עשרים עובדות אקראיות ממשיכות, על שני תלמידי גריפינדור שמתו בצורה הכי עצובה שאפשר. ובכלל, שעברו דברים די רעים השנה. אגב, משהו חשוב: אתם יודעים שהראשון צילם את השנייה בעירום? לא ידעתם? טוב, בדיוק בשביל זה יש לנו את הפינה הזאת. אגב, חוץ מזה יש עוד שניים, אבל את ארבעים העובדות האחרונות לבינתיים אני אפרסם ממש לפני שנתחיל לפרסם את הסיפור השני, סלואה. שאנחנו מתקרבים אליו מאוד.
עשרים עובדות אקראיות על לבנדר ו' בראון:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
שמה היה צריך להיות ויקטוריה (1)
נורמן ואליזבת' בראון לא היו אנשים שאהבו שמות עדכניים ומגניבים לילדים שלהם, אבל היה להם חוש הומור. בנם נקרא רוברט, אבל הם קראו לו בובי (2), משהו שלא הבינו בעולם הקוסמים, למרות שילידי המוגלגים וחצויי הדם (כמו אדון בראון עצמו) הבינו את זה. בתם הייתה אמורה להיקרא ויקטוריה, ולצחוק על שמה של המלכה הנערצת, אבל ברגע שהתינוקת פקחה את עיניה המדהימות והסגולות להפתיע, זה השתנה. לבנדר אהבה את זה, אבל מה שהכי אהבה היה כשאביה שר לה בלילה, משהו שלא הבינה שלא נוצר עבורה.
"לבנדר בראון, דילי דילי,
לבנדר שלי,
אני אהיה פה, דילי דילי,
כשאת תיפלי." (3)הייתה לה חולשה נוראית לנמשים
הילד הראשון שאי פעם נדלקה עליו היה צ'ארלי וויזלי כשהייתה בת שש והוריה לקחו אותה להוגוורטס כדי לצפות במשחק הגמר הראשון של בובי. הם פגשו את כל הנבחרת, ולבנדר כל כך התאהבה בשומר המקסים, הצוחק והבוגר עד שכל הזמן היא הציצה בביישנות מאחורי הגלימות של אימא שלה. זה הפך למשחק העמדות פנים גדול ורב-שנתי עם פרוואטי, בו הן היו מכשפות מפורסמות ויפות (למה, בדיוק, השתנה באופן שבועי) והתחתנו, בהתאמה, עם צ'ארלי וויזלי וסנג'י דוט (4). הן הפסיקו עם זה לפני שנכנסו לבית הספר, אבל היא לא יכלה להסתכל על ילד מנומש בלי שתקבל קצת חולשה בברכיים, והיה לה מזל שרק פרוואטי ידעה על זה במהלך השנה השישית. כל העניין עם רון היה מספיק שערורייה בפני עצמו.היא ופרוואטי ידעו שלוקהארט הסתיר משהו
בפעם הראשונה שראו את הפוסטר הענק והנוצץ של לוקהארט תלוי על החלון של כרך ודף בע"מ, פרוואטי הכריזה מיד שהוא הומו. הטענה שלה הייתה שהיו לו יותר שיקויים לטיפוח השיער מאשר לשתיהן ביחד, ולבנדר הסכימה כשקראה בקול את ההקדמה ל"אני הקסום" שכמעט גרמה לחברתה להיחנק מרוב צחוק. מאז, זה הפך למשחק ביניהן, למרות שככל שהשנה נמשכה, הן היו יותר ויותר בטוחות שהבדיחה במציאת משמעות נסתרת בכל המחמאות שחילק לעצמו הייתה יותר מדויקת. הוא החביא משהו בבירור. אם זה היה קשור לגלימות הורודות עם התחרה בצבע הלילך שגרמה להן לבכות בשיעור השלישי שלהן… טוב, הן לא יוכלו לדעת.היא הייתה חקיינית מצוינת
משפחתה גילתה את זה, למבוכתם הגדולה, כשהייתה בת פחות משנתיים. היא ענתה על "איך עושה דרקון?" ועל "איך עושה חתול?" בסדר, אבל התשובה ל"איך עושה אימא?" הייתה אמורה להיות "אני אוהבת אותך," ולא "זין! אופס, כלומר, לעזאזל!" למרות שהיא הבינה אחר כך מה היא אמרה, הכישרון שלה בחיקוי ובקולות רק גדל. רוב הזמן זה היה סתם משעשע, אבל בכמה מקרים, צ"ד חשב שהחיקוי המדויק שלה לאלקטו קארו - טוב מספיק כדי לשטות בכישופים פשוטים לזיהוי קולות וממש טוב להכרזות 'רשמיות' - היה ממש שימושי.היא כתבה יומן בכל יום מאז שהייתה בת שמונה
היה לה אחד לכל שנה. הם היו נעולים בכל צורה שידעה, כי בתוכם, היא לא ריסנה את עצמה. תקוות, פחדים, הרהורים אקראיים, אפילו קצת שירה טובה, והיא לא הראתה אותם לאף אחד, אפילו לא לאימה או לפרוואטי. אחרי שהתבגרה, היו כמה חלקים בין גילאים שתיים-עשרה לארבע-עשרה שכמעט השמידה, אבל מזל שלא, כי אפילו אם היו משפילים לפעמים, הם עדיין היו תיעוד של מי שהייתה. לפעמים, בשנה השביעית, היא הסתכלה על היומנים הישנים ובקושי זיהתה את עצמה. היא באמת שקלה פעם להתאבד בגלל שמייקל קורנר צחק על ההגייה הלא נכונה שלה בשנה השלישית, רק כי הוא היה חמוד? אבל שוב, היא קצת התגעגעה לדרמה המגוחכת. היה קל יותר לא לחשוב על מה יקרה כשתקרא את הקטע בו ראתה בפעם הראשונה מישהו חוטף קרושיאטוס. או הפעם הראשונה שלה.היא הייתה שדכנית
זאת הייתה דחיפת אף, זה היה רכילותי, היא הסתבכה שוב ושוב כשדחפה את האף למקום שלא היה עניינה, וברור שהיא שנאה את זה שהייתה באמצע כשהדברים השתבשו, אבל לא הייתה לה ברירה. היא לא הייתה רומנטית כמו שממש אהבה לראות אנשים שמחים, והיא מצאה את עצמה מנתחת הרבה מאוד את חבריה לשכבה ומחליטה מי צריך להיות עם מי. ולעתים קרובות זה הוביל לניסיון שידוכים ביניהם. ואז היא הבינה שהיא לא ממש הכירה אותם טוב. כן, הם היו מתוקים ביחד, אבל איך היא החמיצה את זה שדין היה הומו כשהיסס בהתחלה, ואז היה נחוש לנסות לצאת עם ג'יני? ועדיף לא לדבר על ויקי ועל ג'ימי. לקח להם חודשים להתחיל לדבר שוב אחד עם השנייה, והם לא ממש סלחו לה.היא אהבה סרטים מוגלגיים
פרוואטי הראתה אותה להם בתור ניסיון להסביר את היופי של סנג'י דוט, ואפילו אם הכתוביות היו קצת מוזרות, היא אהבה את התחפושות המתנפנפות ואת הצבעים העזים, את המוזיקה המלודרמטית ואת הריקודים שגרמו למאות מסיבות פיג'מות. רק בקיץ השנה החמישית הן גילו את סרטי האימה, אבל אלו הפכו במהירות לאהובים עליה. היא אהבה לפחד, הן אהבו לחייב אחת את השנייה לצפות בחלקים המפחידים בלי לעצום עיניים או להציץ בין האצבעות, אבל חוץ מהתפיסות והצרחות היה כיף לנסות להתעלות אחת על השנייה בהערות חכמולוגיות על הדרך שבה המוגלגים הציגו יצורים כמו אנשי זאב, רוחות רפאים וערפדים.היא אהבה לפלרטט עם כל דבר שזז
לבנדר ידעה טוב מאוד שהיא אחת מהנערות הכי יפות, אם לא הכי יפה במחזור שלה, והיא חשבה שזה מגוחך להעמיד פנים אחרת באיזו צניעות מזויפת. חוץ מזה, זה היה, אם היא הייתה מוכנה להודות בכך, תחושת כוח טובה להצליח לגרום לבנים - ואפילו לכמה מהבנות - לשכוח את השמות שלהם, להפיל ספרים, ואפילו להתנגש בקירות רק כששמה את הרגל שלה ככה על הכיסא כדי לסדר את הגרב, כשהעבירה יד בשיערה ככה, או לעשות את זה לקצה עט הנוצה שלה כאילו לא שמה לב. וכשהם פלרטטו איתה, זה היה אפילו טוב יותר, משחק תן-וקח שקט של חיוכים ומבטים שהיה מין משהו מצחיק שהיה יותר חכם ממה שרוב האנשים חשבו.היא יצאה רק עם שלושה בנים
שיימוס פיניגן לקח אותה לנשף חג המולד, ואז היא יצאה עם ג'סטין פינץ'-פלצ'לי כמה חודשים בשנה החמישית, אבל למרות שהפסיק היה להיות לה אכפת שקראו לה בכל מיני שמות על כך שפלרטטה, היא לא אהבה שהוסיפו לכך גם "רודפת אוניות", אפילו אם הסבירה לכמה אנשים שיצאה עם החבר הלא נכון בשלישייה של הפלפאף בנושא. ואז היה הבלאגן עם רון, ואז כמה שבועות בהם שוב יצאה עם שיימוס, אבל עדיין, אם האמנת לשמועות, לא היה בחור, בחורה, רוח רפאים או גמדון בית שהיא לא התמזמזה איתו. היא לא חשבה שתהיה אסירת תודה על כך, אבל למזלה, כמה אנשים היו מספיק טיפשים להאמין לשמועה כשהזהירה אותם שהיו לה כל מיני מחלות ושהאיברים שלהם יהפכו לסגולים וירקיבו בתוך כמה רגעים. היא הייתה אסירת תודה, בעצם. היה רע מספיק בלי זה.היא הייתה צמחונית
זה התחיל בשנה הרביעית, כשהיו צריכים לנסות ולהאכיל תרנגולות חיות לסקרוטים הגדלים במהירות. התוצאות היו ממש נוראיות, וכשנוט הסביר לה באכזריות שמרחץ הדמים הזה לא רחוק ממה שקורה כדי לתת להם את האוכל, היא התנזרה מבשר. זה נמשך כמה חודשים, אבל אז, היא גילתה שלא רק שלא התגעגעה אליו, אלא שגם כבר לא אהבה אותו. חוץ מזה, היא הרגישה שהיא מרגישה בריאה יותר בלי הצלי והנקניקים הכבדים, פשטידות הבשר והקציצות ברוטב שהיו רוב המזון בהוגוורטס. היה קצת עוף לשם הנימוס בחתונה השלישית של דודתה, והיא אכלה קצת דג פה ושם, אבל חוץ מזה, היא לא אכלה עוד בשר.היה לה כישרון אמיתי לגילוי עתידות
בשנה החמישית, היא הבינה שרוב - טוב, בעצם כל - מה שטרלוני עשתה היה לנסח דברים בערפול, לשאול שאלות מנחות, והרבה מאוד תיאטרליות, אבל היא כיבדה את זה שהפרופסור הייתה טובה בדברים האלה, וזה היה כישרון בפני עצמו. העניין היה, שהיא ידעה שכן הייתה לה "ראייה" מסוימת; בחצי מהזמן היא לא הייתה צריכה לחפש את המשמעות של הדברים כי היא פשוט ידעה, והחלומות והחושים שלה תמיד היו נבואיים עד לרמה מפחידה. כמובן, שהם לא היו מדויקים ולא תמיד, ואם לחצת, כמו שהיא ידעה שלחצה בשידוך החברים שלה, זה נעלם כאילו ניסית לתפוס את ההשתקפות שלך בבריכה.היא תפרה את הבגדים שלה
זה היה משהו שאימה לימדה אותה, ומשהו שאימא שלה לימדה אותה. בהתחלה, היא שנאה את זה שהיא הייתה צריכה לשבת ולהעמיד פנים שאכפת לה מתפרים וטלאים, מציפוי בדים ומכישופי החלקה, אבל בפעם הראשונה שסיימה מוצר שנראה כמו משהו, היא התלהבה. לבנדר הייתה גאה שאף אחד לא ידע שהגלימות שלה מהוגוורטס לא נקנו אצל מדאם מלקין (5), וגם שהם התאימו לה בשלמות מגוחכת והיו הרבה יותר מחמיאות משל כולם, והיא נהנה לעקוב אחרי מגזיני האופנה כדי להישאר מעודכנת חצי שנה מראש על כל מה שילבשו שאר הבנות, אבל תמיד עם טוויסט משלה. יכולת הראייה שלה נתנה לה חושים מחודדים לגבי מה שיתפוס ומה שלא, ואחרי שראתה את הצלחתם של התאומים וויזלי, היא החליטה להקים קו גלימות משלה לאחר בית הספר. עולם הקוסמים היה זקוק למקום בו מכשפה צעירה תוכל לקנות בלי לדאוג שהגלימה תופיע על אחת מהחברות של אימא שלה.היא ניסתה פעם לחמצן את שיערה
ככל שידברו על זה פחות זה עדיף.היא אהבה תינוקות… כל עוד היו של מישהו אחר
הם היו מתוקים ורכים והריחו כמו שום דבר אחר בעולם. היא אהבה איך הם צחקו כשדגדגת את בטנם הקטנה, היא אהבה לעשות קוקו, היא אהבה לעשות פרצופים ולהתלהב ולצווח ולסגוד לכל אצבע קטנה. אבל אז היה החלק שבו הם בכו והריחו כמו דברים אחרים והפכו לזאטוטים ולילדים, שלא לדבר על כל ההריון והלידה לפני כן. אולי מתי שהוא, אולי, אבל לבנדר באמת הרגישה שהיא דודה טובה יותר מאימא, כי זה פשוט לא משך אותה בכלל. אולי מתי שהוא, היא אמרה כשלחצו עליה, אבל בתוכה, היא תמיד ידעה עד כמה זה לא היה סביר, ושאפילו אז היא בטח תאמץ ילד בוגר אם באמת תצטרך לגדל משהו.היא רצתה לנסוע במכונית פתוחה
זה היה, בלי שום ספק, הצורה הכי סקסית לנסיעה אי פעם. כל הגודל, הכוח, המנוע המזמזם עם אלפים של פיצוצים קטנים, אבל עם הפתיחות, הרוח והמהירות של מטאטא בלי עניין הגובה מעורר הבחילה. אם יחיו, הן נשבעו למצוא זוג נערים מוגלגים (טובי מראה) עם טריומף (6) אדום ולנסוע במהירות הכי אפשרית לא-משנה-לאיפה. והן היו מכשפות, והיו קסמי זכרון, אז אם ירצו לעמוד על המכונית ולרקוד, יעשו זאת.היא הצטלמה פעם בעירום
כשראתה לראשונה את קולין מתנשק עם דמלזה והבינה שהוא אהב מכשפות, היא חשבה שהיא עומדת להקיא. היא הסכימה להוריד את הבגדים שלה לתמונה - כל תמונה - רק כי האמינה לו כשאמר שלא היה מעוניין ככה, ושרק רצה צילום עירום לתיק העבודות שלו כדי להיראות בוגר יותר, ושהיו לה קווים יפים. היא אפילו הרגישה שזה היה משהו אמנותי באמת ושלילד היה כישרון אמיתי כשעשה זאת… חדר חשוך עם וילונות משוכים מספיק כדי לתת לקצת אור ירח להיכנס כדי שהתמונה הדוממת והסופית תראה רק קווים מעורפלים בקצה שלה, וכל השאר בצל. היא הייתה פגועה, כועסת, נבגדת, אבל אז היא חשבה על זה שוב, וכל דעתה על הילד - לא, על האיש הצעיר - השתנתה כשהבינה שהוא הפריד בין האמנות להורמונים. בגיל שש עשרה.היא נקמה בקראב וגויל
היא ידעה שלעולם לא תוכל להגיד את מה שהגברים עשו לה, והיא לא רצתה שכולם ידעו, אבל זה עדיין לא הרגיש נכון לעזוב את זה. המשפחה שלה הייתה בטוחה עכשיו, והיא הייתה אסירת תודה, ועדיין זה הפך אותה ליותר חסרת אונים ממתי שהחליטה להישאר שקטה בנוגע לניצול. היא לא דמיינה ששיימוס יבין את זה כמו שהבין, ובטח שלא ינסה לשכנע אותה לא לעשות את זה, אלא שהבטיח לעזור לה למצוא הזדמנות. זה לא היה קיצוני, רק כישוף כיווץ הדרגתי שיקטין עשרה מילימטרים כל פעם שחלקי הגוף הללו יהיו פעילים, אם תרצו. אבל הם היו מתבגרים, עם כל חייהם לפניהם, והיא הרגישה מאוד מסופקת.היא הייתה הכוונת הכי טובה בצ"ד
אולי חלק מזה, כפי שפרוואטי הציעה, היה קשור לכך שיכלה לצפות בתת המודע שלה את המסלול, או שאולי היה לה קשר עין-שרביט ממש טוב, אבל היא יכלה לפגוע בסניץ' שהשתמשו בו לאימוני כוונה תשע פעמים מתוך עשר בידה הימנית ושש פעמים מתוך עשר בידה השמאלית. וזה היה מהקצה השני של החדר. לפני שהחלה להתאמן. כשהיו מוכנים לקרב, היא פשוט לא החמיצה. כשחילקו להם משימות, היא כעסה שלא נתנו לה עמדה על מגדל, אבל טרי, הגיוני להכעיס כמו תמיד, הסביר שכוונה היא נכס שימושי בכל מקום, ושתלמידי גריפינדור לא היו ממש מצליחים בעמדות צדדיות. היא הייתה מוכנה להשלים עם זה.היא ממש התאהבה בשיימוס, אבל לא אמרה לו
ברגע שחזרו ביחד, היא הבינה מה אמרה האזהרה בשנה השלישית (7), למה לפני כל כך הרבה זמן זה היה סימן נוראי, אפילו כשהרמיוני אמרה שזה לא קשור לתחזית של טרלוני. לפעמים ההודעות התבהרו רק במהלך הזמן, אבל היא הבינה אותן בקלות. הבחור עדיין יכול היה לשבור את לבה. הוא היה מלא ביותר תשוקה מכל גבר שלבנדר הכירה, לא רק פיזית, אלא רגשית. לבנדר הייתה רגילה לגברים חזקים ושקטים, אבל היה יותר מדי כוח בקול המתנגן ובחיוך הרצחני ובחוסר הבושה שבה צחק ובכה ושפך כל סוד בלבו בלי סיבה לא לעשות זאת. אבל אותה פתיחות גם הבהירה שהוא לא אהב אותה בחזרה, והיא סתמה את הפה, כי לקשור אותו היה לשנות אותו, והיא לא רצתה לעשות את זה, אף פעם, כי היא לא רצתה שמישהו יעשה לה את זה.היא שמחה שמתה בקרב על הוגוורטס
ביום הראשון בו ססילי זזה, היא הניחה יד על בטנה של סוזן כדי להרגיש את זה כמו כל שאר הבנות בחדר הנחיצות. אבל בניגוד לשאר הבנות, מה שעבר מתחת לאצבעותיה של לבנדר לא היה רק תנועה חלשה של ילד שלא נולד. היא חטפה ידיעה באותו הרגע שהייתה חזקה יותר מכל מה שחוותה אי פעם, חזקה וברורה ומוחלטת כל כך עד שהשתנקה בקול והתרחקה לאחור. היה קל מספיק להגיד שזאת תגובה, והיא שמחה על כך, כי היא לא רצתה להסביר שאין לה שום ספק שלא תפגוש את התינוקת. זה אמר רק אחד משני דברים: או שהיא תמות או שססילי תמות, או בהפלה או במותה של סוזן. וכשהשיניים נסגרו, חמות וחדות, על גרונה, הייתה ידיעה אחת אחרונה שהגיעה בהקלה נפלאה: ילדה קטנה עם החיוך של אמה ועיניו של אביה.
(1) שם של בר בריטי.
(2) זמר.
(3) שיר עממי.
(4) שחקן קולנוע הודי.
(5) מי שתופרת את מדי בית הספר בסמטת דיאגון.
(6) חברת מכוניות בריטית.
(7) אם אני לא טועה הזהירו דווקא את פרוואטי... פרופסור טרלוני אמרה לה להיזהר מגבר אדמוני.
עשרים עובדות אקראיות על קולין ר' קריווי:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
כשהיה קטן, הוא חשב שהוא קוסם. כשהתבגר, חשב שהוא מוטנט
כשהוא נולד לאב מוגל ולאימא סקיבית, לא היה לו שום מושג שעולם הקוסמים בכלל קיים, אבל הוא נמשך לכל מיני דברים של פנטזיה וכוחות על ברמה שבהתחלה שעשעה את הוריו. כשהוא התחיל להתעקש בגיל שש שהוא כן קוסם, הם היו ממש מודאגים והתחילו לקחת אותו לפסיכולוגים. זה לא עזר, אבל כשהיה בן עשר הוא גילה את האקס-מן והרגיש בטוח שהיה לו הסבר יותר הגיוני ומדעי לגבי למה יכול היה לעשות דברים מוזרים לפעמים אבל לא ממש לשלוט בהם. ביום הולדתו האחד-עשר, איש זקן עם זקן ארוך וגלימות מצחיקות הגיע עם מכתב ודיבר הרבה זמן עם הוריו. הוא צדק בפעם הראשונה.הוא איבד את הבתולין - בערך - בחופשת הקיץ יום לפני יום הולדתו השישה-עשר
היא ביקרה עם הוריה מאטלנטה כשהוא הלך עם שלו לברייטון (1). הוא אהב את המבטא שלה, הוא הזכיר לו את רוג (2), אבל היא אהבה עוד יותר את שלו, ואפילו יותר כשגילתה שהלך לפנימיה סודית מאוד שלא יכול היה לדבר עליה. הם רק התחילו להתנשק, אבל הם נסחפו די מהר. הוא מעולם לא יותר מהתמזמז קצת, אבל היא כן, והיא אמרה שזה נורמלי שבחור בפעם הראשונה לא החזיק מעמד כל כך הרבה, ושזה עדיין נחשב לגמרי.הוא לא שקל לנשק ילד עד מייקל קורנר
או יותר במדויק, עד שמצא את עצמו מוצמד מתחת למייק באימונים יום אחד עם צ"ד. בחורים לא עשו לו שום דבר בכלל, אבל לרגע אחד, נעולים ביחד, מוכתמים בזיעה ומתנשמים לאוויר, כשמייק זרק את שיערו לאחור מעיניו וליקק את השפתיים הנשיות שלו… טוב, הוא התקרב כל כך להתמזמז איתו עד שהוא החליט שהוא בטח דו מיני. אחרי כל עניין הקוסמים, שום דבר אחר לגביו לא היה מדאיג מדי, והוא ידע שהוריו ירגישו באותה הצורה.הוא ממש לא ידע על השמועות עליו
כשדמלזה אמרה לו שרוב בית הספר הניח שהוא חיבב בחורים, הוא ממש היה המום, אבל אחרי שחשב על זה קצת, הוא בעט בעצמו על כך שלא ראה את זה בא. היה ידוע שהוא התלהב מפוטר בשנים הראשונות, אבל הוא לא הבין כמו איזה הומו קטן הוא יצא. הוא חשב די ברצינות לתקן את השגיאה הזאת בהכרזה באולם הגדול, אבל נראה היה לו שזה יפגע בו איך שהוא, והכל לא שינה כשחטף קרושיאטוס באותו אולם גדול שבוע לאחר שחזר להוגוורטס בגלל מה שעשה לדמלזה במסדרון מחוץ לכיתת גילוי העתידות לאחר שעת העוצר.הוא לא היה בטוח אם רצה להישאר בעולם הקוסמים
עם כמה שהיה מדהים שתהיה קהילה שלמה של אנשים קסומים, לקולין הייתה תחושה מוזרה שהיו יותר אנשים במשחק גביע כדורגל טוב מאשר בכל עולם הקוסמים של בריטניה. לעבוד עבור הנביא היומי יכול היה להיות נחמד, אבל הוא היה מגריפינדור, וזה פשוט לא היה אמיץ כמו להגיד שאתה צלם של נשיונל ג'יאוגרפיק. וחוץ מזה, הוא לא חשב שיחזיק מעמד בעבודה לפני שיקלל את ריטה סקיטר.הוא אהב פנטזיה, אבל פחד משר הטבעות של באקשי (3)
ומההוביט של ראנקין-בס (4). אולי זה היה קשור לכך שהיה קוסם יליד-מוגלגים, כי החבר המוגל הכי טוב שלו אהב את זה וצפה בזה כל הזמן, לכעסו של קולין כשהיו ילדים, אבל דין תומאס הסכים איתו לחלוטין. היה משהו מאוד, מאוד, מאוד לא בסדר עם האנשים האלה. זה, וגולום באנימציה (5) היה משהו שלא עזב את חלומותיך כל עוד אתה חי. משהו בפיות. הם תמיד היו צריכים לצייר את הרוק?הוא לא ממש אהב את ליל כל הקדושים של הקוסמים
אולי זה היה טוב יותר מחוץ לבית הספר, אבל הוא ממש התגעגע לתחפושות הנהדרות. ההורים שלו תמיד עשו מסיבה מדהימה, וכן, אולי הם לא היו כמו הרוחות האמיתיות והדלעות המעופפות, אבל כלום לא השתווה לליל כל הקדושים ב-91. אמנם מה שההורים שלו קנו היה מפלסטיק, נכון, אבל הוא היה קוסם, ולערב מושלם ומדהים אחד, הייתה לו חרב אור אמיתית.הוא בכה על מרמלדה יותר משבכה על הוריו
זה היה יותר מדי לעכל בנוגע למוות שלהם, והוא לא ראה אותם, לא היו גופות. כן, הוא הבין לגמרי שהם הלכו, את זה הוא לא הכחיש או לא הבין בילדותיות, אבל אסור היה לו להתאבל עליהם כל כך אם היה נותן לזה לפגוע בו, כי הוא היה צריך לטפל בדניס ולחשוב על צ"ד והוא לא יכול היה להוריד את ההגנות כשהיה שומר הסוד וזה היה לפני הכל. אבל מרמלדה רדפה אותו. לא באמת, הרוח של החתולה לא עקבה אחריו בבית הספר, אבל הוא המשיך לראות את הגופה בפינת הסלון, חצי רקובה ובקושי מזוהה. הוא רק יכול היה לקוות שאחד מאוכלי המוות נתן לה אבדה קדברה בשביל הכיף. אם המסכנה גוועה ברעב, נעולה בבית עם אדוניה המתים, הוא לא היה חושב שיוכל לסלוח לעצמו, אפילו אם לא היה שום דבר שיכול היה לעשות.
בגיל שלוש-עשרה, הוא השתכר כהוגן
הפרטים היו מעורפלים - טוב, בעצם לא קיימים - אבל הוא ידע שזה היה קשור לזה שמצא בקבוק חצי-ריק של רום בארון במהלך מסיבת שינה אצל בראד בחג המולד. מה שכן זכר היה את יום המחרת, שבמשך שלוש שנים היה היום הכי נורא בחייו בלי תחרות בכלל. הוא גם זכר כמה טיפש הרגיש כשאביו הסביר שנתנו לזה לקרות בכוונה כדי ללמד את הילדים לקח תחת פיקוח. טיפש וכועס ונבגד… אבל אולי, בערך, למרות שלא הודה בכך, גם קצת אסיר תודה. זה פשוט לא היה מקובל שנער יודה בדברים כאלה, אבל הוא פשוט היה אבא נהדר.הוא ישן עם דובון פדינגטון (6) כמעט בכל לילה בחייו
סבתו נתנה אותו להוריו לפני שנולד כי אמו התאשפזה בפדינגטון, אבל כשהיה לו חדר משלו, הוא לא יכול היה לישון בלעדיו. עדיין, הוא לא ממש התגעגע אליו כשנתן אותו לססילי. זה היה משהו שדחף מתחת למצעים בכל מקרה, לא בגלל שזה הביך אותו, אלא בגלל שכאב לו להסתכל עליו. זה הרגיש כאילו זה הפך לכל מה שנלקח ממנו בכל כך הרבה דרכים, והיה ילדותי. אולי גיל שש עשרה היה צריך עדיין להיות לפחות קצת ילדותי, אבל בשבילו, זה לא היה.הוא אף פעם לא יצא מהממלכה המאוחדת
הוא רצה לנסוע לניו יורק יותר מכל דבר. הוא ראה אותה מיליון פעמים - טלוויזיה, סרטים, קומיקס, בכל מקום - ובלי שום ספק זה היה המקום הכי מגניב בכל העולם. הוא החליט שאחרי שיתפרסם כצלם, שם הוא יקנה את בית הקיץ שלו. במקום לא גנדרני מדי אבל עדיין מגניב במנהטן, במקום עם נוף ממש יפה שאליו יקח דוגמניות יפות וידליק להן סיגריות בהקשת אצבעות כשיסתכלו על המזח של ניו יורק.הוא לבש עדשות מגע
כשהיה בבית הספר היסודי, נאמר להוריו שציוניו הנמוכים מהממוצע היו כנראה בגלל מה שגרם לו לחשוב שהיו לו כוחות על. כשהיה בשנים הראשונות בהוגוורטס, אמרו להם שילידי מוגלגים היו צריכים זמן להתרגל. בסוף השנה השלישית שלו, לא הייתה דרך להכחיש שהוא היה זקוק למשקפיים. אבל קולין סירב בתוקף, כי הוא ידע שלא יוכל לשכנע אף אחד שלא שם אותם בגלל הארי. אפילו אז, עם כמה שהעריץ אותו, הוא היה מודע לאזור בו אנשים חטפו מכות. הם החליטו על עדשות מגע, וציוניו עלו בשנה הבאה. זה שהצליח לראות עשה הבדל עצום בכול.הוא גילה שנייר דבק הוא לא כמו הכוח
היה לו צד מואר וצד חשוך, נכון, והוא אולי יחזיק את היקום ביחד, אבל במרתף חשוך וכשהייתה לך רק יד אחת להשתמש בו, הוא היה חוסם עורקים גרוע. בעיקר כי הוא לא נדבק ממש טוב לאזור הרטוב. ועדיין, זה היה הגיוני בזמנו. אם תאבד מספיק דם, הוא הניח, הכל יראה הגיוני.בפעם הראשונה שנשאר ער כל הלילה הוא שיחק בפלייסטיישן ב-Command & Conquer: Red Alert (7)
הוא ובראד והאבות שלהם לקחו ערימה ענקית של אוכל מהיר הודי, כמה שקיות ענקיות של צ'יפס, שקית שוקולדים, וארגז שלם של אירן ברו (8), שהם הסכימו שהיה דוחה, אבל היו עסוקים מדי במבחן כדי ללכת ולהחליף. הם התחילו ממש אחרי תשע בערב - והאחרון מביניהם - אביו של בראד, כשהם צחקו עליו - ניצח במשחק באחד עשרה למחרת בבוקר. האמהות לא היו בעיר, והוא לא עבר לילה גברים אמיתי לפני כן, ואבא שלו ממש צחק כשהוא סיפר את הבדיחה ששמע מהתאומים על המכשפה קצרת הרואי והבוטראקל (9). הלילה הזה היה הכי טוב בחייו.הייתה לו חגורה חומה בקראטה
כשהם מקווים לתעל קצת מהאנרגיה ששברה דברים בבית, ההורים רשמו את קולין, ואז את אחיו לקראטה כשהיה בן חמש. הוא אהב את זה, לא רק כי זה היה מגניב וכי סגד לסנסיי, אלא כי זה אמר שהייתה לו שליטה מוחלטת על עצמו. איך שהוא, למרות שהוא לא יכול היה לשים את האצבע במדויק, קולין ידע שזה יהיה מאוד חשוב. הוא המשיך עם הקראטה בהוגוורטס ועדיין לקח שיעורים בחופשות, אבל לא הצליח להגיע לחגורה שחורה כשנאלץ לבלות תשעה חודשים בשנה רחוק מהבית.הוא היה אמור לקבל מכונית בסוף השנה השישית
שום דבר נוצץ, הם אמרו, בטח איזה רכב משומש מאחד מהחברים של אימא שלו, אבל מכונית הייתה מכונית לדעתו של קולין ויותר טובה ממטאטא. נכון, הן לא עפו - טוב, חוץ מזאת שרון והארי הרסו בשנה הראשונה - אבל יכולת להכניס יותר מהחברים שלך פנימה. הוריו החליטו להתפשר בנושא הבגרות המוגלגית מול הבגרות של הקוסמים בכך שיקנו לו מכונית אם יסיים את השנה השישית עם ציונים טובים. במקור, הוא היה אמור להשיג עבודה ולגייס את הכסף בעצמו, אבל כולם הסכימו שהוגוורטס קצת הקשה על זה, אבל ציפו שתהיה לו עבודה בקיץ. משהו עם הביטוח.הוא שיקר לגבי שמו
אם מישהו שאל אותו מה הרי"ש בקולין ר' קריווי אמרה, הוא תמיד אמר שריצ'רד. השם של אבא שלו היה ריצ'רד, אז זה היה הגיוני שהשם השני שלו הוא ריצ'רד, הוא כמעט שכנע את עצמו שזה היה ריצ'רד, וזה יהיה ריצ'רד ברגע שיגיע לגיל שיוכל להחליף אותו. אבל למען האמת זה היה רופוס, ולא היה אכפת לו מה אימא שלו אמרה או איזה קרוב מאוד חשוב היא ניסתה לכבד, השם הזה היה גרוע מאוד.רק ג'ק ידע שהוא התפלל בכל בוקר ראשון
הוא גדל כשהלכו לפעמים לכנסייה האנגליקנית, והוריו הזהירו אותו שאולי ידחה את הדת לאחר שגילה על הקסם. אבל זה היה הפוך. הוא לא חשב על זה יותר מדי, אבל בשנה הרביעית, בפעם הראשונה שעשה משהו ממש חזק, זה הפחיד אותו כל כך עד שהוא לא הצליח להשתמש בקסם במשך שבוע. ג'ק היה זה שעזר לו. אביו היה כומר, והרעיון שהכוח בקוסם בן ארבע עשרה היה קטן כל כך בהשוואה למה שבאמת שלט בעולם היה נחמה אדירה.דודתו ודודו לא באמת קברו אותו
המשרד ידע שאי אפשר יהיה למנוע את הנתיחה לאחר המוות של שני נערים מתבגרים שפשוט מתו בבית הספר, ואסור היה להם למצוא שנה של שברים שהחלימו, חבלות מקרושיאטוס, או את היד של קולין שצמחה מחדש, ובטח שלא את מה שהרג אותם. נאמר להם במקום שהבנים ברחו אחרי ה'התאבדות הטראגית' של הוריהם בחג המולד, ושהשאריות החרוכות זוהו בעזרת טביעות אצבעות לאחר שריפה בבניין נטוש שנגרמה בגלל 'חוליגנים מתבגרים'. שני הגופות שהיו שייכות לאלמונים צעירים הושגו ממקום כזה. אם ידע, קולין היה מאשר שלפחות מישהו יקבור אותם, כי הם עדיין היו ילדים של מישהו, נכון?
נוויל קבר
הכסף מאות מסדר מרלין שלו הושקע בהגשמת הבקשות האחרונות של צ"ד כמיטב יכולתו. ולאחר שמצא את היומן של קולין בשאריות של מגדל גריפינדור, הוא נסע בפעם הראשונה לבד לניו יורק. חצי מהאפר של קולין פוזר מעל המזח של ניו יורק. החצי השני נשלח למשרדי הנשיונל ג'יאוגרפיק עם מכתב מנומס. הוא קיבל מכתב מנומס מוקדם ממה שציפה, והם הבטיחו לו שמעטפת האפר הקטנה תפוזר בידי הצלם הראשון שישלח למקום בו ילדים מתו במלחמות של המבוגרים..
(1) עיירה באנגליה.
(2) מהאקס-מן.
(3) סרט אנימציה מ-1978 שמבוסס על שר הטבעות.
(4) סרט אנימציה מ-1977.
(5) גולום- הוביט שהשתגע מהטבעת. הוא נראה ככה באנימציה.
(6) פדינגטון- דוב מסיפור בריטי.
(7) משחק מחשב מאוקטובר 1996, בו בעלות הברית נלחמות מול ברית המועצות.
(8) מין סודה סקוטית.
(9) בוטראקל- יצור דמוי מקלות ששוכן בעצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה