרך שתוכל לשבת על המטאטא מאחוריו, כשהצעיפים קושרים את הקביים שלה מתחת כמו סבל קשור ברתמה, וגם פיצה על הכוח שעדיין היה חסר ברגלה הפצועה כדי להחזיק מעמד מאחוריו. הוא בילה שעות בניסוי וטעייה, אבל כשהעבירה את הצעיף השני מתחת לזרועותיה, הוא לא יכול היה שלא לצחוק. "את די משתפת פעולה עבור מישהי שלא הולכת, את יודעת."
פרצופה היה במרחק קטן משלו, נשימתה חמה ומזיזה את השיער על מצחו בתשובה. "אמרת שלא ביקשת ממני לברוח איתך. או שזה היה שקר גס?"
"לא לברוח," הבטיח לה ג'ימי ברצינות נלעגת. "זה לעוף."
נראה היה שעמדה שוב לצחוק, ואז הוא הרגיש אותה מתקשחת, ופתאום ידיה נגעו בשלו, כל השעשוע וההתלהבות נעלמים מקולה. "אתה נקי?"
הוא התרחק, וכמעט העיף אותם מהמטאטא כשהכעס הפך לאמיתי בגלל ההאשמה הבוטה. "רוז!"
היא לא זזה בכלל, ידיה עדיין מונעות מהרתמה ליפול. "אני במספיק חתיכות, ג'ימי. אמרתי, אתה נקי?"
"את יודעת שאני יכול -"
הטיעון שלו נקטע לפני שהתחיל. "ג'יימס!" היא לא הרימה את קולה בכלל, אבל זה הפך לצעקה, כמעט לסטירה. "אל תזדיין איתי."
לא היה לו כלום חוץ מהאמת, והוא הפיל את עיניו, מנסה לא להעביר את ידיו על זרועותיו, שפתאום הרגיש שיכלה לראות דרך השרוולים הארוכים. "רוב היום. אני בטוח, בעצם." הוא הכריח את עיניו להביט בשלה, ולא החביא את התחינה הכנה. "אני נשבע. כלומר… אני לא… לא אם הייתי מסומם, את יודעת."
נראה היה שהיא היססה לנצח, והוא נאלץ לנשוך את הלשון שלו, כשהוא יודע שזאת הייתה אחת מהפעמים בהן חפר לעצמו בור אם המשיך לדבר, אבל קיווה שתבין. להיות נקי היה דבר נחמד בתיאוריה, אבל הוא היה די בטוח שלא רצתה שירעד וישתגע יותר ממה שרצתה שיהיה מסומם. לבסוף היא הרימה את ידיה, והרשתה לו להמשיך, אבל עיניה לא הפסיקו להסתכל עליו. "אם תפגע בי, אני לא אסלח לך. אני נשבעת, לעזאזל."
"אני לא אסלח לעצמי," הלחישה הייתה קשה, ואכזרית מרוב כנות, והדממה נמשכה עוד כמה שניות מוזרות ונוראיות עד שגמר. הוא נשם נשימה עמוקה, הסתובב על המטאטא והזדקף, כשהוא מנסה לסלק את התחושה המכוערת, המפחידה והאשמה, כשעיקם את פיו בחיוך. "רק תחזיקי, אוקיי?"
הם המריאו בקלות, כשהמשקל החדש לא אמר כלום למטאטא הספורט המחוזק שטופל הרבה יותר מבעליו, והמריא בתוך שניות גבוה כל כך עד שהבניינים בהוגסמיד נראו כמו בתי בובות קטנים מתחת. היה קר יותר כאן למעלה, הרוח הייתה חסרת רחמים, אבל הוא לא התחרט לרגע על שנתן לה את הגלימה שלו, והתמקד במקום בכמה שהיה לו חם כשהנוסעת נלחצה קרוב אל גבו.
הוא ריחף לרגע, ואז הסתובב במעגל איטי באוויר, הסתכל על הרחובות ועל הטירה הנוראית שהייתה על הגבעה לפניהם לפני שיצא לדרך, בטוח שהיה בכיוון הנכון. רוז רכנה קדימה, פיה כמעט מול אוזנו כששמע אותה מעל שריקת הרוח. "לאן אנחנו הולכים?"
"את תראי," הוא צעק חזרה.
"אני לא רוצה לראות."
"אז תעצמי את העיניים."
היא דקרה את צלעותיו, מצליחה להכאיב לו מספיק כדי שלא יעשה שום דבר לא רצוי. "ג'ימי!"
"אני לא מספר," הוא התעקש. "לבחור צריכות להיות הפתעות וכל זה."
"אני חושבת שאני שונאת אותך לפעמים."
הוא היה כל כך ציני עד שכמעט ראה את זה, והוא ניסה מאוד להישמע ממש תמים. "תגידי לי את זה כשאת לא מחככת את הציצי שלך על הגב שלי."
"אני לא מחככת את - אני מנסה לא ליפול!"
"זה מה שכולן אומרות."
"אה, כי היו לך כל כך הרבה."
"עם פרצוף סקסי כמו שלי, אני לא יכול לנפנף אותן."
לא משנה מה הייתה תגובתה, היא הפסיקה כשהגיע אל קצה העמק הנסתר, והעצים נעלמו וגילו את היעד שלהם. היכל שלא היה גדול כל כך, בערך בית פרטי בגוה שתי קומות, שנבנה בתור מפלט לאנשים שביקרו בהוגוורטס אבל לא רצו להישאר בטירה הענקית או באחת מהאכסניות בהוגסמיד, ונוח למדי. הגינות היו מטופחות להפליא, וכישפו אותן כך שיפרחו אפילו עכשיו, וקצת עשן עלה מהארובה.
הוא ידע שבקשת הטובה - טוב, כמה טובות - היו יותר ממספיקות, אבל זה לא עצר את תחושת החנק בגרונו של ג'ימי כשנכנס עם המטאטא בעדינות אל המרפסת למעלה. מה אם משפחות ישנות לא היו חזקות כמו פעם? מה אם לסתום את הפה לא היה כזה חשוב אם כבר…
לא משנה. אף אחד מהפחדים לא שינה, כי דלתות המרפסת נפתחו אליהם כאילו בירכו משפחה אבודה, והוא הכניס את המטאטא פנימה בקלילות עד שקיווה שזה יהיה ברור. וכבר, הוא הרגיש את רוז מסתובבת מאחוריו כדי לספוג את הכל. הטפט נראה היה כאילו היה עשוי מביגוד ולא מנייר, מן רקמה בצבע קרם עם פסים כחולים דקים, המיטה נראתה מספיק רחבה לענק, מלאה בעשרות כריות רכות, והכל היה כאילו יצא ממגזין, כשהוא לא זיהה את הסגנונות אבל היה ברור שהכל היה בטוב טעם ומאוד, מאוד יקר.
קולה של רוז היה כל כך שקט עד שנראה היה שחששה לצאת מהחלום. "איך יכולת להרשות -"
מהר מאוד, הוא השתחרר מהרתמה, והשתחווה עמוקות כשהציג את החדר. "טירה לגבירתי."
"כן, אבל איך בשם מרלין -"
הוא עצר אותה כששם אצבע על שפתיה והניד בראשו במהירות כשהוריד אותה מהמטאטא. "אל תשאלי."
נראה היה שעמדה להתווכח, אבל לשמחתו, היא משכה בכתפיה. "אני לא חושבת שאני רוצה. כשהמחלקה לאכיפת חוקי קסם תגיע לפה, אני לא אדע כלום, ואשבע בשרביט שלי שחטפת אותי."
"כן, כמובן," ג'ימי הסכים בשלווה, עזר לה לעמוד על הקביים שוב והשעין את המטאטא על המתלה בפינה. "בועטת וצורחת."
לחישה כואבת גרמה לו להסתובב, אבל היא כבר נפנפה אותו, סנטרה מורם כשהלכה בקלילות אל המיטה הענקית וטיפסה אליה, מפילה את הקביים על הרצפה מאחוריה. ג'ימי היסס, ולא רצה להיראות כאילו לא סמך עליה, אבל היא הייתה ממש אסירת תודה כשהסתכלה עליו וראתה את דאגתו. "זה בסדר. זה… אני פשוט… לא משנה." פרצופה שוב התעוות כשהושיטה את ידה, אבל כשהרימה את החצאית שלה, הוא ראה שזה היה רק רצועה שנצמדה אל העור העדין מאחורי הברך שלה, ולאחר מכן היא הראתה הקלה כמעט אירוטית כשסידרה אותה.
אם זה היה פיתוי בלתי צפוי, זה היה כלום בהשוואה לאנחה הארוכה והמפתה שפלטה כשזרקה את עצמה על מזרן הנוצות העמוק ועל הר הכריות. "זה מקסים! וגם זה," היא הרימה את ידה בצחוק, והראתה את הצמיד כמו דוגמנית מהמיטה. "אפילו אם אני די בטוחה שחם פה יותר משלהבת שדים."
ג'ימי שקל כמה דרכים לענות על זה, ואז החליט שכבר בזבז יותר מדי זמן למזמוזים עם רוז כשחשב. הוא הנהן בגאווה, ואז לקח תנופה מהחדר, דחף את עצמו על מרגלות המיטה וקפץ לצידה, זרועותיו פתוחות כך שתתגלגל אליהם כשהמשקל יזיז את המזרן מתחתיה. "יום אהבה שמח."
זאת הייתה, הוא החליט, שיחה טובה. חצי שעה בסמטה, הטיסה המקפיאה, הכל היה שווה כדי להיות פה עכשיו, ביחד וחופשיים לפחות לשאר אחר הצהריים והערב. וזה היה יותר ממספיק כדי לפצות על קצת מהזמן שאיבדו מאז סוף השבוע האחרון בהוגסמיד. רוז הסכימה איתו, והרשתה לעצמה להימשך אליו כשהם התנשקו בתשוקה, גלימת העור נזרקת כמעט מיד כשחולצתה לא רחוק מאחור. היה עיכוב של רגע כשניסתה להוריד את חולצתו, והסיבים נתפסו בעגיל, אבל הם היו חיילים מאומנים, שהתרגלו לשינוי טקטיקה כשהיה צריך.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלהם, בכלל לא, וגם לא הכי יצירתית שלהם, אבל היה משהו ממש נפלא ביצירתיות שהפגינו הפעם. הוא תמיד חשב שההנאה בזה שכמעט תופסים אותם בכל רגע הייתה חצי מהכיף, אבל זה היה עוד יותר טוב, רק הזמן אחד עם השנייה, לחקור ולהתנסות בדרכים שלא הצליחו לפני כן. הם ניצלו את הזמן הזה במלואו, ורוז במיוחד נהנתה מאוד מלדחות את המזמוז עד שכמעט התחנן לפני שאחרוני הבגדים הצטרפו אל הערימה בתחתית המיטה.
הוא יכול היה להישבע שזה נמשך ימים, אבל באופן מדהים, נראה היה שהיה אור בחוץ כשהיו ביחד, מוכתמים בזיעה ומתנשפים באמצע הבלגן במיטה המושלמת, גופה כרוך על החזה שלו, אחת מהכריות המצחיקות מתחת לחיקו בדרך שהיה מוציא אפילו אם היה שם על כאלה דברים עכשיו. והוא לא.
אלו היו הרגעים. אלו שהפכו את הכל לשווה. כל העסקאות והבריחות המפוחדות והקרבות והסיוטים והכל שלא היה בסדר בזמן אמת היה בסדר ברגעים הללו. חוסר המשקל בסיבובי מטאטא או לאחר תרגיל קווידיץ'. ההנאה כשהוא שאב משהו טוב. לברוח ממישהו שהיה הורג אותך בקלות ושלא היית צריך להילחם מולו מלכתחילה. מה שעשה לפני חמש דקות. מה שעשה עכשיו.
הוא בדיוק שקל לוותר לדחף ללכת לישון כשזזה, ומלמלה בהתחלה משהו לא ברור, ואז שוב, ברור יותר. "גם לי יש משהו בשבילך, אתה יודע."
ג'ימי עמד למחות ולהגיד לה שהיא כבר נתנה לו מתנה יפה, אבל היה מאוחר מדי. היא השתחררה ממנו לרגע, חיטטה בבגדים שזרקה ובכיס שלה, ואז הוציאה חבילה קטנה ומקומטת ושמה בידו.
ג'ימי לקח אותו, מנסה לא לכעוס כשהסתכל על מה שנראה היה כמו לא יותר משעה, תאריך ומילה שנראתה כמו השם אלברט אם כתב היד לא היה כזה קטן. "שרבוט אקראי! אני - נוגע ללב!" הוא הצמיד אותו בדרמטיות אל החזה. "אני אשמור ואנצור אותו!"
"אוי, תסתום!" היא נחרה, והרביצה לו לא בעדינות רבה מדי בצד ראשו. "זאת פגישה במפעל נימבוס. לעבודה."
הוא מצמץ, פעמיים, מנסה לעכל את המילים ברצינות שאמרה אותן. "הם לא -"
"המנהל הוא חבר של אבא שלי," היא התעקשה. "כבר דיברתי איתו. הוא מוכן להעלים עין מהרקע שלך, אתה יודע, לתת לך סיכוי."
"את מטורפת." הוא הניד בראשו, לוקח את קליל הקלף וזורק אותו מקצה המיטה. "אני נראה לך כמו טיפוס של מפעל?"
"אני לא יודעת, חשבתי שאתה נראה כמו מישהו שיבין מה זה להרגיש לכוד, אבל אולי שכחת איך זה לאנשים שלא יכולים להרדים את הכל ולעוף בכל פעם שנמאס לנו." הנזיפה במילותיה הפתיעה אותו, והוא עצר בחצי הדרך כשניסה לאחוז בה שוב, והפתיע את עצמו ברעל בתגובתו.
"אז את רוצה להזכיר לי כשתקשרי אותו לאיזה מפעל מזדיין?"
התגובה שלו לא הפתיעה או דחתה אותה, והיא המשיכה, נימת קולה נעימה אבל לא מתפשרת. "כבר הגשתי מועמדות ללימודי השבי"ר (2), ואם תהיה לך עבודה, נוכל לעבור לגור ביחד. שום דבר יקר, אבל ג'ימי, נוכל…" עכשיו קולה כן נחלש, והיא הורידה את עיניה, אצבעותיה מסתובבת על הסדין. "נוכל, אתה יודע, לצאת שנינו סופסוף. מהבתים של ההורים. כלומר, בלי שתברח שוב."
משהו עצר אותו לפני עוד סירוב כשהבין את מה שאמרה סופסוף, וכששוב הושיט את ידו, הוא רק יכול היה לנחם כשהתכרבל לידה, והכניס את פניו אל שיערה. "לא אמרת לי שכל כך רע בבית."
"לא רע, בעצם." היא נשמה נשימה איטית וארוכה, ידיה כבר לא מסובבות את הבד, רק שוכבות כמעט מותשות. "זה פשוט… בערך…"
"לא רע כמו קודם," הוא שאל בשקט, "או לא רע כמו אותה השנה?"
"לא רע כאילו הם לא מתכוונים לכלום, אבל פשוט… פשוט מאז שקמתי מהכיסא, היית חושב שאני עשויה מזכוכית." מילותיה בקושי נשמעו בהתחלה, אבל מהר מאוד הן צברו עוצמה וכעס, והפכו לצעקה שהייתה כמעט קללה. "הם תמיד 'רוז, תיזהרי' ו'רוז, תני לי להביא את זה' ו'רוז, תשמרי על עצמך' ושמים כריות טיפשיות ומזדיינות בכל מקום בו אולי אפול, מרלין ישמור, ואני אפילו לא יכולה לקחת לעצמי כוס מים מזדיינת בלי שיסתכלו עלי וינסו להעמיד פנים שלא."
ג'ימי הרגיש את עצמו נמתח בגללה, פיו לחוץ ביחד כל כך עד שהפירסינג נלחץ על שפתו העליונה. הרעיון שמישהו יתייחס לרוז כאילו הייתה טיפשה רק בגלל שחטפה כמה מכות! איפה חשבו שחטפה את הפציעות הללו מלכתחילה, במסיבת תה? "בולשיט," הוא אמר. "את מצ"ד, לעזאזל."
"אתה יודע מה זה אומר. זה פשוט, העניין הוא, שאימא ואבא לא. ואני…" היא נאנחה, פניה חתומות. "אני לא חושבת שהם רוצים."
"כמובן שהם לא רוצים." בין אם הבינה את זה עכשיו או לא, העניין שאנשים אחרים לא יבינו את זה לא היה חדש עבורו, והמרירות חתכה כל הברה בכוח. "חרא! הם מאמינים שאת קשה כמו קשקשי דרקון, ומיד אחר כך, אוי לא, הם מאמינים שאת מתנשקת עם איזה פרחח דביל."
"אני בת שבע עשרה." היה משהו בצורה שבה אמרה את זה שלא הייתה כמו שציפה, לא ויכוח או הסכמה, יותר כמו מישהי שלא יכלה לשחות ונכנסה אל אגם קפוא. "אני יכולה פשוט ללכת." היא התייצבה על המרפקים שלה, והסתובבה להסתכל עליו שוב, עיניה נוצצות באש חסרת ביטחון. "אם, כמובן, אם הייתה לך עבודה שתוכל לשלם את דמי השכירות, לא תהיה להם ברירה."
ג'ימי התרחק, וניסה לעצור את התפרצות הכעס כי חזרה לנושא. "אני לא יכול. אני -"
"אתה מצ"ד. לעזאזל עם זה שאתה לא יכול." עכשיו היא כעסה, הסומק עולה בלחייה. "אתה לא רוצה. אתה פשוט מעדיף להיכנס ולצאת מהחיים המזדיינים שלי כמעט מסומם ולחשוב שתוכל להשיג אותי כל פעם שתרצה עם החיוך הטיפשי הזה וכמה תכשיטים גנובים."
"כן, טוב," הוא ירה בחזרה, "זה עבד עד עכשיו!"
"אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה." כאילו כדי להדגיש את ההצהרה, היא התרחקה ממנו עכשיו, הזדקפה והורידה את רגליה מהמיטה, גבה אליו אבל ראשה עדיין מורם למרות הרעד בקולה. "אני לא יכולה להמשיך לדאוג לך כל הזמן."
"את לא צריכה לדאוג." הוא הכריח את עצמו לבלוע את המגננה, להזדקף ולשים יד אחת על כתפה. "חוץ מזה, אף אחד לא מכיר אותך כמוני. בחייך, רוז, מי עוד -"
היא דחפה אותו הצידה במשיכת כתף כשהסתובבה והסתכלה עליו שוב, פניה היפות עדיין קודרות מכעס. "אתה אומר שאתה כל מה שאני יכולה לקבל? שלא מגיע לי טוב יותר?"
הוא לא ידע מה להגיד לה, אבל מה שיצא לא היה מה שציפה לשמוע בהתפרצות המזג הכועס והמתגונן שרק ידע שיהיה מלא בחרטות לאחר מכן. "אני אוהב אותך!"
בשלוש השנים שהיו ביחד ולחוד, הוא לא ממש אמר את זה קודם, והוא קפא, לא מסוגל להאמין שהוא אמר, אבל ידע אפילו פחות איך לטפל בזה שזה לא שינה כלום. גופה של רוז עדיין היה קשה, הכעס מופיע בקרירות על פניה. "אז תוכל להראות את זה פעם אחת, לעזאזל."
"אני -" ג'ימי היה חסר אונים, וניסה להבין איך הכל השתבש כל כך. היא ידעה מה היה. זין, זאת הנקודה, נכון? הוא היה הסיכוי שלה לשחק באש כשהעולם רצה שתהיה מוגנת ומרופדת והיא הייתה הקשר היחיד למקום טוב יותר שעדיין הבינה מה גרם לו לרצות לרקוד בתוך האש. איך יכלה לכעוס עליו כל כך על כך שלא היה משהו שמעולם לא אמר שהיה? "זה לא - אני מראה את זה כל הזמן!"
"בתנאים שלך." היא הראתה לו את הצמיד, והפעם ההאשמה לא הייתה מגרה. "לאהוב מישהו אומר להראות את זה גם בתנאים שלהם לפעמים."
"מפעל מזדיין." הוא הרגיש מטופש שהוא רב איתה בעירום, והוא לקח את התחתונים שלו מהמקום בו היו על המיטה, ולבש אותם בנחירה כועסת לכיוון שלה כשהחל לחפש את הג'ינס שלו.
"מפעל למטאטאים." היא אמרה כאילו זה שינה משהו. "מפעל למטאטאי מירוץ."
"יופי-טופי. אני לא יכול לחכות." ג'ימי העביר את הרגל שלו דרך הברך של הג'ינס בהתחלה, אבל זה לא שינה. הם היו קרועים בכל מקרה, והוא רק קילל שוב כשניסה לפתור את המצב. "איפה שמתי את הגלימה שלי?" הוא חיפש ברצפה, ואז על המיטה, מזיז את השמיכה הצידה כדי לחפש בין הסדינים מתחת, ואז מתחת למיטה, ואז בשאר הרהיטים, עד שלבסוף, מצא את העור השחור המוכר.
בידיים שלה. זין.
הם קפאו, בוהים אחד בשנייה בשטח ההפקר המוזר. לא נראה היה שתקפה יותר, אבל היא גם לא עמדה להיכנע, ולעזאזל אם הוא ייכנע. זה לא היה כאילו הייתה לו שעת עוצר.
"זה לא יהיה…" רוז עצרה, עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן שוב, מה שהיה בתוכן היה יותר מסובך ממה שרצה לחשוב עליו. "אתה יודע שזה לא יהיה כזה רע."
אבל זה כן. היא ידעה והוא ידע. היא לא ביקשה ממנו לקחת עבודה מזדיינת, היא ביקשה ממנו לשנות את הכל, לעשות דברים ש… להפסיק לעשות דברים ש… "את קפצת מעל לשרביט."
"כן, אז מה? גם אתה." הוא לא ידע אם ניסתה לעקוץ אותו או לא. נראה היה שלא יכלה.
"יהיו… בעיות." הם לא דיברו על זה לפני כן, השאלות על האם היה 'נקי' היו הכי קרובות לזה, אבל הוא היה צריך לקחת את הגלימה עם הזרוע שלו. הוא רצה שעיניה יסתכלו על הסימנים, ושניהם ידעו, כמו תמיד, ושכל החרא ילך להזדיין, למה זה היה כזה קשה כשהיה כל כך קל לא להגיד שום דבר איתה כי הם כן ידעו. שניהם. הכל. אפילו את הדברים שהם לא רצו לדעת שידעו.
מאיזו סיבה כלשהי, הוא חשב שתכעס שוב, בגלל שדחף את זה אל פניה ככה. או שתסיט את מבטה. או שמשהו. הדבר האחרון שציפה היה שתיקח את זרועו, ושכל קצה אצבע יתוודה ויעז. שזה יקפיא אותו כמו נעילת גוף. שעיניה יסתכלו על שלו בלי כעס בכלל. במה שיכול היה להישבע בפני מרלין עצמו שהיה פחד. זה לא התאים לו. "תוציא אותי מהכלוב שלי, ואוציא אותך משלך." היא בלעה כל כך חזק עד שהוא ראה את הרטט בגרונה, והוא רצה שהיא תמצמץ, כי אסור היה לו להסיט את מבטו והיא לא עזבה. "צ"ד מטפלים אחד בשני. צ"ד לא מרגישים כאב."
הוא סיים את זה, כמובן. הוא לא יכול היה שלא. אבל הפעם, הוא לא היה ממש בטוח שידע מה זה אמר אפילו שאמר את זה בפעם האלף. "צ"ד עושים את מה שצריך."
הסוף
(1) כישוף המגן.
(2) שליטה בלחשים ייחודיים ורבים. תרגמתי מאנגלית: Mastery of Advanced and Grueling Incantation (שליטה בלחשים מתקדמים ומייסרים), או MAGI (קוסם). מין דוקטורט ביקום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה