עשרים עובדות אקראיות ממשיכות, והפעם יש לנו שניים שקשורים קשר הדוק. הם החברים הכי טובים, הם שניים מהאנשים הכי חכמים והכי חשובים בסיפור. היו להם מלא סיפורים, אחד מהם הוא החתיך והרקדן, השני הוא הגאון של צ"ד. מייקל וטרי!
עשרים עובדות אקראיות על מייקל י' קורנר:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
הוריו טענו שהיה נס
אמו חטפה קללה במלחמה הראשונה ונאמר לה שלעולם לא תוכל להוליד ילדים, משהו שהרס את הקורנרים, אבל הם הצליחו להסתדר לבסוף, ואימצו בת, מרגרט, שהתייתמה במהלך המלחמה. כשאיליין גילתה שהיא בהריון, זה היה נפלא ומבהיל, וכשמייקל נולד - אחרי חודשים של השגה בקדוש מנגו, בהקדם של כמה שבועות, ובניתוח קיסרי לשעת חירום - הם קראו לו על שם מלאך, כי הם היו בטוחים שזה מה שהיה.הוא הפגין קסם בגיל מוקדם מאוד
הוריו לא היו ממש בטוחים מתי זה קרה, אבל הם דאגו במשך כמעט שבוע מדוע מייקל לא היה רעב בשעות שהיה אמור להיות. ואז אמו ראתה שהבקבוק התמלא מחדש בחלב, וכעבור כמה ימים, אביו ראה שהשמיכות הסתובבו כדי לשמור על החום של התינוק בן חצי השנה כשהתגלגל בעריסה. אולי הם היו צריכים להבין שהיה שם כישרון עצום, אבל הם היו עסוקים מדי בלמצוא את הכל ממש חמוד. זאת לא הייתה הפעם האחרונה שמה שמייקל עשה נאבד בכמה שהיה חמוד, אבל הוא עדיין היה צעיר מכדי שזה יטריד אותו.הוא אהב את האקס-מן
הוא מצא קומיקס נטוש של האקס-מן בתחנת הרכבת בדרכו להוגוורטס בפעם הראשונה והחביא אותו מתחת לגלימתו עד שהיה על הרכבת. הוא לא היה מאוד הגיוני, אבל הוא חשב שהזווית המוגלגית בנוגע לכוחות קסומים הייתה מרתקת, והתמונות לא היו דומות לשום דבר שראה לפני כן. הוא לא יכול היה לבקש מהוריו לתת לו לקנות אותם, אבל קווין אנוויסטל (1) היה יליד מוגלגים, והם הגיעו לסידור במהירות, אפילו אם קווין התעקש שזאת הייתה "בגידה" כי היה DC (2)הוא שנא שלא לקחו אותו ברצינות
לפעמים זה היה כי היה אתלט, משהו שהיה ממש מתועב ברייבנקלו. לפעמים זה היה כי היה צעיר. אבל רוב הזמן - בעצם, כמעט כל הזמן - זה היה בגלל המראה שלו. מייקל היה ילד יפה, כמעט נשי, אבל כשהיה נער, הוא עצר את הנשימה. הוא ידע זאת, לפחות מבחינה אקדמית, ראה את הגדלים והסימטריה במראה, אבל הוא לא הבין למה זה גרם לאנשים להתייחס אליו אחרת. כל הישג נחשב כאילו נתנו לו אותו, כל מכשול שעבר בוטל בגלל המזל הגנטי שלו. כשהיה בן ארבע עשרה, הוא באמת הרגיש כאילו רק טרי עדיין התייחס אליו כאילו היה אנושי.הוא תמיד רצה אח
מרגרט הייתה בוגרת ממנו בכמעט שבע שנים, והם מעולם לא היו קרובים. חלק מזה היה פשוט הפרשי הגילאים והמין, אבל כשהתבגר, הוא הבין אפילו יותר שזאת הייתה הסלידה שלה ממנו. כשמייקל הגיע, היא הפכה לתכנית הגיבוי שכבר לא היו צריכים כיוון שהם שפכו אהבה על בנם, והוא תמיד הרגיש קצת אשם על כך, אפילו שלא היה שום דבר שיכול היה לעשות. הוא פעם דמיין שהיה לו אח, מישהו קרוב לגילו, שאיתו יוכל לשחק ושיהפוך את הכל לקצת יותר נורמלי, שלא יטריד אותו אבל גם לא יהיה מרוחק בקרירות. להוריו לא היו עוד ילדים, אבל כשהיה בן אחת-עשרה, הוא עדיין מצא את האח הזה, וזה היה כל מה שאי פעם קיווה שזה יהיה.הוא פחד מאוד מליצנים
בדרכו לבדיקה בקדוש מנגו כשהיה בן שש, הוא ואביו מצאו את עצמם יושבים ליד ליצן ברכבת התחתית. מייקל מעולם לא ראה משהו כמו היצור הקולני, הצבוע והמבהיל הזה, וזה הפחיד אותו לגמרי. כשהדבר צפר אליו והציע לו כלב מבלון, הוא החל לצרוח וחיבק את אביו כל כך חזק עד שהמרפאים חשבו שהשניים באו כדי להסיר קסם הדבקה. הוא גילה אחר כך מה הם היו אמורים להיות, אבל זה לא שינה כלום. הם פשוט היו מפחידים.הוא רצה להיות מרפא
הוריו היו מומחים רפואיים - אמו במחלות קסם מדבקות, אביו בקריפטוגנטיקה (3) - והוא תמיד רצה ללכת בעקבותיהם, משהו שלעולם לא פקפק בו. זה היה כשבת דודתו שברה את המרפק שלה וכשראה כמה הבדל מרפא אדיב וחכם יכול לעשות, שהחליט שהוא רוצה ללכת לתחום המעשי ולא למחקר. הם לא התווכחו איתו, רק חייכו וטפחו על ראשו ואמרו שזה היה חמוד, אבל הוא הבין אחר כך שהוא היה חכם יותר מאשר לרפא כוויות משרביטים ולשפוך שיקויי הפלא-ושלד כשהתבגר. הלוואי שהיו מתווכחים איתו.הוריו היו בדלנים נלהבים
שניהם האמינו בהפרדה מוחלטת בין עולמות הקוסמים והמוגלגים, לא בגלל עליונות ונחיתות, אלא פשוט בגלל סתירות ואפילו מתחושה ששני העולמות רעילים אחד לשני. כילד, מייקל האמין בכך בעיוורון, אבל כשגדל, הוא הסכים בהבנה גדולה, אפילו שלא היה בטוח אם זה צריך להיות קיצוני כמו שחשבו, לקחת קוסמים ילידי-מוגלגים ממשפחתם. מצד שני, היו סיפורים כמו של הארי שיכלו לתמוך בכך, או איך שג'ניפר לינדזי דיברה על ה'טיפולים' והסמים שנתנו לה, אבל היו אנשים כמו קווין והרמיוני והאחים קריווי שערערו לו את הביטחון. מה שהיה בטוח, והמקום בו הסכים לחלוטין עם הוריו, היה שניסיון להכחיד או לשלוט בהם היה רע מאוד.הוא יכול היה להיות סופר
הוא אף פעם לא כתב כלום חוץ מחיבורים לבית הספר, אבל הוא אהב לקרוא להנאתו מעבר ללימודים, ולעתים קרובות מצא את מוחו משוטט במקומות פיקטיביים. קצת שיחה ששמע, פרט מרתק בתולדות הקסם, משהו ממש מוזר שראה בדרך לכיתה, והוא נכנס לחלומות בהקיץ. הוא ידע שהבין במילים, יכול היה לכתוב משפט טוב, ושאנשים אהבו את איך שקישר בין סיפורים אמיתיים, אבל אפילו שטרי דחף אותו לנסות, הוא לא ממש הגיע לזה. חוץ מזה, מקצועות הומניים היו אפשרות קלה.לפעמים הוא פחד ממוחו של טרי
הייתה שם אפלה, קול שלחש בפינות מחשבותיו לעיתים קרובות ואמר דברים רעים, ולפעמים הדהד בסיוטיו של מייקל. לא, זה לא היה כאילו טרי ממש שמע קולות - זה שהקול היה עדיין שלו היה יותר מטריד - והוא לא דיבר נגד מישהו אחר. הוא פשוט דיבר אל חברו בנוגע לעצמו, ואמר דברים חסרי תקווה ופוגעניים והביא זיכרונות של בדידות ונידוי וחיים קרים יותר וריקים יותר מכל מה שמייקל רצה לדמיין, בטח שלא לראות, בטח שלא לראות במישהו שאהב. הוא לא אמר כלום, אבל החל מתחילת ביאור ההכרה שלהם, הוא ניסה להשתיק את הקול הזה.הוא לא הבין למה אנשים התעקשו 'לדרג' את החברות שלו
לפעמים זה היה שאמרו שטרי חבר שלו רק כי היה פופולרי, ושהיה מוכן לבלות עם ילד יפה שלא היה קרוב לרמתו האינטלקטואלית (השמועה אמרה שבקושי יכול היה לספור!) בשביל נקודות עם מכשפות ותשומת לב. לפעמים זה היה שמייקל היה חבר של טרי רק בגלל שהיה כזה נחמד וריחם על הילד המסכן שלא היו לו חברים והוציא אותו מהקונכייה של הספרים. בכל מקרה, איך שזה לא יהיה, תמיד הניחו שטרי היה המוח ומייקל הלב בצמד. הם מעולם לא הניחו שהיו שווים, לחלוטין, ושהשתוו אחד לשני בידיעת קסמים ועובדות, ושטרי היה החתיכה החסרה בחייו של מייקל כמו שזה היה הפוך. לנסות להגיד שאחד היה חבר של השני היה כמו להגיד שהברה אחת של כישוף הייתה יותר חשובה.הוא היה מוכשר בשפות
הם פשוט קרו, בלי הרבה מאמץ. כשסיימו חופשה של שבועיים בקאלה (4), הוא כבר שוחח בקלילות עם הילדים האחרים בצרפתית מושלמת - אם כי קצת ילדותית, והבין לטינית ויוונית כשהיה בן עשר. גרמנית הייתה קשה יותר, אבל רק בגלל שלא הכיר מישהו שדיבר אותה ולא מצא את הכתבים ממש מעניינים, והוא תכנן להוסיף ספרדית או איטלקית בשנה השביעית כדי להתכונן לטיול בשנת השבתון עם טרי, אבל הדברים היו קצת עסוקים יותר ממה שציפה, והוא לא דאג לגבי זה כל כך. היכולת להזמין מזון במסעדות לכמה ימים הייתה מביכה בהשוואה מול הקארואים, וזה שינה מאוד בגלל שבין הכישרון שלו למצוא את המילה הנכונה והדקדוק המושלם של טרי, הם יכלו למצוא כישוף לכל דבר.הוא היה פזיז והפחיד את הוריו
באופן אירוני, זה היה כי הגנו עליו כל כך בתור ילד, אבל הוא היה ספונטני מאוד, משהו שאוזן בידי שיקול הדעת והאיפוק של טרי. הוריו לא יכלו להסתכל עליו משחק קווידיץ', הוא טס בשיגעון, ואפילו טרי הציע לו להסתכל יותר לפני שיקפוץ לדברים, אבל לפני דצמבר 96, הוא סתם צחק ואמר שקסם יכול לרפא את הכל, מה שהיה מצחיק, כי הוא אפילו לא נקע קרסול בחייו.הרצח של אביו השמיד אותו
בסופו של דבר, הם גילו שדולוחוב ניסה להכריח אותו לפרסם מאמר שיכריז שהמגולגים נחותים מבחינה גנטית ובקושי שונים מחיות, מה שהפך לדו קרב, ושהוא נזרק אל הקיר ושבר את צווארו, אבל החקירה הייתה קשה למשפחת קורנר כמו האובדן הנוראי והמדהים עצמו. מייקל מעולם לא דמיין כזה כאב, והשאלות ששאלו אותו, אם לאביו היה רומן, אם השתמש בשיקויים לא חוקיים, הימר, התעסק באמנויות האופל… אחרי שלושה ימים מהסיוט שהוציא אותו מבית הספר, הוא גילה שישב בחדרו, בכה חזק כל כך עד שחלה ושקל ברצינות פשוט לתקוע את השרביט בראשו ולגמור את זה. חייו היו מוגנים כל כך, קלים כל כך עד אז כך שלא יכול היה לסבול את הכאב, ולא לשאת, וכשטרי לא רק שמע את ייסוריו אלא גם התעתק לשם - בלי רישיון ובידיעה בכמה צרות יהיה - בכל רחבי המדינה רק כדי לקחת את השרביט ממנו ולהחזיק אותו ולהקשיב ולהיות שם במשך הימים הבאים והנוראיים, הוא ידע שאפילו שהעולם היה חשוך הרבה יותר ממה שחשב, עדיין היו בו גם חלקים שיכלו לזהור בטוב. אפילו אם העולם לא היה דומה.הוא היה נוראי במתמטיקה
מייקל קורנר ומתמטיקה נפרדו באופן בלתי ניתן לתיקון באלגברה, כשאז המספרים, שכבר היו קשים, הפכו לאותיות שלא אמרו שום דבר. הוא עבר את החשבון בעור שיניו והרבה מאוד תמיכה מפוקפקת מצד חברו הטוב, אבל הוא לא חשב שזה בכלל חשוב. למה להתעסק בזה כל כך כשכבר היו כישופי חישוב שיעשו את הכל בצורה אוטומטית… וכשהיה צריך את המוח האנושי לדברים שדרשו יצירה או הגעה לתשובה, לא לזכור אחת.הוא ממש התאהב בפדמה
היא פשוט ישבה במועדון, ללא נעליים, רגליים על הספה, קצה עט הנוצה בפיה כשעבדה על חיבור בלימודי מוגלגים, אבל איך שהאש גרמה לעורה לזהור, קווצת השיער השחור שהייתה תלויה מעל עיניה הכהות, קצה לשונה שליקק את שפתייה… הוא הרגיש כאילו עף ברחבי החדר עם קללת האימפדימנטה (5) הכי חזקה בעולם, וזה היה מספיק עד שטרי ממש הפיל את הספר שלו ומשך אותו אל החדר. אבל היא שנאה אותו על צ'ו וחשבה שהיה רק שוויצר רדוד, והוא היה לכוד במערכת יחסים אחרת, ורק כשעברה מחצית מהשנה השביעית היא בכלל שמה לב שפלרטט. רק כשהיו בחדר הנחיצות היא החלה לפלרטט חזרה, ורק כשעדיין לא הבין שנותרו לו עוד שמונה דקות לחיות הוא ממש הגיע לשם. זה היה מטורף ומפחיד וסופת הורמונים ואדרנלין ודיכאון, אבל התחושה שלה, הטעם שלה סופסוף היה כל מה שדמיין ועוד.הוא אהב אוכל חריף
יותר חריף יותר טוב, ואם זה גרם לו לשנות צבע, לבכות על השולחן, ולאבד כל תחושה בשפתיו למשך שעתיים, זה היה בסדר גמור. זה היה משהו שלא רק שטרי לא הבין, אלא החשיב כסימן למחלה נפשית, אבל משהו שהשלים איתו די מהר. אחרי שטרי סלח לו על הפאדג' החריף, בעצם… הם פתרו את זה, אבל מייקל תמיד אמר שבעצם, זה היה ממתק ממש מקובל וטעים, בניגוד להאשמות שזה היה עונש נוראי שתכננו הורים שרצו למנוע מילדיהם לאכול ממתקים כל חייהם.הוא היה נוראי בשמות
בדרך כלל הוא הצליח להתקרב לשם הנכון, אבל אלא אם הכיר מישהו הרבה זמן, לא הייתה הרבה תקווה שיצליח לזכור אם זה היה טום, טים או טוד; אמילי, אמלין או אמיליה; טרי - אחרי שחשב שקראו לו טוני בשבועות הראשונים שלהם כחברים - הציע להשתמש באסוציאציות, ולא רק שזה הצליח, אלא הפך לבדיחה ביניהם. הם התחרו בניסיון ליצור את ההתייחסות הכי מוזרה, מסובכת, הזויה ומבריקה לכל שם. לפעמים, כשצחקו מרוב חילופי המחשבות, הם רצו לחלוק אותם, אבל בדרך כלל התגובה הייתה מבטים אטומים או גרסה של "שניכם מטורפים", מה שגרם לכם לצחוק עוד יותר, כי הם ידעו שזה נכון. בגלל זה היו חברים.הוא קיווה להיפצע בקרב האחרון
הרעיון שהקרב ימשך יותר משעה לכל היותר ללא התערבות היה בלתי סביר, ומייקל ידע שפרט לאיזו תאונה אקראית, יוכל לשרוד שעה בקלות, אבל עדיין קיווה בסוד שיפגעו בו איך שהוא. למרות שהיה חלק ממנו שהתבייש כאילו זאת הייתה בגידה, הוא ידע שהוא לא פסל לעשות משהו לעצמו במהלך הקרב, אם יחשוב שהוא עומד לצאת ללא שריטה. זה היה משהו שהסתיר אפילו מטרי, כי ידע שהוא לא יחשוב על זה כמו שצריך, אבל זה לא היה הרס עצמי או רצון לתהילה. די להפך. הוא פשוט רצה לפגוע מספיק בפניו עד שיהיה נורמלי.הוא וטרי נקברו יחד
לא הקורנרים ולא הבוטים יכלו לראות את הגופות, ואחרי ששמעו איך בניהם מתו, הם לא התווכחו. פרופסור פליטיק ונוויל כבר ביצעו זיהוי, והם הסכימו לקבל את האפשרות של שריפה, ולקבל את האפר ולשמור על הזכרונות מהאנשים הצעירים שאהבו ולא את ההרס שקרה בשטח הקרב של בית הספר. הבעיה הייתה מה שיקרה אחר כך, אבל בסוף, נמצא פתרון פשוט. האפר עורבב, ואז הופרד לחצאים, ובקצוות הפוכים של המדינה, מצבות זהות נחו בשני מגרשים משפחתיים לזכר האחים שחלקו הכל חוץ מדם.
טירסיוס וולפריק בוט
9 בדצמבר, 1979 - 2 במאי, 1998
מייקל יוליוס קורנר
16 בפברואר, 1980 - 2 במאי, 1998
מתחת, הם התכוונו לחרוט את הטקסט שנאמר להם שהבנים עצמם בחרו בתור קעקוע, אבל כשהאבנים נחצבו, משהו אחר הופיע שם באופן בלתי מוסבר ובאופן עצמאי לגמרי בלי להימחק:
φιλíα (6)
(1) קווין אנוויסטל- תלמיד מרשימת המקוריים של רולינג, מרייבנקלו.
(2) DC- חברת קומיקס אמריקנית. יצרה את סופרמן, באטמן ואת וונדרוומן... אבל לא את האקס-מן, ספיידרמן ואיירון מן, הם ממארוול.
(3) קריפטוגנטיקה- למצוא סיבה למחלות ללא סיבה.
(4) עיר בצרפת.
(5) כישוף שמסלק ומפוצץ דברים בדרך.
(6) ביוונית- פיליה, אהבה.
עשרים עובדות אקראיות על טרי ו' בוט:
נכתב כחלק מאתגר עשרים עובדות אקראיות.
הוא לא הבין ששמו הפרטי הוא טירסיוס עד שהיה בן חמש
הוא חשב ששמו הוא טרי, אלא אם היה בצרות, ואז זה היה טירסיוס וולפריק בוט תפסיק עם זה מיד. כשהיה בן שלוש, הוא הבין שארבע המילים האחרונות לא היו חלק משמו. לקח לו עוד שנתיים לפני שהבין שהשלוש הראשונות כן היו, ולא רק כשהיה "מטרד". בעיקר כשהיה "מטרד" לעיתים קרובות. היית מצפה שהורים חכמים היו מצפים לילד חכם וסקרן, ואולי הם ציפו שיהיה חכם וסקרן, אבל נראה היה שממש הסתבכו עם הילד, בעיקר כשהיה מדובר בטביעות אצבעות קטנות ודביקות על ספרים ממהדורה ראשונה.הוא לא באמת היה צריך משקפיים
הוא קיווה יותר מכל דבר שימוין לרייבנקלו, אבל הוא לא היה ממש בטוח איך המצנפת תרגיש, והוא רצה לעשות רושם טוב. הוא ידע שמשקפיים גרמו לך להיראות חכם, אבל אביו לא היה מרשה לו לקנות זוג לקישוט, אז הוא גנב אותם מתצוגה מוגלגית בקניון כשהיו בדרכם לקדוש מנגו בשביל חיסוני בית הספר. בזמנו, הוא חשב שזה היה טיפשי, אבל כשאבעבועות הדרקון השתוללו בבית הספר בשנה האחרונה, הוא היה אסיר תודה. כמובן שאז הוא כבר הוריד את המשקפיים.הוא יצר את הכישוף הראשון שלו כשהיה בן תשע
זה היה רק גרסה של נוקס (1), ולשנות את המבנה כדי שהאורות יעומעמו קצת לפני שייכבו, אבל נוקסטיס הרשים כל כך את אביו עד שהוא לקח את טרי אל המשרד וגרם לו להראות את זה לבוס שלו. כולם חשבו שזה היה עניין גדול, פרט לטרי. כל מה שעשה היה לשנות את הזמן, אחרי הכל. אבל אז הוא החליט ללכת לפיתוח כשפים… זה נראה היה כמו הדרך הטובה לקבל המון תשומת לב בלי לעשות משהו טיפשי. ההחלטה התחזקה בגלל התאומים וויזלי. טוב, חוץ מזה שהם עדיין הצליחו לעשות הרבה שנחשב לטיפשי, אבל גם, כנראה היה חוק שאמר שתלבושת אדומה-זהובה ביטלה כל יכולת להפגין יצר הישרדותי.הוא לא מבין איך הוא מרגיש כלפי הרמיוני גריינג'ר (2)
בשנה הראשונה, הוא בכלל לא שם לב אליה. בשנה השנייה, הוא רצה להרוג אותה, כי כשקיבלו את הציונים הסופיים, הוא ממש כעס שהשיג קצת פחות מתלמידת גריפינדור ילידת מוגלגים. זה פחת בשנה השלישית כשהצליח לעקוף אותה בכמה מקצועות, למרות שהיא ניצחה אותו בשאר. תיקו עדיין לא היה טוב, אבל גם לא היה ממש מביש. הוא הרגיש קצת רע על כך שניצח אותה בשנה הרביעית, בהתחשב בכך שחברה הכי טוב היה בטורניר הקוסמים המשולש וזה בטח קצת הסיח את דעתה, אבל לא רע מדי, כי היא הסיחה את דעתם של רבים בעצמה מאז הנשף. כשנכנסה לחדר עם הנציג של דורמשטרנג, הוא חשב שלבו הפסיק לפעום. מייק היה חייב לקחת אותו החוצה ולאיים לזרוק אותו לאגם לפני שיביך את עצמו. בשנה החמישית, הוא היה בצ"ד, וגילה שהיא יכולה להיות קצת יותר מכלבה שתלטנית לפעמים, אבל גם גילה כמה מדליק אותו קרב מוחות עם בחורה חכמה. בשנה השישית הוא החליט לנסות להשיג את תשומת ליבה, אבל לא היה אכפת לה, ולכן הוא התעקש לעקוף אותה בכל מקצוע לפני ששמה לב… שניצח אותה. היא גמרה את השנה בהובלה של חצי נקודה במקצוע אחד. היא לא חזרה בשנה השביעית, והוא לא ידע ממש אם זה היה הדבר הכי סקסי או הכי מכעיס שאישה אי פעם עשתה בשבילו.הוא לעולם לא יעשה עוד קעקוע
הוא לא התחרט על זה שהיה לו; l'amitie de la connaissance (3) בכתב יד על זרועו הימנית העליונה. זה היה הרעיון של מייק, כמובן, דברים כאלה תמיד היו רעיון של מייק, אבל זה נראה היה נכון שיעשו משהו כדי לסמן את חברותם לא משנה מה יקרה אחרי בית הספר. או, למרות שאף אחד מהם לא היה מוכן להגיד את זה, אם אחד לא יגיע לשם. הציטוט היה בחירה שלו, והוא אמר יותר ממה שאי פעם יכול היה להודות, אפילו בפני החבר שלעיתים קרובות חלק איתו את מחשבותיו האינטימיות. למרות שהוא ידע שבאופן מסורתי יש לכתוב L'amour vient de l'aveuglement (4), עבורו זה אמר שאלו שאהבו אותו מעולם לא ראו אותו כחצי מהאח שלא היה ממשפחתו. העובדה שזה היה משמעותי, לא עזרה בכך שמחטים עשו את זה. הוא נאלץ להטיל פטריפיקוס (5) מקומי על זרועו כדי למנוע ממנה לרעוד ולעשות את זה כמו שצריך.הוא לפעמים רצה להיות הומו
זה היה הרבה יותר קל אם לא היה צריך לדאוג לגבי בנות בכלל. חלק מזה, כמובן, היה קשור לאיך שהסיחו את דעתו, כמה שלא היו הגיוניות, ואיך שתמיד היה משהו דרמטי ומסובך מסביבן, איך שלא ידעת מה לעשות או מה צריך לעשות. וכמובן, למרות שניסו את זה פעם בשנה השישית והחליטו שלא מכמה סיבות, היה נהדר אם פשוט יוכל לפשט דברים ושמייק יהיה מאהב וגם חבר. לא רק שהוא כבר הבין את מייק יותר מעצמו רוב הפעמים, אלא שיותר חשוב, זה היה פותר את בעיות הבנות שהדאיגו אותו כל כך עד שפעמיים - פעם כשהיה עם ג'יני ופעם כשהיה עם צ'ו - נשאר ער כל הלילה והשתמש בהלטת הכרה כדי למנוע ממייק לשים לב שבכה בפחד מאחורי הכילות. מייק היה מצחיק, נחמד, אהוד וחכם, אבל יותר מכך, הוא היה נאה עד שטרי ידע שזה יהיה רק עניין של זמן לפני שתבוא בחורה שתקח אותו לנצח. הוא שנא את הבחורה הזאת יותר ממה שחשב שיוכל לשנוא מישהי שלא היה לה שם.הוא היה תאונה
לפעמים הוא חשב שעדיף היה שלא מספרים לו, אבל אפילו לפני ההרצאה על הצורך להיזהר עם מכשפות ואיך שטעות תוכל להרוס את חייך, הוא ידע. הוא לא חשב שאביו באמת התכוון לכך שטרי הרס את חייהם, אבל הוא ידע שעצר הרבה דברים. הם מאוד היו שמחים מנישואין חסרי ילדים במשך שבע עשרה שנה, אבל כנראה שבקבוק יין מצוין וכמה קוקטיילים יכלו לערפל גם את המוחות המבריקים ביותר מספיק כדי להוביל לבן כעבור תשעה חודשים. אח או אחות, כמובן, היו מחוץ לתחום, והם עשו כמיטב יכולתם כדי למנוע ממנו לשבש את הקריירות שלהם. אמו הייתה גאה שאיבדה רק חודש של עבודה, ולמרות שגיל שש היה הגיל הצעיר ביותר שבו פנימיה הייתה מוכנה לקבל אותו, אם היית מספיק טוב בכישופי מעקב והגנה ויכולת לכשף חיתולים ובקבוקים, לא היה צריך מטפלת.הוא בחר בשרביט שלו. או לפחות, חשב שכן
הוא הרגיש את שרביט האגוז ונוצת עוף החול מגיב למגע, אבל הוא השתמש בכל כוח הרצון שלו כדי לגרום לו להמשיך להיראות כמו מקל דומם אצל אוליבנדר. הוא לא רצה ליבת עוף חול, היא הייתה רגישה מדי וקשורה מדי לאש כדי לבצע מגוון כישופים, והוא ביקש לנסות את שרביט הערבה ושערת חד הקרן שוב, וגרם לו להטיל ניצוצות ולרטוט לסיפוקו של יצרן השרביטים. הוא עזב מחייך מאוזן לאוזן, בידיעה שהשיג את אחד מהשרביטים הכי טובים בחנות, ולא שמע את אוליבנדר צוחק לאביו שתמיד חשב שתלמיד גריפינדור או הפלפאף ילך עם השרביט שדרש כל כך הרבה כוח רצון מהקוסם.
בצורה מסוימת, הוא היה חייב את החברות שלו עם מייק לפוטר
בפעם הראשונה באקספרס להוגוורטס, ארצ'י קורנפוט - אחיו הגדול של סטפן והמדריך של רייבנקלו באותה השנה - פרץ אל התא והתעקש שהארי פוטר נמצא על הרכבת. הוא לא רצה להעליב את התלמיד הבוגר ממנו בפתיחות, וחשב ששמר על התגובה של קוויסקה קומודאוס אסט (6) בשקט, אז כשהילד בעל השיער הכהה ליד החלון הרים את מבטו מחוברת הקומיקס המוגלגית שלו ואמר נון ווס (6), הוא נדהם מאוד. כשהוא חייך אליו ורכן כדי ללחוש ברקאה טואה אפריונטור (6), הוא כמעט מת מרוב בושה, אבל גם ידע שמצא משהו מיוחד. לבסוף, הוא גילה שצדק, שהמשהו הזה נקרא חבר, ושהארי פוטר כן היה על הרכבת. שניים משלושה.הוא חשב שהיו לו עיניים יפהפיות, והיו לו
כחול אינדיגו עמוק, עם קצת כסף שגרם להן להיראות כמעט תכולות כשהסתכלת מקרוב במראה, הן היו חריגות, ובנות החמיאו לו עליהן בשלושה מקרים נפרדים. בנוסף, הוא ידע שמעולם לא ראה מישהו חוץ מאביו עם עיניים כמו שלו, ושעיניו היו רחבות יותר וריסיו עבים יותר משל אביו, שגם להן היה הצבע. הוא התמקד בכמה שאהב את עיניו כל פעם שמשהו הוביל לנושא ההופעה הפיזית. חלק ממנו ידע שהוא לא היה לא מושך, אבל כשהחבר הטוב שלך הוא מייקל קורנר, עדיף היה לבחור מאפיין שאהבת ולדבוק בו. אחרת פשוט תקלל את עצמך בפרצוף מרוב יאוש.הייתה לו אהבה סודית לספרות זולה
היא החליקה אל משרדו כמו רוח רפאים, גלימותיה עבות כמו אגרופו של גובלין. גופה היה בלתי ניתן למחילה, והמבט בעיניה אמר שידעה זאת, אבל אם חשבה שתוכל להשתמש בקסמיה עליו, היא הייתה צריכה להטיל כישוף במקום אחר. ג'ק קרנטון ראה כל מה שהיה לאמנויות האופל להציע, והוא היה חזק יותר מקשקשי דרקון. צריך יותר מבחורה יפה כדי להטיל קונפונדוס על ההילאי לשעבר, אבל לתת לו בחורה בצרות היה קללה אחרת לגמרי. וזאת הייתה בצרות, צרות צרורות ומכופלות. זה היה זבל. הוא ידע. היו לו עשרות.הוא למד ביאור הכרה בשנתו הרביעית
אחרי הפעם השמינית בשליש כשמקגונגל תפסה אותו מעביר פתקים למייק בשיעור, הם ידעו שעליהם למצוא דרך טובה יותר לתקשר כשהשיעורים הפכו למשעממים. לקח להם חצי שנה להיות טובים בכך, ועברו כמעט שנתיים לפני שיכלו לעשות את זה עם מישהו אחר, אבל עד אז, הם כבר דיברו בטלפתיה אחד עם השני, וכשהבין בשנה השישית עד כמה מייק הכיר אותו, זה עצר את נשימתו שעדיין היו חברים. הוא מעולם לא חשב שמייק הרגיש באותה הצורה.הייתה לו בעיית שיקויים רצינית בשנה החמישית. היא חזרה בשביעית
בין הלחץ לקבל רק ציוני קס"מ בבחינות הבגרות והפחד שישעו אותו בגלל צ"ד - שלא לדבר על עבודה נוספת שם - הוא התחיל להשתמש בשיקויי הרגעה מיד אחרי חופשת חג הפסחא. זה לא היה תכוף בהתחלה, רק כשממש היה צריך להירגע וללמוד, אבל הם הקלו עליו כל כך עד שהמשיך לרקוח אותם, ולא לקח יותר מדי זמן לפני שזה יצא משליטה יותר ממה שהיה מוכן להודות. מייק ידע, כמובן, ניסה לדבר איתו על זה, ולבסוף לקח אותו הביתה בשבוע הראשון של הקיץ. זה היה שבוע של גיהינום עם הקאות, הזעות, ללא שינה ועצבים, אבל זה היה גם הדבר הכי נחמד שמישהו עשה בעבורו. טוב, עד לשנה השביעית, כשהתחיל שוב להשתמש בהם כשנוויל וארני הולקו. הפעם מייק לא אמר כלום, וזאת הייתה הבנה בניגוד להתערבות הקודמת שהפכה לשיא החברות שלהם.הוא ידע מה לופין היה
אפילו לפני שסנייפ נתן להם חיבור, הוא ידע. דודו היה באותה השנה כמו לופין בהוגוורטס, והוא התחיל לדבר על השמועות הישנות ברגע שהוכרז שמו של המורה החדש שלהם להתגוננות מפני כוחות האופל. בהתחלה הוא נלחץ, בעיקר כשראה את הצלקות של האיש, מצב הגלימות שלו, כל הסימנים לחיים בשולחי החברה הקסומה, וידע שהשמועות נכונות. אבל דמבלדור סמך עליו, והיה שיקוי אל-זאב, ויותר חשוב, הצלקות על זרועו היו של זאב, ולפי הזווית הוא גרם אותן לעצמו. ההשלכות הפחידו אותו, אבל גם מילאו אותו בכבוד רב מדי כדי להגיד משהו למישהו.הוא שנא חופשות
היה נחמד שהיה לך זמן לקריאה, אבל הוגוורטס הראה לו את החשיבות בחברים, ולהיות מוקף בפטפוטים של בני אדם אחרים, והשעות הארוכות לבד בבית הקיפו שעות ארוכות של דממה או שיחות רשמיות ובחני פתע מאולתרים בצורה שלא חשב עליה מספיק כילד. הוא כתב למייק כל יום, לפעמים שלוש או ארבע פעמים, עד שהוריו החלו להתלונן שהינשוף תמיד עייף. לאחר מכן כתב כל יום שני, אבל המכתבים נמשכו עמודים.הוא ידע לקרוא הפוך ומהופך, ולכתוב בשתי ידיו בו זמנית
הוא לא זכר איך גילה את זה, מתי ממש חשב על זה, אבל זה היה טריק נחמד במגדל רייבנקלו, והוא אפילו זכה בכמה התערבויות עם זה. הוא לא חשב להשתמש בזה למטרות נעלות עד השנה השביעית, כשקראו לו למשרד של אלקטו וכשהוא ראה את הפתק שדחפה הצידה משתקף בספל הקפה שלה. הטריק הזה שינה מאוד כשהוא הזהיר את ארני מקמילן להשאיר את האוניה בחדרים כשחיפשו במלתחות הקווידיץ' באימון הבא של הפלפאף.הוא היה ממש אלרגי לחסילונים
הוא גילה את זה בחתונה של אחותו של מייק. כשהחל להתנפח ולהתמלא בעקיצות באמצע קבלת הפנים, והיה צריך טיול לשעת חירום לקדוש מנגו, הוא חשב שהקורנרים לעולם לא ירצו לראות אותו שוב כי התערב באירוע כזה חשוב. זה שרק דאגו לגביו וגברת קורנר ממש צחקה כשתיארה את האירוע כ"זכור", היה משהו שלא ממש הבין אבל רצה. היה הרבה בקורנרים שהיה ככה.הוא היה זה שהתעקש לחזור בשביל נוויל
הוא ידע טוב מאוד מה היו הפקודות שלהם, והוא לא התכוון להפר פקודה. כשהאוניות התחממו, הוא ולונה ברחו מיד מכיתת השיקויים, אבל כששמע את קולו של סנייפ מהאולם הגדול והבין שלכדו את נוויל, משהו שם נשבר. הוא עצר בחצי מגרם המדרגות הראשון והסתובב לאחור, מתעלם ממחאותיה של לונה. נוויל תמיד היה נחמד, בחור חביב, והיה טוב כמפקד של צ"ד, אבל זה לא היה זה. למען האמת, היו גם כמה אחרים שיכלו לקחת פיקוד בקלות אם היו מגרשים את נוויל. אחר כך, אנשים אמרו שהיה אמיץ ונאמן, אבל זה גם לא היה זה. זה היה הטון שסנייפ השתמש בו, הנימה הקפואה והמתנשאת הזאת שרמזה שאף אחד בעולם לא היה מספיק חכם כדי לנגב את התחת שלו, ולא משנה מה אמר, טרי בעצם שמע את קולו של אביו. הוא בקושי היה צריך את כישוף הכיוון האוטומטי כדי לפגוע עם כישוף השיתוק חזק יותר מכל כישוף שפגע בו אי פעם.הוא לא רצה למות
הוא ידע שזאת הייתה צריכה להיות התאבדות, אבל הוא לא באמת האמין שהם יצטרכו לעשות את זה. כן, הוא ידע שיהיה קרב, הוא ידע שהרבה מהם ימותו, אבל ההיגיון הבסיסי אמר שהתנגשות של תלמידים ואוכלי מוות תעורר מהומה, וברור שכל שאר עולם הקוסמים יתערב בתוך שעה מבחוץ. כל מה שהוא היה צריך לעשות, בעצם, היה להישאר בחיים עד שאנשים יבינו מה קורה, והוא ידע שהוא ומייק היו לוחמים מספיק חזקים בשביל זה, בעיקר כצוות. זה היה כמו קוסם אחד עם שני שרביטים כשנלחמו ביחד, ובאימון האחרון, שניהם הורידו יותר מעשרים תלמידים. אז הם הרשו לעצמם לתכנן, לחלום על אחר כך, והמחשבה של לנסוע עם מייק בטיול ברחבי העולם - לכאורה כדי ללמוד, אבל בעצם, מייק התעקש, כדי להבין מה זה אומר להיות צעיר לפני שיכנסו למעבדות ולספריות - הייתה יותר ממספיקה כדי לגרום לו להמשיך לפעול גם בשעות החשוכות ביותר. זה אפילו היה מספיק כדי שהוא לא יתמכר כל כך לשיקויים כמו בשנה החמישית. טוב, אם מחשיבים את השינויים במסת הגוף, כמובן.
עד הסוף
הוא ראה את מייק כשטסו בחזרה אל הטירה כשניסו להגן על החומות. הוא לא ידע מה גרם לגופה הזאת לבלוט בין רבות כל כך, אבל הוא ידע, ידע מיד, אפילו שחצי מהראש הלך, אפילו שלא יכול היה להפסיק לרוץ ולהסתכל באמת. הוא כבר לא ברח למקלט, הוא פשוט רץ, והוא לא זכר כלום בנוגע לשאר הקרב פרט לסוג של זעם עיוור וחסר מחשבות וכאב שהיה אמור להפחיד את מוחו ההגיוני. לא היה שם כלום עד שראה את ארני, דבוק למדרגות כשורד היחיד מבין מגני הדלתות, בקושי מצליח להסית את הקסמים ואת ההתקפות שכוונו אליו מכל כיוון כמטרה נוחה כל כך. התלמיד מהפלפאף בטח שוחרר מהעמדה שלו, כי הוא לא היה מנסה לעזוב, אבל לא יכול היה, וזה היה טרי שצעק שיחפה עליו, שפקד עליו לקחת את הסיכוי ללכת ושכח לחלוטין שהיו בדרגה דומה כשהסתובב אל הטבח בעצמו. לארני היו אישה וילדה, הגיע לו סיכוי לחיות. לטרי לא היה כלום, ולמרות שהחזיק את הדלתות לבדו עוד עשר דקות בטירוף של נקמה, כשהעכבישים באו והקסמים לא השפיעו יותר, הוא עצם את עיניו, פתח את זרועותיו, הטה את ראשו לאחור, והצליל האחרון ששמע היה הצחוק הלא הגיוני והקליל שלו כשהם סגרו עליו.
(1) נוקס- הכישוף שמכבה את האור.
(2) בספרים, שניהם נפגשו בצ"ד, וטרי הופתע מאוד שהרמיוני לא ברייבנקלו לאחר שהיא חשפה את המטבעות המכושפים שלה.
(3) בצרפתית- חברות של ידע.
(4) בצרפתית- האהבה עיוורת.
(5) כישוף נעילה.
(6) בלטינית- כל אחד הוא קומיקאי... אתה לא, באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה