אז עכשיו שני סיפורים חדשים. הראשון כולל כמה דיאלוגים בין ההילאים של שנת אלפיים. קצת קשה להבין מי מדבר עם מי. אני משער שהקטע הראשון על הארי, השני על זכריה סמית', השלישי על רון, הרביעי על נוויל, החמישי על אנתוני גולדשטיין, השישי על ג'סטין פינץ'-פלצ'לי, השביעי על הרמיוני, והשמיני כולל את נירו מאלסיבר, אוכל המוות. המילה המנחה היא "מספיק". הסיפור השני הוא על אנתוני גולדשטיין, ההילאי היהודי, ועל לי סו. אגב, לשניהם אין רגליים: שלו נמחצו על מגדל רייבנקלו, ושלה אובנו בקרב. וזה סיפור חמוד מאוד.
מספיק:
עבור מחזור ההילאים של שנת 2000, מתי זה יהיה מספיק?
"אם לא אוכל להיפטר מזה איך שהוא, אני עומד להיכשל."
"אני בטוח שהם יחליקו את זה ויתחשבו בך."
"אני לא רוצה שיחליקו את זה. נמאס לי שאנשים מחליקים את זה, וזה לא שאוכלי המוות ריחמו עליי."
"השורה התחתונה היא, שצלקת כזאת מקללה תופיע בכל שינוי צורה."
"מה אם קודם אפטר ממנה, ואז אשנה צורה?"
"אי אפשר."
"אני יכול פשוט לחתוך את העור מהחלק הזה בפנים שלי, ואז לשנות צורה כדי להחביא את הפצע. כבר למדנו על זה."
"זה יחזור כשתרפא אותו."
"אבל לעת עתה?"
"כן."
"אז זה יעבוד טוב מספיק."
OOO
"אני אחזור במהירות האפשרית, נשבע. אני מצטער, אבל זה קארו, ולונגבוטום ואני היחידים שמכירים אותו באופן אישי עד שגולדשטיין יוכל ללכת. אני לא יכול לתת לו לעשות את זה לבד."
"היא כורעת ללדת, אדון סמית'. אפילו אם תצא לקחת כוס תה תוכל לחזור מאוחר מדי."
"אז זה צריך להיות ככה. אני מצטער, מתוקה, בבקשה… אני לא יכול לנטוש אותו שוב."
"אתה נוטש את אשתך."
"זה קשור ליותר משנינו - או שלושתנו. ולמען האמת, אדוני, אולי שמת לב שהיא די מסרבת לדבר איתי, אז אני לא חושב שזה ממש משנה."
"אל תתעצבן, בן. זה לא כזה חריג כמו שאתה חושב, וזה עדיף על הקללות שחלקן זורקות."
"אתה פשוט לא מבין. אני אחזור."
"זאק?"
"מג?!"
"לך ותפוס אותו. אני אוהבת אותך."
"אז זה מספיק."
OOO
"אני עומד למות. אני פשוט עומד למות."
"רון, תכיר את שרירי הבטן שלך. שרירי בטן, תכירו את רון."
"אני הסתדרתי ממש טוב בלי שהכרתי אותם, תודה רבה לך."
"זה מה שחשבתי כשבגמן הציג אותי בפני אלו שלי, והיו לי עוד הרבה כאלה במהלך המפגשים שלנו, אז אני די בטוח שאתה עומד לחיות."
"זה לא מרגיש ככה."
"תפסיק לבכות."
"אני… אתה יודע שאני לא מתכוון לזה, נכון?"
"אם היית מתכוון, לא היית נותן את הכרטיסים שלך למשחק של התותחים כדי להיות כאן היום."
"אתה יודע על זה?"
"הרמיוני סיפרה לי. אני מתרשם."
"חייב לעשות את החלק שלי, זה הכל."
"אם רק עשית את החלק שלך, לא היית כאן. כבר בילית שנה עם השרביט שלך על הכף כשעזרת להארי למצוא הורקרוקסים. רוב האנשים יגידו שזה יותר מ'התפקיד שלך', אתה יודע."
"כן, כי אתם סתם התאמנתם לכם בהוגוורטס. בין אם השגנו את רידל או לא, זה לא הוגן… או נגמר. זה לא היה מספיק."
"רון…"
"תסתום ותחזיק לי את הרגל. אמרתי שזה לא מספיק."
OOO
"השעה ארבע לפנות בוקר. תקן אותי אם הדברים השתנו, אבל אני לא חושבת שיש אימונים עד כל כך מאוחר."
"היה לנו מבצע. לא הצליח, אבל היינו חייבים לעשות את זה."
"אני מתביישת בך. כמו חובבן -"
"זה לא היה חובבני, סבתא, אני מבטיח. הייתה לנו משימה, הכל היה ממש רשמי. הם אפילו נתנו לנו את התלבושות האחידות להלילה."
"לא אמרת לי שהם כבר שלחו אותך לשדה, נוויל. נכנסת לתכנית הזאת לפני בקושי שלושה שבועות. זה לא מספיק כדי לשים אותך מול אוכלי מוות נמלטים."
"כבר נלחמנו מול רובם. את יודעת את זה, ופשוט אין הרבה הילאים אמיתיים שנותרו. בגלל זה הם צריכים אותנו מלכתחילה."
"רק בגלל שהצלחת לשרוד את הקרב זה לא אומר שהמשרד קיבל רישיון לשחק בפזיזות עם ההנחה שאתה מוכן לעשות את זה על בסיס קבוע."
"זה יצטרך להספיק. אנחנו כל מה שיש, וזה ממש לא מספיק."
OOO
"תפסתי אותך!"
"איך לעזאזל… ההנגזה שלי -"
"כמעט טובה יותר מהגלימה של פוטר. אבל השארת שביל של דם שאפילו עיוור יוכל לעקוב אחריו. אל תגיד לי שלא הרגשת אותם דולפים."
"ניסיתי להתעלם מזה."
"אולי כדאי שתפסיק להיום."
"אני אתן לך את זה שתפסת אותי, אבל זהו זה. אולי עדיף שאשתמש בכישוף חסימה על הפרותזות ואתה תסתום את הפה שלך."
“בסדר. עשר דקות הפסקה, ותורך לעקוב אחריי. אני מצטער אם לא אהפוך את זה לכזה קל."
"כמובן, אדון סמית'... ואני לא צריך קל. קל זה לא מספיק."
OOO
"מה בשם מרלין חשבת, ג'סטין?!"
"אני בסדר."
"כל כך בסדר עד שהתמוטטת בחדר ההלבשה? נוויל אמר שהיית שובר את הראש שלך על הספסל אם רון לא היה תופס אותך בדרך למטה! לא הייתי חושבת שאתה בן אדם שמשתמש בתרופות מסוכנות ולא -"
"הן ממש חוקיות ובטוחות, בעצם, חנה. כולן רשומות ועוזרות לעירנות."
"אל תסביר לי מונחים טכניים. אם הן כל כך בטוחות, למה אתה כאן, ולמה אתה צריך חמישה רופאים מוגלגים ושני מרפאים - ואף אחד מהם לא יודע על השני, דרך אגב - כדי שיביאו לך אותן? הם אומרים שלא ישנת כבר תשעה ימים."
"את ממש מגזימה."
"רון מדד את הדופק שלך במאתיים."
"אין לי ברירה. זאת הדרך היחידה לעשות את כל זה."
"אז תעשה פחות."
"אני לא עשיתי מספיק."
OOO
"תקללי אותי, ג'יני."
"אני לא יכולה. לא מספיק חזק, בעצם. אני מחבבת אותך יותר מדי, הרמיוני."
"בבקשה, רון לא מסכים. גם הארי לא."
"אני לא מופתעת! הן מסוכנות!"
"גם להיות הילאית. גם השנה שעברה, ואנחנו כבר בחסרון בהשוואה לאנשים כמוכם שממש התאמנו."
"אני מצטערת, אני לא יכולה."
"אם לא תעשי את זה, אני אספר לך בפירוט מעודן ומייסר בדיוק איך אחיך במיטה."
"זה מגעיל! את לא תעשי את זה."
"בדרך כלל, הוא לא אוהב שמדגדגים אותו, אבל כשאני יורדת לו, זה לא ממש דגדוג, אבל כשאני שמה את האצבע שלי בעדינות מעל ה -"
"המוסינדיום ! אוי, מרלין, הרמיוני, זה היה קרוב! אני מצטערת!"
"אל תהיי. אמרתי לך שאת יכולה לעשות את זה חזק מספיק."
OOO
"איזה שטויות, אתה חושב שהם העבירו את מרלין ואת כל החברים שלו, בטח! הנביא הארור מזיל ריר על 'ארבעה זוכי אות מסדר מרלין' ומנסה להעמיד פנים שתכנית של שלוש שנים שהם עברו תוך פחות משנתיים זה לא זבל!"
"אז אתה לא מודאג, נירו? אתה לא חושב שאתה חייב קצת לשמור על עצמך יותר עם שבעה הילאים חדשים באזור?"
"בה! ילדים! הכי בוגר מביניהם הוא בקושי בן עשרים, טיפלנו במספיק מהחבר'ה הקודמים… והם היו אמיתיים! אלו סתם חבר'ה לעיתונים; שמות נוצצים שינופפו בהם ויגרמו לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אפילו יש שני בוצדמים בתוכם, ואל תגיד לי שזה לא סתם הצגה! ילדה ולורד, ואני מתערב מי ירוץ יותר מהר אם הידיים היפות שלהם יתלכלכו! תינוקות סלבריטאים עם שרביטי צעצוע. רואה את זה שם? הבחור ליד הוויזלי עם הצלקות על הלחיים? הורדתי אותו בעצמי פעם אחת, וכאילו היה בשנה הראשונה שלו. אני יכול להוריד אותו היום באותה קלות."
"אמרו לי שאתה ממש משוחרר כשאתה שיכור, אדוני, ו'בוצדם', עם כמה שזה נורא, היה צפוי, אז אסלח לך - אבל הסקסיזם והמעמדיות היו מה שהייתי צריך."
"אתה -"
"התינוק הסלב עם שרביט הצעצוע, כן. ואני חושש שעלי לזרות לך מלח על הפצעים עם דירוג הדם שלי, אבל לחסל זבל כמוך, אנחנו יותר ממה שמספיק."
הסוף
לחצות את הקווים
זה לא מה שאתה מפסיד, זה מה שאתה מוצא.
אפילו לא היו לו עוד רגליים, אבל הוא עדיין הרגיש אותן, והן כאבו: הדקירות העמוקות כמחטים בעצבים החשופים שהיו על שטח ריק בגלים פועמים. אנתוני קימץ את ידיו על המצעים, והטה את ראשו לאחור כשנשך את שפתיו וכמעט קרע אותן. הוא יכול היה לשמוע את היפחות שלו - נשימות קשות ורועדות, בעצם - ולהרגיש את הדמעות על לחייו, אבל הוא לא שלט בזה. הוא חשב שזה היה רע כשנפצע לראשונה, אבל ההלם מחק את הרוב, והוא זכר שנלכד יותר מכל דבר אחר, כשהכאב עצמו הוא מין הזיה מרוחקת שידע שהיה רע, אבל היה מוזר.
הטיפולים היו יותר גרועים. היית צריך להיות ער בהן, ואפילו לא יכולת לקבל שיקויי שיכוך כאבים, כי הם הרדימו אותן, והיית צריך להרגיש איך הגדמים שפעם היו רגליים רגילות נדחפו אל הפרותזות, ללמוד את שיווי המשקל מחדש, לנסות ולהקשיב להנחיות כדי להיות רגוע כשפשוט כאב. אוי, אלוהים, זה כאב, ואפילו כשזה נגמר, הכאב נמשך עוד הרבה זמן, ונמצא במקומות שלא היה אפשר להקל עליהם כי הוא לא היה שם.
"תנשום עמוק, טוני, זה יפסיק. רק תחזיק שם מעמד… אתה כל כך אמיץ." קולה הרך והעדין של לי נשמע דרך הענן האדום של מה שהמרפאים התעקשו שהיה רק "אי נוחות", והוא הניד בראשו, לא מסוגל למנוע מהמילים להפוך לנהמה כשנלחם בדחף חסר התועלת לבעוט.
"אני לא." אנתוני הכריח את עיניו להיפקח, והפנה את ראשו אל הצד השני של המחלקה כדי להסתכל עליה בחיוך מתוח ועצוב. "אני בוכה כמו מכשפה."
"אני יכולה לקחת את זה אישי, אתה יודע." עיני השקד שלה היו מבינות, ללא רחמים, והוא תהה אם הגוף שלה אי פעם נחשף לאותם העינויים.
"לא התכוונתי לזה ככה," הוא מלמל בין שיניו לאחר מה-שהיה-אמור-להיות ניסיון בלתי מזיק להתגלגל ולהסתכל עליה וגרם לתחושת חיתוך בכל הרגל שלו עד למותן. הוא לא הצליח להסתיר את הנשימה שלו, אבל הוא ניסה, ועצם את עיניו כל כך חזק עד שכמעט יכול היה להעמיד פנים שלא ידעה.
"לא, זה בסדר." היא התעקשה. "ואתה כן אמיץ. כמה דמעות זה לא סיפור גדול… זה נראה כאילו זה כואב כמו אש."
אנתוני השמיע צליל שהיה אמור להיות צחקוק, אבל היה יותר כמו שיעול חנוק. "קצת. אלו ממש לא החלקים מהרגליים שלי שאני אמור ללכת עליהם." הוא נשם נשימה עמוקה ואטית, וניסה לשמור על פלג גופו התחתון דומם. זה היה כמעט בלתי אפשרי - השרירים עדיין רעדו מרוב המאמץ - אבל כל שנייה שבה לא זז הייתה אחת בה הן כאבו רק קצת. "החלטתי באופן רשמי לרדת במשקל."
ההצהרה הובילה לנחרה מפקפקת מהמיטה השנייה. "אתה בטח צוחק עליי… אם אתה לא רואה כבר את הצלעות שלך, טוני, אני אוכל את השרביט שלי. אתה לא צריך לאבד משקל. אני זאת שצריכה להפסיק לאכול את הממתקים שהביאו לי."
"זה עניין של לחץ, לי," הוא הסביר לה בזהירות. "אני חייב לעשות משהו אם אני רוצה להצליח ללכת שוב. זה פשוט כואב יותר מדי. אני לא אצליח."
"אז תדבר עם המרפאים בנוגע לאיך שהרגליים מתאימות או אם יש דרך אחרת שתתרגל אליהן." קולה היה חמור, אבל לא כועס או אכזרי, אבל הוא לא יכול היה שלא לכעוס מהטיעון שלה. היא לא ידעה עד כמה שישים ושלושה קילוגרמים - או כמה שלא שקל עכשיו, מכיוון שזה היה כשהיה בגובה מטר שבעים וחמש - יכלו ללחוץ על מה שהיה מעט יותר מעור שעטף עצם שבורה. לא היה אכפת לו אם שאר המבנה השלדי שלו יבלוט אם רק אלו יהיו יותר קלים, אפילו קצת.
"מה שלא תצליח להוריד," היא המשיכה, "יבוא ישר מהשריר, ואיך אתה רוצה לשלוט בעמודים האלה עם פחות כוח בפלג הגוף העליון?"
"יש לך נקודה." הוא פלט אנחה עמוקה שכמעט הייתה נהמה, והוא חיכה עד שהגל הזה נחלש גם הוא לפני שסובב את ראשו בחיוך מריר כשהוריד את השרביט מהשולחן על השידה. "אל תספרי, בבקשה, אם ארדים אותן? אני יודע שאני לא אמור, אבל אני יכול להגיד להם שאין לי שום מקומות שאיבדו תחושה."
העיניים הכהות שלה נדלקו בנצנוץ זומם, והיא הנהנה. רוב הזמן, הם ידעו טוב מאוד שהיה כדאי להם לשתף פעולה עם המרפאים, אבל זה גם אמר שהיה הסכם ביניהם לגבות אחד את השני - או לשכנע אותם לסגת - כשלא עשו זאת. הוא השתנק כשהזדקף כדי להעביר את השרביט על הגדמים הכואבים, אבל ברגע שהריקנות המבורכת של הכישוף נפלה, ההשתנקות הפכה להקלה כמעט מינית, והוא שמע אותה צוחקת. "רק תיזהר שלא יתפסו אותך. יש רק שניים ושליש שנשארו מהמחזור שלנו."
עכשיו כשהתרכז, הוא תמך בעצמו עם מרפקיו, והסתובב כדי להסתכל עליה לחלוטין כשהטה את ראשו בסקרנות "מאיפה השגת את המספר הזה?"
"מנדי עדיין בחתיכה אחת, גם אם חלק מהחתיכות שלה מפורקות (1), אבל יש רק שמונים וחמישה אחוזים ממך וארבעים וחמישה אחוזים שנשארו ממני, אז זה הופך אותנו לשניים נקודה שלוש תלמידי רייבנקלו." היא אמרה את החישוב בקלילות ברורה, והוא צחק, כשידע שזה היה חולני אבל עדיין משהו שהרגיש יותר טוב ממ השציפה כשזה הפך לתחושה נדירה. לי חייכה, והיה משהו בזה שגרם לו לרעוד באופן שונה. "נחמד לשמוע אותך צוחק, טוני."
"את מסתכלת על זה כל כך יפה…" הוא הניד את ראשו, מנגב את הדמעות שכללו גם דמעות צחוק וגם את הכאב מקודם. "לעזאזל, את האמיצה. כל מה שאת עוברת -"
אנתוני עצר בבת אחת כשהחיוך נמחק מפניה היפות, אבל זה היה מאוחר מדי, והיא הורידה את עיניה כשידיה שיחקו בקצה הסדין שהסתיר את פלג גופה התחתון. "טוב, נראה את זה מחר, אני מניחה. אני חושבת שאתה הולך להתאכזב."
הוא קימט את מצחו, וניסה לזכור אם אמרה משהו על מבחן או טיפול חדש, אבל לא מצא כלום. "מה קורה מחר?"
"המשפחה שלי מגיעה בערב." קולה היה נוקשה, והיא לא הרימה את מבטה. "אנחנו עומדים לעשות את השיחה הגדולה."
"זה לא נשמע טוב," אנתוני הגיב בזהירות. "אבל הם ממש תמכו בך עד עכשיו. מה הבעיה?"
הייתה שתיקה ארוכה, ואז סופסוף פניה התרוממו, והיא ליקקה את שפתיה בלחץ, כאילו חששה לעבור איזה קו בלתי נראה בלעדיהם. "אני שמעתי… אה… אני לא רוצה להיות אישית, אז תגיד לי לשתוק אם אפגע בך, אוקיי?"
"אוקיי…" אנתוני הסכים בזהירות, פתאום מודאג מאוד מהמקום אליו חתרה, אפילו אם לא בדיוק ידע מה חשש שהיא עמדה לשאול.
"אתה יהודי, נכון?"
הוא לא יכול היה שלא לצחוק בהקלה. זה היה העניין; משהו שלא רק שאף פעם לא ניסה להסתיר, אלא שתמיד הניח שהיה, בלי לצחוק, ברור כמו האף על פניו. "בטח… למה?"
"כמה… כלומר…" לי שוב היססה, מחפשת מילים. "ההורים שלך ממש נוקשים לגבי זה?"
"אם הם היו, את באמת חושבת שהייתי בהוגוורטס?" היא האדימה, והוא הבין פתאום שהתגובה הלא מתחשבת שלו גרמה לה להרגיש טיפשה, אז הוא המשיך מהר. "כלומר, אנחנו מאמינים, בטח, ועשיתי בר מצווה, אני לא אוכל חזיר, באמת התפללתי יותר השנה… אבל אנחנו שומרים על כשרות אמיתית רק בחגים, ורוב הזמן אנחנו מסתכלים על זה כעל משהו שצריך להפוך לחלק מלהיות משפחה של קוסמים במאה העשרים, אם זה הגיוני."
"זה כן." סומק ההשפלה נעלם, והיא רכנה על קצה מיטתה ככל יכולתה. זה גם אמר שהוא יכול היה להסתכל ממש אל תוך חלוק בית החולים שלה, והוא לא יכול היה למנוע מעיניו לשוטט. לא היה צריך לדאוג על שני מתבגרים שהיו לבדם במחלקה שיקומית כשנשארו מהם רק אחד נקודה שלוש והיו שני מטרים בין המיטות.
היא משכה קווצה משיערה השחור והנוצץ, וסידרה את עצמה בנוחות האפשרית בתנוחה המוזרה. "המשפחה שלי די דומה, אבל סבתא שלי עדיין מאוד מסורתית, ולכבד את הזקנים זה נושא מאוד חשוב. אני חושבת שהם היו מסכימים לכל דבר במקום שלא אכבד את נאי נאי (2)."
"ואת חושבת שתצטרכי לעשות את זה?" הוא שאל בהיסוס.
לי לא הגיבה מיד, ואז הושיטה את ידה, ומשכה את הסדין במבט מהיר אליו שהיה עצוב כמו שהיה נועז. הוא הכיר את המבט, אותו אחד שהיה לכולם, אפילו כשחשפו את פציעותיהם אחד בפני השני, אבל היא לא ניסתה להציג כלום חוץ מסימפתיה. כשלעצמו זה יכול היה להיות יפה, עבודת פיסול נהדרת שפוסלה והפכה לצורה המושלמת של פלג הגוף התחתון של אישה צעירה, עד לפיסות הלכלוך על נעליה והדוגמה הייחודית בכל גרב, אבל כשהוא היה מחובר לפלג גופה העליון של אישה חיה, הכל הפך פתאום לשגוי. יד אחת חמימה ובצבע דבש ליטפה במחשבה את האבן על ירכה, וקולה הפך ללחישה רכה.
"היא רק רוצה שאחכה, טוני. לקוות שהם ימצאו דרך לשנות את הצורה בחזרה יום אחד… או… משהו." אצבעותיה נגעו במכנסיים שלה, וליטפו בזהירות כל זהב מאובן, ותגובתו הייתה רכה גם כן, ומודעת לאינטימיות שהציגה בפניו עכשיו כשמעולם לא נתנה לו יותר מלהציץ מאז שנלקחו אל הקדוש מנגו.
"הם חושבים שכן? כלומר, באמת?" הוא הזיז את רגליו שנתלו על קצה המיטה, ורצה ללכת אליה, אבל ידע שבמיוחד בלי הפרותזות הכואבות, לא יוכל יותר מלזחול. והוא לא חשב שהצוות לא הטיל קסם שיידע אותם בנוגע לזה. עדיין, זה היה קצת יותר קרוב אליה, ואולי היא תבין את זה. "או שזה כאילו 'יום אחד' שיוכלו לגדל מחדש את הרגליים? אותו יום אחד שקשור מאוד לזה שלא חשבתי שעברו שש שעות לפני שטיפלו בי?"
"כל עוד אשאר בחתיכה אחת, זאת אפשרות." עיניה הסתכלו על שלו בחיפוש, אבל הן הפכו לדי נועזות, והיא לא הסיטה את מבטה כשהרימה את ספל התה מהשולחן שלה, וריסקה אותו חזק על מותנה שלא הרגישה כלום.
אנתוני הבין את זה בתור אתגר, והתגובה שלו הייתה בוטה גם כן. "את לכודה במיטה כל עוד את רבע טון מהמותניים ומטה. לא בדיוק נותן לך הרבה אפשרויות לחיים."
"אבל אם נחתוך אותי, לא רק אאבד את הרגליים שלי, אלא גם את האגן שלי, ואת כל איברי הרבייה שלי. הם מאבן בכל מקרה, וזה לא כאילו אוכל להוליד ילדים ככה…" האומץ נעלם, והיא נופפה בשרביטה, מתקנת את הספל ומרחיפה אותו בחזרה אל מקומו. "עבור נאי נאי, עדיף שפשוט אשכב כאן כמו פרח בערוגה ואחכה ליום אחד מאשר שאהיה מה שהיא מתעקשת שאפילו לא חצי אישה. והכל תלוי בי באופן חוקי, כי אני בת שבע עשרה, והם צריכים תשובה ממש מהר."
"למה עכשיו אם הם לא קרובים לבטל את זה?"
"כי הם יצטרכו לשתק אותי עד לחזה אם אני אשאר ככה." רעד קל נשמע במילים שלה. "העור עדיין זז בקצה של הקללה וסודק את האבן שלא עברה עד הסוף, והם חוששים שאם הקללה היא גם פנימית, אז רסיס יוכל להישבר ולהזיק בתוכי."
הוא שרק קצת, והצביע על הגוף שלה. "אז מה יש לך? רק ראש וידיים?"
"די נכון."
"אלו לא חיים, לי!" אנתוני ידע שאולי הגזים, אבל לא היה אכפת לו. היא הייתה חברה שלו, גם אם לא יותר מכך, והרעיון שתהיה כבולה עוד יותר בשם הכחשה של מישהו אחר היה נורא. "תאמיני לי, אני מבין בנוגע לסבתא שלך - באבה (3) שלי היא חתיכת מעצמה - אבל אולי תוכלי לגרום לה לראות שזה רצון האל? אולי הוא רוצה שתאמצי איזה ילד שצריך אימא, או אולי לעשות משהו אחר בכלל?"
"זה לא דומה, טוני," לי חייכה אליו חיוך קטן ועצוב. "היא לא מאמינה בכזה אלוהים, זה קשור יותר על ללמוד לקח מהחיים בחיפוש אחרי ההארה."
"אז אולי השיעור שהיא צריכה ללמוד זה שהנכדה שלה היא יותר מאשר רחם," הוא התעקש בכעס. "ואולי השיעור שאת צריכה ללמוד הוא שלכבד את הזקנים לא אומר שהם תמיד צודקים, לפעמים זה אומר לסרב בנימוס."
נראה היה שהופתעה מהכעס הפתאומי שלו, והיא התרחקה כדי לשכב שוב על גבה, ושמה את ידיה על המזרן לצידה. "אני לא יודעת, טוני! אני פשוט… אני מפחדת, בסדר? זה די עניין גדול להגיד 'כן, קדימה, תחתכו אותי לחצי!' מה אם הם כן יגלו פתרון? זה לא קשור רק לילדים, אני אאבד חצי מהגוף שלי, ואני כל כך מפחדת!"
הייתה נשימה ארוכה ורועדת, ועכשיו השפתיים שלה רעדו, ועיניה החלו להזיל דמעות ללא בושה. "אני לא רוצה לחיות ככה, אבל אני בכלל לא יודעת אם זה יהיה עדיף להגיד כן! מה אני אהיה? לי סו, הנערה הסינית המדהימה בלי הרגליים? אני עדיין אצטרך לחשים וטיולים לבית החולים כל שבוע כי אני לא אוכל להשתמש בשירותים כמו שצריך, וזה עדיין אומר שלא אלך שוב, אפילו אם אשתמש בכיסא גלגלים ולא אשקול יותר מדי, זה עדיין אומר שכל יום אני אצטרך למצוא דרכים שאפילו לא חשבתי עליהם קודם!"
חלק ממנו רצה להתנצל, לעזוב את זה במנוחה, אבל גם אם זה היה כנגד חוש השיפוט שלו - הוא לא היה בטוח בכלל - הוא המשיך, ונתן למילים לצאת כאילו פלט אותן בעזרת יצר פזיז. "ומנדי תצטרך ללמוד לתקשר בהלטת הכרה או לכתוב הכל או ללמוד את שפת הסימנים, כי היא לא תוכל לדבר שוב, ולמשך שארית חיי אני אזהר מפצעי לחץ או מזיהום ולטפל בפרותזות ולהיזהר במדרגות ולנסות להצליח כהילאי כשאני בכלל לא מצליח לעבור את החדר. זה כמו שאמרת; אף אחד מאיתנו לא שלם עוד, אבל אני יותר מהרגליים שלי, לי, וכך גם את. אנחנו שרדנו, ואם את רוצה לדבר על חוסר כבוד, איזה חוסר כבוד זה יהיה כלפי פדמה וליסה (4) וסטפן ומייק וטרי אם תתני לעצמך להישבר?"
"אני שבורה!" הווידוי הצווחני והשבור נשמע ברחבי המחלקה, ופגע באנתוני כמו מכה פיזית, לא באשמה, אלא במשהו אחר שלא רצה להכיר, אבל שלא הותיר לו שום ברירה. הוא יכול היה להסכים, אבל זה היה שקר, הוא יכול היה לעזוב את זה, או… או שיוכל להתווכח, אבל זה לא היה כזה קל, נכון?
כי כל ויכוח שלא יראה כחנופה אומר שיצטרך להתוודות, והיא לא הייתה היחידה שחששה. בשעות שבילה לכוד מתחת לאבנים, הוא נשבע - אוי, אבל הוא נשבע כל כך הרבה דברים, התמקח והתחנן בפני אלוהים שלא ימות לבד בכאב ובאפלה המוחצת, והיה קל להגיד הלוואי שהייתי ואני מבטיח שכן כשלא ממש חשבת שיהיה אם מישהו פשוט ימצא אותי. אבל מישהו כן, ולמרות כל ההיסטריה, היה משהו מקודש בהחלטות שעשית כשכמעט מתת. אפילו אם זה היה טיפשי. אפילו אם היה רזה ונכה ולבש משקפיים ושנא לדבר לפני אנשים שלא הכיר ושהיא הייתה בלתי אפשרית בכל כך הרבה דרכים.
הוא עצם את עיניו, ליקק את שפתיו לאט, ותהה אם יוכל לא להודות באמת שהבין בשנתו האחרונה ושרק התחזקה בשבועות מאז הקרב. "את לא שבורה בשום צורה שמשנה עבורי."
"אל, טוני, בבקשה. אני לא רוצה את ההצטדקויות שלך."
"זה לא!" אנתוני פקח את עיניו בחוזקה, ופיו היה כל כך יבש עד שלא האמין שיכול היה לדבר כשהשתחרר מצלו של הצחוק הקטן והמטורף. "את רוצה לראות משפחה ממש כועסת? חכי עד שאספר להורים שלי שאחרי כל המכשפות היהודיות הנחמדות שניסו לשדך לי, התאהבתי בבודהיסטית אנגלו-סינית חצוית דם."
הדממה הייתה נצחית, והוא היה נותן כל דבר כדי לראות על פניה יותר מהתדהמה, לשמוע יותר מהבלבול המוזר בתגובה שלה. "זה מגוחך. אני -"
היה מאוחר מדי לחזור בו, ותחושת הנפילה המטורפת והנוראית הייתה יותר כמו קרב ממה שחשב, הביטול של מה שצריך לעשות כשעשית את מה שחלמת עליו, מה שנועד להיות. "זה לא מגוחך. אני אוהב אותך, לי. את חכמה."
היא הנידה את ראשה לאט, ובהתה בו כאילו התחיל פתאום לדבר בלחשננית. "לפדמה תמיד היו ציונים טובים יותר."
"את אמיצה."
"אני התבכיינתי עליך בגלל שחששתי מנאי נאי שלי."
"את מצחיקה."
"חוש ההומור שלי חולני."
האימה הפכה לתקווה עכשיו, משהו שהקשה והקל עליו, כי היא לא התווכחה איתו, היא התווכחה עם עצמה, וזה היה נושא שהוא הבין בו לחלוטין. "זה הסוג הכי טוב, ובשביל יוצאי מלחמה מתבגרים, בטח עדיף. את אדיבה."
"אני יכולה להיות כלבה מוחלטת לפעמים."
"אז אני לא אצטרך לדאוג שתעצרי אותי כשיהיה לי רעיון טיפשי כמו להרעיב את עצמי. את יפה."
היא נחרה, וטפחה קצת על בטנה. "השמנתי."
"את -" הוא נקטע בגלל מבט רעיל, ועצר את עצמו בזמן, כשידע שהוא הלך על קרח כל כך דק עד שכמעט הלך על המים. איך בשם אלוהים בחור היה אמור להסביר לבחורה… אבל שוב, הכנות הביאה אותו עד לפה, והייתה לו תחושה שעכשיו, היכולת שלה לזהות שקר הייתה על טבעית. "בסדר," הוא הודה, "עלית כמה קילוגרמים, בטח, אבל זה לא רע כמו שאת חושבת, ובכנות, היה לי מאוד קשה לחלוק איתך את החדר בלילה, אם את מבינה אותי - ואם לא, בבקשה אל תגרמי לי להסביר."
היא קימטה את מצחה, ונראתה כאילו לא ידעה אם להיפגע או לא. "אתה אוהב בנות גדולות?"
הוא הניד בראשו, וניסה למצוא דרך להסביר במילים את מה שלא היה צריך להסביר קודם לכן, כי הגוף שלו לא כתב לו חיבור. "כולנו היינו צריכים להתאמן הרבה; כולם היו מלאים בכוח ובשרירים, ואת לא שמנה בכלל, לי, אבל יש לך עדיין קצת רכות, את נראית כמו מכשפה, לא כמו חיילת, ואני רוצה… נו, לעזאזל, אני רוצה לגעת בך ולהרגיש שזה נגמר ואם האצבעות שלי ילחצו קצת על הצדדים שלך, זה לא אומר שרוואן תנזוף בך. ו -" הוא הרגיש את לחייו עומדות לבעור כשפתאום הוא התעניין מאוד בקיר מעל לראשה. "יש, אה, לך סוג של… נחמדים… אה… כלומר… את יודעת… יותר ב… אה…"
"ציצים?"
"כן."
אנתוני המשיך להסתכל קצת מעבר לכתפה, אבל הוא עדיין שמע את הנזיפה בקולה. "טוב, זה נפלא עבורך, אני שמחה שייפיתי את המקום כאן. אבל הם חסרי תועלת, כמו שאר הגוף שלי עכשיו… אוי, בשם מרלין, אולי בבקשה תסתכל עליי ותפסיק להתנהג כמו בן שתיים עשרה כי במקרה שמת לב שיש לי חזה? חשבתי שאנחנו אמורים להיות מבוגרים."
פרצופו עדיין להט, אבל הוא הסתכל עליה בחזרה בבושה. "סליחה."
פרצופה היה חתום, לא רק בגלל שלא היה שם רגש, אלא בגלל יותר מדי רגשות אחד על השני, והיא שוב הסתובבה על זרועותיה אליו. "אתה עומד להיות הילאי, טוני. הם כבר הציעו לך. אתה יכול להשיג טובות יותר."
המחשבה שתדחה אותו בגלל איזה רעיון שהיא לא שווה הייתה אבסורדית, והוא הניד בראשו בפראות, בקושי מצליח לא לצחוק. "אני לא רוצה מישהי אחרת, לי!"
הוא פרש את ידיו, מנסה לגרום לה להבין. "אני רוצה מישהי שלא תרחם עליי, מישהי שתבין איך זה היה בשנה במגדל, ואת הלילה כשהוא נפל. אני לא רוצה להסביר לה שום דבר שחשוב באמת, וזה לא למה יש לנו כיסא ריק בפסח או למה באבה יורקת כל כך… זה איך פחד מרגיש, פחד ואבדן וכאב אבל גם איך שזאת לא טעות שעדיין נהנו כל כך לפעמים בצ"ד."
מגן שביר הופיע על עיניה היפות. "אז אתה יכול לקחת את מנדי."
"אני לא רוצה את מנדי. אני רוצה אותך."
"אתה… רציני."
זאת לא הייתה שאלה, והוא הנהן, שלו לחלוטין. "שאלוהים יפיל חומה על שאר הגוף שלי אם אני לא כנה איתך לחלוטין."
"אתה מטורף."
"אני לא חושב ככה."
"מטורפים לא חושבים את זה.." הייתה עוד שתיקה ארוכה, ואז היא נאנחה, והוא הרגיש את ליבו קופץ בטירוף כשראה ניצוץ של מה שאולי היה משהו שלא היה סירוב מוחלט במבטה. "בסדר, טוני, אם אתה כל כך בטוח לגבי זה, אני אציע לך עסקה."
"עסקה?"
"אני עדיין לא פוסלת את זה שיש לך זעזוע מוח שלא אבחנו." היא נופפה באצבעה לעברו באזהרה, אבל חיוכה הפך לרך, ויותר כנה, ומפחיד בכמות העצבים שמרט, בעיקר כשראה את הסימנים שלא קיווה להם. "אבל אם לא, אתן לך לקחת אותי לדייט… אם תלך לכאן כדי לעשות את זה."
לחלקיק שנייה, אנתוני כמעט קפץ מהמיטה, ונזכר רק ברגע האחרון שזאת לא הייתה בקשה קטנה כל כך. הוא הרגיש כעס קצר ולוהט על פציעותיו, ואז סגר את פיו, והרים את סנטרו בהתרסה. "אז פשוט אצטרך להכניס את התחת שלי לתלבושת, אם כך. את תמריץ טוב יותר מקינגסלי שאקלבולט."
"ותצטרך להרים אותי ולשים אותי בכיסא אם תרצה ללכת לכל מקום שאינו המרפאה, שהיא, אני מצטערת, לא גורמת לי להיות כל כך רומנטית." נראה היה שהתקווה החדשה הייתה הטריטוריה החדשה ששניהם הגיעו אליה, אבל אז אנתוני השתנק כשהבין מה התנאי השני רמז.
"אז… ?"
"אני עדיין פחדנית, טוני." היא משכה את הסדין בחזרה על רגליה, אבל היא הזדקפה יותר ממה שהייתה מאז הקללה, והיה משהו מוזר כמו קסם מאחורי עיניה, ולמרות עקשנותה, זאת לא הייתה חולשה. "אני אגיד להם לעשות את זה מחר על הבוקר, ו…"
אולי היו קסמים על הרצפה, אבל זה היה סיכון שהיה מוכן לקחת, ואנתוני הכין את עצמו על קצה המיטה, אסיר תודה לכוחו של הכישוף שהרדים את שארית רגליו כשירד על הרצפה. עדיין היו לו שתי ברכיו, ולמרות שזה היה קשה ממה שציפה - שיווי המשקל היה פגום - הוא עדיין הצליח לעבור את המרווח בין מיטותיהם מוקדם מספיק, ושם את ידה בידו. "יש פתגם ישן בעברית: 'עדיף לבקש סליחה מלבקש רשות' (5)."
ידה השנייה התרוממה אל פיה בתדהמה, אבל היא לא נראתה כועסת בכלל כשצחקה ורעדה. "אני נשבעת שזה היה פתגם סיני עתיק."
"לא," הוא התעקש ולעג לנימת קולו המלמדת בדרך כלל. "אני די בטוח שזה: 'חצי מגן עדן הוא עדיין יותר ממה שאדם יכול לרצות'."
היא שוב צחקה, אבל עיניה נצצו בחום, והיא מצמצה בזעם. "יא בן זונה. אתה תגרום לי לבכות."
"אני מצטער." זה היה הדבר היחיד שיכול היה להגידף אבל הוא לא, כי הוא ראה שלא משנה אילו דמעות אלו היו, הן לא היו של כאב, והוא הרים את ידה אל פיו, לא מאמין לתעוזתו כשנישק את אצבעותיה בעדינות. "את רוצה שאני אהיה שם מחר כשהם ירדימו אותך?"
"אתה לא צריך -"
"אני רוצה," הוא התעקש. "לפחות, לרוב."
ידה התקשחה בתוך שלו. "לרוב?"
"כן." הוא חייך, ואפילו שהכישוף החל להיחלש - או שאולי הוא לחץ עליו יותר ממה שהיה צריך, כי הוא הרגיש את רגליו מתחילות לכאוב מבעד לקסם - ואפילו שצדק לגבי הלחשים, כי שמע את המרפאים בדרכם, ואפילו שיהיה בצרות איתם אפילו לפני שיהיה בצרות עם משפחתו, אנתוני חייך חיוך יותר גדול ועמוק ממה שחייך במשך חודשים. "כל שמונים וחמישה האחוזים שלי."
הסוף
(1) מנדי ברוקלהארסט- תלמידת שנה שביעית מרייבנקלו, שאמנם שרדה את הקרב אולם נפגעה במיתרי הקול שלה ואיבדה את יכולת הדיבור.
(2) סבתא בסינית.
(3) סבתא ביידיש.
(4) ליסה טורפין- תלמידת שנה שביעית מרייבנקלו, הייתה בנשף חג המולד עם טרי.
(5) משנה תורה, שגגות, ב', ח'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה