סלואה- פרק 4: לרדת חלק ב'

"ג'קי!" נוויל הסתובב במדרגות ההוסטל, סורק את הרחוב ברגע מבולבל לפני שראה את שון מוליגן מנפנף אליו מהצד השני של הרחוב, בקושי מסתכל ימין ושמאל כדי לא להידרס כשרץ אליו, מחייך בשמחה. "שמח שתפסתי אותך. המארחת אמרה שלא ידעה לאן הלכת, אבל היה שם איזה בחור שאמר שאולי הלכת לאוניברסיטה למצוא דירה, ולא רציתי לאחר מדי."

הנימה הקלילה והחברותית לאחר האלימות של ליל אמש הרתיעה אותו, והוא קימט את מצחו בבלבול חושד. "לאחר מדי למה?"

"להתנצל, יא אידיוט אחד," צחק מוליגן. הוא החזיק חבילה שהייתה עטופה בבלפסט טלגרף (4) של אתמול. "דיברתי עם החבר'ה בבוקר אחרי שהורדנו אותך, והרגשנו כמו ממזרים, בעצם. התייחסנו אליך כמו אל גנב דגים כשרק באת לעזור לנו. איי, נכון שבהתחלה לא ידענו אם נוכל לסמוך עליך ודיברנו אליך בלי שהיה לנו זמן להכיר אותך, אבל עדיין, אנחנו צריכים להתנצל ולהיות יותר מנומסים, בגלל שאתה בצד שלנו והכול."

נוויל פתח את החבילה, וכשהסתכל פנימה, גילה להפתעתו שהיה בה כל מה שנלקח ממנו בלילה הקודם, עד לשטר המוגלגי האחרון, הכל מקופל ומסודר בקפידה, והבגדים אפילו מריחים מכביסה ומגיהוץ. גבותיו התרוממו בהוקרת תודה בלתי צפויה. "תודה, זה באמת הוגן מצדך."

"מבטיח לך, אנחנו לא פוגעים בחברים בדרך כלל. אבל אתה חבר טוב, ג'קי." מוליגן כרך זרוע על כתפו של נוויל, והייתה חמימות כנה, כמעט משפחתית בחיוכו. "בילי אמר לנו שאתה לא יכול לעשות כלום עם הצ'ופסטיק אם אתה לא מתכוון לזה, ואני חייב להגיד שאני מתרשם. בטח ממש אכפת לך מהמטרה בלי קשר לדברים על הגב שלך, כי לא נערות בית ספר פאפיסטיות (5) שמו אותן שם… אבל לא משנה. יש לנו דברים לעשות."

הוא החל ללכת ברחוב, מושך את נוויל איתו, מופתע מדי כדי למחות בהתחלה, אבל אז הוא עצר, נועץ את קרוסליו ומנער את ידו של האיש האחר. "רגע! רגע… לאן אנחנו הולכים? איזה דברים?"

"אתה רוצה מקום להישאר, נכון?"

נוויל הצביע על ההוסטל. "יש לי מקום."

"מקום אמיתי," אמר מוליגן בסבלנות, "שאתה לא חולק עם שישה זרים ומחכה להשתין. שלא לדבר על עבודה, אם אתה רוצה קצת כסף בכיס שלך לאיזה משקה פה ושם, או לקנות משהו לגברת היפה בתמונה."

"זה יהיה נחמד," הסכים נוויל לאט.

"נהדר!" חייך מוליגן שוב, והוא הבין שזה היה חיוך מקסים מאוד, עם גומות חן וכנה, שגרם לעיניו לנצנץ וגורם לו לזהור כל כך עד שזה היה נראה בלתי אפשרי שהאיש איים כל כך על נערות צעירות וחפות מפשע לפני כמה שעות בלבד. זה היה מוזר, ועדיין הוא מצא את עצמו מחייך בחזרה כשהחלו שוב ללכת ברחוב. "עכשיו, זאת לא עבודה משרדית יפה שבילי השיג לך, אבל בחור לא מקבל גוף קשה כמו קופת צדקה כמוך אם הוא חושש מעבודה קשה… זאת סבלות בנמל, התשלום בכלל לא רע בשביל עבודת כפיים, וקווין מוכן לוותר לך על חצי מהשכירות בחודש הראשון אם תיקח את חדר המיטה השני שלו בהרדינג. מה אתה אומר?"

"אני אומר," הוא הודה, "שזה ממש נדיב מצדכם… אני קצת המום, בעצם."

"על לא דבר, ג'קי, על לא דבר!" מוליגן הניד בראשו בהתלהבות, והסית את רעמת השיער שנפלה על עיניו מהמחווה. "אכלת צהריים?"

"לא, אבל אני…"

"פוגש מישהו?"

"לא, אני רק -"

"אז אתה בא איתי ושומר את היד שלך בכיס, הבנת? אני מכיר מקום נהדר באוניברסיטה שלא מדברים בכלל באנגלית של המלכה, וזה המקום הכי טוב למצוא בו נתחי עוף צלוי, בעצם."

נוויל מצמץ, מטה את ראשו כשהוא תוהה אם הבין את האיש הצעיר כראוי. "אתה מתכוון לאוכל סיני?"

"כן! הרבה יותר טוב מהבשר המכובס והמלט שאתם קוראים לו אוכל ביורקשייר, אם לא נעלבת. יש להם תפריט דים סאם שנמשך ימים, והכל טרי כמו כוס של בתולה."

היה ברור שאין טעם להתווכח, במיוחד כשכבר די התרחקו מההוסטל, והוא רק הנהן, למרות שלא ידע בכלל מה זה דים סאם, ולא ממש יודע אם יאהב אותו. חוץ מזה, הוא היה צריך להישאר על הצד הטוב של מוליגן, למרות שהיה ברור שזאת תהיה פחות בעיה ממה שציפה אחרי העוינות הראשונית מהארגון. "אתם תמיד עושים כל כך הרבה לאנשים, או שזה רק כי יש לי קסם?"

"זה לא שאתה צ'ופסטיק, ג'קי, זה רק מה שהבאת לנו," הבטיח לו מוליגן. "לא הרבה מאיתנו מוכנים להילחם מול הממזרים הפיניאנים (6), אז אנחנו שומרים אחד על השני, אתה מבין? לא טוב שלאחד מאיתנו אין בית או עבודה כשאח יכול לתת לו עזרה."

הוא הנהן בהבנה, חושב על זה לרגע חדש כשבחן את… חברו החדש? לא, זה לא היה נכון, אבל שותף נשמע גם רע, ומכר לא היה אישי מספיק עבור מישהו שהציע להאכיל, למצוא לו בית ולהעסיק אותו אחרי היכרות בת פחות מיום.

"מה הכניס אותך פנימה?" הוא שאל לבסוף. "לראות אותך ככה היום, כלומר…" הוא היסס, ואז פשוט המשיך, "...אתה לא נראה אותו אדם שהיית אתמול בלילה."

"אתה מתכוון שאני נראה לך בן אדם נחמד מדי כדי לפוצץ ולקלל בפנים כמה כוסיות?"

"אה… כן."

בפעם הראשונה באותו היום, החיוך נעלם מפניו של מוליגן, אבל לא הבעת הפנים הכועסת והקשה שכבר ראה החליפה אותו. במקום זאת, הוא נראה פגיע, שקט, וכמו שהבין לעתים נדירות, קלט נוויל שלמרות חוויותיו, להיות בתחילת שנות העשרים זה עדיין מאוד צעיר. "זה היה אחי."

הוא לא רצה ללחוץ, אבל זאת הייתה הצעה שקטה שיכול היה להשאיר כך או לשאול עוד, והוא ידע שיצטרך לגלות על האנשים האלה כמיטב יכולתו. "מה עם אחיך?"

"נרצח לגמרי, הוא," מוליגן ירק על המדרכה בלי לעצור, אבל לחייו המנומשות האדימו פתאום, ונוויל נזכר פתאום בשיימוס, לא בגלל הסומק, אלא בגלל הרגישות הגבוהה. הוא מעולם לא שם לב ל'איפוק האנגלי', אבל התחיל להבין שלא רק שותפו לחדר לשעבר לקח דברים ללב, אלא כל המדינה. זה היה מפחיד קצת, כמה תשוקה הייתה להם, כמה מהר רגשותיהם הבזיקו והשתנו, וכמה הציגו אותם בצורה המוזרה והצבעונית של מה שבקושי היה אפשר לקרוא לו אנגלית.

"ה-IRA?"

"סוחרי סמים מזדיינים. הייתי רק בן עשר, אבל אלו היו זמנים גרועים מאוד, היו. סוף שנות השמונים, לא יכולת לעבור יום בלי שאיזה חרא יפגע בפרודים (7) טובים. הורידו אותו בדרך הביתה מהעבודה, וגילינו שהם אפילו לא ירו בבריאן מוליגן הנכון, אבל כמובן שהם לא התנצלו." המרירות הפכה לקלילות מתנגנת שנוויל זיהה כציניות אפלה. "אבל כמובן, אנחנו היינו אמורים להתנשק ולהשלים ברגע שהם חתמו על הסכמי יום שישי הטוב המזדיינים שלהם. טרה לה לה ופתאום הכל יפה כמו שק של ירוק."

מוליגן משך באפו, ואז עצם את עיניו, מניד בראשו. "אבל אתה לא צריך את החרא שלי, יש לך סיבות משלך, וזה יום טוב מדי. אווז!" הוא הצביע במורד הרחוב, ונוויל ראה שלט אדום בהיר תלוי מעל אחת מהחנויות, מלא באותיות סיניות מסובכות שאפילו לא יכול היה להבין.

"זאת המסעדה?"

"ברור, ותזכור את מה שאמרתי: יד בכיס, ואני אזמין אם תסמוך עליי, כי לא אכלת כזה לפני כן. אתה יכול לשרוד קצת חריף?"

חיוכו של נוויל הופיע בקלות בפעם הראשונה מאז שחזר לבלפסט. "אתה יודע מה זה ברסקה אורלשייה ואר. קארניבורוס (8)?"

"אין לי שמץ!" הודה מוליגן בקלות.

"זה סוג של כרוב קסום, ופעם אכלתי שני עלים חיים כי הכריחו אותי בשנה הרביעית שלי בבית הספר. פצעים בפה במשך שבוע. אני אשרוד את מה שיש לך, מוליגן."

"אה, ג'קי, אחי, קרא לי שון," החיוך הפך לממש שטני. "ושתדע שאתה תאכל את המילים שלך."

OOO

"במה אתה משחק, ג'קי? לא אמרתי לך שאנחנו יוצאים הלילה?" נוויל הסתובב לשמע הקול כשלבש את המדים שקיבל בפשיטה על בית הספר, מבולבל מנימת הנזיפה. שון מוליגן עמד בדלת המקלחת הפתוחה, מגבת לבנה די פרומה מסביב למותניו הצרות כשניגב את שיערו הקצר במגבת אחרת, אפילו יותר פרומה. הוא מינה את עצמו לחונך הלא רשמי של המתגייס החדש, והכריז שישן על הספה עד שנוויל יתחבר לשותפו החדש לדירה, קווין דולי, וצעד בביטחון שלא רמז על סמכותו ב-RHD אלא על חלק מטבעו.

"אני יודע," אמר נוויל, מתכופף ומרים את שרוול מכנסיו מספיק כדי להראות את הסכין שהיה קשור לקרסול. "אני מתכונן, כמו שאמרת. יודעים מה המטרה?"

הייתה שתיקה מבולבלת, ואז שון צחק, וזרק את המגבת מהחדר אל ראשו של נוויל. "יא טמבל אחד! המטרה המזדיינת היא שינגנו לנו בחליל, לא להפחיד כל כוסית במקום! אמרתי לך שזה מועדון מזדיין, לא?"

"טוב, כן…" הוא הסכים לאט, "...אבל חשבתי שזה עדיין…"

"תראה,חבר," שון הלך אליו וכרך יד מסביב לכתפיו של נוויל בשמחה, אבל עם עליונות מרוחקת, "אני מעריך את ההתלהבות שלך, באמת, אבל הביצים שלנו יתפוצצו אם לא נהנה קצת פה ושם. תוריד את זה - למרות שאולי עדיף לך לשמור את הסכין אם יהיה שם איזה קתולי - ותלבש משהו לריקודים."

עיניו של נוויל התרחבו, והוא סרק בראשו במהירות את תוכן התרמיל שלו לפני שהניד בראשו. "מצטער, אני לא חושב שיש לי משהו רשמי."

"אוי, בשם ישו, ג'קי." ראשו של שון נפל קדימה בצורה מוגזמת. "מה הם עשו לך שם בתחת של המלכה ביורקשייר? אף פעם לא יצאת?"

"כנראה שלא," הוא משך בכתפיו.

"חמש קטנות."

לפני שהצליח לשאול מה המשמעות של זה, שון נעלם, והוא נאלץ לחכות, ותהה בחשש הולך וגובר אל מה נכנס לפני שהאיש הצעיר השני הופיע, מחזיק ערימת בגדים שכשכנוויל ראה אותם לא הפיגו את חששותיו. אלו היו זוג מכנסיים שהיו עשויים מאיזה עור שחור נוצץ ומלאכותי, וגם גופיה לבנה ללא שרוולים שהייתה עשויה מכותנה דקה, כששניהם נראו קטנים מדי כדי שיוכל להיכנס בעצמו אליהם, שלא לדבר על גופו של ארני. "שון," הוא מחכה, "הם יותר מדי -"

"ברור שהם צמודים! עם נותני פנסים כאלה, כדאי לך!" שון טפח בגב ידו על בטנו של נוויל, אבל הוא המשיך לבהות בתדהמה בבגדים.

"נותני פנסים?"

שון הראה את הבטן שלו בגאווה, הבליט את השרירים וליטף אותם באגרופו. "מספיק קשים כדי לתת לבחורה פנס כשהיא מוצצת." הוא שם את האגרוף בפיו והניע את מותניו בהסבר גרפי שגרם לפרצופו של נוויל להסמיק בהבנה פתאומית.

התלבושת הייתה עוד יותר מאיימת ברגע שהצליח להיכנס אליה. למרות שהגוף בכלל לא היה שלו, והוא לא היה צריך להתבייש בדמותו השרירית של ארני, הוא הרגיש כמעט עירום, כשהמכנסיים והחולצה נצמדים קרוב כל כך עד שלא נשאר כלום לדמיין, ורק מגפי הקרב שלו הרשו לו להסתיר את הסכין בקרסול. שרביטו והבקבוקון נתחבו אל המגף השני, אבל האוניה בכיסו הייתה ברורה, והוא חשב שהיה אפשר לראות את התמונה של גרדנק הגדול דרך הבד השחור. הוא נשך את שפתיו, הסתובב מול מראה ונגע בקצות אצבעותיו בצלקות על כתפיו. "אתה חושב שכדאי ללבוש את זה בציב -"

"אתה חתיכת גיירמו (9). עכשיו בוא!" שון עצמו לבש עכשיו גופיה זהה ללא שרוולים וזוג ג'ינס כחולים וצמודים כל כך וקרועים עד שהייתה סכנה שיקרעו לגזרים, והוא זרק לנוויל ז'קט עור שהיה דומה לשלו. "קדימה, החבר'ה יהיו פה בכל רגע."

להקלתו המוזרה, כשהמכונית הגיעה, היה ברור שהלבוש היה נורמלי ולא איזו סטייה מוזרה של שון, אבל כלי הרכב לא נראה חכם. הוא היה מלא בחלודה, מכסה המנוע מודבק בהרבה מסקנטייפ, ולמרות שלא היה סמכות בנושא כלי תחבורה מוגלגיים, הוא היה בטוח שלא הרעשים שנשמעו מעל המנוע, המוזיקה החזקה או הריחות השרופים היו סימנים לתחזוקה טובה. שון תמך בדעתו, ועשה פרצוף לנהג. "ישו, מארק, הדבר הזה מכוער יותר מהגופה של הדוד המת שלי."

"מעדיף ללכת?" נשמעה התגובה השמחה. "תידחסו!"

חמישה גברים צעירים כבר היו דחוסים בפנים, אבל במה שנראה היה קסום בעצמו, הצליחו נוויל, שון וקווין להידחס. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם החלה המכונית לדהור בחריקת גלגלים ובריח גומי שרוף, מנווטת ברחובות הצרים בפראות כזאת עד שהנוסעים לא עפו לאף צד רק בגלל שלא היה מקום לנשום.

נוויל נבהל, והיה בטוח שימותו בבירור כי נסעו נגד כיוון התנועה, סטו בפניות, מד המהירות היה אדום במהירות של מאה ושישים קמ"ש, ואפילו המדרכה צעקה לפעמים כשחזרו לעיר. הנוסעים האחרים היו רגועים, ועודדו את ההתנהגות האובדנית בשריקות וצעקות. אחרי קצת זמן, לתדהמתו, הוא הרגיש שהאדרנלין נכנס גם אליו וגם שמחה מסחררת, והוא הופתע לצעוק את עצמו צועק לא בפחד אלא בברכה כשעברו משאית כל כך מקרוב עד שקצת ניצוצות יצאו מהצד החבול של המכונית. זה היה מטורף, זה היה מסוכן, זה היה טיפשי בלי שום ספק, אבל זה כמעט היה קרב בדרכו, לנשק את המוות בתשוקה עד שהרגשת חי יותר.

כשסופסוף עצרו בחריקת בלמים בחניון מלא חצץ, הוא יצא עם השאר, עומד על רגליים רועדות אבל מחייך בשמחה כשצחקו וטפחו אחד לשני על הגב בחוסר אמונה שהצליחו לשרוד אל היעד. מארק הורם על כתפיהם בשמחה על כישוריו מאחורי ההגה, והם יצאו אל המועדון עם פזמון צרוד של משהו שנוויל לא הכיר את  המילים שלו אבל גילה את עצמו שר למרות הכל, בקושי מודע למילים הדיכאוניות.

"…so you think you can stone me and spit in my eye?

So you think you can love me and leave me to die?

Oh, baby, can't do this to me baby,

Just gotta get out, just gotta get right outa here…" (10)

הם שמעו את המועדון לפני שראו אותו, ולמעשה, למרות הרעש מבפנים, נוויל היה מתעלם ממנו לגמרי אלמלא שאר הגברים. הוא היה בסמטה אפלולית בין מה שנראה כמו שני מחסנים נטושים, דלת מתכת בלתי מסומנת נשמרת בידי אסייאתי מקועקע שהיה בגובה של מטר תשעים ושלוש, כוחו רב ומספיק להוריד שניים מהם למרות הבטן הכבדה שמתחה את חולצתו השחורה. אבל כשראה אותם, פרצופו החמוץ קיבל חיוך רחב, והוא בירך כמה מהם בשמם כשפתח את הדלת והכניס אותם פנימה כמו חברים ותיקים.

נוויל הרגיש כאילו המוזיקה פגעה בו בצורה פיזית. הוא הרגיש אותה, הולמת בעורו, מרעידה את עצמותיו, פועמת בו כמו דופק שני עם עוצמה חזקה יותר מכל כישוף סונורוס. אלו בכלל לא היו מילים, בקושי היה אפשר לקרוא לזה מוזיקה, לא טבעית ומוזרה, יותר הלמות תופים וצפצופים מוזרים וצווחות שהשתלבו לקצב מהפנט של רצון וצורך וטירוף. זאת הייתה חוויה מעלפת; לא רק הצליל, הצליל המדהים, אלא האורות המבזיקים, הפועמים והמסתובבים במאות צבעים וצורות, הקרניים הדקות והחותכות כמו סילוני כשפים, האוויר החם והמלא בריח זיעה ובושם ואלכוהול, כמות האנשים הצעירים הבלתי נתפשת שהשתפשפו אחד עם השני על רחבת הריקודים, זרועותיהם מתנופפות ומתעוותות, מותניהם רוקדות ושיערותיהם מתנערים בצרחה ללא צליל ובדחף חייתי.

זאת הייתה אורגיה, הוללות, טקס הדוניסטי, סצנה ממרומי ההתלהבות או ממעמקי הגיהינום, והוא לא ראה, שמע או דמיין בחלומותיו הפרועים ביותר משהו כזה. הוא בקושי צעד פנימה, לא מודע ולא מעוניין שבהה, שפיו היה פעור, כולו בהלם. שון ראה את זה ותפס את זרועו, רוכן רק קצת רחוק יותר מצד ראשו וצורח בכל כוחו כדי שקצת ישמעו אותו. "היית במקום כזה לפני, ג'קי?"

המום, נוויל הניד בראשו, ושון אמר מילים שלא נשמעו לאנשים האחרים לפני ששוב אחז בזרועו בחיוך הרחב והמוכר ולקח אותו בין מה שנראה היה לחץ בלתי חדיר של אנשים. כשעבר את רחבת הריקודים, השתפשפו בו, תפסו אותו, התחככו בו, גברים ונשים נפלו עליו, חצי מהם בכלל לא שמו לב אליו, וכשהגיעו אל הבר בצד השני של המועדון, הוא היה אסיר תודה על המשקה ששון שם לפניו, בלי לדעת, להרגיש, לטעום או שיהיה אכפת לו כששאב אותו, עיניו רחבות. "חי זקנו של מרלין, זה -"

"נכון?!" ראשו של שון הנהן בקצב, והוא לגם את המשקה שלו. "זרום עם זה, ג'קי, אימא שלך לא כאן, ואם היא הייתה, ברור שהיא הייתה רוקדת על הקיר הלילה!" הוא נראה נלהב, כמעט נהנה בצורה תמימה, ועיניו הכחולות נעצמו, ראשו נשען לאחור כשהרים את זרועותיו על ראשו, חולצתו עולה בחצי הדרך על החזה המזיע שלו כשמותניו הסתובבו במה שלא היה ריקוד כמו סקס ללא שותף.

ניתנו לו - או שאולי הרשו לו - או שאולי הכריחו שיקבל, הוא היה מסוחרר מכדי לדעת - עוד שלוש כוסות, ועכשיו הכל נראה קצת יותר הגיוני. נוויל נשאר במקומו, אוחז בצד הבר הקריר כאילו היה הדבר המוצק היחידי בעולם, ושון ושאר הקבוצה התחלפה מסביבו, מבקשת שתייה וצועקת לעבר נשים, ואז נעלמת אל הקהל וחוזרת שוב מזיעה וקורנת ומתרברבת על חצאיות קצרות ובלי חזיות ועוד מילים שלא חשב שהשפה יכולה ליצור.

אולם לבסוף, שון שם לב שנוויל לא עזב את הבר, ושלא היה שיכור כמו שהשאר הפכו להיות, וקמט הופיע על פניו הנוצצים. "אתה כבר ממוסד, ג'קי?"

נוויל הניד את ראשו, "סליחה, אני לא -"

"זאת שבתמונה לא אחותך, נכון? שמת עליה הרבה כסף, כן?"

פתאום זה היה הגיוני מספיק, והוא הגיב כל כך במהירות ובהגנה עד שבקושי עצר את עצמו מלהגיד שהייתה אשתו, והכניס 'בחורה' ברגע האחרון כשהבטיח לשון שלא, חנה לא הייתה אחותו ולא הייתה פנויה,  ושכן הוא מאוד אהב נשים, רק מחויב לאחת. זה לא הפריע בכלל לאיש הצעיר, והוא רק צחק, ולחץ על כתפו של נוויל בקריצה זוממת.

"מה שהיא לא תדע ואני לא אספר לא יזרוק אותך מהבית! בשם ישו, ג'קי, תתקע מישהי! המקום מלא בנשים שמתחננות לרכוב על אחד מאיתנו, תשלוף את הביצים ותעשה את זה!"

הוא הניד שוב בראשו, יותר בחומרה הפעם. "אין סיכוי, שון, אולי ארקוד אחר כך או משהו, אבל אני בסדר, באמת."

"חנון מטומטם," העלבון נשמע בחוסר אמונה אמיתי אך ידידותי, ולקצת זמן, אחרי ששון נעלם שוב, הוא חשב שעזב בגלל הבדל דעות בלתי ניתן לגישור.

הוא היה צריך לחשוב אחרת. המוזיקה התחלפה רק פעם אחת לפני שלא רק שון, אלא ארבעת האחרים חזרו, עם נשים על החזה והזרועות שלהם, נוטפות זיעה ונוצצות כשעמדו על עקבים גבוהים והתנדנדו גם מאלכוהול חשוד. הנשים צחקו וקצת רקדו, והיה רגע שנאמר משהו שלא שמע ברעש, ואז החבורה הקטנה התפזרה, ועוד בחורה נדחפה אל זרועותיו.

היא הייתה, הוא זיהה מיד, מישהי שכמוהו הובאה לשם עם חברותיה - בטח אלו שהיו ליד החברים שלו - והייתה במצב מאוד נורא. בערך בגיל שלו, אולי צעירה ממנו בשנה או שנתיים, שיערה קצר ומחומצן לבלונד בקצוות, עיניה מלאות בשכבות שחורות וסגול מזעזע שהתאים לחולצה הצמודה שלה ולחצאית שבקושי יכול היה להגיד שהייתה יותר מתחתונים, אבל נראה היה שהיה לה נוח בבגדים הללו כמוהו, והחבורה חשבה שעשתה פעולת צדקה למען האנושות כששני הבליינים הסוררים נדחפו מהבר.

הדלת האחורית של המועדון נפתחה, והם הוצאו אל סמטה קטנה וצרה שלא הייתה גדולה ממסדרון צר. בקושי היה מספיק אור כדי שנוויל יראה את הידיים מול פניו, שלא לדבר על הבחורה, וקירות הלבנים הסריחו מסקס ומקיא ומשתן עבש, צלילי האנחות והסטירות והגניחות מהצללים אמרו לו בדיוק למה ציפו אפילו לפני ששון העביר לו חבילת גומי קטנה אל כיסו. "אל תשכח לכסות אותו, חבר, אנחנו לא רוצים צרות. ביי!"

אז הדלת נסגרה, והוא היה לבד - או לפחות, הזוגות האחרים של הבליינים עשו את מה שעשו במקום אחר בסמטה ולא נחשבו - עם הבחורה. כשעיניו התרגלו לחשכה אחרי הכאוס במועדון, הוא ראה שנלחצה אל הקיר בלי לגעת בלבנים המלוכלכות, זרועותיה מגנות על החזה, עיניה ענקיות, כל גופה רועד באלימות כשבחנה את העובי בזרועותיו, גודל ידיו, רוחב כתפיו.

נוויל החל לגשת אליה, רוצה ללטף אותה ולהרגיע את אימתה, אבל היא צרחה בהיסטריה במה שהייתה רק צווחה, המייקאפ גורם לקווים שחורים בלחייה כשהחלה לבכות. הוא עצר מיד, מתרחק ומרים את ידיו, כפות ידיו פתוחות כשחייך אליה חיוך עדין, וקיווה שתראה את זה בחשכה הכמעט מוחלטת. "היי, מתוקה…" הוא הוריד את קולו כמה שיכל כדי שתשמע אותו למרות הרעש מבפנים, בזהירות שאף אחד לא ישמע את מילותיו, "... אני לא אפגע בך. אני אפילו לא אגע בך. אני היל - שוטר סמוי, ואני נשוי באושר, אני נשבע."

הבכי עצר פתאום, ולמרות שעדיין פחדה מאוד, ראשה נטה בסקרנות. "אתה מנייאק? אתה מחפש אצלי סמים או כדורים? כי אני לא -"

"לא, בכלל לא," הוא הבטיח לה במהירות. "זה משהו אחר לגמרי; זה לא קשור אלייך. אני לא מנסה לעצור אותך ולא מנסה לאנוס אותך, אני מבטיח."

"אלוהים…" המילים היו רועדות ומלאות בהקלה, "חשבתי…"

"סליחה, לא הייתי צריך לתת להם ללכת רחוק כל כך," אמר נוויל בכנות, "אני יודע שהם התכוונו לטוב, אבל -"

"כן, החברות שלי די דומות - משכו אותי לכאן ואמרו שרק אצטרך כמה משקאות וזיון, אומרות שאני מבלה יותר מדי זמן בספרים." היא הנידה את ראשה בצחוק לחוץ. "ואולי כן, נכון, אבל לא ככה, אתה יודע? זה יותר מדי לבחורה מקאונטי דאון (11), כל זה."

"את הולכת לאוניברסיטה?"

"איי. לומדת אנתרופולוגיה תרבותית והיסטוריה אירית, וזאת דרך טובה להגיד שאת רוב הזמן שלי אני משקיעה בלנסות לפענח כל מיני כתבים לטיניים וכותבת חיבורים על טקסים דרואידים ישנים שאף אחד חוץ מהפרופסורים שלי לא שם עליהם. אני לורה, דרך אגב," היא ניגבה את לחייה בגב ידה, וניסה ורק חצי הצליחה לתקן את המייקאפ שלה.

"ג'ק," הוא אמר. "ואני חושב שזה מרתק, בעצם. אני די מתעניין בזה עכשיו, בערך. אני אשמח לדבר איתך קצת על זה אחר כך, אם לא אכפת לך… וזה לא משפט, באמת. כמו שאמרתי, יש לי אישה."

"אתן לך את המספר שלי אחר כך, אולי…" היססה לורה, בוהה בדלת. "חושב שהם יחזרו בשבילנו?"

הוא שקל את זה לרגע, ואז משך בכתפיו. "אולי כדאי שנחכה עוד דקה או שתיים, ואז בעצם, אני חושב שעדיף שניתן להם לחשוב ש - את יודעת, שעשינו את מה שהם חשבו שהם שלחו אותנו לכאן כדי לעשות. כלומר, אני לא מנסה ל -"

"לא, לא," היא הנהנה בהבנה. "זה יוריד אותם מהגב שלנו. ממש לא אכפת לי. אפילו אתן לך את התחתונים שלי, אם תרצה."

נוויל הרגיש את עצמו מאדים, ואז צחק. "אולי לא רעיון רע. אני כל כך מצטער, באמת."

"זה מצחיק עכשיו כשאני לא איאנס," היא צחקה, ואז התכופפה במהירות, גופה מתפתל בצורה מוזרה בצללים לפני שהזדקפה שוב, והושיטה אל ידו גוש תחרה ומשי דקיק במיוחד. "הנה לך. גביע לחברים שלך. אולי נוכל גם קצת ליהנות עכשיו, אתה יודע… אולי ארקוד איתך אחר כך אם אני יודעת שאתה לא רוצה לזיין אותי."

"אולי זה יהיה כיף, כן. תודה רבה, לורה… ואני מקווה שהתכוונת לזה שאת מוכנה לצאת איתי לקפה אחר כך, אני ממש מתעניין ללמוד עוד על הדרואידים -"

הוא נקטע בגלל קראק חזק, ולרגע, חשב נוויל בהתפרצות פתאומית של אדרנלין שמישהו התעתק לידו, אבל לא, זה היה צליל ירייה מאקדח מוגלגי, וצרחתה של לורה הצטרפה אל אלו של עוד שש נשים אחרות בסמטה. הירייה נשמעה מהרחוב ליד, והתחתונים הדקיקים נפלו ונשכחו על המרצפות כשהחל לרוץ.

עוד שתי יריות נשמעו עד שהגיע אל סוף הסמטה, והיו עוד צרחות, וקולות של גברים, שצעקו בזעם מעל למוזיקה. צמיגים חרקו, מנוע הותנע, וכשיצא אל זוהרם הצהוב של פנסי הרחוב, הוא בקושי הצליח לראות אורות אדומים מפנסים אחוריים כשמכונית כהה נמלטה מהמקום. נוויל עצר את עצמו, והסתובב כדי לבחון את המצב, ליבו הולם, כל שריר מתוח כמו קפיץ, מוכן להילחם, לברוח, לכל דבר.

קווין ועוד שני אנשים מה-RHD היו שם, סכינים ואקדחים בידיהם כאילו יצאו משום מקום, ה'דייטים' שלהם לחוצות על הקיר בניסיון להגן על עצמן, נצמדות אחת אל השנייה וצורחות בהיסטריה, בוהות בדמות רביעית שהייתה שרועה על המדרכה. נוויל רץ אליהם, ועצר רק כדי להוציא את הסכין שלו מקרסולו, בקושי עוצר את הדחף לשלוף את שרביטו במקום. "מה -"

"החמורים הקתולים האלה פגעו בו!" פרצופו של קווין היה חיוור כסיד אפילו באור הזהוב, הבעת פניו מלאה בשנאה ובצער ובזעם שבקושי נראו אנושיים. "הפחדנים הכוסיות המזדיינים של האפיפיור! אפילו לא יצאו מהמכונית המזדיינת!"

אנחה נמוכה וכואבת גרמה לו להוריד את מבטו אל המדרכה, והוא ירד על ברכיו, מרגיש את הצבע אוזל מפניו. "שון…"

האיש הצעיר היה מכורבל לכדור מהודק, עיניו ענקיות ומעורפלות מרוב תדהמה וכאב כשהרים את מבטו, דם נוצץ באפלוליות על שפתיו ומצפה את ידיו שנצמדו אל בטנו. "אוי, ישו, ג'קי, זה כואב… אוי ישו… בשם אימא, תתקשרו למשטרה, תתקשרו לאמבולנס המזדיין, נפגעתי, אוי ישו…"

הם לא יכלו להיות רחוקים יותר מהוגוורטס, אבל ברגע הזה - כשבהה בפרצוף הצעיר מדי מעוות בכל כך הרבה ייסורים, מריח את הדם המתקתק באוויר הלילה, שומע את הצעקות והצרחות והשבועות במבטא שהיה כל כך מעוות מזעם עד שלא היה אכפת לו שהיה זר - השנים והקילומטרים לא שינו. זאת הייתה מלחמה, זה היה חייל שנפל, חבר שכאב לו, והוא היה מנהיג, מפקד, חייל. ראשו התרומם, וקולו נשמע חזק מעל לבלבול עם סמכות בלתי חדירה. "קווין! תביא עזרה, עכשיו! זוז!"

היו כמה תנועות, אבל הוא לא טרח להסתכל כדי לדעת שמצייתים לפקודותיו. במקום זאת הוא המשיך להביט בשון כשהושיט יד אל המגף ושלף את השרביט, מסתיר אותו בצללים ביניהם. "אתה סומך עליי?" הוא לחש.

שון הנהן, והיה משהו ילדותי בעיניים הכחולות שהיו כל כך חסרות אונים. "כמו אח, ג'קי."

"בסדר." הוא החליק את השרביט בין הידיים הצמודות, והייתה צעקת כאב קטנה כשהוא נגע בפצע, ואז נוויל עצם את עיניו, והתרכז חזק. אסנגויום (12). היה רעד חלש, ניצוץ כסוף באפלה, ועיניו של שון מצמצו בתדהמה, קולו חלש, צרוד ונדהם.

"ישו, ג'קי, זה לא מדמם יותר!"

"אני יודע. אני לא יכול להסתכן ולנסות לרפא את זה לגמרי, אני לא יודע מספיק על מה שקרה, אבל עצרתי את הדימום. הלוואי שיכולתי לעשות עוד, באמת, אני יודע שזה עדיין כואב -"

הוא נקטע כשיד אחת מוכתמת בדם התרוממה מהפצע ותפסה חזק את פרק ידו, עיניים מסתכלות בו חזק ומהפנטות כאילו היו קסומות בעצמן. "ג'קי -"

"כן?"

"אתה תתפוס את הזבלים המזדיינים, נכון? תנקום בהם על זה? הם לא יסתלקו עם זה?"

"לא," כאילו ממקום רחוק מאוד, מעבר לאיזה קול דקיק ומרוחק שצעק מחאות שלא שמע באמת, נוויל הנהן, וידע רק במעורפל שמשהו פה היה מאוד, מאוד לא בסדר בצורה שלא שינתה עם הדם על ידיו והקרירות של ליל האביב המאוחר שהביאו זיכרונות מסמרי שיער לעור שבכלל לא היה שלא. "הם לא יסתלקו עם זה."

(4) עיתון יומי באירלנד הצפונית.

(5) פאפיסט- חסיד האפיפיור.

(6) כינוי גנאי לתומכי הרפובליקה האירית.

(7) כינוי לפרוטסטנטי.

(8) בלטינית- כרוב בר אוכל בשר.

(9) כינוי לבחור שטוב עם בחורות.

(10) מי שלא מכיר את רפסודיה בוהמית של קווין, שיעוף מפה.

(11) מחוז באירלנד הצפונית.

(12) כישוף מקורי. "א-" זה תחילית שמשמעה "לא". "סנגוינום" זה "דם" בלטינית. כלומר, כישוף עוצר דימום.

סלואה- פרק 4: לרדת חלק א'

אז בפרק הרביעי של סלואה: האם נוויל יצליח להיכנס אל מאבקי הכוחות באירלנד הצפונית? האם אמנת הסודיות היא אות מתה? האם הוא יצליח להשתלב בחברה? ואיך החיים באזור שהיה מוכה באלימות דתית?

פרק 4

לרדת

להגיע "אל תוך" העניינים היה חוויה מורטת עצבים יותר ממה שנוויל ציפה. מוליגן קרא לשני אנשים גדולים ומאוד חזקים, שהציגו את עצמם כגרי פיצמייקל ודני קילרוי, ולמרות ההסכמה והנחישות שלהם כשראו את השרביט, הם נקטו בזהירות רבה עם ה'חבר' החדש שלהם. ידיו נכבלו מאחורי גבו בנייר כסוף וחזק שזיהה ברעד מחליא כאותו חומר שקולין השתמש בו פעם כדי לנסות ולחסום את הפצע כשגוזרר, אבל אפילו עם כוחו הגדול של ארני, הוא לא הצליח לקרוע אותו אחרי שכרכו אותו סביבו כמה פעמים מסביב לפרקי היד בערימה עבה ומתכתית.

חתיכת בגד נקשרה על עיניו, והוא הובל אל כלי רכב מוגלגי ואל תא קופץ, רוטט ומהדהד שהריח מזיעה ותשישות כשנסעו ברחובות העקומים במשך מה שנראה כמו שעות. כשהגיעו לבסוף לאן שלא הגיעו, הטקס עוד לא נגמר. המטפחת והכבלים הוסרו, אבל איש אחר שלא הכיר כיוון אליו אקדח מאוד לא נעים כשאדם בגיל העמידה ובמדים צבאיים עם צלב אדום (1) על כתפיו פשט את בגדיו וביצע בדיקה מאוד אינטימית בכל חלק מגופו.

הוא הצליח לשמור על שרביטו רק כשהזהיר אותם בזהירות שהיו חפצים אישיים, אפילו כמעט חיים, ושיקרו דברים נוראיים לכל מי שינסה לשים עליהם את ידו, שלא לדבר על כך שיסרב לספר להם כלום אם הוא יוחרם. בהתחלה הם מחו על כך, אבל קללת עקיצה אילמת וזהירה הוכיחה את מילותיו לפיצמייקל, ולמזלו, הם לא באמת הבינו כמה החפץ היה חזק, או באיזו קלות קוסם יכול היה להניף אותו. הרעיון שעליו לבצע טקסים מסובכים מאוד כדי להשתמש בקסם היה אחד שלא טרח לתקן, אבל כמה כישופי קונפונדוס מהירים היו הדבר היחיד שאפשר לאוניה שלו, לשעונו של אביו (ששמר פחות מתוך רגש ויותר בגלל ההתראה שלו בכל שעה) ולבקבוק פולימיצי לשרוד את החקירה.

הכסף המוגלגי שהרמיוני נתנה לו נלקח, וכך גם המפה אל ההוסטל, התמונה של חנה - כשהם התפלאו מאוד איך חייכה ונופפה - וגם הסכין שהוסתר בקרסולו והשני שהוסתר בגבו. הם אפילו מצאו את קמע הזימון בגודל של גוז שלבש כהילאי שאפשר לקוסם שפורק מנשקו לקרוא לשרביט שלו, כשהם סירבו לקבל שלא היה נפץ או מכשיר ציתות וחתכו אותו מתחת לעור הדק של ידו לפני שדרכו עליו.

לאחר שהפשיטו ובדקו אותו, הוא נלחץ אל קיר בטון חשוף, והם צילמו קצת את הצלקות על גבו ואת זאת על שיערו, ואז שמו את ידיו על כריות דיו לפני ששמו אותן על גלילי נייר. זה, אמרו לו בנימוס מאוד מדאיג, היה רק אמצעי זהירות, כדי שיוכלו לזהות את גופו אם 'יגמור כקדוש מעונה, אפשר להגיד', וגם, נאמר לו בחומרה רבה יותר, כדי שיכירו את הסימנמים שלקחו מהידיים שלו אם אי פעם יהיו ליד משהו שה'טייגים' השנואים עשו. סוכנים כפולים, כך נראה, לא היו נדירים ולא סבלו אותם.

לבסוף, אחרי כל זה, ניתנו לו לא הבגדים שלו, אלא מדים לא תואמים שהכילו כמה כתמים חומים, ואז הוא הובל, עדיין יחף, אל חדר חשוך, שבו ננעל ונשאר כדי לחכות. ידיו שוחררו, למרות שפרקי ידיו עדיין כאבו מהדבק, והוא הרים את שרביטו, ממלמל "לומוס!" כדי למלא את החדר באור כחול וקריר. מה שראה גרם לו לרעוד חזק, להתכופף ולקמץ את ידיו על ברכיו כשראשו הסתחרר ובטנו התהפכה מהצורך להקיא.

זה היה חדר שחיטה.

כל מקום היה בטון מצוחצח, טבעות נמצאות עמוק בקירות בהן נקשרו החיות, והיו דלתות בכל צד שלא היה צריך לבדוק כדי לדעת שהן נעולות. היה לו מראה שחוק של מקום שקורצף אלפי פעמים, וריח חומר ההלבנה הפך לקבוע, אבל כך גם ריח הדם והכתמים שהיו שם יותר מדי כדי להימחק. הם היו עמוקים על הרצפה, שהיה לה ביוב במרכז החדר, ופתאום הוא שנא את הקסם שלו מאוד, כי אולי לא ידע מה היה החדר הזה אם היה מוגל, אבל הוא יכול היה להרגיש את זה, הוא יכול היה לחוש את אלפי המיתות שהתרחשו כאן, ואוי, מרלין, אבל לא כולן היו חיות.

"אז זה אחלה של לפיד, אני מבין, אבל מה עוד אפשר לעשות עם זה, ג'קי יקירי?"

נוויל נבהל, ליבו פועם באוזניו כשהקול נשמע מקופסה קטנה ומחוררת שלא ראה לפני כן. היא הוצבה גבוה בפינה אחת של החדר, ותחתיה מתקן משונה שכאילו בהה בו בעין זכוכית אחת מעל אור אדום שזהר באופן קבוע. הוא נשם נשימה עמוקה, ואסף את עצמו. "מי שלא תהיה, אני לא ממש אוהב את הכנסת האורחים שלך. אם ככה אתם מתייחסים לחברים, אני לא חושב שאני רוצה להראות לכם משהו אחרי הכל."

הקופסה צחקה קצת, ואז החדר פתאום הואר באור לבן וחזק מצינורות ארוכים שהיו על תקרת הבטון, והקול שוב נשמע, עליון ומתנשא. "נו, חבר, אל תילחץ. יש לנו כמה סיבות להיזהר, בעצם, ואתה לא צריך לפחד כל עוד אתה לא מתכנן איזה משהו מצחיק. אבל אתה צריך להרגיש טוב, בעצם. בחור לא נכנס כל כך רחוק בלי להיות אחד מאיתנו במשך יותר מכמה שעות. אבל אני לא חושב שיש לך כל כך הרבה ברירות כרגע, בעצם. אתה לא יודע איפה אתה, וגם אימא שלך לא, אז הכי כדאי לך לעשות את מה שאמרת ולהראות לנו מה הצ'ופסטיק הזה עושה, וגם את מה שאתה לא יודע על הסלואה."

אחרי ששקל לרגע את אפשרויותיו הדלות, נוויל הידק את הלסת שלו, והוריד את חולצתו, מניח אותה על הרצפה לפניו ומצביע בשרביטו אליה. בהנפת שרביט, החולצה ריחפה באוויר, והוא הזיז אותה הלוך ושוב כמה פעמים, מסובב אותה באוויר לפני שהניח אותה שוב על הרצפה והסתכל שוב על החולצה. "הנה. עכשיו תתנו לי לראות מישהו, או שאני עומד לשכוח כל מיני דברים שהוא יכול לעשות? אני לא כל כך אוהב מתח, אתם יודעים."

לזמן ארוך, הייתה שתיקה, ואז הדלתות בקצה אחד בחדר נפתחו, ושלושה אנשים נכנסו. שניים היו אלו שפגש בבר קימברלי, פיצמייקל וקילרוי, שניהם חמושים באקדחי מוגלגים כבדים שחוברו לרצועות על כתפיהם ולרצועות ארוכות של תחמושת נוצצת שנגררו כמו נחשים על הרצפה. השלישי היה זר, אבל היה ברור שהוא היה האחראי, ונוויל ידע לפני שפתח את פיו שהיה האיש שאת קולו שמע מהקופסה הקטנה. הוא היה גבוה וחזק כמו הקוסם הצעיר שנוויל התחזה אליו עכשיו, שיערו הכהה קצוץ כמעט עד לקרקפת, ואי אפשר לדעת אם גילו היה משהו בין עשרים לחמש לארבעים.

הוא הנהן בראשו אל האסיר בחיוך קטן ועקום. "אתה ממש בררן, לא ככה, ג'קי? אני בילי אולסטר, המפקד של קבוצה חמודה שידועה כמגני היד האדומה (2), ונראה שרצית לדבר?"

"בילי אולסטר?" חזר נוויל בספקנות. "למה אני מפקפק שזה מה שרשום בתעודת הלידה שלך?"

"אם כן ואם לא," האיש הגיב בקור, "זה לא חשוב בשבילך. אז למה שלא כולנו נהיה נחמדים עכשיו? לא צריך מילים קשות בין שני חבר'ה שמרגישים דומה לגבי המלכה בלונדון והאפיפיור ברומא."

"אמרו לי שתוכל לעזור לי למצוא את הסלואה," אמר נוויל.

"אה, עכשיו, זה לא איך ששמעתי את זה. אמרו לי שיש לך מידע ומה שאנחנו הצענו לך זה סיכוי לנקום על מה שמקשט לך את הגב." אולסטר צעד אל החדר, ונוויל החליט שהגיע הזמן להפגין כוח אמיתי, לשנות את המאזן לטובתו לפני שהאיש השני יהיה בטוח מדי לגבי עצמו.

הוא שמר על פניו מרוסנות לחלוטין, ובכלל לא הראה ניסיון כשנופף בשרביט, וגרם לשני שרפרפים להופיע, ואז החווה אליהם. "למה שלא נשב, אולסטר, ונוכל לדבר על זה כמו ג'נטלמנים. באמת אין צורך בשומרי ראש או בלעג. אתה צודק… אנחנו באותו צד, ולשנינו יש דברים שהאחר רוצה. אז בוא נגמור עם השטויות ונגיע לעסקים."

אולסטר היה מופתע בבירור, עיניו התרחבו יותר ממה שנוויל חשב שרצה, הצבע אזל מלחייו מכוסות הזיפים, אבל הוא לא הפך לראש מיליציה מחתרתית בגלל שהיה פחדן, והוא התאושש במהירות. כמעט בקלילות, הוא נופף אל שני הבריונים, ושלח אותם לדרכם ללא מילה, ואז התיישב על אחד מהשרפרפים כאילו היו משהו שראה כבר אלף פעמים. "הוגן מספיק, בעצם. אז מה יש לך בשבילי, ומה אתה רוצה?"

"אני לא יכול לתת לך קסם," אמר נוויל במהירות. "אם זה מה שאתה רוצה, אין לך מזל. וזה לא שאני לא רוצה. זה לא משהו שאפשר לתת. או שנולדת איתו או שלא, וזה ממש, ממש נדיר. ואל תחשוב על כל מיני רעיונות להוציא את זה ממני… אם יכאב לי, אם ממש יפחידו אותי, אם לא אוכל להתרכז, זה לא יעבוד. ואותו הדבר, בעצם, אם אני לא רוצה."

לרגע, שקל אולסטר, ואז הסתכל אל עיניו של נוויל, אצבעותיו אוחזות בשפתו התחתונה. "יש כמה," הוא אמר באיטיות. "שאומרים שזה לא ככה. שכל קלטי אמיתי -"

"אף פעם לא שמעת על מישהו שמבטיח סתם הבטחות כדי לגייס?"

"איי," הנהן אולסטר, "אבל אני הייתי אומר שזה לא ממש מציאותי אם מישהו אומר לי שקיים קסם."

"בסדר." נוויל עמד, וסובב את השרביט בידו כדי לסובב את הידית החוצה. "קח אותו. אני מניח שהדם שלך מספיק קלטי. אני אפילו אספר לך כישוף אמיתי: פלגראטה. זה גורם לסימנים להיחרט בחפצים. תצביע עם השרביט עליי, על הקיר, על מה שלאתרצה, ותגיד את זה, תתכוון לזה, תנסה עד שהפרצוף שלך יהיה כחול. אני לא מודאג."

עיניו הצטמצמו, אולסטר לקח את השרביט, ואז דקר איתו ישירות על פניו של נוויל. "פלגראטה!"

כלום לא קרה, בכלל לא, והקוסם הצעיר חייך בקלילות, לקח את השרביט שוב והסתובב כדי להצביע על הקיר מאחוריו. "פלגראטה!" מיד, אש כתומה נורתה מהקצה, וחרכה קו על הבטון כשהשאירה סימן נוצץ במחסום המוצק. כשהוא מסובב את השרביט בקלילות בין אצבעותיו, נוויל הסתובב ושוב ישב על השרפרף, מחייך. "שינית את דעתך, אולסטר?"

לרגע, היה משהו שנראה כמו פחד, אבל במהירות הוא התחלף בניצוץ בהיר וחמדני, ואולסטר צחק, רוכן קדימה עם מרפקיו על ברכיו. "בהחלט, ואוי, ג'קי, יקירי, אני רואה עתיד טוב בשבילנו, בהחלט! למען האמת, אני חושב שאולי אקח אותך למסיבה שאנחנו מתכננים הלילה כדי להראות רצון טוב, ואז נוכל לדבר הרבה מאוד זמן על חברנו הרוח."

OOO

"-בדיוק כמו שהתנהגת לגמדוני הבית, רון! רק בגלל שמשהו היה ככה שמונה מאות שנים זה לא צודק."

"הרמיוני, כל העניין הזה פתור. אם הם רוצים מדינה משלהם, יש להם אחת! אם הם לא רוצים להיות חלק מהממלכה, הם יכולים לעבור, ולא לעבור רחוק כל כך."

"האירים לא צריכים לעזוב את אירלנד כדי להיות אירים! זה מגוחך! כל העניין הזה הוא רק כמה אנשים טיפשים, ראשי כרוב שלא עוזבים את התסביך הקולוניאלי שאני רוצה לחשוב שהתגברנו עליו במאה העשרים ואחת. הכתר צריך לקבל את זה שבלפסט היא חלק מאירלנד כמו דבלין ולעזוב אותה בשלום כדי לעצור את כל שפיכות הדמים הזאת."

"אז אנחנו רק צריכים להיכנע לאלימות? ללמד אנשים שאם הם יעשו מספיק בלגן, נקפל את הזנב ו -"

"סתמו, שניכם!" נוויל צעק בקול על שני חבריו כשהתקרב אל השולחן, בלי לטרוח לברך אותם לפני שמשך כיסא וסובב אותו כדי לשבת עליו הפוך, זרועותיו על גב הכיסא וסנטרו נח עליהן בעייפות. "אתם פשוט אידיוטים."

הפרצוף של רון האדים, והרמיוני נראתה מזועזעת, פיה זז כמה פעמים לפני שהצליחה לדבר. "נוויל! רק ניסיתי להסביר לרון ש -"

"שמעתי." הוא המשיך להזעיף פנים. "ואף אחד מכם לא יודע על מה אתם מדברים."

"ואני מניח," אמר רון בציניות, "שהפכת למומחה בעניין בעשרים וארבע השעות האחרונות?"

"לא, אני לא, וזה העניין." נוויל שפשף את מצחו, מנסה לשווא להקל על כאב הראש שנוצר שם. "אבל מה שגיליתי היה שזה בכלל לא קשור לאיזה דגל מתנופף בבירה בבלפסט, ושלא אתה או אני או הרמיוני או אף אחד שלא חי שם כל חייו יוכל להבין מי צודק ומי לא… אם בכלל, ואני מתחיל לחשוב שאין צד צודק באסון הזה."

מבטה הפגוע של הרמיוני הפך למבט דאגני, והיא עצרה את רון מלהגיב כשרכנה קרוב אליו, שמה את ידה על מצחו ומשכה את התלתלים לאחור בתנועה אמהית. "נוויל, מה קרה אתמול? משהו ממשלא בסדר איתך אם אתה מתנהג ככה."

הוא הרים את מבטו, בלי לנסות להסתיר את האשמה ואת הכאב בעיניו. "משהו ממש לא בסדר עם הכל פה, הרמיוני. אני מניח שהחדשות הטובות היחידות הן שאני נמצא ב-RHD. אפילו לא הורידו אותי בהוסטל עד כמעט ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להירדם."

עיניו של רון נצצו בדחיפות, אפילו כשניסה לשמור על הבעת פנים מודאגת. "מישהו שם שאתה חושב שחברנו ירצה להשתמש בו כמחדד סכין?"

"בילי אולסטר הוא הבחירה הראשונה שלי," הגיב נוויל, ואז נופף בידו, קוטע אותם לפני שמישהו מהם יגיד משהו. "אני יודע שזה שם בדוי, ואני אעשה את מה שאני צריך לעשות כדי לגלות מי הוא באמת, אבל אני אגיד לכם שהוא לא נסיך. הם לקחו אותי לאחת מה'מסיבות הקטנות' שלהם אתמול. הלכנו לבית ספר קתולי והם גרמו לי לשבור את החלונות כדי שיוכלו לזרוק זיקוקים פנימה."

"זה לא נשמע כל כך רע," אמר רון בזהירות, "כלומר, כן, בטח, ונדליזם זה רע והכל, אבל -"

"זאת הייתה פנימיה, רון. הם זרקו את הזיקוקים למעונות הבנות, מפחידים ומענים בכוונה נערות בנות ארבע עשרה וחמש עשרה רק כי הן במקרה קתוליות. שמעתי אותן צורחות ובוכות ומתייפחות ובורחות, והטמבלים האלה צחקו על זה וקראו להן בשמות הכי נוראיים שיש ואמרו שהם עומדים ללכת לשם ו… זה היה ממש חולני." הוא הוריד את ראשו, מרגיש את סומק הבושה בלחייו על כך שהשתתף בכך. "ואני מרגיש נורא," הוא הודה, "שהשתמשתי בקסם כדי לעשות את זה. זה כאילו לכלכתי חלק מתוכי שאמור להיות משהו טוב, וזה טיפשי, כלומר, בשם מרלין, השתמשתי בקללת ההריגה לפני כן."

הרמיוני הזדקפה כל כך בפתאומיות עד שהעיפה את הקפה שלה מהשולחן, ואפילו לא שמה לב כשהספל מפלסטיק קפץ על הרצפה מהשיש, המכסה עף וגורם לקפוצ'ינו להישפך ולהכתים את האבנים וכמה יונים קרובות. "אתה מה?"

"היו להם לבנים," הוא משך על כתפיו, "דיפינדו בטח עשה פחות נזק בסוף, אבל -"

"נוויל, זאת לא הנקודה!" קולה של הרמיוני היה גבוה מאוד, ורון העווה את פניו. "השתמשת בקסם במקום פתוח עם קבוצה של טרוריסטים מוגלגים?! זה… זה… זה…" היא גמגמה באימה, מנסה ונכשלת למצוא דרך לתאר עד כמה הפר את החוקים. "זה לא טוב!"

"אמנת הסודיות כבר גמורה פה," נאנח נוויל. "ואנחנו די יכולים לזרוק אותה לפח אם אנחנו מסתכלים על הקבוצות האלה מהשוליים. אני לא מתכוון שאנחנו צריכים לנופף בשרביטים שלנו כאן ולהרים לך את הקפה, הרמיוני, אבל זה כבר ידע פתוח אצל הארגונים הצבאיים שהקסם קיים. הם אפילו נתנו שם לקוסמים שמעורבים בזה- הם קוראים לנו 'צ'ופסטיקים' בגלל השרביטים. ככה נכנסתי אליהם, וככה עברתי את מה שהיה אמור להיות חצי שנה לפחות של חניכה לפני שהייתי יכול לפגוש מישהו חשוב רק חצי מבילי אולסטר. הם התלהבו מאוד שצ'ופסטיק נמצא בצד שלהם."

"אז כולם בצד השני, אם ככה." רון שילב רגל ארוכה אחת על השנייה, ורכן קדימה עם מרפקו על ברכו וידו על סנטרו כשהסתכל על נוויל בדחיפות. "אתה מבין שזה סוג של דבר שאנחנו נצטרך לדבר עם שאקלבולט כי אולי הוא צריך להודיע לרשויות המוגלגיות? כלומר, אם השין פיין (3) משתמשים בקוסמים אפלים -"

"זה לא שין פיין, רון, ומי שאני הייתי איתם אתמול הם לא UDA." נוויל הסתכל בחומרה על עיניו של חברו. "אלו קבוצות פוליטיות. ואלו סתם תאים קטנים של בריונים אלימים - בעצם כנופיות, כמעט כתות - שמנצלות את הצרות כתירוץ להמון אלימות והמון שנאה אישית. ואני לא יודע אם RIRA או PIRA או איזו קבוצה לאומנית אחרת משתמשת בקוסמי אופל או לא. זה נראה כמו צד שלישי, ואולי אפילו רביעי. אולי שיימוס צודק, אולי זה לא, אולי הוא יצר את מה שהוא אמור להילחם נגדו וזה אמיתי עכשיו, או שאולי הוא רק אמר שזה קיים כי זה במוח שלו ומי שלא הולך אחריו מדבר על זה. הלוואי שידעתי."

דממה ארוכה נשמעה לאחר האנחה הכנועה שלו בסוף, אולם לבסוף, הרמיוני הושיטה את ידה, עיניה הכהות רכות ומבינות. "אתה רוצה סנדוויץ', נוויל? קפה?" השאלה העדינה הפתיעה אותו לחלוטין, והוא בהה בה בריקנות לכמה שניות לפני שהניד לבסוף את ראשו.

"לא. לא ממש רעב אחרי אתמול. אבל תודה." הוא הציץ מסביב לשולחן, כמעט מובך מהביקורת שלו. "ומה איתכם? הייתי כזה פוץ, לא התכוונתי ל -"

"אל תדאג לגבי זה, חבר, באמת." רון נופף בידו בביטול, "נשמע כאילו עברת חתיכת לילה. אני הייתי גם מתנהג נורא. אבל אולי נוכל בכל זאת להציע לך משהו."

נוויל הרים גבה אחת, מסוקרן. "מה?"

"זה בגלל הרמיוני, באמת. היא זאת שהוציאה את זה מהתיקים של המשטרה המוגלגית… היא באמת מבינה בחיפוש במספרים וכל הזבל הזה בטפסים שגורמים לי לכאב ראש."

"יש חפרפרת במשטרה האירית הצפונית," היא אמרה לו כמעט בשמחה. "אחד משל שיימוס, אנחנו בטוחים בזה. כל אחד מהמוגלגים שנהרגו פגש את אותו הפקיד באיזו שהיא צורה עד שישה שבועות לפני המוות שלהם. הוא אוסף מידע על מטרות פוטנציאליות לאלימות, ואני חושבת שאם נשתמש בזה כנקודת התחלה וננסה למצוא -"

עיניו של רון הצטמצמו כשדיברה, ואז פתאום הכה בשולחן בכף ידו, וגרם לה לקפוץ ולצווח כשצעק צעקת השראה מנצחת. "הבנתי! לעזאזל, נוויל, הבנתי!"

"מה?" דרש נוויל.

"אנחנו לא נסגיר את החבר הנוכל שלנו. נשתמש בו, כי עם נוויל, יש לנו מישהו מבפנים עכשיו באחד מהמקומות שבהם הסלואה אוהב לצוד. אז נשתממש בנוויל כדי להשיג מידע על בילי אולסטר הזה או על מישהו אחר שנראה כאילו ירגיז אותו, ונוודא שכל פרט מלוכלך, מגעיל, אלים ומפתה יעבור אצל הפקיד המלוכלך. ואז נוויל יעזור לנו לסדר דברים כדי להביא אותו למקום מסוים בזמן מסוים, נוודא שזה יעבור ויראה כמו הזדמנות טובה ממש, ונחליף ברגע האחרון."

"אני לא יודעת, רון…" היססה הרמיוני, נושכת את שפתיה בדאגה. "יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש מאוד עם הרעיון הזה."

"פשוט מבריק, וויזלי!" נוויל חייך, ולחץ על כתפו של חברו שהיה הילאי גם. "שתי פיות בקללה אחת, אני אוהב את זה. מביאים את אולסטר למשטרה ולנו את פיניגן, ובינתיים, נפתור קצת מהקורים המסובכים שלהם."

"אתה תצטרך להישאר איתם, נוויל," הזהירה הרמיוני בקדרות, "להרוויח ולשמור על האמון שלהם. זה יהיה עם עוד דברים כמו אתמול, אולי גרוע יותר. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"

"אחרי אתמול, מישהו חייב לעצור אותם," הוא אמר בהחלטיות. "אולי זאת רק קבוצה אחת או אפילו רק איש רע אחד בקבוצה אחת, אבל זה עדיין הרבה סבל שנוכל לגמור אם לא נשתפן פה, שלא לדבר על זה שנתפוס את שיימוס לפני שיהפוך את כל הדבר הזה למלחמת קוסמים במוגלגים. ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שיקרה אם יש קצת אמת בזה שאתה יכול להשתמש בקסם הדרואידי כדי לתת קסם למוגלגים, לא אחרי שראיתי מה המוגלגים האלה יכולים לעשות עם לבנים ומילים וזיקוקים. הם לא צריכים גם כישופים וקללות בנוסף לכל."

"אז זהו זה." הרמיוני נעמדה, מנערת את חצאיתה קצת בלחץ כשהרימה את כוס הקפה וזרקה אותה בפח קרוב. "רון ואני נחזור למחלקת ההילאים ונתחיל לנסות לאתר את הרשת של העכברוש הקטן עד כמה שנוכל בלי להדאיג אותו, ואני אוודא שכל מה שיצא מאיתנו בנוגע ל-RHD יגיע אליו ישירות. ואני אודיע למשטרה האירית הצפונית את מה שאנחנו עושים כדי שלא ניפגע אם החקירה שלהם תגלה שהוא מלוכלך והם יפטרו אותו."

"תיזהר, נוויל," רון עמד גם כן, ולחץ את ידו של נוויל עם חיבוק מהיר וטפיחה על הגב, בלי להסתיר את הדאגה הכנה. "אם זה יתחיל לפגוע בך…"

"תודה, רון, אני מתכוון לזה," נוויל הנהן והחזיר את החיבוק, אפילו לא צריך לשמוע את שארית המשפט כדי להבין את הצעת חברו. הוא חיבק גם את הרמיוני חיבוק קצר, ואז החל ללכת, והסתובב ברגע האחרון. "עוד דבר אחד."

הקוקו המקורזל של הרמיוני הסתובב מאחוריה כשהסתובבה אליו קצת מהר מדי. "כן, נוויל?"

"קסם יכול להיפטר מקעקוע?"

היא קימטה את מצחה לרגע, שוקלת, ואז הנהנה. "אם לא ימחק מעצמו כשהפולימיצי יגמר, ואני לא בטוחה בזה."

"טוב," אמר נוויל בפשטות. "לא הייתי רוצה להסביר לחנה למה נאלצתי לחתוך כל כך הרבה עור מהחזה שלי אחרי שזה יגמר."

(1) הצלב האדום הוא דגל אנגליה ומסמל נאמנות לכתר.

(2) קבוצה צבאית שנוסדה ב-1998 בידי מתנגדים להסכם יום שישי הטוב.

(3) מפלגה אירית שדוגלת במדינה אירית אחת עצמאית. פירוש שמה הוא "אנו עצמנו".